הכתב שבו נכתב הבלוג הזה, מבוסס על האלפבית הכנעני – האב הקדמון של רוב כתבי תבל. האלפבית הוא הסטארט-אפ המצליח בכל הזמנים, אך הולדתו הייתה צנועה ודלה. כיצד הפכה המצאה עילגת שנולדה במכרה נידח בקצה המדבר, לאמצעי התקשורת המוביל בעולם?
שלום כיתה א'
השפה הפכה אותנו מקופים להומו סאפיינס, "האדם הנבון" (נניח…), אך הכתב הפך אותנו לשליטי העולם. זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית, אך עד שתהפוך לסטנדרט עולמי נדרשו כמה שלבי ביניים, ניסויים וטעיות.
הכתב היה המשכה של המהפכה החקלאית, שהחלה בסביבות האלף העשירי לפנה"ס. החקלאות הולידה את הכפרים, ואחרי כמה אלפי שנים, את הערים הראשונות. בערים התפתחו הון ושלטון, דת ומסחר, מעמדות ומקצועות, שכולם ייצרו וצרכו כמויות עצומות של מידע – שנמסר אך ורק בעל פה. הקדמונים ידעו כיצד לשנן ולזכור רשימות ארוכות, אבל זה היה מוגבל ומגביל. העולם היה צמא למשהו שעדיין לא הייתה לו צורה ולא ניתן לו שם, סוג של תקשורת מרחוק.
3500 לפנה"ס: כתב נולד (ואפילו שניים)
באמצע האלף הרביעי לפנה"ס, ובשני מקומות בנפרד, הופיעו שתי מערכות כתב, השוּמֵרי והמצרי. הכתבים היו שונים למראה אך התבססו על רעיון זהה: הפשטה של ציורים והפיכתם לסימנים. בכתב ציורים (כתב פיקטוגרפי) כל עצם מיוצג על ידי סמל; בהמשך, הכתב השתכלל והפך לכתב אידיאוגרפי, שבו סימנים מייצגים גם מושגים ורעיונות. אצל השוּמֵרִים, הציורים פושטו לקווים מוטבעים בחימר; המצרים דבקו בציור מפורט של כל סימן על גבי פפירוס.
לכל שיטה היו יתרונות משלה. בכתב היתדות הכתיבה קלה ופשוטה, הטבעת מקלון בטיט לח, אך רק לכאורה. זו מערכת מסובכת ומבלבלת, עם סימנים שכוללים עשרה קווים ויותר. גם הקריאה קשה – לוחות החימר קטנטנים וכתובים בצפיפות, והסימנים דומים וקשים לפענוח. לדברי המעטים ששולטים בו, זה הכתב הכי קשה לקריאה. לעומתו, כתב חרטומים הוא קומיקס מאיר עיניים שבו כל צורה ברורה ושונה מחברתה – אך הכתיבה מחייבת מיומנות וכישרון.
שתי השיטות סבלו מאותה בעיה: הן הצריכו הכרת אלפי סימנים. הכתיבה נותרה לפיכך נחלתם של קומץ יודעי ח"ן, הסופרים, שהפכו למעמד חדש ורב השפעה. בעזרת הסופרים הכתב שיגשג והתפתח, מתעודות מסחריות וכתובות מלכותיות ועד סוגות חדשות – ספרות, שירה, משלים וכתבי קודש.
במסופוטמיה ובמצרים נבנו אימפריות אדירות, ששלטונן והכנסותיהן נשענו על תקשורת חובקת עולם ויודעת כל. בפרוס האלף השני לפנה"ס, שני הכתבים עמדו בשיאם וחלקו ביניהם את העולם. איש לא שיער שהם רק "מבוי סתום" אבולוציוני.
הדור הבא כבר היה כאן, אך הטוען לכתר בכלל לא ידע שהוא כזה. כמו היונקים הראשונים, יצורים עכבריים עלובים שהתרוצצו בין רגלי הדינוזאורים האדירים, לא הייתה כל אינדיקציה לכך שצאצאיהם יירשו את הארץ. איש לא ידע לקרוא את הכתובת שעל הקיר.
1800 לפנה"ס: ההמצאה
סרביט אל-ח'אדם הוא אתר ארכיאולוגי בדרום-מערב סיני, שבו כרו המצרים טורקיז ונחושת במשך אלפי שנים. את המכרות ניהל מנגנון מצרי בירוקרטי, צבאי ודתי, ועבדו בהם כנענים רבים – מובילי שיירות, מנהלי עבודה, בנאים, חיילים וכּּּוֹרים.
האתר התגלה באמצע המאה ה-18, אך רק בשנת 1905 התגלו בו כתובות בכתב מסתורי. סימני הכתב הזכירו קצת כתב חרטומים, אך היו פשוטים יותר – ומעטים. רק 30 סימנים.
הכתב זוהה כשפה שמית וכונה "אלפבית פרוטו-סינאי" (כיום מעדיפים "פרוטו-כנעני"). זהו אביו הקדמון של הכתב שלפניכם, כתב פונטי טהור ראשון בעולם, שבו כל סימן מייצג צליל (גם האכדית והמצרית פיתחו סימנים פונטיים לתעתוק שמות זרים וכד', אך מרבית סימני הכתב שלהן ייצגו מושגים). עוד חידוש היה הכתיבה מימין לשמאל, בניגוד לכתב החרטומים שנכתב לשני הכיוונים.
מי המציא את האלפבית?
החוקרים הראשונים ייחסו את המצאת הכתב לכנענים רמי דרג שעבדו מול המצרים, בראשות אציל בשם חֶבֵּדֶדּ. אך לפי האגיפטולוגית פרופ' אורלי גולדווסר ("יציאת מצרים של הכתב"), היו אלה חבורת עובדים פשוטים ואנאלפביתים (אופס… אנכרוניזם!)
המצרים היו כותבים אובססיביים, והכנענים נחשפו לטכנולוגיית המידע שלהם וראו כיצד פפירוסים מעבירים מסרים, בשורות נחקקות בסלע ובקשות נשלחות לאלים – שכנראה נענים להן. גם הם רצו להביע את עצמם בשפתם, ואולי נזקקו לשפת סתרים שהסוהרים והנוגשים לא יבינו. בלילות המדבר הם המציאו כתב פרימיטיבי, הפשטה גסה של הירוגליפים מצריים, שבו כל אות ייצגה צליל, והייתה מבוססת על מילה מצרית שהתחילה באותו צליל (מידע מפורט יותר בבלוג "כתובות עבריות עתיקות").
קשיי למידה
הרעיון היה אכן גאוני, אך הביצוע התקשה להמריא. הכתב הכנעני לא נולד בארמון ולא במקדש, ואבותיו לא היו סופרים מלומדים אלא סתם כורים. מוצאו הדל ניכר בכתובות המעטות ששרדו: אין שורות מסודרות, כל אות בגודל אחר, והמראה הכללי מזכיר טיוטה גסה.
הכורים חזרו לכנען ובצקלונם הכתב שהמציאו במדבר, אך החידוש לא נקלט. לצרכים רשמיים שימשה האכדית, ובתקופות של שליטה מצרית – כתב החרטומים. רוב האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב, ולצעיר כנעני שאפתן שחיפש קריירה כסופר היה עדיף ללמוד כתב יתדות (או חרטומים, תלוי מתי).
שש מאות השנים החסרות
במשך שש מאות השנים הבאות אין בידינו ממצאים בכתב כנעני, אבל כפי שנראה בהמשך, הוא שרד. בהיעדר מעמד רשמי, וללא מסורת של לימוד וכתיבה, הכתב הכנעני לא הפך לאמצעי תקשורת לאומי, ושימש כנראה לצרכים ביתיים ומקומיים בלבד. יתכן כי הוא נכתב על חומר מתכלה כגון קלף. כאשר הוא מופיע מחדש בלוח גזר, הדוגמה הראשונה לכתב עברי, הוא עדיין דל וגס.
כדי להבין כיצד הכתב הפרוטו-כנעני הגס התפתח לאלפבית הרהוט שכבש את העולם, נצטרך לגלות לאן הוא נעלם במשך 600 שנה – ואיפה נמצאת החולייה החסרה.
1500 לפנה"ס: מעקף בלתי צפוי
המעבר מהמצאה גולמית של פועלי מכרות בורים לשיטת הכתב השלטת בעולם, קרה הרחק מהמדבר הלוהט של סיני, באקלים הכמעט-אירופי של אוּגָרִית (שאודותיה נכתב רבות בפוסט על יום ירושלים). אוגרית, כיום בצפון סוריה, הייתה עיר נמל כנענית שפרחה במאות ה-15 עד ה-12 לפנה"ס, ואשר שפתה ותרבותה היו קרובות מאד לעולם המקרא. היא שכנה בצומת אסטרטגי בין מסופוטמיה לים התיכון ובין האימפריה החיתית למצרים, ותושביה היו סוחרים ובעלי מקצוע מבוקשים.
אוגרית הייתה תרבות מפותחת ויודעת ספר, שניהלה קשרי מסחר ותרבות חובקי עולם והותירה אלפי לוחות חימר המתעדים את מפעלותיה בכתב יתדות צפוף. רובם נכתבו כמובן באכדית, ה"לינגואה פרנקה" (שפה בינלאומית) של התקופה.
אוגרית נמצאה בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון למהפכה ששינתה את פני העולם. סביב המאה ה-15 גילו כוהני העיר – או סוחריה? – את הפוטנציאל הטמון באלפבית הכנעני העממי, ששימש עד אז לצרכים מקומיים בלבד. הם החליטו לשדרג אותו לשיטת כתב מסודרת, שתהיה ראויה לדברי מלכים ואלים.
טעות גדולה!
האוגריתים עשו טעות גורלית אחת: הם בחרו לכתוב את שפתם, שפה שמית כמעט זהה לעברית, בסימני כתב היתדות האכדי – ולא בסימנים הכנעניים שפותחו במדבר סיני. את הסיבות לכך נוכל רק לשער: יתכן שהם העדיפו את הסדר המופתי של כתב היתדות הבינלאומי שסוגנן היטב במהלך אלפיים שנות קיומו, על הסימנים המגושמים של הכתב הכנעני הבוסרי, שנראה די עלוב. יתכן גם שהם שייכו את עצמם למרחב האכדי, ורצו להתרחק מהתרבות המצרית שעקבותיה עוד ניכרו בכתב הכנעני החצי-פיקטוגרפי.
מהיכרותנו עם גילדות מקצועיות מאז ומעולם, נוכל להציע סיבה הגיונית ומתבקשת יותר: הסופרים, גילדה מקצועית שמרנית וקנאית, התנגדו לחידושים שיפגעו במעמדם והעדיפו להיצמד לכתב היתדות המוכר. שמרנות, סנוביזם או ועד עובדים חזק – כך או כך, הכתב האוגריתי אימץ את רעיון האלפבית, אך וויתר על האריזה הכנענית המקורית.
החוקר בריאן קולס טוען כי ההפרדה לא הייתה מוחלטת וכי הכתב האוגריתי שימר גם סממנים כנעניים. כתב היתדות מורכב משני אופני הטבעה של הקנה: סימן היתד וזווית ("פינה"). קולס הראה שלאותיות כנעניות מעוגלות, כגון טי"ת, עי"ן וקו"ף, נוספו באוגריתית "פינות", שלטענתו מציינים עיגול – שלא ניתן לציירו בטכניקת היתדות. אם הדבר נכון, זהו ניסיון טיפוגרפי חלוצי!
הכתב הכנעני המקורי נזנח, אך השיטה האלפביתית הרוויחה. אימוץ הרעיון בידי תרבות אוריינית, עשירה ומתקדמת פי כמה מזו של רועי כנען הנחשלים, היה שלב מכריע בהתפתחותו. הדקדוק והתחביר הוסדרו ונחקקו בחימר, ואיתם דברי שירה, מיתוסים ואגדות (בסגנון ובמשקל דומים להפליא לעברית המקראית). הכל נעשה כאמור בכתב היתדות הלא נוח לקריאה, אך המאמץ לא היה לשווא.
1000 לפנה"ס: המהלך מושלם
בתחילת המאה ה-12 התחוללה במזרח אגן הים התיכון מהומה קטסטרופלית (Late Bronze Age Collapse). הסיבות אינן ידועות בוודאות, אך בסופה קרסו רוב ממלכות האזור, וגם אוגרית נחרבה ונשרפה עד היסוד. תרבותה, אליה והכתב שלה נמחקו מדפי ההיסטוריה ונשכחו מלב עד לתחילת המאה ה-20.
עם זאת, האלפבית הכנעני שרד את כל התהפוכות וצץ מחדש בשכנתה של אוגרית, פניקיה. הכתובת האלפביתית הקדומה ביותר נחקקה בשנת 1000 לפנה"ס על ארונו של אחירם מלך גבל – והיא מושלמת! זו מערכת כתב מסודרת, שיטתית ומקצועית, רחוקה עד מאד משרבוטי הכורים העילגים.
כמו האוגריתים, גם הפניקים היו עם כנעני הדובר שפה שמית, וגם הם נודעו כסוחרים, אומנים ויורדי ים נועזים שלימים אף איימו על האימפריה הרומית האדירה. הפניקים היו אלה שארגנו וסידרו את הכתב הפרוטו-כנעני הפרימיטיבי והפכו אותו לשורה אחידה של סימנים נבדלים וקלים לזיהוי, כפי שרואים בכתובת אחירם. וכך, בזכות שיקוליהם המוטעים של סופרי אוגרית, הפניקים קיבלו את הקרדיט על המצאת האלפבית!
לפניקים היה כבר ניסיון בלתי מוצלח בעיצוב כתב. בחפירות גבל (ביבלוס, בערבית ג'ובייל, היום בצפון לבנון) התגלו כעשר כתובות בכתב הברות מסתורי שטרם פוענח, ממחצית האלף השני לפנה"ס. הכתב כלל כ-70 עד 90 סימנים, חלקם דומים להירוגליפים מצריים. החשיבה הייתה כנראה דומה לזו של אוגרית – ניסיון לתעתק שפה כנענית באמצעות שיטת כתיבה נפוצה ומוכרת, אך הניסיון של ביבלוס צלח עוד פחות.
הפניקים הפליגו מביבלוס מערבה ליוון ודרומה למצרים, שם למדו את אמנות הכתיבה בדיו על פפירוס, המאפשרת לצייר כל סימן גרפי, ישר או מעוגל. כחמש מאות שנה לאחר כשלון כתב ההברות של ביבלוס, הם עלו על רעיון חדש -והפעם בהצלחה חסרת תקדים.
הפניקים השאילו את רעיון האלפבית משכנתם אוגרית חסרת המזל, שהותירה אחריה ערימות של לוחות חרס חסרי ערך, כתובים בשפה דומה מאד לפניקית אך בכתב היתדות שגורלו נחרץ. כל שהיה עליהם לעשות הוא לתרגם את הסימנים לכתב כנעני – והופ! כתב חדש נולד!
מכתבי הפניקים עצמם נותרו לנו שרידים מעטים. הפפירוס, שמשתמר כה טוב במדבר, לא שרד את אוויר הים הטחוב, וכך גם הקלף. אבל האלפבית כבר לא היה זקוק להם. הסוחרים הפניקים הפיצו את האלפבית המשודרג ברחבי אגן הים התיכון. רעיונות (טובים) עוברים מהר ממקום למקום. השילוב של שפה גרפית פשוטה וקליטה, שימוש בפפירוס קל ונוח לשינוע, ושיטת כתיבה פשוטה וחסכונית, הפך את האלפבית לאינטרנט של העולם העתיק.
הפניקית היא שפה שמית, ומקור שמה של גבל, עיר הנמל העיקרית שלהם, יכול להיות "גבול" או "הר" (ג'בל בערבית). העיר קיימת עד היום, אם כי חלק מתושביה נמלטו ממנה בימי הביניים והתיישבו בדרום לבנון. ליישובם הם קראו בינת ג'ובייל ("בת גבל") ולימים שכנה בו מפקדת צד"ל.
היוונים סירסו את השם וקראו לעיר "גובלוס" ובהמשך "ביבלוס". בשם זה הם קראו גם למוצר החשוב והנפוץ ביותר שבא ממנה, הפפירוס. בהמשך, הפך השם למילה היוונית לספרים בכלל, "ביבליה". כמה מאות שנים מאוחר יותר, הפכה הביבליה לשמו של הספר הנפוץ ביותר בעולם, שנקרא כך עד היום ברוב השפות.
800 לפנה"ס: הפריצה העולמית
היוונים אימצו את הכתב הפניקי לשפתם בשינויים קלים, שעיקרם סיבוב האותיות ב-90 מעלות. גם השמות נשארו: אל"ף היא אלפא, בי"ת – ביתא, גמא, דלתא וכה הלאה. היוונים שיפרו את ההמצאה על ידי הוספת אותיות תנועה, וכך פתרו את בעיית הניקוד שמפריעה לקוראי עברית (וערבית) עד היום.
פתיחת השלוחה היוונית הייתה מהלך שיווקי מרחיק לכת. היוונית היא שפה אינדו-אירופית; מעתה האלפבית לא הוגבל רק לשפות השמיות שעבורן הוא נוצר, אלא הפך למדיום אוניברסלי.
היוונית הולידה את הכתב הלטיני והקירילי, המכסים יחד את כל שפות אירופה ואמריקה, וגם חלקים מאסיה ומאפריקה. בערוץ המקומי, הכתב הכנעני שירת שפות שמיות נוספות, ובראשן הערבית, שכבשה חצי עולם. וכמובן הכתב העברי המרובע, צנוע אבל שלנו.
מהפכת האלפבית הפכה את הידע לנחלת הכלל. כמו מהפכת הדפוס של גוטנברג או האינטרנט של ימינו, היא פתחה עוד שער לדמוקרטיזציה של הידע, הפילה עוד חומה. אך עם כל הכבוד לסוחרים הפיניקים, אין לדעת אם הם היו מצליחים להמציא את האלפבית על סמך הבסיס הכנעני הדל, ללא עבודת ההכנה של אוגרית, אשר פיתחה ותירגלה כתיבה אלפביתית רהוטה במשך שלוש מאות שנים לפניהם.
גם אם אוגרית הייתה רק "החוליה החסרה" בין הכורים הכנעניים ובין האלפבית הפיניקי שכבש את העולם, מגיע לה לקבל בחזרה קצת מכבודה הנשכח.
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 