5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

ה-5 באוקטובר 1582 הוא אחד התאריכים המיוחדים בהיסטוריה: לא קרה בו כלום. למעשה, אין תאריך כזה, ולא רק יום אחד חסר – עשרה ימים שלמים נמחקו בין לילה מלוח השנה!

איך זה קרה?

הבעיה עם אורך השנה

המהפכה החקלאית הביאה עמה מהפכה נוספת, מהפכת הזמן. במשך מאות אלפי שנים העולם הסתדר עם ספירת זמן המבוססת על מחזור הירח, אבל מעתה זה לא הספיק. כדי לדעת מתי לזרוע ומתי לקצור, היה צריך לעבוד לפי שנת השמש, ולשם כך נדרש חישוב מדויק של אורך השנה, אתגר לא פשוט לידע ולטכנולוגיה של התקופה. קל היה להגיע למספר עגול, כמו 364 ימים שמתחלקים יפה לארבע עונות, אבל זה היה רק בערך.

בחוסר התחשבות אופייני, מי שתיכנן את היקום לא דאג שהיום, החודש והשנה יסתנכרנו למספרים שלמים. הירח משלים סיבוב ב-27 ימים ושליש (בערך), והארץ מקיפה את השמש ב-365 ימים ורבע (בערך). לוח השנה היוליאני, שנקבע ב-45 לפנה"ס על ידי יוליוס קיסר, הסתפק ברמת הדיוק הנ"ל, וקבע שנה בת 365 ימים בתוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. אבל גם זה היה רק בערך.

הסטייה היא רק 11 דקות וקצת, אבל במהלך השנים ההפרש הצטבר לפיגור רציני. אבותינו אמנם לא ידעו את הסיבה, אבל הם בהחלט ידעו שיש בעיה. ביום הקצר בשנה, ה-21 בדצמבר, השמש אמורה לזרוח בנקודה הצפונית ביותר על האופק, וביום הארוך ביותר, ב-21 ביוני – בדרומית. ככל שהלוח יצא מסינכרון, התאריך התרחק מהיום עצמו. אחרי כמה מאות שנים, הפער הגיע כמעט לשבוע.

ולמה זה היה כל כך חשוב? כי בדיוק באמצע הדרך בין היום הקצר והארוך, נופל יום השוויון האביבי, ה-21 במרץ, זמן קריטי לחישוב מועד הפסחא.

מתי מגיע הפסחא?

למרות הדמיון בשם ובתזמון, הפסחא אינו פסח. העולם הנוצרי אינו חוגג את יציאת מצרים, אלא את תחייתו של ישו ועלייתו השמיימה. האירוע המשמח קרה שלושה ימים אחרי הצליבה,שהייתה למחרת סדר פסח – הידוע גם בשם "הסעודה האחרונה".

במאות הראשונות לנצרות, חגגו את הפסחא ביום צליבתו של ישו, י"ד בניסן לפי התאריך העברי. השיטה כונתה בשם לטיני ארוך Quartodecimanism, שפירושו בערך "ארבע-עשריזם". זרמים אחרים בנצרות העדיפו לחגוג את תחייתו של ישו ולא את צליבתו, ועשו זאת ביום א' הראשון שאחרי הפסח העברי. לשיטתם, ישו נצלב ביום שישי ומכאן שתחייתו חלה ביום ראשון.

השיטות השונות גרמו לסכסוכים ולמחלוקות בין חסידי הדת הצעירה. יתר על כן, כל השיטות חייבו לברר אצל היהודים מתי פסח, וככל שהנצרות התרחקה מהלבנט לא תמיד היה קל למצוא יהודי זמין בסביבה. בכלל, הצורך להסתמך על היהודים המקוללים היה לצנינים בעיני אבות הכנסייה, שגם לא התלהבו מהלוח העברי שהיה פרימיטיבי למדי בהשוואה ללוח היוליאני המשוכלל.

בשנת 195 האפיפיור ויקטור הראשון אסר על השימוש בשיטת ה-14 ונידה את מי שהתעקש לדבוק בה. הקשר עם היהודים והלוח שלהם נותק בהדרגה, ובמרכזים המובילים של הכנסייה, אלכסנדריה ורומא, התגבש קונצנזוס: את הפסחא חוגגים ביום א' הראשון, שלאחר הירח המלא הראשון, שאחרי יום השוויון האביבי.

אבל העולם הנוצרי היה רחב וגדול, ובמקומות שונים המשיכו לחגוג לפי שיטות אחרות ולהתקוטט. בשנת 325 התכנסו שלוש מאות בישופים מרחבי שתי האימפריות הרומיות, המערבית והמזרחית, לוועידה האקומנית הראשונה, ועידת ניקיאה, במטרה לעשות סדר בעיקרי האמונה, לרבות קביעת מועד הפסחא.

462px-the_first_council_of_nicea
ועידת ניקיאה הראשונה, שנת 325

הוועידה החליטה שלא להחליט, והודיעה כי המועד ייקבע מדי שנה על ידי הפטריארך של אלכסנדריה. גם ללא החלטה רשמית, התקבע הכלל לפיו הפסחא יחול תמיד ביום א', ותמיד אחרי יום השוויון האביבי (21 במרץ).

חוסר הבהירות של ההחלטה, והצורך בשילוב מורכב בין מחזורי השמש, הירח והשבוע (שבכלל לא קשור לכלום), גרמו לדורות של נזירים טרוטי עיניים למלא אינספור טבלאות מסובכות בחיפוש אחר האלגוריתם שישים קץ לבלבול. לפעמים נראה היה שנמצאה מחזוריות כלשהי – של 19 שנים, של 84 – אך גם אלה לא עבדו לאורך זמן. הלוח הדתי והלוח האמיתי המשיכו להתרחק זה מזה. חישוב מועד הפסחא הפך לנושא קבוע ושחוק בכל כינוס תיאולוגי

דבר אחד טוב יצא מכל זה: מדע חדש נולד, ונקרא בלטינית computes, "חישוב". אותם טבלאות חישוב מורכבות הן האב הקדמון של ה-computer שעליו אני מקליד.

מסתמן פתרון

בתחילת המאה ה-16, הפער בין ה-21 במרץ ובין יום השוויון האביבי בפועל, הגיע לעשרה ימים. בשנת 1545 החליטה ועידת טרנט על רפורמה בלוח השנה, שתחזיר אותו למצבו המקורי. שוב מונו ועדות ושוב נשלחו בקשות למיטב המתמטיקאים. הפעם, עם פריחתה של האסטרונומיה ושיפור עצום בשיטות המדידה, נראה היה שהמדע ערוך לספק פתרון.

היה זה רופא צנוע ממחוז קלבריה ושמו לואיג'י ליליוס, שהציע שיטה אמינה המבוססת על אורך השנה המדויק. אם בכל שנה רביעית מוסיפים יום, במשך 400 שנה נוסיף 100 ימים. במקום זה, הציע ליליוס, נוסיף רק 97 ימים – נדלג על כל שנה רביעית שחלה במאה עגולה. כך זה עובד עד היום (בהתאמות קלות שלא ניכנס אליהן)

mezzobusto-lilio-capoano
לואיג'י ליליוס (1510-1576)

ליליוס הלך לעולמו לפני שזכה לראות את שיטתו מאומצת על ידי הוועדה שמינה האפיפיור גרגוריוס ה-13 – שעל שמו נקרא הלוח הגרגוריאני. לראשות הוועדה מונה כריסטופר קלאוויוס, מתמטיקאי ואסטרונום ישועי שתרם לנו את הנקודה העשרונית. קלאוויוס הסדיר את שיטתו של ליליוס והגדיר את עקרונותיה. היה צריך לסדר רק עניין אחד לפני שמאתחלים את הלוח החדש: לסגור את הפער של עשרת הימים החסרים.

היו כאלה שהציעו פתרון הדרגתי, להוריד יום בשנה, אולי כל עשר שנים, אך קלאוויוס הנחרץ דרש ביטול מיידי של עשרה ימים. בפברואר 1582 ההמלצה הפכה לצו אפיפיורי, נקבע מועד ליישומה והוזמנו לוחות שנה חדשים. המדפיס, אגב, לא סיפק את הסחורה בזמן, ופוטר.

reforma_gregoriana_del_calendario_juliano
הלוח החדש, LUNARIO NOVO. מעניין שבלטינית "לוח" הוא "לונאריו", שם שמשמר את המורשת הירחית שלו. שימו לב לימים החסרים בעמודה השמאלית.

ויהי ערב ויהי בוקר

אינני יודע כיצד נקבע התאריך – אולי נבחרה תקופה עם מעט ימי קדושים, או כאלה שסר חינם? כך או כך, בערבו של יום חמישי 4 באוקטובר אירופה הלכה לישון, והתעוררה לבוקר של יום שישי 15 באוקטובר.

הטלטלה לא הייתה כה דרמטית. רוב תושבי אירופה היו עדיין כפריים אנאלפביתים, והיחידים שידעו לקרוא וקבעו את מועדי השנה היו ממילא הכמרים. לא נרשמו הפרות סדר או מחאות המוניות.

כיבוש העולם

השינוי הונהג בתחילה במדינות הקתוליות, מה שכמובן גרם למדינות הפרוטסטנטיות להתנגד לו. שני הלוחות פעלו במקביל במדינות שונות, ובמסמכים מהתקופה מצוינים לעתים שני תאריכים, OS ו-NS ("אולד סטייל" ו"ניו סטייל"). המצב הוליד תופעות משונות, כמו מסעו של המלך ויליאם השלישי, שבשנת 1688 הפליג מהולנד ב-11 בנובמבר – ונחת באנגליה ב-5 בנובמבר!

עם הזמן גברו השיקולים המעשיים על השנאה הבין-דתית, ועד סוף המאה ה-18 עברה מרבית אירופה ללוח הגרגוריאני. בבריטניה זה קרה בספטמבר 1752, ועורר הפגנות תחת הסיסמה "החזירו לנו 11 ימים!" באמריקה, בנג'מין פרנקלין דווקא נהנה וכתב ביומנו: "בגילי המתקדם, נעים שאפשר ללכת לישון בשני לספטמבר ולא צריך לקום עד הארבע עשרה."

william_hogarth_028
An Election Entertainment: ציורו של ויליאם הוגארת (1755) מתאר אסיפת בחירות מושחתת עם פוליטיקאים זוללים, משתכרים ומתחנפים לקהל המצביעים. המפגינים שבחוץ נושאים שלט Give us our Eleven days (וגם קריקטורה אנטישמית של יהודי עם כיתוב No Jews, בלי קשר לנושא שלנו אבל בהחלט מזכיר את הבחירות אצלנו). הסצנה מסודרת בתבנית 'הסעודה האחרונה', ולא במקרה.

אחרונה להצטרף הייתה הכנסייה האורתודוקסית, בטענה שמדובר בחילול השם – למרות שהלוח היוליאני נקבע על ידי קיסר רומאי כופר, הרבה לפני הולדת ישו. בתחילת המאה העשרים, רוסיה התנהלה עדיין על פי הלוח הישן, ולכן מהפכת אוקטובר קרתה בעצם בנובמבר. אחרי המהפכה, כאשר הקומוניסטים עדכנו את הלוח, הם נאלצו לבטל כבר 13 ימים.

הכנסייה האורתודוקסית לא אימצה את הלוח במלואו, וחוגגת את כריסמס ב-7 בינואר, מה שאיפשר לרוסים לחגוג את ראש השנה פעמיים – מה רע? המעוז האחרון של הלוח היוליאני המקורי הוא הפטריארכיה הארמנית בירושלים, שמציינת את כריסמס ב-18 לינואר.

עד כאן

כשאני מתחיל בכתיבת הפוסט, אני אף פעם לא יודע לאן מחילת הארנב תוביל אותי, אבל איכשהו אני תמיד חוזר לאותן תחנות מוכרות: ירח ושמש, נשים וגברים, הזמן. אפילו לירושלים קפצנו ברגע האחרון…

תודה שטסתם "מועדים לשמחה" ולהתראות בטיסה הבאה!