פסח: אם ואחות ונסיכה קסומה

פרשת 'שמות' כוללת חמישה פרקים עמוסי דרמות, שביניהם נחבאת סצנה קצרה, בקושי עשרה פסוקים, מיוחדת ושונה מכל מה שבא לפניה ואחריה. זהו רגע של מפגש אנושי אינטימי, בלי אף נס, אות או מופת, בלי אלוהים, ובעיקר – בלי גברים.

שמות פרק א': הנפילה

ספר בראשית מתיימר לספר על הולדת האנושות, אך עוסק בעצם בקורותיה של משפחה אחת, שראשיתה המיתולוגית באדם ונוח, ומשם סיפורה של משפחת אברהם אבינו. הספר מסתיים במותם של יעקב ויוסף, שמסתלקים בחיפזון ומפנים את הבמה למערכה הבאה.

ספר שמות פותח שלב חדש בתולדות עם ישראל: ממשפחה לעם. המהפך קורה כבר בפרק הראשון וגובה מחיר כבד. בני ישראל הם כבר לא משפחה, אלא מיעוט זר שמתרבה ומתעצם, מן הסתם על חשבון האוכלוסייה המקומית, ובנוסף – "קָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף"

הנפילה כואבת. בספר הקודם חגגנו את סיפור ההצלחה המטורף של יוסף; דור או שניים מאוחר יותר, הקרדיט נשכח ובני עמו של יוסף משועבדים למלך רשע הממרר את חייהם ומעבידם בפרך. למרות זאת, הם ממשיכים להתרבות. פרעה מצווה על המיילדות העבריות להמית כל יילוד, אך הן מתחמקות בעורמה. אלוהים מנסה לעזור ומתגבר את הדמוגרפיה העברית, אך אופס! ההתערבות האלוהית רק מחמירה את המצב: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"

שמות פרק ב': עולם של נשים

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי" – כך מתחיל סיפורו של גדול גיבורי התנ"ך, התינוק שיגאל את עם ישראל מעבדות וייתן לו את תורתו, תורת משה. בפסוק הראשון אנחנו עדיין בעולם הגברי המסורתי: האיש הולך, והאיש לוקח, וקולה של האישה לא נשמע. ואז, הכל משתנה –

מכאן ואילך זהו עולם של נשים, והוא נפתח באקט הנשי האולטימטיבי – "וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא". האישה הרה ויולדת – כבר חידוש מרענן. בתנ"ך הגברים מולידים והנשים הן פונדקאיות אנונימיות. יתר על כן, המילים שבהן מתאר הסופר את אהבת האם לבנה, "ותרא אותו כי טוב", מהדהדות את מילותיו של יוצר מפורסם נוסף שחש כך לגבי פרי יצירתו.

"וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים": התנ"ך אוהב לקצר: דרמה ענקית בשלוש מילים. האם האוהבת ממרה את פי המלך ומסכנת את חייה ואת חיי בנה. היכן וכיצד התחבאו האם ובנה התינוק? מי דאג להם? והכי חשוב, איפה האבא בסיפור? לא יודעים. האיש ההולך – הלך.

Pedro Américo – Misés e Jocabed – 1884

"וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר": שוב, התורה מקמצת בפרטים. מה היה האירוע שבגללו נאלצה האם לצאת מהמחבוא? הלשנה? גילוי מקרי? חיפושים מבית לבית? אך לא זה מה שחשוב. יש מסר אחד שעולה מהנוסח התמציתי: הכוח הנשי.

יוכבד, אם חד הורית לתפארת, עושה הכל לבדה, בחשאי. היא לא מבקשת עזרה מאף גבר, גם לא לאיטום התיבה. במו ידיה היא מכינה תיבת נוח זעירה, אוטמת אותה טוב-טוב בשתי ידיה, דמעותיה נושרות אל הזפת החמה.

בתנ"ך מופיעות רק שתי תיבות: תיבת נוח ומשה בתיבה. האחת נועדה להציל את המין האנושי וכל בעלי החיים מכליה בידי שמיים; השנייה, להציל תינוק אחד מכליה בידי אדם – אם כי בסופו של דבר אותו תינוק מציל עם שלם. 

בהערת אגב, דגם התיבה המתואר כאן (סירת גומא אטומה בחימר ובזפת) לא היה מוכר במצרים העתיקה, אך היה בשימוש מימי קדם וכמעט עד ימינו על מי החידקל, מה שיכול ללמד היכן ומתי נכתב הסיפור…

יוכבד מניחה את התיבה בין קני הסוף, מקווה שתימצא בידי פלאחית טובת לב ולא בידי קרוקודיל רעב. היא מתרחקת מהמקום, אסור לה להיות בסביבה כאשר התינוק יתגלה, אבל התינוק לא נשאר לבד: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ"

אישה שנייה מצטרפת לסיפור, נערה. ילדה בעצם. אחותו של משה סייעה בוודאי לאימה בחודשי המסתור, אך קשה להאמין שיוכבד ביקשה ממנה לבוא. מרים היא רק ילדה בת שש או שבע, אך אם תיתפס, תיחשב כשותפה לפשע, מורדת במלכות. פרעה כידוע, לא מרחם גם על ילדי הגן. אבל מרים האמיצה, האחות הגדולה, דואגת לאחיה התינוק. היא באה לבדה, עוקבת אחר אימה מאחורי קני הסוף.

ועכשיו – אילו זה היה סרט – מתחילה הדרמה: צעדים מתקרבים… מוזיקה מאיימת… קולות בשפה זרה…

אל התיבה מתקרבת פמליה מצרית רמת מעלה ובראשה בת פרעה, בתו של רוצח התינוקות, שאינו רק מלך אלא גם אל, וכך גם בתו. אין לנו סיבה להאמין שהמפגש ייגמר בטוב.

הטקסט כתוב כתסריט מוכן לצילום, shot by shot:

"וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר,

וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר,

וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף,

וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ

וַתִּקָּחֶהָ,

וַתִּפְתַּח

וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד…

וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה"

הצופים באולם רוצים שהילדה תברח כבר לפני שתתגלה, עוצמים עיניים מלראות מה ייעשה לתינוק האסור…

"וַתַּחְמֹל עָלָיו–וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה".

אנחת הקלה עוברת בקהל. לנסיכה יש עין רואה ולב מבין. היא יודעת מייד מה פשעו של התינוק הנטוש ומדוע הוא שם.

ואנחנו למדים בעקיפין על דבר נוסף שיוכבד עשתה לבדה, במסתור, למען בנה: היא מלה אותו.

בת פרעה ונערותיה כבר החלו מן הסתם ברחצה כאשר התיבה התגלתה. נסו לדמיין מחדש את כל הסצנה – בעירום. "מציאת משה", פרדריק גודאל, 1885

מרים שומעת את הדברים. בשקט בשקט היא כבר פילסה את דרכה בין הנערות, משולי הפריים אל מרכז הסצנה. בלי ליפול ארצה ובלי להשתחוות, בלי "הוד מעלתה" ובלי "אם יורשה לי", היא פונה ישירות אל בת המלך:

"הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד?"

פעמיים משתמשת מרים במילה הקטנה "לָךְ", מתאמצת לנטוע בלב בת המלך את שאיפת הלב כעובדה סגורה: התינוק שייך לך. את אחראית לשלומו.

ויש עוד מילה שמסתירה טרגדיה גדולה. הן מרים והן הנסיכה יודעות מדוע קל למצוא מינקת "מן העבריות". לא נותר מי שיינק חלב משדיהן.

בתורה, בת פרעה אינה זוכה לשם (אם כי חז"ל החליטו ששמה בתיה); יוסף בן מתתיהו קורא לה תרמותיס, שמה היווני של אלת הפריון המצרית תַאוֶרֶת – חצי היפופוטמית וחצי לביאה, עם זנב של תנין היאור ושדיים של אישה. היא מכונה גם "המינקת", שזה המוטיב המרכזי בסיפורנו, ומייצגת גם ערמומיות – אולי כמו בת פרעה שלנו?

בת המלך, עייפה מגינוני חצר וחנופה, מקשיבה למילים הפשוטות והישירות, ונעתרת בלי היסוס: "וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, לֵכִי; וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ"

דבר לא נאמר במפורש, אך בת פרעה החכמה קולטת הכל: המינקת היא אם התינוק, והשליחה – אחותו. שלוש נשים רוקמות יחד את השקר שיציל את חיי הילד ויהפוך אותו לנסיך מצרי.

ונגיעה של רגישות חברתית: יוכבד היא מסתננת זרה נטולת זכויות, בת לעם עבדים, ובנוסף לכל – עבריינית. אך בת המלך מבהירה מיד שהיא לא רואה בה שפחה אלא עובדת בשכר, וכך דואגת לפרנסתה ולכבודה גם יחד.

דבר לא נאמר עוד, והתסריטאי מקמץ במילים: "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ".

שוט סיום: על גדת הנהר עומדת האֵם עם התינוק בחיקה, לימינה האחות האמיצה, ולשמאלה הנסיכה הקסומה. שתיהן מביטות אל הילד היונק, אך עיניה של האם בוחנות את בת המלך, אימו החדשה של בנה.

מסביבן עומדות שותפות הסוד, אמתה ונערותיה של בת פרעה, מביטות בתינוק, חוות את רגע הפלא, עדות להצלה המופלאה – שהיא גם פשע חמור. איכשהו, יוכבד ובת המלך יודעות שסודן שמור איתן. שהן חלק ממעגל נשים שכוחו גובר על צו המלך.

מתחת לרגליהן התמונה מוכפלת, משתקפת במים השקטים. רוח מתחילה לנשוב בין קני הסוף, על פני המים רצים גלים קטנים. התמונה מתמוססת ונעלמת… זהו, הרגע נגמר.

הקסם התפוגג כלא היה, והסיפור זורק אותנו בחזרה לקרשים –

במעבר חד

בדיוק פסוק וחצי לוקח למשה להפוך מתינוק לגבר, והנה הוא יוצא מהארמון ו… "אקשן!"

"וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ

וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים

וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ

וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ –

הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?"

מכות, רצח, קבורה בחול, רשע, שנאה, התנצחות, איומים… ואלה רק היומיים הראשונים. מהר מדי חזרנו לעולם הגברים.

והלב רוצה להישאר עוד רגע בחמימות הזאת, שבה אישה מדברת עם אישה, בגובה העיניים, בכבוד אנושי בסיסי, גם אם אחת היא ילדת פליטים בזויה והשנייה בת מלך מורמת מעם. הן לא רואות מולן אויב, אלא בן אדם. בת חווה.

It's a Man's World

הרגע הנדיר על שפת היאור זוהר שבעתיים על רקע הכיעור והאלימות שממסגרים אותו. בתחילת הפרשה קם מלך חדש, ודבריו הראשונים לבני עמו אינם חזון אופטימי, אלא נאום הסתה רעיל: "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ."

המלך הוא בן לשושלת חדשה ודחוף לו לבצר את שלטונו. הוא בוחר בדרך הבדוקה: הסתה. הוא משווק להמונים גזענות מחוזקת באיום קיומי – האשמה ערטילאית בסיוע לאויב (שאינו ידוע) במלחמה (שטרם פרצה); את תמיכת המעמד הגבוה, הוא קונה בכסף. הפיכת הכנענים לעבדים נטולי זכויות ושכר היא צעד כלכלי מוצלח. העבדים בונים את הפירמידות שמאדירות את שם המלך, והסידור החדש מפרנס מעמד שלם של שוטרים ונוגשים. נראה שכולם מרוצים.

האמנם כולם? המקרא אינו מספר. אפשר לראות בסיפור בת פרעה דוגמה אחת של אי ציות וחתרנות, ועוד של חבורה שלמה.  היו בוודאי מעטים נוספים שהתנגדו, אולי אפילו הסתכנו וסייעו לנרדפים; והיו רבים שהסבו את פניהם לצד השני, לא רואים, לא שומעים, לא מדברים, חיים את חייהם, דואגים לפרנסה, לילדים. הם ידעו מהי אהבה, מהם חמלה, וחסד, אבל לא כלפיהם – "הזרים", "האחרים". להם לא מגיע כל הטוב הזה. הם לא בני אדם, כמונו.

ואם אני מצרי עתיק, או מצרייה, במה אבחר? האם לראות בכל זר אויב, רק כי המלך ציווה, כי אמרו בחדשות; או פשוט לראות באימא – אימא; בילד בוכה – ילד בוכה?

כל דיקטטור צריך אויב, אמיתי או מדומיין, אויב שקל לשנוא כי הוא לא בן אנוש, כמונו. ההיסטוריה – וגם ההווה – מלמדים כי דה-הומניזציה היא תהליך קל, מהיר וכמעט לא כואב. הם זרים, הם שונים, מלוכלכים, נחותים, עצלנים, משריצים; וגם – הם פיקחים, הם עצומים, עשירים, פריבילגים, גוזלים את מקומות העבודה שלנו, את נשינו, זוממים להשמידנו. כולם אויבים, כולם בני מוות, גם ילדיהם. גם תינוקות.

ובתוך החושך הגדול הזה, זוהר כוכב אחד בודד. רגע האחווה הנשית על גדת היאור. חזק יותר מכל חוק נפשע ודעה קדומה. אתנחתא קטנה של שקט בפרשה רעשנית וגדושה אותות ומופתים ומעשי להטים.

ניסים לא מלמדים דבר. הם הנחתה מלמעלה, פירוטכניקה. מה לנו ולהם?

הרגע על גדת היאור לא ירד משמיים. הוא בא מבפנים, מהלב, אולי מהרחם. הרגע שבו אחיות שלא נפגשו מעולם, מגלות שכולן בנות משפחה אחת – בנות חווה.

חג שמח!

בכ"ט בנובמבר 1947, חמישים שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, הגשימה עצרת האו"ם את החלום הציוני. אבל מה היא בדיוק אותה "ציונות" שכולם חלמו עליה?

את המושג 'ציונות' (Zionismus בגירסה הייקית) טבע עיתונאי אוסטרי בשם נתן בירנבאום, והרצל אימץ אותו עבור התנועה שייסד. השם 'ציון' סימל אלפיים שנות געגוע לארץ רחוקה ובלתי מושגת, פנטזיה שהרצל שאף להפוך מאגדה למציאות.

ארץ עיר דומם

בפוסט הזה לא נעסוק בציונות, על כל הישגיה וכישלונותיה. נתמקד במקורה של המילה הקצרה 'ציון', חידה קשה לפיצוח שהעסיקה את טובי החוקרים והבלשנים. נביא את ההסברים המקובלים והפחות מקובלים, וגם אחד מפתיע.

'ציון' הפכה לכינוי פיוטי לארץ ישראל רק בגלות. כאשר עם ישראל ישב בארצו, ציין השם את העיר ירושלים, וליתר דיוק – את הר הבית.

הבהרה: הר ציון הנוכחי נמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה ואינו הר ציון המוזכר בתנ"ך. מקור הטעות בזיהוי שגוי של כותבים נוצריים מהתקופה הביזנטית.

השם 'ציון' מוזכר לראשונה בשמואל ב' פרק ה': "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד … וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד." מעניין שכבר בהופעת הבכורה שלו בתנ"ך, השם 'מצודת ציון' מוזכר ומייד נמחק ומושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. אולי זו הייתה פרקטיקה מקובלת של כובשים, אולי מסיבה אחרת.

'ציון' שרד כשמו של ההר שעליו ניצבה המצודה, אם כי סביר יותר להניח המצודה נקראה מלכתחילה על שם ההר. הסיומת -וֹן מקובלת בשמות הרים בארץ ישראל, כמו חרמון ומירון (וגם בשמות נחלים כמו קישון וירקון). אנו מחפשים אם כן שם שיכול להתאים להר.

שחזור של עיר דוד, שנבנתה סביב או ליד מצודת ציון

באיזו שפה זה יכול להיות?

מעט מאד ידוע על ירושלים היבוסית שלפני דויד, על אנשיה ועל תרבותם ושפתם, שיש הטוענים שהייתה בכלל ממקור הינדו-אירופי (כמו החיתית למשל) ולא ממקור שמי. עם זאת, לשם 'ציון' יש צליל עברי, וסביר להניח ששם קדום כל כך יגיע מאחת השפות השמיות שדוברו בכנען, ומהן צמחה גם העברית.

התנ"ך עצמו אינו מספק כל הסבר למקור השם, וזה מפתיע. התנ"ך אוהב להביא הסברים לשמותיהם של אנשים ומקומות ("מדרש שם"'), גם אם הם לא תמיד הגיוניים. לגבי 'ציון' אין אפילו ניסיון. מעניין למה.

1. ציוניוני הדרך

החשוד המיידי הוא 'ציוּן' = 'סימן', אם כי יש בעיה קטנטנה – הניקוד. השם 'ציוֹן' (בחוֹלם) מופיע בתנ"ך כ-150 פעם, אך המילה 'ציוּן' (בשוּרוּק) מופיעה רק פעמים ספורות:

• "וַיֹּאמֶר–מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר, הַקֶּבֶר אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-בָּא מִיהוּדָה" (מלכים ב' כ"ג)
• "וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ, וְרָאָה עֶצֶם אָדָם, וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן–עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים" (יחזקאל ל"ט)
• "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים–שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ" (ירמיהו ל"א)

'ציוּן' הוא גל אבנים קדוש, או מצבת קבר. אצל ירמיהו, אלה כבר סתם אבני מייל המוצבות לאורך הדרך ('תמרורים' הם עצי תמר קטנים).

המובן 'לציין' – לסמן, לדרג, נוצר רק בעברית המודרנית, שהשתדרגה מחריטה על מצבת אבן לסימון ציונים בפנקס, אבל 'הצטיינות' ו'מצוינות' הן מילים חדשות ואינן יכולות ללמד על מקור המילה.

לפי הבלשן הדגול קליין, שורש המילה ציוּן הוא צו"ה (לצוות), והכוונה למונומנט שהוקם במצוות האל או המלך. ההסבר אינו משכנע וקשה להתעלם מההבדל בניקוד. יתכן כי על ההר עמדה מצבה כלשהי, אך אין אזכור לכך ולא נמצאו שרידים.

2. ישושום מדבר וציה

בישעיהו ל"ב מופיעות שורות שירה נפלאות, שאינן נופלות ברמתן משיריהם של נתן זך או יהודה עמיחי: "וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ / וְסֵתֶר זָרֶם כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן / כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה." אך ענייננו אינו בשירה, אלא במילה 'צָיוֹן', שנגזרה מ'ציה' – מדבר ושממה. לפי פירוש זה, מצודת ציון נקראה כך מכיוון שניצבה על גבעה שוממה ועירומה, או צפתה אל המדבר, או שימשה כמִפקדה של מחוז מדברי בשם 'צָיוֹן' (שאינו מוכר לנו).

גם הסבר זה לוקה בחסר: בלשון המקרא, 'ציה' היא מדבר מרוחק ופראי, או מקום שנחרב וננטש עקב חטאים כאלה ואחרים. שניהם לא מתאימים לירושלים, שהייתה עיר מיושבת ומבוססת כבר בימי דוד, וסביבתה שופעת מעיינות.

3. על חומותייך ירושלים

הורה אפשרי נוסף הוא השורש צנ"ן (אין קשר להצטננות), שממנו נגזרה המילה 'צינה' שמוזכרת בהקשרים צבאיים כמו "עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה, וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה" (ירמיהו מ"ו); "צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע, יָשִׂימוּ עָלַיִךְ סָבִיב" (יחזקאל כ"ג); "בְּנֵי יְהוּדָה, נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח" (דבה"א י"ב).

צינה היא כנראה מגן גדול, או שריון המקיף את כל הגוף. בתהלים צ"א מוזכרות "צִנָּה וְסֹחֵרָה", שלפי רש"י היא "צינה המקפת את האדם קרוב לארבע רוחותיו, לשון סחור סחור".

צינה נוספת ורלוונטית לענייננו מופיעה ביחזקאל כ"ו: "וְנָתַן עָלַיִךְ דָּיֵק, וְשָׁפַךְ עָלַיִךְ סֹלְלָה, וְהֵקִים עָלַיִךְ צִנָּה". הצינה כאן היא חומה או ביצורים, בדומה למילוא שבנה דוד סביב המצודה. לפי הסבר זה, מצודת ציון היא מצודה מוקפת חומה – אלא שלמצודות תמיד יש חומות, לא?

4. צנינים בעינייך

לשורש צנ"ן יש עוד מובן, הגנה ושמירה, ששרד בשפתנו רק בביטוי האזוטרי "היה לצנינים בעיניו" המוכר לנבחנים בפסיכומטרי (התשובה הנכונה: מאד הפריע לו). צנינים הם קוצים: "…לֹא יוֹסִיף יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם" (יהושע כ"ג). 'פח' הוא מלכודת חפורה באדמה ("מן הפח אל הפחת"), 'מוקש' הוא משהו דומה, ו'שוטט' קשור לצליפת שוט. "צנינים בעיניכם" הוא דימוי כואב של קוץ בעין, כמה אלפי שנים לפני שדאלי ובונואל צילמו את 'הכלב האנדלוסי'.

"והיו לצנינים בעיניכם" בגירסת דאלי ובונואל, "כלב אנדלוסי, 1929

יש עוד גירסה: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם" (במדבר ל"ג). כאן הקוצים נתקעים בצדי הגוף, והשִֹיכִּים – בעיניים. מאותו שורש באה המשוכה, שאצל אבותינו לא שימשה לריצת משוכות אלא להרחקת מבקרים לא רצויים: "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס" (ישעיהו ה').

משוכה היא גדר קוצים נגד גנבים ושאר מזיקים, ואולי גם הצינה. יתכן כי מצודת ציון התחילה כמאחז חקלאי מגודר בקוצים, או שבזמן הקמתה המושג כבר איבד את מובנו המקורי וציין גם גדר אבנים.

5. צור ישראל

הסבר נוסף קושר את ציון למילה הערבית 'צוואן' (صوان), אבן צור או גרניט. הרי ירושלים בנויים מסלעי משקע רכים כמו גיר ודולומיט, ויש בהם גם שכבות של צור. קשה לדעת מה היו פניו המקוריים של הר הבית, המכוסה שכבות של בנייה והרס ואסור לחפור בו. האם היו שם סלעי צור? או שהמצודה נבנתה מאבני גרניט? או שזה שם סמלי המציין משהו קשה ועמיד?

6. כיכר החתולות

זה המקום להדגיש כי כל ההסברים לא נלקחו ממוחי הקודח, אלא ממוחות הרבה יותר רציניים ומלומדים ממני – כולל זה שלפניכם...

חוקר המקרא אלברט שַנדה (1873-1953) הציע פירוש מהפכני לשם 'ציון'. לטענתו, שמות מקומות בסיומת ־וֹן בנויים לעתים משמות בעלי חיים, כמו למשל העיר עגלון שבספר יהושע. אז איזו חיה מתחבאת בשם 'ציון'?

בישעיהו י"ג מתאר הנביא הזועם את החורבן המוחלט שיבוא על בבל לאחר שה' יעשה בה שפטים בסגנון סדום ועמורה: "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים, וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים; וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה, וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם. וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו, וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג". כמה פרקים מאוחר יותר, הנביא מתהפך גם על אדום: "הָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה. וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא". גם ירמיהו מזכיר ציים ואיים – אבל מיהם?

בפרק מוזכרות עוד חיות, חלקן מוזרות ולא מוכרות, כולן שוכנות מדבר. נתמקד בשתיים: ציים ואיים. לפי תרגום יונתן לארמית, ציים הם תמווין (נמיות) ואיים – חתולין (חתולים). פרשנים אחרים חושבים שאיים הם תנים או זאבים, ודווקא הציים הם חתולי בר. הם נקראים כך בגלל שהם חיים במדבר (ציה), או שזו אונומטופאה בדומה לשורשים צווח וצרח.

קרקל. טורף מקומי חסר פחד, המסוגל לקפוץ לגובה 3 מטר ולתפוס ציפור במעופה!

האם מצודת ציון היא מצודת חתול הבר? בארץ ישראל חיים מספר מיני חתול בר, בהם הקרקל המרשים, ובעבר הסתובבו כאן אפילו ברדלסים. סביר גם שעל שמם נקראו מצודה או הר. במצרים השכנה זכו החתולים למעמד של אלים, ופירוש שמו של אחד האתרים המסתוריים והמרשימים ביותר בארץ, רוג'ום אל הירי שברמת הגולן, הוא "גל האבנים של חתול הבר". האם הר ציון הוא 'הר חתול הבר' או 'חתול המדבר'?

רוג'ום אל הירי, אתר מגליתי מסתורי בן כ-5,000 שנה המורכב מכ-42 אלף אבנים, חלקן במשקל כמה טונות, וקוטרו כ-150 מטר. לא ידוע מי בנה אותו, לשם מה, ומדוע הוא מכונה "גל האבנים של חתול הבר". צילום: יצחק מרמלשטיין

לסיכום

כפי שראינו, ציון יכולה להיות: 1. מצבת קבר; 2. מדבר שממה; 3. מגן או שריון; 4. גדר קוצים; 5. אבן צור או חלמיש; 6. חתול בר…

במה תבחרו?

פרשת נוח: שני סיפורים, שני אלוהים ומבול אחד

המבול של נוח הוא אחד הסיפורים המפורסמים והאהובים בתורה, ומוכר היטב גם בקרב נוצרים ומוסלמים. הוא קצר ופשוט, כיאה לסיפור שנלמד בכיתה ב', ובטח לא תתקשו לענות על שלוש שאלות קלות בלי להציץ בספר (גם לא בנייד!):

• כמה ימים ארך המבול?
• מאין הגיעו מי המבול?
• מי נשלח מהתיבה לראות אם קלו המים?

אם עניתם: 40 יום; מהשמיים; עורב ויונה – לא תקבלו את מלוא הנקודות. לכל שאלה יש לפחות שתי תשובות סותרות. איך זה קרה?

קריאה ביקורתית מגלה כי הפרשה המוכרת היא למעשה שני סיפורים נפרדים שנארגו זה בזה. יש הבדלים רבים בין הסיפורים, הן בפרטים הקטנים והן בזהותו של הגיבור הראשי – שאינו נוח שעל שמו נקראת הפרשה. נוח הוא דמות פסיבית וחיוורת; הגיבור האמיתי הוא מחולל המבול. בגירסה אחת הוא נקרא אלוהים, ובשנייה – יהוה, וכל אחד מהם הוא טיפוס שונה לגמרי.

התנך כפשרה

התורה אינה מקשה אחת, אלא אוסף אקלקטי של אגדות ומסורות שבעל פה, כרוניקות, קבצי חוקים ועוד, שנכתבו בתקופות שונות. כל אלה שולבו יחד במספר סבבי עריכה, שנועדו ליצור קאנון דתי אחד. לפני שהועלו על הכתב, הסיפורים סופרו ונמסרו בעל פה שוב ושוב, וצברו במהלך הדורות טעויות, תוספות ושינויים. בתקופות של פיצול, כמו בין יהודה וישראל, הגרסאות התרחקו זו מזו.

כאשר עורכי המקרא רצו לגבש גירסה סופית ומוסכמת על כולם, הם נדרשו להתגמש ולהתפשר – אך תחת מגבלות נוקשות. מסיבות פוליטיות, לא ניתן היה לוותר על אף גירסה, ומכיוון שכל מילה נתפסה כדבר אלוהים, אסור היה למחוק דבר. כפיצוי ניתן להם חופש נרחב לגזור ולהדביק, ולהוסיף פה ושם מילה או משפט. הגירסה הסופית כללה כפילויות, סתירות ותפרים גסים – אבל כולם היו מרוצים.

הסבר קצרצר על 'השערת המקורות'

פרשת נוח היא דוגמה קלאסית לשיטת העריכה המקראית. כדי שנבין כיצד זוהו המקורות, נציג בקצרה מושג בסיסי בחקר המקרא: 'השערת המקורות'.

במהלך רוב ההיסטוריה, התנ"ך נתפס כדברי אלוהים חיים. אלוהים כידוע אינו טועה, ואם משהו לא מובן או לא מסתדר, הבעיה היא אצלנו. המלומדים היהודים והנוצרים שעסקו בפיענוח הצופן המורכב שהאל הניח בפנינו, לא היו חוקרים, אלא פרשנים.

תהיות וסתירות לא חסרו. התורה למשל, נכתבה על פי המסורת בידי משה היישר מפי אלוהים. אז מי כתב את פסוקי הסיום של ספר דברים, המתארים את מות משה וקבורתו? ולמה התורה מלאה בסיפורים המופיעים בשתי גרסאות סותרות, כמו סיפור הבריאה הכפול?

הראשון שניסה לבחון את הטקסטים בעין ביקורתית היה שפינוזה, במחצית המאה ה-17. לקח עוד מאה שנה עד שהחוקרים זיהו תבנית קבועה בסיפורים החוזרים: באחד מהם נקרא האל 'אלוהים'; ובשני – 'יהוה'. כל גירסה התאפיינה גם בסגנון, אוצר מילים ואג'נדה משלה.

לפי 'השערת המקורות' (מכונה גם 'השערת התעודות' או השערת גרף-ולהאוזן), שנולדה בגרמניה לפני כמאתיים שנה, שני המקורות ייצגו מסורות שהתפתחו בנפרד בממלכות יהודה וישראל:

• המקור המשתמש בשם 'יהוה' מכונה מקור J;
• המקור הנוקב בשם 'אלוהים' מכונה מקור E.

ההבדל בין יהוה ואלוהים מתחיל בשמותיהם: יהוה הוא דמות ספציפית, עם שם פרטי; אלוהים הוא שם גנרי כללי ואנונימי, ובגוף רבים המתנשא. בהתאם לכך, ליהוה יש לב ורגשות אנושיים כמו חרטה ועצב; אלוהים הוא קר ומרוחק. עוד תכונה האופיינית לו היא עיסוק כפייתי במספרים, מידות ופרטים טכניים.

עם התקדמות המחקר, התנפצה החלוקה הפשטנית למקורות J ו-E, וכיום מזוהים ארבעה או חמישה מקורות בתוספת רבדי עריכה. החלוקה המדויקת אינה ודאית, ודיונים סוערים מוקדשים לפסוק או מילה בודדת. הפרקים הראשונים של בראשית מיוחסים דווקא למקור הכוהני (P) הדומיננטי והמאוחר יותר, המשתמש בשמות יהוה ואלוהים לסירוגין. כדי לפשט את הסיפור, נצמדתי לחלוקה המיושנת והלא-מדויקת של מקורות J ו-E, ואני מתנצל מראש בפני המומחים ומבקש את סליחתם 😦

חלוקה למקורות של ארבעת ספרי התורה הראשונים (ספר דברים נחשב מקור נפרד)

"מבוסס על סיפור אמיתי"

פרשת נוח (בראשית ו' עד ט') כוללת לפחות שתי גרסאות של סיפור המבול. קריאתן בנפרד מספקת הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של מלאכת העריכה המקראית. הפשרות והקומבינות הולידו יציר כלאיים שלוקה בחוסר עקביות, חוסר היגיון ובעיות קונטיניואיטי, אך כל אלה לא הפריעו לסיפור המבול להפוך לחלק מהדנ"א התרבותי המערבי. הדרמה חיפתה על הפגמים, והסתירות לא הפריעו לעלילה הסוחפת.

בבסיסו של הסיפור עומד אסון טבע חריג בעוצמתו, שאירע בסוף האלף הרביעי לפנה"ס במסופוטמיה, "הארץ שבין הנהרות", אזור מועד להצפות ושיטפונות. האסון צרב טראומה היסטורית בזיכרון הקולקטיבי של עמי שוּמֵר, אשור ואכד.

גילגמש משסע את "שור השמיים", תבליט טרקוטה (סביבות 2000 לפנה"ס), המוזיאון המלכותי, בריסל

בגירסה המוקדמת, הגיבור הוא זיאוסודרה, מלך שוּמֵרי מתחילת האלף השלישי. הגירסה המוכרת יותר מופיעה בעלילות גילגמש, כחמש מאות שנה אחריו. גילגמש פוגש את האדם שחי לנצח, אותנפשתים, ושומע ממנו סיפור דומה להפליא לפרשת נוח. גרסאות נוספות לסיפור מוכרות מתקופת חמורבי, אך בפוסט שלפנינו לא נעסוק במיתוסים המסופוטמיים, אלא בשניים שלנו.

מי היה נוח?

ממלכת אשור כבשה את ארץ כנען במאה ה-8 לפנה"ס, אך המיתוס השוּמֵרי הגיע לכאן הרבה לפני כן. בחצור התגלו לוחות חומר בכתב יתדות עם חוקי חמורבי, שנכתבו במאה ה-18 לפנה"ס. גם סיפור המבול התגלגל לכאן באותה תקופה ושולב באגדה על גיבור מקומי בשם נוח.

נוח אינו אותנפשתים (אם כי זו תשובה טובה לשאלה "איך כותבים נוח בשבע שגיאות?") או גיבור מסופוטמי אחר. הוא משלנו, דור עשירי לאדם הראשון לפי 'ספר תולדות האדם' (בראשית ה'). איננו יודעים מה היו מעשיו ואם גם הוא ניצל מקטסטרופה כלשהי, אך ברור שהוא היה גיבור מיתולוגי ידוע, כפי שניתן ללמוד ממדרש השם שניתן לו: "וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה."

קשה להבין מן הפסוק מה הייתה המשימה שהוטלה על נוח התינוק. היא קשורה בבירור לקללה שבה קולל אדם הראשון עם גירושו מגן עדן, "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", אך לא לסיפור המבול. המיתוס המקורי של נוח נמחק ונשכח, ובמקומו הודבקה דמותו של נוח לסיפור אחר.

עצם הפסוק מעורר חשד, מכיוון שכל שאר הדמויות בפרק לא זכו אף למדרש שם קצרצר! העניין מתבהר כשמבינים שהפסוק פשוט לא שייך לפרק, שכולו מקור E האלוהימי. הפרק מתחיל במילים "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ", וממשיך עם "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". יהוה מוזכר רק בפסוק העוסק בנוח! ההסבר המתבקש כי הפסוק שייך בכלל לפרק הקודם, שבו נקרא האל בשם יהוה ובו מוצגת שושלת אחרת, דומה אך שונה.

'ספר תולדות האדם' (בראשית ה') שייך למקור E שמכיר את אדם אך לא את גן העדן, וגם לא את חוה (בפרקים של מקור E היא מכונה פשוט "האישה"), קין והבל. אצל מקור E, אדם הוליד את שת, שת הוליד את אנוש, וכה הלאה, עד מתושלח, למך ונוח. לעומתו, הגירסה של מקור J (בראשית ד') היא המשך ישיר של סיפור גן עדן, ובה קין הוא אביה של שושלת מקבילה שנקטעת בפתאומיות בלמך. הפסוק על נוח נתלש בגסות מפרק ד' והודבק בסוף פרק ה'. רק האיסור על מחיקת מילים חשף את התרגיל.

פרשת נוח: סיפורו של J

פירקנו עבורכם את הסיפור ונביא אותו שני צבעים: מקור J בירוק, מקור E בחום. גירסה J קצרה ותכליתית יותר, ולכן נפתח בה, אם כי גם היא כוללת שני רבדים, האחד קדום וקולח, השני מאוחר ומיותר. להלן הגרסה הבסיסית:

וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

זה מתחיל ישר לפרצוף: יהוה מאוכזב מיציר כפיו האדם, מתחרט על שברא אותו, ומחליט למחות אותו מעל פני האדמה, יחד עם שאר בעלי החיים. לא ברור מדוע נגזרה כליה על כל עולם החי, ויתכן שזו ירושה מהמקור המסופוטמי שתקעה אותנו עם השלכותיו – הצורך להציל שני נציגים מכל מין.

יהוה אינו טורח להסביר לנוח (ולנו) מדוע הוא נבחר. נוח מצא חן בעיניו וזה מספיק. כפי שנראה, בגירסת אלוהים דווקא יש הסבר מפורט יותר.

סיפורו של E

הגירסה האלוהימית, המשכו של 'ספר תולדות האדם', מתחילה בנוסח הקלאסי:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ. נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת-שֵׁם אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ.

ההבדל בין המקורות ניכר מייד: לפי גירסה J (יהוה), האשם הבלעדי במצב הוא האדם; בגירסת E (אלוהים), האשמה מוטלת על "כל הארץ" ועל חבורה אנונימית המכונה "כל בשר". זהו המשך ישיר של סיפורי הבריאה: מקור J אחראי לגירסה שתיים, סיפור גן העדן שבמרכזו ניצב האדם וכשלונו; מקור E ממשיך את גירסה אחת, בריאת השמיים והארץ וכל תכולתם, שבו האדם הוא רק החתיכה האחרונה בפאזל.

אצל E, נוח מתואר כצדיק כדי להצדיק את הצלתו; הארץ מתוארת כמושחתת כדי להצדיק את השחתתה. השימוש הכפול בפועל 'לשחת' מייצג צדק של "עין תחת עין": הארץ נשחתה – אז נשחית אותה.

המקורות שונים גם בסגנונם: יהוה אומר "אמחה את האדם מעל פני האדמה"; אלוהים מעדיף "לשחת את הארץ". 'למחות' היא פעולת מחיקה קשה אך נקייה; 'לשחת' נשמע אכזרי יותר, נקמני ומתעלל.

גם המילה 'אדמה' שייכת לאוצר המילים של מקור J; מקור E מדבר על 'הארץ'. גם זהו המשך של סיפורי הבריאה: בראשון בורא אלוהים את השמים ואת הארץ, והאדמה אינה מוזכרת; השני מלא אדמה – יהוה יוצר ממנה את האדם, משקה אותה, מצמיח ממנה עצים, ובסוף גוזר על האדם לעבוד אותה.

הוראות שימוש על פי מקור E

אלוהים מספק לנוח הוראות מפורטות לבניית התיבה:

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר; כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר.

המילה הבלתי מוכרת 'גופר', שכמעט זהה ל'כופר', מלמדת אולי על שני מקורות שהתערבבו, והותירו כפילות תמוהה כעדות למאמצי העריכה. יש המקשרים את 'גופר' עם giparu, 'קנה סוף' באכדית, החומר שממנו בנו סירות על נהרות בבל (בציפוי זפת או כופר, כמו התיבה של משה). לפי סברה זו, הניקוד אינו קִנִּים – תאי הספינה, אלא קָנִּים – קני סוף.

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ.

אלוהים לא מתכוון לעבוד בשביל נוח. הוא מחלק הוראות ומידות מדויקות – אבל המשימה מוטלת על כתפיו של נוח. המיפרט הטכני המיותר (כי לא יהיה עוד מבול ולא נצטרך לבנות עוד תיבה), שאליו יצטרפו גם תאריכים מדויקים, מאפיין את מקור E ונועד לייצר תחושה ריאליסטית המחזקת את אמינות הסיפור. כל אלה יעדרו מהגירסה היהויסטית שבאה להעביר מיתוס, סיפור אגדה שכוחו אינו בפרטים הקטנים אלא במסר הגדול.

אמה אגב, היא חצי מטר. אורך התיבה ההוא 150 מ', רוחבה 25 מ' וגובהה 15 מ' – כלי שיט ענק במושגי העולם העתיק. גם סיפורי המבול המסופוטמיים מציגים מידות מופרכות.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל-הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ.

אלוהים מבטיח לנוח לכרות (להקים) אתו ברית, הראשונה מבין בריתות רבות במקרא. איזכורה כאן, ללא הסבר וללא הקשר, נועד ליצור רושם כאילו נוח מתחייב להינצל, אך זו אינה ברית, לנוח אין בה חלק, והסיבה אינה ברורה.

וּמִכָּל-הָחַי, מִכָּל-בָּשָׂר, שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ, זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ, שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה, קַח-לְךָ מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים; כֵּן עָשָׂה.

הרעיון לקחת זוג מכל בעלי החיים שבעולמנו, ממקק עד היפופוטם, נשמע לי מופרך כבר בכיתה ב'. המקור הבבלי, כמו גם ההיגיון הפשוט מכוונים לרעיון מעשי יותר: לקחת שתיים מכל בהמות הבית. זוג עזים, כבשים, פרות, חמורים וכמה תרנגולות הם בדיוק מה שצריך על אי בודד. אריות, ג'ירפות, עכבישים ונחשים אינם נחוצים.

עם זאת, לרשימה המופרכת מצורפת תוספת פרקטית שמקורה במיתוס הבבלי: נוח נדרש להביא מספיק מזון לגן החיות הצף.

מי מוזמן להישרדות באררט?

כאן אנו עוברים לגירסה J, ששונה בכמה פרטים מהותיים ובראשם הוספת הבהמות הטהורות:

וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה … מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם, שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.

המיתוס המסופוטמי מדבר על זוגות, וגם לגירסה E הספיקו שניים מכל מין – התיבה הייתה גדושה עד אפס מקום גם ללא הוספת 14 אקזמפלרים מכל בהמה טהורה. אלא שאחרי המבול מתוכננת העלאת קורבנות – ואם נוח ייקח רק שניים מכל מין ויקריב אחד מהם, הוא גוזר כליה על מין שלם. נשמע הגיוני, לא?

ממש לא! לנוח אין מושג מהי בהמה טהורה! רשימת הבהמות הטהורות נמסרת רק בספר דברים, שלפי הכרונולוגיה המקראית ייכתב רק עוד שמונה מאות שנה, אחרי יציאת מצרים. זהו אנכרוניזם שקוף, ממש כאילו נוח היה מנווט לפסגת האררט עם GPS.

על גרעין הסיפור המקורי, הושתלה שכבת מידע מבלבלת, הכוללת בהמות טהורות שלא הופיעו בסיפור המקורי, וכפי שנראה מיד – נשכחות גם בהמשך הסיפור. מקור J מבין את הבעתיות אך נאלץ לזגזג בין הגרסאות המונחות לפניו. גם עופות השמיים למשל, מודבקים לרשימה המקורית רק כי הם דרושים למערכה האחרונה.

שימו לב גם שיהוה לא מספק לנוח מידות והנחיות לבניית התיבה. מקור J אינו מתעסק בפרטים, ולמעשה אינו מזכיר כלל את בניית התיבה, שלכאורה נוצרה יש מאין, והנה היא כבר עומדת ומוכנה להתמלא.

כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ יְהוָה.

וְנֹחַ, בֶּן-שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וְהַמַּבּוּל הָיָה, מַיִם עַל-הָאָרֶץ. וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ–אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן-הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן-הָעוֹף–וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ, עַל-הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה–

זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ.

הפיסקה האחרונה מתחילה בציון יהויסטי "ונוח בן שש מאות שנה" (תיכף תראו איך זה מתארך בגירסת E), ומסתיימת בהכפלה "שניים שניים" ו"זכר ונקבה", המעידה על שילוב מקורות, ומשפט סיום המדבר על אלוהים ולא על יהוה.

עקב עריכה רשלנית, נוח מעלה לתיבה גם את "כל אשר רומש על האדמה", למרות שיהוה לא ביקש זאת ממנו. ככה זה כשמנסים לְרַצוֹת את כולם.

ובגירסה המורחבת…

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם אֶל-הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל-בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים;

וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ.

שוב מכביר הסופר האלוהימי מידע מיותר ותאריכים מדויקים. יש הסבר לתאריך המוזר 17.2: אלוהים החליט על המבול ב-1.1; בניית התיבה ארכה 40 יום; לקח עוד שבוע להיכנס לתיבה, והגענו ל-17.2. המסורת הקדומה הכירה רק מספרים טיפולוגיים כמו 7 ו-40 ולא נזקקה לתאריכים; גירסת E מסבכת הכל ללא צורך.

אך לא זה ההבדל המהותי מגירסת J. יהוה מסתפק בהמטרת גשם משמיים; אצל אלוהים נבקעים קודם כל "מעינות תהום רבה" ורק אז "ארובות השמיים נפתחו". זהו המשכו של סיפור הבריאה מס' אחת, שבו אלוהים מבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע ומעל לרקיע (וגם בו יש תהום), והשפעה של אפוס הבריאה הבבלי, הנפתח בהפרדה בין המים המלוחים בים והמים המתוקים ברקיע.

ופינוק קטן לפני המבול: בפסוק האחרון, שאינו שייך למקור E, יהוה החביב לא רק בונה לנוח את התיבה, הוא אף סוגר אחריו את הדלת!

אז כמה זמן לקח המבול?

גירסת יהוה:

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל-הָאָרֶץ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן-הָאָרֶץ. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

וגירסת אלוהים:

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל-הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל-הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר-תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ, וְכֹל הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה–מֵתוּ. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל-הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

זו הסתירה הבולטת ביותר: האם המבול ארך 40 יום או 150 ימים? בגרסת J, המספרים טיפולוגיים (ארבעים יום וארבעים לילה) והסיפור אגדתי. אצל E, המבול אורך 150 יום, מספר "ריאליסטי" המנסה לשדר שזה קרה באמת. חבל שהוא לא מתקבל על הדעת… במיתוסים המסופוטמיים, המבול ארך בין שבוע לחודש; מבול בן 40 יום הוא חריג, אך איכשהו סביר; 150 יום הם הגזמה פרועה. מקור E לא ידע דבר על הארץ שבין הנהרות ולא חווה מבול מעולם.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם. וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.

שוב המון פרטים מיותרים, וביניהם פיסת מידע מעניינת: "ויזכור אלוהים את נוח"… 150 יום הם הרף עין עבור אלוהים. הוא יזם את כל הפורענות – אז איך הוא שכח?

ציורי התנ"ך של גוסטב דורה הגדירו במידה רבה את עולם הדימויים התנ"כי שלי, ושל רוב העולם המערבי. 1866 ,La Grande Bible de Tours

אלו ציפורים?

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

ניתן לשאול מדוע האל, שהסביר לנוח את תוכניותיו בפירוט, נעלם בשלב הקריטי ומאלץ אותו להסתמך על ציפורים כדי לדעת אם תם המבול. היעדרו של האל מקשה על שיוך הגרסאות, אך מקובל ליחס את היונה למקור J ואת העורב למקור E. בכל מקרה, לא סביר ששני העופות שייכים לאותו סיפור.

במיתוסים הקדומים, אותנפשתים שולח יונה שחוזרת, סנונית שחוזרת, ולבסוף עורב שלא חוזר וכך נודע שהארץ יבשה. המוטיב המשולש חוזר בסיפור נוסף, שבו חוזרת היונה עם טיט ברגליה ומכאן עולה שכבר ניתן לנחות על הארץ. מספר הקסם הוא שלוש, ולכן לא סביר שקודם נשלח העורב ואחריו היונה.

וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מִן-הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו עוֹד. וַיָּסַר נֹחַ אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.

יכול להיות שזה נגמר?

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

רוב העולם הושמד, אך הסיפור נגמר ברוח אופטימית. יהוה מצטער על ההרס שהוא חולל, ובין השורות ניתן להבין כי הוא מתחרט גם על העונשים הקודמים שהטיל על אדם וחווה ועל קין. הרמז טמון במשפט "יצר לב האדם רע מנעוריו". יהוה אוהב ליצור, פועל שמחליף בסיפור הבריאה שתיים את "לברוא" הרווח בסיפור אחת. השימוש באותו שורש מלמד אולי כי יהוה לוקח אחריות על "האדם אשר יצר". זו לא אשמתו שהוא נוצר פגום, ומעתה יהוה יבטיח לו מזג אוויר מסודר בהתאם לצרכיו החקלאיים.

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר. צֵא מִן-הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ. וַיֵּצֵא-נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ. כָּל-הַחַיָּה כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה.

סגנונו הטרחני של E כבר מוכר, והוא ממשיך להלאות בחזרות אינסופיות. יש רק נקודה מעניינת אחת: נוח נכנס לתיבה ב-17.2 ויצא ממנה ב-27.2, אחרי שנה ועשרה ימים. התוספת נועדה כנראה כדי להשלים את הפער בין 12 חודשי ירח (355 יום), ובין שנת השמש (365 יום). כך או כך, העמסת הפרטים תורמת אולי לאמינות אך מסבכת הכל.

מעניינת גם הפסיביות של נוח: אחרי יותר משנה בתיבה דחוסה ומצחינה, הוא אינו יוצא ממנה לפני שקיבל הוראה מפורשת!

התוספת המיותרת

עוד תוספת קצרה הושתלה בין סוף המבול למוסר ההשכל:

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ…)

בגירסה המקורית, יהוה משנה את דעתו בעקבות הזעזוע מההרס הנורא; בגירסה המתוקנת, הסיבה היא הנאתו מניחוח המנגל. גם זהו שריד מהמיתוס המסופוטמי, אך שם התוצאה היא מריבה איומה בין האלים על הבשר…

הסיום החלופי קשור לפוליטיקות שמאחורי העריכה המקראית. המקור הכוהני P, כמו גם מקור מאוחר יותר המכונה D, מצווים על ריכוז הפולחן: מותר להעלות קורבנות רק בבית המקדש, ורק על ידי הכוהנים. הקורבן של נוח, הרחק מירושלים ובידי סתם אדם, מתריס כנגד מסורת זו.

המבול נגמר, הסיפור לא

המבול נגמר, כולם יצאו מהתיבה, אבל מקור E אינו עוצר: צריך לכרות ברית כמובטח, ולהעביר עוד מסרים דתיים ופוליטיים.

יְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.

האנושות ביצעה זה עתה איתחול מחדש, וכל הברכות שניתנו לאדם הראשון ביום השישי לבריאה ניתנות שוב לנוח ולצאצאיו – בהבדל אחד. ספר בראשית מציג חזון צמחוני למהדרין: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע … וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.

המציאות מורכבת יותר, הבשר טעים והאיתחול הוא הזדמנות לתיקון. כעת מותר גם לאכול בעלי חיים, במגבלה אחת: מותר לאכול בשר, אסור לשפוך דם.

וַאַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ.

הפוסט התארך ולכן נדלג ברשותכם על סיפור הקשת בענן, אגדה פולקלוריסטית חביבה שכמוה מוצאים בכל שבט בעולם. זה אינו חלק מהסיפור המקורי, שכן הוא אינו מופיע במקור J וגם לא באף אחד מהמיתוסים המסופוטמיים. כנראה שזו אגדה מקומית שצורפה לסיפור במטרה להציג איזו "ברית" פיקטיבית בין אלוהים לעם ישראל: צד א' מתחייב לא לשחת עוד את הארץ; צד ב' לא מתחייב לכלום; הקשת בענן ממונה לתפקיד המזכירה. נעבור ישר לקטע הסיום המעצבן:

וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה–שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן. שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ.

שימו לב לפרטים הבאים: חָם מוזכר תמיד בצירוף "אבי כנען"; כנען לא עשה דבר, אך הוא זה שמקולל; המשפט "ויהי כנען עבד למו" חוזר פעמיים. מטרת הסיפור ברורה: להצדיק את השמדתם ושיעבודם של עמי כנען. הפרט המפתיע, הוא שיוכו של כנען לבני חם. מבחינה לשונית, תרבותית וגנטית, יושבי כנען היו עם שֵׁמי ואחינו הקרובים. סימונם כצאצאי חָם נועד להרחיקם מאיתנו וליצור זרות ואיבה.

שלא במפתיע, ממשיכי דרכו של מקור E פועלים באותה שיטה ליצירת הפרדה ושנאה בינינו לבין תושבי הארץ הפלסטינים, הכנענים של היום, שגם הם קרובים אלינו יותר מכפי שאנו מוכנים להודות.

"נוח מקלל את כנען", גוסטב דורה. במהדורות שיצאו בארה"ב, התחריט נקרא "נוח מקלל את חָם", כדי להצדיק את שיעבודם של שחורי העור שנחשבו לצאצאי חָם. הגזענים לא מתים, הם רק מתחלפים…

אין מצב שיוצרי המיתוס המקורי העלו בדעתם סוף כל כך גזעני, מניפולטיבי ומכוער. אז ברשותכם נישאר עם הסוף האופטימי של מקור J:

עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

אם הגעתם עד לכאן, קבלו קוריוז שקרה באמת ב-2019. קבוצת נוצרים אוונגליסטים שבנו רפליקה מדויקת (נניח) של תיבת נוח תבעו את חברת הביטוח על סך מיליון דולר בגין נזקי גשם!

סוכות: כמה חגים נכנסים בחג אחד?

שאלה קלה: למה חוגגים את סוכות? זה חג האסיף או זכר ליציאת מצרים? או אחד משלושת הרגלים? ומה קורה בסופו – שמיני עצרת, שמחת תורה או שמחת בית השואבה? סוכות הוא חג-רב, אירוע מבלבל ורב-פרצופי. ננסה לעשות סדר בחגיגות.

פרק כ"ג בספר ויקרא מוקדש לפירוט מדויק של "מועדי יהוה" – הנחיות להבאת מנחות ליהוה, המבטיחות שהכוהנים לא ידעו מחסור בחלבונים. שניים מהמועדים קשורים למחזור השנה החקלאית: חג ראשית הקציר בשבועות, וחג האסיף בסוכות.

עשרת הפסוקים העוסקים בסוכות חותמים את הפרק ואת השנה, שהחלה באותם ימים בניסן. תשרי היה החודש השביעי, וסוכות היה החג האחרון של השנה.

כבר בפרק זה עולות גרסאות סותרות למקורו של חג הסוכות, וככל שנעמיק הלאה נמצא עוד. עורכי המקרא ניסו לשלב ביניהן בתקווה שלא נשים לב, והוסיפו משלהם. נתחיל בראשונה.

חג א': שבוע של בשר

"בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ."

לפי הפסוקים הראשונים, החג נועד להעלאת קורבנות. הפסוקים אינם מתייחסים לסיבת החג ולאופיו, אלא עוסקים בעניינים טכניים, בעיקר עולות וזבחים שמטרתם להעביר את פרי עמלו של עובד האדמה לידי הכוהנים.

חג ב': הגירסה הצמחונית

אך בפסוקים הבאים, מסתבר שיש חג אחר, שחל במפתיע בדיוק באותו יום: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה."

בתחילת הפיסקה תקע העורך את המילה הקטנה "אך", בניסיון מגושם להדביק אותה לפיסקה הקודמת. חוץ מזה אין התייחסות לצירופו התמוה של חג חדש שהופך את חוקי המשחק. מחגיגת הבשרים על האש, עברנו למדיטציה צמחונית. עילת החג היא סיום איסוף תבואת הארץ, ובלבו עומדים ארבעת המינים, שאיתם לא צריך לעשות כלום – רק להביט בהם שבעה ימים בשלווה הודית.

בגרסה זו, אולי הקדומה מכולן, מכונה החג פשוט 'חג יהוה' או 'חג'. המילה "חג" משמרת את המובן המקורי של "לחגוג" – לחוג במעגל, כפי שחוללו אבותינו הקדמונים סביב המדורה הרבה לפני התנ"ך. חג זה – חג האסיף, או חג יהוה – היה החג הראשון, המקורי, אולי החג היחיד בשנה.

עוד ראוי לציין שבגירסת חג האסיף/יהוה, באופן די נדיר בתנ"ך חמור הסבר, אנו מצווים לשמוח 🙂

חג ג': היום השמיני

שתי הגרסאות לא סותרות רק זו את זו, אלא גם את עצמן: "חג הסוכות שבעת ימים… שבעת ימים תקריבו אִשֶה…" ופתאום: "ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם"…? גם בגירסה ב', חוגגים "שבעת ימים; ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון"…

אם היום השמיני שייך לחג, אז למה שבעת ימים? ואם לא, מה הוא עושה כאן? ולמה צריך לציין שזו "עצרת", עצירת כל עבודה ומלאכה? העבודה אסורה ממילא בכל ימי החג – אז מה יש לעצור כאן? היום השמיני נראה בעליל כמו חג שונה שהוצמד לכאן בגסות. זה לא מתחבר.

חג סוכות מוזכר שוב בספר במדבר כ"ט, כתב כמויות מפורט של מספרי וסוגי הקורבנות שיש להקריב בכל מועד ובכל אחד משבעת ימי החג (היה עדיף להציג כטבלת אקסל). גם כאן הטקסט ממשיך, ללא הסבר, ליום שמיני עצרת (התפריט היומי: פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים).

בשמיני עצרת נוהגים להתחיל גם בקריאת תפילת הגשם, שנועדה להבטיח גשמי ברכה בחורף. המנהג מתאים לאופי החקלאי של החג, אך אינו מופיע בתנ"ך. גם המשנה מציינת כי יש להזכיר את גבורות הגשמים ביום האחרון של סוכות ("משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו"), אך אינה מייחדת לכך תפילה. עוד פן של החג שלא מתחבר לכל השאר…

חג ד': שכחנו משהו?

בשני הפסוקים הבאים שוב מחכה הפתעה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם."

ראשית, "בסוכות תשבו שבעת ימים"…? רק עכשיו, בסוף הפרק, מוזכרת לראשונה המצווה שעל שמה נקרא החג?

וההסבר מבלבל עוד יותר: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"? החג אינו קשור לאסיף התבואה אלא ליציאת מצרים, והפירוש החדש זורק אותנו מעולם חקלאי פורה למדבר הצחיח. אבל רגע, נוודים בונים סוכות? במדבר? איפה ימצאו עצים וכפות תמרים, ועוד ל-600 אלף איש? במדבר מקימים אוהלים! וחוץ מזה, יציאת מצרים לא קיבלה כבר חג משלה?

לא הגיוני, לא סביר וסותר את הנאמר קודם. גם זו בבירור תוספת מאוחרת. סיכום ביניים: ארבע גרסאות בעשרה פסוקים.

חג ה': עולים לרגל

חג סוכות מוזכר עוד פעמיים בתורה (שמות כ"ד ודברים ט"ז), במסגרת מצוות העלייה לרגל: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה …. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה". בשני המקומות זהו הוא חג האסיף, וגם כאן אנו מצווים במפורש לשמוח: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ … וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".

אין קשר בין עלייה לרגל להליכה ברגל. ברור שאבותינו הלכו ברגל ולא חיכו לקו המהיר לירושלים. השורש רג"ל מציין משהו שעושים דרך קבע, כמו במילים 'רגיל' ו'הרגל', ואולי המקור הוא אכן 'צעד', ובהשאלה "משהו שחוזרים עליו". עלייה לרגל היא עלייה במועד קבוע.

אני חובב נלהב של עליות לרגל, וחסיד נאמן של הגדולה מכולן, הקומבה מלה של אללהבאד שמתקיימת אחת ל-12 שנים. לכן אני יכול להעיד ממקור ראשון שהרעיון מופרך. הליכה לירושלים מהגליל למשל, הייתה לוקחת שבוע או שבועיים, בדרכים לא סלולות ושורצות שודדים וחיות טרף. אין מצב שאוכלוסייה חקלאית קשת-יום תתפנה מעבודת השדה לחודש ומשהו של מסע חוצה ישראל, ולא רק פעם אחת אלא שלוש (!) בשנה – והכל על מנת להשאיר בידי הכוהנים את מיטב התוצרת. מתי נשאר להם זמן לעבוד?

גירסת שלושת הרגלים נראית כעוד עבר מזהיר אך מדומיין, שהומצא בתקופה שבה לא ניתן לעלות לירושלים, אולי בגלות בבל. יתכן כי בירושלים הייתה מסורת מקומית של עלייה לרגל מהכפרים הסמוכים, או התכנסויות גדולות יותר פעם בכמה שנים – אבל כל הזכרים, כל שנה, שלוש פעמים?

עלייה לרגל: כך זה נראה באמת (קומבה מלה, אללהבאד 2013)

ועוד הפתעה קטנה

מצוות העלייה לרגל מופיעה גם בשמות כ"ג, אבל עם טוויסט מעניין: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר–שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת … וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה."

בפסוק הבא, מופיעים שלושה ציוויים: "לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי…. רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ."

הציוויים הראשון והשני שייכים לפסח ולחג הביכורים – כך שהשלישי שייך לסוכות, אבל מה הקשר? ניתן לשער כי בישול גדי בחלב אמו היה טקס פגאני של יושבי הארץ, שנחוג בתחילת השנה החקלאית החדשה להבטחת פריון ושפע, פולחן אלילי שאותו רצו הכוהנים להשריש. מקור המצווה נשכח עם הזמן, וכך היא עשתה את דרכה לספר דברים במסגרת איסורי הכשרות- וכך אנו סובלים ממנה עד היום.

חג ו': שמחת תורה

אם חשבתם שסיימנו את מניין החגים החלים בסוכות – טעיתם. יש עוד אחד, ובדרך פלא, שוב חוגגים בדיוק באותו יום שני חגים בלתי קשורים. בנוסף לשמיני עצרת הלא ברור, בתקופת האמוראים הפך היום השמיני של סוכות לחגיגות שמחת תורה, לרגל סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש. היה זה חלק מהמהלך המשמעותי ביותר בהיסטוריה היהודית, שהחל עם חורבן בית המקדש והמעבר ל'עם הספר', יהדות שבמרכזה לא עומד מקדש בנוי מאבנים – אלא ממילים.

המנהג נולד בישיבות הגדולות של בבל, אם כי השם 'שמחת תורה' מופיע רק במאה השמינית. למען ההגינות אציין שבמקור הוא נחגג יום אחרי שמיני עצרת (מה שמביא אותנו לתשעה ימי חג!). המנהג נשמר עד היום בקהילות בחו"ל החוגגות 'יום טוב שני של גלויות', ובמנהג 'הקפות שניות' במוצאי החג.

רגע אישי

גדלתי בנווה שאנן, שכונה חיפאית חילונית עם הרבה מבוגרים עם מספר כחול על היד ומעט מאד דתיים. רק פעמיים בשנה, בערב יום כיפור ובשמחת תורה, היינו מתכנסים ליד בית הכנסת היחיד בשכונה. המפגש בערב יום כיפור הפך למסורת, ורבים מבני השכונה המשיכו להגיע אליו במיוחד, גם ממרחקים, שנים רבות אחרי שעזבו אותה.

יום כיפור ותקיעות השופר הצורמניות לא דיברו אליי. אהבתי את שמחת תורה, עם דגל הקרטון המצועצע שעליו תקוע תפוח ובו תקוע נר דולק. הורינו לא חששו לשלוח אותנו לרחוב, לבד, עם מתקן דליק רעוע וגפרורים. זה היה עידן פחות חרדתי.

אהבתי את הדגלון עם הציורים התמימים של יונים ופרחים, ילדים וילדות מרקדים בכובעי טמבל, ילדים עם כיפה לומדים תורה, חיילים ומטוסי קרב וטנקים, וזהבים, ובמרכזו שתי דלתות נפתחות של ארון הקודש ובו ספר תורה. יכול להיות שכאן נטמן הזרע שלימים יביא אותי ללימודי עיצוב.

חג ז'? "פייק סוכות"

כיאה למותג יוקרה, גם לסוכות צץ חיקוי, שלא לומר זיוף. פרק י"ב במלכים א' מספר על ניסיון להמציא את סוכות מחדש. הממציא הוא ירבעם בן נבט, המלך הראשון בממלכת ישראל. עורכי ספר מלכים, ובעקבותיהם גם חז"ל, מכפישים את דמותו כחוטא גמור, אבל הוא היה מלך לא רע, ואפילו עם נטיות לצדק חברתי.

כבר כנער, ירבעם מתגלה כגיבור חיל, ושלמה ממנה אותו לאחראי על עבודות בנייה נרחבות. מאוחר יותר ירבעם מרגיש ששלמה מנצל את שלטונו לרעה, עושק את העם ומעביד אותו בפרויקטים ראוותניים. הוא מורד בשלמה, ובורח על חייו למצרים.

אחרי מות שלמה מתאספים השבטים וממליכים עליהם את בנו רחבעם, אבל יש להם בקשה אחת: להקל על העול הכבד שהטיל עליהם אביו. רחבעם מתייעץ עם הזקנים, שממליצים לו בחוכמה להיענות לבקשה, אך המלך הטיפש פונה לחבריו הצעירים שמייעצים לו ההיפך, וחוזר עם התשובה המפורסמת: "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים."

ירבעם זובח בבית אל, חרברנט ון דן אקהאוט, 1656

הזקנים פונים במר נפשם לירבעם, שחזר ממצרים ברגע ששמע על מות שלמה, וממליכים אותו על כל ישראל. בצעד מהפכני, ירבעם מגייס כוהנים "מקצות העם" (שאינם משבט לוי!), וזוכה לפופולריות. אך הוא צריך להתמודד עם בעיה מרכזית: עם הפיצול נותרו ליריבו רחבעם רק שבטי יהודה ובנימין, אך הוא שמר על קלף מנצח: ירושלים ובית המקדש.

ירבעם המעשי מחליט לשנות את חוקי המשחק: "וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן." ירבעם מציע לוקיישן ופולחן חלופיים, וההנמקה שנתקלנו בה קודם, זכר ליציאת מצרים, נשמעת הפעם הגיונית.

ואז: "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה". כדי להשלים את הנתק, הוא פשוט דוחה את החג בחודש. מעתה, ישראל ויהודה יחגגו במועדים שונים.

יתכן שירבעם היה אפילו מתוחכם עוד יותר: "וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי–בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מִלִּבּוֹ." לפי הפסוק, ירבעם לא בדה רק חג חדש – אלא גם חודש חדש!

רש"י מפרש כך: "חֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי' – דרש להם: הוא חודש האסיף, ובו ראוי החג להיות." יתכן כי ירבעם חתר גם לצדק אקלימי: מועד האסיף נקבע ביהודה החמה, ולא בממלכה הצפונית הקרה יותר, שבה בוצע האסיף מאוחר יותר.

הפרטים אינם ידועים אך יתכן כי הטריק של ירבעם היה הזזת חודש העיבור. הלוח העברי דורש הוספת חודש מדי שלוש שנים (בערך), אך אין חובה לעשות זאת דווקא באדר – שהיה במקור החודש האחרון בשנה, אך איבד את מעמדו עם העברת ראש השנה לתשרי. יתכן כי ירבעם קבע את חודש העיבור בסוף השנה, אחרי אלול, ואולי אף הזיז את כל לוח השנה בחודש.

חג סוכות המזויף אינו מוזכר עוד. איננו יודעים כמה שנים, ואם בכלל, חגגו בממלכת ישראל את סוכות בחשוון. כך או כך, ברור מהסיפור כי ירבעם ידע עד כמה החג מושרש בלב העם, ומצא לו אתר חלופי – ומועד חדש.

אז מה היה לנו?

קשה לדעת מהו "חג סוכות המקורי" המסתתר מתחת לכל קישוטי הסוכה המצועצעים. השם "חג" או "חג יהוה" מרמזים על ראשוניותו וקדמותו של החג, כחגיגות האסיף. בחברה שעברה לא מזמן מנוודות לחקלאות, הייתה זו השמחה העיקרית של השנה. כל בני השבט התקבצו לתקופה של עבודה משותפת בשדות. הם גרו מן הסתם בסוכות ארעי, ובליל הירח המלא חגו במעגל בתפילת הודיה לאֵלַת היבולים. בתקופות של שקט ושגשוג, החגיגה צמחה והפכה להרגל, לעלייה לרגל. יותר ויותר עולי רגל נהרו לחג, שהתרחק ממקורו והפך לפסטיבל של קדושה, המתרכז במוקד פולחן – ירושלים.

כל השאר – תוספות. גירסת הכוהנים, שנועדה להבטיח קורבנות; גירסת ממלכת ישראל, שנועדה להצדיק את פולחן עגל הזהב ולהתנתק מיהודה; שמיני עצרת המסתורי, שאפילו הגמרא לא ידעה לומר אם צריך לשבת בו בסוכה (הלכה: יושבים אבל לא מברכים). חג סוכות, כמו התורה כולה, הוא מעשה מרכבה של גרסאות סותרות, אינטרסים פוליטיים וכלכליים, מין נוסח "הכל-כלול" שיהיה מקובל על קואליציה של סיעות כוהנים יריבות, כל אחת עם היסטוריה חלופית משלה.

כך או כך, מכל גרסאותיו של החג, החביבה עליי ביותר היא זו שבה לא עסקנו הפעם – החגיגה הגדולה והפרועה מכולן, שמחת בית השואבה. על כך בפוסט שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה.

פסח: מה זו "חירות"?

מכל שמותיו של חג הפסח, היפה מכולם הוא "חג החירות". היציאה מעבדות לחירות היא התמה המרכזית של החג, שסימל במשך אלפיים שנות גלות את כל מה שהיה חסר לנו. אבל מהי בעצם "חירות" ומאיפה היא באה לנו?

בהגדה מופיעה החירות שלוש פעמים: החג מכונה "זְמַן חֵרוּתֵנוּ"; בהמשך מודים לה' אשר "הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת"; ופעם נוספת בגירסה שונה: "הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין". עם זאת, בתנ"ך היא אינה מופיעה כלל.

"האדם נולד חופשי ובכל מקום הוא אסור בכבלים" (האמנה החברתית, ז'אן ז'אק רוסו). החירות היא מצבנו הטבעי, אך כמו האוויר, היא משהו שלא חשים בו אלא אם הוא חסר. היא הפכה למצרך נדיר בעקבות כמה המצאות שתועלתן שנויה במחלוקת, כמו החקלאות והקפיטליזם, יצירת האימפריות והצבאות ועוד. מאז, ובמהלך רוב ההיסטוריה, היו רוב בני האדם משועבדים כך או אחרת. נטולי כוח ותקווה, נותר להם רק לחלום על שחרור פלאי, על יציאת מצרים משלהם. לכן הפכה יציאת מצרים לאחד הסיפורים האהובים והמוכרים בעולם.

פסל החירות, או בשמו המלא "החירות מאירה את העולם", 1886

פעם קראו לזה "חופש"

העברית, כמו כל שפה, השתנתה במהלך הדורות. המושגים "חירות" ו"בן חורין" מוכרים היטב בלשון המשנה, אך אינם מופיעים בתנ"ך (חוץ מדוגמה אחת שתיכף נגיע אליה). ההרגשה הנפלאה של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות" מכונה במקרא "חופש": "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם" (שמות כא).

כמו החירות, גם החופש קשור לשחרור מעבדות, אך לא תמיד. בסיפור דוד וגוליית, בני ישראל נערכים למלחמה בפלישתים, ששולחים את נשק יום הדין. גוליית מציע דו-קרב במקום מלחמה: "אִם-יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים", מבטיח הלוחם הענק, "וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים"(שמואל א' יז).

לנוכח היתרון המובהק של גוליית, מחפש העם מתאבד עז נפש, ומבטיח שאם ינצח, "יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת-בִּתּוֹ יִתֶּן-לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל". נשאלת השאלה, מדוע החופש הוא מתנה כה יקרה שמצדיקה מוות וודאי? האם בני ישראל הם עבדים לשאול?

ההסבר נמצא קצת לפני כן, בפרק ח' שבו מנסה שמואל להניא את העם מהדרישה לשים עליהם מלך ככל הגויים. שמואל מתאר בפירוט חסר רחמים כיצד המלך ייקח את בניהם לשרת בצבאו ולרוץ לפני מרכבתו, ואת בנותיהם לרקחות, טבחות ואופות. הוא ייקח גם את שדותיהם וכרמיהם, עבדיהם ושפחותיהם, אפילו את חמוריהם. "אַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים", הוא מזהיר, "וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם".

לפי התרחיש הקודר של שמואל (שלא ברור אם אכן התממש), העם אכן מצוי במצב אומלל של שעבוד, והשחרור ממנו בהחלט שווה הימור גורלי. מצד שני, אם כולם ממילא עבדים, מה אכפת להם אם אדונם הוא ישראלי או פלשתי…?

"החירות מובילה את העם", אז'ן דלקרואה, 1830. יש הרבה הסברים מלומדים מדוע היא עושה זאת טופלס, אבל נראה לי שדלקרואה פשוט אהב ציצים

המוות כחופש האולטימטיבי

ראיית החיים כשעבוד מתמשך וחסר תוחלת מופיעה בכמה פרקים במקרא, כמו אצל הפסימי הראשי, איוב. אם החיים הם שעבוד, החופש יימצא רק בעולם המתים שבו כולם שווים: "קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא; וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו".

גם בתהלים פ"ח, הדובר מקונן כי "נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר… בַּמֵּתִים, חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים, שֹׁכְבֵי קֶבֶר". עם זאת, בניגוד לאיוב ששמח במוות, בתהלים המוות אינו שחרור אלא כלא, בור תחתיות, מה שמביא אותנו להסבר אפשרי למקור המילה.

חופש הוא עונש?

האטימולוגיה של "חופש" אינה ברורה, ויש הקושרים אותה דווקא לשורש חב"ש, שמובנו הפוך: "לאסור, לעטוף בבד". יש בעברית כמה זוגות מילים שמובנן מנוגד (Contronym), כמו לסקול – לסקל, לחטא – לחטוא, ויתכן שגם חופשי – חבוש (אסור, כלוא). [הסבר רחב יותר תמצאו באתר "בלשון"]

לאחר שהמלך עוזיהו לוקה בצרעת, הוא יושב עד יום מותו ב"בית החופשית" (מלכים ב' טו). לא ברור מה זה בדיוק, אבל יש להניח שהמובן קרוב יותר ל"מחבוש" מאשר לאתר נופש…

להיות עם חופשי בארצנו

קפיצה של אלפיים שנה קדימה מביאה אותנו אל מהות התנועה הציונית, כפי שהיא משתקפת בהמנון הלאומי. בנוסח המקורי של נפתלי הרץ אימבר, השיר כלל תשעה בתים והתחיל עם "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה". בגרסה הסופית נשארו רק שני בתים, הבית הראשון הפך לשני והנוסח השתנה: "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עָם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם".

המונח "חופשי", שבעבר ציין גם יהודי חילוני, עורר התנגדות אצל חלק מהרבנים, שטענו בצדק שיהודי דתי כלל אינו חופשי אלא להיפך. הרב קוק הציע את הנוסח "להיות עם קדוש" או "גוי קדוש", והנושא עדיין מעסיק את אלה במגזר הדתי ששרים את ההמנון.

בחזרה לחירות ולחורים

כאמור, בתנ"ך לא מוזכרת "חירות" וגם לא "בני חורין", אך המילה הדומה "חורים" מוזכרת פעמים רבות. האם הם קשורים לסיפורנו? החורים מופיעים לראשונה בימי המלך אחאב, כאשר בסיפור כרם נבות שולחת המלכה איזבל ספרים בחותם המלך "אֶל-הַזְּקֵנִים וְאֶל-הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ". מהסיפור אנו למדים כי לחורים יש מעמד של שופטים, וכי הם יודעים לקרוא.

החורים שומרים על מעמדם בכל תקופת בית ראשון. ישעיהו מזכיר אותם בנבואת החורבן שלו יחד עם השרים, "חֹרֶיהָ וְאֵין שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ; וְכָל שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס". בימי ירמיהו מגלה נבוכדנצר לבבל את "כָּל-חֹרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם", ולאחר מרד נוסף הוא מצווה להורגם.

גם לאחר שיבת ציון, החורים הם חלק מהמעמד השליט, כפי שמפרט נחמיה: "וְלַיְּהוּדִים וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים, וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה". יתכן כי חל פיחות במעמדם, שכן נחמיה מתלונן שהם מייצרים עודף בירוקרטיה: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, מַרְבִּים חֹרֵי יְהוּדָה אִגְּרֹתֵיהֶם".

בתנ"ך מופיע "בן חורים" רק פעם אחת, בקהלת: "אִי-לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר … אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן-חוֹרִים". ככל הנראה, הכוונה אינה שרצוי מלך שאינו משועבד, אלא שעדיף שהמלך יהיה בן אצולה ויודע ספר, ולא צעיר חסר ניסיון.

גרפיטי מהאביב הערבי במצרים: מפיש חורייאת ביבלאש (אין חירות בחינם)

בימי בית ראשון ותחילת בית שני, החורים הם בני אצולה או פקידים גבוהים; בתקופת המשנה "בן חורין" הוא עבד משוחרר. נראה כי לאחר חורבן בית שני, כאשר אין יותר מוסדות שלטוניים ומעמד אצולה (וגם ידיעת קרוא וכתוב הופכת לנחלת רבים), המושג איבד את מובנו המקורי ומציין כעת אנשים חופשיים.

השורש חר"ר מופיע במשנה בצורת "שחרר", למשל במסכת פסחים: "לא מצאנו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד". הוספת שי"ן מציינת גרימה: "לשעבד" פירושו להפוך מישהו לעבד, "לשחרר" הוא להפוך אותו לבן חורין. בעברית החדשה, בניין שפעל משמש לצרכים אחרים (לשחזר, לשדרג וכד'), אך זה לא היה מובנו המקורי, כפי שמסביר אילון גלעד: "הבולמוס הלשוני שיצר עבורנו את השִׁדְרוּג"

להתלבש כמו חור

אז מי היו אותם חורים, מה מקור שמם וכיצד הם מתקשרים לחירות? לפי כמה פרשנים, בזכות מעמדם, החורים היו פטורים מתשלום מיסים, ומכאן המושג "בני חורין". מצד שני, יתכן שהכיוון היה הפוך, ומושג החופש נקרא על שמם.

חיזוק לכך נמצא בסוג נוסף של "חור" המופיע בתנ"ך, הפעם כבד יוקרתי. במגילת אסתר, מקשט אחשוורוש את ארמונו ביריעות "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן", ובסופה "מָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר… וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".

הכרפס, התכלת ושאר סוגי הטקסטיל מוכרים לנו מהוראות בניית המשכן – כולם חוץ מ"חור", שכנראה לא שימש לצרכי קודש, אלא לתפירה עילית של בגדי אצולה. אבל איזה מין בגדים?

התשובה נמצאת אולי בפרק כז בספר יחזקאל, שבו מפרט הנביא הזועם את עושרן המדהים של צור, צידון ושאר שכנותינו, שכמובן יאבד בגלל חטאיהן. צור סוחרת בין היתר "בְּבִגְדֵי-חֹפֶשׁ, לְרִכְבָּה". "בגדי חופש" אינם גרסה קדומה של חולצות הוואי, אלא בגדים יקרים הראויים לבני אדם חופשיים ורמי מעלה הנוסעים במרכבות. אולי אלה הם בגדי החורים.

חיוור מחיוורון

הפתגם "הבגדים עושים את האדם" היה נכון שבעתיים בימי קדם, כפי שמלמד פסוק אחר ביחזקאל כג "לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת פַּחוֹת וּסְגָנִים, בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם; פָּרָשִׁים, רֹכְבֵי סוּסִים". החורים לבשו בגדים מיוחדים למעמדם – ויש לנו גם מושג כיצד הם נראו. לפי "ספר השורשים" של ר' יונה אבן ג'נאח, "חור" הוא "לבן", כמו במילה "חיוור". גם המילונים של בן יהודה ושל יסטרוב סוברים שבגדים לבנים היו לבושם של אנשים חופשיים – בני חורין.

אם כן, החורים נקראו כך בגלל בגדיהם הלבנים… או לא?

משא האדם הלבן

יתכן שהחורים היו במקור בני עם זר, בעלי צבע עור בהיר יותר מהאוכלוסייה המקומית – שגם אז נראו יותר פלסטינים מאשר פולנים. החורים היו עם מוכר באזורנו, ומוצאם למרגלות הרי הקווקז, אזור שתושביו ידועים בעורם הבהיר ושמם מציין באנגלית את הארכיטיפ של "האדם הלבן" – Caucasian.

החורים חיוורי הפנים הסתובבו כאן בין המאות ה-24 וה-13 לפנה"ס, ובשיאם שלטה ממלכתם מיתני על חלקים נרחבים מטורקיה, סוריה וצפון עיראק של היום. באלף השני לפנה"ס, הם היו בני המעמד העליון בכנען, שנקראה בפי המצרים על שמם, "חוּרוּ". הם היו ידועים כרוכבי סוסים, והאלה הראשית שלהם, חָבָּת, מופיעה בשמו של עבדי-חבה, מושל ירושלים המוכר ממכתבי אל עמרנה, ושימשה אולי השראה לחווה שלנו.

לבן שולט?

כבר בימי שיר השירים – "אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים" -עור כהה ציין מעמד נחות של עובדי אדמה, ועור לבן ציין השתייכות למעמד גבוה שפטור מעבודה בכרמים ובשדות. רק במאה ה-20 החל העור השזוף לסמל עושר, המאפשר יציאה לחופשה בארץ שטופת שמש.

לפי הסבר זה, החורים היו צאצאים למעמד השליט, ובעלי עור בהיר. עם השנים נשכח הקטע האתני והמונח "בני חורים" ("בני חורין" בארמית) הפך לשמו של מעמד אצולה הפטור מעול מיסים, ובהמשך לאנשים חופשיים בכלל.

[אגב, במקרא מוזכר גם עם חורי היושב בהר שעיר ובארץ אדום. הם קשורים לעשיו ומעמדם נמוך, וככל הנראה אין להם קשר לעם החורים שמוצאו מצפון, או לחורים בני האצולה.]

חירות והאביב הערבי

גם בערבית, השורש חר"ר מציין חירות, ו"שחרור" הוא "תחריר". מכאן שמה של הכיכר המפורסמת בקהיר, שנקראה במקור "כיכר איסמעיליה", אך בעקבות הפגנות סוערות נגד הבריטים בשנת 1919, כונתה מיידאן א-תחריר ("כיכר השחרור"). השם הפך לרשמי אחרי מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.

כיכר תחריר הצדיקה שוב את שמה בשנת 2011, באירועי האביב הערבי שהביאו להפלת הנשיא מוברק

החירות מגיעה לאפריקה

משורש חר"ר נגזרה בערבית גם המילה "חוּריה" – חירות. המילה נדדה לאפריקה עם סוחרי העבדים המוסלמיים, ונטמעה בשפת הסוואהילי: UHURU. עם תחילת ההתעוררות הלאומית האפריקאית בשנות ה-50 וה-60, והקריאה לשחרור מעול השלטון האירופאי, הפכה אוּהוּרוּ לסיסמתן של תנועות שחרור רבות ברחבי היבשת.

המילה UHURU מופיעה על אינספור בולים ממדינות אפריקה. למרות שהן דוברות שפות שונות, בכולן היא מציינת "עצמאות"

אם אכן מובנה המקורי של המילה הוא "לבן", זוהי אירוניה היסטורית – שאינה מפחיתה כהוא זה מעוצמתה של הדרישה לעצמאות.

ואי אפשר לסיים בלי תהייה גדולה אחת:

איך זה שכל אלה שחוגגים בפסח את החירות שלנו, לא חושבים שהיא מגיעה גם לשכנינו?

אהבתם? אולי יעניין אתכם לקרוא עוד כמה פוסטים מעניינים על פסח, ובהם:

• האם פסח הוא באמת "חג הצליעה"?
• איזה טעם לא נמצא בסדר (ובתנ"ך בכלל)?
• על סדר פסח, אי סדר וסדר יום
• הנסיכה הקסומה והסיפור המופלא על גדות היאור

האביב: איך זה שסנונית אחת

האביב כבר כאן, גם אם אף לא סנונית אחת אינה מבשרת על בואו. הסיבה פשוטה: הפתגם נולד באירופה, אך לארצנו הסנוניות מגיעות דווקא בסתיו. כמו הסנוניות, הנודדות "מארצות החום אל חלוני", הפתגם עשה דרך ארוכה מארצות החום אל ארצות הקור ובחזרה, מיוון העתיקה ועד אוסקר ויילד ואפילו ביאליק שלנו.

"סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב": אין להוכיח כלל או מגמה על סמך מקרה בודד.

למה סנונית?

סנונית היא ציפור קטנה וחמודה, עם וכנפיים מחודדות וזנב מפוצל המקנים לה יכולת אווירודינמית מרשימה, ושילוב צבעים כובש של גב שחור, צווארון חום-חלודה וחזה לבן. הסנונית בונה את קינה מכדורי בוץ זעירים, ומעדיפה חללים מקוּרים ומוגנים. לאחר שהאדם החל לבנות מבני קבע, הסנוניות למדו לנצל אותם, כפי שמעיד שמו של המין הנפוץ באירופה וגם אצלנו, "סנונית הרפתות" (באנגלית: Barn swallow).

את הקן בונה זוג סנוניות בעבודה משותפת, והן גם דואגות יחד להאכלת גוזליהן התובעניים. לרוב יחזור הזוג לאותו קן בשנה הבאה, משדר תדמית של זוגיות מאושרת ויציבה. בקיצור, ציפור חביבה שחיה דורות רבים סמוך לבני האדם, ואך טבעי שתככב במיתוסים, אגדות ומשלים, כמו אצל שכנתנו אוגרית, או ביוון העתיקה, שם נמצא מקורו של הפתגם הידוע.

זוג סנוניות מקסים בנה קן בחדר המדרגות שלי וגידל בו ארבעה גוזלים רעבתנים. הרצפה מכוסה אמנם בלשלשת, אבל הן כל כך חמודות שהכל נסלח.

הפתגם של אריסטו

בשנת 349 לפני הספירה, הופיע ספר שיהפוך לאבן הפינה של הפילוסופיה המערבית: האתיקה של אריסטו. לכל דבר בעולם יש תכלית, הוא אומר, ואיכותו של הדבר נמדדת בהשגתה. עם סכין למשל, זה פשוט: תכליתה היא חיתוך, ולכן סכין חדה היא סכין טובה. אך מה על האדם? מהי תכליתו וכיצד ישיגנה?

לא ניכנס לזה כרגע, כי ענייננו רק במשפט שמופיע בפרק 1.7 בספר: "סנונית אחת אינה מביאה את האביב, וגם לא יום יפה אחד; באותה מידה, יום אחד של אושר לא יעשה את האדם מאושר באמת."

כוונתו של אריסטו שונה לגמרי מכפי שהפתגם נתפס היום. זה אינו שיעור בסטטיסטיקה, אלא עצה לגבי הדרך הנכונה לחיות בה. לפי אריסטו, מטרתו של האדם היא להיות מאושר – והאושר אינו רק לעשות חיים אלא להיות אדם טוב, לסגל לעצמנו תכונות חיוביות. לשם כך, אין להסתפק ביציאות חד-פעמיות אלא לעשות מעשים טובים בהתמדה, להתאמן.

יתכן כי אריסטו בחר דווקא בסנונית לצורך הדגמה, מכיוון שלמרות שיש לה הרגלים ומועדים קבועים, היא לעתים חורגת מהם. בעוד שרובן נודד בחורף דרומה, חלקן נשארות לקנן כל השנה.

נדידת הציפורים לא הייתה מוכרת לקדמונים. היוונים, כולל אבי הפילוסופיה המערבית מר אריסטוטלס הנכבד, האמינו כי הציפורים, כמו הדובים, נכנסות לתרדמת חורף ומתעוררות באביב. למרות היעדר כל הוכחה לתיאוריה המופרכת הזאת, היא שרדה עד סוף המאה ה-19, כאשר כל "חוקר טבע" מעתיק את דברי ההבל של קודמיו.

המשל של איזופוס

משל "הבחור הצעיר והסנונית", מיוחס לממשיל המשלים איזופוס, שחי כמאתיים שנה לפני אריסטו. האם אריסטו שאב את ההשראה לפתגם מהמשל? לא בטוח. איזופוס הוא דמות חצי-מיתולוגית שקיומה אינו מתועד. יתכן שהיה אדם כזה, ויתכן אף שעסק בכתיבה, אך אין כל הוכחה שהוא כתב את המשלים המיוחסים לו. אין גם כל אזכור של המשל לפני אריסטו.

משלי איזופוס מוזכרים בכתבים יווניים ואף בתלמוד. חלקם מזכירים סיפורים עתיקים מפרס ומהודו, אך הם נאספו ופורסמו רק במאה הראשונה לספירה, ברומא. משערים שכמה מהם, ובהם "הבחור הצעיר והסנונית", נכתבו בהשראת פתגמים מפורסמים.

כיום מקפיד כל כותב לקבל קרדיט על יצירתו; בימי קדם העדיפו הכותבים להיתלות באילנות גדולים. כך יוחסו ספר משלי וקהלת לשלמה המלך, ספר דברים למשה, ולא נשכח את אותו "חכם סיני זקן" שנהוג לייחס לו קלישאות של טיפשים צעירים מכל העדות. יתכן כי כותב רומאי אלמוני המציא את המשל בהשראת הפתגם, וייחס אותו לאיזופוס.

כך או כך, להלן המשל, מתורגם מגירסה אנגלית מהמאה ה-19:

היה היה בחור צעיר שאיבד את כל רכושו בהימורים, ונותר לו רק בגד אחד להתכסות בו עד סוף החורף. האביב טרם הגיע, אך סנונית אחת כבר הופיעה, לאחר שעזבה את ביתה בתביי שבמצרים בטרם עת.

כאשר הבחור שמע את ציוץ הסנונית, הוא חשב: "לְמה נחוץ לי הבגד? אם הסנונית הגיעה, האביב כבר כמעט כאן!" הוא הצטרף למשחק נוסף, ולאחר כמה הטלות קובייה איבד את בגדו האחרון.

בחוץ פרצה סופת שלגים וניתך ברד כבד. הבחור יצא ללא בגד לעורו וראה את הסנונית הצייצנית מוטלת על הקרקע, קפואה למוות. "יצור אומלל!" הוא קרא, "הלוואי ולא הייתי פוגש בך! הולכת את עצמך שולל – וגם אותי!"

הצעיר הבזבזן (אמנם לבוש, אבל לא מספיק), הסנונית המתה וברקע שניים מחליקים על הקרח. חיתוך עץ ממהדורת Bewick, 1748

גם המשל אינו עוסק בחוקי ההסתברות, אלא בא ללמדנו שיעור על עבודה קשה ועל דחיית סיפוקים. מוסר ההשכל דומה למשל "הצרצר והנמלה", או להמלצה החביבה על בנקאים, "תשמרו משהו ליום סגריר".

האגדה של אוסקר ויילד

משלי איזופוס נפוצו באירופה מאז ימי הביניים (גם בעברית, בשם "משלי שועלים"), עברו עיבודים ותוספות, ואף אומצו על ידי מחברים אחרים, כמו לה פונטיין וקרילוב. משל "הבחור הצעיר והסנונית" היה מוכר באנגליה של המאה ה-19, בשם השיפוטי "הצעיר הפזרן והסנונית", ושימש כהשראה לסיפורו של אוסקר ויילד "הנסיך המאושר" (1888) – אשר הופך את הסיפור על פניו.

אוסקר ויילד, צילום: נפוליאון סרוני, 1882

"הנסיך המאושר" היא אגדה עצובה ומרירה, וממש לא מתאימה לילדים. זהו סיפור נפלא, שאביא כאן בקיצור מירבי. אם מזמן לא קראתם אותו, שווה לעצור לרגע וליהנות ממנו במלואו (בעברית או באנגלית) – נחכה לכם בסבלנות!

הנסיך המאושר, איור: וולטר קריין, המהדורה הראשונה, 1888

זהו סיפורה של סנונית קטנה שמגיעה לעיר הגדולה. חברותיה עפו להן למצרים החמה, והיא נשארה מאחור בגלל אהבה נכזבת, ומחפשת מחסה תחת פסל הנסיך המאושר הצופה אל העיר, מעוטר באבנים יקרות ומצופה זהב.

הסנונית מרגישה טיפות של מים נושרות עליה – אך זה אינו גשם אלא דמעותיו של הנסיך, שחי כל חייו בארמון מוקף חומה ולא ידע דאגות מהן. רק עתה הוא מגלה את העצב של חיי נתיניו, ולמרות שלבו עשוי עופרת, הוא בוכה.

הנסיך רוצה להקל על סבלם של בני האדם, ומבקש מהסנונית שתיקח את אבני החן המשובצות על חרבו ובעיניו, ותביא אותן לנזקקים – תופרת שחייבת לסיים שמלה לנשף המלכה אך בנה קודח מחום; סופר צעיר ועני שצריך להסיק את חדרו כדי שיוכל להשלים את המחזה; מוכרת גפרורים קטנה שרועדת מקור, מרכולתה נרטבה והיא פוחדת לחזור לביתה אל אביה המכֶּה.

מדי ערב מבקשת הסנונית לעוף כבר לארצות החום, שעל נפלאותיהן היא מספרת לנסיך, אך הוא מבקש ממנה להישאר עוד לילה, לעזור לעוד סובל. הסנונית מחליטה להישאר עם הנסיך העיוור ולהיות לו לעיניים. היא מספרת לו על המחסור, הסבל וחוסר הצדק שהיא רואה במעופה, והנסיך מצווה עליה לקלף מגופו את עלי הזהב ולחלקם לעניים.

השלג והכפור מגיעים, והסנונית יודעת שסופה קרוב. היא מבקשת לנשק את ידו של הנסיך לפרידה אך הוא מבקש שתנשק אותו על שפתיו. " נשארת זמן רב מדי", הוא אומר לה, "אני שמח שאת עפה סוף-סוף לדרכך".

"לא למצרים אני עפה", אומרת הסנונית, "אלא לבית המוות." היא מנשקת את הנסיך ונופלת מתה לרגליו. קול נפץ נשמע מתוך הפסל. לב העופרת נבקע לשניים.

למחרת מטייל ראש העיר עם חברי המועצה ורואה את הפסל העירום מקישוטיו. "הוא נראה כמו קבצן" אומרים כולם, "ויש גם ציפור מתה לרגליו!" הפסל מוּסר ונשלח להתכה, כדי שבמקומו יוקם פסל חדש. ראש העיר וחברי המועצה מתקוטטים, כי כל אחד מהם רוצה שהפסל יהיה בצלמו.

אך הלב השבור אינו ניתך בכבשן בית היציקה, ומושלך לאשפה לצד הציפור המתה. "הבא לי את שני הדברים היקרים ביותר בעיר", אומר אלוהים לאחד ממלאכיו, והוא מביא לו את לב העופרת ואת הציפור המתה. "טוב בחרת," אומר אלוהים, " בגן העדן שלי תזמר הציפור הקטנה לנצח, והנסיך המאושר ישיר שירי הלל".

הסיפור עמוס במוטיבים דתיים ותרבותיים: הנסיך המאושר הוא בן דמותו של ישו הנוצרי, המקריב את עצמו למען העניים, ממש מאכיל אותם בגופו. גם ישו ביקש מתלמידיו להישאר אתו "רק עוד לילה", וגם סופו בא בנשיקה. הוא מזכיר גם את בודהא, נסיך חסר דאגות שגדל מוגן בארמון ולא ידע על קיומם של סבל ומוות בעולם. אפילו מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן מתגנבת לסיפור, ויש גם סוחרים יהודים בגטו…

אבל התמה המרכזית היא משל "הצעיר הפזרן והסנונית" – במהופך. הכל מתהפך: זהו סתיו ולא אביב, והציפור אינה באה ממצרים אלא הולכת לשם, אך ההיפוך עמוק יותר. ויילד אינו אוהב את מוסר ההשכל הבורגני האריסטוטלי-נוצרי, שמאשים את העני בעוניו. האשמים בסבלם של העניים, אומר לנו ויילד, הם העשירים, יחד עם הממסד הרקוב, אנשי הדת הצבועים והתושבים הלוקחים חלק בשיטה הנפשעת.

ראש העיר, חברי המועצה ואנשי העיר מוצגים כשוטים נפוחים, צדקניים וחסרי לב. הפרופסור לאורניתולוגיה, למשל, מתפלא לראות סנונית בחורף וכותב לעיתון המקומי מכתב ש"כולם ציטטו ממנו, היו בו המון מילים שאיש לא הבין." או הנערה היפה על מרפסת הארמון, שאהובה מצהיר בפניה "כמה יפים הכוכבים, כמה עז כוחה של האהבה!" והיא עונה לו: "אני מקווה ששמלתי תהיה מוכנה בזמן לנשף, התופרת שלי כה עצלנית!"

הדמויות היחידות  החביבות על ויילד הן ילדי בית המחסה, המתפעלים מיופיו של הפסל: "הוא נראה כמו מלאך", הם אמרו, והמורה לחשבון נזף בהם: "איך אתם יודעים? מעולם לא ראיתם מלאכים!". "דווקא ראינו", הם ענו לו, "בחלומותינו." המורה הזעיף את פניו. הוא לא אהב שילדים חולמים."

הערה קטנונית: אצל ויילד הסנונית היא ממין זכר (הוא מתאהב בתחילת הסיפור בקנה סוף גמישה וקוקטית, שמפלרטטת עם הרוח ומאכזבת אותו), ולנשיקה על השפתיים בסופו יש גוון הומו-אירוטי. בעברית, התקשו המתרגמים להתמודד עם שינוי המגדר. אחד הפך אותה לדרור, שני המציא עוף בשם "סנוני", ואחרים (כמוני) פשוט התעלמו מהבעיה. 

השיר של ביאליק

"הנסיך המאושר ואגדות אחרות" שיצא לאור ב-1888, היה ספרו הראשון של אוסקר ויילד, שעד אז עסק בכתיבת שירה ובעריכה עיתונאית. ממש באותו זמן, בישיבת וולוז'ין שבקצה השני של אירופה, החל נער צעיר בשם חיים נחמן ביאליק בכתיבת הפואמה "אל הציפור", שתשיק קריירה מרשימה לא פחות. הוא עמל עליה כשנתיים ופרסם אותה בשנת 1891.

אינני יודע אם ביאליק הכיר את "הנסיך המאושר" (אם כי בוודאי קרא את משלי איזופוס), אך שירו מכיל מוטיבים רבים המופיעים אצל ויילד. אולי מדובר ב"Great minds think alike" ואולי אלה ארכיטיפים תרבותיים משותפים, למרות המרחק שבין לונדון לוולוז'ין ובין הנצרות ליהדות.

איור של תום זיידמן-פרויד (אחייניתו של זיגמונד) לספר הילדים שהוציאה יחד עם ביאליק "ספר הדברים: שישה עשר שירים", 1923

גם "אל הציפור" עוסק בציפור המגיעה מארצות החום לאירופה הקרה, אך המשל מתהפך שוב, ומזווית אחרת לגמרי. אצל ביאליק, הציפור כמעט ואינה דמות בסיפור. היא אינה מבשרת טובות או רעות, היא רק אורחת חסרת שם מארץ רחוקה שאליה מפנה הכותב את שאלותיו בלי לצפות לתשובה.

גיבורי השיר הם שניים, הכותב וארץ ישראל, ובמהלכו נעשות הקבלות והשוואות ביניהם. גם כאן נוכחים בעוצמה החיים והמוות: "הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי, כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?" האם הארץ פורחת, או "עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?"

גם הדמעות, שאותן חשבה הסנונית לטיפות גשם, נמצאות כאן, "הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?", וגם האושר והסבל: "הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?"

אצל איזופוס ואצל ויילד, הארץ החמה הייתה מצרים, וכאן זו ארץ ישראל. אך שתי הארצות אינן מקום של ממש אלא סמל, משאת נפש דמיונית. כפי שהסנונית מרבה לספר על נפלאותיה של מצרים, גם ביאליק מפציר בציפור שלו לספר עוד ועוד: "זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת, הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?"

ביאליק היה רק בן 19 כאשר כתב "אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי". זה אולי סוד כוחו של השיר, שנע בין נעורים לזקנה, פריחה וקמילה, יגון ושמחה, חיים ומוות. למרות הקושי והדאגות, הכל עוד אפשרי, הכל עומד בסימן שאלה – ולא נחתם בסימן קריאה או בנקודה.

אז התעלמו מעצותיהם של אריסטו ואיזופוס, של אוסקר ויילד וביאליק. אל תחכו שסנונית אחת תביא את האביב, הביאו אותו בעצמכם.

סליחה מר אריסטו, גם יום אחד של אושר זה מספיק!

טו בשבט: הפרי האסור

כל ילד יודע לדקלם "ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות", אך מאיפה בעצם הגיע אלינו החג הזה, שאפילו אינו ממש חג אלא רק מועד, שאינו נזכר בתנ"ך וגם לא במשנה, ולא קשור כלל לפירות, יבשים או טריים?

נפתח בשאלה: מהי המצווה הראשונה בתנ"ך? רבים יענו כי זו "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א' כח), אך זו אינה מצווה אלא ברכה. כמה פסוקים קודם לכן, מברך אלוהים בדיוק באותן מילים את הדגים, רק שאצלם זה "ומלאו את המים". כידוע, דגים אינם אמורים לקיים מצוות.

לפי רש"י, המצווה הראשונה מופיעה בשמות י"ב: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". רשתות השיווק יסכימו בוודאי שראש השנה הוא חג חשוב, אך עם כל הכבוד לרש"י ולשופרסל, גם קביעה זו אינה מדויקת.

הציווי הראשון מופיע בבראשית פרק ב': "ויצו ה' אלוהים על האדם לאמור, מכל עץ הגן אכול תאכל". ניתן אמנם לטעון כי זו מצווה אישית שאינה מיועדת לכל העם; מצד שני, באותה עת אדם הראשון אכן היה כל העם, שלא לומר כל האנושות.

אבל הוויכוח על "מי היה קודם" אינו העיקר. מה שחשוב זו ההבנה כי מצוות 'עשה' הראשונה, המצווה היחידה שקיבל הדור הראשון של האנושות, היא – לאכול פירות! אלה הם ימיה הראשונים של האנושות עלי פני האדמה, ימים של אושר ותמימות, ללא בושה וללא חטא, תקופה של חסד שארכה ימים או שנים, ובה זה היה "כל תוכן החיים הדתיים, כל עשיית רצון הבורא" (מתוך "מה המקור לחגיגת טו בשבט?" באתר שורש) – תאכל פרי ותהיה לי בריא!

אכילת פירות היא המצווה הבסיסית, הראשונית, הטהורה. מכאן נובע כי ט"ו בשבט אינו סתם חג זוטר שבו הילדים מתלכלכים בבוץ, אלא זכר עולמים למילים הראשונות שאמר לנו האל לאחר שיצר אותנו מהאדמה. מצווה נפלאה, חושנית וטעימה, מצווה שכולם שמחים לקיים, בט"ו בשבט ובכל ימות השנה. אלא שיעבור זמן רב עד שט"ו בשבט יתחבר למקורותיו, לעידן גן עדן, והפעם המסע שלנו יהיה ארוך ומפותל מהרגיל.

הגננת בתיה הסבירה לנו שאוכלים פירות יבשים בגלל שבגולה לא היו פירות מארץ ישראל. אבל אנחנו בארץ ישראל? שאלתי ולא קיבלתי תשובה. בנוסף היה השיר המופרך, "השקדייה פורחת, להיטלר יש קרחת" – אבל היה לו שפם, לא? הרגשתי שחגי ישראל סובלים מבעיות אמינות. חלמתי שיום אחד יהיה לי בלוג ואחשוף את האמת. 

האיסור הראשון

למרבה הצער, למצוות 'עשה' הראשונה נצמדה מצוות 'אל תעשה': "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו". מצווה מס' 2 התגלתה כבלתי אפשרית והובילה לחטא הקדמון, שגרם לגירושנו מגן עדן ובגללו אנו סובלים עד היום. ביהדות, ועוד יותר בנצרות, לאכילת הפרי נלווה תמיד טעם של אשמה.

הגמרא יוצרת קשר נסתר בין ט"ו בשבט ובין חטא אכילת עץ הדעת, בסיפור "מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט" (יבמות, טו ע"א). לדעת חז"ל, הפרי האסור היה אתרוג, ואכילת הפרי אמורה לתקן את החטא של אדם הראשון, שקרה בא' בתשרי… עם זאת, הקשר אינו וודאי. רבי עקיבא מלקט את האתרוג באחד ולא בט"ו בשבט, ובעצם רק קוטף ולא אוכל אותו (מי בכלל אוכל אתרוג? מקסימום ריבה). עדיין אין קשר בין הפירות לחג, ויעבור זמן רב עד שהם יוגשו לשולחן.

ט"ו בשבט הראשון: סוד העיבור

ט"ו בשבט מופיע לראשונה בתקופת המשנה. זהו תאריך חשוב – אך לא חג. ביום זה היה בית הדין המיוחד של הסנהדרין מכריז אם השנה תהיה מעוברת או לא. ניתן לצפות ממי שברא בשבוע אחד את הארץ, השמש והירח, שיתכנן את מחזוריהם כמו מנגנון של שעון, שבו השניות מצטברות לדקות ולשעות ולימים, בלי להותיר שארית. אבל זה לא קרה. גם הפער בין שנת השמש ושנת הירח הוא לא בדיוק עשרה ימים. סנכרון גלגלי הזמן הצריך לפיכך כוונון עדין. לאבותינו היה ידע אסטרונומי לא רע, אבל חסרה להם המתמטיקה.

העיבור קשור לאורך השנה החמקמק (שעליו דיברנו בפוסטים "עשרת הימים החסרים" וה-1 בינואר). אבותינו התמודדו עם אותה דילמה כרונית שהטרידה את לוח השנה הרומי, ואחריו הנוצרי: הפער בין ספירת הזמן על פי הירח ועל פי השמש. אורך שנת השמש הוא כ-365 ימים; שנים עשר חודשי ירח מסתכמים ב-354 ימים; ההפרש: כעשרה ימים. לסגירת הפער, מוסיפים בכל שנה שלישית חודש אקסטרה (ליתר דיוק, מוסיפים 7 חודשים בכל 19 שנים).

גם חז"ל לא פיצחו לגמרי את השיטה. הם הכירו את השנה בת 364 הימים וידעו את סוד העיבור, אבל כאמור – לא עד הסוף. לכן כונס מדי שנה בית דין מיוחד של הסנהדרין כדי לבחון את הצורך בעיבור. גם בימים רגילים, קביעת החודשים התבססה על עדים שראו את הירח החדש, התייצבו בפני הסנהדרין, נחקרו ונמצאו מהימנים. השיטה לא תמיד עבדה, בפרט בימים מעוננים, ובית הדין התערב גם בקביעת אורך החודשים (על הפוליטיקה של קביעת מועדי השנה במאמרה המצוין של פרופ' רחל אליאור).

ההחלטה על העיבור נדרשה בעיקר כדי לוודא שחג הפסח לא ייסוג לתקופת הגשמים, שעלולים לשבש את העלייה לרגל לירושלים. לכן התכנס בית הדין בא' בשבט, וערך חישובים אסטרונומיים לצד שיקולים פרקטיים כגון מצב הדרכים אחרי החורף. בט"ו בשבט הוכרז אם השנה תהיה מעוברת, ואז הפך החודש הבא לאדר א' ואחריו נוסף אדר ב'. המיקום התאים מסיבה נוספת: הלוח העברי הקדום התחיל בניסן, כך שאדר היה החודש האחרון בשנה.

אין במקורות עדויות לחגיגות או טקס כלשהו שנלוו להכרזה על העיבור, אם כי זה מתבקש. בליל ההכרזה הודלקו בהרי ירושלים משואות גדולות, והעבירו את הבשורה לערים השכנות, ומהן לכל ערי ישראל. הדלקת מדורה גדולה בשיא החורף היא תמיד סיבה למסיבה, גם אם איננו יודעים איך בדיוק חגגו.

החגיגה, אם הייתה, נגמרה בשנת 359 כאשר הילל נשיא הסנהדרין קבע לוח שנה יציב המבוסס על אלגוריתם של אורך החודש הממוצע ואינו דורש תצפיות או עדים. סדר עיבור השנים נודע מראש, ללא צורך בהתכנסות בית דין.

העיבור והעברית: למיטב ידיעתי, רק העברית מכניסה את השנה להיריון. באנגלית למשל, זו סתם Leap Year. גם החודש העברי מתחיל במולד הירח, וגם זה אינו דימוי נפוץ – בשפות אחרות זה פשוט "ירח חדש". העברית משמרת אולי שריד מהימים הרחוקים ההם, פולחן האם הגדולה, אלת הפריון שאותה ייצגה הלבנה ולפיה נקבעו מועדי החיים – המחזור הנשי, מעשה האהבה, ההתעברות. כמו הנשים הצעירות, שהתעברו מדי שנתיים-שלוש, גם השנה "ילדה" פעם בכמה שנים חודש-תינוק.

סוף שנת המס

קוראינו המבוגרים יותר זוכרים אולי כי פעם, ה-31 במרס היה סוף שנת הכספים, תאריך מלחיץ לעצמאים ולרואי חשבון. זו הייתה ירושה מהבריטים, שאצלם שנת המס מתחילה עד היום ב-6 אפריל, זכר לימים שבהם ציינו את ראש השנה בסוף מרס (הרחבתי על כך בפוסט על ה-1 בינואר). בישראל אוחדה שנת המס עם השנה הקלנדרית רק ב-1987.

בתקופת בית שני, ואולי אף קודם לכך, נצטוו החקלאים לשלם פעם בשנה מעשר מפרי עמלם למימון הוצאות בית המקדש וכוהניו. לכל ענף נקבע "ראש שנה" משלו: א' באלול לבהמות, א' בתשרי לירקות, א' בשבט לאילנות. כפי שמספר אילון גלעד ב'הארץ' ("אילן יוחסין: מאין הגיע חג ט"ו בשבט?"), א' בשבט היה "ראש השנה לאילן", פתיחת שנת המס במגזר האילנות.

בתקופת המשנה התעורר פולמוס נוקב בעניין מועדו של אותו "ראש השנה לאילן". כדרכם של פלפולי חז"ל, לא נודעה כל משמעות מעשית – בית המקדש חרב מזמן והמעשרות בוטלו. בימי בית שני, ראש השנה לאילן חל בא' בשבט (כזכור מסיפור רבי עקיבא והאתרוג), אך בימי המשנה, נטה העם לציין את החג בט"ו בשבט. הסיבה לכך אינה מוסברת – אולי כי רוב החגים נופלים בירח המלא, ואולי אכן הייתה מסורת כלשהי הקשורה ליום העיבור. כרגיל, בית שמאי המחמירים נטו להיצמד לטקסט המקורי; בית הילל התגמשו – וניצחו. יש טוענים שבית שמאי ייצגו את תושבי השפלה, ובית הילל את ירושלים הקרה יותר, ולכן העדיפו לאחר את החג.

צילום (גם הצילום הראשי): דובי רומן 

ראש השנה לאילן

גירסת המשנה מציינת שלב חדש ומרגש באבולוציה של ט"ו בשבט. עם תיקון הלוח הקבוע, לא היה צורך בקביעת יום העיבור; לאחר חורבן בית מקדש, לא היה צורך במיסים. החג נותר "ראש השנה לאילן", אך ככל שהעם התרחק ממולדתו, החג המיר את שורשיו הקונקרטיים בענפים גבוהים של רוח וקדושה. בגולת בבל, התעצב אופי החג כשיר הלל והודיה על המתנות שמרעיף עלינו האל, בדגש על אילנות ארץ ישראל. נערכו תפילות מיוחדות להצלחת היבול ונאמרו פיוטים לברכת האילן, אך לאכילת פירות אין עדיין זכר.

עם השנים נדדו המנהגים החדשים לאירופה. בימי הביניים, נאסר על יהדות אשכנז לקיים תענית בט"ו בשבט, שכן זהו יום טוב. ביומני קהילת וורמייזא מהמאה ה-17, מוזכר ט"ו בשבט כיום חופש לתלמידים, שבו מחלקים להם יין שרף ועוגת "לעקאח" – אך עדיין ללא פירות.

השנים בגולה התארכו, וכך גם המרחק מארץ ישראל ואילנותיה. את האילן הממשי החליף עץ סימבולי, עץ מיתולוגי, העץ שאיתו הכל התחיל, עץ החיים (לסיפור המלא: "חנוכה: המנורה והעץ"). הקשר ביניהם, שהתחיל אולי בסיפור האתרוג של רבי עקיבא, צץ בהמשך בתורת הקבלה, כעץ שעליו תלויות עשר הספירות. בדרך פתלתלה, כאן מתחיל השביל המוביל לט"ו בשבט המוכר לנו.

הפירות עולים על השולחן

רק במאה ה-16 מופיעה עדות ראשונה לאכילת פירות בט"ו בשבט. ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת, כותב בשנת 1564 כי ביום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, "האשכנזים נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום". מקור המנהג אינו ידוע, אם כי די מתבקש לאכול מפרי האילן בראש השנה לאילן…

חסידי הקבלה מייחסים את ההמצאה לאר"י הקדוש, ר' יצחק לוריא. הבעיה היא שהאר"י הגיע לצפת רק בשנת 1570, ארבע שנים אחרי שר' יששכר מתאר את המנהג שכבר היה מקובל שנים לפניו. יתר על כן, ט"ו בשבט אינו מוזכר כלל בכתבי האר"י.

כך או כך, המנהג לא תפס. במשך מאתיים שנה איננו שומעים על אכילת פירות בט"ו בשבט. רק במאה ה-18 מגיעה המהפכה שהכניסה את הפירות היבשים לכל בית יהודי. ודווקא בזכות משיח השקר, שבתאי צבי, שיהודים דתיים מוסיפים לשמו עד היום את הצירוף שר"י – שם רשעים ירקב!

שבתאי צבי, מתוך ספרו של תומאס קנן מאמסטרדם (1665)

חג הכופרים

שבתאי צבי נולד בשנת 1626 באיזמיר שבטורקיה, ושקע בצעירותו בקבלה ובמיסטיקה, סיגופים והזיות. הוא נהג להיתלות באילנות גדולים וייחס את התגלויותיו לידע קבלי קדום. שבתאי צבי כונה בפי מאמיניו "עץ הנחמד בן ישי, חי על האדמה", וסימל עבורם את האילן הגדול, עץ החיים. זה היה עולם הדימויים שיצר את החיבור המיוחד של צבי וחסידיו לט"ו בשבט.

כך הסביר שבתאי צבי את חשיבותו של ט"ו בשבט: "וכל הניצוצות, שנתפזרו על ידינו או על ידי אבותינו, ובעוון אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן, עתה ישובו להתכלל בעוז הדר עץ החיים". יחד עם חסידיו הוא התקין לראשונה את סדר ט"ו בשבט, שכלל אכילת פירות, שתיית ארבע כוסות יין, אמירת דברי תורה, פרקים מספר הזוהר, תפילות וכוונות. ניתן לראות בטקס חלופה צמחונית לסדר פסח, פירות במקום בשר, צמחים במקום זבחים.

עוד דורות רבים אחרי כישלון התנועה השבתאית והתאסלמות הנביא ותלמידיו (1666), שמרו חברי כת ה'דונמה' בסתר על מסורת החג המחודש. עם זאת, החג יכול היה להישאר טקס סודי של כת קטנה ומנודה – אלמלא תעלול יצירתי שהפיץ אותו בקרב כל קהילות ישראל.

הפריצה הגדולה

בשנת 1731 נדפס באיזמיר הספר "חמדת ימים", אוסף אקלקטי של דברי הלכה, פיוטים, דברי מוסר, תיקונים ותפילות, מסודרים לפי חודשי השנה. ביניהם מתואר בפירוט סדר ט"ו בשבט, שנועד לתקן את חטא האדם הראשון. שם הכותב לא נודע, והספר לא הזכיר את שבתאי צבי אף לא ברמז, אך הספר נדפס בעירו של משיח השקר וכולם ידעו כי מקורו של סדר ט"ו בשבט הוא שבתאי.

הספר יוחס לאחד מתלמידי שבתאי צבי ואף לנתן העזתי עצמו. כפי שכתב בועז הוס ב'הארץ' ("ראש השנה לאילן, הלא הוא שבתי צבי"), הספר נכתב על ידי שבתאים, "ששאפו לרפורמה קבלית של אורח החיים היהודי, בתקווה לקרב את הופעתו השנייה של שבתי צבי ולהשלים את משימתו המשיחית." אבל זה לא היה קל. הטראומה שגרם שבתאי צבי הייתה עדיין טרייה ומרה, ורבנים רבים נזעקו ופרסמו גילויי דעת נוקבים נגד הספר, והעלו תיאוריות שונות באשר למחברו. בעוד הרבנים מתווכחים, הספר זכה להצלחה רבה. עוד יותר מהספר המלא, נמכר ברבים קונטרס צנוע בשם 'פרי עץ הדר' שכלל רק את פרק ט"ו בשבט.

הספר "פרי עץ הדר" הפך לבסט-סלר עולמי והודפס ב-31 מהדורות בוונציה, פיזה, ליוורנו, אמסטרדם, קושטא, סלוניקי, ירושלים, בגדאד וג'רבה (מאוסף הספרייה הלאומית)

הספרון הודפס בסלוניקי ונפוץ בכל קהילות ספרד ואשכנז. ככל שהרבנים תקפו את הספר השבתאי המוקצה, הוא הפך לפופולרי יותר. בזכותו נשתל ט"ו בשבט בלוח מועדי ישראל, ונוצר החג המוכר לנו היום. יהודי אשכנז אימצו בהתלהבות את החג שבליבו אכילת פירות ארץ ישראל באמצע החורף האירופי. הפירות היו יבשים, אך נחבא בהם טעם של שמש ושל מרחקים, של ימים שבהם חיינו בארץ משלנו, ארץ אבותינו.

הרבנים המובסים הבינו שעליהם להתעלם מהניחוח השבתאי והכריזו בדיעבד על ט"ו בשבט כמסורת קבלית עתיקה, הרבה לפני זמנו של שבתאי צבי הרשע. על הטענה העיבו שתי עובדות: החג אינו מוזכר בזוהר ובכתבי האר"י; ומחבר "חמדת ימים" הצהיר במפורש שמדובר בחידוש שאינו מצוי בכתבי האר"י. לרבנים, העובדות לא הפריעו. הייתה להם הוכחה: בספרו 'ברכת אליהו' (1728), כותב ר' אליהו מאולינובר על ר' משה חגיז, שסיפר כי סבו נהג לאכול בט"ו בשבט ט"ו מיני פירות (בגירסה אחרת, שלושים). לדבריו, חגיז ייחס את המנהג לרבי חיים ויטאל, בשם האר"י הקדוש. שרשרת ההוכחות הרופפת סיפקה את הרבנים, וט"ו בשבט חוּבָּר רטרואקטיבית לזוהר הקדוש ולענייני הקבלה, שבמרכזם ניצב עץ החיים, הלוא הוא אילן הספירות.

משה חגיז היה לוחם קנאי בשבתאות (במסגרת מאבקו, הוא ביקש אף לאסור על לימוד הקבלה!), וסיפורו על מסורת סבו נועד להעלים את מקורו השבתאי של החג. לימים, גילה המחקר כי הסיפור מוכיח בדיוק את ההיפך: הסבא המצוטט בספר, ר' משה גאלנטי, היה בצעירותו מאמין של שבתאי צבי!

The Tree of Life, an etching by Athanasius Kircher, Œdipus Ægypticus, 1652

ניצנים של ציונות

החג החדש לא היה רק מנהג מלבב, הוא היה מהפך תודעתי, ואולי אף מבַשֵֹר הציונות. עד אז, הקשר עם ארץ הקדם היה רק דרך ספרים, תפילות וחלומות. עבור רוב היהודים, ירושלים הייתה רק עיר אגדתית ולא מקום ממשי. בזכות פירות ט"ו בשבט, ארץ ישראל הפכה מרעיון מופשט למשהו שאפשר למשש, להריח, לטעום… פרי זה, שאני נוגס בו, צמח לא מזמן באדמת ארץ ישראל!

כבר אז, הפירות לא הגיעו בהכרח מפלשתינה אלא מטורקיה ושאר חלקי האימפריה העותומנית. העולם עמד בעיצומה של מהפכת סחר בינלאומי, בים וביבשה. לסוחרים היהודים היה חלק נכבד באותו גל ראשון של גלובליזציה, והחג החדש, יחד עם הפירות היבשים הנלווים אליו, הגיע בעזרתם לכל קהילה יהודית נידחת.

במאה ה-19, ט"ו בשבט היה כבר חג מבוסס ואהוב על ילדים ומבוגרים כאחד, אתנחתא מבורכת בין חנוכה לפורים. החג החדש הפרה את ניצני הרגש הציוני בניכר, ובמקביל עלה ארצה עם ראשוני החלוצים והשתלב בסדר היום החדש-ישן – השיבה לעבודת האדמה.

כך הולכים השותלים

במחצית השנייה של המאה ה-19 עולות התנועות הלאומיות באירופה ואיתן מגמה כללית של רומנטיקה ושיבה אל הטבע. בסוף המאה מצטרפת גם הציונות לטרנד, ומוצאת בט"ו בשבט חג מתאים מאין כמוהו לעידוד אהבת הטבע והחקלאות, ערכי היסוד של הציונות הצעירה והרומנטית.

ט"ו בשבט 1949. עיצוב: רות צרפתי

בשנת 1872 נחוג לראשונה במדינת נברסקה שבארה"ב "יום העץ", Arbor Day, שכלל יציאה אל היער ונטיעת עצים. החג אומץ עד מהרה במדינות נוספות בארה"ב ויוּצא לצרפת, אוסטרליה ויפן. יש הרואים בחג את הניצן הראשון של מגיני הטבע, שלימים יהפכו לתנועה לאיכות הסביבה. השמועות על החג הגיעו גם ליהודי מזרח אירופה, שגיירו אותו ואיחדו אותו עם ט"ו בשבט.

ברוסיה ערך המורה העברי חיים אריה זוטא טקסי נטיעות עם תלמידיו, ובארץ ישראל נטעו תושבי יסוד המעלה 1,500 עצי פרי בט"ו בשבט תרמ"ד (1884). כך תיאר את הנטיעות אחד מבני המושבה, תוך שהוא "סוגר מעגל" עם העץ הראשון שהכיר האדם בגן עדן:

"ועוד ניטע… כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות… הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: וייטע אלוהים גן בעדן."‏

המורה זוטא עלה ארצה ב-1903 והחליט לשתול את רעיון הנטיעות בלבה של מערכת החינוך הצעירה. כאשר עלתה באסיפה השנתית של אגודת המורים העברים הצעה להנהיג טיולים בחיק הטבע בט״ו באב, הוא שיכנע את כולם כי ט"ו בשבט עדיף, וכי יש לשלב בחוויה גם נטיעות. בט״ו בשבט 1907, השתתפו כ-300 תלמידים בנטיעות בביה"ס החקלאי מקווה ישראל – והשאר הוא היסטוריה.

1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

הארץ מקיפה את השמש בתנועה מעגלית רצופה, בלי התחלה ובלי סוף. המוח האנושי, לעומת זאת, מחפש באובססיביות סדר ושיטה בכל מקום. לכן נקבעה נקודה פיקטיבית כלשהי לציון "תחילת השנה" – אבל למה דווקא 1 בינואר?

לוחות שנה רבים יצר המין האנושי, מהסיני ועד לאצטקי. רובם נעלמו, ואלה ששרדו – הלוח העברי למשל – משמשים בעיקר לצרכים דתיים וטקסיים. אף אחד מהם אינו מתקרב למעמדו של הלוח הגרגוריאני, לפיו מציין העולם את תחילת השנה ב-1 בינואר. זו אינה רק השנה הנוצרית, אלא פשוט "השנה האזרחית", זמן העולם. איך זה קרה?

הירח, השמש ומה שביניהם

בחלל אינסופי קר וחשוך, חג לו כוכב קטנטן סביב כוכב בינוני שחג סביב כוכב גדול. הקטנטן נקרא 'ירח', הבינוני 'ארץ' והגדול 'שמש', והמחול הזה נמשך כבר מיליארדי שנים בלי הפסקה, וטוב שכך – שרק לא ייתקע לנו פתאום!

בעזרת שלושת המאורות הללו, סידר לנו היקום שלושה מחזורי זמן: היום, החודש והשנה. ליום ולחודש יש התחלה, אמצע וסוף ברורים ונראים לעין, אך לשנה אין. היום הקצר והארוך ביותר אינם סימנים מובהקים כמו הזריחה או מולד הירח, וימי השוויון שביניהם מרשימים עוד פחות.

הכי קל לספור חודשים, ואכן ספירות הזמן הראשונות התנהלו על פי הירח. כולם ניסו איכשהו לגשר על הפער שבין 12 ירחים ובין השנה, שבחוסר התחשבות קוסמי מוגדרת לפי השמש. כך מתנהלים עד היום הלוח העברי והלוח המוסלמי, עם או בלי ההתאמות הנחוצות.

המעבר ללוח שנה שמשי חייב נקודת התחלה, שנקבעה בדרך כלל באחד המועדים שהזכרנו: היום הארוך או הקצר ביותר, או אחד מימי השוויון. השנה העברית למשל, החלה במקור בניסן, סמוך ליום השוויון האביבי, ועברה לתשרי, הסמוך ליום השוויון הסתווי.

כך התנהלו גם הרומאים הקדומים, שהלוח שלהם התגלגל בסופו של דבר ללוח השנה הגרגוריאני. את הלוח הרומי העתיק קבע על פי האגדה רומולוס, מייסדה של רומא, שגם הוא היה אולי רק אגדה. הלוח הושפע מלוחות יווניים קדומים, שהושפעו בתורם מהלוח הבבלי, אך אלה יישארו מחוץ לסיפור.

רומולוס, רמוס ו"הזאבה הקפיטולינית" המפורסמת, סמלה של רומא. הפסל יוחס בעבר לאומן אטרוסקי בן המאה ה-5 לפנה"ס, אך כנראה נוצק רק במאה ה-12 לספירה. התאומים היונקים לא היו חלק מהפסל המקורי, ונוספו במאה ה-15.

הלוח הרומי העתיק, שנקבע סביב שנת 738 לפנה"ס, לא התחיל ב-1 בינואר, מהסיבה הפשוטה שחודש ינואר טרם הומצא. הרומאים אהבו את המספר 10 (X), וכללו בלוח 10 חודשים. השנה החלה בחודש מרס, על שם אל המלחמה; אחריו בא אפריל, על שם אפרודיטה; מאי, על שם מאיה, אחת מהפליאדות, אמו של הרמס והאחראית לצמיחה וגדילה – כיאה לחודש האביב; ויוני, שהוקדש למלכת האלים יוּנוֹ, בת זוגו של יופיטר, אימו של מרס והפטרונית של רומא.

כאן נגמרה ההשראה לרומולוס, או מי שזה לא היה. ששת החודשים הנותרים כונו במספרים: קווינטיליס (חמישי), סקסטיליס (שישי), ספטמבר (שביעי), אוקטובר (שמיני), נובמבר (תשיעי) ודצמבר (עשירי). מאוחר יותר ייקרא החודש החמישי יולי, על שם יוליוס קיסר; והשישי אוגוסט, על שם אוגוסטוס. ארבעת החודשים האחרונים שמרו על שמותיהם גם לאחר שנוספו שני חודשים והספירה השתנתה, ואילו היינו עדיין דוברי לטינית זה היה די מבלבל.

היום הראשון של החודש נקרא Calende משורש לטיני שמובנו "לצעוק, להכריז". בתקופות מוקדמות, נהגו הכוהנים להכריז בקול מגבעת הקפיטול על הופעת הירח החדש. לימים הפך ה"קלנד" של ינואר ליום הראשון של השנה, ומכאן נגזרה המילה Calendar – לוח הצעקות…

הלוח הרומי הרפובליקאי

עשרה חודשים רומיים קדומים בני 30-31 יום השאירו כחמישים יום נטולי תאריך. זו הייתה "תקופת החורף", זמן ריק ולא מאורגן שאין הרבה מידע עליו. מעט העדויות מגיעות ממקורות מאוחרים וסותרים, ולא ברור מה בדיוק קרה – או לא קרה – בעונה המתה שמחוץ לספירה.

שיטת "התקופה הריקה" לא כל כך עבדה, ויורשו של רומולוס, המלך השני של רומא נומה פומפיליוס, נאלץ לשדרג אותה. נומה הוסיף שני חודשים, ינואר ופברואר, אבל לא ברור היכן: לפי אובידיוס, אחד נוסף בתחילת השנה והשני בסופה, אך יש גם גרסאות אחרות. ינואר הוקדש ליאנוס, אל ההתחלות והפתיחות; פברואר נקרא על שם פסטיבל פברואה (שמובנו "היטהרות, כפרה"), שבו טוהרו הבתים והמקדשים לקראת האביב.

חודש ינואר נקרא על שם האל יאנוס כפול הפנים, צעיר וזקן בו זמנית, צופה לעבר ולעתיד, לשנה שחלפה ולזו שתיכף תתחיל.

גם הסדר החדש לא ממש הצליח, וסביב 600 לפנה"ס קבע מלך רומא החמישי, טרקווינוס, את הלוח הרפובליקאי, שהיה קצת יותר מסודר. גם בלוח החדש חסרו עשרה ימים לשנה מלאה, ולכן הושחל מדי שנתיים או שלוש חודש קצר נוסף בסוף פברואר.

החודש הנוסף נקרא Mercedonius, "חודש השכר", מכיוון שבעונה זו שולם שכרם השנתי של הפועלים. בסרבול רומאי אופייני, הוא הושתל אחרי 24 לפברואר, וימי החודש הנותרים הודבקו לסופו. פברואר הועבר למקומו הנוכחי, אחרי ינואר, רק בשנת 452 לפנה"ס.

הרפורמות לא מצאו חן בעיני כוהני המקדשים, שהמשיכו לציין את החגים לפי הלוח המיתולוגי הקדום, ולחגוג את תחילת השנה ב-1 במרס. רק באמצע המאה השנייה לפנה"ס, התקבע סופית ה"קָלֶנד" (היום הראשון) של ינואר כתחילת השנה, מכיוון שביום זה התמנו הקונסולים והחלה מחדש ספירת השנים.

ההחלטה על הוספת החודש הייתה בידי הכהן הראשי, פּוֹנטִיפֶקס מקסימוס. הכוהן מונה על ידי הפוליטיקאים, מה שהזמין לחצים ושחיתויות. החודשים נוספו על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים (להאריך כהונה של קונסול מועדף, ולהיפך) וללא קשר לעונות השנה, והלוח יצא עד מהרה מסינכרון. הוספת החודשים נעשתה ללא שיטה ולעתים ללא הודעה מוקדמת, וברחבי האימפריה רחש בלגאן קלנדרי שגרם לאי הבנות ושיבושים טרגיים.

הרומאים היו שטופים באמונות טפלות, רבות מהן סביב ימות השנה. שנה מעוברת נחשבה לחסרת מזל, ובעיתות משבר, כמו במהלך המלחמות הפּוּניות, נמנעו מהוספת החודש. כך נגרר לוח השנה רחוק עוד יותר ממועדיו.

הקיסר עושה סדר

כאשר יוליוס קיסר עלה לשלטון, השנה כבר הייתה בסחרור גורלי, אורכה השתנה ללא הרף ואבד הקשר בין החודשים ובין עונות השנה. קיסר מינה את עצמו לפּוֹנטִיף העליון, הממונה בין השאר על קביעת התאריך, וגילה ששיטת החודש הנוסף פשוט לא עובדת. בין מסעי קרב לרומן עם קליאופטרה, מצא הקיסר זמן לראיין חכמים ומלומדים מרחבי האימפריה וללמוד אודות הלוח הפרסי, המצרי והיווני. עם שובו לרומא, בשנת 46 לפנה"ס, הוא אסף את מיטב הפילוסופים והמתמטיקאים והטיל עליהם למצוא פתרון טוב יותר.

יוליוס קיסר, מייסד הלוח היוליאני שנרצח באידיו של מרס, בדיוק לפי הלוח שלו!

הפתרון חייב צעדים קיצוניים, כמו מתיחת שנה אחת ל-445 ימים (!) כדי לחזור למסלול. ב-1 בינואר לשנת 709 לספירת הרומאים (45 לפנה"ס), הושק הלוח היוליאני שהצריך רק הוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. הלוח הושלט בצו קיסרי ברחבי האימפריה, והתפשט בהמשך לכל העולם.

למרות ההצלחה, גם הלוח היוליאני לא היה מספיק מדויק, ובשנת 1582 הוא הוחלף בלוח הגרגוריאני (שעליו הרחבנו בפוסט "5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים"). קינים של התנגדות שימרו פה ושם את הלוח היוליאני עד לראשית המאה ה-20, וכמה מהם שורדים עד היום בכנסייה האורתודוקסית, ובמפתיע גם אצל כמה שבטים בֶּרבֶּרים בצפון אפריקה.

במקומות שבהם עדיין מציינים את השנה החדשה לפי הלוח היוליאני הישן, כמו ברוסיה, היא נקראת "השנה החדשה הישנה"…

רומי ונצרת

כמה עשרות שנים לאחר מותו של קיסר, ייוולד בפרובינציה נידחת של האימפריה הרומית תינוק, שבבגרותו יעצבן את הנציב המקומי ויוּצא להורג. תוך פחות מארבע מאות שנה, יורשיו ישלטו ברחבי האימפריה לשעבר – וגם הם יצטרכו להתמודד עם סיבוכי לוח השנה.

הנוצרים הראשונים לא ששו לאמץ את לוח השנה של אויביהם הרומאים, אלה שצלבו את ישו והשליכו את חסידיו למאכל אריות. הם קבעו את חג הפסחא לפי הלוח העברי, וציינו את השנה החדשה בכל מיני מועדים – רק לא ב-1 בינואר: ב-25 בדצמבר, יום הולדתו של ישו; ב-1 במרס, לפי השיטה הרומית הישנה; ב-25 במרס, חג הבשורה; או בפסחא.

הכנסייה הנוצרית לא חיבבה את הלוח היוליאני, והתנגדה לציון ראש השנה דווקא בחודש ינואר הקרוי על שם אל פגאני. חגיגת ה-1 בינואר נחשבת לכפירה, ובוטלה רשמית (!) על ידי הכנסייה, במועצה השנייה של טור (Council of Tours) בשנת 567. המועצה הבאה, בשנת 755, הגדילה לעשות והציעה להתחיל את השנה בפסחא.

הנוצרים הצדקנים התנגדו לחגיגות ינואר מסיבה נוספת: זהו זמן ה"יוּל" (Yule), ההילולה הפגאנית של אמצע החורף, שנחגגה בצפון אירופה הרבה לפני הולדת ישו. במאה השביעית, מזהיר אליגיוס הקדוש את הפגאנים של הארצות הפלמיות מפני מנהגים נלוזים בראש השנה, כמו החלפת מתנות ושתייה לשוכרה.

המאבק לא הצליח. קשה היה לעקור את המנהגים הישנים, והם השתלבו בחגיגת הקריסמס המסורתית שנמשכה שנים עשר יום. ליל ראש השנה פשוט הפך לאחד משלושת החגים הנכללים בה, בין קריסמס וחג ההתגלות (Epiphany), הנחגג בלילה ה-12 ומציין את הגעת האמגושים, שלושת מלכי המזרח, לחלוק כבוד לרך הנולד. כך הוכשר גם מנהג חלוקת המתנות, בתירוץ הקלוש שגם שלושת המלכים הביאו לישו מתנות.

"הלילה השנים עשר, או כטוב בעיניכם", קומדיה של חילופי זהויות, מגדר ותפקיד שכתב ויליאם שייקספיר במיוחד לחגיגות הלילה השנים העשר, שהיו ידועות כזמן של שמחה ופריקת עול.

עם השנים התקבע מעמדו של ה-1 בינואר, אך לא בכל מקום. במדינות פרוטסטנטיות המשיכו לציין את ראש השנה ב-25 במרס, חג הבשורה (Lady Day, Feast of the Annunciation) שבו בישר המלאך למרים הבתולה בת ה-16 כי היא הרה. הקירבה ליום השוויון האביבי ולראש השנה הרומי הקדום, תרמה לשמירת המסורת. בבריטניה ובמושבותיה, ראש השנה של מרס בוטל בצער רב על יד הפרלמנט רק בשנת 1753. באותו מעמד אומץ באיחור ניכר גם הלוח הגרגוריאני, שבגלל מקורו הקתולי לא התקבל באהדה במרחב הפרוטסטנטי.

טוויסט בעלילה

כאמור, ניסיונותיה של הכנסייה להילחם בחגיגות ראש השנה עלו בתוהו, ולבסוף היא החליטה לנהוג על פי הכלל הידוע "If you can't beat them, buy them" – היא פשוט ניכסה את החג לעצמה. ה-1 בינואר קיבל מובן חדש ומפתיע: יום ברית המילה של ישו התינוק!

לפי לוקאס, "ויהי במלאת לנער שמונה ימים ויימול ויקרא שמו ישוע". ישו נולד ב-25 בדצמבר ונימול ב-1 בינואר. ביום זה הוא נקרא בשמו, והקיז בפעם הראשונה את דמו – למעננו. למרות שמדובר בחשבון פשוט, לקח זמן רב עד שמישהו עלה על הקשר בין ראש השנה הרומי ובין יום הברית. רק במאה השביעית הכריזה הכנסייה האורתודוקסית המזרחית על ה-1 בינואר כ"חג מילת המושיע", וציוותה כי מעתה יבלו את כל ליל ה-31 בדצמבר בשירת מזמורי תפילה – ולא בריקודים, שתייה ומעשי שטות!

חג מילת המושיע…? זה לא היה רעיון מוצלח. לא חייבים להזכיר את ברית המילה, מסימניו של היהודי השנוא, מייד לאחר השמחה על הולדת ישו ובאמצע חגיגות החורף העליזות. לא חייבים גם לדחוף לפנים את העובדה המצערת שישו, מה לעשות, היה יהודי. לא פלא שהמיתוג החדש לא נקלט.

לקח שבע מאות שנים נוספות (!) עד שהחלו לציין את החג במתכונת זו גם ברומא, ורק בשנת 1568 הוא נכלל רשמית בלוח הליטורגי של הכנסייה הקתולית, בתור "חג מילת המושיע ו[היום] השמיני ללידה". בהמשך נעשו ניסיונות לקדם חג חלופי בשם "יום השם הקדוש", שמדגיש את המימד הרוחני של הברית במקום את קיצוץ העורלה.

עברו עוד ארבע מאות שנים של אי-נחת, עד שבלוח הרשמי של הכנסייה לשנת 1960, ה-1 בינואר הפך בלי הסברים ל"שמיני להולדת ישו" בלבד. חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות שמרו על השם הקודם, ובחלקן הוא הוחלף ל"יום השם הקדוש".

הניסיון לנצר את החג הפגאני לא תפס. מעטים מהמיליארדים שיתנשקו הלילה בחצות יודעים שהם חוגגים בעצם את חיתוך עורלתו של ישו הפעוט. אני מניח שהם גם לא רוצים לדעת.

אז במקום להתעסק בבולבול של בייבי ג'יזוס, נזכור בהוקרת תודה מלך עם שם משעשע, נומה פומפיליוס, שבזכותו אנחנו פותחים את השנה החדשה בינואר, החודש של האל יאנוס כפול הפנים, המביט קדימה ואחורה, לעבר ולעתיד, לחדש ולישן (בהולנד מכונה ליל ה-31 בדצמבר oud en nieuw, "ישן וחדש").

ה-1 בינואר הוא חגו של יאנוס, האל הקדום ביותר בפנתיאון הרומי, הכאוס שממנו הכל נולד. יאנוס ממונה על התחלות וסופים, שערים ודלתות, מעברים ופתחים, זמן, דואליות… שכל אחד ייקח מה שמתאים לו.

שתהיה שנה חדשה נפלאה לכולנו!

חנוכה: סוד המנורה והעץ

זה לא פוסט על חנוכה אלא על החנוכייה, וגם לא ממש עליה אלא על מקורה הקדום והנשכח. זהו מסע בלשי שעובר בין הרבה תחנות, ומגיע למקום שבו הכל התחיל: גן העדן.

היסטוריה מקוצרת של החנוכייה

החנוכייה "הקלאסית", זאת שכולם מכירים, היא לא כל כך קלאסית. צורתה, המבוססת על מנורת המקדש, חדשה יחסית, ואפילו שמה מופיע לראשונה רק בשנת 1897, בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה. אומרים שזו הייתה בכלל המצאה של אשתו חמדה, ולכן המילה אינה מופיעה במילון שלו. עד אז כינו אותה "מנורת חנוכה", או פשוט "מנורה".

גם את הסיפור המקורי כולם מכירים: אחרי ניצחון החשמונאים על היוונים וטיהור המקדש, חוגגים את חנוכת המזבח "בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים" במשך שמונה ימים. לפיכך מצווה כל קהל ישראל לחגוג ביום כ"ה בכסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה. אין איזכור להדלקת נרות ואין הנחיות כיצד לחגוג, וזה גם לא קריטי. ספרי המכבים לא נכללו בתנ"ך וזו אינה מצווה רשמית.

המספר שמונה נקבע בהקבלה לשמונת ימי חג הסוכות (כמסופר בפוסט שמחת בית השואבה). במהלך המרד, סוכות לא נחגג במקדש, והחג החדש שימש מעין פיצוי.

זה היה עוד חג של חורף

כמו לכל חג, גם לחנוכה היה מקור קוסמי קדום. החג נופל סמוך ליום הקצר ביותר בשנה, שבו נערכו מאז ומעולם חגיגות של אור ואש, מדיוואלי עד קריסמס. החג החשמונאי התלבש על מסורת פגאנית עתיקה ויצק בה תוכן חדש: פחות חג דתי, ויותר חג לאומי ופטריוטי. דומה קצת ליום העצמאות שלנו.

בסיפור המקורי לא היו ניסים. אגדת "נס פך השמן" שהספיק לשמונה ימים, מופיעה רק 500 שנים מאוחר יותר, וקשורה למחלוקת בין בית שמאי ובית הילל, אם להדליק ביום הראשון שמונה נרות ולהחסיר אחד בכל יום או להיפך. בית הילל ניצח.

ככל הידוע לנו, חנוכה לא נחוג "בשירים ובמצלצלים". זה היה טקס ביתי שכלל הדלקת נרות שמן במשך שמונה ימים, ואכן האופי המשפחתי נשאר בדנ"א של החג עד היום. לא היה קשר בין נרות החרס הצנועים ובין מנורת המקדש המפוארת, שהייתה אמנם עשויה זהב טהור, אך כללה רק שבעה קנים = אחד פחות מדי… 

רק בתקופת המשנה, יחד עם אגדת פך השמן, מוחלפים הנרות הבודדים בכלי ייעודי מרובה פתחים. הפרוטו-חנוכייה היא מעין כד חרס שוכב, עם שמונה פתחים לפתילות. עם התפזרות עם ישראל ברחבי תבל, מתפתחות חנוכיות משוכללות במגוון חומרים וסגנונות: במזרח התמקצעו בדגמי חרס מקושטים, במערב ריקעו במתכת, ובתימן פיסלו אותן מאבן. המהפכה העיצובית קרתה בספרד במאה ה-13, עם המצאת חנוכיית המתכת התלויה על הקיר, המורכבת מפס עם שמונה גביעים וגב מעוטר. העיצוב התפשט והפך לדגם המקובל ביהדות המזרח.

מנורת חנוכה קדומה מחרס, נמצאה ליד ירושלים

חנוכיית נחושת מהדגם הספרדי, שעליה חרוטה מנורה כקישוט, המאה ה-18 או ה-19, איטליה

מהפכת המנורה

בכל גלגוליה, החנוכייה לא עוצבה בדגם מנורת המקדש. המנורה שימשה סמל יהודי נפוץ והופיעה על מטבעות, במערות קבורה ובבתי כנסת עתיקים, בספרים ועל כלי קודש. עם זאת, המשנה אסרה על עשיית חיקויים לכלי המקדש: "לא יעשה אדם … תבנית מנורה כנגד מנורה". הפוסקים נחלקו אם האיסור תקף לכל מנורה, או רק לרפליקה מדויקת בת שבעה קנים. כך או כך, באף תפוצה לא נמצאו חנוכיות בדגם המנורה. עד שבאו האשכנזים.

המהפכה החלה במאה ה-17, עם פריצת דרך תיאולוגית: המצאת השַמָש. מעתה, במקום להדליק מנר לנר, מדליקים את כולם ברצף – ובשירה! בתחילה השמש היה סתם "נר עבודה", שהוצב בצד, אך הצורפים היהודיים קלטו שהגדלת מספר הנרות לתשעה פותחת אפשרויות עיצוב חדשות. כעת ניתן היה לייצר דגם סימטרי בדומה למנורת המקדש – בלי לעבור על האיסור ההלכתי! דגם המנורה מופיע במאה ה-18 בפולין ובגרמניה וכובש את יהדות אשכנז.

ניתן לקשור את מעין "חידוש מנורת המקדש" לתהליכי התחדשות וחילון של יהדות אירופה, שהעזה לעקוף את האיסור על עשיית מנורה. חזרתה של המנורה, המסמלת את הימים שבהם עם ישראל היה ריבון בארצו, מבשרת את ניצני הציונות – ואת החלום לשוב אליהם.

באירוניה היסטורית, המנורה שעל שער טיטוס, הדגם האיקוני שאומץ לסמל מדינת ישראל, הוא סמל התבוסה והחורבן. בנוסף, הבסיס המשושה שמופיע בסמל, מבוסס על טעות. המנורה המקורית, המופיעה בתבליטים עתיקים, ניצבה על שלוש רגליים. הרומאים ארזו את הבסיס במסגרת עץ, שבה הושחלו מוטות לשם נשיאתה בתהלוכת הניצחון. המוטות נראים בתבליט.

זו חנוכייה או עציץ?

מנורות החנוכה החדשות כללו שפע פרחים, ניצנים וענפים, בהשראת מנורת המקדש המקורית, שעוצבה כעץ עם גזע וענפים, ומעוטר בשלל אלמנטים פרחוניים: "גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ … שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח" (משוקדים: דמויי פרח השקדייה).

מדוע התעקש מחבר ספר שמות להפוך את המנורה ליער טרופי? למעשה יש כאן מעשה הסוואה מתוחכם: פרחי וניצני הזהב החליפו את הדבר האמיתי, את מקורה הפגאני של המנורה, את העובדה שהיא קדמה בהרבה למקדש שנבנה סביבה.

המנורה היא סמל מקודש, אולי הקדוש ביותר; אבל סמל של מה? התשובה המיידית היא אור ואש, וזה גם מקור שמה. אבל מה עם כל הבוטניקה ואיך היא קשורה לאור ולאש?

חנוכיית כסף מצוייצת ופרחונית (כולל ציפור!), לבוב, אוקראינה, 1870

יש סברה כי הצמח מרוות ירושלים (Salvia hierosolymitana) שימש כהשראה למנורת המקדש. מקור השם "מרווה" אינו ידוע ויש הקושרים אותו להר המוריה הקדוש, או לצמח המור שממנו מכינים קטורת לפולחן.

העץ הוא העולם

התורה מצמיחה שפע ניצנים ופרחים על ענפי המנורה כדי להסוות את העובדה שהיא פשוט – עץ. המנורה היא ייצוג סמלי ומסוגנן של העץ הקדוש ששכן בתוך המקדש.

מחבקי עצים היו אבותינו. ברוב סיפורי הבריאה, מאוסטרליה ועד לאמריקות, מופיע עץ פלאי כלשהו – עץ החיים, עץ הדעת, עץ העולם. העץ הוא אלוהות טובה ומזינה, ומשמש גם כדגם קוסמולוגי של עולמנו: השורש הוא האדמה, והצמרת – השמיים. בכל מקום שבו צמח עץ חסון ועתיק יומין, פרחו בצילו אגדות ומיתוסים.

אצל האשורים מופיע בתבליטים רבים עץ מסוגנן ומוקף במלאכים, שהמלך סוגד לו.

תרבויות המזרח הקדום שופעות עצים קדושים. המקרא מצווה לבנות את המשכן וכליו מעצי שיטים, וגם אצל המצרים השיטה היא "עץ החיים והמוות" שממנו נולדו כל האלים. לשוּמֵרים היה המיתוס של אִינָנָה ועץ החוּלוּפּוּ, גירסה חלופית של סיפור גן עדן. אִינָנָה, האלה הגדולה המקבילה לחווה אימנו, שותלת בגנה הקדוש את עץ החוּלוּפּוּ כדי לבנות ממנו כס מלכות ומיטה. על העץ משתלטים נחש, נשר מיתולוגי והשדה ליליתוּ, האם הקדומה של השֵדה לילית. אִינָנָה פורצת בבכי והגיבור גילגמש נחלץ לעזרתה, שוחט את הנחש, מבריח את הנשר ואת ליליתו, ובונה לאִינָנָה את חלומה.

מימין לשמאל: גילגמש, עץ החולופו (שימו לב כמה הוא דומה למנורה!), אִינָנָה והנחש

סיפור נוסף מסביר כיצד הפכה אִינָנָה לאלת האהבה. אִינָנָה חפצה ללמוד מהו סקס, ויורדת יחד עם אחיה לעולם התחתון, עולם המתים שבו צומח עץ פלאי שאכילת פריו תגלה בפניה את סודות המין. היא אוכלת מהפרי – ויודעת. לפי גירסה זו, עץ הדעת הוא גם במובן של "ואדם ידע את חווה אשתו". כדברי פרויד, זה הפרי האסור.

העץ אשר בתוך הגן

גם במיתוס הבריאה שלנו, העץ מופיע ברגע המכונן, בתחילת הכל. כידוע, התורה מציעה שתי גרסאות לבריאת העולם. הראשונה היא תיאוריה רציונלית, ניסיון להכניס סדר בשפע היצורים והצמחים ותופעות הטבע הסובבות אותנו, על פי מיטב הידע של המאה החמישית לפנה"ס. השנייה היא מיתוס קדמון ויצרי, עם חיות מדברות, בני אנוש חוטאים ואלים זועמים. ובלב הסיפור, בליבו של הגן, עמד לו עץ – אבל איזה עץ?

כולנו למדנו ביסודי שבגן היו שני עצים, עץ החיים ועץ הדעת. אבל כפי שהראה חוקר המקרא הגרמני קארל בודה, בסיפור המקורי היה רק עץ אחד, עץ הדעת טוב ורע. ההוכחה: עץ החיים מוזכר בקושי פעמיים, ובשתיהן הוא תקוע שלא במקום. האזכור הראשון הוא בפתיחה. אלוהים נוטע גן בעדן, שֹם בו את האדם, ומצמח מן האדמה "כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". הפסוק נראה קטוע ולטענת בודה, זו הדבקה. יש רק עץ אחד, עץ הדעת טוב ורע, והוא "העץ אשר בתוך הגן". "תוך" הוא "אמצע". העץ צומח באמצע הגן, הוא לב ליבו.

גם בהמשך יש רק עץ אחד: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ." אין אפילו צורך לקרוא לו בשם: האישה מכנה אותו "הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן"; אצל ה', זה "הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ".

עץ החיים הנשכח צץ שוב רק בשני פסוקים בסוף הסיפור, שגם הם הודבקו בידי עורך מאוחר. הוא התקבע בזיכרון בזכות טריק עריכה גאוני: העורך השחיל אותו הן לפסוק הפותח והן לפסוק הסוגר של הפרק. לזה קוראים "מיסגור".

סנשינגדואי Sanxingdui הוא אתר ארכיאולוגי סמוך לצ'נגדו (סין), שבו התגלתה תרבות מדהימה מהמאות 11-12 לפנה"ס, שלא דומה לשום דבר אחר. בין הממצאים עץ מיתולוגי בגובה 4 מטר, שמענפיו תולים פרחים מסתוריים ופירות אסורים, יצורים מכונפים ואולי גם נחש.

חברים עוד מגן עדן

כמה דורות אחרי הגירוש מגן עדן, העץ שבתוך הגן מופיע מחדש בגלגול משודרג, העץ שבתוך המקדש. קשה להאמין שבבית המקדש עברו על איסור עשיית פסל ומסכה, אבל התנ"ך עצמו מעיד שבביתו של האל ללא פנים, היו כמה וכמה פסלים. חלקם היו פנים מוכרות מגן עדן, כמו הכרובים, יצורים מכונפים מעץ זית מצופה זהב בגובה עשר אמות (4.5 מטר). גם הנחש היה שם, עד שהמלך חזקיהו "הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' יח).

מהסיפור עולה כי לצד הכרובים והנחש, ניצב במקדש גם עץ מקודש, שסימל את האשרה. ארץ כנען הייתה משופעת בעצי ענק כמו אלוני הבשן וארזי הלבנון, ששימשו מקומות פולחן. כמו שאר עמי כנען, גם היהודים עבדו עצים ואשרות, והתנ"ך נלחם בהם ללא הפסקה. נקמה מיוחדת מוזכרת בספר שופטים, שם כורתים את האשרה והורסים את מזבח הבעל, ועל המזבח החדש לה' מעלים פר לעולה בלהבות עצי האשרה הכרותה!

העץ עבר טרנספורמציה, מעץ נטוע בקרקע לאובייקט סמלי, דגם סימטרי מופשט של גזע וענפים. בבית המקדש הראשון, המנורה והאשרה הפגאנית עדיין כיכבו במקביל; בסיבוב השני נותרה רק המנורה – עד שגם היא נלקחה לרומא.

העץ הנדיב

יחסי ציבור גרועים קיבל הנחש, שהשיא לחווה את העצה הנכונה: אכלי חביבתי מפרי עץ הדעת ואל תפחדי. לא רק שלא תמותי, "בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". מה רע בלפקוח עיניים? לדעת מה טוב ומה רע? בזכות הפרי האסור זכו בני האדם בדעת ובמוּדעוּת, ולפי הגירסה השומרית גם בחדוות המין. עד אז הם היו סוג של קופים, מקפצים בין עצי הגן ללא מחשבות או דאגות, אולי גם ללא סקס. על כל אלה עלינו להודות לעץ הנדיב. לכן עבדו אבותינו את העצים, את הטבע. את זה ביקשו הכוהנים לעקור מן השורש, תרתי משמע, אך זה לא היה קל. יש הרבה עצים ביער.

כמעט מאה שנה אחר חיסול האשרה בידי המלך חזקיהו, הנביא הזועם ירמיהו מקונן: "הֲרָאִיתָ, אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל; הֹלְכָה הִיא עַל-כָּל-הַר גָּבֹהַּ, וְאֶל-תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן–וַתִּזְנִי-שָׁם … וַתְּפַזְּרִי אֶת-דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים, תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן." הנביא מאשים את האשרים, המקבילה הזכרית של האשרה, המתוארת תמיד חשופת שדיים. הם המקבילות של הקדשות והקדשים, כוהנות וכוהני האהבה, זונות וזוני המקדש.

המלחמה באשרות נמשכת בכל תקופת המלכים: שוב ושוב כורתים, גודעים וקוצצים אותן, והמלך הבא צריך לעשות זאת שוב. בסוף גברה יד הכוהנים. העצים ירדו מגדולתם והפכו למטאפורה. הקרב הוכרע: בימי בית שני נשארת רק המנורה.

בית הכנסת העתיק במגדלא, מסוף בית שני, הוא הקדום ביותר שנמצא בגליל. במרכזו ניצבה אבן מרובעת ומעוטרת, כדגם סמלי של בית המקדש. בצד המערבי חרוטה מנורה עם שלוש רגליים, ובאחרים – עצים בעיצוב דומה.

המנורה והעץ

אבותינו היו אחד מעמי ארץ כנען, אחים לאמוֹרים ולאֶדוֹמים, לארמים ולערבים ולכל השאר. שפתם היא שפתנו, בשינויים המתבקשים מהזמן שעבר; דמם הוא דמנו, בתוספות המתבקשות מהמרחקים שעברנו; ומורשתם נטועה בספר הספרים, הדנ"א התרבותי שלנו.

אבותינו הכנענים הורישו לנו את העץ הקדוש שלהם, שהתגלם במנורה, ולבסוף – בחנוכייה. בכל פעם שאנחנו מדליקים את נרות החנוכה, אנחנו משחזרים לרגע את המסלול הזה – לאירופה, לרומא, לירושלים, ואל עץ אחד פלאי שעמד בבית המקדש כזכר למקום שבו הכל התחיל, גן העדן. מקור העולם.

5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

ה-5 באוקטובר 1582 הוא אחד התאריכים המיוחדים בהיסטוריה: לא קרה בו כלום. ליתר דיוק, אין בכלל תאריך כזה. ולא רק יום אחד חסר – עשרה ימים שלמים נמחקו בין לילה מלוח השנה! איך זה קרה?

הבעיה עם אורך השנה

הכל התחיל עם המהפכה החקלאית, שהביאה עמה מהפכה נוספת, מהפכת הזמן. עד אז, הסתדרו בני האדם במשך אלפי דורות עם ספירת זמן פשוטה המבוססת על מחזור הירח, אבל מעתה זה לא הספיק. כדי לדעת מתי לזרוע ומתי לקצור, היה צריך להכיר את מועדי עונות השנה. לכך נדרש לדעת במדויק מה אורך שנת השמש, אך הגעה לנתון המדויק הציבה אתגר לא פשוט לידע ולטכנולוגיה של התקופה.

קל היה למצוא מספר עגול, כמו 364 ימים שמתחלקים יפה לארבע עונות, אבל זה היה רק בערך. בחוסר התחשבות אופייני, בורא עולם לא טרח לסנכרן את היום, החודש והשנה למספרים שלמים. הירח משלים סיבוב ב-27 ימים ושליש (בערך), והארץ מקיפה את השמש ב-365 ימים ורבע (בערך). רמת הדיוק הנ"ל הספיקה ללוח השנה היוליאני, שקבע יוליוס קיסר ב-45 לפנה"ס. השנה היוליאנית כללה 365 ימים בתוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. זה עבד, אבל רק בערך.

הסטייה הייתה רק 11 דקות וקצת, אבל במהלך השנים ההפרש הצטבר לפיגור רציני. אבותינו לא ידעו את הסיבה, אבל בהחלט הבינו שיש להם בעיה. ביום הקצר בשנה, 21 בדצמבר, השמש אמורה לזרוח בנקודה הצפונית ביותר, וביום הארוך ביותר, 21 ביוני – בנקודה הדרומית. ככל שהפרש הדקות הצטבר, הלוח יצא מסינכרון. הפער בין היום הקצר בלוח ובמציאות הלך וגדל, ואחרי כמה מאות שנים הגיע כמעט לשבוע.

ולמה זה היה כל כך חשוב? כי בדיוק באמצע הדרך בין היום הקצר והארוך, נופל יום השוויון האביבי, 21 במרץ, זמן קריטי לחישוב מועד הפסחא.

מתי מגיע הפסחא?

למרות הדמיון בשם ובתזמון, הפסחא אינו פסח. הנוצרים אינם חוגגים את יציאת מצרים, אלא את תחייתו של ישו ועלייתו השמיימה. האירוע המשמח קרה שלושה ימים אחרי הצליבה, שהייתה למחרת סדר פסח – הידוע גם בשם "הסעודה האחרונה".

במאות הראשונות לנצרות, חגגו את הפסחא ביום צליבתו של ישו, י"ד בניסן לפי התאריך העברי. השיטה כונתה בשם הלטיני Quartodecimanism, שפירושו בערך "ארבע-עשריזם". זרמים אחרים בנצרות העדיפו לחגוג את תחייתו של ישו ולא את צליבתו, ועשו זאת ביום א' הראשון שאחרי הסדר – כי אם ישו נצלב ביום שישי, הרי שתחייתו חלה ביום ראשון.

השיטות השונות גרמו לסכסוכים ולמחלוקות בין חסידי הדת הצעירה. יתר על כן, כל השיטות חייבו לברר אצל היהודים מתי פסח, אך ככל שהנצרות התפשטה למרחקים והתרחקה מארצנו, לא תמיד היה קל למצוא יהודי בסביבה. בכלל, הצורך להסתמך על היהודים המקוללים היה לצנינים בעיני אבות הכנסייה, שגם לא התלהבו מהלוח העברי הירחי שנראה להם פרימיטיבי בהשוואה ללוח היוליאני המשוכלל.

בשנת 195, אסר האפיפיור ויקטור הראשון על השימוש בשיטת ה-14 ונידה את מי שהתעקש לדבוק בה. הקשר עם הלוח העברי נותק בהדרגה, ובמרכזים המובילים של הכנסייה, אלכסנדריה ורומא, התגבש קונצנזוס: את הפסחא חוגגים ביום א' הראשון, שלאחר הירח המלא הראשון, שאחרי יום השוויון האביבי (21 במרץ).

זה נשמע פשוט, אבל העולם הנוצרי היה רחב וגדול, ובמקומות שונים המשיכו לחגוג לפי שיטות אחרות ולהתקוטט. בשנת 325 התכנסו שלוש מאות בישופים מרחבי שתי האימפריות הרומיות, המערבית והמזרחית, לוועידה האקומנית הראשונה, ועידת ניקיאה, במטרה לעשות סדר בעיקרי האמונה, לרבות קביעת מועד הפסחא.

ועידת ניקיאה הראשונה, שנת 325

הוועידה החליטה שלא להחליט, והודיעה כי המועד ייקבע מדי שנה על ידי הפטריארך של אלכסנדריה. גם ללא החלטה רשמית, התקבע הכלל לפיו הפסחא יחול תמיד ביום א', ותמיד אחרי יום השוויון האביבי – שכזכור מועדו המדויק הלך והתערפל.

חוסר הבהירות של ההחלטה, והצורך בשילוב מורכב בין מחזורי השמש, הירח והשבוע (שבכלל לא קשור אליהם), גרמו לדורות של נזירים טרוטי עיניים למלא אינספור טבלאות מסובכות בחיפוש אחר אלגוריתם שישים קץ לבלבול. מדי פעם נראה היה שנמצאה מחזוריות כלשהי – כל 19 שנים, כל 84 – אך גם אלה לא עבדו לאורך זמן. הלוח הדתי והלוח האמיתי המשיכו להתרחק זה מזה, וחישוב מועד הפסחא הפך לנושא קבוע ושחוק בכל כינוס תיאולוגי.

דבר אחד טוב יצא מכל זה: מדע חדש נולד, ונקרא בלטינית computes, "חישוב". אותם טבלאות חישוב מורכבות הן האב הקדמון של ה-computer שעליו אני מקליד.

מסתמן פתרון

במאה ה-16, הגיע הפער בין מועד יום השוויון האביבי במציאות ובלוח השנה, לעשרה ימים. בשנת 1545 החליטה ועידת טרנט על רפורמה קלנדרית, שתחזיר את הלוח למצבו המקורי. שוב מונו ועדות, ושוב נשלחו בקשות למיטב המתמטיקאים. הפעם, עם פריחתה של האסטרונומיה ושיפור עצום בשיטות המדידה, נראה היה שהמדע ערוך לספק פתרון.

היה זה רופא צנוע ממחוז קלבריה ושמו לואיג'י ליליוס, שהציע שיטה אמינה לשמירה על אורך השנה המדויק. אם מוסיפים בכל שנה רביעית יום אחד (29 בפברואר), יצטברו במשך 400 שנה 100 ימים. במקום זה, הציע ליליוס, נוסיף רק 97 ימים באמצעות דילוג על כל שנה רביעית שחלה במאה עגולה. ההצעה התקבלה וכך זה עובד עד היום (בהתאמות קלות שלא ניכנס אליהן), אם כי למרבה הצער ליליוס הלך לעולמו לפני שזכה לראות את הצלחת השיטה שהמציא.

לואיג'י ליליוס (1510-1576)

בשנת 1582 הקים האפיפיור גרגוריוס ה-13 ועדת מומחים לפתרון בעיית הלוח, בראשות כריסטופר קלאוויוס, מתמטיקאי ואסטרונום ישועי שייזכר לנצח כממציא הנקודה העשרונית. קלאוויוס הסדיר את שיטתו של ליליוס והגדיר את עקרונותיה, וכך יצר את הלוח הגרגוריאני.

ויהי ערב ויהי בוקר

רק עניין אחד נותר פתוח לפני שמאתחלים את הלוח החדש: מה עושים עם עשרת הימים המיותרים? היו שהציעו פתרון הדרגתי, כמו להחסיר יום מדי שנה או מדי עשר שנים, אך קלאוויוס הנחרץ לא התפשר על פחות מאשר ביטולם לאלתר. בפברואר 1582 המלצתו הפכה לצו אפיפיורי, נקבע מועד (4 באוקטובר) והוזמנו לוחות שנה חדשים. המדפיס, אגב, לא סיפק את הסחורה בזמן, ופוטר.

הלוח החדש, LUNARIO NOVO. מעניין שבלטינית "לוח" הוא "לוּנָאריוֹ", שם שמשמר את המורשת הירחית שלו. שימו לב לימים החסרים בעמודה השמאלית.

לא הצלחתי לברר כיצד נקבע התאריך – אולי נבחרה תקופה עם מעט ימי קדושים, או כאלה שסר חינם? כך או כך, בלילה של יום חמישי ה-4 באוקטובר, אירופה הלכה לישון, ובבוקר שלמחרת היא התעוררה ליום שישי ה-15 באוקטובר.

הטלטלה לא הייתה דרמטית. רוב תושבי אירופה היו כפריים אנאלפביתים, והיחידים שידעו לקרוא וקבעו את מועדי השנה היו ממילא הכמרים. לא נרשמו הפרות סדר או מחאות המוניות.

הלוח החדש כובש את העולם

השינוי הונהג בתחילה בעולם הקתולי, מה שכמובן גרם לפרוטסטנטים להתנגד לו – למרות שהם היו אמורים להיות יותר פתוחים לחידושים. שני הלוחות פעלו במקביל במדינות שונות, ובמסמכים מהתקופה מצוינים לעתים שני תאריכים, OS ו-NS ("אולד סטייל" ו"ניו סטייל"). המצב הוליד תופעות משונות, כמו המקרה של המלך ויליאם השלישי, שבשנת 1688 הפליג מהולנד ב-11 בנובמבר – ונחת באנגליה ב-5 בנובמבר!

עם הזמן גברו השיקולים המעשיים על השנאה הבין-דתית, ועד סוף המאה ה-18 עברה מרבית אירופה ללוח הגרגוריאני. בבריטניה זה קרה בספטמבר 1752, ועורר הפגנות תחת הסיסמה "החזירו לנו 11 ימים!" באמריקה, בנג'מין פרנקלין דווקא נהנה מהשינוי וכתב ביומנו: "בגילי המתקדם, נעים שאפשר ללכת לישון בשני לספטמבר ולא צריך לקום עד הארבע עשרה."

An Election Entertainment: ציורו של ויליאם הוגארת מ-1755 מתאר אסיפת בחירות מושחתת עם פוליטיקאים זללנים, שיכורים, נואפים ומתחנפים למצביעים (מזכיר משהו?). הטוֹרים (המפלגה השמרנית) מפגינים בחוץ עם הסיסמה Give us our Eleven days, ולידה קריקטורה של יהודי עם כיתוב No Jews (קצת אנטישמיות תמיד טובה לבחירות). הסצנה מסודרת בתבנית 'הסעודה האחרונה', ולא במקרה.

הכנסייה האורתודוקסית סירבה שנים ארוכות לשנות את הלוח בטענה שמדובר בחילול הקודש – למרות שהלוח היוליאני נקבע על ידי קיסר רומאי כופר, הרבה לפני הולדת ישו. בתחילת המאה העשרים, רוסיה התנהלה עדיין על פי הלוח הישן, ולכן "מהפכת אוקטובר" פרצה בכלל בנובמבר. אחרי המהפכה, כאשר הקומוניסטים עדכנו את הלוח, הם נאלצו לבטל כבר 13 ימים.

הכנסייה האורתודוקסית לא אימצה את הלוח במלואו, וחוגגת את כריסמס ב-7 בינואר, מה שאיפשר לרוסים לחגוג את ראש השנה פעמיים – מה רע?

המעוז האחרון והקנאי של הלוח היוליאני המקורי, ללא תוספות והשמטות, הוא דווקא ממש כאן. הפטריארכיה הארמנית בירושלים חוגגת מדי שנה את הולדת ישו ב-18 לינואר, בכנסיית המולד בבית לחם.

שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה

"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", אמרו חז"ל – ובצדק. בימי בית שני, זו הייתה החגיגה העממית הגדולה והחשובה ביותר, הפקת ענק עתירת תקציב עם שלל פעלולים ופירוטכניקה. נשאלת רק שאלה אחת: איך זה שחג כה משמעותי אינו מוזכר כלל בתנ"ך?

כפי שראינו בפוסט "כמה חגים נכנסים בחג אחד?", סוכות הוא חג מבולבל ומבלבל, אוסף אקלקטי של מועדים שאוחדו יחד בידי כוהנים אינטרסנטיים ועורכים עלומי שם. התורה עצמה מביאה לפחות שש גירסאות סותרות באשר לסיבת החג, מנהגיו ואפילו אורכו. בפוסט זה נעסוק בגירסה נוספת, מיוחדת ומעניינת מכל השאר, אשר נותרה מסיבות עלומות מחוץ לתורה.

כמובן שבמהלך הדורות ניסו מיטב הרבנים והמפרשים למצוא לחג רמזים מטרימים בתנ"ך, כמו למשל שהיא נרמזת מהפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (ישעיהו י"ב), או שריקודי הכוהנים מזכירים את כרכוריו של דוד בעת העלאת ארון האלוהים לירושלים, או התירוץ המפוקפק שמתאים לכל מצב "הלכה למשה מסיני"… הם באמת ניסו הכל חוץ מ"הכלב אכל את הפרק שבו זה מוזכר", אך ללא הועיל. שמחת בית השואבה היא חג שלא כתוב בתורה, וזה הזמן לברר למה.

אקסטזה ופירוטכניקה

אילו ניתן היה להוסיף לבלוג אפקטים באנימציה (רעיון לא רע!), המסך היה מתמלא עכשיו בלהבות אש מסתחררות, לא כאפקט זול אלא כשחזור היסטורי נאמן: "יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִים שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁהֵן מְטִילִין לְכָל סֵפֶל וְסֵפֶל מִבְּלַאי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן. מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה."

לא, זה לא איור של חורבן בית המקדש אלא תיאור אותנטי של חגיגות שמחת בית השואבה.

ירושלים הוארה באור יקרות, וההמונים ירדו אל מעיין הגיחון באקסטזה של מוזיקה ולהבות אש: "חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִין בִּפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר." (סוכה, ה ד).

כדי שלא תחשבו שמדובר בסתם ריקודים, התוספתא מפרטת כיצד "רבן שמעון בן גמליאל היה מרקד בשמונה אבוקות של אור, ולא היה אחד מהן נוגע בארץ, וכשהוא משתחווה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה, שוחה ונושק וזוקף מיד." קולטים? הרבי המכובד מג'נגלר עם שמונה לפידים, תוך כדי זה משתחווה ונוגע בקרקע, וכל הזמן לא מפסיק לזמר פרקי תהלים… בקרקס בייג'ינג לא רואים דברים כאלה!

לפנות השחר החלו החוגגות והחוגגים לטפס במעלות אל המקדש, בידיהם כלי זהב מלאים מים מהמעיין הקדוש, ועם זריחת השמש, הם ניסכו את מי המעיין על המזבח. שאיבת המים מהמעיין הייתה שריד לפולחן קדום, לֵילי, נשי ולגמרי לא יהודי; ניסוך המים במקדש היה תוספת מאוחרת, שאיפשרה לכוהנים למסגר את הטקס הפגאני במעטפת דתית, ובהמשך לנכס אותו לעצמם.

טקס אש (Aarti), קומבה מלה, אללהבאד 2013

התעלומה

ניתן לתרץ את התעלמות התנ"ך מהאירוע, בכך ששמחת בית השואבה הייתה חג חדש שלא הספיק להיכלל בקנון המקראי, אך הזמנים לא מסתדרים. המקרא נחתם סופית רק אחרי חורבן בית המקדש, במאה הראשונה לספירה (לפי גירסת חז"ל זה קרה בימי עזרא הסופר, 450 לפנה"ס, אך המחקר תומך בתיארוך המאוחר יותר). לעורכים היה מספיק זמן לשלב את השמחה פה ושם בספרי התנ"ך – אך נראה שמשימתם הייתה הפוכה: למחוק לה כל זכר.

לכאורה, החג הופיע לראשונה בימי בית שני, אולי בהשפעת חג יווני כלשהו (או רומאי, מצרי, בבלי או פרסי… לך תדע), אך גם לכך אין בסיס במקורות. חגים חדשים לא צצים יש מאין, אלא "מתלבשים" בדרך כלל על חג קיים ומעניקים לו תוכן חדש, לפעמים גם שם חדש.

לשמחת בית השואבה הייתה ללא ספק היסטוריה מוקדמת, אך את רובה נוכל רק לדמיין. יש סימנים לכך שזה היה פולחן מקומי קדום, ששרד בעקשנות את התנכלויות כוהני האל העברי הקנאי. באופן פרדוקסלי, הראייה המשכנעת ביותר לכך היא עצם היעדרן התמוה של החגיגות מהתנ"ך.

חגיגה של מים

לפני שנחפש את מקורה העלום של השמחה, נחזור רגע לאווירת החג, האורות והלפידים, השירה והניגונים. החג של הלילה היה ההיפך מהחג של היום. במשך היום נשחטו קורבנות, ניגרו נהרות של דם וטונות של בשר הועלו בעשן; בממלכת הלילה, הפולחן לא כלל דם ואש, אלא רק מים, מים טהורים ממעיין הגיחון, שבמקרה או לא, שמו כשם הנהר המשקה את גן העדן.

למעט אזכורו בסיפור גן העדן, הגיחון אינו מוזכר בתנ"ך בתור מעיין, אלא רק כשם המקום אליו ירד שלמה להימשח למלוכה, וכשמה של מערכת המים שבנו היבוסים (או מלכי ישראל). רק החל מימי בית שני, כונה כך גם המעיין, כנראה בטעות. שמו המקורי של המעיין היה "עין שמש", והוא מוזכר בספר יהושע כאחד המעיינות שליד ירושלים. מקור השם הוא אולי בעובדה שהמעיין פונה מזרחה ומואר עם בוקר בקרני השמש; או שזהו זכר לפולחן שמש קדום, בדומה לפולחן שהיה נהוג בבית שמש הסמוכה.

בניגוד למסופר במשנה, שיא האירוע היה שאיבת המים מהמעיין, ולא ניסוכם על המזבח. לכן זו "שמחת בית השואבה", ולא נניח, "חג ניסוך המים". זו הייתה חגיגה של מים ושל אור, חגיגת פריון, חגיגה של חיים ולא של מוות.

אל המעיין

שמחת בית השואבה מוזכרת בהרחבה בפוסט "ונוס של ירושלים". אתם מאד מוזמנים לקרוא אחרי שתסיימו כאן, בינתיים אעתיק כמה משפטים:

המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גן נעול, אחותי כלה, מעיין חתום". אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש'מעיין' מסמל כאן משהו אחר לגמרי.

טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן 'מיומאס', אולי מהמילה 'מים', והן היו קשורות לאיחוד בין אפרודיטה ודיוניסוס – שאפילו לא היה בעלה!

שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה. במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידים ואזכורים לפולחן 'מלכת השמיים', הלוא היא כוכב נוגה הזוהר שהבבלים כינו בשם אישתר (עשתורת שלנו), והרומאים – ונוס.

גם החגיגות בירושלים לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.

הטקס הלילי הסתיים עם הזריחה, עוד סממן פגאני. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.

אין טעם שאביא כאן את כל הפוסט, שממשיך לפולחן ונוס בירושלים, שנקראה על שם האל שלם, אחד האחים התאומים שחר ושלם, 'האלים הטובים והנעימים' שמסמלים את נוגה המופיעה גם ככוכב הערב וגם ככוכב הבוקר, איילת השחר – – – טוב, תקראו אחר כך.

חג שדווקא מופיע בתורה – אך לא נחגג!

שמחת בית השואבה אמנם אינה מוזכרת בתנ"ך, אך יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג – ואף הסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה ונתן אותה לעם, נפרד מכולם ורוצה רק למות בשקט, צצה לה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה: הַקְהֵל.

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת."

פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל ישראל, כו-לם, ולקרוא בפניהם את התורה. אך ראו זה פלא: זה קורה בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי חג אחר…

ספוילר: זה לא קרה. הניסיון להחליף חגיגה מלהיבה ושמחה, נוטפת מים ומיניות, בהקראה מייבשת ומטילת מורא של ספר התורה, היה חסר סיכוי. למעשה, התנ"ך עצמו מודה כי המצווה לא קוימה מעולם. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה והישיבה בסוכה "כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד."

מיקומה של מצוות 'הקהל', שתקועה באופן לא הגיוני לאחר חתימה התורה, מלמד שזו הייתה תוספת מאוחרת, המצאה של עזרא ששתל אותה בספר דברים, בניסיון לא מוצלח למחוק מסורת פגאנית עתיקה. הפרט המעניין בסיפור הוא שבמקור ההתכנסות נערכה פעם בשבע שנים. אירועים גדולים צריכים אורך נשימה וקשה לקיימם פעם בשנה. בסיפורם של האלים הטובים והנעימים שחר ושלם, למשל, מופיע טקס פריון דומה שנערך פעם בשבע או שמונה שנים. גם עליות גדולות לרגל, כמו הקומבה מלה של הודו, נערכות רק פעם ב-12 שנים.

החג במועד הנחשק ביותר

השבוע שאחרי הירח המלא של תשרי הוא מיקום סוּפֶּר-אסטרטגי בלוח השנה, פיסת נדל"ן אטרקטיבית במיוחד. לא רק שזהו סיום האסיף ולמעשה סוף השנה החקלאית, בזמן זה חל יום השוויון הסתווי, מה שמעניק לו משמעות קוסמית. וגם מזג האוויר נעים. לא פלא שכל שליט וכוהן ניסה לנכס את החג למטרותיו, תוך המצאת הנמקות קלושות.

להשערתי – שמבוססת על מעט עובדות, הרבה פרשנות יצירתית ורחשי לב סובייקטיביים – בראשית חגגו במועד זה את "החג". אלה היו מעגלי ריקודים מקודשים שנערכו פעם בחודש תחת הירח המלא, מעגלי נשים שאליהם הוזמנו פעם בשנה גם הגברים.

מקור המילה "חג" הוא "לחוג", להסתובב במעגל. זו אחת התבניות האנושיות הבסיסיות והקדומות ביותר, ששרדה עד ימינו חת הכותרת "ריקודי עם". גם החַג' (حجّ) המוסלמי בא מאותו מקור, ובשיאו חגים מיליוני עולי רגל סביב האבן הקדושה.

עם המעבר לחברה חקלאית, "החג" שולב בחג האסיף, שבו היו בונים סוכות וישנים בשטח. השילוב בין טקס הפריון הקדום וחג האסיף הוליד את "החג" מחדש כהתכנסות המונית שנתית, עלייה לרגל, סטארט-אפ ראשון מסוגו. החג שינה את פניו אך המשיך להיות חגיגת פריון לכבוד האלה, האם הגדולה, יהיה שמה אשר יהיה, אלת התהומות, המים המעניקים חיים.

הפולחן ששרד

המעבר לחקלאות, ואתו המעבר מלוח שנה ירחי לשמשי, ציין גם ירידה במעמדן של הנשים. טקסים ופולחנים נשיים נעלמו או ירדו למחתרת, אך שמחת בית השואבה הצליחה לשרוד גם בעידן הגברי.

בעולם העתיק הוקצו לגברים ולנשים תפקידים נפרדים וכל מיגדר חי בעולם משלו. כך ניתן היה לשמר טקס חשאי כזה, שנוהל על ידי נשים ולמען נשים, במשך דורות רבים, מתחת לרדאר של הדיכוי הגברי. טקסי המים המקודשים לא נערכו תחת אור השמש העזה, אלא בלילה, לאור הירח, לנשים בלבד. בתקופות שבהן כוהנים קנאים הרחיקו אותן מהמקדש, הטקס עבר לנביעה אחרת בהרי ירושלים. ממילא כל המעיינות נבעו מאותו מקור והיו מקודשים באותה מידה.

זה אולי ההסבר מדוע אין כל איזכור לפולחן המים בתקופת בית ראשון, עד לפריחתו המחודשת והמפתיעה בימי בית שני. שמחת בית השואבה התקיימה כל עוד פעל המקדש, שהיה הרבה יותר פגאני ממה שרוצים שנאמין (מומלץ ביותר: קיצור תולדות יהוה מאת יגאל בן-נון).

מכיוון שהכוהנים לא יכלו להתעלם מהשמחה, וגם לא לשנות את אופיה הנשי והפגאני, הם שילבו אותה בעבודת המקדש. הם תיקנו שבמהלך ימי הסוכות ינסכו מים על המזבח ולא רק יין, למרות שאין לכך כל רמז בתורה. אמנם לפי רבי עקיבא, "אמרה תורה… הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים", אבל זה לא נאמר בשום מקום. אם לדקדק, מובאת כאן גירסה שמינית (או תשיעית?), לפיה בסוכות מתפללים בכלל לגשמי ברכה.

סוף עידן האלה הגדולה

תחת מכבש הכוהנים והרבנים, החגיגה איבדה בהדרגה את אופייה ההולל, את השמחה. עם חורבן בית המקדש, גם החג העתיק, ששרד כל כך הרבה תהפוכות וכיבושים, הלך בדרכן של כל המצוות והמנהגים המעשיים, שהוחלפו במילים ועוד מילים. המון מילים.

בכל המיתולוגיות ניתן לאתר סימנים לקרב העתיק מכולם, המלחמה בין הגברים לנשים. הנשים היו המגדר הדומיננטי במשך מרבית שנותיו של המין האנושי, או לפחות בעלות מעמד שווה ונפרד. חפצי הפולחן הראשונים של האדם הם דמויות נשיות של אלות, אימהות, צלמיות ונוס דשנות ורחבות אגן. מלכותן נמשכת עשרים אלף שנים (!).

ונוס מווילנדורף, צלמית פרהיסטורית בת כ-30 אלף שנים של אישה בגובה 11 ס"מ, מאבן גיר צבועה באוכרה אדום. נתגלה באתר פלאוליתי באוסטריה.

בתחילה, הנשים שלטו בזמן. הן היו הראשונות לגלות את החודשים, עקב הדמיון בין מחזור הירח והמחזור הנשי. הן למדו את סוד ההיריון, שאותו הן לא מיהרו לחלוק עם הגברים (לך תזכור מה עשית לפני תשעה חודשים…). הן שלטו במין וניהלו אותו על פי מחזור הירח: הירח השחור הוא הזמן האפל של המחזור החודשי וההימנעות; הירח המלא הוא זמן לאהבה.

אבל הנשים עשו משהו חשוב עוד יותר: הן החזיקו את המין האנושי בחיים. במשך מאות אלפי שנים חיו בני האדם בחבורות קטנות של ציידים-לקטים, שהיו בעצם ציידים ולקטיות. האימהות לא יכלו לסמוך על שלל הציד ההפכפך. הן פיתחו מומחיות לצמחים, זחלים, צדפות וכל מה שאכיל או שימושי.

המסורת שרדה עד ימי הביניים, מועברת מאם לבת ולנכדה. בכל כפר הייתה הזקנה שהכירה כל צמח, רקחה תרופות ושיקויים ושימשה כמרפאה ומיילדת, חכמה ואמינה יותר מכל רופא. הגבול בין רפואה לכישוף היה דק. הכנסייה והגברים לא אהבו את זה. במאות ה-15 עד ה-17 הכמרים יזמו את "ציד המכשפות", מסע אכזרי של גזל, עינויים ורצח, שחיסל את מאגרי הידע הנשי שהועברו מדור לדור. הגברים (או הכנסייה, או אלוהים) ניצחו.

אבל סטינו מהנושא ואנחנו חוזרים לאלף הראשון לפני הספירה. לנשים היה מה להפסיד, והן לא וויתרו בקלות. נראה גם שהעם הלך איתן, כפי עולה מהמאבק המתמשך, המתועד בספרי מלכים ואחריהם, נגד פולחן האשרה וחברותיה: שוב ושוב עבודה זרה משחיתה את העם, שוב ושוב מכריזים על סילוקן והשמדתן, ושוב הן חוזרות בפרק הבא. העם דבק בפולחנים הישנים. האלה הגדולה, אשרה או עשתורת, לא נעלמה, היא רק ירדה למחתרת.

היציאה לאור בימי בית שני הייתה רגע זוהר, דומה אולי לפריחה הלהט"בית של היום. אין לדעת כיצד ומדוע היא קרתה, אך תוך מאה שנה גם היא דעכה וחוסלה. נסתם הגולל על שמחת בית השואבה. הדם והאש גברו על המים. הנשים הובסו והוכנעו למשך אלפיים שנה.

המאה העשרים, הנוראה והנשגבת, הביאה את המהפך: שחרור האישה. אולי הגיע הזמן שהנשים ינכסו מחדש את שמחת בית השואבה? לא את מי המעיין עצמם, הספוגים ברעל לאומני ודתי ואינם ראויים לניסוך על כלום. את השאיבה ממעיינות הנשיות, האימהות, החיים.

אולי הנשים יחזירו את השמחה. אולי הן יצילו אותנו מעצמנו.