יום השפה העברית: מהפכת האלפבית

יום השפה העברית: מהפכת האלפבית

הכתב שבאמצעותו אתם קוראים את הבלוג הזה, מבוסס על האלפבית הכנעני – האב הקדמון של כמעט כל כתבי תבל. האלפבית הוא הסטארט-אפ המצליח בכל הזמנים, אך דרכו הייתה רצופה מהמורות. כיצד הפכה המצאה עילגת, שנולדה במכרה נידח בלב המדבר, לאמצעי התקשורת המוביל בעולם?

שלום כיתה א'

השפה הפכה אותנו מקופים להומו סאפיינס, "האדם החכם" (נניח); הכתב הפך אותנו לשליטי העולם. זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית, אך עד שתהפוך לסטנדרט עולמי נדרשו כמה שלבי ביניים, ניסויים וטעיות.

הכתב הוא המשכה של המהפכה החקלאית, שהחלה בסביבות האלף העשירי לפנה"ס. החקלאות הולידה את הכפר, ואחרי כארבעת אלפים שנים, צמחה ממנו עיר. בערים הראשונות, ערי המדינה של שוּמֵר, מתפתחים הון ושלטון, דת ומסחר, מעמדות ומקצועות. כל אלה מייצרים וצורכים מידע, שנמסר אך ורק בעל פה. הקדמונים מאומנים לשנן ולזכור רשימות ארוכות (כפי שידוע לנו מתרבויות חסרות כתב בעידן המודרני), אבל זה מוגבל ומגביל. העולם צמא ל… משהו. משהו שעדיין אין לו שם. סוג של תקשורת מרחוק.

3500 לפנה"ס: כתב נולד (ואפילו שניים)

ms3029
כתב היתדות השומרי בראשית דרכו (המאה ה-26 לפנה"ס). ניתן עדיין לזהות את המקור הציורי.

באמצע האלף הרביעי לפנה"ס, ובשני מקומות בנפרד, מופיעות שתי מערכות כתב, השוּמֵרי והמצרי. הם שונים למראה אך מבוססים על רעיון זהה. שניהם כתבי ציורים, שבהם כל עצם או מושג מיוצגים על ידי סמל. השומרים מפשטים אותם לקווים מוטבעים בחימר; המצרים דבקים בציור מפורט של הסימן על גבי פפירוס.

לכל שיטה יתרונות משלה. בכתב היתדות הכתיבה קלה ופשוטה, הטבעת מקלון בטיט לח, אך רק לכאורה. זוהי מערכת מסובכת ומבלבלת, עם סימנים שכוללים עשרה קווים ויותר. גם הקריאה קשה – לוחות החימר קטנטנים וכתובים בצפיפות, והסימנים דומים וקשים לפענוח. זה הכתב הכי לא נוח לקריאה, לדברי המעטים שיודעים לקרוא אותו.

לעומתו, כתב חרטומים הוא קומיקס מאיר עיניים שבו כל צורה ברורה ושונה מחברתה – אך הכתיבה מחייבת מיומנות וכישרון.

download
זה לעומת זה: השוואה בלתי הוגנת

שתי השיטות חולקות בעיה משותפת: הן מצריכות הכרת אלפי סימנים, ולכן הכתיבה היא נחלתם של קומץ יודעי ח"ן, הסופרים, שהופכים למעמד חדש ורב השפעה. בעזרתם הכתב משגשג ומתפתח, מתעודות מסחריות וכתובות מלכותיות ועד סוגות חדשות – ספרות, שירה, משלים וכתבי קודש.

במסופוטמיה ובמצרים נבנות אימפריות אדירות, ששלטונן והכנסותיהן נשענים על תקשורת חובקת עולם ויודעת כל. בפרוס האלף השני לפנה"ס, שני הכתבים מצויים בשיאם וחולקים בינהם את העולם. איש אינו יכול לשער שהם רק מבוי סתום אבולוציוני.

הדור הבא כבר כאן, אך הטוען לכתר בכלל לא יודע שהוא כזה. כמו היונק הראשון, יצור עכברי עלוב שמתרוצץ בין רגלי הדינוזאורים האדירים, אין כל אינדיקציה לכך שצאצאיו יירשו את הארץ. איש אינו יודע לקרוא את הכתובת שעל הקיר.

1800 לפנה"ס: ההמצאה

סרביט אל-ח'אדם הוא אתר ארכיאולוגי בדרום-מערב סיני, שבו כרו המצרים טורקיז ונחושת במשך אלפי שנים. את המכרות ניהל מנגנון מצרי בירוקרטי, צבאי ודתי, ועבדו בהם כנענים רבים – מובילי שיירות, מנהלי עבודה, בנאים, חיילים וכּּּוֹרים.

bsba360204100l
גילוי הכתב הפרוטו-כנעני מיוחס לארכיאולוג הבריטי סיר פלינדרס פטרי, אם כי למעשה הייתה זו אשתו הִילדה שהבחינה בשרבוטים המוזרים.

האתר התגלה באמצע המאה ה-18, אך רק בשנת 1905 התגלו בו כתובות בכתב מסתורי. סימני הכתב הזכירו קצת כתב חרטומים, אך היו פשוטים יותר – ומעטים. רק 30 סימנים.

הכתב זוהה כשפה שמית וכונה "אלפבית פרוטו-סינאי" (כיום מעדיפים "פרוטו-כנעני"). זהו אביו הקדמון של הכתב שלפניכם, כתב פונטי טהור ראשון בעולם, שבו כל סימן מייצג צליל (גם האכדית והמצרית פיתחו סימנים פונטיים לתעתוק שמות זרים וכד', אך מרבית סימני הכתב שלהן ייצגו מושגים). עוד חידוש היה הכתיבה מימין לשמאל, בניגוד לכתב החרטומים שנכתב לשני הכיוונים.

serabit_2_sm
ספינקס קטן (24 ס"מ) שהתגלה בסרביט, ועליו כתובת בכתב חרטומים ומתחתיה שורה בכתב פרוטו-כנעני, שפענוחה איפשר את זיהויו (כמו אבן רוזטה). הטקסט הוא "מהב בעלת", אהוב בעלת, המקבילה הכנענית של האלה האתור, אדונית הטורקיז. כיום במוזיאון הבריטי.

מי המציא את האלפבית?

החוקרים הראשונים ייחסו את המצאת הכתב לכנענים רמי דרג שעבדו מול המצרים, בראשות אציל בשם חֶבֵּדֶדּ. אך לפי האגיפטולוגית פרופ' אורלי גולדווסר ("יציאת מצרים של הכתב"), היו אלה חבורת עובדים פשוטים וחצי אנאלפביתים [אופס… אנכרוניזם!]

המצרים היו כותבים אובססיביים. הכנענים ראו כיצד פפירוסים מעבירים מידע, בשורות נחקקות בסלע ובקשות נשלחות לאלים – שכנראה נענו להן; גם הם רצו להביע את עצמם בשפתם, ואולי הזדקקו לשפת סתרים שהסוהרים והנוגשים לא יבינו. בלילות המדבר הם ממציאים כתב פרימיטיבי, הפשטה גסה של הירוגליפים מצריים, שבו כל אות מייצגת צליל, ומבוססת על מילה מצרית שמתחילה באותו צליל (סקירה מפורטת בבלוג "כתובות עבריות עתיקות").

proto_sinaitic_sign
"הדרך החדשה לכתיבה שיצרו הכנענים במדבר סיני הייתה המצאה גאונית. במקום מאות סימנים הם השתמשו בפחות משלושים סימנים שמסמנים צלילים, שבאמצעותם ניתן לייצג כל מלה בשפה" (פרופ' אורלי גולדווסר)

קשיי למידה

הרעיון אכן גאוני, אך הביצוע מתקשה להמריא. הכתב הכנעני לא נולד בארמון ולא במקדש, ומוצאו הדל ניכר בכתובות המעטות ששרדו: אין שורות מסודרות, כל אות היא בגודל אחר, והמראה הכללי מזכיר טיוטה גסה.

b06הכורים חוזרים לכנען ובציקלונם הכתב שהמציאו במדבר, אבל החידוש לא נקלט. לצרכים רשמיים משמשת האכדית, ובתקופות של שליטה מצרית – כתב החרטומים. רוב האוכלוסייה אינה יודעת קרוא וכתוב, וצעיר כנעני שאפתן שמחפש קריירה כסופר יעדיף ללמוד כתב יתדות (או חרטומים, תלוי מתי).

שש מאות השנים החסרות

thn_1024x768_tid64621_item_main_pic_487794
לוח גזר (1000 לפנה"ס), כיום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול

כשש מאות שנים עוברות בלי אף כתובת כנענית, אבל הכתב שורד. הוא משמש כנראה לצרכים ביתיים ומקומיים, ונכתב על חומר מתכלה כגון קלף, שלא שרד. ללא מעמד רשמי, ובלי מסורת של למידה וכתיבה, הכתב הכנעני אינו הופך לאמצעי תקשורת לאומי. כאשר הוא מתגלה שוב בלוח גזר, הדוגמה הראשונה לכתב עברי, הוא עדיין דל וגס.

אך האלפבית לא דורך במקום. הוא נודד צפונה וצץ מחדש בפניקיה שבקצה ארץ כנען. הכתובת הפניקית הקדומה ביותר (1000 לפנה"ס) חקוקה על ארונו של אחירם מלך גבל – והיא מושלמת! זו מערכת כתב מסודרת, שיטתית ומקצועית, רחוקה עד מאד משרבוטי הכורים העילגים.

fe16a8dd089ee5fd766e2b2a3ca2f3fc
"ארון אשר עשה אתבעל בן אחירם מלך גבל לאחירם אביו כאשר שמו ב(בית ה)עולם ואם מלך במלכים או סוכן בסוכנים או מפקד(?) צבא יעלה (על) גבל ויגלה ארון זה, ישבר חוטר משפטו, יתהפך כסא מלכותו ונחת תברח מגבל, והוא, תימח כתובתו …"

כיצד התפתח הכתב הפרוטו-כנעני הגס לפניקית רהוטה? לאן הוא נעלם במשך 600 שנה? ואיפה נמצאת החוליה החסרה?

1500 לפנה"ס: מעקף בלתי צפוי

כדי להפוך מהמצאה גולמית של פועלים בורים לשיטת הכתב השלטת בעולם, נדרש שלב פיתוח נוסף. זה קורה הרחק מהמדבר, באקלים הכמעט אירופי של אוגרית (שעליה כבר כתבנו בפוסט על יום ירושלים), עיר נמל כנענית משגשגת, כיום בצפון סוריה. בין המאות ה-15 וה-12 לפנה"ס, אוגרית מנהלת קשרי סחר ותרבות חובקי עולם, שמתועדים בכתב יתדות צפוף על גבי אלפי לוחות חימר.

זוהי תרבות מפותחת ויודעת ספר, ששפתה ותרבותה קרובות מאד לעולם המקרא. אוגרית שוכנת בצומת אסטרטגי, בין מסופוטמיה לים התיכון ובין האימפריה החיתית למצרים. תושביה הכנענים הם סוחרים ובעלי מקצוע מבוקשים, והם נמצאים בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון.

סביב המאה ה-15 מגלים כוהני אוגרית – או סוחריה – את הפוטנציאל שטמון באלפבית הכנעני, מוצר עממי ששימש עד אז לצרכים מקומיים בלבד. הם מחליטים לשדרג אותו לשיטת כתב מסודרת, שתהיה ראויה לדברי מלכים ואלים.

טעות גדולה

האוגריתים עושים טעות גורלית: הם בוחרים לכתוב את שפתם – שפה שמית כמעט זהה לעברית – בכתב יתדות. את הסיבות לכך נוכל רק לשער:

  • יתכן שהם העדיפו את הסדר המופתי של כתב היתדות, כתב בינלאומי מסוגנן היטב עם אלפיים שנות ניסיון, על הסימנים המגושמים של הכתב הכנעני הצעיר, שנשא עדיין אופי פיקטוגרפי ונראה די עלוב;
  • אולי הם שייכו את עצמם למרחב האכדי, ורצו להתרחק מהתרבות המצרית שעקבותיה עוד ניכרו בכתב הכנעני;
  • וסיבה הגיונית יותר: אמנות הכתיבה נשלטה בידי מעמד הסופרים, גילדה מקצועית שמרנית וקנאית שהתנגדה לחידושים שיפגעו במעמדה.

שמרנות, סנוביזם או ועד עובדים חזק – כך או כך, הכתב האוגריתי שימר את רעיון האלפבית, אך וויתר על האריזה.

[אולי לא לגמרי. החוקר בריאן קולס טוען כי יש קשר בין שני סוגי הכתב. כתב היתדות מורכב משני אופני הטבעה של הקנה: סימן היתד וזווית ("פינה"). קולס הראה שלאותיות כנעניות מעוגלות, כגון טי"ת, עי"ן וקו"ף, נוספו באוגריתית "פינות", שלטענתו מציינים עיגול – שלא ניתן לציירו בטכניקת היתדות. אם הדבר נכון, זהו ניסיון טיפוגרפי חלוצי.]

267dd5c9a1a574444da28c37fdf355dd

הכתב הכנעני המקורי נזנח, אך השיטה הרוויחה. אימוצה על ידי תרבות משכילה, אוהבת ספר ומפותחת פי כמה מזו של רועי כנען הנחשלים, היה שלב מכריע בהתפתחות האלפבית. הדקדוק והתחביר הוסדרו ונחקקו בחימר, ואיתם דברי שירה, מיתוסים ואגדות, כתובים בסגנון ובמשקל דומים להפליא לעברית המקראית.

בתחילת המאה ה-12 מתחוללת בצפון כנען מהומה (Late Bronze Age Collapse), שסיבותיה אינן מחוורות לגמרי אך התוצאה ברורה: רוב ממלכות האזור קורסות. גם אוגרית נחרבת ונשרפת עד היסוד. העיר, תרבותה והכתב שלה נמחים מעל דפי ההיסטוריה ונשכחים מלב עד לתחילת המאה ה-20.

1000 לפנה"ס: המהלך מושלם

בזכות שיקוליהם המוטעים בדיעבד של סופרי אוגרית, קוצרים את הקרדיט על המצאת האלפבית שכניהם הפניקים, שמסדרים את הכתב הפרוטו-כנעני בשורה אחידה של סימנים, כל אות נבדלת וקלה לזיהוי.

לפניקים יש כבר ניסיון בלתי מוצלח אחד בעיצוב כתב. בחפירות גבל (ביבלוס, בערבית ג'ובייל, היום בצפון לבנון) התגלו כעשר כתובות בכתב הברות מסתורי שטרם פוענח, ממחצית האלף השני. הכתב כלל כ-70 עד 90 סימנים, חלקם דומים להירוגליפים מצריים. החשיבה הייתה כנראה דומה לזו של אוגרית – ניסיון לתעתק שפה כנענית באמצעות שיטת כתיבה נפוצה ומוכרת. כתב ההברות של ביבלוס צלח עוד פחות.

הפניקים הם סוחרים, אומנים ויורדי ים. מביבלוס הם מפליגים מערבה ליוון ודרומה למצרים, שם הם לומדים את אמנות הכתיבה בדיו על פפירוס, שמאפשרת לצייר כל סימן גרפי, ישר או מעוגל. כחמש מאות שנה לאחר כשלון כתב ההברות של ביבלוס, הם עולים על רעיון חדש -והפעם זו הצלחה חסרת תקדים.

vqt289rb9d_phoenicianאת השיטה הם משאילים משכנתם לשעבר, אוגרית חסרת המזל, שהותירה אחריה ערימות של לוחות חרס חסרי ערך, כתובים בשפה דומה לפניקית. כל שעליהם לעשות הוא לתרגם את הסימנים לכתב כנעני – והופ! כתב חדש נולד!

מכתבי הפניקים עצמם נותרו לנו שרידים מעטים. הפפירוס, שמשתמר כה טוב במדבר, לא שרד את אוויר הים הטחוב, וכך גם הקלף. אבל האלפבית כבר אינו זקוק להם.

הסוחרים הפניקים מפיצים את האלפבית המשודרג ברחבי אגן הים התיכון. השילוב של שפה גרפית פשוטה וקליטה, שימוש בפפירוס קל ונוח לשינוע, ושיטה פשוטה וחסכונית בחוקים, הופך את האלפבית לאינטרנט של העולם העתיק.

הפניקית הייתה שפה שמית, ומקור שם העיר גבל יכול להיות [עיר] "גבול", או "הר", ג'בל בערבית. היוונים סירסו את השם ל"ביבלוס", והוא הפך אצלם לכינוי למוצר החשוב והנפוץ ביותר שבא מגבל, הפפירוס, ובהמשך למה שנכתב עליו. ביוונית, "ספרים" הם "ביבליה", ומכאן נגזר השם המקובל ברוב שפות העולם לתנ"ך.

800 לפנה"ס: הפריצה העולמית

היוונים מאמצים את הכתב הפניקי לשפתם בשינויים קלים, שעיקרם סיבוב האותיות ב-90 מעלות. גם השמות נשארים: אל"ף היא אלפא, בי"ת – ביתא, גמא, דלתא וכה הלאה. הם משפרים את ההמצאה על ידי הוספת אותיות תנועה, וכך פותרים את בעיית הניקוד שמפריעה לקוראי עברית עד היום.

פתיחת השלוחה היוונית הייתה מהלך שיווקי מרחיק לכת. היוונית היא שפה אינדו-אירופית; מעתה האלפבית אינו מוגבל רק לשפות השמיות שעבורן הוא נוצר, אלא מדיום אוניברסלי.

digram-arabicהיוונית מולידה את הכתב הלטיני והקירילי, שמכסים יחד את כל שפות אירופה ואמריקה, וחלקים מאסיה ומאפריקה. בערוץ המקומי, הכתב הכנעני משרת שפות שמיות נוספות, ובראשן הערבית, שכובשת חצי עולם. וכמובן הכתב העברי המרובע, צנוע אבל שלנו.

מהפכת האלפבית הופכת את הידע לנחלת הכלל. כמו מהפכת הדפוס של גוטנברג או האינטרנט של ימינו, היא פותחת עוד שער בדמוקרטיזציה של הידע, מפילה עוד חומה.

אך עם כל הכבוד לסוחרים הפיניקים, אין לדעת אם הם היו מצליחים להמציא את האלפבית על סמך הבסיס הכנעני הדל, ללא עבודת ההכנה של אוגרית, אשר פיתחה ותירגלה כתיבה אלפביתית רהוטה במשך שלוש מאות שנים.

גם אם אוגרית הייתה רק "החוליה החסרה" בין הכורים הכנעניים ובין האלפבית הפיניקי שכבש את העולם, מגיע לה לקבל בחזרה קצת מכבודה הנשכח.

 

פסח: אם ואחות ונסיכה קסומה

פסח: אם ואחות ונסיכה קסומה

פרשת 'שמות' כוללת חמישה פרקים עמוסי דרמות, שביניהם נחבאת סצנה קצרה, בקושי עשרה פסוקים, שונה מכל מה שבא לפניה או אחריה. רגע של מפגש אנושי אינטימי, בלי אף נס, אות או מופת, בלי אלוהים, ובעיקר – בלי גברים.

שמות פרק א': הנפילה

ספר בראשית מתיימר לספר על הולדת האנושות, אך עוסק בעצם בקורותיה של משפחה אחת. הספר מסתיים במותם של יעקב ויוסף, שמסתלקים בחיפזון ומפנים את הבמה למערכה הבאה.

ספר שמות פותח שלב חדש בתולדות עם ישראל: ממשפחה לעם. המהפך קורה כבר בפרק הראשון וגובה מחיר כבד. בני ישראל הם כבר לא משפחה, אלא מיעוט זר שמתרבה ומתעצם, מן הסתם על חשבון האוכלוסייה המקומית, ובנוסף – "קָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף"

הנפילה כואבת. בספר הקודם חגגנו את סיפור ההצלחה המטורף של יוסף; דור או שניים מאוחר יותר, הקרדיט נשכח ובני עמו של יוסף משועבדים למלך רשע שממרר את חייהם ומעבידם בפרך. למרות זאת, הם ממשיכים להתרבות. פרעה מצווה על המיילדות העבריות להמית כל יילוד, אך הן מתחמקות בעורמה. אלוהים מנסה לעזור ומתגבר את הדמוגרפיה העברית, אך אופס! ההתערבות האלוהית רק מחמירה את המצב: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"

שמות פרק ב': עולם של נשים

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי" – כך מתחיל סיפורו של גדול גיבורי התנ"ך, התינוק שיגאל את עם ישראל וייתן לו את תורתו, תורת משה. בפסוק הראשון אנחנו עדיין בעולם הגברי המסורתי: האיש הולך והאיש לוקח, וקולה של האישה לא נשמע. ואז הכל משתנה –

מכאן ואילך זהו עולם של נשים, והוא נפתח באקט הנשי האולטימטיבי – "וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא". האישה הרה ויולדת – כבר חידוש מרענן. בתנ"ך הגברים מולידים והנשים הן פונדקאיות אנונימיות. יתר על כן, המילים שבהן מתאר הסופר את אהבת האם לבנה, "ותרא אותו כי טוב", מזכירות יוצר מפורסם אחר שחש כך לגבי פרי יצירתו.

"וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים": התנ"ך אוהב לקצר: דרמה ענקית בשלוש מילים. האם האוהבת ממרה את פי המלך ומסכנת את חייה ואת חיי בנה. היכן וכיצד התחבאו האם ובנה התינוק? מי דאג להם? והכי חשוב, איפה האבא בסיפור? לא יודעים. האיש ההולך – הלך.

Pedro_Américo_-_Misés_e_Jocabed_-_1884
Pedro Américo – Misés e Jocabed – 1884

"וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר": שוב, התורה מקמצת בפרטים. מה היה האירוע שבגללו נאלצה האם לצאת מהמחבוא? הלשנה? גילוי מקרי? חיפושים מבית לבית? אך לא זה מה שחשוב. יש מסר אחד שעולה מהנוסח התמציתי: הכוח הנשי.

יוכבד, אם חד הורית לתפארת, עושה הכל לבדה, בחשאי. היא לא מבקשת עזרה מאף גבר, גם לא לאיטום התיבה. במו ידיה היא מכינה תיבת נוח זעירה, אוטמת אותה טוב-טוב בידיה, דמעותיה נושרות אל הזפת החמה.

בתנ"ך מופיעות רק שתי תיבות: תיבת נוח ומשה בתיבה. האחת נועדה להציל את המין האנושי וכל בעלי החיים מכלייה בידי שמיים; השנייה, להציל תינוק אחד מכלייה בידי אדם – אם כי בסופו של דבר אותו תינוק מציל עם שלם. הרבה נכתב על הדומה והשונה בין שתי התיבות, אבל אנחנו בעניין שונה אז נסתפק באזכור קצר.

יוכבד מניחה את התיבה בין קני הסוף ובורחת. אסור לה להיות בסביבה כאשר התינוק יתגלה. אבל התינוק לא נשאר לבד: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ"

אחותו של משה באה מיוזמתה. מרים סייעה בוודאי לאמה בחודשי המסתור, אך קשה להאמין שיוכבד ביקשה ממנה לבוא. מרים היא רק ילדה בת שש או שבע, אך אם תיתפס, תיחשב כשותפה לפשע, מורדת במלכות. כזכור, פרעה לא מרחם על ילדי הגן.

ועכשיו – אילו זה היה סרט – מתחילה הדרמה: צעדים מתקרבים… מוזיקה מאיימת… קולות בשפה זרה… אל התיבה מתקרבת פמליה מצרית רמת מעלה ובראשה בתו של פרעה, רוצח התינוקות, מלך שהוא חצי אל השולט במעצמה אדירה. הטקסט כתוב כתסריט מוכן לצילום, shot by shot:

"וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר,

וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר, 

וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף,

וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ,

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד,

וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה…"

הצופים באולם רוצים שהילדה תברח כבר לפני שתתגלה, עוצמים עיניים מלראות מה ייעשה לתינוק האסור… "וַתַּחְמֹל עָלָיו–וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". אנחת הקלה עוברת בקהל. לנסיכה יש עין רואה ולב מבין. היא יודעת מייד מה פשעו של התינוק הנטוש ומדוע הוא שם.

frederick_goodall_-_the_finding_of_moses
סביר להניח שבת פרעה ונערותיה כבר החלו ברחצה כאשר התיבה התגלתה. נסו לדמיין מחדש את כל הסצנה – בעירום. "מציאת משה", פרדריק גודאל, 1885

מרים שומעת את הדברים. בשקט בשקט היא כבר פילסה את דרכה בין הנערות, משולי הפריים אל מרכז הסצנה. בלי ליפול ארצה ובלי להשתחוות, בלי "הוד מעלתה" ובלי "אם יורשה לי", היא פונה ישירות אל בת המלך: "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד?"

פעמיים משתמשת מרים במילה הקטנה "לָךְ", מתאמצת לנטוע בלב בת המלך את שאיפת הלב כעובדה סגורה: התינוק שייך לך. את אחראית לשלומו. בת המלך, עייפה אולי מגינוני חצר וחנופה, מקשיבה למילים הפשוטות והישירות, ונעתרת בלי היסוס: "וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, לֵכִי; וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ"

דבר לא נאמר במפורש, אך בת פרעה החכמה קולטת הכל: המינקת היא אם התינוק, והשליחה – אחותו. שלוש נשים רוקמות יחד את השקר שיציל את חיי הילד ויהפוך אותו לנסיך מצרי.

ונגיעה של רגישות חברתית: יוכבד היא מסתננת זרה נטולת זכויות, בת לעם עבדים, ובנוסף לכל – עבריינית. אך בת המלך מבהירה מיד שהיא לא רואה בה שפחה אלא עובדת בשכר, וכך דואגת לפרנסתה ולכבודה גם יחד.

"וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ". סיום הסצנה: על גדת הנהר עומדת האֵם עם התינוק בחיקה, לימינה האחות האמיצה, ולשמאלה הנסיכה הקסומה. שתיהן מביטות אל הילד היונק, אך עיניה של האם בוחנות את בת המלך, אמו החדשה של בנה. מסביבן עוד נשים, הנערות. גם הן מביטות בפלא.

מתחת לרגליהן התמונה מוכפלת, משתקפת במים השקטים. רוח מתחילה לנשוב בין קני הסוף, על פני המים רצים גלים קטנים. התמונה מתמוססת ונעלמת… זהו, הרגע נגמר. הקסם התפוגג כלא היה, והסיפור זורק אותנו בחזרה לקרשים –

במעבר חד

בדיוק פסוק וחצי לוקח למשה להפוך מתינוק לגבר, והנה הוא יוצא מהארמון ו… "אקשן!"

"וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו / וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ / וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. / וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים / וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ / וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ – / הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?"

מכות, רצח, קבורה בחול, רשע, שנאה, התנצחות, איומים… ואלה רק היומיים הראשונים. מהר מדי חזרנו לעולם הגברים.

והלב רוצה להישאר עוד רגע בחמימות הזאת, שבה אישה מדברת עם אישה בגובה העיניים, בכבוד אנושי בסיסי, גם אם אחת היא ילדת פליטים בזויה והשנייה בת מלך מורמת מעם. הן לא רואות מולן אויב, אלא בן אדם. בת חווה.

It's a Man's World

הרגע הנדיר על שפת היאור זוהר שבעתיים על רקע הכיעור והאלימות שממסגרים אותו. בתחילת הפרשה קם מלך חדש, ודבריו הראשונים לבני עמו אינם חזון אופטימי, אלא נאום הסתה רעיל: "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ."

המלך הוא בן לשושלת חדשה ודחוף לו לבצר את שלטונו. הוא בוחר בדרך הבדוקה: להמונים קשי היום הוא משווק גזענות מחוזקת באיום קיומי – האשמה ערטילאית בסיוע לאויב (שאינו ידוע) במלחמה (שטרם פרצה); למעמד הגבוה, הכסף מדבר. הפיכת הכנענים ממהגרי עבודה לעבדים נטולי זכויות ושכר היא צעד כלכלי מוצלח. העבדים בונים את הפירמידות שמאדירות את שם המלך, והסידור החדש מפרנס מעמד שלם של שוטרים ונוגשים. נראה שכולם מרוצים.

האמנם כולם? המקרא אינו מספר, אולי בכוונה. כמו בכל מקום, היו בוודאי מעטים שהתנגדו, אולי אפילו הסתכנו וסייעו לנרדפים; והיו רבים שהסבו את פניהם לצד השני, לא רואים, לא שומעים, לא מדברים, חיים את חייהם, דואגים לפרנסה, לילדים. הם ידעו אהבה מהי, מהם חמלה, וחסד, אבל לא כלפיהם – "הזרים", "האחרים". להם לא מגיע כל הטוב הזה. הם לא בני אדם, כמונו.

ואם אני מצרי עתיק, או מצרייה, במה אבחר? האם לראות בכל זר אויב, רק כי המלך ציווה, כי אמרו בחדשות; או פשוט לראות באימא – אימא; בילד בוכה – ילד בוכה?

כל דיקטטור צריך אויב, אמיתי או מדומיין, אויב שקל לשנוא כי הוא לא בן אנוש, כמונו. כפי שמוכיחה ההיסטוריה, כמו גם ההווה, דה-הומניזציה היא תהליך קל, מהיר וכמעט לא כואב. הם זרים, הם שונים, מלוכלכים, נחותים, עצלנים, משריצים; וגם – הם פיקחים, הם עצומים, הם גוזלים את מקומות העבודה שלנו, את נשינו, הם זוממים להשמידנו. כולם אויבים בני מוות. גם ילדיהם. גם התינוקות.

ובתוך החושך הגדול הזה, זוהר כוכב אחד בודד. רגע האחווה הנשית על גדת היאור. חזק יותר מכל חוק נפשע ודעה קדומה. זוהי אתנחתא קטנה של שקט, בפרשה רעשנית וגדושה אותות ומופתים ומעשי להטים. אבל ניסים לא אומרים דבר. ניסים הם הנחתה מלמעלה, פירוטכניקה. מה לנו ולהם?

הרגע על גדת היאור לא ירד משמיים. הוא בא מבפנים, מהלב, אולי מהרחם. הרגע שבו אחיות שלא נפגשו מעולם, מגלות שכולן בנות משפחה אחת – בנות חווה.