שבועות: סינדרלה המואביה

שבועות: סינדרלה המואביה

24 ספרים יש בתנ"ך, מתוכם שניים בלבד נקראים על שם נשים, רות ואסתר, ומשניהם ראוי רק אחד להיקרא יצירה פמיניסטית.

רות ואסתר: הדמיון והשוני

לא במקרה מכונסות שתי היצירות יחד בקובץ המכונה "חמש מגילות", שכן הן חולקות כמה קווי דמיון: כמקובל בעולם האגדות, שתי הגיבורות הן צעירות, יפות תואר ועניות. על פי חוקי הז'אנר, הן גם נטולות משפחה. אצל אסתר מצוין במפורש כי "אין לה אב ואם", ואצל רות מוזכר בחטף "בית אמה" אך חזרה אליו אינה אופציה.

עוד מרכיב משותף הוא היעדרו של אלוהים. במגילת אסתר הוא אינו מוזכר כלל, ובמגילת רות אין לו תפקיד בעלילה ושמו מוזכר רק במסגרת ביטויי לשון סטנדרטיים כמו "יעשה ה' עמכם חסד", או "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל". אלוהים זוכה להתייחסות רצינית רק פעם אחת, בהבטחתה של רות לנעמי: "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי".

שתי הגיבורות הצעירות אינן בקיאות בהוויות העולם, ומובלות בידי דמות מבוגרת ומנוסה – וכאן מתגלה הההבדל הגדול ביניהן. את אסתר מפעיל מרדכי, ואת רות – נעמי. מרדכי מסתייע באסתר להצלת עמו, בעוד שנעמי רוצה רק להבטיח לכלתה אוכל וקורת גג.

מגילת אסתר היא סיפור שגרתי על מאבק כוח גברי שבו לאישה נועד תפקיד פאסיבי, בעוד שמגילת רות היא סיפור נשי פמיניסטי, עם הפתעה גדולה בסופו.

היום כבר ברור שהתנ"ך הוא אסופה של אגדות, משלים, מצוות והיסטוריות, שנכתבו בזמנים שונים ובידי אנשים שונים. למרות מעמדן הנמוך של נשים בימי המקרא, לא מן הנמנע שכמה מאותם חומרים נכתבו בידי אישה. אם כן, מגילת  רות היא מועמדת מובילה לתואר. במגילה מפוזרים רמזים רבים לכך שהיא נכתבה בידי אישה. עם א'גנדה.

שלושה גברים מתים

הזווית הנשית נקבעת כבר בפרק א', שבו מופיעים שלושה גברים שיוצאים מהסיפור בדקות הראשונות, בלי שאמרו אף מילה. בפסוק ג' מת אלימלך, ובפסוק ה' מתים גם בניו מחלון וכיליון. שניהם לא העמידו צאצאים במהלך עשר שנות נישואיהם (רות אינה עקרה, כפי שמסתבר בהמשך) ושמותיהם משדרים חולשה ומוות.

בסוף הפרק מגיעות רות ונעמי לבית לחם, וגם שם הן פוגשות נשים בלבד. בפרק ב' יצטרפו בועז ונעריו לסיפור, אך נעמי תמשיך להוביל את העלילה ולקבוע את מהלכיה. למעשה, היא הדמות הדומיננטית בסיפור, ורות רק עושה כדבריה.

כמו באגדת סינדרלה, שיאו של הסיפור מגיע בחצות הלילה. אך בעוד שסינדרלה בורחת מהנסיך ולאחר מכן יושבת בבית ומחכה לו, רות המואביה מעירה את הנסיך שלה בחצי הלילה, וממש לא בורחת.

את מהלכי הסיפור תיארנו בהרחבה בפוסט "מגילת רות – הסיפור האמיתי". כאן נדלג עליהם ונעבור ישר לפרק האחרון.

קרשצ'נדו בשלושה שלבים

השיא מגיע כאמור בפרק האחרון. עד אז, העלילה מתרחשת במסגרת הדוקה של זמן ומרחב. למעט האקספוזיציה, הסיפור קורה במהלך יממה וקצת, ובתחום גיאוגרפי צר שבין השדה, הגורן ושער העיר. חוץ מאזכור קצר בפתיחה, "ויהי בימי שפוט השופטים", העלילה נטולת כל הקשר לאומי והיסטורי.

שלב א': רחל ולאה

היציאה מהאישי אל הלאומי, מסיפור אהבה אינטימי לפרק בתולדות בית ישראל, מגיעה אחרי שבועז פותר את התסבוכת המשפטית ולוקח את רות לאישה:

"וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל"

הברכה זורקת אותנו אלפי קילומטרים מבית לחם, לארץ ארם הרחוקה, ותשעה דורות אחורה, אך אזכורן של רחל ולאה כמופת של הצלחה מעורר תחושת אי נוחות מסיבות נוספות. המקרא מזכיר בדרך כלל את אברהם, יצחק ויעקב – ולא את נשותיהם. ואם כבר, למה דווקא את רחל ולאה, שצרובות בזיכרון הקולקטיבי כצמד אויבות ושונאות?

ובכן, עבדו עלינו. השנאה בין רחל ולאה היא פיקציה מגמתית ללא בסיס בטקסט. שתי האחיות נפלו קורבן למעשי הנכלים של אביהן לבן הרמאי, ולאה לא יזמה את ההחלפה הלילית אלא רק שיתפה פעולה, אולי בלית ברירה. לאה אכן שנואה – אך לא על אחותה אלא על יעקב. גם כאשר רחל העקרה מקנאה בלאה, היא באה בטענות ליעקב, ורק אליו.

dante-s-vision-of-rachel-and-leah-1855
Dante's Vision of Rachel and Leah, Dante Gabriel Rossetti, 1855 – שלא כמו בסיפור המקראי, רוזֶטִי מחבב יותר את לאה  (מימין, בשיער אדמוני פזור כמו רוב דמויותיו) שנראית חיונית ופעילה, לעומת רחל (בסגול) שנראית קודרת וחולנית

התורה מספרת רק על פעם אחת שבה רחל ולאה ממש מדברות זו עם זו, והתמונה המתקבלת מורכבת ונוגעת ללב. ראובן מוצא בשדה דודאים ומביאם ללאה אמו (בראשית ל'). הדודאים הם סגולה לתשוקה ולפריון, ורחל מבקשת אותם מלאה. כל אחת מהן זקוקה לדודאים למטרה אחרת: לאה רוצה שיעקב יחשוק בה, רחל רוצה להתעבר.

למרות שבעייתה של רחל קשה וכואבת יותר, היא מוותרת לאחותה הפגועה ובגדלות נפש מרשה לה לבלות את הלילה עם יעקב. לאה, שלפני אותו לילה גורלי "עמדה מלדת", יולדת בהמשך עוד שני בנים ובת. רחל תיאלץ לחכות עוד מספר שנים עד שתלד בן ראשון, את יוסף.

בליל הדודאים, לאה היא זו שיוזמת את הסקס, ויעקב שותק וממלא את תפקידו. גם בלילה על הגורן, רות היא היוזמת ובועז נסחף אחריה. שני הסיפורים קורים בעת הקציר, זמן של פריון והוללות, ובשניהם האישה מובילה את העלילה.

אזכורן של רחל ולאה כמי ש"בנו את בית ישראל" הוא מופע בודד וחריג בתנ"ך, ונראה שלמישהו/י היה חשוב להשיב את כבודן האבוד של שתי האמהות. 

שלב ב': תמר ויהודה

השלב הבא בקרשצ'נדו קרוב יותר: רק שבעה דורות אחורה, ובמרחק יום הליכה מבית לחם. אם רחל ולאה אינן דוגמה קלאסית לברכה תנ"כית, הפסוק הבא חריג עוד יותר:

"וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה"

להבנת גודל השערוריה, נדרשת תזכורת קצרה: תמר הייתה כלתו של יהודה, אשת בנו עֵר. ער נפטר ועל פי מנהג הייבום היא מתחתנת עם אחיו אונן, שמסרב לשכב אתה ועל כן ה' ממית אותו (הדימיון לשני האחים המתים מחלון וכיליון בוודאי אינו מקרי). ליהודה יש בן נוסף, אך הוא חושש לחייו ואינו מוכן להשיא אותו לתמר, וכך דן אותה לחיי אלמנות, ללא בנים וללא מעמד. אבל תמר לא פראיירית. היא מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה.

1-5-tamar_and_judah_horace_vernet
Judah and Tamar, Emile Vernet, 1840 – כנוצרי, וֶרנֶה אינו יכול שלא לצייר את יהודה כרשע מרושע. זה לא קשור לדמות, זה השם…

בחלוף שלושה חודשים, "וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף." המוקד כבר מוכן, תמר מובלת אליו והאספסוף מנופף בלפידים – אך ברגע האחרון, כמו בדרמת בית משפט אמריקנית, שולפת תמר כמה חפצים אישיים של יהודה, שאותם ביקשה כערבון – "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי".

יהודה אינו שוכב יותר עם תמר, ובבוא העת היא יולדת את התאומים פרץ וזרח. על רקע בכי התינוקות עולות כותרות הסיום, אך הסיפור לא תם. הסוף האמיתי מגיע בפרק האחרון במגילת רות.

השאלה המתבקשת היא – באמת? זה מה שבוחרים אנשי בית לחם לאחל לזוג הצעיר? מוות כפול, זנות, כמעט הוצאה להורג בשריפה, וגידול ילדים ללא אבא (שהוא גם סבא)?

כפי שהשיבה לרחל ולאה את כבודן, המחברת של מגילת רות רוצה לטהר ולהאדיר את שמה של תמר, עוד קורבן של גברים נצלנים, תחמנים וחרמנים, ושל חוקים שכתבו גברים למען גברים.

רחל, לאה ותמר אינן אשמות במצבן. כל שנותר להן לעשות הוא להפיק את המקסימום מקלפי הפתיחה הגרועים שחולקו להן. בדיוק כמו שעשתה רות המואביה.

שלב ג': על מה כל הסיפור?

אחרי שלב הברכות מגיעה החתונה, ואחרי כמה חודשים הלידה. לבן קוראים עובד וכאן נגמרת בעצם המגילה – אבל לא! עכשיו מגיע הטוויסט בעלילה, שיא הקרשצ'נדו.

המקרא מייחס חשיבות גדולה למוצאו של אדם, ומביא תמיד את תולדותיו בפתיחת הפרק שעוסק בו. אפילו הברית החדשה מפרטת את אילן היוחסין (המומצא) שמחבר את יוסף ישירות לדוד המלך, תוך התעלמות מבעיה אחת קטנה – יוסף אינו אביו של ישו…

מגילת רות היא דוגמה יחידה למיקום אילן היוחסין בסוף הסיפור. פסוקיה האחרונים של המגילה חושפים מידע משמעותי שלא ברור כיצד הועלם מאיתנו עד כה:

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז…"

סורפרייז! לאורך כל המגילה הוסתר מאיתנו מוצאם המכובד של אלימלך ובועז. עד עכשיו חשבנו שאלימלך הוא סתם "איש מבית לחם", ובועז "איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך". המספרת משמיטה את המידע החשוב הזה כדי שלא יפריע לסיפור האנושי האינטימי, ולא יגנוב את הפוקוס מרות ונעמי חסרות הייחוס – אבל זה לא הכל:

"…וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד" (!!!)

הסיפור נצבע פתאום בצבעים חדשים. חשבתם שקראתם סיפור רומנטי על זוג אוהבים בגורן? טעיתם! זהו סיפור מכונן בתולדות עם ישראל. בועז הוא חוליה בשרשרת הדורות שמחברת אותו לאברהם, יצחק, יעקב, יהודה ופרץ, ונמשכת ממנו הלאה לדוד המלך. שושלת גברית כמובן, שבה הנשים הן בדרך כלל רק פונדקאיות חסרות שם. פסוקי הסיום אינם נראים כחלק מהסיפור המקורי, ואולי הם תוספת מאוחרת.

מגילת רות, שאוליי נכתבה בידי אישה, מכירה שושלת אחרת לגמרי, שושלת של נשים – מבוזות, שנואות, מדוכאות, כמעט מועלות על המוקד. מה שמציל אותן היא אחווה נשית, פעם בין אחיות ופעם בין כלה לחמותה, והחוכמה להבין את חוקיו המעוותים של העולם הגברי – ולנצל אותם לטובתן.

סינדרלה המואביה אינה עוד קורבן פסיבי המחכה לנסיך שאולי יבוא. היא באה אליו בעצמה, עושה בו כרצונה, ודואגת שיחשוב שהוא זה שמנהל את העניינים.

hqdefault
רות מודרנית: קוראים לה רותי פוסטר והיא שרה כאן שיר של מאיה אנג'לוּ, אישה פנומנלית:

עכשיו אתן מבינות
בדיוק מדוע אני לא מרכינה את ראשי.
איני צועקת או מקפצת
ולא צריכה להרים את קולי.
כשאתן רואות אותי חולפת,
אתן צריכות להיות גאות.
אני אומרת,
זה בנקישות עקבי,
בתלתול בשערי,
בכף ידי,
בצורך באהבתי.
כי אני אשה
באופן פנומנלי.
אשה פנומנלית,
זו אני.

 

(צילום תמונה ראשית: דורית לומברוזו, lombrosophoto.com, דוגמנית: ננה רון-אליאס)

מודעות פרסומת

יום ירושלים: ונוס של ירושלים

יום ירושלים: ונוס של ירושלים

בשנת 1995 חגגה כנסת ישראל יום הולדת 3000 לירושלים. מילא הרעיון המופרך כאילו ניתן לקבוע תאריך מדויק לאירוע מיתולוגי; הקביעה כי ההיסטוריה של העיר החלה עם כיבושה בידי דוד, הדיפה ניחוח קולוניאלי. כאשר דוד נכנס בשעריה, ירושלים הייתה כבר עיר עתיקה וקדושה בת אלף שנים לפחות.

סיפור שמתחיל בקללה מצרית

כמו מרבית ערי העולם, ירושלים הוקמה ליד מקור מים – מעיין הגיחון שנחשב קדוש מאז ימי קדם, ועל שמו נקרא אחד הנהרות המשקים את גן עדן. העיר ישבה על הדרך המובילה ממישור החוף ליריחו ולמדבריות ערב, וכך ספגה השפעות תרבותיות ממזרח וממערב.

Egyptian_execration_text
צלמית מקוללת המפרטת ערים בכנען ובהן ירושלים. נמצאה בסקארה שבמצרים, כיום בבריסל.

ירושלים מוזכרת לראשונה במאה ה-19 לפנה"ס, וכמה סמלי – כחלק מקללה. כתבי המְאֵרות המצריים היו צלמיות או קערות מאגיות, שעליהם נכתבו שמות השליטים הכפופים למלך. במקרה של מרד, שברו אותן כהני פרעה בלווי קללות נמרצות.

על פסלון של עבד כפות נרשמו מספר ערים בכנען, ובינהן מופיע לראשונה השם "רשלמם", עיר מבוצרת במחוז חורו, ארץ החורים הלוא היא כנען, שמלכיה נושאים שמות בעלי צליל שמי מובהק.

חמש מאות שנים עוברות בשקט, ובמאה ה-14 לפנה"ס העיר מופיעה מחדש באגרות אל עמארנה, גנזך משרד החוץ המצרי דאז. מושל העיר עבדי-חבה, מתלונן בפני אדונו, פרעה אמנחותפ, על צרותיו עם החבירו, שבט נוודים תוקפני שיש המקשרים אותו עם העברים.

השם עבדי-חבה מקביל ל"עובדיה", אלא שאת "יה" מחליפה חֶבָּה, האלה החורית הראשית. חֶבָּה, המכונה "אם כל חי", מזכירה את חווה בשמה ובכינויה, ומזוהה עם האלה הבבלית אישתר והאלה השומרית איננה, שגם לה יש סיפור שכולל עץ ונחש (ראו בחותם המצורף).

 

43f4101bb88aa8320c307b3080206be2
האלה החורית חֶבָּה מזוהה עם אישתר הבבלית ואִינָנָה השומרית, שמופיעה כאן על חותם ליד "עץ הדעת טוב ורע", כשמאחור לוחש לה משהו הנחש.

במקרא מופיעה ירושלים לראשונה כאשר מלכי-צדק מלך שלם מקבל את אברהם בלחם ויין, ומגלה ששניהם עובדים את "אל עליון קונה שמים וארץ". אל עליון (בקיצור "אל") היה ראש הפנתיאון הכנעני, והאפיזודה מראה שהעברים הקדמונים, כמו שאר עמי כנען, חלקו אלים משותפים. אימוץ אלים ואלות של עמים כבושים היה מנהג מקובל, עד להופעת יהוה, האל הקנאי שהתעקש על בלעדיות מוחלטת. עורך ספר בראשית לא אהב את הגישה הליברלית, אך לא יכל להעלים את המפגש לחלוטין ולכן רק קיצץ בו ותפר אותו בגסות לתוך סיפור אחר, שבמקרה גם בו מוזכר אל עליון.

מי ירה בשלם?

איננו יודעים הרבה על ירושלים הטרום-ישראלית. המקרא אינו מנדב עליה מידע, היא לא עניינה את שכנינו דאז, מסופוטמיה ומצרים, ומחזורי הבנייה והחורבן לא הותירו ממצאים ארכיאולוגיים. נותר רק רמז בודד – השם.

שמות של נהרות, הרים וערים שורדים הרבה אחרי שהתרבויות שטבעו אותם הפכו לאבק. הרכיב הראשון בשם קל לפענוח: "ירו-" בא משורש י-ר-ה במובן של ייסוד עיר או מבנה, כמו בביטוי "לירות אבן פינה", או מהמילה השומרית "אוּר" המציינת "עיר", כמו אור כשדים. אך מי היה שלם?

דורות של פרשנים קישרו את שמה של ירושלים עם שלום או שלמות. מפתה לחשוב שאבותינו היו פציפיסטים או פרפקציוניסטים, אך קשה להאמין שלכך הם התכוונו.

נזכיר כי דוד ניסה למחוק את שמה המקורי של העיר, מסיבות שמיד נתחקה אחריהן. הוא קרא לה "עיר דוד", אך זה לא תפס. התושבים דבקו בשם הישן, ירושלם.

חוץ מהמפגש עם מלכיצדק, השם "שלם" אינו מוזכר במקרא. זהותו של שלם המסתורי שהעניק את שמו לעיר קדשנו התגלתה רק במקרה, במרחק מאות קילומטרים ואלפי שנים. 

באביב 1928 חרש פלאח בשדה ליד לטקיה שבצפון סוריה, וחשף חדר קבורה מלא חרסים. למקום הוזעק מנהל שירות העתיקות הצרפתי שארל וירולו, שגילה עיר נכבדה ובה ארמון, נמל ומקדשים. זו הייתה אוגרית, עיר נמל כנענית שזכרה אבד ונשכח.

אוגרית התגלתה כאוצר נדיר של ארכיונים גדושים בטבלאות חרס בשפה בלתי ידועה הכתובה בכתב יתדות. בכתב היו רק 30 סימנים ולכן הסיק וירולו כי זו שפה אלפביתית. משפוענח הכתב, התגלה דמיון מדהים לעברית. על פי פרופ' צבי רין, מחוקרי אוגרית הבולטים, שתי הלשונות לא היו "שוות רק במבנה הפסוק, בקצב החרוז ובסוגי התקבולת… הן היו זהות אף בצליל, בתצורה ובתחביר וכן בשימושי הלשון ובמטבעותיה."

גם אם רין נסחף קצת, אוגרית היא ללא ספק אחותנו האבודה. כתביה פתחו צוהר אל מאחורי הקלעים של סיפורי המקרא, ועם כל לוח שפוענח נוספו קווי דימיון לעלילות אלי אוגרית. כך נפגשנו מחדש עם התנינים הגדולים מסיפור הבריאה, ועם חבריהם לויתן, נחש בריח ונחש עקלתון, שגם הם מוכרים היטב מהתנ"ך.

למרות הדימיון המדהים, מרבית הישראלים לא שמעו מעולם על אוגרית. הממסד הדתי העדיף להסתיר את מקורותיו הפגאניים של ספר הספרים.

סיפורם של שחר ושלם

שחר ושלם
תבליט שנהב שציפה את המיטה המלכותית בארמון אוגרית, ועליו זוג נסיכים יונקים משדיה של אלה מכונפת. אין לדעת אם אלה שחר ושלם.

משפוענח אחד מלוחות החרס האוגריתיים, לוח מס' 52, נחשף לראשונה אל בלתי מוכר ושמו שלם, אשר חי ופרח באוגרית מאות שנים אחרי שזכרו נשכח ונמחק בעיר שנושאת את שמו.

בלוח מתואר טקס חגיגי שנפתח בברכה לאלים ואחריה זבח גדי בחלב, ואז משורר הקריין או המקהלה את סיפור הולדתם של שחר ושלם, האלים הטובים והנעימים:

אֵל, אבי האלים ["אל עליון" מסיפור מלכיצדק] מטייל על שפת הים ופוגש בנשותיו אֲשֵרָה [הידועה לשמצה מהתנ"ך] ורַחֲמַי. האלות מבחינות שאברו נפול וצווחות: "הו אישי, אישי, מקלך ירד, מטה ידך רפה!" האבר מתארך ויורה את מטענו לעבר ציפור שעפה בשמים, ואל צולה אותה על האש. הוא מכבד את נשותיו, מנשק את שפתיהן המתוקות כרימונים ומחבק אותן. האלות מתייחמות והרות, ויולדות את שחר ושלם.

התאומים יונקים וגדלים, זוללים את ציפור השמים ואת דג המים וגורמים לרעב על הארץ, ומוגלים למדבר. אחרי שבע שנים הם חוזרים לציביליזציה, פוגשים את שומר השדות שמכבד אותם בלחם ויין…

כאן נקטע הלוח. ההמשך נמצא בלוח אחר, המספר על צמד אלים זללנים שהוגלו למדבר, נלחמו בבעל וגרמו לבצורת של שבע שנים, שבסופה נערך טקס ניסוך מי מעיין להורדת הגשמים – פרט חשוב שנחזור אליו בהמשך.

כוכב אחד, שני אלים

כאמור, שלם אינו מוזכר במקרא, אך אחיו שחר מופיע בספר ישעיהו. הסיפור חריג ומאד בלתי אופייני לתנ"ך, אך קרוב למיתוסים של אוגרית: "איך נפלת משמים הילל בן שחר… ואתה אמרת בלבבך, השמים אעלה, ממעל לכוכבי-אל ארים כסאי ואשב בהר מועד ירכתי צפון, אעלה על במתי עב אדמה לעליון – אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור." 

הילל בן שחר קשור לאיילת השחר המופיעה בשיר השירים – כוכב הבוקר, נוגה, ונוס, אלת האהבה. הבבלים קראו לה אישתר, הפרסים אסתר, והכנענים עשתורת. מקור כל השמות בשורש קדום שמובנו "כוכב" שהגיעה לשפות אירופה בצורת stern, étoile ,star וכד'. נוגה-ונוס-אישתר היא הכוכב בה"א הידיעה.

ירושלים לא נקראה על שם שחר, אלא על שם אחיו התאום שלם. כדי להבין מדוע הוקצו שני אלים לאותו כוכב, נדרש הסבר אסטרונומי קצר.

הקדמונים, שנהנו מערבים פנויים ומשמי לילה צלולים, רכשו ידע נרחב לגבי תנועת הכוכבים והמציאו סיפורים יצירתיים המסבירים את מהלכם, שחלקם שרדו עד היום במדורי ההורוסקופ. נוגה הציתה במיוחד את דמיונם. זהו הכוכב הבהיר והיפה ביותר בשמי הלילה, אך מסלולו מסתורי ובלתי מובן. 

נוגה מופיעה במשך מספר חודשים ככוכב הבוקר, בהתחלה סמוך לזריחת השמש, ומדי יום מוקדם יותר. אורה מתחזק, מגיע לשיאו… ואז – דעיכה מהירה. מיום ליום זריחתה מתאחרת, תוך זמן קצר היא מופיעה שוב לפני השמש – ונעלמת!

חמישים ימים עוברים בלי מלכה ברקיע, ואז מופיע לפתע כוכב חדש בשמי הערב, סמוך לשקיעה, והתהליך חוזר על עצמו  – זריחת כוכב הערב מתאחרת ואורו מתחזק – ושוב שיא ואחריו היעלמות. הפעם חולפים רק שמונה ימים עד להופעתה מחדש ככוכב הבוקר.

מחזור החיים הדרמטי של נוגה הוא אולי המקור לסיפור על הילל בן שחר, הכוכב היהיר שנפל מהשמיים לתוך הבור.

venus-pentagramההסבר למוזרויות הללו הוא שנוגה סובבת במסלול פנימי (בין השמש וכדור הארץ), עגול (ולא אליפטי) וקצת נטוי יחסית לארץ. לקדמונים לא היה שמץ מושג על כך, והם המציאו הסברים רומנטיים יותר. נוגה היפהפיה והקפריזית סימלה נשיות ואהבה. תרמה לכך העובדה שמחזורה אורך 263 יום, בדומה להיריון.

האסטרונומים הבבלים והמצרים, שמיפו את נקודות השיא והשפל של נוגה, מצאו תבנית חוזרת היוצרת כוכב מחומש סביב האופק. בתרבויות רבות זה סמלה של ונוס.

2012-09-03-starmoonthe-egyptian-hieroglyph-for-the-venus-cycle-from-morning-to-evening-star-in-the-shape-of-a-perfect-pentagram-as-viewed-from-earth
הסימן של ונוס בכתב החרטומים המצרי מתייחס בבירור למחזור המחומש שלה

המיתולוגיה הקדומה ראתה את ונוס כשני כוכבים נפרדים, זוג אוהבים שרודפים זה אחר זו אך מצליחים להיפגש רק מתחת לאופק, בשאול. באוגרית מילאו תפקיד זה עשתורת ועשתר, אך כאשר שחר ושלם אומצו במסגרת חילופי תרבות כלשהם, הם קיבלו את האחריות לבוקר ולערב.

שלם היה כנראה האל המקורי של ירושלים. אין לכך הוכחות, אך יש סימנים רבים לפולחן ונוס בירושלים, כמו שמו של מושל העיר עבדי-חֶבָּה (=אישתר) ועוד כמה שיפורטו בהמשך.

שחר ושלם: מה אומרים השמות?

שמו של שחר מגיע מהצבע השחור. השעה שלפני הזריחה היא השעה החשוכה ביותר, וזו השעה בה נגלה כוכב השחר במלוא זוהרו.

ומה עם שלם? ניתן לשער כי כוכב הערב "משלים" את היום, אך זה אינו המקור. השורש ש-ל-מ (וכן ז-ל-מ או צ-ל-מ, האותיות השורקות נוטות להתחלף ובעבר הגו אותן אחרת מאשר היום) מציין באכדית, אוגריתית, ערבית ושפות שמיות נוספות "חושך, אפילה", ויתכן כי הוא קשור למילה "צל".

במקרא מציינת המילה "צלמוות" חשיכה גדולה, ונוטים לחשוב כי מדובר בהלחם של המילים צל+ מוות, אלא שזהו פירוש שגוי. שוב באה האוגריתית לעזרתנו: ẓlmt (הניקוד אינו ידוע כי באוגריתית אין תנועות) היא פשוט "חשיכה".

קשה להוכיח זאת בוודאות, אך נראה כי שחר ושלם מייצגים את החשיכה – זו שלפני הזריחה וזו שאחרי השקיעה.

ונוס של ירושלים

במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית בטקס פגאני קדום. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידות.

בין תלונותיו של ירמיהו על חטאי העם, הוא מונה את עבודת מלכת השמיים, שהנשים נוסכות לה נסכים ומכינות לה כוונים. צנזור מאוחר  התעקש אמנם לנקד "מְלֶכֶת" בסגול, כאילו זו סתם מלאכה ולא המלכה עצמה, אך זה קשקוש. מלכת השמיים, "שַֹרָת שַמַי", היה כינויה הכנעני של אישתר, ו"כוונים" היו עוגות טקסיות בצורת כוכב שנאפו במיוחד לכבודה.

אך תלונותיו של ירמיהו הן רק המתאבן. החגיגה השנתית לכבוד ונוס הירושלמית לא הייתה טקס סודי אזוטרי, אלא החג הגדול ביותר בימי בית שני: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה. ההוכחה המשכנעת יותר לכך היא העובדה המחשידה שחג כה מרכזי ופופולרי אינו מוזכר כלל בתנ"ך…

שיא האירוע היה שאיבת מי מעיין הגיחון וניסוכם על המזבח, בדומה לטקס שמופיע בסיפור שחר ושלם. המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גן נעול, אחותי כלה, מעיין חתום". אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש"מעיין" מסמל כאן משהו אחר לגמרי.

טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן "מיומאס", אולי מהמילה "מים".

חגיגות המיומאס היו קשורות לאיחוד בין אפרודיטה ודיוניסוס (שלא היה בעלה!), כאן בציור קיר מפומפיי

גם בירושלים החגיגות לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.

הטקס הלילי נערך לאור אבוקות והסתיים עם הזריחה, זו הייתה חגיגה של מים ושל אור, ללא דם וללא עשן קורבנות, עוד סממן פגאני, נשי ובלתי יהודי. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.

כאמור, באופן תמוה למדי, שמחת בית השואבה אינה נזכרת בתנ"ך. עם זאת, יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג והסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו…), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה, נתן אותה לעם, נפרד מהם ורוצה רק למות בשקט, צצה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה של עורך מגמתי: הקהל.

על פי המצווה הפיקטיבית, פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל העם ולקרוא בפניהם את התורה, בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי שמחת בית השואבה… האמנם צירוף מקרים?

שמחת בית השואבה הייתה חגיגה של שמחה, נוטפת מים ומיניות; הניסיון להחליף אותה בהקראה דידקטית ויבשה של התורה היה חסר סיכוי. אפילו התנ"ך עצמו מודה כי המצווה מעולם לא קויימה. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה בסוכות "כי לא-עשו מימי ישוע בן-נון כן בני ישראל, עד היום ההוא".

יתכן כי במקור נחגגה שמחת בית השואבה פעם בשבע שנים, כמו בסיפורם של שחר ושלם. נראה שעזרא המציא את מצוות "הקהל" ושתל אותה בספר דברים, בניסיון למחוק מסורת פגאנית עתיקה – אך ללא הצלחה.

ניסיון מחיקה שהצליח חלקית: עורכי התנ"ך שינו את השם המקורי ירושלם לירושלים. ניכר שזה שינוי מאוחר ומלאכותי: במקרא, הכתיב נותר ללא יו"ד ועם ניקוד משונה (יְרוּשָׁלִַם).

שלם ושלמה

הדנ"א של כל מילה עברית טבוע בשלוש אותיות השורש, והשימוש בשורש ש-ל-ם יכול להעיד על הקשריו התרבותיים והדתיים. הצאצא הבולט ביותר של השורש ש-ל-ם הוא החכם מכל אדם, שלמה המלך.

הכוהנים לא אהבו את הצליל הפגאני של השם "שלמה" וניסו למחוק אותו. נתן הנביא העניק לרך הנולד את השם "ידידיה", אך העם צחק לו.

שלמה המלך אינו מופת של מונוגמיה וגם לא של מונותאיזם. הוא חסיד של אלת האהבה עשתורת ואף בונה לה מקדש, ואוהב לזבוח ולהקטיר בבמות. בבמה הגדולה בגבעון הוא מעלה אלף עולות (!), ומעניין שאלוהים לא נוטר לו על כך ואף נגלה אליו בחלום ומעניק לו פרס.

גבעון היא עיר בעלת מעמד מיוחד במקרא. היא אחת מערי החיווי, שמקור שמם הוא אולי חווה אימנו, ויש להם קשר עם החורים של עבד-חבה מושל ירושלם. עריהם שכנו סביב ירושלים אך גם באזור אוגרית. הגבעונים מככבים בסיפור מוזר (יהושע ט) שבסופו הם כורתים ברית עולמים עם עם ישראל וממונים כחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוהים. בניגוד לדימוי המקובל, זו אינה השפלה אלא תפקיד מכובד ומרכזי בעבודת המקדש. שוב החוטאים אינם נענשים ואף מתוגמלים, וכמובן ששאיבת המים קשורה לשמחת בית השואבה.

הכוכב של ונוס וחותם שלמה

לשלמה ולירושלים יש קשר נוסף עם ונוס: האגדה מספרת על "חותם שלמה", סמל רב עוצמה שבאמצעותו הוא שלט בשדים. הסמל היה כוכב מחומש, פנטגרם, שהיה גם סמלה של ונוס-אישתר וגם סמלה של ירושלים – שבכתב העברי הקדום נכתב בחמש אותיות: ירשלמ.

כוכב
המופע הראשון של ירושלים בכתב עברי: הטביעת חותם על כד מהמאה השנייה לפנה"ס, שבמרכזו כוכב מחומש ובין קרניו המילה ירשלמ.

בנצרות עברה ונוס תהליך דמוניזציה, יחד עם המין הנשי בכלל. ביוונית, כוכב הבוקר הוא פוספורוס, "מביא האור", וכך נקרא הילל בן שחר בתרגום השבעים. בלטינית, "מביא האור" הוא לוציפר, שבהמשך שודרג ממלאך מורד לשטן עצמו, יחד עם סמלו, הכוכב המחומש.

כך הושלמה נפילתה של ונוס, מאלת האהבה לאשה מפתה ומדיחה, ולבסוף השטן עצמו.

שלמה והשולמית

Eder_Gyula_(1875-1945)_Salome_with_head_of_John_the_Baptist,_1907_(Palatul_Culturii,_Tg._Mures,_RO)
שלומית/סלומה במחול הפיתוי, מחזיקה בראשו של יוחנן המטביל (אדר גיולה, 1907)

קשר נוסף לשורש ש-ל-ם מופיע בשיר השירים, שיר האהבה היפהפה שמיוחס לשלמה, שבו מככבת השולמית, מושא תשוקתו של המחבר ואולי האספקט הנקבי שלו. שיר השירים מופנה אל בנות ירושלים, שהשולמית היא אחת מהן או כולן – ה"א הידיעה מלמדת שהשולמית אינה סתם אשה אלא מושג. אשה או מושג, התיאורים הפיוטיים של חמוקיה הם השירה הארוטית היפה ביותר שנכתבה אי פעם.

השולמית קשורה גם לשחר ("מי זאת נשקפה כמו שחר"), ויוצאת גם במחולות. אלף שנה מאוחר יותר יוצאת נסיכה בעלת שם דומה במחול פיתוי ארוטי. קוראים לה שלומית בת הורדוס, דמות דמונית ושנואה בנצרות.

שלמה והשולמית מוכרים גם מחוץ לשיר השירים. באכדית, שבה השורש ש-ל-ם מציין שלום וידידות ומופיע בשמות מלכים כמו שלמנאסר. במיתולוגיה הבבלית מככב זוג אלים בעלי שמות דומים, שוּלמן ושוּלמניתו.

שולמן ושולמנית קשורים לפריון, אהבה ומלחמה, והקשר הישראלי מתחזק בטבלת חרס מפורסמת שפוענחה על ידי אולברייט, ובה מופיעה "שוּלמניתו שרת אוּרוּשלימו" – שולמית מלכת ירושלים.

946px-Song_of_solomon

ספקולציה אחרונה לסיום

למערכת הקשרים הסודית בין ירושלים, שחר ושלם, חג המים והפריון, וזוג הנאהבים משיר השירים, אפשר להוסיף ספקולציה אחרונה, הנובעת מכינוים של שחר ושלם – האלים הטובים והנעימים.

השורש נ-ע-ם נושא במקרא קונוטציות מיניות, כמו בקינה של דוד על יהונתן, "נעמת לי מאד, נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים". דוד מכנה את שאול ויהונתן "הנאהבים והנעימים", כאשר הסיפור המקראי סותר זאת מכל וכל: שאול ניסה לרצוח את יהונתן, והנאהבים והנעימים האמיתיים היו דוד ויהונתן. גם זה נראה כניסיון הסוואה מגושם, של דוד עצמו או של עורך הומופוב. אותו פועל חוזר בשיר השירים, בתיאור אירוטי של  השולמית: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".

מין מקודש היה חלק מעבודת הפולחן בכל המזרח הקדום. ממרחק הזמן, קשה לדעת אם מדובר היה בסוג של זנות בתשלום (הכוהנת בתפקיד "הסטודנטית שמשלימה הכנסה") או סקס טנטרי. המקרא מספר לנו שבמקדשי כנען היו לא רק קדֵשות אלא גם קדֵשים, כוהני אהבה גאים – שבגללם נחקקו חוקים כה חמורים נגד משכב זכר.

בתרבויות שבהן ראו את ונוס כזוג כוכבים, הם נחשבו תמיד לגבר ואישה – אח ואחות, זוג אוהבים. ייצוגה של ונוס דרך שני אלים זכרים כמו שחר ושלם הוא מקרה חריג ונדיר, אך לא בלתי-סביר לתקופתו.

יתכן כי האלים הטובים והנעימים שחר ושלם היו סמל של אהבה הומוסקסואלית, ואף חלק מפולחן שכלל משכב זכר מקודש.

מספיק חתרני לגלות שבירת הנצח של עם ישראל נקראת על שמו של אל כנעני – אבל אל כנעני גיי…?

יום העצמאות: מה זה בעצם?

יום העצמאות: מה זה בעצם?

"עצמאות", כמו הרבה מילים בעברית (ובכל שפה), היא מטאפורה, יותר נכון – מטאפורה של מטאפורה של מטאפורה, שעברה גלגולים רבים בדרכה מהמוחשי אל המופשט. כמו בובת בבושקה רוסית, בתוך "עצמאות" מסתתר ה"עצמי", בתוכו קבורה "עצם", ובלבה שורש קדום יותר: "עץ".

עץ ועצם

כמעט כל מילה בעברית מבוססת על שורש בעל שלושה עיצורים: ה-ל-ך, פ-ע-ל, ש-מ-ר, מ-ל-ך וכל השאר. עם זאת, ברבדים הקדומים של העברית נמצא גם שורשים בעלי שני עיצוריים, ויש הטוענים שאלה היו השורשים המקוריים של העברית (ושאר השפות השמיות), ובעצם המילים הראשונות שנהגו בפי תושבי המזרח הקדום.

במילים פשוטות, ניתן להניח שבראשית השפה היו מילים בנות הברה אחת, ומהן התפתחו מילים בנות שתי הברות ויותר. אם ניקח למשל את הטיותיו של הפועל "הלך" (הלך, יילך, נלך, תלך…) ברור כי בבסיס כולן מצויה הברה אחת – "לך" שהשתמרה בצורת הציווי.

השורשים התלת-עיצוריים התפתחו מהבסיס הדו-עיצורי הרבה לפני המצאת הכתב, כך שקשה לדעת איך ומתי זה קרה. ההוכחה לקדמותן של המילים הדו-עיצוריות היא שכיחותן במושגים הבסיסיים ביותר של השפה, כמו חלקי גוף – יד, אף, פה, גב, לב, דם וכד', או תופעות טבע – ים, הר, קר, חם, אש וכד'.

אחת מאותן אבני בניין קדומות של השפה היא המילה "עץ". בימי קדם צמחו באזורנו אלונים, ארזים ועוד עצי ענק מרשימים, שחלקם אף תפקדו כמושבם של אלי כנען הקדומים (לא במקרה מסתתרת המילה "אל" בשמם של האלון והאלה). בעברית, המילה "עץ" מציינת הן את הצמח החי והן את החומר שעצמו, שממנו בונים בתים ורהיטים.

העץ היה אחד החומרים החזקים והעמידים שהכירו אבותינו, ומניחים שאי שם בעבר הרחוק, באיזו שפה שמית קדומה שלא השתמרה, המילה "עצ-ם" ציינה משהו חזק וקשה "כמו עץ".

עצם ועצמי

העץ מוזכר כבר בפרק א' בבראשית: "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ"; העצם מופיעה מיד בפרק ב': "וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".

כבר בהופעתה הראשונה של המילה, נזרע השלב הבא בהתפתחותה. האדם מדבר אמנם על העצם הפיזית, הצלע שאלוהים שלף מגופו, אך מתכוון גם למובן המטאפורי – העצם כחלק בלתי נפרד ממני, שמייצג את המהות שלי, את "עצמי".

עצום ועוצמתי

השורש ע-צ-ם התפצל כבר בשלב מוקדם לשני מובנים עיקריים. הראשון מילולי יותר, ונובע מתכונותיה הפיזיות של העצם, חוזק ועמידות. מכאן נולד הפועל "להתעצם" = להתחזק (וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד); והתואר "עצום" (וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם).

בהמשך הדרך מופיעה גם "עוצמה" (נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה), סוג של כוח-על. בעברית החדשה התפתחו ממנה "מעצמה" (superpower) ו"העצמה", שבה דבק ניחוח של פלצנות עקב שימוש יתר.

למרות הפיתוי לקשור בין "עוצמה" ו"עצמאות", אין ביניהן קשר ישיר. נחזור לנקודה שבה התפצלו השבילים, לתחילת ספר בראשית.

מה זה בעצם…?

המובן השני של השורש, המופשט יותר, הוא זה שיוביל לימים אל עצמאותנו. הוא מופיע בצנעה בסיפור המבול. להעצמת המסר, מקפיד הסופר המקראי על ציון התאריך המדויק שבו נפתחו ארובות השמים: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ". מייד לאחר מכן, "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ … אֶל הַתֵּבָה".

מובנו של הביטוי הוא "ממש באותו יום". המקרא משתמש בביטוי המטאפורי "בעצם היום הזה" מכיוון שהעצמות הן החלק הקשה ביותר של גופנו (טוב, השיניים קשות יותר, אבל לא מספיק מרשימות כמטאפורה). השלד שורד הרבה אחרי הבשר ושאר הסממנים החיצוניים, שכולם בני חלוף. לכן העצם מסמלת את המהות, הבסיס, או בלשונם של מתמודדי הריאליטי – את "האמת הפנימית".

עצמי ובשרי

המעבר מהעצם הקשה והממשית לדימוי האוורירי והמופשט של "בעצם", מוביל אל השלב הבא באבולוציה של המילה.

"אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", אומר לבן ליעקב, לפני שהוא דופק אותו בשבע שנות עבודה כפול שתיים. שימו לב שבעוד שאדם הראשון דיבר על "עֶצֶם מֵעֲצָמַי" (=עצמותיי), לבן מדבר על "עַצְמִי וּבְשָׂרִי" – מושג חדש שמובנו "עיקר, מהות, חלק בלתי נפרד".

מעניין לבחון את הבדלי התרבות כפי שהם משתקפים בשפה:  "עצמי ובשרי" הופך באנגלית ל-my own flesh and blood. הבשר הוא אותו בשר, אך את העצם הקשה מחליף הדם החם והזורם, שמסמל קירבה משפחתית, "קשר דם.

תהליך ההפשטה ממשיך להתרחק מהמקור ולהרחיב את עולם המובנים המקושר אליו, שלימים יפרנס דורות של פילוסופים, ובהמשך גם פסיכולוגים, שיחקרו את אותו "עצמי" חמקמק.

אני בעצמי

התנ"ך משתמש במילה אך ורק לציון קירבה משפחתית ("עצמי ובשרי") או הדגשת זמן ("בעצם היום הזה"); אצל חז"ל הוא כבר קופץ מדרגה. "עצמי" משמש לצורך הנפוץ של רפלקסיביות: דברים שאדם עושה לעצמו, או כהגדרת המילון: "דבר שנעשה בידי המבצע ועל המבצע". דוגמה אופיינית: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". מכאן מתפתחים מובנים כמו בעצמי, לעצמי, מעצמי שמבטאים פרטיות, לבד, ללא עזרה וכד'.

המחצית השנייה של המאה ה-20 עמדה בסימן "העצמי" כערך יסודי בתרבות, חינוך, פסיכולוגיה ומה לא. אנו חיים בעידן שמקדש את העצמי, אם כי כאשר זאטוט בן שלוש מודיע לך ש"רק אני מחליט על עצמי", עוברת המחשבה שאולי קצת נסחפנו.

לא ניכנס לשאלה הפילוסופית של מיהו אותו "עצמי": למשל, כשאני מנהל דיאלוג ביני לבין עצמי – מי מדבר עם מי? מה שמעניין הוא ההיפוך המוחלט שעושה המושג, מהמוחשי עד כאב (עצמות ובשר), למופשט ונטול כל ממשות פיזית, עד שעצם הדיון על מהותו  מחייב נסיקה לגבהים תיאורטיים שבהם החמצן דליל מדי עבור רובנו.  

עצמיות

עם התפתחות המחשבה והפילוסופיה של ימי הביניים, נוצר צורך במונחים חדשים בעברית, ומופיעה המילה "עַצְמִיוּת". בדומה לטיבו המעורפל של "העצמי", גם "עצמיות" ציינה הרבה דברים: אופי ייחודי, אינדיבידואליות, מקוריות, מהות ועוד. כל כותב יצק בה תוכן משלו, וחוסר הבהירות הזה תרם אולי להיעלמותה.

"עצמיות" ציינה בדרך כלל תכונות דתיות ותרבותיות. עם צמיחת התנועות הלאומיות במאה ה-19, נוסף לה גם המובן של "ממשל עצמי", ובראשית המאה ה-20 היא די קרובה למלא את תפקידו של המושג "עצמאות" שטרם נולד – אבל לקו הסיום הגיעה מתחרה חדשה.

עצמאות

12560את המילה "עצמאות" חידש איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה והילד הראשון שגדל וחונך על טהרת השפה העברית.

בן אב"י היה מייסדו ועורכו של "דואר היום", מחלוצי העיתונות העברית והראשון ששאף להיות קליל ופופולרי, בין היתר באמצעות כותרות צעקניות. בן אב"י השתמש בעיתון להפצת חידושיו, ביניהם אופנוע וקולנוע, אווירון ומכונית, עצמאות ואכזבה. הוא דגל גם בדו-קיום עם ערביי הארץ, והיום היה מוגדר בוודאי כשמאלן בוגד.

בן אב"י אינו מספר על מועד ההמצאה, אך ניתן למקם אותה (אגב, גם "מיקום" הוא חידוש שלו) די במדויק. ב-7 ביוני 1920 עדיין מופיעה בעיתונו הגירסה הישנה: "תורקיה מקבלת שא"י, סוריה וארמניה תוכרזנה מדינות עצמיות (אוטונום)". ב-6 בספטמבר מופיעה המילה בפעם הראשונה , בתור "עצמאות עירונית", בידיעה העוסקת בניהול עצמי או אוטונומיה.

בין יוני לספטמבר 1920 החליט בן אב"י למצוא תחליף ל"עצמיות". לא מצאתי התייחסות לכך בכתביו, כך שאני יכול רק לשער את הסיבות: א') "עצמיות" ציינה מגוון מובנים נוספים שאינם קשורים לחופש או ניהול עצמי; ב') היא הייתה שייכת לעולם הישן וסימלה ערכים דתיים ולא מדיניים; ג') ללא ניקוד ניתן לקרוא אותה בדרכים שונות ומבלבלות.

עצמאותנו
דאר היום, 14 ביוני 1923 (מאתר עיתונות יהודית היסטורית)

כמקצוען בתחום חידוש השפה, בן אב"י מטמיע את המילה בהדרגה ובמנות קטנות, כאשר בפעמים הראשונות הוא תמיד מצרף לה הסבר. האזכור הבא מגיע בינואר 1921 ומדבר על "עצמאות כלכלית לכפרים העבריים", אשר "יעמדו ברשות עצמם". בחודש מרץ של אותה שנה מוזכרת "עצמאות ממשלתית" – הענקת יותר חופש לתושבי ארץ ישראל, כמובן תחת שלטון המנדט הבריטי, ובמאי חוזרת המילה בידיעה על דרישתם של הלאומנים המצרים ל"איסתקלאל אלתאם" – חירות גמורה ומוחלטת. לדעתו של בן אב"י זו דרישה מופרכת ואף מסוכנת: "עצמאות היא אפשרית במידה מוגבלת… אבל חופש מוחלט? חס ושלום!" מכאן ואילך מופיעה המילה בתדירות גוברת, בעוד ש"עצמיות" הולכת ונעלמת.

מילה שנולדה בחטא

image_firstcheeky_masterאיתמר בן אב"י היה שובר מוסכמות כל חייו, ולא לחינם נקראת האוטוביוגרפיה שלו "החצוף הארצישראלי".  גם כאשר המציא מילים חשב יותר כקופירייטר או עיתונאי (עוד חידוש שלו!) מאשר כלשונאי. חידושיו לא תמיד עמדו בכללים המקובלים על מומחי הלשון, וביניהם ביאליק, שכידוע לא סבל גם את אביו אליעזר בן יהודה (למחלוקת בהרחבה: "מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה?", שמואל אבנרי, הארץ).

בן אב"י גזר את "עצמאות" על בסיס צורן שמקורו בארמית ומשמש בלשון המשנה עבור בעלי מקצוע (בנאי, שמאי, חקלאי) ותכונות (רמאי, בדאי). מאותו משקל נגזר עד אז רק שם עצם אחד: "רמאות", לא תקדים מוצלח במיוחד.

יתר על כן, מהבחינה הלשונית "עצמאות" היא יציר כלאיים בלתי תקני. המילה מבוססת לכאורה על שם התואר (המומצא) "עצמאִי", שנכתב בחיריק ולא "עצמַאי" בפתח, כמו שאר בעלי המקצוע. אך כאמור, בן אב"י לא הקפיד על הכללים כל עוד התוצאה הייתה לרוחו.

בן גוריון, שדווקא הקפיד יותר, לא סבל את "עצמאות", שאותה כינה "מילה מלאכותית ומחודשת". הוא התעקש לקרוא למלחמת 1948 "מלחמת הקוממיות", מילה תנ"כית שיש בה "ביטוי יותר עמוק ונועז למעמד של עם בן-חורין באשר במלה המעומעמת עצמאות".

איזו המצאה נפלאה!

החשיבה של בן אב"י הייתה  מהפכנית, ולא רק מהבחינה הדקדוקית. כדי להבין עד כמה המילה העברית "עצמאות" שונה ומופלאה במהותה, יש להשוות אותה למילים מקבילות בלשונות אחרות – שרובן נגזרות על דרך השלילה!

Independence למשל, מציינת "אי-תלות", וכמוה Unabhängigkeit הגרמנית. גם "איסתקלאל" הערבית נגזרת משורש ק-ל-ל (לא קשור לקללות אלא לקלילות!) שמובנו "להפחית, להמעיט, לצמצם", ומציינת הקלה והסרת עול השעבוד הכבד.

ה"עצמאות" שלנו מיוחדת ושונה מכולן. בן אב"י בחר במושג שעומד בפני עצמו ואינו מציין ניגוד למצב של תלות ושעבוד. אולי כי מדינת ישראל לא קמה כתוצאה של שחרור מעולו של כובש זר (הבריטים, כזכור, לא היו כובשים אלא קיבלו מראש רק מנדט זמני).

"עצמאות" העברית היא תכונה עצמאית שעומדת בפני עצמה, היא חלק מעצמיותנו, מצב טבעי ונכון שטבוע במהותנו – כבני אדם וכאומה.

לאיתמר בן אב"י היה רעיון עצום ונפלא. חבל רק שהמציאות אינה מצליחה לעמוד בו.