שבועות: סינדרלה המואביה

שבועות: סינדרלה המואביה

מבין 24 ספרי התנ"ך, רק שניים נקראים על שם נשים, רות ואסתר, ורק אחד מהם ראוי להיקרא יצירה פמיניסטית – ולא רק בגלל שבמרכזו עומדת אישה.

רות ואסתר: דומות אך שונות

שתי היצירות הקצרות כלולות בחמש המגילות, וחולקות כמה קווי דמיון. שתיהן נושאות אופי של סיפור עם או אגדה, וכמקובל בז'אנר, הגיבורות הן צעירות, יפות תואר ועניות. על פי חוקי עולם האגדות, הן גם נטולות משפחה. אצל אסתר מצוין במפורש כי "אין לה אב ואם", ואצל רות מוזכר בחטף "בית אִמה" אך חזרה אליו אינה אופציה.

עוד מרכיב משותף הוא היעדרו של אלוהים. במגילת אסתר הוא אינו מוזכר כלל (כפי שתיארנו בהרחבה בפוסט "פורים: חג גורלי"); ובמגילת רות אין לו תפקיד בעלילה ושמו מוזכר רק במסגרת ביטויי לשון שגרתיים כמו "יעשה ה' עמכם חסד", "כה יעשה ה' לי וכה יוסיף", או "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל". אלוהים זוכה להתייחסות רצינית רק פעם אחת, בהבטחתה של רות לנעמי: "עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". בקיצור, שני הסיפורים עוסקים בבני אדם, והם אשר מניעים את העלילה.

שתי הגיבורות הצעירות אינן בקיאות בהוויות העולם, ומוּבלות בידי דמות מבוגרת ומנוסה – וכאן מתגלה הההבדל הגדול ביניהן. את אסתר מפעיל מרדכי, ואת רות – נעמי. מרדכי מסתייע באסתר להצלת עמו, בעוד שנעמי רוצה רק להבטיח לכלתה אוכל וקורת גג.

מגילת אסתר היא סיפור מוּכּר על מאבקי כוח גבריים, שבו לאישה נועד תפקיד פסיבי; מגילת רות היא סיפור נשי פמיניסטי, עם הפתעה גדולה בסופו.

התנ"ך הוא אסופה מגוונת של אגדות, משלים, מצוות ופרקי היסטוריה, שנכתבו ונערכו בזמנים שונים ובידי אנשים שונים. למרות מעמדן הנמוך של נשים בימי המקרא, לא מן הנמנע שכמה מאותם חומרים נכתבו בידי נשים. מגילת רות היא מועמדת מובילה לתואר "ספרות נשים". במגילה מפוזרים רמזים רבים לכך שהיא נכתבה בידי אישה, ולא סתם אחת – אישה עם א'גנדה.

שלושה גברים מתים

הזווית הנשית נקבעת כבר בפרק א', שבו מופיעים שלושה גברים שיוצאים מהסיפור אחרי כמה דקות בלי שאמרו אפילו מילה אחת. בפסוק ג' מת אלימלך, ובפסוק ה' מתים גם בניו מחלון וכיליון. שמות החתנים המתים משדרים חולשה וחידלון, ושניהם גם לא העמידו צאצאים במהלך עשר שנות נישואים, כך שהם עקרים או אימפוטנטים.

עוד ניסוח חריג מגיע כאשר נעמי פונה אל כלותיה ומבקשת מהן לשוב כל אחת לבית אמה. המושג "בית אם" אינו מוכר בתנ"ך – לנשים אין בית או רכוש, ותמיד מדברים בהקשר זה על "בית אביך". אבל לא נעמי.

בסוף הפרק מגיעות רות ונעמי לבית לחם ופוגשות את "כל העיר", אך מהדיאלוג עולה שמדובר בנשים בלבד. בפרק ב' יצטרפו לסיפור בועז ונעריו, אך נעמי תמשיך להוביל את העלילה ולקבוע את מהלכיה. למעשה, היא הדמות הדומיננטית בסיפור; רות רק עושה כדבריה.

כמו באגדת סינדרלה, שיאו של הסיפור מגיע בחצות הלילה. אך בעוד שסינדרלה בורחת מהנסיך ולאחר מכן יושבת בבית ומחכה לו, רות המואביה מעירה את הנסיך שלה בחצי הלילה, וממש לא בורחת ממנו – להיפך…

את מהלכי הסיפור תיארנו בהרחבה בפוסט "מגילת רות – הסיפור האמיתי". כאן נדלג עליהם ונעבור ישר לפרק האחרון.

קרשצ'נדו בשלושה שלבים

השיא מגיע כאמור בפרק האחרון. עד אז, העלילה מתרחשת במסגרת הדוקה של זמן ומרחב. למעט האקספוזיציה, הסיפור קורה במהלך יממה וקצת, ובתחום גיאוגרפי צר שתחום בין השדה, הגורן ושער העיר. חוץ מאזכור קצר בפתיחה, "ויהי בימי שפוט השופטים", העלילה נטולת כל הקשר לאומי או היסטורי.
שלב א': רחל ולאה

היציאה מהאישי אל הלאומי, מסיפור אהבה אינטימי לפרק בתולדות בית ישראל, מגיעה אחרי שבועז פותר את התסבוכת המשפטית ולוקח את רות לאישה: "וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל"

הסצנה מתרחשת לעיני "כל העם והזקנים". במילים "כל העם" נתקלנו כבר בפרק א', ושם הן התייחסו לנשים בלבד, כך שיתכן שזה המצב גם כאן. "הזקנים" מתוארים בתחילת הפרק בטון מזלזל כחבורת בטלנים שבועז מגייס למשימה: "וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה וַיֵּשֵׁבוּ".

הברכה זורקת אותנו תשעה דורות אחורה ואלפי קילומטרים מבית לחם, אל ארם הרחוקה, אך לא רק המרחק הוא הבעיה. אזכורן של רחל ולאה כמופת של הצלחה לאומית תמוה ביותר. המקרא מזכיר רבות את אברהם, יצחק ויעקב כבוני העם, אך לעולם לא את נשותיהם. יתר על כן, רחל ולאה צרובות בזיכרון הקולקטיבי כצמד אויבות ושונאות – כיצד הן הפכו לסמל לאומי ולמייסדות בית ישראל…?

ובכן, עבדו עלינו. השנאה בין רחל ולאה היא פיקציה מגמתית ונטולת כל בסיס בטקסט. שתי האחיות נפלו קורבן למעשי הנכלים של אביהן לבן הרמאי, ולאה לא יזמה את ההחלפה הלילית אלא רק שיתפה פעולה, אולי בלית ברירה. לאה אכן שנואה – אך לא על אחותה אלא על יעקב. גם כאשר רחל העקרה מקנאה בלאה, היא באה בטענות ליעקב, ורק אליו.

dante-s-vision-of-rachel-and-leah-1855
Dante's Vision of Rachel and Leah, Dante Gabriel Rossetti, 1855 – שלא כמו בסיפור המקראי, רוזֶטִי מחבב יותר את לאה, העומדת מימין בשיער אדמוני פזור וארוך (כמו רוב דמויותיו של רוזטי) ונראית חיונית ופעילה. רחל, לבושה בסגול ונראית קודרת וחולנית.

רק פעם אחת רחל ולאה מדברות זו עם זו, והתמונה המתקבלת מורכבת ונוגעת ללב. ראובן מוצא בשדה דודאים ומביאם ללאה אמו (בראשית ל'). הדודאים הם סגולה לתשוקה ולפריון, ורחל מבקשת אותם מלאה. כל אחת מהן זקוקה לדודאים למטרה אחרת: לאה רוצה שיעקב יחשוק בה, רחל רוצה להתעבר.

למרות שבעייתה של רחל קשה וכואבת יותר, היא מוותרת לאחותה הפגוּעה ובגדלוּת נפש מרשה לה לבלות את הלילה עם יעקב. לאה, שלפני אותו לילה גורלי "עמדה מלדת", יולדת בהמשך עוד שני בנים ובת. רחל תיאלץ לחכות עוד מספר שנים עד שתלד בן ראשון, את יוסף.

גם בין רות ולאה יש קווי דמיון. שני הסיפורים קורים בעת הקציר, זמן של פריון והוללות, ובשניהם האישה מובילה את העלילה. בליל הדודאים, לאה היא זו שיוזמת את הסקס, ויעקב שותק וממלא את תפקידו. גם בלילה על הגורן, רות היא היוזמת ובועז נסחף אחריה.

אזכורן של רחל ולאה כמי ש"בנו שתיהם את בית ישראל" הוא מופע בודד וחריג בתנ"ך. נראה שלמישהו (או מישהי?) היה חשוב להשיב את כבודן האבוד של שתי האמהות.
שלב ב': תמר ויהודה

השלב הבא בקרשצ'נדו קרוב יותר: רק שבעה דורות אחורה, ובמרחק יום הליכה מבית לחם. אם רחל ולאה אינן דוגמה קלאסית לברכה תנ"כית, הפסוק הבא חריג עוד יותר: "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה"

להבנת גודל השערוריה, נדרשת תזכורת קצרה: תמר היא כלתו של יהודה, אשת בנו עֵר. ער נפטר ועל פי מנהג הייבום היא מתחתנת עם אחיו אונן, שמסרב לשכב אתה ומשחת זרעו ארצה. על כן ה' ממית אותו, אך כפיצוי מה, הוא זוכה להיכנס למילון. (מעניין הדימיון בין שני האחים המתים והכלומניקים ער ואונן ובין הצמד המקביל מחלון וכיליון).

ליהודה יש בן נוסף, אך הוא חושש לחייו ואינו מוכן להשיא אותו לתמר, וכך דן אותה לחיי אלמנות, ללא בנים וללא מעמד. אבל תמר לא פראיירית. היא מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה.

1-5-tamar_and_judah_horace_vernet
Judah and Tamar, Emile Vernet, 1840 – וֶרנֶה מצייר את יהודה כרשע מרושע, וגם כהה עור. כנראה שזה לא קשור לדמות עצמה, אלא לשם "יהודה" שכנוצרי מעורר אצלו תגובה שלילית אוטומטית.

חולפים שלושה חודשים, וכמה נשמות טובות דואגות לעדכן את יהודה: "זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים". יהודה לא חושב פעמיים ומצווה "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף." המוקד כבר מוכן, תמר מובלת אליו והאספסוף מנופף בלפידים – אך ממש ברגע האחרון, כמו בדרמת בית משפט אמריקנית קלאסית, שולפת תמר כמה חפצים אישיים של יהודה, שאותם ביקשה כערבון – "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי".

בבוא העת תמר יולדת את התאומים פרץ וזרח, והכתוב מוסיף גם כי יהודה לא שכב עמה יותר. על רקע בכי התינוקות עולות כותרות הסיום, אך הסיפור לא תם. הסוף האמיתי מגיע במקום אחר, בפרק האחרון במגילת רות.

השאלה המתבקשת היא – מדוע בוחרים אנשי בית לחם לאחל לזוג הצעיר רות ובועז שביתם יהיה כבית פרץ, שסיפורו כולל מוות כפול, זנות, כמעט הוצאה להורג בשריפה, וגידול ילדים ללא אב (שהוא גם הסבא שלהם)?

שלב ג': על מה כל הסיפור?

אחרי שלב הברכות מגיעה החתונה, ואחרי כמה חודשים הלידה. לבן קוראים עובד וכאן נגמרת בעצם המגילה – אבל לא! עכשיו מגיע הטוויסט בעלילה, שיאו של הקרשצ'נדו.

המקרא מייחס חשיבות גדולה למוצאו של אדם, ומביא תמיד את תולדותיו בפתיחת הפרק שעוסק בו. אפילו הברית החדשה מפרטת את אילן היוחסין (המומצא) שמחבר את יוסף ישירות לדוד המלך, תוך התעלמות מבעיה אחת קטנה – יוסף אינו אביו של ישו… מגילת רות היא דוגמה יחידה למיקום אילן היוחסין בסוף הסיפור.

פסוקיה האחרונים של המגילה חושפים מידע משמעותי שלא ברור כיצד הועלם מאיתנו עד כה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז"

סורפרייז! לאורך כל המגילה הוסתר מאיתנו מוצאם המכובד של אלימלך ובועז. עד כה חשבנו שאלימלך הוא סתם "איש מבית לחם", ובועז "איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך". המידע החשוב אודות ייחוסם הנעלה הושמט, אולי כדי שלא יפריע לסיפור האנושי האינטימי, ולא יגנוב את הפוקוס מרות ונעמי חסרות הייחוס – אבל זה עדיין לא הכל.

הפצצה מגיעה בהמשך הפסוק: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד" (!!!) הסיפור נצבע פתאום בצבעים חדשים. חשבתם שקראתם סיפור רומנטי על זוג אוהבים בגורן? טעיתם! זהו סיפור מכונן בתולדות עם ישראל. בועז הוא חוליה בשרשרת הדורות שמחברת אותו לאברהם, יצחק, יעקב, יהודה ופרץ, ונמשכת ממנו הלאה לדוד המלך. שושלת גברית כמובן, שבה רוב הנשים הן פונדקאיות חסרות שם.

מגילת רות, שאוליי נכתבה בידי אישה, מכירה שושלת אחרת, שושלת של נשים – מבוזות, שנואות, מדוכאות, כמעט מועלות על המוקד. מה שמציל אותן היא אחווה נשית, בין אחיות או בין כלה לחמותה – והחוכמה להבין את חוקיו המעוותים של העולם הגברי ולנצל אותם לטובתן.

פסוקי הסיום של המגילה אינם נראים שייכים לסיפור המקורי והם אולי תוספת מאוחרת, אך הם קושרים באלגנטיות את שתי השושלות, שושלת הנשים ושושלת הגברים. הגורם המקשר הוא פרץ, בנה של תמר שנולד מיחסי זנות על סף גילוי עריות. במטה קסמים, הופך פרץ לסבא רבא רבא של בועז – שמתגלה בתורו כסבא רבא של דוד המלך!

מגילה של נשים

כפי שהשיבה לרחל ולאה את כבודן, המחברת של מגילת רות מטהרת ומאדירה את שמה של תמר, עוד קורבן של גברים נצלנים, תחמנים וחרמנים, ושל חוקים שכתבו גברים למען גברים. רחל, לאה ותמר אינן אשמות במצבן. כל שנותר להן לעשות הוא להפיק את המקסימום מקלפי הפתיחה הגרועים שחולקו להן. בדיוק כמו שעשתה רות המואביה.
סינדרלה המואביה אינה עוד קורבן פסיבי המחכה לנסיך שאולי יבוא. היא באה אליו בעצמה, עושה בו כרצונה, ודואגת שיחשוב שהוא זה שמנהל את העניינים. היא באמת אישה פנומנלית.

hqdefault
רות בת זמננו: קוראים לה רותי פוסטר והיא שרה כאן שיר של מאיה אנג'לוּ, אישה פנומנלית:

phenomenalwoman

(מתוך הספר "כשמשיות קיץ בסופת הוריקן", מבחר שירים מאת מאיה אנג'לו, תרגום: מכבית מלכין ויואב ורדי, הוצאת כרמל)

ועוד על שבועות בפוסט "מגילת רות: הסיפור האמיתי". מומלץ מאד!

(צילום תמונה ראשית: דורית לומברוזו, lombrosophoto.com, דוגמנית: ננה רון-אליאס)

יום ירושלים: ונוס של ירושלים

יום ירושלים: ונוס של ירושלים

בשנת 1995 חגגה כנסת ישראל יום הולדת 3000 לירושלים. מילא הרעיון המופרך כאילו ניתן לקבוע תאריך מדויק לאירוע מיתולוגי; עצם הקביעה כאילו ההיסטוריה של העיר החלה עם כיבושה בידי דוד, הדיפה ניחוח קולוניאלי. כאשר דוד נכנס בשעריה, ירושלים הייתה כבר עיר עתיקה וקדושה מזה לפחות אלף שנים.

סיפור שמתחיל בקללה מצרית

כמו מרבית ערי העולם, ירושלים הוקמה ליד מקור מים – מעיין הגיחון שנחשב קדוש מאז ימי קדם, ועל שמו נקרא אחד הנהרות המשקים את גן עדן. העיר ישבה על הדרך המובילה ממישור החוף ליריחו ולמדבריות ערב, וכך ספגה השפעות תרבותיות ממזרח וממערב.

Egyptian_execration_text
צלמית מקוללת המפרטת ערים בכנען ובהן ירושלים. נמצאה בסקארה שבמצרים, כיום בבריסל

ירושלים מוזכרת לראשונה במאה ה-19 לפנה"ס, וכמה סמלי – כחלק מקללה. כתבי המְאֵרות המצריים היו צלמיות או קערות מאגיות, שעליהם נכתבו שמות השליטים הכפופים למלך. במקרה של מרד, שברו אותן כהני פרעה בלווי קללות נמרצות. על פסלון של עבד כפות נרשמו שמותיהן של מספר ערים בכנען, וכאן מופיעה לראשונה "רשלמם". זוהי עיר מבוצרת בארץ כנען, ששמות מלכיה נושאים צליל שמי מובהק.

בחמש מאות השנים הבאות ירושלים אינה זוכה לכותרות, עד שבמאה ה-14 לפנה"ס היא מופיעה מחדש באגרות אל עמארנה, גנזך משרד החוץ המצרי דאז. מושל ירושלים עבדי-חבה מתלונן בפני אדונו, פרעה אמנחותפ, על צרותיו עם החבירו, שבט נוודים תוקפני שיש המקשרים אותו עם העברים.

השם עבדי-חבה מקביל ל"עובדיה", אלא שאת "יה" מחליפה חֶבָּה (או חֶבָּת), האלה החורית הראשית. חֶבָּה, המכונה "אם כל חי", מזכירה את חווה בשמה ובכינויה, ומזוהה עם האלה הבבלית אישתר והאלה השומרית איננה, שגם לה יש סיפור שכולל עץ ונחש (ראו בחותם המצורף).

43f4101bb88aa8320c307b3080206be2
האלה החורית חֶבָּה מזוהה עם אישתר הבבלית ואִינָנָה השומרית, שמופיעה כאן על חותם ליד "עץ הדעת טוב ורע", כשמאחור לוחש לה משהו הנחש.

במקרא מופיעה ירושלים לראשונה בשמה המקוצר "שלם". מלכיצדק מלך שלם מקבל את אברהם בלחם ויין, ומגלה ששניהם עובדים את "אל עליון קונה שמים וארץ". אל עליון (בקיצור "אל") היה ראש הפנתיאון הכנעני, והאפיזודה מראה שהעברים הקדמונים, כמו שאר עמי כנען, חלקו אלים משותפים. אימוץ אלים ואלות של עמים כבושים היה מנהג מקובל, עד להופעת יהוה, האל הקנאי שהתעקש על בלעדיות מוחלטת.

נראה כי עורך ספר בראשית לא אהב את הגישה הליברלית, אך לא יכל להעלים את המפגש לחלוטין ולכן רק קיצץ בו ותפר אותו בגסות לתוך סיפור אחר, שגם בו מוזכר "אל עליון".

מי ירה בשלם?

איננו יודעים הרבה על ירושלם הטרום-ישראלית. המקרא אינו מנדב עליה מידע, היא לא עניינה את שכנינו דאז, מסופוטמיה ומצרים, ומחזורי הבנייה והחורבן לא הותירו ממצאים ארכיאולוגיים. נותר רק רמז בודד – השם.

שמות של נהרות, הרים וערים שורדים הרבה אחרי שהתרבויות שטבעו אותם הפכו לאבק. הרכיב הראשון בשם קל לפענוח: "ירו-" בא משורש י-ר-ה במובן של ייסוד עיר או מבנה, כמו בביטוי "לירות אבן פינה"; או מהמילה השומרית "אוּר" המציינת "עיר", כמו אור כשדים. ירושלם היא אם כן עירו של שלם, או העיר אותה ייסד שלם – אך מי היה שלם?

דורות של פרשנים קישרו את שמה של ירושלים עם "שלום" או "שלמות". מפתה לחשוב שאבותינו היו פציפיסטים או פרפקציוניסטים, אך קשה להאמין שלכך הם התכוונו.

חוץ מהמפגש עם מלכיצדק, השם "שלם" אינו מוזכר עוד במקרא. זהותו של שלם המסתורי שהעניק את שמו לעיר קדשנו התגלתה רק במקרה, במרחק מאות קילומטרים ואלפי שנים. 

באביב 1928 חרש פלאח בשדה ליד לטקיה שבצפון סוריה, וחשף חדר קבורה מלא חרסים. למקום הוזעק מנהל שירות העתיקות הצרפתי שארל וירולו, שגילה עיר נכבדה ובה ארמון, נמל ומקדשים. זו הייתה אוגרית, עיר נמל כנענית שזכרה אבד ונשכח.

אוגרית התגלתה כאוצר נדיר של ארכיונים גדושים בטבלאות חרס בשפה בלתי ידועה הכתובה בכתב יתדות. בכתב היו רק 30 סימנים ולכן הסיק וירולו כי זו שפה אלפביתית. משפוענח הכתב, התגלה דמיון מדהים לעברית. על פי פרופ' צבי רין, מחוקרי אוגרית הבולטים, שתי הלשונות לא היו "שוות רק במבנה הפסוק, בקצב החרוז ובסוגי התקבולת… הן היו זהות אף בצליל, בתצורה ובתחביר וכן בשימושי הלשון ובמטבעותיה."

גם אם רין נסחף קצת,אין ספק כי אוגרית היא אחותנו האבודה. כתביה פתחו צוהר אל מאחורי הקלעים של סיפורי המקרא, ועם כל לוח שפוענח נוספו קווי דימיון לעלילות אלי אוגרית. כך נפגשנו מחדש עם התנינים הגדולים מסיפור הבריאה, ועם חבריהם לויתן, נחש בריח ונחש עקלתון, שגם הם מוכרים היטב מהתנ"ך.

למרות הדימיון המדהים, מרבית הישראלים לא שמעו מעולם על אוגרית. הממסד הדתי העדיף להסתיר את מקורותיו הפגאניים של ספר הספרים. גם דוד ניסה למחוק את שמה המקורי של העיר, מסיבות שנגלה בהמשך. הוא קרא לה "עיר דוד", אך זה לא תפס. התושבים דבקו בשם הישן, ירושלם.

סיפורם של שחר ושלם

משפוענח אחד מלוחות החרס האוגריתים, לוח מס' 52, נחשף לראשונה אל בלתי מוכר ושמו שלם, אשר חי ופרח באוגרית מאות שנים אחרי שזכרו נשכח ונמחק בעיר שנושאת את שמו. בלוח מתואר טקס חגיגי שנפתח בברכה לאלים ואחריה זבח גדי בחלב, ואז משורר הקריין או המקהלה את סיפור הולדתם של שחר ושלם, "האלים הטובים והנעימים":

אֵל, אבי האלים ["אל עליון" מסיפור מלכיצדק] מטייל על שפת הים ופוגש בנשותיו אֲשֵרָה [הידועה לשמצה מהתנ"ך] ורַחֲמַי. האלות מבחינות שאברו נפול וצווחות: "הו אישי, אישי, מקלך ירד, מטה ידך רפה!" האבר מתארך ויורה את מטענו לעבר ציפור שעפה בשמים, ואל צולה אותה על האש. הוא מכבד את נשותיו, מנשק את שפתיהן המתוקות כרימונים ומחבק אותן. האלות מתייחמות והרות, ויולדות את שחר ושלם.

התאומים יונקים וגדלים, זוללים את ציפור השמים ואת דג המים וגורמים לרעב על הארץ, ומוגלים למדבר. אחרי שבע שנים הם חוזרים לציביליזציה, ופוגשים את שומר השדות שמכבד אותם בלחם ויין – – –

שחר ושלם
תבליט שנהב שציפה את המיטה המלכותית בארמון אוגרית, ועליו זוג נסיכים יונקים משדיה של אלה מכונפת. אין לדעת אם אלה שחר ושלם.

כאן נקטע הלוח. ההמשך נמצא בלוח אחר, המספר על צמד אלים זללנים שהוגלו למדבר, נלחמו בבעל וגרמו לבצורת של שבע שנים, שבסופה נערך טקס ניסוך מי מעיין להורדת הגשמים – פרט חשוב שנחזור אליו בהמשך.

כוכב אחד, שני אלים

כאמור, שלם אינו מוזכר במקרא, אך אחיו שחר מופיע בספר ישעיהו יד. הסיפור חריג ומאד בלתי אופייני לתנ"ך, אך קרוב למיתוסים של אוגרית: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה–מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן. טו אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר."

פרטים נוספים בסיפור מחברים אותו הן למיתוסים בבליים ולצפון כנען ("גַּם-בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן; מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא-יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ"), והן למיתוס של שחר ושלם ("הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת. שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וְעָרָיו הָרָס").

הילל בן שחר קשור לאיילת השחר המופיעה בשיר השירים – כוכב הבוקר, נוגה, ונוס, אלת האהבה. הבבלים קראו לה אישתר, הפרסים אסתר, והכנענים עשתורת. מקור כל השמות בשורש קדום שמובנו "כוכב" שהגיעה לשפות אירופה בצורת stern, étoile ,star וכד'. נוגה-ונוס-אישתר היא הכוכב בה"א הידיעה.

ירושלים לא נקראה על שם שחר, אלא על שם אחיו התאום שלם. כדי להבין מדוע הוקצו שני אלים לאותו כוכב, נדרש הסבר אסטרונומי קצר.

הקדמונים, שנהנו מערבים פנויים ומשמי לילה צלולים, רכשו ידע נרחב לגבי תנועת הכוכבים והמציאו סיפורים יצירתיים המסבירים את מהלכם, שחלקם שרדו עד היום במדורי ההורוסקופים. נוגה הציתה במיוחד את דמיונם.

נוגה-ונוס היא הכוכב הבהיר והיפה ביותר בשמי הלילה, אך מסלולה מסתורי ובלתי מובן. במשך מספר חודשים מופיעה נוגה ככוכב הבוקר, בתחילה סמוך לזריחת השמש, ומדי יום קצת מוקדם יותר. ככל שהיא נסוגה אל החשיכה אורה מתחזק, מגיע לשיאו… ואז – דעיכה מהירה. מיום ליום הופעתה מתאחרת, תוך זמן קצר היא מופיעה שוב לפני הזריחה – ונעלמת!

חמישים ימים עוברים בלי מלכה ברקיע, ואז מופיע לפתע כוכב חדש בשמי הערב, סמוך לשקיעה, והתהליך חוזר על עצמו – זריחת כוכב הערב מתאחרת, אורו מתחזק – ושוב שיא ואחריו היעלמות. הפעם חולפים רק שמונה ימים עד להופעתה מחדש ככוכב הבוקר.

מחזור החיים הדרמטי של נוגה הוא אולי המקור לסיפור על הילל בן שחר, הכוכב היהיר שנפל מהשמיים לתוך הבור.

venus-pentagram

ההסבר למוזרויות הללו הוא שנוגה סובבת במסלול פנימי (בין השמש וכדור הארץ), עגול (ולא אליפטי), וקצת נטוי יחסית לארץ. לקדמונים לא היה שמץ מושג על כך, וההסברים שהם המציאו היו רומנטיים יותר. נוגה היפהפיה והקפריזית סימלה נשיות ואהבה. תרמה לכך העובדה שמחזורה אורך 263 יום או 37.5 שבועות, בדומה להיריון.

מיפוי נקודות השיא והשפל של נוגה במהלך מחזורה בן 8 השנים, מגלה תבנית חוזרת היוצרת תבנית של כוכב מחומש סביב האופק. איננו יודעים אם חוזי הכוכבים במסופוטמיה ובמצרים העתיקה היו מודעים לתבנית זו, אך בתרבויות רבות הכוכב המחומש או הפנטגרם סימל את כוכב ונוס.

2012-09-03-starmoonthe-egyptian-hieroglyph-for-the-venus-cycle-from-morning-to-evening-star-in-the-shape-of-a-perfect-pentagram-as-viewed-from-earth
הסימן של ונוס בכתב החרטומים המצרי מתייחס אולי למחזור המחומש שלה

המיתולוגיה הקדומה ראתה את ונוס כשני כוכבים נפרדים, זוג אוהבים שרודפים זה אחר זו אך מצליחים להיפגש רק מתחת לאופק, בשאוֹל. באוגרית, מונו לתפקיד זה במקור עשתורת ועשתר, אך כאשר שחר ושלם אומצו במסגרת חילופי תרבות כלשהם, הם קיבלו את האחריות לבוקר ולערב.

שלם היה כנראה האל המקורי של ירושלים. אין לכך הוכחות, אך יש סימנים רבים לפולחן ונוס בירושלים, כמו שמו של מושל העיר עבדי-חֶבָּה (=אישתר) ועוד כמה שיפורטו בהמשך.

שחר ושלם: מה אומרים השמות?

שמו של שחר מגיע מהצבע השחור. השעה שלפני הזריחה היא השעה החשוכה ביותר, וזו השעה בה נגלה כוכב השחר במלוא זוהרו.

ומה עם שלם? ניתן לשער כי כוכב הערב "משלים" את היום, אך זה אינו המקור. השורש ש-ל-מ (וכן ז-ל-מ / צ-ל-מ, האותיות השורקות נוטות להתחלף ובעבר הגו אותן אחרת מאשר היום) מציין באכדית, אוגריתית, ערבית ושפות שמיות נוספות "חושך, אפילה", וקשור אולי ל"צל".

במקרא מציינת המילה "צלמוות" חשיכה גדולה, ונוטים לחשוב כי מדובר בהלחם של המילים צל+ מוות, אלא שזהו פירוש שגוי. שוב באה האוגריתית לעזרתנו: ẓlmt (הניקוד אינו ידוע כי באוגריתית אין תנועות) היא פשוט "חשיכה".

נראה כי גם שחר וגם שלם מייצגים את החשיכה – לפני הזריחה ואחרי השקיעה. בתרבויות רבות באזורנו ונוס – או אלים ואלות המזוהים עמה – אחראית גם על העולם שמתחת, השאול, עולם המתים האפל. יתכן כי שמם של צמד האלים קשור לכך.

ונוס של ירושלים

במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית בטקס פגאני קדום. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידים.

בירמיהו ז' הנביא מתלונן על חטאי העם: "הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים, לָשׁוֹת בָּצֵק: לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים–לְמַעַן, הַכְעִסֵנִי". צנזור מאוחר התעקש אמנם לנקד "מְלֶכֶת" בסגול, כאילו זו סתם מלאכה ולא המלכה עצמה, אך זהו קשקוש. מלכת השמיים, "שַֹרָת שַמַי", היה כינויה הכנעני של אישתר, ו"כוונים" (מאכדית, סוג של לחם) היו עוגות טקסיות בצורת כוכב שנאפו במיוחד לכבודה.

אך תלונותיו של ירמיהו הן רק המתאבן. החגיגה השנתית לכבוד ונוס הירושלמית לא הייתה טקס סודי אזוטרי, אלא החג הגדול ביותר בימי בית שני: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה ולא יהודית בעליל, וההוכחה המשכנעת יותר לכך היא העובדה המחשידה שחג כה מרכזי ופופולרי אינו מוזכר כלל בתנ"ך… על החג המוכחש כתבנו בהרחבה בפוסט "שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה".

שיא האירוע היה שאיבת מי מעיין הגיחון וניסוכם על המזבח, בדומה לטקס שמופיע בסיפור שחר ושלם. המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם" ("גל" הוא מעיין או מקור מים). אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש"מעיין" מסמל כאן משהו אחר לגמרי.

טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן "מיומאס", אולי מהמילה "מים".

חגיגות המיומאס היו קשורות לאיחוד בין אפרודיטה ודיוניסוס (שלא היה בעלה!), כאן בציור קיר מפומפיי

גם בירושלים החגיגות לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.

הטקס הלילי נערך לאור אבוקות והסתיים עם הזריחה, זו הייתה חגיגה של מים ושל אור, ללא דם וללא עשן קורבנות, עוד סממן פגאני, נשי ובלתי יהודי. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.

כאמור, באופן תמוה למדי, שמחת בית השואבה אינה נזכרת בתנ"ך. עם זאת, יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג והסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו…), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה, נתן אותה לעם, נפרד מהם ורוצה רק למות בשקט, צצה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה של עורך מגמתי: הקהל.

על פי המצווה הפיקטיבית, פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל העם ולקרוא בפניהם את התורה, בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי שמחת בית השואבה… האמנם צירוף מקרים?

שמחת בית השואבה הייתה חגיגה של שמחה, נוטפת מים ומיניות; הניסיון להחליף אותה בהקראה דידקטית ויבשה של התורה היה חסר סיכוי. אפילו התנ"ך עצמו מודה כי המצווה מעולם לא קויימה. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה בסוכות "כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא".

יתכן כי במקור נחגגה שמחת בית השואבה פעם בשבע שנים, כמו בסיפורם של שחר ושלם. נראה שעזרא המציא את מצוות "הקהל" ושתל אותה בספר דברים, בניסיון למחוק מסורת פגאנית עתיקה – אך ללא הצלחה.

ניסיון מחיקה שהצליח חלקית: עורכי התנ"ך שינו את השם המקורי ירושלם לירושלים. ניכר שזה שינוי מאוחר ומלאכותי: במקרא, הכתיב נותר ללא יו"ד ועם ניקוד משונה (יְרוּשָׁלִַם).

שלם ושלמה

הדנ"א של כל מילה עברית טבוע בשלוש אותיות השורש, והשימוש בשורש ש-ל-ם יכול להעיד על הקשריו התרבותיים והדתיים. הצאצא הבולט ביותר של השורש ש-ל-ם הוא החכם מכל אדם, שלמה המלך.

הכוהנים לא אהבו את הצליל הפגאני של השם "שלמה" וניסו למחוק אותו. נתן הנביא העניק לרך הנולד את השם "ידידיה", אך העם צחק לו. בן נוסף של דוד קיבל שם מאותו שורש: אבשלום.

שלמה המלך אינו מופת של מונוגמיה וגם לא של מונותאיזם. הוא חסיד של אלת האהבה עשתורת ואף בונה לה מקדש, ואוהב לזבוח ולהקטיר בבמות. בבמה הגדולה בגבעון הוא מעלה אלף עולות (!), ומעניין שאלוהים לא נוטר לו על כך ואף נגלה אליו בחלום ומעניק לו פרס.

גבעון היא עיר בעלת מעמד מיוחד במקרא. היא אחת מערי החיווי, שמקור שמם הוא אולי חווה אימנו, ויש להם קשר עם החורים של עבד-חבה מושל ירושלם. עריהם שכנו סביב ירושלים אך גם באזור אוגרית. הגבעונים מככבים בסיפור מוזר (יהושע ט) שבסופו הם כורתים ברית עולמים עם עם ישראל וממונים כחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוהים.

בניגוד לדימוי המקובל, לשמש כ"חוטבי עצים ושואבי מים" אינו השפלה אלא תפקיד מכובד ומרכזי בעבודת המקדש! שוב החוטאים אינם נענשים ואף מתוגמלים, וכמובן ששאיבת המים קשורה לשמחת בית השואבה.

הכוכב של ונוס וחותם שלמה

לשלמה ולירושלים יש קשר נוסף עם ונוס: האגדה מספרת על "חותם שלמה", סמל רב עוצמה שבאמצעותו הוא שלט בשדים. הסמל היה כוכב מחומש, פנטגרם, שהיה גם סמלה של ונוס-אישתר וגם סמלה של ירושלים – שבכתב העברי הקדום נכתב בחמש אותיות: ירשלמ.

כוכב
המופע הראשון של ירושלים בכתב עברי: טביעת חותם על כד מהמאה השנייה לפנה"ס, שבמרכזו כוכב מחומש ובין קרניו המילה ירשלמ.

בנצרות עברה ונוס תהליך דמוניזציה, יחד עם המין הנשי בכלל. ביוונית, כוכב הבוקר הוא פוספורוס, "מביא האור", וכך נקרא הילל בן שחר בתרגום השבעים. בלטינית, "מביא האור" הוא לוציפר, שבהמשך שודרג ממלאך מוֹרד לשטן עצמו, יחד עם סמלו, הכוכב המחומש. כך הושלמה נפילתה של ונוס, מאלת האהבה לאשה מפתה ומדיחה, ולבסוף השטן עצמו.

שלמה והשולמית

קשר נוסף לשורש ש-ל-ם מופיע בשיר השירים, שיר האהבה היפהפה שמיוחס לשלמה, שבו מככבת השולמית, מושא תשוקתו של המחבר ואולי האספקט הנקבי שלו – שלמה ושולמית. שיר השירים מופנה אל בנות ירושלים, שהשולמית היא אחת מהן או כולן – ה"א הידיעה מלמדת שהשולמית אינה סתם אשה אלא מושג. אשה או מושג, התיאורים הפיוטיים של חמוקיה הם השירה הארוטית היפה ביותר שנכתבה אי פעם.

Eder_Gyula_(1875-1945)_Salome_with_head_of_John_the_Baptist,_1907_(Palatul_Culturii,_Tg._Mures,_RO)
שלומית/סלומה במחול הפיתוי, מחזיקה בראשו של יוחנן המטביל (אדר גיולה, 1907)

השולמית קשורה גם לשחר ("מִי-זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ-שָׁחַר", וגם "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה"), ויחסיה עם אהובה נמשלים ליחסי אח ואחות: את "אֲחֹתִי כַלָּה" כבר הזכרנו, ובמקום אחר גם האהובה מייחלת "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי" – אולי יש כאן הד לאהבתם של האחים התאומים שחר ושלם, שינקו יחד משדי אימם?

השולמית יוצאת גם במחולות: "מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם". הפירוש המדויק אינו ברור (לא נראה שיש קשר ליישוב מחניים) ויתכן שמדובר במנהג קדום של יציאה במחול לפני הקרב, בין שני המחנות.

אלף שנה מאוחר יותר יוצאת נסיכה בעלת שם דומה במחול פיתוי ארוטי, שבסופו היא מבקשת – ומקבלת – את ראשו הכרות של יוחנן המטביל. קוראים לה שלומית והיא בתו של הורדוס והארכיטיפ של האישה המפתה, דמות דֶמונית ושנואה בנצרות.

שלמה והשולמית מוכרים גם מחוץ לשיר השירים. באכדית, השורש ש-ל-ם מציין שלום וידידות ומופיע בשמות מלכים כמו שלמנאסר, שמובנו "(האל) שולמנו הדגול". במיתולוגיה הבבלית, מככב זוג אלים בעלי שמות דומים, שולמן ושולמנית הקשורים לפריון, אהבה ומלחמה.

שולמן (או שולמנוּ) הוא אל מלחמה ופריון אכדי, שלקראת האלף הראשון לפנה"ס היגר לאזורנו והיה מוכר בסוריה, פניקיה וצידון. שולמניתו היא אלת האהבה והמלחמה גם יחד, כמו אישתר, ולזה מרמז אולי תפקידה במחול המחניים. חוקרים רבים קושרים אותה לשולמית של שיר השירים.

הקשר לשלם ולירושלים מתחזק בטבלת חרס מפורסמת שפוענחה על ידי אולברייט, ובה מופיעה "שוּלמניתו שרת אוּרוּשלימו" – שולמית מלכת ירושלים!

946px-Song_of_solomon

ספקולציה אחרונה לסיום

למערכת הקשרים הסודית בין ירושלים, שחר ושלם, חג המים והפריון, והנאהבים משיר השירים, אפשר להוסיף ספקולציה אחרונה, הנובעת מכינוים של שחר ושלם – האלים הטובים והנעימים.

השורש נ-ע-ם נושא במקרא קונוטציות מיניות, כמו בקינה של דוד על יהונתן, "נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים". בהמשך מכנה דוד  את שאול ויהונתן "הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם", כאשר הסיפור המקראי סותר זאת מכל וכל: שאול ניסה לרצוח את יהונתן, והנאהבים והנעימים האמיתיים היו דוד ויהונתן. גם זה נראה כניסיון הסוואה מגושם, של דוד עצמו או של עורך הומופוב. אותו פועל חוזר בשיר השירים, בעוד תיאור אירוטי של  השולמית: "מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ–אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים".

מין מקודש היה חלק מעבודת הפולחן בכל המזרח הקדום. ממרחק הזמן, קשה לדעת אם מדובר היה בסוג של זנות בתשלום (הכוהנת בתפקיד "הסטודנטית שמשלימה הכנסה") או סקס טנטרי. המקרא מספר לנו שבמקדשי כנען היו לא רק קדֵשות אלא גם קדֵשים, כוהני אהבה גאים – שבגללם נחקקו חוקים כה חמורים נגד משכב זכר.

בתרבויות שבהן ראו את ונוס כזוג כוכבים, הם נחשבו תמיד לגבר ואישה – אח ואחות, זוג אוהבים. ייצוגה של ונוס דרך שני אחים-נאהבים כמו שחר ושלם הוא מקרה חריג, אך לא בלתי-סביר לתקופתו.

יתכן כי האלים הטובים והנעימים שחר ושלם היו סמל של אהבה הומוסקסואלית, ואף חלק מפולחן שכלל משכב זכר מקודש. מספיק חתרני לגלות שבירת הנצח של עם ישראל נקראת על שמו של אל כנעני – אבל אל כנעני גיי…?

יום העצמאות: מה זה בעצם?

יום העצמאות: מה זה בעצם?

'עצמאות', כמו מילים רבות בעברית (ובכל שפה), היא מטאפורה, יותר נכון – מטאפורה של מטאפורה של מטאפורה. גלגולים רבים עברה עצמאותנו בדרכה מהמוחשי אל המופשט, וכמו בובת בבושקה רוסית, היא מסתירה בתוכה את ה'עצמי', שבתוכו קבורה 'עצם', ועמוק בפנים נמצא השורש הקדמוני 'עץ'.

עץ ועצם

כמעט כל מילה בעברית מבוססת על שורש בעל שלושה עיצורים: ה-ל-ך, פ-ע-ל, ש-מ-ר, מ-ל-ך וכה הלאה. עם זאת, ברבדים הקדומים של העברית נמצא גם שורשים בעלי שני עיצורים. יש הטוענים שאלה היו השורשים המקוריים של העברית (ושאר השפות השמיות), ובעצם אלה היו המילים הראשונות שנהגו בפי תושבי המזרח הקדום.

במילים פשוטות, ניתן להניח שבראשית השפה היו מילים בנות הברה אחת, ומהן התפתחו מילים בנות שתי הברות ויותר. אם ניקח למשל את הטיותיו של השורש הל"ך (הלך, יילך, נלך, תלך…) ברור כי בבסיס כולן מצויה הברה אחת – 'לך' שהשתמרה בצורת הציווי.

השורשים התלת-עיצוריים התפתחו מהבסיס הדו-עיצורי הרבה לפני המצאת הכתב, כך שקשה לדעת איך ומתי זה קרה. ההוכחה לקדמותן של המילים הדו-עיצוריות היא שכיחותן במושגים הבסיסיים ביותר של השפה, כמו חלקי גוף – יד, אף, פה, גב, לב, דם; או תופעות טבע – ים, הר, קר, חם, אש.

אחת מאותן אבני בניין קדומות של השפה היא המילה 'עץ'. בימי קדם צמחו באזורנו אלונים, ארזים ועוד עצי ענק מרשימים, שחלקם אף תפקדו כמושבם של אלי כנען הקדומים (לא במקרה מסתתרת המילה 'אל' בשמם של האלון והאלה).

בעברית, המילה 'עץ' מציינת הן את הצמח החי והן את החומר עצמו, שממנו בונים בתים ורהיטים. העץ היה אחד החומרים החזקים והעמידים שהכירו אבותינו, ומניחים שאי שם בעבר הרחוק, באיזו שפה פרוטו-שמית קדומה שלא השתמרה, המילה 'עצ-ם' ציינה משהו חזק וקשה "כמו עץ".

עצם ועצמי

העץ מוזכר כבר בפרק א' בבראשית: "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ"; העצם מופיעה מיד בפרק הבא: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".

כבר בהופעתה הראשונה של המילה, נזרע השלב הבא בהתפתחותה. האדם מדבר אמנם על העצם הפיזית, הצלע שאלוהים שלף מגופו, אך מתכוון גם למובן המטאפורי – העצם כחלק בלתי נפרד ממני, שמייצג את המהות שלי, את 'עצמי'.

עצום ועוצמתי

השורש ע-צ-ם התפצל כבר בשלב מוקדם לשני מובנים עיקריים. הראשון מילולי יותר, ונובע מתכונותיה הפיזיות של העצם, חוזק ועמידות. מכאן נולד הפועל "'להתעצם' = להתחזק (וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד); והתואר 'עצום' (וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם).

בהמשך הדרך מופיעה גם 'עוצמה' (נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה), סוג של כוח-על. בעברית החדשה התפתחו ממנה 'מעצמה' (superpower) ו'העצמה', שבה דבק ניחוח של פלצנות עקב שימוש יתר.

למרות הפיתוי לקשור בין 'עוצמה' ובין 'עצמאות', אין ביניהן קשר ישיר. נחזור לנקודה שבה התפצלו השבילים, לתחילת ספר בראשית.

מה זה בעצם…?

המובן השני של השורש, המופשט יותר, הוא זה שיוביל לימים אל עצמאותנו. הוא מופיע בצנעה בסיפור המבול. להעצמת המסר, מקפיד הסופר המקראי על ציון התאריך המדויק שבו נפתחו ארובות השמים: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ … בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ … אֶל הַתֵּבָה".

מובנו של הביטוי הוא "ממש באותו יום". המקרא משתמש בביטוי המטאפורי "בעצם היום הזה" מכיוון שהעצמות הן החלק הקשה ביותר של גופנו (טוב, השיניים קשות יותר, אבל לא מספיק מרשימות כמטאפורה). השלד שורד הרבה אחרי העור והבשר, שכולם בני חלוף. לכן העצם מסמלת את המהות, הבסיס, או בלשונם של מתמודדי הריאליטי – את "האמת הפנימית".

עצמי ובשרי

המעבר מהעצם הקשה והממשית לדימוי האוורירי והמופשט של "בעצם", מוביל אל השלב הבא באבולוציה של המילה.

"אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", אומר לבן ליעקב, לפני שהוא דופק אותו בשבע שנות עבודה כפול שתיים. שימו לב שבעוד שאדם הראשון דיבר על "עֶצֶם מֵעֲצָמַי" (=עצמותיי), לבן מדבר על "עַצְמִי וּבְשָׂרִי" – מושג חדש שמובנו "עיקר, מהות, חלק בלתי נפרד".

מעניין לבחון את הבדלי התרבות כפי שהם משתקפים בשפה:  "עצמי ובשרי" הופך באנגלית ל-my own flesh and blood. הבשר הוא אותו בשר, אך את העצם הקשה מחליף הדם החם והזורם, שמסמל קירבה משפחתית, "קשר דם".

תהליך ההפשטה ממשיך להתרחק מהמקור ומרחיב את עולם המובנים המקושר אליו, שלימים יפרנס דורות של פילוסופים, ובהמשך גם פסיכולוגים, שיחקרו את אותו 'עצמי' חמקמק.

אני בעצמי

התנ"ך משתמש במילה אך ורק לציון קירבה משפחתית ("עצמי ובשרי") או הדגשת זמן ("בעצם היום הזה"); אצל חז"ל הוא כבר קופץ מדרגה. 'עצמי' משמש לצורך הנפוץ של רפלקסיביות: דברים שאדם עושה לעצמו, או כהגדרת המילון: "דבר שנעשה בידי המבצע ועל המבצע". דוגמה אופיינית: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". מכאן מתפתחים מובנים כמו בעצמי, לעצמי, מעצמי שמבטאים פרטיות, לבד, ללא עזרה וכד'.

המחצית השנייה של המאה ה-20 עמדה בסימן 'העצמי' כערך יסודי בתרבות, חינוך, פסיכולוגיה ומה לא. אנו חיים בעידן שמקדש את העצמי, אם כי כאשר זאטוט בן שלוש מודיע לך ש"רק אני מחליט על עצמי", עוברת המחשבה שאולי קצת נסחפנו…

לא ניכנס לשאלה הפילוסופית של מיהו בעצם אותו 'עצמי': למשל, כשאני מנהל דיאלוג ביני לבין עצמי – מי מדבר עם מי? כמו בשירו של מאיר אריאל, 'טרמינל': "לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל / עצמי עונה לי בהגיענו: אז נתחיל כל יום להתעמל"

מה שמעניין הוא ההיפוך המוחלט שעושה המושג, מהמוחשי עד כאב (עצמות ובשר) אל המופשט ונטול כל ממשות פיזית, עד שעצם הדיון על מהותו מחייב נסיקה לגבהים תיאורטיים שבהם החמצן דליל מדי עבור רובנו.

עצמיות

עם התפתחות המחשבה והפילוסופיה של ימי הביניים, עולה הצורך במונחים חדשים בעברית ומופיעה המילה 'עַצְמִיוּת'. בדומה לטיבו המעורפל של 'העצמי', גם 'עצמיות' מציינת הרבה דברים: אופי ייחודי, אינדיבידואליות, מקוריות, מהות ועוד. כל כותב יצק בה תוכן משלו, ויתכו כי חוסר הבהירות הזה תרם להיעלמותה.

'עצמיות' ציינה בדרך כלל תכונות דתיות ותרבותיות. עם צמיחת התנועות הלאומיות במאה ה-19, נוסף לה גם המובן של 'ממשל עצמי', ובראשית המאה ה-20 היא די קרובה למלא את תפקידו של המושג 'עצמאות' שטרם נולד – אבל לקו הסיום הגיעה מתחרה חדשה.

עצמאות

את המילה 'עצמאות' חידש איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה והילד הראשון שגדל וחונך על טהרת השפה העברית. בן אב"י היה מייסדו ועורכו של 'דואר היום', מחלוצי העיתונות העברית והראשון ששאף להיות קליל ופופולרי, בין היתר באמצעות כותרות צעקניות. בן אב"י השתמש בעיתון להפצת חידושיו, ביניהם אופנוע וקולנוע, אווירון ומכונית, עצמאות ואכזבה. הוא דגל גם בדו-קיום עם ערביי הארץ, והיום היה מוגדר בוודאי כשמאלן בוגד.

12560
איתמר בן אב"י (1882-1943)

בן אב"י היה גאה מאד בהמצאתו, ואף קרא לאוטוביוגרפיה שלו בשם "עם שחר עצמאותנו". הוא מספר בגאווה על מפגש עם ד"ר גליקסון, עורך העיתון המתחרה 'הארץ'. באמצע שנות ה-30 נקלעו העיתונים לקשיים כספיים ורצו לבחון דרכים לשיחוף פעולה ביניהם.

– אני מסכים – פתח עורך 'הארץ' – להצעה בדבר שיתוף בין שני העתונים בתנאי אחד.

– אני מבין, אדוני – אמרתי – מה כוונתו, והיא מובנת מאליה: עצמאות…

ד"ר גליקסון הצטחק: אכן מלה זו יצירתך היא, אבל כולנו, ואפילו 'הארץ' המסתייג מהרבה חידושי־לשון, משתמשים בה.

בספרו, טוען בן אב"י כי המציא את המילה בשנת 1908 כאשר שהה בברלין:

המהפכה התורכית היא שהציתה בי את החלום ל"מהפכה עברית". הנה שולח לפנינו אלהי אבותינו את הרצון והעוז להקים על יסודם את העצמאות (כבר אז יצרתי מלה זאת למלה הלועזית Autonomia) העברית בכל תפארתה. כארמנים, כסורים, כלבנונים, כאלבנים, כתימנים, כערבים, גם הם – נעשה גם אנחנו, ויחד אתם ניצור את הקהיליה העותמנית, שבקרבתה ישותפו כל עממיה כולם לאחידה מוצקה אחת.

עם זאת, המילה 'עצמאות' אינה מופיעה כלל עד שנת 1920 ויתכן כי בן אב"י, שהיה ידוע כגוזמן ופנטזיונר, המציא את הסיפור. ניתן למקם את מועד היצירה (אגב, גם 'מיקום' הוא חידוש שלו!) במדויק. ב-7 ביוני 1920 עדיין מופיעה בעיתונו הגירסה הישנה: "תורקיה מקבלת שא"י, סוריה וארמניה תוכרזנה מדינות עצמיות (אוטונום)". ב-6 בספטמבר מופיעה המילה בפעם הראשונה , בתור "עצמאות עירונית", בידיעה העוסקת בניהול עצמי או אוטונומיה.

בין יוני לספטמבר 1920 החליט בן אב"י למצוא תחליף ל'עצמיות'. לא מצאתי התייחסות לכך בכתביו, כך שאני יכול רק לשער את הסיבות: א') 'עצמיות' ציינה מגוון מובנים נוספים שאינם קשורים לחופש או ניהול עצמי; ב') היא הייתה שייכת לעולם הישן וסימלה ערכים דתיים ולא מדיניים; ג') ללא ניקוד ניתן לקרוא אותה בדרכים שונות ומבלבלות.

עצמאותנו
דאר היום, 14 ביוני 1923 (מאתר עיתונות יהודית היסטורית)

כמקצוען בתחום חידוש השפה, בן אב"י מטמיע את המילה בהדרגה ובמנות קטנות, ובפעמים הראשונות מקפיד לצרף לה הסבר. האזכור הבא מגיע בינואר 1921 ומדבר על "עצמאות כלכלית לכפרים העבריים", אשר "יעמדו ברשות עצמם". בחודש מרץ של אותה שנה מוזכרת "עצמאות ממשלתית" – הענקת יותר חופש לתושבי ארץ ישראל, כמובן תחת שלטון המנדט הבריטי, ובמאי חוזרת המילה בידיעה על דרישתם של הלאומנים המצרים ל"איסתקלאל אלתאם" – חירות גמורה ומוחלטת. לדעתו של בן אב"י זו דרישה מופרכת ואף מסוכנת: "עצמאות היא אפשרית במידה מוגבלת… אבל חופש מוחלט? חס ושלום!" מכאן ואילך מופיעה המילה בתדירות גוברת, בעוד ש"עצמיות" הולכת ונעלמת.

מילה שנולדה בחטא

איתמר בן אב"י היה שובר מוסכמות כל חייו, ולא לחינם נקראת האוטוביוגרפיה שלו "החצוף הארצישראלי".  גם כאשר המציא מילים, הוא חשב יותר כקופירייטר או עיתונאי (עוד חידוש שלו!) מאשר כלשונאי. חידושיו לא תמיד עמדו בכללים המקובלים על מומחי הלשון, וביניהם ביאליק, שכידוע לא סבל גם את אביו אליעזר בן יהודה (למחלוקת בהרחבה: "מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה?", שמואל אבנרי, הארץ).

image_firstcheeky_master

בן אב"י גזר את 'עצמאות' על בסיס צורן שמקורו בארמית ומשמש בלשון המשנה עבור בעלי מקצוע כמו בנאי, שמאי וחקלאי, ותכונות  כמו רמאי או בדאי. מאותו משקל נגזר עד אז רק שם עצם אחד: 'רמאות', תקדים לא מוצלח במיוחד (אופס… גם 'תקדים' היא חידוש של בן אב"י!)

יתר על כן, מהבחינה הלשונית 'עצמאות' היא יציר כלאיים בלתי תקני. המילה מבוססת לכאורה על שם התואר (המומצא) 'עצמאִי', שנכתב בחיריק ולא 'עצמַאי' בפתח, כמו שאר בעלי המקצוע. אך כאמור, בן אב"י לא הקפיד על הכללים כל עוד התוצאה הייתה לרוחו.

בן גוריון, שדווקא הקפיד יותר, לא סבל את 'עצמאות', שאותה כינה "מילה מלאכותית ומחודשת". הוא התעקש לקרוא למלחמת 1948 "מלחמת הקוממיות", מילה תנ"כית שיש בה "ביטוי יותר עמוק ונועז למעמד של עם בן-חורין באשר במלה המעומעמת עצמאות".

איזו המצאה נפלאה!

החשיבה של בן אב"י הייתה  מהפכנית, ולא רק מהבחינה הדקדוקית. כדי להבין עד כמה המילה העברית 'עצמאות' שונה ומופלאה במהותה, יש להשוות אותה למילים מקבילות בלשונות אחרות – שרובן נגזרות על דרך השלילה.

Independence למשל, מציינת 'אי-תלות', כמוה גם Unabhängigkeit הגרמנית, ומרבית שפות אירופה מקבילות לאחת משתי אלה. גם 'איסתקלאל' הערבית נגזרת משורש ק-ל-ל (לא קשור לקללות אלא לקלילות!) שמובנו "להפחית, להמעיט, לצמצם", ומציינת הקלה והסרת עול השעבוד הכבד.

'עצמאות' שלנו מיוחדת ושונה מכולן. בן אב"י בחר במושג שעומד בפני עצמו ואינו מציין ניגוד למצב של תלות ושעבוד. אולי כי מדינת ישראל לא קמה כתוצאה של שחרור מעולו של כובש זר (הבריטים, כזכור, לא היו כובשים אלא קיבלו מראש רק מנדט זמני).

'עצמאות' העברית היא תכונה עצמאית שעומדת בפני עצמה, היא חלק מעצמיותנו, מצב טבעי ונכון שטבוע במהותנו – כבני אדם וכאומה.

לאיתמר בן אב"י היה רעיון עצום ונפלא. חבל רק שהמציאות אינה מצליחה לעמוד בו.