קהלת 2: יתרון זה חיסרון

קהלת 2: יתרון זה חיסרון

כדוברי עברית, נפלה בחלקנו זכות גדולה לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, ואפילו להבין חלקים נרחבים ממנו. עם זאת, טעות להניח שמובנה של כל מילה בתנ"ך זהה למובנה כיום, בייחוד אם זו מילה נדירה שמובנה המקורי אינו ידוע לנו. דוגמה טובה לכך היא המילה "יתרון".

כפי שצוין בפוסט הקודם, קהלת אוהב להשתמש במילים ובצירופים בלעדיים משלו. באותו פסוק שבו מופיע "הבל רעות רוח", מופיעה מילה נוספת ששווה בדיקה:

וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

"יתרון" היא מילה פופולרית מאד בימינו: יש יתרון מדיני ויתרון צבאי ויתרון כלכלי; כל מוצר, משמפו ועד ראש ממשלה, מתהדר ביתרונות אמיתיים או מומצאים; ובכלל, בחברה שבה כולם עסוקים ללא הרף במדידה ובהשוואה, קשה לתאר את חיינו בלי עיסוק היתר ביתרונותיו וחסרונותיו של כל דבר ועניין.

רובנו מניחים מן הסתם שיתרון נגזר מ"יותר", ומציין תכונה כלשהי שבזכותה שמפו X רך / זוהר / השלם את החסר / יותר משמפו Y, או מועמד א'  חזק / אמין / סמל מין / יותר ממועמד ב'. לפני שאסביר מדוע זה לא כך, נבחן רגע את המילה "יותר", עוד מילה שחוזרת בכל משפט שני ושקשה לתאר את חיינו בלעדיה.

סליחה, מה זה "יותר"?

כולנו רוצים יותר – יותר כסף, יותר כוח, מכונית חדשה יותר, אישה או גבר יפה יותר, יותר ויותר ועוד יותר. לרצות יותר זה לא פשע; להיפך, זה האידיאל – זה עתה הסתיימה האולימפיאדה שכולה בסימן "יותר". לכן  תופתעו בוודאי לשמוע שאבותינו בכלל לא הכירו את המילה הזאת…

cimg0841
בעולם הספורט, "יותר" היא מילת המפתח. לא לחינם היא חוזרת שלוש פעמים בסיסמת האולימפיאדה. אפשר היה פשוט לקרוא לה "יותריאדה"

"יותר" מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד (!) במובנה העכשווי, וגם זה במגילת אסתר, שנכתבה הרבה אחר שאר ספרי התנ"ך: "וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי".

כיצד נסביר זאת? האם אבותינו לא עסקו בהשוואות? האם הם הסתפקו במה שיש להם ולא רצו יותר?

ובכן, אבותינו בהחלט ידעו להשוות: הנחש היה ערום [יותר] מכל חיית השדה, יעקב אהב את רחל [יותר] מלאה ואת יוסף [יותר] מכל בניו, ויש דוגמאות רבות נוספות. הם רק לא ראו צורך במילה המיותרת "יותר", שקיומה העצמאי, העומד בפני עצמו, מאפיין את תקופתנו החומרנית.

יותר זה פחות או יותר

השורש ית"ר דווקא מוכר היטב במקרא, אך הוא מציין בדרך כלל מעט ולא הרבה, את מה שנותר. "נותר" ו"נשאר" הן מילים נרדפות וכמעט אין ביניהן הבדל, וכידוע שארית היא לא יותר אלא פחות. אז איך קיבלה המילה "יותר" את המשמעות ההפוכה?

moreless

בכך אשם ספר ויקרא, שעל פי ביקורת המקרא המודרנית נכתב על ידי ולמען שושלת הכוהנים בני אהרון. ויקרא, שחלקים נכבדים ממנו עוסקים בהעלאת הקורבנות, מצווה לתת את "הנותרת", מה שנותר אחרי הטקס – בשר, שמן, מצות ומה לא – לכוהנים. אמנם במקרים מסוימים צריך דווקא לשרוף את מה שנותר, אבל אפשר להניח שהכוהנים דאגו שלא להעלות יותר מדי בשר טוב בעשן.

כך שינתה "נותר" את מובנה: מהמעט שנשאר לכמות העודפת, התוספת, האקסטרות, ובמילה אחת: יותר.

יתרון: זו לא מציאה גדולה

זה המקום לחזור למילה שהתחלנו איתה, יתרון: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", שואל קהלת (רטורית כמובן). ברור שהוא לא מתכוון למובן ההשוואתי: הוא לא מנסה לומר שלאדם העמל אין יתרון על זה שאינו עמל, וגם לא שעדיף לעבוד בלילה ולא תחת השמש הקופחת. הוא אומר שאין יתרון. נקודה.

אצל קהלת "יתרון" הוא תועלת או רווח. המקור בא אולי מהתחום הפיננסי: מה שנותר מההכנסות אחרי ההוצאות הוא היתרון. אלא שברצוני להציע פירוש חתרני, קצת בודהיסטי ובהחלט הולם את רוחו של קהלת:

יתרון הוא מה שנותר בסוף, קצת לפני שאתה מסתלק מהעולם. או קצת אחרי.

קהלת עסוק הרבה במוות. ספרו הוא אוסף מחשבות ומסקנות של אדם זקן, אשר מסכם את חייו ומוצא אותם "הבל הבלים, הכל הבל". בני האדם אומרים שאלוהים בחר רק בהם, אבל –

"מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם, כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר."

קהלת נחרץ למדי: כולנו נגמור באדמה. הוא גם סקפטי לגבי הסיפורים על הישארות הנפש:

"מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?"

ולכן, מה שצריך להעסיק אותנו הוא רק אותו יתרון, מה שנותר, וגם לגביו יש לו ספקות – האם בכלל נשאר משהו בסוף?

"כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ, עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא; וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ. וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה, כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ; וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ, שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ. גַּם כָּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל, וְכָעַס הַרְבֵּה, וְחָלְיוֹ וָקָצֶף."

קהלת נהנה להתעלל בקוראיו. גם אם פתאום נראה שהוא מוצא משהו חיובי בחיים האלה, יתרון אמיתי, כמו למשל:

"וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" –

חכו רגע עם האופטימיות. בפסוק הבא הוא ממהר לשפוך עלינו דלי של מים קרים :

"וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר; וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם. בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל."

שוב נראה שיתרון זה לא מציאה גדולה. יתרון זה מה שנותר בסוף – אבל בסוף לא נותר כלום.

אז מה בכל זאת מנסה קהלת להגיד לנו?

קשה להוציא מקהלת מסר עקבי וחד משמעי, ולא רק בגלל שמילותיו לעתים סתומות בפנינו. כמו שאר ספרי התנ"ך, קהלת אינו מיקשה אחת ולא נכתב בידי אדם אחד. הנוסח הסופי גובש בעבודת עריכה מאומצת שניסתה איכשהו לשלב ולפשר בין מסורות מנוגדות ומסרים סותרים, דעות שונות וסיעות פוליטיות עוינות. אבל בתוך התערובת של ייאוש מוחלט, פתגמים נדושים ודברי ניחומים דתיים חסרי שחר, זוהרות כמה פנינים שהזקן המריר השליך לפנינו:

וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ. כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.

כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת, בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה. כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.

טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם, וּלְאֶחָד, אֵיךְ יֵחָם.

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ. כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.

בְּכָל עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.

הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ.

רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ.

וזאת אולי העצה החשובה ביותר של קהלת: החיים הם הבל, וכל ימי חייך הם ימי הבלך, ומה שנותר לנו לעשות זה רק דבר אחד:

רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.

מודעות פרסומת

קהלת 1: הבל ורעות רוח

קהלת 1: הבל ורעות רוח

כולנו מכירים את הביטוי המפורסם מספר קהלת, וכולנו יודעים גם שמובנו הוא "שטות גמורה, קשקוש". על פי מילון אבן שושן, "הבל" הוא "שווא, אפס, כזב", כמו האד העולה מן הפה וכבר נעלם. גם הרוח מובנת: כאז כן היום, היא יכולה לייצג רוח מוחשית, זו שנושבת בחוץ; או אחד ממובניה הסמליים: נפש, נשמה, אופי וכדומה. אבל מהי בעצם "רעות"?

קהלת הוא בן חורג במקרא. נוסף למסריו הקודרים והחתרניים שסותרים כמעט כל מה ששאר ספרי התנ"ך מטיפים לו, הוא מתייחד גם בסגנון משלו. שפתו של קהלת נשמעת לפעמים מודרנית להפליא, וקטעים רבים ממנו מככבים בספרות ובשירה בת זמננו (אצל ברוס ספרינגסטין למשל).

אם אתם חובבי שירה בציבור, בטח גם לכם יצא לשיר את "ליל חניה" של נתן אלתרמן בלחן המקסים של יאיר רוזנבלום, בלי להבין אף מילה מהפזמון החוזר.

קהלת משתמש במילים וביטויים נדירים, שחלקם ייחודים רק לו ולא תמיד קל לפענח את מובנם. "הבל ורעות רוח" מופיע בספר ארבע פעמים, ונצטט את הראשון והמוכר ביותר: וּפָנִיתִי אֲנִי, בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל, שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

Whodunit?

כמקובל בעברית, הפתרון מסתתר בדנ"א של המילה – באותיות השורש שלה. הבעיה היא שהשורש אינו ידוע בוודאות, ושמאותן אותיות (רע"ה? רו"ע? רע"ע?) ניתן לגזור מובנים שונים. זה הזמן לכנס את כל החשודים בטרקלין, ולאפשר לבלש הבלשן לנפות את החפים מפשע ולנסות לגלות את האשם.

1) רעות במובן הרע של המילה

החשוד המיידי הוא כמובן הרוע, במובנו המייקל ג'קסוני: I'm bad, I'm bad, really really bad. רמז מחשיד הוא הצירוף "רוח רעה", המוכר מסיפורו של שאול המלך שנתקף רוח רעה ורק נגינתו של דוד בכינור הוציאה אותו ממנה. "רוח רעה" היא סוג של דיכאון עמוק או דיבוק שנכנס באדם, ולעתים יכולה להתפרש גם כקנאה ושנאה (רוח רעה עברה ביניהם).

כך או כך, המובן אינו מתאים. חוץ מזה, בתנ"ך יש רוע ויש רעה (כמו "רעה תחת טובה"), ואין צורך בגזרה נוספת. נקסט!

2) הרעות נשאנוך בלי מילים

כמה מילונים, ביניהם אבן שושן והמילון האטימולוגי של קליין, סוברים ש"רעות רוח" היא "התחברות אל הרוח", מלשון רעות – חברות. לרעות פירושו גם להתחבר, ויתכן שהמובן המקורי של "רועה צאן" הוא מי שמכנס ואוסף את הכבשים. "רועה זונות" למשל, אינו סרסור כפי שנהוג לחשוב בטעות, אלא הלקוח, מי שמתחבר לזונות.

האם רעות רוח היא התיידדות עם הרוח? החיבור לרוח אינו משכנע. יתר על כן, רעות (ידידות) כותבים בצירה ורעות (רוח) בשווא. נעבור לחשוד הבא.

3) לרש"י יש פתרון רעוע

לדעת רש"י, רעות נגזרה מלשון רעוע – שבור, מט לנפול, ומכאן שרעות רוח היא שברון רוח. במקרא השורש רע"ע אכן מציין שבירה וריסוק, למשל "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם" (תהלים ב). ירמיהו מצליח לכנס שלושה מובנים בפסוק אחד: "כָּל-רֹעַיִךְ תִּרְעֶה-רוּחַ, וּמְאַהֲבַיִךְ בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ: כִּי אָז תֵּבֹשִׁי וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל רָעָתֵךְ" – את כל רועייך (הרעים שלך, מאהבייך) תרעה (תשבור, תרוצץ) הרוח … ואז תתביישי בגלל כל הדברים הרעים שעשית.

עם כל הכבוד לרש"י, רעות רוח אינה קשורה לנפש רעועה ורצוצה. הביטוי "נשברה רוחו" מציין צער ואכזבה, אך אינו קשור להבלים ולשטויות. מי הבא בתור?

4) זה רעיון!

מועמד מפתיע הוא שורש נשכח שמובנו "לחשוב, להרהר". משורר תהלים למשל, אומר לה': "אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי, בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק". לרעי – למחשבתי, ללבי. מאותו שורש נגזר גם "רעיון", עוד מילה ייחודית לקהלת המופיעה שלוש פעמים בספר. יתר על כן, היא מופיעה פעמיים בצירוף דומה – "רעיון רוח": "וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה, וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת: יָדַעְתִּי, שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ". פעם נוספת היא  מקושרת דווקא ללב: "כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

לדעת רש"י "רעיון רוח" זהה ל"רעות רוח" ומובנו שברון רוח, ו"רעיון לב" הוא שברון לב. זה לא ממש מסתדר, אך קשה גם לפרש את רעות רוח כמחשבה אודות רוח, או הרהור נישא ברוח… לא משכנע.

5) הריעו לרעות בקול תרועה

חשוד נוסף, לא ממש סביר אבל צריך לבדוק, הוא השורש רו"ע, שדווקא אינו קשור לרוע אלא הוא ממקור אונומטופאי ומציין קולות שירה ותרועה, או קהל המריע למנצחים.

דקדוקית זה אפשרי, אבל הרוח הרי מנשבת חרש ולא מריעה, ומה הקשר בין צעקות שמחה ותרועות שופר ובין דברי הבל? נשארנו עם אופציה אחרונה:

6) רועה – אוהב כבשים?

יש עוד אפשרות אחת שלא נבחנה: רעייה, טיפול בצאן. כפי שמשורש רא"ה נגזרות ראייה וגם ראות, גם משורש רע"ה ניתן לגזור את הרעות. נשמע מופרך? במקרה יש רמז מסגיר בספר הושע, שבו הנביא מוכיח את עמו: "אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם, כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה". הרועה מקביל כאן לרודף, וזה הגיוני – הרועה הולך מאחורי העדר ומכנס אותו; הובלה בראש העדר נקראת "לנהוג".

לאחר ששאר האפשרויות נפסלו, נראה שנמצא הפתרון: רעות רוח היא ניסיון שווא לרעות את הרוח. אולי זו הגירסה המקורית של הביטוי "לופט גשפט" – עסקי אוויר. נסו לראות את הנביא כסטנדאפיסט קדמון, רץ ומנופף בידיו לקול מצהלות הקהל, מנסה לכנס את הרוח ולגרום לה לנוע בכיוון הרצוי. מי אמר שאין הומור בתנ"ך?

 

בפוסט הבא: וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן  תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – מה זה בעצם "יתרון"?