כדוברי עברית, נפלה בחלקנו זכות גדולה לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, ואפילו להבין חלקים נרחבים ממנו. עם זאת, טעות להניח שמובנה של כל מילה בתנ"ך זהה למובנה כיום, בייחוד אם זו מילה נדירה שמובנה המקורי אינו ידוע לנו. דוגמה טובה לכך היא המילה "יתרון".
כפי שצוין בפוסט הקודם (הבל ורעות רוח), קהלת אוהב להשתמש במילים ובצירופים בלעדיים משלו. באותו פסוק שעסקנו בו, מופיעה מילה נוספת ששווה בדיקה:
"וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"
'יתרון' היא מילה פופולרית מאד בימינו: יש יתרון מדיני ויתרון צבאי ויתרון כלכלי; כל מוצר, משמפו ועד ראש ממשלה, מתהדר ביתרונות אמיתיים או מומצאים; ובכלל, בחברה שבה כולם עסוקים ללא הרף במדידה והשוואה, קשה לתאר את חיינו בלי עיסוק-יתר ביתרונותיו וחסרונותיו של כל דבר.
רובנו מניחים מן הסתם שיתרון נגזר מ'יותר', ומציין תכונה כלשהי שבזכותה שמפו X רך/זוהר/שקר כלשהו יותר משמפו Y; או מועמד א' חזק/אמין/סמל מין יותר ממועמד ב'. לפני שאסביר מדוע זה לא כך, נבחן רגע את המילה 'יותר', עוד מילה שחוזרת בכל משפט שני ושקשה לתאר את חיינו בלעדיה.
סליחה, מה זה 'יותר'?
כולנו רוצים יותר – יותר כסף, יותר כוח, מכונית חדשה יותר, בן/בת זוג יפים יותר, יותר ויותר ועוד יותר. לרצות יותר זה לא פשע; להיפך, זה האידיאל – חשבו למשל על האולימפיאדה, שכולה בסימן 'יותר'. בוודאי תופתעו לשמוע שאבותינו כלל לא הכירו את המילה הזאת…
'יותר' (במובן more) מופיעה בתנ"ך רק פעם אחת בלבד, במגילת אסתר, שנכתבה הרבה אחר שאר ספרי התנ"ך: "וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי".
כיצד נסביר זאת? האם אבותינו לא עסקו בהשוואות? האם הם הסתפקו במה שיש להם ולא רצו יותר? ובכן, אבותינו בהחלט ידעו להשוות: הנחש היה ערום [יותר] מכל חיית השדה, יעקב אהב את רחל [יותר] מלאה ואת יוסף [יותר] מכל בניו. הם רק לא ראו צורך במילה המיותרת 'יותר', שקיומה כמושג העומד בפני עצמו מאפיין את תקופתנו החומרנית.
'יותר' זה פחות או יותר?
השורש ית"ר דווקא מוכר היטב במקרא, אך הוא מציין בדרך כלל מעט ולא הרבה, את מה שנותר. 'נותר' ו'נשאר' הן מילים נרדפות וכמעט אין ביניהן הבדל. כידוע 'שארית' היא לא יותר אלא פחות – אז איך קיבלה 'יותר' משמעות הפוכה לגמרי?
בכך אשם ספר 'ויקרא', שעל פי ביקורת המקרא המודרנית נכתב על ידי ולמען שושלת הכוהנים בני אהרון. הספר, שחלקים נכבדים ממנו עוסקים בהעלאת הקורבנות, מצווה לתת את 'הנותרת', מה שנותר אחרי הטקס – בשר, שמן, מצות ומה לא – לכוהנים.
אמנם במקרים מסוימים צריך דווקא לשרוף את מה שנותר, אבל אפשר להניח שהכוהנים דאגו שלא להעלות יותר מדי בשר טוב בעשן. כך שינתה 'נותר' את מובנה: מהמעט שנשאר לכמות העודפת, התוספת, האקסטרות, ובמילה אחת: יותר.
יתרון: זו לא מציאה גדולה
נחזור למילה שהתחלנו איתה, יתרון: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", שואל קהלת (רטורית כמובן). ברור שהוא לא מנסה להשוות: הוא לא מנסה לומר שלאדם העמל אין יתרון על זה שאינו עמל, וגם לא שעדיף לעבוד בלילה ולא תחת השמש הקופחת. קהלת טוען שאין יתרון. נקודה.
אצל קהלת, 'יתרון' הוא תועלת או רווח. המקור בא אולי מהתחום הפיננסי: מה שנותר מההכנסות אחרי ההוצאות הוא היתרון. אלא שברצוני להציע פירוש חתרני, קצת בודהיסטי ובהחלט הולם את רוחו של קהלת: יתרון הוא מה שנותר, בסוף, קצת לפני שאנחנו מסתלקים מהעולם. או קצת אחרי.
קהלת עסוק הרבה במוות. ספרו הוא אוסף מחשבות ומסקנות של אדם זקן, אשר מסכם את חייו ומוצא אותם "הבל הבלים, הכל הבל". בני האדם אומרים שאלוהים בחר רק בהם, אבל –
"מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם, כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר."
קהלת נחרץ למדי: כולנו נגמור באדמה. הוא גם סקפטי לגבי הסיפורים על הישארות הנפש:
"מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?"
ולכן, מה שצריך להעסיק אותנו הוא רק אותו יתרון, מה שנותר, וגם לגביו יש לו ספקות – האם בכלל נשאר משהו בסוף?
"כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ, עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא; וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ. וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה, כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ; וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ, שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ. גַּם כָּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל, וְכָעַס הַרְבֵּה, וְחָלְיוֹ וָקָצֶף."
קהלת נהנה להתעלל בקוראיו. גם אם נראה לרגע שהוא מוצא בחיים האלה משהו חיובי, יתרון אמיתי, כמו למשל יתרון החוכמה על הטיפשות – "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" – אין צורך להיחפז עם האופטימיות. בפסוק הבא קהלת ממהר לשפוך עלינו דלי של מים קרים:
"וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר; וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם. בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל."
שוב נראה שיתרון זה לא מציאה גדולה. יתרון זה מה שנותר בסוף – אבל בסוף לא נותר כלום.
אז מה בכל זאת רוצה קהלת להגיד לנו?
קשה להוציא מקהלת מסר עקבי וחד משמעי, ולא רק בגלל שחלק ממילותיו סתומות בפנינו. כמו שאר ספרי התנ"ך, קהלת אינו מיקשה אחת ולא נכתב בידי אדם אחד. הנוסח הסופי גובש בעבודת עריכה מאומצת שניסתה איכשהו לשלב ולפשר בין מסורות מנוגדות ומסרים סותרים, דעות שונות וסיעות פוליטיות עוינות. אבל בתוך התערובת של ייאוש מוחלט, פתגמים נדושים ודברי נחמה חסרי שחר, זוהרות כמה פנינים שהזקן המריר השליך לפנינו:
וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ. כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.
כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת, בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה. כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.
טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם, וּלְאֶחָד, אֵיךְ יֵחָם.
לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ. כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.
בְּכָל עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.
הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ.
רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ.
וזאת אולי העצה החשובה ביותר של קהלת: החיים הם הבל, וכל ימי חייך הם ימי הבלך, ומה שנותר לנו לעשות זה רק דבר אחד:
רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.
ואם כבר מדברים על הבלים, אולי יעניין אתכם גם לקרוא קצת על "הבל ורעות רוח"?
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 