פרשת שמות כוללת חמישה פרקים עמוסי דרמות, שביניהם נחבאת סצנה קצרה, בקושי עשרה פסוקים, שונה מכל מה שבא לפניה או אחריה. רגע של מפגש אנושי אינטימי, בלי אף נס, אות או מופת, בלי אלוהים, ובעיקר – בלי גברים.

שמות פרק א': הנפילה

ספר בראשית מתיימר לספר על הולדת האנושות, אך עוסק בעצם בקורותיה של משפחה אחת. הספר מסתיים במותם של יעקב ויוסף, שמסתלקים בחיפזון ומפנים את הבמה למערכה הבאה.

ספר שמות פותח שלב חדש בתולדות עם ישראל: ממשפחה לעם. המהפך קורה כבר בפרק הראשון וגובה מחיר כבד. בני ישראל הם כבר לא משפחה, אלא מיעוט זר שמתרבה ומתעצם, מן הסתם על חשבון האוכלוסייה המקומית, ובנוסף –

"קָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף"

הנפילה כואבת. בספר הקודם חגגנו את סיפור ההצלחה המטורף של יוסף; דור או שניים מאוחר יותר, בני עמו משועבדים למלך רשע שממרר את חייהם ומעבידם בפרך. למרות זאת, הם ממשיכים להתרבות. פרעה מצווה על המיילדות העבריות להמית כל יילוד, אך הן מתחמקות בעורמה. אלוהים מנסה לעזור ומתגבר את הדמוגרפיה העברית… אופס! ההתערבות האלוהית רק מחמירה את המצב:

"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"

שמות פרק ב': עולם נשי

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי"

כך מתחיל סיפורו של גדול גיבורי התנ"ך, התינוק שיגאל את עם ישראל וייתן לו את תורתו, תורת משה. בפסוק הראשון אנחנו עדיין בעולם הגברי המסורתי: האיש הולך, והאיש לוקח, וקולה של האישה לא נשמע. ואז הכל משתנה. מכאן ואילך זהו עולם של נשים, והוא נפתח באקט הנשי האולטימטיבי –

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא"

האישה הרה ויולדת – כבר חידוש מרענן. בתנ"ך הגברים מולידים והנשים הן פונדקאיות אנונימיות. יתר על כן, אהבת האם לבנה, "ותרא אותו כי טוב", מזכירה יוצר מפורסם קודם שאהב כך את פרי יצירתו.

"וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים"

התנ"ך אוהב לקצר: דרמה ענקית בשלוש מילים. האם ממרה את פי המלך ומסכנת את חייה ואת חיי בנה. מה חושב על כך האבא? לא יודעים. האיש ההולך – הלך.

"וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר"

יוכבד, אם חד הורית לתפארת, עושה הכל לבדה, בחשאי. היא לא מבקשת עזרה, גם לא לאיטום התיבה. לבד היא מכינה תיבת נוח זעירה, אוטמת אותה טוב טוב בידיה, דמעותיה נושרות אל הזפת החמה.

היא מניחה את התיבה בין קני הסוף ובורחת. אסור לה להיות בסביבה כאשר התינוק יתגלה.

"וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ"

אחותו של משה באה מיוזמתה. היא סייעה בוודאי לאמה בחודשי המסתור, אך קשה להאמין שהאם ביקשה ממנה לבוא. היא רק ילדה, בת שש או שבע, אך אם תיתפס, תיחשב כשותפה לפשע, מורדת במלכות. פרעה לא מרחם על ילדי הגן.

ועכשיו – אילו זה היה סרט – נשמעים צעדים… מוזיקה מאיימת… קולות מתקרבים… אל התיבה מתקרבת פמליה מצרית רמת מעלה ובראשה בת פרעה, מלך שהוא חצי אל השולט במעצמה אדירה, רוצח התינוקות. התסריט מוכן לצילום, Shot by shot:

"וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר,

וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר;

וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף,

וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד,

וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה…"

הצופים באולם רוצים שהילדה תברח כבר לפני שתתגלה, עוצמים עיניים מלראות מה ייעשה לתינוק האסור…

"וַתַּחְמֹל עָלָיו–וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה"

אנחת הקלה עוברת בקהל. לנסיכה יש עין רואה ולב מבין. היא יודעת מייד מה פשעו של התינוק הנטוש ומדוע הוא שם.

frederick_goodall_-_the_finding_of_moses
סביר להניח שבת פרעה ונערותיה כבר החלו ברחצה כאשר התיבה התגלתה. נסו לדמיין מחדש את כל הסצנה – בעירום. "מציאת משה", פרדריק גודאל, 1885

מרים שומעת את הדברים. בשקט בשקט היא כבר פילסה את דרכה בין הנערות, ובלי ליפול ארצה ובלי להשתחוות, בלי "הוד מעלתה" ובלי "אם יורשה לי", היא פונה ישירות אל בת המלך:

"הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד?"

פעמיים היא משתמשת במילה הקטנה "לָךְ", מבססת עובדה: התינוק הוא שלך, בת המלך. בת המלך, עייפה מגינוני חצר וחנופה, מקשיבה למילים הפשוטות, הישירות, ונעתרת בלי להסס:

"וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, לֵכִי; וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ"

דבר לא נאמר במפורש, אך בת פרעה קולטת הכל: המינקת היא אם התינוק, והשליחה – אחותו. שלושתן רוקמות יחד את השקר שיציל את חייו, שיהפוך אותו לנסיך מצרי.

ונגיעה של רגישות חברתית: יוכבד היא מסתננת זרה, בת לעם עבדים, נטולת זכויות. אך בת המלך מבהירה מיד שהיא לא רואה בה שפחה אלא עובדת בשכר, דואגת לפרנסתה ולכבודה גם יחד.

"וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ"

סיום הסצנה: על גדת הנהר עומדת האֵם עם התינוק בחיקה, לימינה האחות האמיצה ולשמאלה הנסיכה הקסומה. שתיהן מביטות אל הילד היונק, אך עיניה של האם בוחנות את בת המלך, אמו החדשה של בנה. מסביבן עוד נשים, הנערות. גם הן מביטות בפלא.

מתחת לרגליהן התמונה מוכפלת, משתקפת במים השקטים. רוח מתחילה לנשוב בין קני הסוף, על פני המים רצים גלים קטנים. התמונה מתמוססת ונעלמת…

זהו, הרגע נגמר. הקסם התפוגג כלא היה, והסיפור זורק אותנו בחזרה לקרשים –

במעבר חד

פסוק וחצי לוקח למשה להפוך מתינוק לגבר, והנה הוא יוצא מהארמון ו…. "אקשן!"

"וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ;

וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים;

וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ.

וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ—

הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?"

מכות, רצח, קבורה בחול, רשע, שנאה, התנצחות ואיומים… ואלה רק היומיים הראשונים. מהר מדי חזרנו לעולם הגברים.

והלב רוצה להישאר עוד רגע בחמימות הזאת, שבה אישה מדברת עם אישה בגובה העיניים, בכבוד, גם אם אחת ילדת פליטים בזויה והשנייה בת מלך מורמת מעם. הן לא רואות מולן אויב, אלא בן אדם, בת חווה.

It's a Man's World

יופיו של הרגע הנדיר זוהר שבעתיים על רקע הכיעור והאלימות שממסגרים אותו.

בתחילת הפרשה קם מלך חדש, ודבריו הראשונים לבני עמו אינם חזון אופטימי, אלא נאום הסתה רעיל –

"הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ"

המלך הוא בן לשושלת חדשה ודחוף לו לבצר את שלטונו. הוא בוחר בדרך הבדוקה: להמונים קשי היום הוא משווק גזענות מחוזקת באיום קיומי – האשמה ערטילאית בסיוע לאויב (שאינו ידוע) במלחמה (שטרם פרצה).

למעמד הגבוה, הכסף מדבר. הפיכת הכנענים ממהגרי עבודה לעבדים נטולי זכויות ושכר היא צעד כלכלי מוצלח. העבדים בונים את הפירמידות שמאדירות את שם המלך, הסידור החדש מפרנס מעמד שלם של שוטרים ונוגשים, ונראה שכולם נהנים.

האמנם כולם? המקרא אינו מספר, אולי בכוונה. כמו בכל מקום, היו בוודאי מעטים שהתנגדו, אולי אפילו הסתכנו וסייעו לנרדפים; והיו רבים שהסבו את פניהם לצד השני, לא רואים לא שומעים לא מדברים, חיים את חייהם – ילדים, עבודה, חברים. הם ידעו אהבה מהי, מה הם חמלה, וחסד, אבל לא כלפיהם – "הזרים", "האחרים". להם לא מגיע כל הטוב הזה. הם לא בני אדם, כמונו.

ואם אני מצרי עתיק, או מצרייה, במה אבחר? האם לראות בכל זר אויב, רק כי המלך ציווה, כי אמרו בחדשות; או פשוט לראות באימא – אימא, בילד בוכה – ילד בוכה?

כל דיקטטור צריך אויב, אמיתי או מדומיין, אויב שקל לשנוא כי הוא לא בן אנוש, כמונו. כפי שמוכיחה ההיסטוריה, כמו גם ההווה, דה-הומניזציה היא תהליך קל, מהיר וכמעט לא כואב. הם זרים, הם שונים, מלוכלכים, נחותים, עצלנים, משריצים; וגם – הם פיקחים, הם עצומים, הם גוזלים את מקומות העבודה שלנו, זוממים להשמידנו. כולם אויבים, בני מוות, גם ילדים, גם תינוק בן יומו.

בחושך הגדול הזה, זוהר כוכב אחד בודד. רגע האחווה הנשית על גדת היאור. חזק יותר מכל חוק נפשע ודעה קדומה.

זוהי אתנחתא קטנה של שקט, בפרשה רעשנית וגדושת אותות ומופתים ומעשי להטים – סנה בוער, מטה הופך לנחש. וזו רק ההקדמה. אבל ניסים לא אומרים דבר. ניסים הם הנחתה מלמעלה, פירוטכניקה. מה לנו ולהם?

הרגע על גדת היאור לא ירד משמיים. הוא בא מבפנים, מהלב. אולי מהרחם. הרגע שבו אחיות שלא נפגשו מעולם, מגלות שכולן בנות משפחה אחת – בנות חווה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s