פרשת 'שמות' כוללת חמישה פרקים עמוסי דרמות, שביניהם נחבאת סצנה קצרה, בקושי עשרה פסוקים, מיוחדת ושונה מכל מה שבא לפניה ואחריה. זהו רגע של מפגש אנושי אינטימי, בלי אף נס, אות או מופת, בלי אלוהים, ובעיקר – בלי גברים.
שמות פרק א': הנפילה
ספר בראשית מתיימר לספר על הולדת האנושות, אך עוסק בעצם בקורותיה של משפחה אחת, שראשיתה המיתולוגית באדם ונוח, ומשם סיפורה של משפחת אברהם אבינו. הספר מסתיים במותם של יעקב ויוסף, שמסתלקים בחיפזון ומפנים את הבמה למערכה הבאה.
ספר שמות פותח שלב חדש בתולדות עם ישראל: ממשפחה לעם. המהפך קורה כבר בפרק הראשון וגובה מחיר כבד. בני ישראל הם כבר לא משפחה, אלא מיעוט זר שמתרבה ומתעצם, מן הסתם על חשבון האוכלוסייה המקומית, ובנוסף – "קָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף"
הנפילה כואבת. בספר הקודם חגגנו את סיפור ההצלחה המטורף של יוסף; דור או שניים מאוחר יותר, הקרדיט נשכח ובני עמו של יוסף משועבדים למלך רשע הממרר את חייהם ומעבידם בפרך. למרות זאת, הם ממשיכים להתרבות. פרעה מצווה על המיילדות העבריות להמית כל יילוד, אך הן מתחמקות בעורמה. אלוהים מנסה לעזור ומתגבר את הדמוגרפיה העברית, אך אופס! ההתערבות האלוהית רק מחמירה את המצב: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"
שמות פרק ב': עולם של נשים
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי" – כך מתחיל סיפורו של גדול גיבורי התנ"ך, התינוק שיגאל את עם ישראל מעבדות וייתן לו את תורתו, תורת משה. בפסוק הראשון אנחנו עדיין בעולם הגברי המסורתי: האיש הולך, והאיש לוקח, וקולה של האישה לא נשמע. ואז, הכל משתנה –
מכאן ואילך זהו עולם של נשים, והוא נפתח באקט הנשי האולטימטיבי – "וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא". האישה הרה ויולדת – כבר חידוש מרענן. בתנ"ך הגברים מולידים והנשים הן פונדקאיות אנונימיות. יתר על כן, המילים שבהן מתאר הסופר את אהבת האם לבנה, "ותרא אותו כי טוב", מהדהדות את מילותיו של יוצר מפורסם נוסף שחש כך לגבי פרי יצירתו.
"וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים": התנ"ך אוהב לקצר: דרמה ענקית בשלוש מילים. האם האוהבת ממרה את פי המלך ומסכנת את חייה ואת חיי בנה. היכן וכיצד התחבאו האם ובנה התינוק? מי דאג להם? והכי חשוב, איפה האבא בסיפור? לא יודעים. האיש ההולך – הלך.
"וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר": שוב, התורה מקמצת בפרטים. מה היה האירוע שבגללו נאלצה האם לצאת מהמחבוא? הלשנה? גילוי מקרי? חיפושים מבית לבית? אך לא זה מה שחשוב. יש מסר אחד שעולה מהנוסח התמציתי: הכוח הנשי.
יוכבד, אם חד הורית לתפארת, עושה הכל לבדה, בחשאי. היא לא מבקשת עזרה מאף גבר, גם לא לאיטום התיבה. במו ידיה היא מכינה תיבת נוח זעירה, אוטמת אותה טוב-טוב בשתי ידיה, דמעותיה נושרות אל הזפת החמה.
בתנ"ך מופיעות רק שתי תיבות: תיבת נוח ומשה בתיבה. האחת נועדה להציל את המין האנושי וכל בעלי החיים מכליה בידי שמיים; השנייה, להציל תינוק אחד מכליה בידי אדם – אם כי בסופו של דבר אותו תינוק מציל עם שלם.
בהערת אגב, דגם התיבה המתואר כאן (סירת גומא אטומה בחימר ובזפת) לא היה מוכר במצרים העתיקה, אך היה בשימוש מימי קדם וכמעט עד ימינו על מי החידקל, מה שיכול ללמד היכן ומתי נכתב הסיפור…
יוכבד מניחה את התיבה בין קני הסוף, מקווה שתימצא בידי פלאחית טובת לב ולא בידי קרוקודיל רעב. היא מתרחקת מהמקום, אסור לה להיות בסביבה כאשר התינוק יתגלה, אבל התינוק לא נשאר לבד: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ"
אישה שנייה מצטרפת לסיפור, נערה. ילדה בעצם. אחותו של משה סייעה בוודאי לאימה בחודשי המסתור, אך קשה להאמין שיוכבד ביקשה ממנה לבוא. מרים היא רק ילדה בת שש או שבע, אך אם תיתפס, תיחשב כשותפה לפשע, מורדת במלכות. פרעה כידוע, לא מרחם גם על ילדי הגן. אבל מרים האמיצה, האחות הגדולה, דואגת לאחיה התינוק. היא באה לבדה, עוקבת אחר אימה מאחורי קני הסוף.
ועכשיו – אילו זה היה סרט – מתחילה הדרמה: צעדים מתקרבים… מוזיקה מאיימת… קולות בשפה זרה…
אל התיבה מתקרבת פמליה מצרית רמת מעלה ובראשה בת פרעה, בתו של רוצח התינוקות, שאינו רק מלך אלא גם אל, וכך גם בתו. אין לנו סיבה להאמין שהמפגש ייגמר בטוב.
הטקסט כתוב כתסריט מוכן לצילום, shot by shot:
"וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר,
וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר,
וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף,
וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ
וַתִּקָּחֶהָ,
וַתִּפְתַּח
וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד…
וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה"
הצופים באולם רוצים שהילדה תברח כבר לפני שתתגלה, עוצמים עיניים מלראות מה ייעשה לתינוק האסור…
"וַתַּחְמֹל עָלָיו–וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה".
אנחת הקלה עוברת בקהל. לנסיכה יש עין רואה ולב מבין. היא יודעת מייד מה פשעו של התינוק הנטוש ומדוע הוא שם.
ואנחנו למדים בעקיפין על דבר נוסף שיוכבד עשתה לבדה, במסתור, למען בנה: היא מלה אותו.
מרים שומעת את הדברים. בשקט בשקט היא כבר פילסה את דרכה בין הנערות, משולי הפריים אל מרכז הסצנה. בלי ליפול ארצה ובלי להשתחוות, בלי "הוד מעלתה" ובלי "אם יורשה לי", היא פונה ישירות אל בת המלך:
"הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד?"
פעמיים משתמשת מרים במילה הקטנה "לָךְ", מתאמצת לנטוע בלב בת המלך את שאיפת הלב כעובדה סגורה: התינוק שייך לך. את אחראית לשלומו.
ויש עוד מילה שמסתירה טרגדיה גדולה. הן מרים והן הנסיכה יודעות מדוע קל למצוא מינקת "מן העבריות". לא נותר מי שיינק חלב משדיהן.
בתורה, בת פרעה אינה זוכה לשם (אם כי חז"ל החליטו ששמה בתיה); יוסף בן מתתיהו קורא לה תרמותיס, שמה היווני של אלת הפריון המצרית תַאוֶרֶת – חצי היפופוטמית וחצי לביאה, עם זנב של תנין היאור ושדיים של אישה. היא מכונה גם "המינקת", שזה המוטיב המרכזי בסיפורנו, ומייצגת גם ערמומיות – אולי כמו בת פרעה שלנו?
בת המלך, עייפה מגינוני חצר וחנופה, מקשיבה למילים הפשוטות והישירות, ונעתרת בלי היסוס: "וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, לֵכִי; וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ"
דבר לא נאמר במפורש, אך בת פרעה החכמה קולטת הכל: המינקת היא אם התינוק, והשליחה – אחותו. שלוש נשים רוקמות יחד את השקר שיציל את חיי הילד ויהפוך אותו לנסיך מצרי.
ונגיעה של רגישות חברתית: יוכבד היא מסתננת זרה נטולת זכויות, בת לעם עבדים, ובנוסף לכל – עבריינית. אך בת המלך מבהירה מיד שהיא לא רואה בה שפחה אלא עובדת בשכר, וכך דואגת לפרנסתה ולכבודה גם יחד.
דבר לא נאמר עוד, והתסריטאי מקמץ במילים: "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ".
שוט סיום: על גדת הנהר עומדת האֵם עם התינוק בחיקה, לימינה האחות האמיצה, ולשמאלה הנסיכה הקסומה. שתיהן מביטות אל הילד היונק, אך עיניה של האם בוחנות את בת המלך, אימו החדשה של בנה.
מסביבן עומדות שותפות הסוד, אמתה ונערותיה של בת פרעה, מביטות בתינוק, חוות את רגע הפלא, עדות להצלה המופלאה – שהיא גם פשע חמור. איכשהו, יוכבד ובת המלך יודעות שסודן שמור איתן. שהן חלק ממעגל נשים שכוחו גובר על צו המלך.
מתחת לרגליהן התמונה מוכפלת, משתקפת במים השקטים. רוח מתחילה לנשוב בין קני הסוף, על פני המים רצים גלים קטנים. התמונה מתמוססת ונעלמת… זהו, הרגע נגמר.
הקסם התפוגג כלא היה, והסיפור זורק אותנו בחזרה לקרשים –
במעבר חד
בדיוק פסוק וחצי לוקח למשה להפוך מתינוק לגבר, והנה הוא יוצא מהארמון ו… "אקשן!"
"וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ
וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים
וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ –
הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?"
מכות, רצח, קבורה בחול, רשע, שנאה, התנצחות, איומים… ואלה רק היומיים הראשונים. מהר מדי חזרנו לעולם הגברים.
והלב רוצה להישאר עוד רגע בחמימות הזאת, שבה אישה מדברת עם אישה, בגובה העיניים, בכבוד אנושי בסיסי, גם אם אחת היא ילדת פליטים בזויה והשנייה בת מלך מורמת מעם. הן לא רואות מולן אויב, אלא בן אדם. בת חווה.
It's a Man's World
הרגע הנדיר על שפת היאור זוהר שבעתיים על רקע הכיעור והאלימות שממסגרים אותו. בתחילת הפרשה קם מלך חדש, ודבריו הראשונים לבני עמו אינם חזון אופטימי, אלא נאום הסתה רעיל: "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ."
המלך הוא בן לשושלת חדשה ודחוף לו לבצר את שלטונו. הוא בוחר בדרך הבדוקה: הסתה. הוא משווק להמונים גזענות מחוזקת באיום קיומי – האשמה ערטילאית בסיוע לאויב (שאינו ידוע) במלחמה (שטרם פרצה); את תמיכת המעמד הגבוה, הוא קונה בכסף. הפיכת הכנענים לעבדים נטולי זכויות ושכר היא צעד כלכלי מוצלח. העבדים בונים את הפירמידות שמאדירות את שם המלך, והסידור החדש מפרנס מעמד שלם של שוטרים ונוגשים. נראה שכולם מרוצים.
האמנם כולם? המקרא אינו מספר. אפשר לראות בסיפור בת פרעה דוגמה אחת של אי ציות וחתרנות, ועוד של חבורה שלמה. היו בוודאי מעטים נוספים שהתנגדו, אולי אפילו הסתכנו וסייעו לנרדפים; והיו רבים שהסבו את פניהם לצד השני, לא רואים, לא שומעים, לא מדברים, חיים את חייהם, דואגים לפרנסה, לילדים. הם ידעו מהי אהבה, מהם חמלה, וחסד, אבל לא כלפיהם – "הזרים", "האחרים". להם לא מגיע כל הטוב הזה. הם לא בני אדם, כמונו.
ואם אני מצרי עתיק, או מצרייה, במה אבחר? האם לראות בכל זר אויב, רק כי המלך ציווה, כי אמרו בחדשות; או פשוט לראות באימא – אימא; בילד בוכה – ילד בוכה?
כל דיקטטור צריך אויב, אמיתי או מדומיין, אויב שקל לשנוא כי הוא לא בן אנוש, כמונו. ההיסטוריה – וגם ההווה – מלמדים כי דה-הומניזציה היא תהליך קל, מהיר וכמעט לא כואב. הם זרים, הם שונים, מלוכלכים, נחותים, עצלנים, משריצים; וגם – הם פיקחים, הם עצומים, עשירים, פריבילגים, גוזלים את מקומות העבודה שלנו, את נשינו, זוממים להשמידנו. כולם אויבים, כולם בני מוות, גם ילדיהם. גם תינוקות.
ובתוך החושך הגדול הזה, זוהר כוכב אחד בודד. רגע האחווה הנשית על גדת היאור. חזק יותר מכל חוק נפשע ודעה קדומה. אתנחתא קטנה של שקט בפרשה רעשנית וגדושה אותות ומופתים ומעשי להטים.
ניסים לא מלמדים דבר. הם הנחתה מלמעלה, פירוטכניקה. מה לנו ולהם?
הרגע על גדת היאור לא ירד משמיים. הוא בא מבפנים, מהלב, אולי מהרחם. הרגע שבו אחיות שלא נפגשו מעולם, מגלות שכולן בנות משפחה אחת – בנות חווה.
חג שמח!
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 
יאיר. הקטע מרגש ממש. תודה
אהבתיLiked by 1 person