23 בספטמבר: יום חיפה

בתור חיפאי (לשעבר, אבל בכל זאת), הופתעתי לגלות כי אלפי קילומטרים מעירנו, בניו דלהי הרחוקה, מציין צבא הודו מדי שנה את "יום חיפה". בכל 23 בספטמבר, מתייצב משמר כבוד של צבא הודו בכיכר מרכזית בעיר וחוגג ברוב טקס את גבורתם של חללי חטיבת הפרשים המלכותית ה-15, שלחמה לצד הבריטים במלחמת העולם הראשונה ושיחררה ביום זה את חיפה מידי הטורקים.

הטקס השנתי מול אנדרטת טין מורטי, ניו דלהי

בנימה אישית

את "יום חיפה", שכמעט אף חיפאי לא שמע עליו מעולם, גיליתי בדרך מקרה לפני שנים רבות במהלך טיול בראג'סטאן, ארץ הארמונות והאגדות שבצפון מערב הודו. התאכסנתי בגסטהאוס קטן ומשפחתי בפרבר שקט של ג'איפור, שהיה שייך לקולונל בדימוס מאחד מגדודיה המהוללים של המדינה.

הקולונל פתח את המקום לאחר שחרורו וניהל אותו עם אשתו היפה והצחקנית שכונתה בפיו "האני". הוא היה ראג'פוט גאה, נצר לקסטה גבוהה שמפוזרת על פני מספר מדינות בצפון הודו. הראג'פוטים ידועים כלוחמים נועזים, שכולם קשורים איכשהו זה לזה ולכולם קוראים סינג.

הקולונל היה איש חברותי וחובב אלכוהול, ובילינו ערבים רבים בלגימת רום הודי (דווקא טעים) ושיחות על הא ועל דא, וגם על הצבא הישראלי והצבא ההודי. כאשר ערב אחד התגלה לו שאני יליד חיפה, הקולונל לא ידע את נפשו: "חיפה?! הרג'ימנט שלי חוגג בכל שנה בניו דלהי את יום חיפה! בביקורך הבא בהודו אתה חייב להגיע לשם!"

הגדוד של הקולונל נקרא במקור "רמחי ג'ודפור" (Jhodpur Lancers), ולמרות שעם השנים הוא מוזג בחטיבה אחרת ושינה את שמו, המורשת נשמרה. כך גיליתי שאלפי מילין מעיר הולדתי הצנועה, היא משמשת סמל היסטורי ומופת של אומץ וגבורה. כשהסתבר שבנוסף לכל, האירוע חל ממש ביום הולדתי, לא היה מנוס מפתיחת בקבוק נוסף של רום.

בהמשך הערב (או בערב אחר, קשה לזכור עם כל הרום) הקולונל נזכר שיש לו חבר, שסבא (או סבא רבא?) שלו, השתתף בקרב על גבעות הכרמל! צירוף המקרים לא הפתיע, כי במשפחה ראג'פוטית תמיד נשלח ילד אחד לצבא, בדרך כלל ליחידה שבה שירתו אבותיו. אמנם קצת נעלבתי מהכינוי "גבעות הכרמל", אבל במדינה שנושקת להימלאיה, ההקטנה הייתה מובנת.

החבר לנשק ניהל גסטהאוס דומה בג'ודפור, שהייתה אחת התחנות במסענו, והקולונל הציע להזמין אצלו מקום עבורנו. בניתי ציפיות לסיפורי קרבות עתיקים, אולי אפילו רומן סודי בין קצין הודי אקזוטי ויפהפיה חיפאית שישמש בסיס לסרט מסע דוקומנטרי… אך לצערי, המקום התגלה כקטן ומאכזב, ונאלצנו להתחמק בתירוץ מגושם בלי שהספקתי לדלות אפילו בדל זיכרון.

כיכר שלושת הפסלים

הטקס המנציח את הקרב על חיפה נערך בכיכר רחבת ידיים מול טין מורטי באהאוון, בית מידות שנבנה ב-1930 עבור רמטכ"ל צבא הודו (שהיה בריטי, כמובן). לאחר העצמאות, הבניין שימש כמעונו של נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו. היום זהו מוזיאון ומכון מחקר.

הבית נקרא על שם האנדרטה שהוקמה כעשור לפניו, אנדרטת טין מורטי (Teen Murti Memorial), "שלושת הפסלים". האנדרטה מורכבת מעמוד אבן ועליו חקוקים שמות הנופלים, וסביבו שלושה חיילי ברונזה המייצגים את שלוש הנסיכויות ששלחו את חייליהן להילחם עבור הבריטים: היידרבאד, ג'ודפור ומייסור. אחד הפסלים מעוצב בדמותו של מייג'ור דלפאט סינג, "Haifa Hero", שנפל כשהוא מוביל את הסתערות הפרשים על עמדות הטורקים במורדות הכרמל.

סתם קוריוז: בכתבה ב"ישראל היום" על ביקורו של נתניהו בהודו ביוני 2017, צוין כי "לקראת ביקורו ההיסטורי של ראש ממשלת הודו בישראל… הקים הצבא ההודי בעיר ניו דלהי כיכר ובמרכזה אנדרטה עם שמותיהם של כל כל החיילים ההודים שנפלו בארץ ישראל." האנדרטה הוקמה כמובן ב-1922, עשרות שנים לפני הולדתו של ראש הממשלה מודי, אבל כמקובל ב"ישראל היום", העולם נברא רק עבור ראש ממשלתנו האהוב וחבריו.

מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקוואט, גיבור חיפה

מתקפת הפרשים האחרונה בהיסטוריה

למרות שהמלחמה הייתה בין האנגלים לטורקים, הקרב על חיפה התנהל בעצם בין הודים לגרמנים, שכן הגיזרה אוישה בידי יחידה גרמנית מצוידת בתותחים ומכונות ירייה. המגינים היו מבוצרים, מצוידים בנשק מתקדם לזמנו, וישבו במעלה ההר. לתוקפים ההודיים לא קראו "רמחי ג'ודפור" על דרך המליצה – לרוב הלוחמים (כמתואר באיור) היו רק רמחים וחרבות. ההודים הגיעו לאזור חיפה אחרי כמה ימים רצופים של רכיבה ולחימה, אך למרות זאת הם לחמו בעוז ושיחררו את חיפה הנצורה. הקרב על חיפה נחשב למתקפת הפרשים המוצלחת האחרונה בהיסטוריה.

הקרב על חיפה: קצת היסטוריה

בנובמבר 1917 חדר הצבא הבריטי ממצרים לארץ ישראל. לאחר כמה כשלונות בקרבות עזה, הוחלף המפקד ובמקומו מונה גנרל אלנבי, שכבש את באר שבע וב-11 בדצמבר נכנס בשערי ירושלים. בסוף אותו חודש צלח אלנבי את הירקון, במטרה להגיע לחיפה, שהייתה יעד אסטרטגי בגלל הנמל ומסילת הרכבת.

לרשות אלנבי לא עמדו מספיק גייסות, מכיוון שעקב מתקפת האביב הגרמנית באירופה הוא נאלץ לשלוח לשם 60 אלף מחייליו. הוא חנה ליד הירקון בהמתנה לתגבורת, עד שבאפריל 1918 נחת בארץ כוח המשלוח ההודי וניתן היה לצאת למערכה על צפון הארץ. המשימה הייתה לכבוש את חיפה ועכו, לפני עונת הגשמים שתהפוך את עמק יזרעאל ועמק זבולון לבלתי עבירים לכלי רכב. באותם ימים הפך ערוץ הקישון מדי חורף לביצה רחבת ידיים, וגם בקיץ התנועה הייתה מוגבלת לרצועה צרה למרגלות הכרמל.

כמתואר בסרטון, בצהרי ה-22 בספטמבר התקדמה יחידת משוריינים בריטית מנצרת לכיוון חיפה, ונתקלה בחסימה באזור נשר. מייד נפתחה עליהם אש כבדה והם נסוגו, ושני פרשים אף נבלעו חיים בביצות הקישון. למחרת עם שחר החלה המתקפה הבריטית. שני גדודי הפרשים ההודיים התקדמו עד שבשעה עשר בבוקר, כאשר הגיעו לאזור בלד-א-שייך (היום תל חנן), הם התגלו. תותחי 77 מ"מ גרמניים שהיו מחופרים במעלה ההר החלו להמטיר עליהם אש. הפרשים תפסו מחסה למרגלות ההר, לכודים בין הנחל הטובעני והמדרון התלול.

אחד התותחים הגרמניים שהבריטים מצאו בכרמל

הקרב על חיפה החל בשעה שתיים בצהריים. עם הינתן הפקודה, יצא גדוד הרמחים להסתערות חזיתית נגד מכונות הירייה – וחיסל אותן. הפרשים המשיכו בדהירה למבואות חיפה, תוך שהם משפדים חיילים טורקים בחניתותיהם. בשעה 15:00 חיפה שוחררה. הבריטים לקחו בשבי 1,352 חיילים, 17 תותחים ו-11 מכונות ירייה. ארבעה ימים לאחר מכן עגנו בנמל חיפה האוניות הבריטיות הראשונות והחלו לפרוק אספקה.

פרשי ג'ודפור ומייסור נכנסים לחיפה, 1918

גיבור חיפה

הבריטים ספגו אבידות מעטות יחסית, אך מפקד הגדוד, מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקאוואט (Dalpat Singh Shekhawat), נהרג בהתקפה. מייגו'ר דלפאט סינג זכה לעיטור הצלב הצבאי ונקרא מעתה "גיבור חיפה".

המייג'ור הגיבור זוכה בשנים האחרונות לתחייה מחודשת כגיבור הודי נערץ, וכרגיל יש לכך סיבות פוליטיות שאינן קשורות לגבורה ו/או לחיפה. מייג'ור דלפאט סינג השתייך לקסטה נמוכה יחסית המונה רק 5 מיליון איש, שנקראת אמנם ראוואנה-ראג'פוט אך אינה נמנית על קסטת הראג'פוטים השלטת. על הנצחתו נאבקים יורשי המהארג'ות של ג'ודפור, ונציגי הקסטה עצמה הדורשים שוויון זכויות. סקירה מעניינת בנושא (באנגלית) התפרסמה בג'רוזלם פוסט.

הזווית הבהאית

בחיפה התגורר באותה עת עבדול בהא, בנו וממשיך דרכו של מייסד הדת הבהאית, בהא אללה. הדת הצעירה כבר החלה לעשות נפשות במערב, ועבדול בהא סייר ארוכות באירופה ובצפון אמריקה ורכש חסידים רבי השפעה.

כמו אביו, עבדול בהא היה אדם מרשים וחכם בצורה יוצאת דופן. הוא הרחיק ראות, ועודד בהאים להקים יישובים חקלאיים ולספק את צרכיהם בעצמם. יתכן שהוא הושפע מהטמפלרים, שהגיעו לארץ במקביל לבהאים וייסדו פה את החקלאות המודרנית, שלימים השפיעה גם על הקיבוצים. סביב הכינרת הוקמו ארבעה יישובים בהאים: א-סמרה (היום קיבוץ האון), נוקייב (היום עין גב), אום ג'וני (דגניה) ועדסייה, היום בשטח ירדן.

היישובים נוהלו בצורה שיתופית ועם ידע חקלאי מתקדם, ועבדול בהא עודד אותם לנטוע בוסתני פרי וגידולים חדשים אחרים – יש הטוענים שהם הביאו לכאן את הבננות ואת החציל הפרסי. למרות הצלחתם, עם התפשטות ההתיישבות הציונית, נרכשו מרבית האדמות הבהאיות על ידי הקרן הקיימת, ועד 1948 לא נותרו בהאים בעמק הירדן.

זכר להתיישבות הבהאית בעמק הירדן נמצא בעין שוירח שמעל קיבוץ האון, שבו שופצה לפני מספר שנים בריכת האגירה שבנו הבהאים בתחילת המאה.

הבהאים גייסו את הפלאחים המקומיים להקמת סכרים, בריכות אגירה ותעלות שהובילו מים מהירמוך וממעיינות הגולן, וגידלו מספיק חיטה גם בתקופות קשות. בימי המלחמה קיבל עבדול בהא את האחריות לא רק לשלומה של הקהילה הבהאית, אלא לכלל תושבי צפון הארץ שסבלו מרעב וממחלות. הוא ביקש מהחקלאים הבהאים לשלוח אליו את כל יבוליהם וחילק אותם לנזקקים.

הפופולריות של עבדול בהא בקרב המקומיים, כמו גם קשריו במערב, היו לצנינים בעיני ג'מאל פשה, מפקד הצבא הטורקי בפלסטינה וסוריה. הוא איים לצלוב אותו אם הבריטים יתקרבו לחיפה, ולהשחית את כל רכושם של הבהאים.

שחרורה המהיר של העיר הציל את חיי עבדול בהא. יחידת פרשים הודיים נשלחה למעונו, וגנרל אלנבי דיווח במברק עוד באותו יום: ".Have today taken Palestine. Notify the world that Abdu’l Baha is safe" עבדול בהא גמל על כך לבריטים כבר בחורף הבא, כאשר הם התקשו למצוא מזון לחייליהם. על פועלו ההומניטרי הוא קיבל ב-1920 את אות האימפריה הבריטית.

באותה שנה הוקם חבר הלאומים, הגוף הבינלאומי הראשון בעולם, שלימים יהפוך לארגון האומות המאוחדות. הארגון היה מיוסד על ערכים דומים לחזון השלום העולמי, שעליו דיבר בהא אללה, מייסד הדת הבהאית, ועבדול בהא ראה בכך הוכחה לנכונות הנבואה. אחת מפעולותיו הראשונות של חבר הלאומים הייתה הענקת המנדט על ארץ ישראל לידי הבריטים, "בהינתן ייעוץ מנהלי וסיוע על ידי כוח מנדטורי, עד לאותה עת שבה הם יכולים לעמוד בזכות עצמם".

עבדול בהא נפטר בשנת 1921. הלווייתו הייתה מהגדולות שנראו בארץ עד אז, ואלפים מבני כל הדתות צעדו בה יחד. זכרו הונצח בחיפה ברחוב עבאס (שמו המקורי היה עבאס אפנדי).

מאה שנים של מלחמות

בשנת 2018 צוין יובל המאה למערכה על חיפה בטקסים ובנאומים, הן בחיפה והן בניו דלהי (כמתואר בכתבה ב'מעריב'). ישראל והודו ציינו לאחרונה גם את יובל השבעים שלהם – הבריטים עזבו את שתיהן בהפרש של חודשים ספורים, אך עשו זאת בדרכים שונות שהכתיבו במידה רבה את עתידן.

בהודו, הבריטים עשו מאמץ ניכר לעזוב בצורה מכובדת. על אף נהרות הדם שנשפכו בתקופת המעבר, הם הותירו אחריהם שתי מדינות עצמאיות ומתפקדות, הודו ופקיסטן (שלימים התפצלה ממנה בנגלה דש). אצלנו הם עזבו בחיפזון, בתחושת חמיצות ותוך התנערות מאחריותם לעתיד האזור. מהכאוס שנוצר נולדה מדינה אחת בלבד, ולצידה עם שמחפש את ארצו עד היום הזה – וסכסוך שמסרב לגווע.

צאצאיו של מייג'ור דלפאט סינג יכולים רק לנסות ולהבין על מה ולמה נהרג סבא רבא שלהם במרחק אלפי קילומטרים מביתו וממשפחתו, בשירותו של שליט הודי שראה בו משרת נקלה בן לקסטה בזויה – ושל כובש בריטי קולוניאלי שלא חלם להעניק לו עצמאות. העיקר שלפחות חוגגים לזכרו את "חיפה דיי"…

ראש השנה: שהשנה תהיה שונה

שוב השלמנו סיבוב סביב השמש, שוב מתחלפת לה שנה בשנה, וזה הזמן לבדוק מהי בעצם אותה "שנה" – מילה קטנה אך מבלבלת.

הקדמה קצרה

בלוג "מועדים לשמחה" עוסק במועדי השנה, ובדרך הטבע זהו הפוסט הפותח אותו. רבים מהפוסטים כאן (אבל לא כולם) עוסקים במילים, באטימולוגיה – חקר מקור המילים, תולדותיהן והתפתחותן. קצת דומה לחוקרי האבולוציה המחפשים אחר מקורם של מינים שונים בטבע.

דוגמה קטנה היא האטימולוגיה של "אטימולוגיה" עצמה: המילה מורכבת מ-etymon היוונית, "המובן האמיתי, המקורי", שקרובה למילה eteos, "אמיתי"; ו"-לוגיה", סיומת המציינת ידע, לימוד ומחקר, ומקורה ב-logos, "מילה, דיבור, תבונה" – כפי שנאמר בפסוק הפותח את הבשורה על פי יוחנן: "בראשית הייתה המילה [לוגוס] … והמילה הייתה אלוהים."

כך, במילה אחת, מסתתרים שני מושגי יסוד של ההוויה האנושית: המילה, הבסיס לתקשורת, "המרכיב הסודי" שבזכותו השתלטנו על העולם; והאמת, מושג מופשט אך בלעדיו אין למילים זכות קיום.

החיפוש אחר מקור המילה אמור לגלות לנו משהו על טבעה האמיתי – אך המשימה אינה פשוטה. למגינת ליבם של האטימולוגים, מילים אינן חולצות, ולא מוצמדת להן תווית קטנה עם רשימת רכיבים, ארץ ייצור והוראות כביסה. רוב המילים נוצרו הרבה לפני הולדת הכתב ואין בידינו עדות על מקורן. לפעמים קשה להגיע לאותה "אמת" מובטחת – אבל העיקר החיפוש עצמו.

שנצא לדרך?

שנה-שנתיים

מאיפה באה המילה "שנה"? התשובה אינה פשוטה. יש שני מקורות אפשריים, וההתלבטות ביניהם העסיקה דורות של בלשנים.

מדובר בשני שורשים זהים (הומונימים) וכל אחד מהם מועמד נכבד וראוי. השורש שנ"ה מציין שני מושגים נפרדים: 1. לִשְנוֹת; 2. לְשַׁנּוֹת. האחד מציין חזרה, והשני – שינוי. למען הפשטות, נכנה אותן שנה 1 (חזרה) ושנה 2 (שינוי). כפי שנראה, זה אינו רק דיון לשוני. כל מובן מציין תפיסת זמן, ואף תפיסת עולם, שונה לחלוטין.

אחד ושניים

1. שָנָה: עשה דבר-מה שנית, חזר על דבר (מילון אבן שושן)

מקורה של שנה 1 ("חזרה") הוא במושג בסיסי וקדום ביותר של התודעה האנושית: שניים. הזוגיות היא תכונה מהותית של גופנו, מהעיניים עד לרגליים וכמעט כל מה שביניהן. "שניים שניים", כמו בתיבת נוח. "שניים" הם חלק מאיתנו, לא פחות מאשר "אחד". בעברית, ועוד יותר בערבית, יש אפילו צורת ריבוי נפרדת לדברים שבאים בשניים.

ואת אותה דואליות זיהה האדם בכל מקום. העולם התחלק לשניים: אור וחושך, יום ולילה, שמש וירח (שבצירוף מקרים קוסמי, נראים לנו זהים בגודלם), גבר ואישה, ימין ושמאל, טוב ורע.

מן המובן הבסיסי "שניים", התפתחה הפעולה: לִשְנוֹת – "לעשות משהו בשנית". במקרא משמש הפועל רק במובן זה, למשל "וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ" (מלכים א' יח), או "וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא… פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ" (שמואל א' כו).

בשלב מאוחר יותר, בתקופת המשנה – השם כבר מרמז על השינוי – "לִשְנוֹת" (לחזור) קיבל משמעות חדשה: לימוד תורה דרך חזרה אינסופית על טקסטים. החכמים ששנו בתורה נקראו "תַּנָּאִים", אותו שורש בחילופי ש/ת הנפוצים בארמית (שור – תורא). הספר שבו כונסו דבריהם נקרא "משנה". השורש נשאר מאז באוהלה של תורה. כיום לא נבקש ממישהו "לִשְנוֹת" את דבריו.

לכאורה, השורש שנ"ן שייך לאותה משפחה. גם השינון הוא חזרה על טקסט שוב ושוב, אך לא בטוח שזה המקור. במקרא, השורש מציין  "לחדד, להשחיז" מלשון "שן": "אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי" (דברים לב); "שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם" (תהלים סד), זה גם המובן בערבית. מצד שני, אולי המילה "שן" עצמה ציינה במקור משהו ששונה וחוזר על עצמו שוב ושוב… 

שנה באה, שנה הלכה

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם.

הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת.

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

קהלת מסכם היטב את תפיסת הזמן המחזורית של אבותינו: הכל מסתובב, הכל חוזר, הימים מתחלפים, והחודשים, והעונות, ואיתן החגים והמועדים (לשמחה). צמחים צמחים וקמלים. בני אדם נולדים ומתים.

בימים שלפנים, שהיו אגדה רחוקה כבר בזמנו של קהלת, הזמן הסתובב, אך גם עמד מלכת. קצב השינויים היה איטי ובלתי מורגש. תמונת העולם המעגלית הייתה התגובה ההגיונית היחידה למציאות. הכל חוזר, הכל סובב לו.

ואז הגיע עידן שונה וחדש, מהחקלאות ואילך. קצב השינויים הואץ, יותר הצלחות, יותר אסונות, פחות שליטה ואפס וודאות.  תפיסת הזמן המעגלי הייתה מושרשת עמוק ולא נכנעה בקלות. היא גייסה לעזרתה את הכוח המתעורר: הדת.  בכל הדתות הגדולות היא הפכה לערך תיאולוגי מרכזי. המחזוריות היא הנחמה האוניברסלית, התשובה היחידה לקוצר ידי האדם – גם לא האל או המלך – נוכח הסופיות של המוות.

בדתות המזרח, המחזוריות טבועה בכל בן אנוש. כולנו נדונים למות ולהיוולד מחדש במעגל אינסופי של גלגולים. בדתות המערב, מחזורי הזמן גדולים יותר, אך גם הן מאמינות באחרית הימים כלשהי, שאינה אלא חזרה למצב ההתחלתי. בנצרות זה היה אמור לקרות אחרי אלף שנה. או אלפיים. או לא. אי התגשמותן של נבואות מעולם לא הרתיעה את המאמינים.

ממעגל הזמן אל חֵץ הזמן

במאות השנים האחרונות התפתחה תפיסת זמן שונה לגמרי – מודרנית, חילונית, אינדיבידואלית. חץ הזמן שלנו אינו חוזר על עקבותיו, אלא מתקדם ללא הרף. תיק תק תיק תק. שינוי הפרדיגמה, ממעגל הזמן אל חֵץ הזמן, היה ממושך וטראומטי. השליטים וכוהני הדת העדיפו תמונת עולם קבועה ובלתי משתנה, המנציחה את מעמדם ואת זכויותיהם. שינויים וחידושים הם האויב, ערעור על סדרי בראשית.

המהפך הגיע בהדרגה. חשיבה פורצת דרך של קומץ הוגים אמיצים, מקופרניקוס ועד דרווין, ושורה של תגליות ומהפכות מדעיות – בגיאולוגיה, פיזיקה, גנטיקה, במדע בכלל, סללו את הדרך. זה חלק מהקשיים שהאדם החילוני לוקח על עצמו – נדונים לחיות בזמן חד-סטרי שמתקדם מהעבר לעתיד, מהלידה אל המוות, במסלול בלתי הפיך עד ייאוש.

אם תרצו להעמיק בנושא, מומלץ ספרו של סטיבן ג'יי גולד:

Time's Arrow, Time's Cycle: Myth and Metaphor in the Discovery of Geological Time (1987)

הכמיהה לריכוך פסק הדין הסופי, האכזר, לחזרה אל המעגליות הטובה והנעימה, היא אנושית ומובנת. כך נולדו מחדש תיאוריות הניו אייג' על גלגול נשמות. גם פנטזיית "מכונת הזמן" בסרטי מדע בדיוני, ממלאת אותו תפקיד מנחם. אבל עמוק בפנים, אנחנו יודעים שאלה רק אשליות.

אבל בסך הכך רצינו לדעת מה זאת "שנה", לא?

מסקנת ביניים: שנה 1, "חזרה", מתאימה לתפיסת העולם המעגלית של אבותינו והיא מועמד ראוי לאבהות. לא לפני שנבחן את הקייס של שנה 2.

מה נשתנה השנה?

2. שִנָה: התחלף, הפך מראהו או טבעו, לא היה דומה לאחר (מילון אבן שושן)

גם לשנה 2, "שינוי, החלפה", יש היסטוריה ארוכה ומכובדת. השורש קיים באכדית, אוגריתית ועוד שפות שמיות, ומופיע במקרא בכל הצורות: שִינָה, שוּנָה, השתנה. בדרך כלל הוא מציין שינוי חיצוני: "להשתנות" פירושו להחליף בגדים, ודויד "שינה את טעמו" כאשר התחזה למשוגע.

כאשר אדם דתי חייב לבצע מלאכה בשבת, עליו לעשותה "בשינוי". הכוונה אינה למשהו בסגנון "מיניסטריון ההליכות הטיפשיות", אלא לעשותה באופן אחר. לדוגמה, רב צבאי התיר לחייל דתי להדליק ולכבות ציוד חיוני בשבת, אך לעשות זאת בשינוי, באמצעות המרפק או עם מקל.

שונה ומשונה

בתרבות שלנו, של החברה המערבית לסוגיה, שינוי הוא מושג חיובי. הייתה אפילו מפלגה כזאת. לא תמיד השינוי הוא לטובה אבל לא שואלים אותנו. העולם משתנה בטירוף, וחייבים להשתנות או לחדול.

אז שינוי הוא תמיד לטובה? לא נראה שהשפה חושבת כך. רוב המילים הנגזרות מ"שינוי" אינן מבשרות טוב. עדיף לא להיות "משונה" או "שונה". תמונת העולם הבסיסית שלנו הייתה של משפחה, שבט וגזע. העברנו את רוב האבולוציה שלנו במסגרות קטנות והומוגניות. ה"שונה" היה תמיד גם זר, "לא משלנו".

כאשר המן משמיץ את היהודים באזני אחשוורוש, הוא מספר ש"דָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם"; ומשלי ממליץ לנו "יְרָא אֶת יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ; עִם שׁוֹנִים, אַל תִּתְעָרָב". הפרשנים חלוקים על מובן המילה "שונים". לפי רש"י, אין להתערב עם אלה שחושבים שאלוהים והמלך הם "שניים", במעמד דומה. יש טוענים שמדובר באלה ששינו מהוראות המלך; ואולי אלה פשוט אנשים שונים, זרים.

גם "משונה" ציין במקור "משהו שהשתנה", ללא גוון של ביקורת או רתיעה. בעברית של היום נוסף לו גוון שלילי. לא כדאי לתאר מישהו כ"בחור/ה משונה" במסגרת המלצה לדייט. "שונה" נמצא קצת מתחת ל"משונה" בסולם הסטיגמות, קצת שונות יכולה להיות חיננית. אך גם היחס לשונה אמביוולנטי – וזה במקרה הטוב.

הכנסת "קבלת השונה" לתוכנית הלימודים, רק מלמדת עד כמה רחוק האידיאל הנכסף. החברה הישראלית מקבלת מידה מוגבלת של שונות, אך לא מעבר לכך: אשכנזים ומרוקאים כבר מתערבבים, לבנים ושחורים כמעט לא, ויהודים עם ערבים – השם ישמור!

בחזרה לנושא

בעת הולדת המילים, במעמקי הזמן הבלתי כתוב, שנה 2 (שינוי) טרם קיבלה גוון מפוקפק. להיפך, חילופי העונות היו מרכיב מרכזי בעולמם של אבותינו, וציינו את מועדי השנה החקלאית והדתית.  בימי התנ"ך, השנה התחלקה לשתי עונות בלבד, קיץ וחורף. השנה החלה בחודש האביב, סמוך ליום השוויון (Equinox) שבו היום והלילה משתווים באורכם. כאשר הלוח עבר לתשרי, השנה נצמדה ליום השוויון הסתווי. יום השוויון מציין את "השינוי" – ההגדרה הכי מדויקת של סוף החורף וראשית הקיץ (ולהיפך).

מסקנת ביניים 2: גם שנה 2, "שינוי", היא מועמדת לא פחות טובה לכתר. אם אתם מצפים לתשובה חותכת – סורי, אין לי. אבל אם אתם כבר כאן, הישארו עוד פיסקה עוד שתיים. מומלץ לשים ברקע את Changes של דייויד בואי עליו השלום, האיש שלא הפסיק להשתנות. עד שהפסיק.

איך אתם מעדיפים את השנה שלכם?

לשיטתה של שנה 1, השנה הבאה תהיה חזרה על קודמתה, More of the same. זה לא בהכרח רע – אם השנה שחלפה הייתה מוצלחת, אפשר ורצוי לחזור עליה בשמחה. אבל אם לא…

בגירסה 2, השינוי הוא בלתי נמנע. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", אמר הרקליטוס. וגם לא לאותה שנה. השנה החדשה תהיה תמיד שונה מקודמתה. אם היה טוב, יהיה טוב בדרך שונה; אם היה רע – על אחת כמה וכמה רצוי שינוי.

האם אני מוכן לשינוי?  האם אני מוכן להשתנות?

ראש השנה. הזמן הטוב יותר לחשבונות נפש ואחרים, לחלומות, להחלטות. בסופו של דבר, Change זו מילה גדולה, אבל גם כסף קטן.

שנה טובה!

חמודים וחמודות

אנו מוקפים ביצורים חמודים: תינוקות מתוקים, צעצועים צמריריים, כלבלבים שמנמנים וחתלתולים מנגנים. ביפן, החמידות (kawaii) היא תעשייה שמגלגלת מיליארדי יֶנִים חמודים. אבל בכלל לא חמוד לגלות שבמקור, השורש חמ"ד מתחבר פחות ל"הלו קיטי" ויותר למוות בסקילה. איך ומתי קרה המהפך?

לחמוד: למה זה רע?

"חָמַד: התאווה, השתוקק, התעורר בליבו חשק לדבר-מה שאינו שלו או שאינו יכול להשיגו" (מילון אבן שושן הישן והטוב)  

"לא תחמוד" הוא האיסור הסוגר את עשרת הדברות: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ; לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ'). האיסור חוזר בגירסה קצת שונה בספר דברים: "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ".

בין גרסאות שמות ודברים יש שני הבדלים עיקריים: הראשון, העברת האישה לראש הטבלה, ובצדק; השני, על האישה נאמר "לא תחמוד", ועל כל השאר – "לא תתאווה". ניתן היה לצפות שהתאווה תופנה דווקא אל האישה, ובטח לא לשור ולחמור, אך התאווה המקראית אינה התאווה של היום, ומופנה בדרך כלל לאוכל, כסף ודברים חומריים. מטרת הפיצול בין "לחמוד" ו"להתאוות" היא לחזק את האיסור לרצות במשהו שאינו שלך. לא מדובר כאן ברגשות אלא בענייני קניין. ספר דברי עוסק בקפיטליזם, ולא באירוטיקה.

ההבדל בין תאוות בשרים ותאוות בצע מודגש בנצרות, שהפרידה ביניהן ברשימת שבעת החטאים הקטלניים, שהחוטא בהם מאבד את נפשו ואת חלקו בעולם הבא. החטאים שברשימה הם כאלה שמובילים בהכרח לחטאים אחרים.

שבעת החטאים קיבלו פרשנות מצמררת בסרט se7en משנת 1995. עשרים שנה לאחר מכן, סצנת הסיום האיומה בוימה מחדש לעין המצלמה, בסדרה כמעט זהה של הוצאות להורג בכתום.

מחשבה בוראת מציאות

בתנ"ך, "לחמוד" מציין משהו שרוצים בו למרות שהוא אסור או בלתי אפשרי, וזה תמיד נגמר רע. הנביא מיכה מתאר את המדרון החלקלק: "הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע, עַל מִשְׁכְּבוֹתָם; בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ, כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם. וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ; וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ, וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ." הרשעים חומדים בלילות, ועם בוקר מבצעים את זממם. מתחילים עם לחמוד ומסיימים בגזל ועושק.

"חָמַד רָשָׁע, מְצוֹד רָעִים" (משלי י"ב). מה חומד הרשע? לשבת במצודת הרעים! 

לחמוד זה אנושי – ובכל זאת

המקרא מכיר בחמדנות הטבועה בנו, אך דורש שנשלוט בה. בדברים ז' מצווים בני ישראל לשרוף את פסילי הגויים באש, אך תחת אזהרה: "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם, וְלָקַחְתָּ לָךְ, פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ" ("תיווקש" זה בערך "תעלה על מוקש"). עם כל התיעוב לאלוהי הגויים ופסליהם, אלוהים מודע ליופיים ולכוח המשיכה שלהם. לכן הוא מכביר קללות ואיומים על מי שיילך אחריהם: "יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ" (ישעיהו מ"ד) – אבל הפסלים שלהם כל כך חמודים, לעזאזל!

בספר משלי, כבר חומדים יותר מפסלים: "לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע; מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה. אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ; וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ." משלי, מיזוגן ידוע בכלל ושונא נשים זרות בפרט, מזהיר את החכם לבל יחמוד את יופייה של הנוכרייה המעפעפת בחושניות, ומדגיש: גם לא בלב!

בסרט "שתיקת הכבשים" (1991), חניבעל לקטר מסביר זאת יפה לאייג'נט סטארלינג: אנחנו לא חומדים דברים שרחוקים מאיתנו אלא את מה שרואות עינינו – אשת רעך, בית רעך…

Hannibal: How do we begin to covet, Clarice? Do we seek out things to covet? No. We begin by coveting what we see every day. 

נחמד זה טוב?

גם השפה מושפעת מכוחות השוק, ואם משהו הוא כה נחשק, בטח יש בו משהו. מה שכולם חומדים, הופך לחמוד, או נחמד. אלא שבמקרא המילה עדיין מתקשה להימלט מהדנ"א העכור שלה. כשבוחנים את ההקשר, החמידות הופכת לחמיצות.

"נחמד" מופיע כבר בסיפור הבריאה. אלוהים נוטע בגן העדן "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל". חמוד מצדו? לא ממש. הנחמדות היא מלכודת קטלנית (וקשורה לתאווה האסורה שכבר הזכרנו קודם): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל". התוצאה: גירוש, סבל ומוות.

עוד עץ נחמד למראה

חמד של בחור

"חֶמֶד" היא חומד של מילה, אך היא מופיעה תמיד בנסיבות בלתי חמודות. "שֹדי חמד" מוזכרים בנבואת חורבן קשה, ובה מכות הנשים על חזן ביגון וסופדות על מה שאבד להן: "עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים; עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה. עַל אַדְמַת עַמִּי, קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה" (ישעיהו ל"ב). "כרמי חמד" מככבים בחורבן דומה: "כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם" (עמוס ה').

שיא האירוניה הוא הביטוי "בחורי חמד". יחזקאל כ"ג הוא פרק ידוע לשמצה שאינו נלמד בכיתה אך מועבר מתחת לשולחן בין טינאייג'רים חרמנים, כמו מגזין פורנו אסור. בתשפוכת קללות פורנו-סדיסטית (אחת העדויות הראשונות בעולם לתסמונת טורט), יחזקאל משווה את עם ישראל לשתי אחיות זונות ונימפומניות, שנוהות אחרי "פַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים, לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל, פָּרָשִׁים, רֹכְבֵי סוּסִים – בַּחוּרֵי חֶמֶד, כֻּלָּם." לא נראה שהנביא התכוון לחבר'ה הטובים.

לא כל החמוד – ורוד

השורש חמ"ד על נטיותיו הרבות, אינו מופיע רק בהקשרים שליליים. פה ושם נשכח עברו העברייני, כמו למשל במילה "חֶמְדָה", שעברה לצד הטובים: חמדת ישראל, חמדת כל הגויים, כלי חמדת בית ה', חמדת נשים ושכיית חמדה.

עם זאת, במרבית המופעים של חמ"ד ניכר חוסר נחת. הדברים הנחמדים הם אלה שאינם, שמתגעגעים אליהם, שחולמים עליהם – אבל לא באמת נהנים מהם. כמו שנאמר על המלך חסר המזל יהורם, שניגף כל חייו ומת בייסורים: "וַיֵּלֶךְ בְּלֹא חֶמְדָּה".

ובינתיים, במדבריות ערב

השורש חמ"ד היה נשאר כאיסור תנ"כי זניח, אלמלא היה קיים גם בערבית. השורש קיים בשפות שמיות נוספות, במובנו דומה לעברית, אך בערבית מובנו דווקא הפוך: "לשבח, להלל". התשובה הנפוצה ביותר בערבית, כמעט על כל שאלה, היא "אלחמדולילה" (أَلْحَمْدُ لِلّٰهِ) – "השבח לאל".

רצה הגורל, או אללה, ושמו של נביא האיסלם היה מוחמד, שפירושו "המהולל", מי שמדברים בשבחו. כך הפך השורש, בכל הטיותיו, לשם הנפוץ ביותר בעולם הערבי: אחמד (הראוי ביותר לשבח), מחמוד (ראוי לשבח), חמיד (ראוי לשבח, הגון, ואחד מ-99 שמות האל), חמוד וכה הלאה.

בימי הביניים, תרם המגע ההדוק עם הערבית לטיהורה הסופי של הנחמדות, כמו בשיר האהבה היפהפה של ר' שלמה אבן גבירול, "שוכנת בשדה": "מַה לָּךְ צְבִי נֶחְמָד, כִּי תַעֲזוֹב גַּנִּי. הָבָה נֵרְדָה לַגַּן, נֹאכַל מְגָדִים שָׁם, וּבְחֵיק יְפַת עַיִן, תִּשְׁכַּב וְגַם תִּישַׁן."

עלייתם ונפילתם של חמודי ונחמד

עם תחיית העברית, במחצית השנייה של המאה ה-19, "נחמד" צוברת פופולריות. מאמרים רבים בעיתונות התקופה נפתחים בפנייה ל"קורא נחמד". מכאן הטרנד מצוי בעלייה מתמדת, מגיע לשיאו בעשורים 1960-1980, ואז יוצא מהאופנה עד להיעלמותו בשנות ה-2000. ימי התהילה של "חמוד" קצרים יותר, ושיאם בשנים 1950-1970.

ל"נחמד" היו כמה שנים נחמדות, אבל כבר לא (מתוך ארכיון עיתונות יהודית היסטורית)

"חמוד" שמור יותר לעוללים, ו"נחמד" לבוגרים, אם כי לדעתי הסיבה היא פונטית גרידא – "חמודי" מתגלגל טוב יותר על הלשון, בייחוד אצל תינוקות. שניהם הותירו חותם על התרבות העברית, מ"אודי חמודי" ועד "נחמד, נחמד, היה ממש נחמד" של כוורת, עד שננטשו בגין מתיקות יתר. לגבי בני אדם שעברו את גיל הצביטה בלחי, הסיווג "חמוד/נחמד" הוא מחמאה מפוקפקת. כשזה נאמר על בחורה או בחור שהגיעו לפרקם, כנראה שאין משהו טוב יותר להגיד עליהם.

האינפנטיליות שולתתתת

אבל בעולם קפיטליסטי, אף אחד לא ייתן לחמידות להיעלם. כוח הקנייה של הורים צעירים, של הוריהם, ועד מהרה גם של ילדיהם, הוא בור ללא תחתית. ההצלחה הפנומנלית של החמידות ביפן, הולידה גלים של פלישות חמודות למערב, רכובות על חדי קרן ורודים. אם חשבנו שהדמויות של דיסני חמודות, היפנים הציבו רף חדש. בנוסף, תרבות המנגה הרחיבה את תקופת הילדות אל גילאי העשרה ומעבר להם. התכנים אולי שונים, אך לגיבורים יש אותן עיני ענק זוהרות.

החמידות היא רגש אינסטנט, נטול עומק ומשמעות. "אויש כמה זה חמוד" נפלט מפינו באופן לא רצוני למראה תינוקות וכלבלבים, בלי לציין קשר ממשי. כמובן שמאחורי זה עומד אינסטינקט קדום של חמלה והגנה על יצורים קטנים וחסרי ישע, אך הפרשנות המודרנית שלו התרחקה מאד מהמקור.

החמידות ותרומתה למהפכת ההתיילדות הגלובלית, היא נושא לפוסט נפרד. חוסר בגרות היא מאפיין של מרבית המשטרים המושחתים שמשתלטים על העולם, תוך האבסת ההמונים האינפנטילים בג'אנק פוד נטול ערך תזונתי וגדוש בצבעי מאכל זוהרים ומסרטנים.

האובססיה לחמידות ומתיקות היא אסקפיזם, בריחה נואשת מהמציאות הקשה של עולם המבוגרים. ואולי היא מפלטם של החולמים, הגעגועים לגן העדן האבוד של הילדות?

פורים: חג גורלי

כולם יודעים שפורים נקרא פורים לזכר איזה פור שהופל – אבל למה בעצם? מדוע נחשבת דווקא הפלת הפור לאירוע המרכזי של המגילה? במה זכה הפור הצנוע – אבן, חתיכת חרס או חלוק נחל – שחג כה פופולרי ייקרא על שמו? ושאלת בונוס: למה לגורל יש לב של אבן?

התנ"ך מלא בגורלות למיניהם, ולא רק בפורים. אבותינו נעזרו בו לקבלת החלטות גורליות – וגם פחות גורליות. במהלך הדורות הגורל איבד מקסמו, אבל גם בעידן הרציונלי של ימינו הוא עדיין איתנו, רק בתחפושת אחרת.

למה הופל הפור?

סיפור הפור מתרחש בפרס, בין המאה החמישית לשלישית לפנה"ס. המלך אחשוורוש מעלה לגדולה את המן בן המדתא וכל עבדי המלך כורעים ומשתחווים לו, חוץ ממרדכי. בתור יהודי, הוא מסביר, הדבר אסור עליו. המן הזועם מחליט להיפרע ממרדכי החצוף, ובאותה הזדמנות להשמיד גם את כל בני עמו.

רצח עם אינו פרויקט של מה בכך, ובלי עזרת הכוכבים, איך תצלח המשימה? בשושן הבירה, כמו בכל העולם הקדום (ובמקומות רבים גם היום, הודו למשל) לא עושים אף צעד משמעותי לפני קביעת המועד המתאים על ידי איש מקצוע: אסטרולוג, מפרש חלומות, קורא בעננים, מנחש בקרביים, סופר ציפורים נודדות, מטיל מקלות או מטבעות…

לארמון מוזמן מפיל פורים, ובטכניקה שאינה מפורטת במגילה נקבע התאריך: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן, מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר."

הגורלות הקדומים היו עשויים מעצם. אלה הם גורלות עופרת יווניים מהמאה ה-4 לפנה"ס, שעוצבו בצורת עצמות כבש עם מספר חורים שונה בכל פאה (29 מ"מ).

זה אינו הליך פרוצדורלי גרידא, אלא אירוע דרמטי שמצדיק את קריאת החג על שמו. הפלת גורל היא כאמור מנהג נפוץ במקרא, אך במגילת אסתר הופעתה היא אירוע חריג. במגילה כולה לא מוזכר שם אלוהים אפילו פעם אחת, ואת העלילה מניעים בני אנוש, ובעיקר בנות אנוש. יש רק התערבות אחת ויחידה של כוח עליון – הפלת הפור.

ברור למה המן, עובד אלילים נבער שכמותו, מייחס חשיבות רבה לקביעת התאריך הגורלי; פחות ברור למה זה אמור להעסיק גם את הסופר המקראי המשוחרר מכבלי אמונות טפלות. אך מסתבר שהפלת הפור היא אקט משמעותי לכותב המגילה ולמפרשיה לאורך הדורות.

חז"ל מקדישים לנושא דיונים ארכניים ותיאוריות מתמטיות סבוכות שקושרות את תאריך היעד ליום הולדתו ופטירתו של משה, ז' באדר. לא חסרים גם חישובים אחרים, פתלתלים לא פחות, וחישובים קבליים שגם הם קשים להבנה. ניכר שההסבר אינו פשוט גם עבור המאמינים, כפי שתהה האדמו"ר מגור: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר?"

הנחת היסוד היא שכך סייע אלוהים, בדרכו הנסתרת, להתרחשות הנס. איך בדיוק הקב"ה השפיע על התוצאה? האם אלוהים אכן משחק בקובייה? כנראה שזו שאלה שמעסיקה רק חסרי אמונה כמוני, כי למזלנו, הסקפטיות אינה במקומה. במבחן התוצאה, זה עבד: אלוהים דאג שהפור ייפול על יום מבורך, שבו ליהודים לא יאונה כל רע.

כאמור, לחז"ל לא היה קל עם הקונספט, אך לאחר שהם קיבלו אותו ונתנו לו גושפנקא רשמית, הפכו הגורלות לחלק בלתי נפרד של הפולקלור היהודי, והשימוש בהם נפוץ בכל עדות ישראל לאורך הדורות.

ספר גורלות, פתרון חלומות, קמיעות ולחשים (מרוקו, המאה ה-19)

איך אתם מעדיפים את הגורל שלכם?

מקור המילה הפרסית "פור" הוא באכדית, pūru, מילה עתיקה שהגיעה מהשוּמֵרית ומובנה "אבן". עורך המגילה לא היה בטוח שקוראיו מכירים את המילה הפרסית ופירש "פור הוא הגורל".

לאשורים היו שתי שיטות לניבוי – או קביעת – העתיד: pūru ṣalā'u – להטיל גורל; pūru karāru – למשוך גורל. לא ברור למה שימשה כל שיטה וכיצד היא בוצעה. נראה לי שבהטלת הפור  הכוהן הפיל את האבן מעל ציור רצפה מקודש (בדומה למשחק "קלאס"), והסיק מסקנות ממקום הנפילה, או שאולי האבן דמתה לקוביית משחק של ימינו; משיכת פור היא שליפת חרס מתוך כד (בדרך כלל בידי מישהו תמים, ילד או בתולה קשורת עיניים). בדרך הראשונה יש תחושה שהגורל "פתוח" ונקבע באותו רגע; בשנייה, הבחירה מצומצמת יותר והאפשרויות נקבעו מראש.

כמו הפור, גם מובנה המקורי של  "גורל" הוא "אבן, חלוק". להטלת גורל השתמשו באבנים מיוחדות שהוקצעו מאלמוגים מהים האדום, שהיו ענף ייצוא מכובד של ארץ כנען. כך התגלגלה המילה "גורל" ליוון, וקיבלה מובן חדש: המילה היוונית לאלמוג היא korralion, "אבן קטנה". השם "קורל", שכיכב בחדרי היולדות בשנות ה-90, הוא שם כמעט עברי!

אולי כך נראה פור אכדי מקורי: קוביית חימר (כ-2.5 ס"מ) מנציחה את בחירתו של אחד להאלי לתפקיד בכיר בחצר שלמנאסר III מלך אשור בשנת 828 לפנה"ס – באמצעות הפלת גורל!

גורל יום הכיפורים

מגילת אסתר היא מהספרים המאוחרים בתנ"ך, וקדמו לה דורות רבים של הטלת גורלות למטרות שונות. הגורל הראשון ממלא תפקיד מרכזי בטקס מיסטי, פגאני ובלתי שייך בעליל לתנ"ך: שילוח השעיר לעזאזל. זהו לב לבה של עבודת יום הכיפורים, הכפרה עצמה.

פרק טז בספר ויקרא נפתח באזכור קצר של מות שני בני אהרון מסיבה לא ברורה, שאחריו מתבקש אהרון לקיים טקס מוזר, שאולי קשור לאירוע הטראגי ואולי לא. מאת עדת בני ישראל נלקחים שני שעירי עזים לחטאת ומובאים מול אוהל מועד –

"ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה'; ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יעמד חי לפני ה', לכפר עליו – לשלח אתו לעזאזל, המדברה."

בלי הסברים והקדמות, בסגנון חסכוני למופת, מוצגת כאן תזה חתרנית שאין כדוגמתה בשום מקום אחר במקרא: בעולמנו יש אלוהים ויש עזאזל. פיפטי-פיפטי.

אהרון שוחט את השעיר שעלה בגורל לחטאת, מזה את דמו לכל עבר (הוא שוחט גם פר, כך שדם לא חסר) ומכפר באמצעותו על טומאותיהם, פשעיהם וחטאותיהם של בני ישראל. אחרי משחק הדמים, בלי להתקלח או לפחות להחליף בגדים, מביאים לו את השעיר החי –

"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאתם; ונתן אותם על ראש השעיר, ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, אל ארץ גזירה; ושילח את השעיר במדבר."

לא נעים, אבל שעיר מוכשר יכול לשרוד גם במדבר. יחסית לתאוות הקורבנות של המקרא (שהומרה בימינו לאובססיית "על האש"), השעיר המתרחק אל האופק מציע תמונת סיום אופטימית, וחסר רק קולו המרגיע של דיוויד אטנבורו.

לחז"ל, הסוף הפתוח דווקא הפריע. לפי פרשנותם, יש להשליך את השעיר לעזאזל מצוק גבוה עד שגופו נעשה "איברים איברים", וכך התנהל הטקס בימי בית שני. להמצאה האכזרית הזאת אין כל בסיס בטקסט, אבל לך תתווכח עם חז"ל.

(על השעיר לעזאזל כתבנו בהרחבה בפוסט "יום כיפור: שופר לעזאזל")

אורים ותומים

הגורל הבא הוא סוג מיוחד ומסתורי ששימש במקדש, האורים ותומים שאותם ענד הכוהן הגדול על חזהו, ובהם נועצו במקרי חירום, "משפט האורים". האורים והתומים היו קשורים לחושן, שבו משובצות 12 אבנים יקרות – אך לא ברור אם הם היו חלק מאותן אבנים, או אלמנט נפרד.

אורים ותומים (בעברית!) מופיעים בסמלה של אוניברסיטת ייל. המילים בלטינית מציינות "אור ואמת", לפי התרגום המקובל

גורל ונדל"ן

גורלות ונדל"ן הולכים טוב יחד, מכיוון שקרקע היא משאב מוגבל וקשה לחלוקה. גם באנגלית, המילה lot מציינת הן "גורל" והן "חלקה" במובן המקרקעין.

בספר במדבר, מצווה ה' על משה לחלק את הארץ בין בני ישראל לפי מטות (איכשהו זה יוצא תשעה וחצי מטות). בספר יהושע, תפקיד הגורל מתרחב לאינספור אזכורים של רישומי מקרקעין ברזולוציה הולכת וגדלה. הגורל הופך לכלי עבודה יומיומי בטאבו.

הקשר שרד גם אחרי ימי המקרא, כפי שרואים בתצלום ההיסטורי של הגרלת קרקעות אחוזת בית, עם צדפים במקום אבנים. ממש בימים אלה, נערכות הגרלות לזוכים בדירות בתוכנית "מחיר למשתכן".

אפילו ייסודה של העיר העברית הראשונה נעשה בהטלת גורל (1909)

גורל ומלחמה

הפלת גורל היא כלי תומך החלטות, זמין, קל לתפעול וחסין מכישלון, והשימוש בו מתרחב. בפתח ספר שופטים, מייד לאחר מות יהושע, מנהלים בני ישראל דיאלוג עם אלוהים:

"וישאלו בני ישראל בה' לאמר: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להילחם בו. ויאמר ה', יהודה יעלה; הנה נתתי את הארץ בידו. ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי, ונלחמה בכנעני, והלכתי גם אני אתך בגורלך."

בניגוד לרושם שנוצר בפסוק הראשון, אלוהים לא ממש "אומר" שיהודה יעלה, אלא מבטא את רצונו באמצעות פתק או חרס שנשלף מכד. סיכוי של 1:12. או אולי אחד לתשע וחצי?

גורל אכזר

בספרים המאוחרים יותר של התנ"ך מצבו של הגורל מידרדר. אצל ישעיהו, מפילי גורלות נמנים על הגרועים שבגרועים. בנבואת הזעם שלו הוא מונה רשימה ארוכה של בני עוולה שאין להם סיבה לצפות שאלוהים ירחם עליהם: בני עננה זרע מנאף ותזנה, ילדי פשע זרע שקר ומה לא. העוסקים בגורלות מוזכרים בצמוד לגדולי החלאות: "שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים. בחלוקי נחל חלקך, הם הם גורלך, גם להם שפכת נסך, העלית מנחה."

הפסוק נאמר בלשון נקבה, כך שכנראה היו אלה הנשים שהטילו גורלות בחלוקי נחל. הן מואשמות גם בעבודה זרה, וגרוע מכך, נזכרות בנשימה אחת עם שוחטי הילדים!

שימו לב לקשר המתמשך בין הגורל לאבנים, חלוקי נחל במקרה שלנו; וכן למשחק המילים בין חלוקי נחל = חלקך (במובן "גורלך"), שמזכיר גם את חלוקת הארץ בימי יהושע.

ארץ החיות המוזרות

בישעיהו לד, הגורל משמש את הנביא למטאפורה מבריקה. אחרי שהוא מתאר את הרעות שיבואו על הארץ, שתהפוך לשממה מוחלטת שבה יקננו חיות פרא מוזרות – קאת וקפוד וינשוף, תנים ובנות יענה, ציים את איים, ושעיר ועוד כהנה וכהנה, ה' מקבץ את כל החיות, "והוא הפיל להן גורל, וידו חלקתה להם בקו עד עולם, יירשוה לדור ודור, ישכנו בה."

אלוהים מפיל גורל, מותח קווי סימון ומחלק את המגרשים – לחיות! חסר רק רישום בטאבו. אלוהים הוא מייסד ארץ יצורי הפרא.

הגורל כבלש

ביהושע ז, הגורל מופיע בתפקיד גלאי אמת קדום. לאחר כיבוש יריחו, מתגלה שלמרות האיסור המפורש היה מי שמעל בחרם ולקח לכיסו מהשלל. באמצעות סדרה של הטלות גורל מאתר יהושע את השבט, המשפחה, הבית ובסוף את העבריין עצמו. השלל אכן נמצא באוהלו של עכן בן כרמי, רכושו מוחרם והוא נסקל ונשרף.

במקום אחר, הספינה שבה בורח יונה נקלעת לסער גדול ועומדת לטבוע. לאחר שהמלחים ניסו ונואשו מכל שאר הדרכים, נותר מוצא אחרון: "ויאמרו איש אל רעהו, לכו ונפילה גורלות, ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו; ויפילו גורלות, וייפול הגורל על יונה."

בניגוד למגילה, בספר יונה אלוהים דווקא אקטיבי ונוכח. בין השאר הוא מעורר את הסער הגדול וממנה דג גדול שיבלע את יונה. בין שני מפגני הכוח המרשימים הללו, הוא מוצא זמן לסדר את תוצאות ההגרלה. הגורל כטאץ' קטן של המאסטר.

גורל אישי

במשלי טז מוזכר גורל נוסף, כחלק מתיאור תכונות האדם ההולך בדרך הנכונה: "טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו."

משלי מדבר על הטלת גורל אישית, של האדם בינו לבין עצמו. הוא מסתיר את הפתקים בחיקו, שולף אחד מהם ומקבל עליו את ההחלטה, כי היא משפט האל. זהו מעשה אינטימי, ללא עדים, ולכן הוא ההוכחה לאמונה שלמה.

גורל ליישוב סכסוכים

במשלי יח נזכר עוד שימוש חיובי לגורל: "מדיינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד". "מדיינים" הם אנשים שמתדיינים בבית דין, או אולי אנשי מדון; "עצומים" הם יריבים שלהם סכסוך גדול ועצום. הגורל הוא הפתרון המומלץ ליישוב סכסוכים חסרי פתרון.

חיים ומוות ביד הגורל

מאות שנים לאחר מכן, מתאר יוסף בן מתתיהו שתי הפלות גורל: האחת ביודפת – שם הוא נכח בעצמו, סידר שיהיה האחרון שיישאר וכך הציל את חייו; והשנייה במצדה, שם הוא לא נכח ואין לדעת אם הסיפור הדרמטי אכן קרה באמת.

"אחר כך הפילו גורל והעלו מתוכם עשרה אנשים שיהיה עליהם להרוג את כל השאר … הם הרגו את כולם בלי להירתע וקבעו ביניהם אותו כלל : זה אשר עליו ייפול הגורל יהרוג את תשעת האחרים ולאחר מכן יישלח יד בנפשו."

יגאל ידין, שחיפש בנרות הוכחה כלשהי לסיפור מצדה, מצא עדות מדהימה: 11 חרסים מפויחים ועליהם שמות, וביניהם אחד "בן יאיר".

מפעל הפיס

בשנת 1951 נולד מוסד ההימורים הרשמי של מדינת ישראל הצעירה, מפעל הפיס, כיוזמה של ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח למימון הקמת בתי חולים ומרפאות. גזבר העירייה, בן-ציון ארגוב, הציע את המילה המשנאית "פיס" וכך היה.

גם "פיס" היא ממשפחת האבנים. לפי חלק מהמפרשים, מקור המילה בשורש פ-ס-ס, שקרוב לשורש פ-צ-ץ ומציין שבירה לפיסות קטנות. לפי תיאוריה אחרת, המקור הוא במילה היוונית psephos, אבן קטנה או חלוק נחל ששימש להטלת גורל, וממנו באה גם המילה "פסיפס". כך או כך, הגורל קשור תמיד לאבנים.

הפלת גורלות ("פייסות") הייתה נהוגה במקדש בימי בית שני , ושימשה לבחירת הכוהנים שיבצעו את העבודות השונות. הקרבת הקורבנות הייתה עסק משתלם, שכן חלקים מהקורבן נשארו אצל הכוהן. כדי למנוע אפליה, נערכו במקדש פייסות, הגרלות מורכבות שכללו ספירת אצבעות. הגרלות דומות נהוגות עד היום בצבא, כאשר צריך לשלוח מישהו למשימה לא נעימה ואף אחד לא מתנדב.

מפרשי המקרא, שלא היו חזקים בבלשנות, סברו ש"פיס" בא מלשון "פיוס", והכוונה למניעת מריבות בין הכוהנים. כאמור, היום הסברה המקובלת היא שמדובר באבן קטנה.

הטלת מטבע

עברו אלפיים שנה והגורל עדיין נמצא איתנו, כידוע לכל מי שראה פעם משחק כדורגל. הגורל, פעם כוח מסתורי רב עוצמה, מצטמצם היום להחלטה מי יבעט ראשון בכדור. בעבר היו אף משחקים שהוכרעו בהטלת מטבע, עד להמצאת שיטת הפנדלים בשנות ה-70.

הטלת מטבע מקובלת לקביעת סדר ולקבלת הכרעות מכל הסוגים – בפרלמנטים, במגרשי הקריקט, בבורסה. היא נחשבת לשיטת הכרעה מהירה, אקראית, זמינה ופשוטה. במילה אחת: הוגנת.

הסינים פיתחו תורה שלמה סביב הטלות המטבע, אי צ'ינג – "ספר התמורות". סימני האי צ'ינג, הטריגרמות, עשו את דרכם אפילו לדגל קוריאה הדרומית, שמציג 4 הטלות מבורכות המסמלות תנועה והרמוניה.

גורל והגרלה

הגורל נתפס כחסר פניות והוגן במאת האחוזים, אך ממנו נגזר מושג דומה אך מפוקפק יותר, ההגרלה. מהי הגרלת הלוטו (lotto ו-lottery נגזרות אף הן מאותו lot) אם לא הטלת גורלות עם מספרים? ומהי הרולטה?

יש הבדל גדול בין הטלת מטבע שסיכוייה פיפטי-פיפטי, ובין הגרלת הלוטו שבה הסיכוי לזכות הוא אחד ל-18 מיליון. האקראיות היא אותה אקראיות, אך הקזינו תמיד זוכה. השפה יוצרת בלבול מכוון בין הגורל ההוגן, ובין ההגרלה שלרוב אינה כזאת.

גורל ומזל

אי אפשר לדון בגורל בלי להזכיר את אחותו, מזל. בתנ"ך היא מוזכרת רק פעם אחת, במלכים ב' כג, ולשלילה. המלך יאשיהו עושה סדר במקדש ומוציא ממנו את כל חפצי העבודה הזרה, וכן: "השבית את הכמרים אשר נתנו מלכי יהודה … ואת המקטרים לבעל, לשמש ולירח ולמזלות, ולכל צבא השמים."

המזלות הם כוכבי הלכת והמקרא אינו מייחס להם משמעות כלשהי, אך אצל חז"ל התמונה משתנה. בתחילה גם אצלם המזלות התקשרו לעבודה זרה, מובן שהשתמר בצירוף "עובדי כוכבים ומזלות" (ששרד עד היום בביטוי "אוכלי חמאת עכו"ם", שנשמע כמו קללה מעליבה במיוחד).

בהמשך, חכמי הגמרא גיירו את מפות הכוכבים, כשהם מייחסים כמובן את חוכמת השמיים לנפלאות האל. בחוסר מודעות מסוים, הם אימצו את גלגל המזלות האלילי של הבבלים. האסטרולוגיה הבבלית הייתה כה ידועה ונפוצה, עד שנתפסה כעובדה שאין להרהר אחריה. זו הסיבה שהמאזניים, הבתולה וכל השאר מופיעים על רצפות בתי כנסת קדומים.

מזל נאחס

בימינו נטולי האמונה, הגורל והמזל ירדו מגדולתם. הם נתפסים כמשהו שבין אמונה תפלה ובין סעיף הבלת"ם (בלתי מתוכנן) שבכל תקציב מוקצים לו 10% להוצאות בלתי צפויות. גורל ומזל נתפסים כמילים נרדפות, אך לא לגמרי. המזל כולו אקראיות, הכרה בחוסר היכולת לתכנן ולהצליח בעולם מורכב, לא תמיד מובן ולעתים אף עוין. לכן מאחלים ומקווים תמיד למזל טוב. הגורל נתפס כמשהו שאינו מקרי, לרוב בהקשר שלילי של "גזירת גורל", משהו שנקבע מראש ולמרות כל המאמצים – בסוף ידו על העליונה.

רצוי לא לסמוך על המזל, אבל זה לא קל. הצורך באחיזה כלשהי בתוך חשיכת האקראי מוביל אותנו שוב ושוב לחשיבה לא רציונלית, ואולי טוב שכך. האמונה שיש לי שליטה על תוצאות הקוביות הובילה אותי להרבה ניצחונות בשש בש. כשזה עבד, הייתי בלתי מנוצח; חבל שזה לא תמיד עבד.

הרומאים שיחקו משחק דומה לשש בש, אלא שכדרכם הם היו חייבים לקרוא לו בשם המפוצץ Ludus duodecim scriptorum, משחק 12 הסימנים (כרמינה בוראנה, המאה ה-11)

הגורל של היום זה לא הגורל של פעם

הגורל עבר מהפך של מאה ושמונים מעלות. בעבר האמינו שהוא ביטא את רצון האל, הייתה לו כוונה ומשמעות, ולכן סמכו עליו ללא עוררין. היום, הגורל הוא פתרון כה מוצלח מהסיבה ההפוכה: אנו חושבים שהוא אקראי ונטול כל כוונה ומשמעות. לכן אנחנו מוכנים לסמוך עליו ולקבל את הכרעתו.

איך אמר הכוהן הגדול? לעזאזל עם הגורל הזה!

 

(עוד בענייני פורים ומסכות, למי שטרם קרא: מסכה חה חה)

 

 

 

Midsummer: חלום ליל קיץ

האמת? לא היה לי מושג שיש חג כזה בכלל. הגעתי לשבדיה קצת אחרי הצבא, גרתי בשטוקהולם ועבדתי פה ושם, ומתישהו לקראת סוף יוני התחלתי לשמוע שחבריי המקומיים עושים תוכניות לסוף השבוע שבו חוגגים חג לא מוכר – Midsommar.

Midsommar, "אמצע הקיץ", הוא חגיגה פגאנית קדומה, שילוב של חג חקלאי עם הילולת פריון בסגנון ט"ו באב. אחרי חורף ארוך וקפוא שבו בקושי רואים את השמש, מגיעה מסיבת קיץ פרועה של שחרור ופריקת עול. רחובות העיר מתרוקנים וכל השבדים יוצאים לסופשבוע ארוך בטבע.

זהו החג הכי אהוב בשבדיה, עם מסורת שלמה של מאכלים ומשקאות, שירים וריקודים ואפילו משחקים (משיכת חבל למשל) – אבל הייתי חדש בעיר ולא ידעתי כלום. אלמלא הייתה לי חברה שבדית, הייתי מסתובב לי ברחובות השוממים ותוהה לאן נעלמו כולם.

אז זה מה שקרה לי בליל אמצע הקיץ עם אותה חברה ועם בעלה הקודם, אשתו הראשונה ואשתו השלישית (החברה שלי הייתה מספר שתיים). כדי לספר אותו כמו שצריך דרוש סופר מליגה אחרת, ועדיף אולי במאי עם איכויות ברגמניות. אנסה להעביר את רוח הדברים במגבלות כישרוני הדל וזיכרוני המעורפל (בכל זאת, עברו כמה שנים), בתוספת כמה עובדות אסטרונומיות ואחרות.

מהי חגיגת אמצע הקיץ?

21 ביוני, יום אמצע הקיץ, הוא היום הארוך ביותר בשנה. הסיבה להבדל באורך היום בין הקיץ לחורף, ובכלל לכך שהשנה מחולקת לעונות, היא שציר הסיבוב של כדור הארץ קצת נטוי למסלולו סביב השמש. לכן בחורף הימים קצרים יותר ובקיץ הם ארוכים, ושיאם הוא יום אמצע הקיץ.

קו המשווה נקרא כך כי היום והלילה שווים בו כל השנה. אצלנו יש הבדל לא גדול באורך היום, ובארצות הצפון יש הבדל משמעותי בין חורף חשוך ומדכא – וקיץ נפלא, פורח ושטוף אור. לכן אצלם אמצע הקיץ הוא עניין גדול, ואצלנו זה סתם יום חמסין.

אהובתי עם שפתי התות

לחברה שלי קראו גוּנילה. היא הייתה בת 34, קשישה מופלגת בשבילי, אבל יפה להדהים ועם גוף מושלם של מי שמעולם לא ילדה. לשפתיה היה טעם של תות (חשבתי שזה טבעי, תמים פרובינציאלי שכמוני) והיה לנו סקס נהדר. היינו כמעט חודשיים יחד ואמנם ההתלהבות הראשונית החלה להתפוגג, אבל בינתיים עוד היה כיף ובוודאי שלא רציתי לוותר על חווית מִידסוֹמַאר אותנטית בחברתה.

חוץ מהסקס היה לנו מעט מאד במשותף. על הבדלי הגיל, האופי והמנטליות, האהבה עוד יכלה לגשר; אבל לגונילה היו חיים מאד מאורגנים ויציבים בעוד שאני הייתי בתזזית של חיפושים וחוסר שקט. לא ידעתי אם אישאר בשבדיה (לא נשארתי), אפילו אירופה הייתה רק אופציה.

גונילה עבדה במלון וגרה בדירה קטנה ומטופחת בסוֹדֶרמַאלְם, הרובע הדרומי העני שלימים נהיה כמובן הכי אופנתי בעיר. היו לה זוג יורקשייר טריירים מפונפנים, פרנסין ופרנסון, שקינאו בי עד שהיה צריך לנעול אותם מחוץ לחדר השינה.

היא הייתה גרושה, ובעקבות ניתוח גניקולוגי שעברה לא יכלה להרות. בעלה לשעבר היה ארכיטקט ידוע ומבוגר ממנה בהרבה, שגר בדירת פאר בשטוקהולם עם אשתו החדשה. היה לו גם בית בכפר, שאליו הוזמנו כולנו לחגוג את הלילה הקצר ביותר.

היום בו השמש עומדת דום

לאבותינו לא היו לוחות שנה או שעונים מדויקים – אז איך הם ידעו מתי אמצע הקיץ? פשוט מאד: בכל יום, השמש שוקעת בנקודה קצת דרומית יותר. ביום אמצע הקיץ היא עוצרת את מסעה דרומה ומתחילה לשקוע בכל יום קצת צפונה. בעברית זה נקרא "יום ההיפוך", ובאנגלית Solstice – "השמש עומדת דום".

השנה האסטרונומית כוללת שני ימי שוויון, אביבי וסתווי (Equinox) ושני ימי היפוך, חורפי וקיצי (Solstice). בתרבויות רבות ציינו מועדים אלה בחגיגות ופסטיבלים, וגם לאחר שהדתות השונות אימצו אותם ונתנו להם הסבר שונה, עדיין חוגגים אותם בסמוך למועד המקורי – חג המולד וחנוכה בחורף, פסח ופסחא באביב, ראש השנה בסתיו.

האדריכל הזועף

גונילה שאלה מחברים וולוו ישנה ואני נהגתי. היא סיפרה לי שבעבר הייתה לה מכונית ספורט אדומה פתוחה, אבל היא חטפה יום אחד חרדת נהיגה ונטשה אותה באמצע הדרך. מאז היא הסתפקה באופניים לבנים קלאסיים עם סלסלת קש מקדימה, שבה ישבו זוג הכלבלבים עם סרטים וורודים בשיער. זה היה די מביך בשבילי כאשר דיוושנו יחד בשבילי הפארק, אבל הייתי מוכן לסבול קצת בשבילה.

היציאה מהעיר הייתה עמוסה מאד, אם כי זה היה פקק שבדי מנומס בלי צפצופים ובלי עצבים. נחלצנו מהפקק וירדנו מהכביש הראשי לדרכים כפריות מתפתלות בין יערות עבותים. את שביל הכניסה לחווה היה קל לפספס ומצאנו אותו רק בזכות תיבת המכתבים העתיקה. החווה הייתה רחוקה מהכביש ובדרך עצרנו שוב ושוב כדי לפתוח ולסגור שערי בקר – גונילה הכירה היטב את התרגולת – עד שהגענו לבית עץ רחב ידיים צבוע באדום ולבן.

האדריכל יצא לקראתנו. הוא היה גבר גדול גוף, בערך בגיל של אבא שלי, ונראה כמו דמות מסרט: רעמת שיער לבן, כרס חבוקה בחולצה משובצת וקול רועם. להשלמת הקלישאה הוא גם עישן מקטרת. הוא העיף בי מבט עוין, לחץ לי את היד בקצרה, חיבק את גונילה, לקח את המזוודה שלה ונכנס איתה לבית כשהם מפטפטים בעליזות.

מאוחר יותר גונילה גילתה לי שזה לא משהו אישי, הוא פשוט בקושי מדבר אנגלית ומתבייש בכך, וזו דרכו להימנע משיחה. בימי נעוריו, כך הסבירה, שבדיה הייתה מדינה נחשלת ורוב בני דורו לא זכו לחינוך מסודר. אני חשבתי שיש אולי סיבה אחרת.

ירח ושמש, לילה ויום, נשים וגברים

ספירת הזמן הראשונה (ואולי הספירה בכלל) הייתה של 29 ימי מחזור הירח. זו הייתה תגלית נשית שהסתייעה בכך שאורך החודש דומה לאורך המחזור הנשי. כך גילו הנשים את המספרים, את החודשים ואת הקשר בין סקס ומה שקורה תשעה חודשים לאחר מכן. לקח הרבה זמן עד שהן החליטו לגלות זאת גם לגברים.

הנשים שלטו בלוח השנה, בסודות הרבייה ובעוד הרבה דברים כמו הכרת הטבע והצמחים, וכך ניהלו את העניינים במשך עידנים רבים. החברה הייתה מטריארכלית וכולם עבדו את האם הגדולה וחיו על פי הירח (כמו בלוח העברי והמוסלמי).

הייתה רק בעיה אחת: מחזור הירח אינו קשור לאורך השנה. עם המצאת החקלאות, קיבלו עונות השנה חשיבות עליונה, ומי שידע לחשב אותן זכה לכוח ולמעמד. בעידן החדש, עידן השמש, שלטו הגברים. המעבר מזמן הירח לזמן השמש סימן את סוף ההגמוניה הנשית. זה היה המהפך הגדול מכולם.

האם הגדולה

האורחים האחרים כבר הגיעו והתפזרו ברחבי האחוזה. היחידה שפגשתי הייתה אשתו הראשונה ואם ילדיו של האדריכל, אישה גדולה ורחבת אגן ארוז בסינר כחול-לבן, עם שיער כסף ארוך ואסוף לצמה. היא חיבקה אותי בחום והזמינה אותי למטבח שבו עמדו ריחות אפייה נפלאים. המטבח היה כמו בציור ישן, עם שולחן עץ מסיבי, כיסאות גבוהים, תנור ברזל שחור וכבד, וילונות תכלת וצרורות פרחים תלויים לייבוש.

היא דווקא דיברה אנגלית טובה (שלמדה ביוזמתה בגיל מבוגר) והשרתה אווירה נינוחה ורגועה. היא גרה בעיירה הסמוכה, ורמזה שהאדריכל אוהב לשמור את נשותיו קרוב אליו, כמו שולטן טורקי בהרמון. היו להם שני ילדים, בן גדול, כלכלן או משהו באו"ם שלא הגיע הפעם, ובת בגילי שהתחתנה לא מזמן. גם אשתו החדשה של האדריכל, היא הוסיפה בחיוך, הייתה בגילי.

ככל שסוף השבוע התקדם  גיליתי שהיא אכן הייתה האם הגדולה. היא הקרינה חום ושלווה על בני החבורה שכולם, כולל בעל הבית, וכולל אותי, היו די לחוצים. האמת שגם גונילה הייתה טיפוס נוירוטי, וזה בנוסף לפוביות שלה. מצד שני, לא בטוח שמישהי נורמלית הייתה מתאהבת בי עם כל התיקים שסחבתי (ואני עדיין סוחב).

סליחה, מתי אמצע הקיץ?

21 ביוני נקרא אמנם Midsummer, אמצע הקיץ, אך בארצות המערב נחשב דווקא ליום הראשון של הקיץ (יום השוויון האביבי, 23 במרץ, מציין את תחילת האביב). כמובן שזו הגדרה מופרכת – ביוני הקיץ כבר בעיצומו.

על פי השנה המטאורולוגית, הקיץ מתחיל ב-1 ביוני; הקלטים הקדומים ציינו את ראשית הקיץ ב-1 במאי, תאריך רב חשיבות עד היום; באיסלנד, היום הראשון של הקיץ הוא חג לאומי שחל ביום חמישי שאחרי 18 באפריל, לעתים בסופת שלג; ובשבדיה, התאריך אינו קבוע אלא תלוי ברצף של שבעה ימים מעל טמפרטורה מסוימת.

לפי מסורת יפאנית, היום הראשון של הקיץ חל ביום הקצר ביותר של השנה, באמצע החורף, שאחריו הימים מתחילים להתארך. כך נובט זרע האור בשעה החשוכה ביותר.

הבת המרובעת

גונילה הייתה עדיין שקועה בשיחה ערה עם האדריכל, והאמא הציעה שאלך להתרענן באגם: "יש לנו שני אגמים בשטח החווה, ועוד אחד בתוך היער. היום הם הלכו לאגם הימני". לקחתי בגד ים ומגבת וצעדתי לפי ההוראות. השביל נפתח לאגם יפהפה מוקף סלעים ועצים, קיטשי כמו ציורי השמן שהיו מוכרים פעם בתחנה המרכזית.

על הסלעים השתזפו הבת ובעלה הטרי. היא הייתה חשופת חזה, מה שבשבדיה נחשב רגיל לגמרי, אבל הבת הייתה כל כך סתמית עד שגם פטמותיה החיוורות לא נראו מיניות בכלל. עם או בלי בגדים, היה בה משהו מרובע (עוד אומרים מרובע? או שצריך לומר חנון? או גיק? טוב, אז עוד אמרו מרובע).

זה היה מוזר. היינו בני אותו גיל אבל לא יכולנו להיות שונים יותר. אני הגעתי באוברול ג'ינס דהוי, תלתלים מבולגנים (אח, הנוסטלגיה…) ומשקפי ג'ון לנון עגולים (כך קראו להם אז); ואצלה הכל – הבגדים, התסרוקת, המשקפיים – שידר קונפורמיזם פקידותי. בתור פסיכולוג בגרוש, הייתי אומר שהיא רצתה להתרחק ככל האפשר מהאבא האקסצנטרי שלה.

אם אותה אני זוכר בקושי (בעיקר את הפטמות), בעלה נמחק לגמרי. אני תמיד חושב על האדריכל ועליי כשני הזכרים היחידים בהרמון, וצריך להזכיר לעצמי שהיה שם עוד גבר. לא זכור לי ששמעתי אותו מדבר, אבל את הבת דווקא שמעו היטב. היו לה כמה מריבות עם אבא שלה שהגיעו לטונים גבוהים. אתי ועם גונילה היא כמעט לא דיברה, ורק הסתודדה ארוכות עם אימה, שקיבלה הכל באהבה ובהקשבה תוך שהיא ממשיכה לבשל ולפטם את כולנו.

סטונהנג' ופרדוקס הגודל

לא ידוע מה הייתה מטרתו של מעגל האבנים המסתורי של סטונהנג' וכיצד הוא הוקם, אך ברור שהייתה לו משמעות אסטרונומית – ביום אמצע הקיץ השמש זורחת מאחורי אבן הניצבת מחוץ למעגל (Heel Stone).

סטונהנג' הוקמה בכמה שלבים, בין 3100 ו-1600 לפנה"ס. האתר המקורי כלל רק סוללת עפר צנועה שהקיפה מתחם עגול ובתוכו 56 בורות בקוטר מטר, המכונים "בורות אוברי" על שם החוקר שגילה אותם. מאוחר יותר הוקם מעגל האבנים החיצוני שגובהו שני מטרים, אחריו המעגל הפנימי בגובה ארבעה מטרים, ולבסוף מעגל אבני הענק שגובהן שבעה מטרים.

מפתיע לגלות שלמעגלי האבן הענקיים אין כל משמעות אסטרונומית. הם אינם מיושרים לשום ציר קוסמי (כמו הפירמידות, למשל) ואפילו אינם יוצרים מעגל מדויק. החלק המדויק היחיד באתר הם אותם 56 בורות עגולים, המסודרים במרחקים שווים ובמעגל מושלם.

האסטרונום פרד הויל העלה תיאוריה לפיה המעגל היה שעון קוסמי ענק, ששימש לחיזוי ליקויי שמש וירח באמצעות העברת אבני סימון מבור לבור על פי שיטה מסובכת (כל יום מזיזים שני חורים בכיוון השעון, פעם בחודש שלושה נגד השעון וכד').

לפי הויל, השיטה הועברה בעל פה מדור לדור אך אבדה מתישהו עקב מגיפה או מלחמה, והחיזוי איבד בהדרגה מדיוקו. כדי לפצות על כך, הוקמו מבני אבן גדולים יותר ויותר, אך ללא הועיל – עם הידע הנכון, גם הבורות הצנועים הספיקו; בלעדיו, גם אבן במשקל 40 טון לא תעזור…

האישה הצעירה

מן הסתם החלפתי כמה מילות נימוס עם הבת ובעלה, אבל לא זכור לי ששוחחנו מעבר לזה. ישבתי על הסלע החמים, שוקל אם לטבול במים שהיו ממש קרים, וכנראה שהתנמנמתי. קול נשי עורר אותי, שואל משהו. פקחתי את עיני וממש מול הפרצוף שלי, ממש קרוב, ראיתי פלומה זהובה של שיער ערווה. הרמתי את מבטי, קולט בדרך זוג שדיים מושלמים, וצללתי לעיניים הכי כחולות שראיתי בחיי. זו הייתה אשתו הצעירה של האדריכל, שחזרה בשחייה מהצד השני של האגם.

האישה השלישית, מיי בריט, הציגה את עצמה בלבביות ומייד המטירה עליי סדרה של שאלות: מאיפה אני? איך פגשתי את גונילה? מה תוכניותיי? מה דעתי על שבדיה? ועל השבדים? והשבדיות?

היא שוחחה אתי בעירום מלא (שלה, לא שלי למזלי). גם זה לא היה דבר חריג בשבדיה – יצא לי לבקר אצל זרים גמורים שהזמינו אותי להצטרף לסאונה עם כל המשפחה, אפילו בלי מגבת סמלית על מבושיהם – אבל הרגשתי שהיא מודעת היטב למבוכתי כמי שבא מתרבות שמרנית יותר.

לא צריך תירוץ להראות את נסטסיה קינסקי היפה, אבל גם היא קשורה איכשהו: בסרטו של פולנסקי "טס" היא מבלה את ליל החופש האחרון שלה בסטונהנג'. הסצנה לא צולמה באתר ההיסטורי: בגלל צו ההסגרה שעמד נגדו, פולנסקי נאלץ לצלם בצרפת ובנה שם סטונהנג' חדשה מקלקר.

האורח הזר

הערב הגיע ואתו סעודת החג. לא אלאה אתכם בכל המאכלים והשירים והטקסים, שאותם אני לא כל כך זוכר (אם זה חשוב לכם, חפשו ביוטיוב). שתינו וודקה רוסית מוברחת – החוף היה קרוב וספינת דיג רוסית דאגה לאספקה סדירה – ושיקוי סמיך ומבחיל מגרגרי יער. את השיקוי ייצרה איכרה מוזנחת עם מראה מכשפתי, שומות והכל, שגרה בכפר הסמוך והייתה המבקרת היחידה שלנו בכל החג. עד סוף הערב, השיקוי גרם לכולנו להקיא. נראה היה שההקאה היא חלק מהבילוי, והיה צריך רק לדאוג שיהיה לך כלי קיבול – אגרטל, עציץ, קרטון חלב ריק – בהישג יד.

Midsummer Night's Dream: גם שייקספיר היה קופירייטר

מכיוון שבעברית אין שם לחג הצפוני הזה, נקראת אצלנו הקומדיה הידועה של שייקספיר פשוט "חלום ליל קיץ", כאילו מדובר בסתם לילה חם – אך כנראה שהמתרגמים צדקו! 

במחזה מופיעות כל מיני מסורות הקשורות לחגי טבע ואביב, כגון חגיגות מאי (שכידוע אינן חלות ביוני…), אך בשום מקום לא מצוין שהוא מתרחש בליל אמצע הקיץ. נראה כי השם נבחר מסיבה שיווקית. מִידסַאמֶר היה ידוע כחג של הוללות וזימה, ושייקספיר (או הסוכן שלו) חיפש מן הסתם שם שימשוך קהל יותר מאשר, נניח, "תזאוס והיפוליטה". אין קשר לעלילה?  למפיצי הסרטים בישראל זה אף פעם לא הפריע.

למרות שהאדריכל הקפיד שכולנו נשתה ונשיר ונרקוד, ואשתו הראשונה דאגה שנאכל בשפע (דגים כבושים – איכס! – וסלט תפוחי אדמה מעולה), היה באוויר מתח לא נעים. האדריכל עדיין זעף אליי, גם כשניסה למשוך אותי למעגל הרוקדים, ומדי פעם  פרץ בעוד ויכוח מר עם הבת. והוא המשיך להחזיק בגונילה.

מצאתי את עצמי רוב הזמן עם מיי בריט, מרגיש לא בנוח. היא הייתה היחידה בבית שהתעניינה בי.האם הגדולה דאגה שאוכל מספיק וארגיש בנוח, אבל כמעט לא שאלה אותי על חיי; האדריכל התעלם רוב הזמן מקיומי; הזוג הצעיר היה בלתי קיים; וגונילה הייתה מרוחקת מהרגע שהגענו.

מיי בריט נצמדה אליי יותר ויותר, גורמת לי להרגיש אשמה כלפי גונילה ופחד מהאדריכל, שלטש בנו מבטים זועמים, מתעלם מכך שבעצם הוא זה שהשתלט על בת זוגי. אצלו זה היה פשוט  טבעי, הוא השתלט על הכל.

חוט של דיכאון, שהחל לצמוח במשך היום, הלך והתעבה. זה היה אמנם עוד מפגש משפחתי כמו מדי שנה, גם אם מדובר היה במשפחת החיות המוזרות, אבל נוכחותו של האורח הזר הפרה איזה איזון שביר.

ואז, אחרי עוד סבב הקאות, האדריכל – שיכור גמור אך עדיין עומד על רגליו – קרא לי בקול רם. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא פנה אליי ישירות, לא בשמי אלא "הי אתה, בחור ישראלי!" הוא הוציא מהארון רובה ציד מבריק, והזמין אותי בבליל של אנגלית ושבדית מטושטשות מאלכוהול, לצאת אתו ולירות במשהו, ככל שהבנתי בתור "חייל בצבא הישראלי".

לי זה נשמע יותר כמו איום מאשר הצעה ספורטיבית. יתר על כן, עם כל עברי הקרבי, מעולם לא החזקתי ברובה כזה. מאד הוקל לי כאשר אם הבית הצליחה בסבלנות אין קץ לחלץ מידיו את הנשק בתואנה שעונת הציד טרם החלה.

כבר היה די מאוחר אך מבעד לחלונות הגדולים זרח עדיין אור רך של בין ערביים נצחיים. מתישהו יצאנו החוצה והאדריכל הדליק מדורה ענקית שהוכנה מראש. הייתי שיכור ומדוכא, ונגררתי אחרי החבורה, בלי להבין ובלי לשאול. היינו מוקפים בתפאורה רומנטית מושלמת של שקיעת שמש מוזהבת ואינסופית, ודווקא על רקע כל היופי הגדול הזה הרגשתי שיש משהו רקוב במשפחה הזאת. אפילו החיוך השקט של האמא הגדולה נראה לי מזויף.

אין לי מושג מתי ואיפה צנחתי. התעוררתי לבדי בצריף שבו שיכנו אותנו, למרבית הפליאה בלי הנגאובר  – כפי שהבטיחו לי, לשיקוי הפיראטי לא היו תופעות לוואי – אבל מעורפל, מיובש ורצוץ. זחלתי למטבח ואחרי כמה ספלי קפה שבדי חזק ולחם טרי מהתנור עם חמאה כפרית צהובה וריבה ביתית סגולה, אוכמניות או משהו כזה, דידיתי לאגם (השמאלי) ושחיתי ארוכות עד שראשי הצטלל קצת.

הייתי שקוע בשחייה ולא הבחנתי שלצדי שוחה פתאום גוף עירום. מיי בריט שחתה יותר מהר ממני, ולמרות שניסיתי להשיג אותה הגיעה לחוף לפניי. מתנשם בכבדות, טיפסתי לסלע וניסיתי איכשהו לנהל שיחה בלי שהמבט יברח למקומות אסורים. האוויר היה צלול ומבושם, אני ממש יכול להיזכר בטעם שלו, כמו יין לבן צונן.

הפעם היא דיברה על עצמה. היא הכירה את האדריכל [אני יודע, גם לי נראה מוזר שאין לו שם אבל באמת שכחתי – – – פֶּר אוּלָף? קארל יוהן?] כסטודנטית, והייתה כעת אסיסטנטית שמתעדת ומסדרת את ארכיון העבודות שלו. היו לה חששות, שהיא העזה לחשוף בפניי בתור אורח זר שמחר ייעלם מחייה – הוא די מבוגר, שתיין כרוני, נוטה להתפרצויות זעם, ונוסף לכל הוא רצה עוד ילדים. היא ממש לא הייתה בטוחה בקשר לזה. גם לי נראה שאולי היא עשתה עסקה לא מוצלחת – במקרה הטוב היא תגמור כאלמנה, במקרה הגרוע תוחלף במודל צעיר יותר – אבל שתקתי.

מהמעט ששמעתי מגונילה (ברגעים הספורים שבהם בילינו ביחידות מאז שהגענו), הבנתי שגם לאדריכל היו קשיים עם אשתו הצעירה והמרדנית. גונילה אמרה שהוא אמנם חרא של בנאדם, אבל הוא צריך אוזן קשבת ושמורה לו אצלה פינה חמה בלב. הבנתי אותה, בכל זאת הם היו נשואים עשר שנים והבנתי שזה היה סיפור אהבה סוער. אולי בזכותי הוא פתאום חשק בה שוב, או לפחות קלט מה הוא הפסיד?

גם אחרי שחזרנו לבית, מיי בריט ניצלה כל הזדמנות להתחכך בי. היא הביאה לי משקאות, עוגת תותים ושמנת, אפילו ג'וינט, דבר מאד יקר המציאות ויקר בכלל בשבדיה. לא ידעתי מה היא רוצה ממני, ומה שזה לא היה, זה לא בא בחשבון.

אולי הפריעה לה ההתרועעות המוגזמת של האדריכל עם האשה שקדמה לה, ואולי היה זה פער הדורות שדחף אותה לעברי. היינו שני צעירים (בלי לספור את הצנונית והצנון שהיו זקנים יותר מכולם) בעולם של מבוגרים: אחד רודן אגוצנטרי מריר ושתיין; אחת אימא גדולה שמכילה הכל; ואחת עם ציפיות נמוכות מאד מהחיים, שמבזבזת את אהבתה על זוג כלבים מטופשים. לעומתם, היינו שנינו בראשית החיים. לנו לפחות הייתה תקווה.

עד סוף הקיץ אדע את התשובה

יש הרבה ביצועים לשיר המקסים הזה של אהוד מנור ומישה סגל. בעיני, זה של חוה'לה הכי יפה.

לא במקרה חיבר אהוד מנור בין קיץ לסוף. גם שיר עצוב אחר מדבר על "הקיץ האחרון שלי אתכם". הקץ נמצא בתוך הקיץ. האותיות קצ- מופיעות בהרבה שורשים שמובנם חיתוך או סוף: קצץ, קצע, קצה, קצב, קצר, קוץ, קצה ויקיצה (קץ השינה), ושורשים קרובים כמו קטע, קטל, קטם ואפילו קטן.

כך מדגישה גם השפה את ההבדל בין summer האירופי הרך שכולו אהבה ושמחה, ו"קיץ" הישראלי – קשה, סופני, קטלני, חי על הקצה.

גם אמצע הקיץ נגמר בסוף

לקראת הערב הרגשתי שגם גונילה מתחילה לכעוס עליי. לא ידעתי מה לעשות ויצאתי להתבודד מול האגם (הימני). התיישבתי על מזח עץ קטן ועישנתי את הג'וינט – מיי בריט וגונילה לא עישנו, והאדריכל היה ממש נגד (גונילה הזהירה אותי). זה היה חומר אפגני חזק שלא היכרתי. רוח קלה ליטפה אדוות קטיפה על פני האגם, במרחק שטה סירה צהובה והיה קסם באוויר. בחיים לא הייתי במקום יפה כל כך. ואולי זו הייתה הג'וינט.

פתאום מיי בריט התיישבה מולי, מבטה שואב אותי אל כחול הדגנית של עיניה. אחרי זמן מה קמנו שנינו, בלי מילים, ומצאנו את עצמנו מחובקים כמו שני אחים אובדים. אף אחד משנינו לא העז לזוז או לעשות איזו תנועה שתביא את שפתינו לקירבה מסוכנת ותעלה אותנו על דרך שממנה אין חזרה.

היינו מן הסתם עומדים כך עד היום, נצמדים זה לזו בניסיון נואש להתמזג לגוף אחד, אלא שפתאום נשמע קול שכשוך קרוב, הסירה הצהובה עגנה לידינו וממנה ירדו גונילה והאדריכל.

גונילה ניגשה אליי והעיפה לי סטירה איומה, והלכה במהירות, כמעט בריצה, לכיוון הבית. האדריכל זרק בי מבט רצחני ושעט אחריה. גם מיי בריט נעלמה ונשארתי לבדי, פיכח עד כאב. מיהרתי לצריף שלנו ומצאתי את גונילה הנסערת משליכה דברים למזוודה שלה ורוצה לעזוב באותו רגע, אתי או בלעדיי. לא יכולתי לחשוב על להישאר שם, וגם לא על נסיעה משותפת של שעתיים עם אישה כועסת. הסברתי, התנצלתי, התחננתי. לשווא. נותר לנסות רק דבר אחד.

נישקתי אותה.

היא סובבה את ראשה והתנגדה אבל לא ויתרתי. ידעתי שבסוף היא תימס, וכך היה. בפעם הראשונה מאז שהגענו לחווה היינו יחד, שנינו, לבדנו. לקחתי אותה בכוח, כמעט באלימות, חושב על מיי בריט והשדיים המושלמים שלה וכועס על האדריכל השמן שמזיין אותה במקומי ושזיין פעם גם את האישה שמתחתיי ורציתי שהיא תצעק ושהוא ישמע אותה בבית הראשי שהיה די רחוק וכעסתי על עצמי ועל הסופשבוע המטורף הזה במקום הכי יפה בעולם שבמקום שמחה היה מלא בכעסים ופחדים – – – והתפוצצנו יחד כמו שאף פעם לא.

נשארנו בצריף כל הערב. האימא באה להזמין אותנו לארוחה וגונילה אמרה לה שהיא לא מרגישה טוב, ומאוחר יותר היא הביאה לנו צלחות מלאות כל טוב ומשקה צמחים מיוחד שהיא רקחה בשבילה. גונילה באמת לא הרגישה טוב, היה לה כאב חד במקום של הניתוח, זה שבגללו אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס להיריון, והרגשתי די אשם בזה כי באמת הייתי יותר מדי פראי. הצעתי שניסע לבית חולים, רעיון שגונילה דחתה על הסף כי ידוע שבמידסומאר חדרי המיון מתמלאים שיכורים שעשו תאונות או נכוו מאש המדורה או טבעו או מה לא.

לאט לאט הכאב נרגע, היא הלכה לבית להיפרד מכולם (עדיף שתישאר כאן, היא אמרה), ואחר כך נרדמנו קצת. לפנות בוקר, כשכולם עוד ישנו, יצאנו לדרך. עברנו שוב את הריטואל של עצירה, פתיחת השער, נסיעה וסגירה, שלוש פעמים, והגענו לשטוקהולם די מהר.

הבן האובד

זמן קצר לאחר מכן עזבתי את העיר. הכסף התחיל לאזול ושמעתי שבגוטלנד שבדרום שבדיה יש עבודה בקטיף תותים. גונילה ליוותה אותי למעבורת וממש לפני שנפרדנו אמרה לי שמשהו מאד מוזר קרה לה, המחזור שלה מאחר. לא כל כך ידעתי מה להגיד.

אחרי חודש חזרתי לביקור קצר בשטוקהולם. ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים אבל לא תפסתי אותה בעבודה וגם לא בבית. בביקור הבא דיברתי איתה, אבל היא הייתה עסוקה ולא יכלה להיפגש. ומה עם המחזור? אה, שום דבר. הכל בסדר.

נשארתי עוד כמה חודשים בשבדיה, מחליף עבודות ומקומות, עד שהחורף המתקרב הניס אותי לאקלים נוח יותר. מדי פעם הגעתי לשטוקהולם וניסיתי ליצור קשר, אבל איכשהו לא הצלחתי לפגוש אותה יותר, וזה בעצם סוף הסיפור.

אין לי שום הוכחה, אבל המחשבה שהשארתי ילד ברחמה של גונילה לא עוזבת אותי. אם היא אכן נכנסה להיריון, היא לא הייתה מוותרת עליו בקלות. אותי היא לא הייתה צריכה. היא הבינה שאין לה מה לסמוך על הצעיר המבולבל שהייתי, לא כאבא ולא כבעל, ומערכת הרווחה השבדית הייתה הטובה בעולם.

אז אולי יש לי ילד בשבדיה (או ילדה, אבל תמיד חשבתי שזה ילד). ילד כמעט בן ארבעים. אני חושב לפעמים איך הוא פתאום דופק לי בדלת… אבל גונילה לא ידעה עליי מספיק פרטים שיאפשרו לאתר אותי, וגם זה –

רק אם הוא בכלל נולד בסוף – 

ורק אם הוא בכלל ירצה לחפש את אבא שלו – –

ורק אם אמא שלו סיפרה לו אי פעם עליי ועל חלום ליל הקיץ שלנו  –  –  –

שבועות: סינדרלה המואביה

24 ספרים יש בתנ"ך. רק שניים מהם נקראים על שם נשים, רות ואסתר, ורק אחד ראוי להיקרא יצירה פמיניסטית באמת.

רות ואסתר: דומות אך שונות

שתי היצירות הקצרות כלולות בחמש המגילות, אסופה אקלקטית של חומרים שעורכי המקרא לא ידעו מה לעשות איתם. שתיהן נושאות אופי של סיפור עם או אגדה, וכמקובל בז'אנר, הגיבורות הן צעירות, יפות תואר ועניות. על פי חוקי עולם האגדות, הן גם נטולות משפחה. אצל אסתר מצוין במפורש כי "אין לה אב ואם", ואצל רות מוזכר בחטף "בית אִמה" אך חזרה אליו אינה אופציה.

עוד מרכיב משותף הוא היעדרו של אלוהים. במגילת אסתר הוא אינו מוזכר כלל (כמתואר בפוסט "פורים: חג גורלי"); ובמגילת רות אין לו כל תפקיד בעלילה ושמו מוזכר רק במסגרת ביטויי לשון שגרתיים כמו "יעשה ה' עמכם חסד" או "כה יעשה ה' לי וכה יוסיף". אלוהים זוכה להתייחסות רצינית רק פעם אחת, בהבטחתה של רות לנעמי: "עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". בקיצור, שני הסיפורים עוסקים בבני אדם, ליתר דיוק בנות חווה – והן אשר מניעות את העלילה.

שתי הגיבורות הצעירות אינן בקיאות בהוויות העולם, ומוּבלות בידי דמות מבוגרת ומנוסה – וכאן מתגלה ההבדל הגדול ביניהן. את אסתר מפעיל מרדכי, ואת רות – נעמי. מרדכי מסתייע באסתר להצלת עמו, בעוד שנעמי רוצה רק להבטיח לכלתה אוכל וקורת גג. מגילת אסתר היא סיפור מוּכּר על מאבקי כוח גבריים, שבו לאישה נועד תפקיד פסיבי; מגילת רות היא סיפור נשי פמיניסטי, עם הפתעה גדולה בסופו.

התנ"ך הוא אסופה מגוונת של אגדות, משלים, חוקים והיסטוריה, שנכתבו ונערכו בידי אנשים שונים. למרות מעמדן הנמוך של נשים בימי המקרא, לא מן הנמנע שכמה מאותם חומרים נכתבו בידי נשים. מגילת רות היא מועמדת מובילה לתואר "ספרות נשים". במגילה מפוזרים רמזים רבים לכך שהיא נכתבה בידי אישה, ולא סתם אחת – אישה עם א'גנדה.

שלושה גברים מתים

הזווית הנשית נקבעת כבר בפרק א', שבו מופיעים שלושה גברים שיוצאים מהסיפור אחרי כמה דקות בלי שאמרו אפילו מילה אחת. בפסוק ג' מת אלימלך, ובפסוק ה' מתים גם בניו מחלון וכיליון. שמות החתנים המתים משדרים חולשה וחידלון, ושניהם גם לא העמידו צאצאים במהלך עשר שנות נישואים, כך שהם עקרים או אימפוטנטים.

עוד ניסוח חריג מגיע כאשר נעמי פונה אל כלותיה ומבקשת מהן לשוב כל אחת לבית אמה. המושג "בית אם" אינו מוכר בתנ"ך – לנשים אין בית או רכוש, ותמיד מדברים בהקשר זה על "בית אביך". אבל לא נעמי.

בסוף הפרק מגיעות רות ונעמי לבית לחם ופוגשות את "כל העיר", אך מהדיאלוג עולה שמדובר בנשים בלבד. בפרק ב' יצטרפו לסיפור בועז ונעריו, אך נעמי תמשיך להוביל את העלילה ולקבוע את מהלכיה. למעשה, היא הדמות הדומיננטית בסיפור, ורות רק עושה כדבריה.

כמו באגדת סינדרלה, שיאו של הסיפור מגיע בחצות הלילה. אך בעוד שסינדרלה בורחת מהנסיך ולאחר מכן יושבת בבית ומחכה לו, רות המואביה מעירה את הנסיך שלה בחצי הלילה, וממש לא בורחת ממנו – להיפך…

מהלכי הסיפור מתוארים בהרחבה בפוסט "מגילת רות – הסיפור האמיתי". כאן נדלג עליהם ונעבור ישר לפרק האחרון.

קרשצ'נדו בשלושה שלבים

השיא מגיע כאמור בפרק האחרון. עד אז, העלילה מתרחשת במסגרת הדוקה של זמן ומרחב. למעט האקספוזיציה, הסיפור קורה במהלך יממה וקצת, ובתחום גיאוגרפי צר שבין השדה, הגורן ושער העיר. חוץ מאזכור קצר בפתיחה, "ויהי בימי שפוט השופטים", העלילה נטולת כל הקשר לאומי או היסטורי.
שלב א': רחל ולאה

היציאה מהאישי אל הלאומי, מסיפור אהבה אינטימי לפרק בתולדות בית ישראל, מגיעה אחרי שבועז פותר את התסבוכת המשפטית ולוקח את רות לאישה: "וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל"

הסצנה מתרחשת לעיני "כל העם והזקנים". במילים "כל העם" נתקלנו כבר בפרק א', ושם הן התייחסו לנשים בלבד, כך שיתכן שזה המצב גם כאן. "הזקנים" מתוארים בתחילת הפרק בטון מזלזל כחבורת בטלנים שבועז מגייס למשימה: "וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה וַיֵּשֵׁבוּ".

הברכה זורקת אותנו תשעה דורות אחורה ואלפי קילומטרים מבית לחם, אל ארם הרחוקה. החלק התמוה הוא אזכורן של רחל ולאה כמופת של הצלחה לאומית. המקרא מזכיר רבות את אברהם, יצחק ויעקב כבוני העם, אך לעולם לא את נשותיהם. יתר על כן, רחל ולאה צרובות בזיכרון הקולקטיבי כצמד אויבות ושונאות – כיצד הן הפכו לסמל לאומי ולבונות בית ישראל…?

ובכן, עבדו עלינו. לשנאה בין רחל ולאה אין כל בסיס בטקסט המקראי והיא פרשנות מאוחרת כתוצאה מעריכה מגמתית. שתי האחיות נפלו קורבן למעשי הנכלים של אביהן לבן הרמאי, ולאה לא יזמה את ההחלפה הלילית אלא רק שיתפה פעולה, אולי בלית ברירה. לאה אכן שנואה – אך לא על אחותה אלא על יעקב. גם כאשר רחל העקרה מקנאה בלאה, היא באה בטענות ליעקב, ורק אליו.

Dante's Vision of Rachel and Leah, Dante Gabriel Rossetti, 1855 – שלא כמו בסיפור המקראי, רוזֶטִי מחבב יותר את לאה, העומדת מימין בשיער אדמוני פזור וארוך (כמו רוב דמויותיו של רוזטי) ונראית חיונית ופעילה. רחל, משמאל, נראית קודרת וחולנית.

רק פעם אחת רחל ולאה מדברות זו עם זו, והתמונה המתקבלת מורכבת ונוגעת ללב. ראובן, בנה של לאה, מוצא בשדה דודאים ומביאם לאימו (בראשית ל'). הדודאים הם סגולה לתשוקה ולפריון, ורחל מבקשת אותם מלאה. כל אחת מהן זקוקה לדודאים למטרה אחרת: לאה רוצה שיעקב יחשוק בה, רחל רוצה להתעבר.

למרות שבעייתה של רחל קשה וכואבת יותר, היא מוותרת לאחותה הפגוּעה ובגדלוּת נפש מרשה לה לבלות את הלילה עם יעקב. לאה, שלפני אותו לילה גורלי "עמדה מלדת", יולדת בהמשך עוד שני בנים ובת. רחל תיאלץ לחכות מספר שנים עד שתלד בן ראשון, את יוסף.

גם בין סיפורי רות ולאה יש קווי דמיון. שני הסיפורים קורים בעת הקציר, זמן של פריון והוללות, ובשניהם האישה מובילה את העלילה. בליל הדודאים, לאה היא זו שיוזמת את הסקס, ויעקב שותק וממלא את תפקידו. גם בלילה על הגורן, רות יוזמת ובועז נסחף אחריה.

אזכורן של רחל ולאה כמי ש"בנו שתיהן את בית ישראל" הוא מופע בודד וחריג בתנ"ך. נראה שלמישהו (או מישהי?) היה חשוב להשיב את כבודן האבוד של שתי האימהות.
שלב ב': תמר ויהודה

השלב הבא בקרשצ'נדו קרוב יותר: רק שבעה דורות אחורה, ובמרחק יום הליכה מבית לחם. אם רחל ולאה אינן דוגמה קלאסית לברכה תנ"כית, הפסוק הבא חריג עוד יותר: "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה"

להבנת גודל השערורייה, נדרשת תזכורת קצרה: תמר היא כלתו של יהודה, אשת בנו עֵר. ער נפטר ועל פי מנהג הייבום היא מתחתנת עם אחיו אונן, שמסרב לשכב אתה ומשחת זרעו ארצה. על כן ה' ממית אותו, אך כפיצוי מה, הוא זוכה להיכנס למילון. מעניין הדמיון בין שני האחים המתים והכלומניקים ער ואונן, ובין הצמד המקביל מחלון וכיליון.

ליהודה יש בן נוסף, אך הוא חושש לחייו ואינו מוכן להשיא אותו לתמר, וכך דן אותה לחיי אלמנות, ללא בנים וללא מעמד. אבל תמר לא פראיירית. היא מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה. בתחכום רב, היא עושה זאת כאשר העדר לא נמצא אתו והוא אינו יכול לשלם לה את האתנן המבוקש, גדי עזים. כדי להבטיח את התשלום, היא דורשת שישאיר אצלה כערבון את חותמו, פתילו ומטהו. כאשר יהודה שולח אליה שליח עם הגדי, היא כבר לא שם…

Judah and Tamar, Emile Vernet, 1840 – וֶרנֶה מצייר את יהודה כרשע מרושע, וגם כהה עור. כנראה שזה לא קשור לדמות עצמה, אלא לשם "יהודה" שכנוצרי מעורר אצלו תגובה שלילית אוטומטית.

חולפים שלושה חודשים, וכמה נשמות טובות דואגות לעדכן את יהודה: "זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים". יהודה לא חושב פעמיים ומצווה "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף." המוקד כבר מוכן, תמר מובלת אליו והאספסוף מנופף בלפידים – אך ממש ברגע האחרון, כמו בדרמת בית משפט אמריקנית, שולפת תמר את החפצים האישיים שיהודה השאיר אצלה כערבון – "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי".

בבוא העת, תמר יולדת את התאומים פרץ וזרח, אך הקשר עם יהודה מתנתק. על רקע בכי התינוקות עולות כותרות הסיום, אך הסיפור לא תם. הסוף האמיתי מגיע במקום אחר, בפרק האחרון במגילת רות.

השאלה המתבקשת היא – מדוע בוחרים אנשי בית לחם לאחל לזוג הצעיר רות ובועז שביתם יהיה כבית פרץ, שסיפורו כולל מוות כפול, זנות, (כמעט) הוצאה להורג בשריפה, וגידול ילדים ללא אב (שהוא גם הסב)?

שלב ג': על מה כל הסיפור?

אחרי שלב הברכות מגיעה חתונתם של רות ובועז, ואחרי כמה חודשים – הלידה. לבן קוראים עובד וכאן נגמרת בעצם המגילה – אבל לא! עכשיו מגיע הטוויסט בעלילה, שיאו של הקרשצ'נדו.

המקרא מייחס חשיבות גדולה למוצאו של אדם, ומביא תמיד את תולדותיו בפתיחת הפרק שעוסק בו. אפילו הברית החדשה מפרטת את אילן היוחסין (המומצא) שמחבר את יוסף ישירות לדוד המלך, תוך התעלמות מבעיה אחת קטנה – יוסף אינו אביו של ישו… מגילת רות היא דוגמה אחת ויחידה למיקום אילן היוחסין בסוף הסיפור.

פסוקיה האחרונים של המגילה חושפים מידע משמעותי שלא ברור כיצד הועלם מאיתנו עד כה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז"

סורפרייז! לאורך כל המגילה הוסתר מאיתנו מוצאם המכובד של אלימלך ובועז. עד כה חשבנו שאלימלך הוא סתם "איש מבית לחם", ובועז "איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך". המידע החשוב אודות ייחוסם הנעלה הושמט, אולי כדי שלא יפריע לסיפור האנושי האינטימי, ולא יגנוב את הפוקוס מרות ונעמי חסרות הייחוס – אבל זה עדיין לא הכל.

הפצצה מגיעה בהמשך הפסוק: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד"… הסיפור נצבע לפתע בצבעים חדשים. חשבתם שקראתם סיפור רומנטי על זוג אוהבים בגורן? טעות! זהו סיפור מכונן בתולדות עם ישראל. בועז הוא חוליה בשרשרת הדורות שמחברת אותו לאברהם, יצחק, יעקב, יהודה ופרץ, ונמשכת ממנו הלאה לדוד המלך. שושלת גברית כמובן, שבה רוב הנשים הן פונדקאיות חסרות שם.

מגילת רות, שאולי נכתבה בידי אישה, מכירה שושלת אחרת, שושלת של נשים – מבוזות, שנואות, מדוכאות, כמעט מועלות על המוקד. מה שמציל אותן היא אחווה נשית, בין אחיות או בין כלה לחמותה – והחוכמה להבין את חוקיו המעוותים של העולם הגברי ולנצל אותם לטובתן.

פסוקי הסיום של המגילה אינם נראים שייכים לסיפור המקורי והם אולי תוספת מאוחרת, אך הם קושרים באלגנטיות את שתי השושלות, שושלת הנשים ושושלת הגברים. הגורם המקשר הוא פרץ, בנה של תמר שנולד מיחסי זנות על סף גילוי עריות. במטה קסמים, הופך פרץ לסבא רבא-רבא של בועז – שמתגלה בתורו כסבא רבא של דוד המלך!

מגילה של נשים

כפי שהשיבה לרחל ולאה את כבודן, המחברת של מגילת רות מטהרת ומאדירה את שמה של תמר, עוד קורבן של גברים נצלנים, תחמנים וחרמנים, ושל חוקים שכתבו גברים למען גברים. רחל, לאה ותמר אינן אשמות במצבן. כל שנותר להן לעשות הוא להפיק את המקסימום מקלפי הפתיחה הגרועים שחולקו להן. בדיוק כמו שעשתה רות המואביה.

סינדרלה המואביה אינה עוד קורבן פסיבי המחכה לנסיך שאולי יבוא. היא באה אליו בעצמה, עושה בו כרצונה, ודואגת שיחשוב שהוא זה שמנהל את העניינים. היא באמת אישה פנומנלית.

רות בת זמננו: קוראים לה רותי פוסטר והיא שרה כאן שיר של מאיה אנג'לוּ, עוד אישה פנומנלית:

(מתוך הספר "כשמשיות קיץ בסופת הוריקן", מבחר שירים מאת מאיה אנג'לו, תרגום: מכבית מלכין ויואב ורדי, הוצאת כרמל)

ועוד על שבועות בפוסט "מגילת רות: הסיפור האמיתי". מומלץ מאד!

(צילום תמונה ראשית: דורית לומברוזו, lombrosophoto.com, דוגמנית: ננה רון-אליאס)

יום ירושלים: ונוס של ירושלים

בשנת 1995 חגגה כנסת ישראל יום הולדת 3000 לירושלים. מילא הרעיון המופרך כאילו ניתן לקבוע תאריך מדויק לאירוע מיתולוגי; עצם הקביעה כי ההיסטוריה של העיר החלה עם כיבושה בידי דויד, הדיפה ניחוח קולוניאלי. כאשר דויד נכנס בשעריה, ירושלים הייתה כבר עיר עתיקה וקדושה מזה לפחות אלף שנים.

סיפור שמתחיל בקללה מצרית

כמו מרבית ערי העולם, ירושלים הוקמה ליד מקור מים – מעיין הגיחון שנחשב קדוש מאז ימי קדם, ועל שמו נקרא אחד הנהרות המשקים את גן עדן. העיר ישבה על הדרך המובילה ממישור החוף ליריחו ולמדבריות ערב, וכך ספגה השפעות תרבותיות ממזרח וממערב.

צלמית מקוללת המפרטת ערים בכנען ובהן ירושלים. נמצאה בסקארה שבמצרים, כיום בבריסל

ירושלים מוזכרת לראשונה במאה ה-19 לפנה"ס, וכמה סמלי – כחלק מקללה. כתבי המְאֵרות המצריים היו צלמיות או קערות מאגיות, שעליהם נכתבו שמות השליטים הכפופים למלך. במקרה של מרד, שברו אותן כהני פרעה בלווי קללות נמרצות. על פסלון של עבד כפות נרשמו שמותיהן של מספר ערים בכנען, וכאן מופיע לראשונה השם "רשלמם". זוהי עיר מבוצרת בארץ כנען, ששמות מלכיה נושאים צליל שמי מובהק.

בחמש מאות השנים הבאות ירושלים אינה זוכה לכותרות, עד שבמאה ה-14 לפנה"ס היא מופיעה מחדש באגרות אל עמארנה, גנזך משרד החוץ המצרי דאז. מושל ירושלים עבדי-חבה מתלונן בפני אדונו, פרעה אמנחותפ, על צרותיו עם החבירו, שבט נוודים תוקפני שיש המקשרים אותו עם העברים.

השם עבדי-חבה מקביל ל"עובדיה", אלא שאת "יה" מחליפה חֶבָּה (או חֶבָּת), האלה החורית הראשית. חֶבָּה, המכונה "אם כל חי", מזכירה את חווה בשמה ובכינויה, ומזוהה עם האלה הבבלית אישתר והאלה השומרית איננה, שגם לה יש סיפור שכולל עץ ונחש (ראו בחותם המצורף).

האלה החורית חֶבָּה מזוהה עם אישתר הבבלית ואִינָנָה השומרית, שמופיעה כאן על חותם ליד "עץ הדעת טוב ורע", כשמאחור לוחש לה משהו הנחש.

במקרא מופיעה ירושלים לראשונה בשמה המקוצר "שלם". מלכיצדק מלך שלם מקבל את אברהם בלחם ויין, ומגלה ששניהם עובדים את "אל עליון קונה שמים וארץ" (בראשית יד). אל עליון (בקיצור "אל") היה ראש הפנתיאון הכנעני, והאפיזודה מראה שהעברים הקדמונים, כמו שאר עמי כנען, חלקו אלים משותפים. אימוץ אלים ואלות של עמים כבושים היה מנהג מקובל, עד להופעת יהוה, האל הקנאי שהתעקש על בלעדיות מוחלטת.

נראה כי עורך ספר בראשית לא אהב את הגישה הליברלית, אך לא יכל להעלים את המפגש לחלוטין ולכן רק קיצץ בו ותפר אותו בגסות לתוך סיפור אחר, שגם בו מוזכר "אל עליון".

מי ירה בשלם?

איננו יודעים הרבה על ירושלם הטרום-ישראלית. המקרא אינו מנדב עליה מידע, היא לא עניינה את שכנינו במסופוטמיה ובמצרים, ומחזורי הבנייה והחורבן לא הותירו ממצאים ארכיאולוגיים. נותר רק רמז בודד – השם.

שמות של נהרות, הרים וערים שורדים הרבה אחרי שהתרבויות שטבעו אותם הפכו לאבק. הרכיב הראשון בשם קל לפענוח: "ירו-" בא משורש יר"ה במובן של ייסוד עיר או מבנה, כמו בביטוי "לירות אבן פינה"; או מהמילה השומרית "אוּר" המציינת "עיר", כמו אור כשדים. ירושלם היא אם כן עירו של שלם, או העיר אותה ייסד שלם – אך מי היה שלם?

דורות של פרשנים קישרו את שמה של ירושלים עם "שלום" או "שלמות". מפתה לחשוב שאבותינו היו פציפיסטים או פרפקציוניסטים, אך קשה להאמין שלכך הם התכוונו.

חוץ מהמפגש עם מלכיצדק, השם "שלם" אינו מוזכר עוד במקרא. זהותו של שלם המסתורי שהעניק את שמו לעיר קדשנו התגלתה רק במקרה, במרחק מאות קילומטרים ואלפי שנים. 

באביב 1928 חרש פלאח בשדה ליד לטקיה שבצפון סוריה, וחשף חדר קבורה מלא חרסים. למקום הוזעק מנהל שירות העתיקות הצרפתי שארל וירולו, שגילה עיר נכבדה ובה ארמון, נמל ומקדשים. זו הייתה אוגרית, עיר נמל כנענית שזכרה אבד ונשכח.

אוגרית התגלתה כאוצר נדיר של ארכיונים גדושים בטבלאות חרס בשפה בלתי ידועה הכתובה בכתב יתדות. בכתב היו רק 30 סימנים ולכן הסיק וירולו כי זו שפה אלפביתית. משפוענח הכתב, התגלה דמיון מדהים לעברית. על פי פרופ' צבי רין, מחוקרי אוגרית הבולטים, שתי הלשונות לא היו "שוות רק במבנה הפסוק, בקצב החרוז ובסוגי התקבולת… הן היו זהות אף בצליל, בתצורה ובתחביר וכן בשימושי הלשון ובמטבעותיה."

גם אם רין נסחף קצת, אין ספק כי אוגרית היא אחותנו האבודה. כתביה פתחו צוהר אל מאחורי הקלעים של סיפורי המקרא, ועם כל לוח שפוענח נוספו קווי דימיון לעלילות אלי אוגרית. כך נפגשנו מחדש עם התנינים הגדולים מסיפור הבריאה, ועם חבריהם לויתן, נחש בריח ונחש עקלתון, שגם הם מוכרים היטב מהתנ"ך.

למרות הדימיון המדהים, מרבית הישראלים לא שמעו מעולם על אוגרית. הממסד הדתי העדיף להסתיר את מקורותיו הפגאניים של ספר הספרים. גם דוד ניסה למחוק את שמה המקורי של העיר, מסיבות שנגלה בהמשך. הוא קרא לה "עיר דוד", אך זה לא תפס. התושבים דבקו בשם הישן, ירושלם.

סיפורם של שחר ושלם

משפוענח אחד מלוחות החרס האוגריתים, לוח מס' 52, נחשף לראשונה אל בלתי מוכר ושמו שלם, אשר חי ופרח באוגרית גם אחרי שזכרו נשכח ונמחק בעיר שנושאת את שמו. בלוח מתואר טקס חגיגי שנפתח בברכה לאלים ואחריה זבח גדי בחלב, ואז משוררים הקריין והמקהלה את סיפור הולדתם של שחר ושלם, "האלים הטובים והנעימים":

אֵל, אבי האלים ["אל עליון" מסיפור מלכיצדק] מטייל על שפת הים ופוגש בנשותיו אֲשֵרָה [הידועה לשמצה מהתנ"ך] ורַחֲמַי. האלות מבחינות שאברו נפול וצווחות: "הו אישי, אישי, מקלך ירד, מטה ידך רפה!" האבר מתארך ויורה את מטענו לעבר ציפור שעפה בשמים, ואל צולה אותה על האש. הוא מכבד את נשותיו, מנשק את שפתיהן המתוקות כרימונים ומחבק אותן. האלות מתייחמות והרות, ויולדות את שחר ושלם.

התאומים יונקים וגדלים, זוללים את ציפור השמים ואת דג המים וגורמים לרעב על הארץ, ומוגלים למדבר. אחרי שבע שנים הם חוזרים לציביליזציה, ופוגשים את שומר השדות שמכבד אותם בלחם ויין – – –

תבליט שנהב שציפה את המיטה המלכותית בארמון אוגרית, ועליו זוג נסיכים יונקים משדיה של אלה מכונפת. אין לדעת אם אלה שחר ושלם.

כאן נקטע הלוח. ההמשך נמצא בלוח אחר, המספר על צמד אלים זללנים שהוגלו למדבר, נלחמו בבעל וגרמו לבצורת של שבע שנים, שבסופה נערך טקס ניסוך מי מעיין להורדת הגשמים – פרט חשוב שנחזור אליו בהמשך.

כוכב אחד, שני אלים

כאמור, שלם אינו מוזכר במקרא, אך אחיו שחר מופיע בספר ישעיהו יד. הסיפור חריג ומאד בלתי אופייני לתנ"ך, אך קרוב למיתוסים של אוגרית: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה–מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן. טו אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר."

פרטים נוספים בסיפור מחברים אותו הן למיתוסים בבליים ולצפון כנען ("גַּם-בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן; מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא-יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ"), והן למיתוס של שחר ושלם ("הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת. שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וְעָרָיו הָרָס").

הילל בן שחר קשור לאיילת השחר המופיעה בשיר השירים – כוכב הבוקר, נוגה, ונוס, אלת האהבה. הבבלים קראו לה אישתר, הפרסים אסתר, והכנענים עשתורת. מקור כל השמות בשורש קדום שמובנו "כוכב" שהגיעה לשפות אירופה בצורת stern, étoile ,star וכד'. נוגה-ונוס-אישתר היא הכוכב בה"א הידיעה.

ירושלים לא נקראה על שם שחר, אלא על שם אחיו התאום שלם. כדי להבין מדוע הוקצו שני אלים לאותו כוכב, נדרש הסבר אסטרונומי קצר.

הקדמונים, שנהנו מערבים פנויים ומשמי לילה צלולים, רכשו ידע נרחב לגבי תנועת הכוכבים והמציאו סיפורים יצירתיים המסבירים את מהלכם, שחלקם שרדו עד היום במדורי ההורוסקופים. נוגה הציתה במיוחד את דמיונם.

נוגה-ונוס היא הכוכב הבהיר והיפה ביותר בשמי הלילה, אך מסלולה מסתורי ובלתי מובן. במשך מספר חודשים מופיעה נוגה ככוכב הבוקר, בתחילה סמוך לזריחת השמש, ומדי יום קצת מוקדם יותר. ככל שהיא נסוגה אל החשיכה אורה מתחזק, מגיע לשיאו… ואז – דעיכה מהירה. מיום ליום הופעתה מתאחרת, תוך זמן קצר היא מופיעה שוב לפני הזריחה – ונעלמת!

חמישים ימים עוברים בלי מלכה ברקיע, ואז מופיע לפתע כוכב חדש בשמי הערב, סמוך לשקיעה, והתהליך חוזר על עצמו – זריחת כוכב הערב מתאחרת, אורו מתחזק – ושוב שיא ואחריו היעלמות. הפעם חולפים רק שמונה ימים עד להופעתה מחדש ככוכב הבוקר.

מחזור החיים הדרמטי של נוגה הוא אולי המקור לסיפור על הילל בן שחר, הכוכב היהיר שנפל מהשמיים לתוך הבור.

ההסבר למוזרויות הללו הוא שנוגה סובבת במסלול פנימי (בין השמש וכדור הארץ), עגול (ולא אליפטי), וקצת נטוי יחסית לארץ. לקדמונים לא היה שמץ מושג על כך, וההסברים שהם המציאו היו רומנטיים יותר. נוגה היפהפיה והקפריזית סימלה נשיות ואהבה. תרמה לכך העובדה שמחזורה אורך 263 יום או 37.5 שבועות, בדומה להיריון.

מיפוי נקודות השיא והשפל של נוגה במהלך מחזורה בן 8 השנים, מגלה תבנית חוזרת היוצרת תבנית של כוכב מחומש סביב האופק. איננו יודעים אם חוזי הכוכבים במסופוטמיה ובמצרים העתיקה היו מודעים לתבנית זו, אך בתרבויות רבות הכוכב המחומש או הפנטגרם סימל את כוכב ונוס.

הסימן של ונוס בכתב החרטומים המצרי מתייחס אולי למחזור המחומש שלה

המיתולוגיה הקדומה ראתה את ונוס כשני כוכבים נפרדים, זוג אוהבים שרודפים זה אחר זו אך מצליחים להיפגש רק מתחת לאופק, בשאוֹל. באוגרית, מונו לתפקיד זה במקור עשתורת ועשתר, אך כאשר שחר ושלם אומצו במסגרת חילופי תרבות כלשהם, הם קיבלו את האחריות לבוקר ולערב.

שלם היה כנראה האל המקורי של ירושלים. אין לכך הוכחות, אך יש סימנים רבים לפולחן ונוס בירושלים, כמו שמו של מושל העיר עבדי-חֶבָּה (=אישתר) ועוד כמה שיפורטו בהמשך.

שחר ושלם: מה אומרים השמות?

שמו של שחר מגיע מהצבע השחור. השעה שלפני הזריחה היא השעה החשוכה ביותר, וזו השעה בה נגלה כוכב השחר במלוא זוהרו.

ומה עם שלם? ניתן לשער כי כוכב הערב "משלים" את היום, אך זה אינו המקור. השורש ש-ל-מ (וכן ז-ל-מ / צ-ל-מ, האותיות השורקות נוטות להתחלף ובעבר הגו אותן אחרת מאשר היום) מציין באכדית, אוגריתית, ערבית ושפות שמיות נוספות "חושך, אפילה", וקשור אולי ל"צל".

במקרא מציינת המילה "צלמוות" חשיכה גדולה, ונוטים לחשוב כי מדובר בהלחם של המילים צל+ מוות, אלא שזהו פירוש שגוי. שוב באה האוגריתית לעזרתנו: ẓlmt (הניקוד אינו ידוע כי באוגריתית אין תנועות) היא פשוט "חשיכה".

נראה כי גם שחר וגם שלם מייצגים את החשיכה – לפני הזריחה ואחרי השקיעה. בתרבויות רבות באזורנו ונוס – או אלים ואלות המזוהים עמה – אחראית גם על העולם שמתחת, השאול, עולם המתים האפל. יתכן כי שמם של צמד האלים קשור לכך.

ונוס של ירושלים

במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית בטקס פגאני קדום. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידים.

בירמיהו ז' הנביא מתלונן על חטאי העם: "הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים, לָשׁוֹת בָּצֵק: לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים–לְמַעַן, הַכְעִסֵנִי". צנזור מאוחר התעקש אמנם לנקד "מְלֶכֶת" בסגול, כאילו זו סתם מלאכה ולא המלכה עצמה, אך זהו קשקוש. מלכת השמיים, "שַֹרָת שַמַי", היה כינויה הכנעני של אישתר, ו"כוונים" (מאכדית, סוג של לחם) היו עוגות טקסיות בצורת כוכב שנאפו במיוחד לכבודה.

אך תלונותיו של ירמיהו הן רק המתאבן. החגיגה השנתית לכבוד ונוס הירושלמית לא הייתה טקס סודי אזוטרי, אלא החג הגדול ביותר בימי בית שני: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה ולא יהודית בעליל, וההוכחה המשכנעת יותר לכך היא העובדה המחשידה שחג כה מרכזי ופופולרי אינו מוזכר כלל בתנ"ך… על החג המוכחש כתבנו בהרחבה בפוסט "שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה".

שיא האירוע היה שאיבת מי מעיין הגיחון וניסוכם על המזבח, בדומה לטקס שמופיע בסיפור שחר ושלם. המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם" ("גל" הוא מעיין או מקור מים). אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש"מעיין" מסמל כאן משהו אחר לגמרי.

טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן "מיומאס", אולי מהמילה "מים".

חגיגות המיומאס היו קשורות לאיחוד בין אפרודיטה ודיוניסוס (שלא היה בעלה!), כאן בציור קיר מפומפיי

גם בירושלים החגיגות לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.

הטקס הלילי נערך לאור אבוקות והסתיים עם הזריחה, זו הייתה חגיגה של מים ושל אור, ללא דם וללא עשן קורבנות, עוד סממן פגאני, נשי ובלתי יהודי. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.

כאמור, באופן תמוה למדי, שמחת בית השואבה אינה נזכרת בתנ"ך. עם זאת, יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג והסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו…), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה, נתן אותה לעם, נפרד מהם ורוצה רק למות בשקט, צצה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה של עורך מגמתי: הקהל.

על פי המצווה הפיקטיבית, פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל העם ולקרוא בפניהם את התורה, בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי שמחת בית השואבה… האמנם צירוף מקרים?

שמחת בית השואבה הייתה חגיגה של שמחה, נוטפת מים ומיניות; הניסיון להחליף אותה בהקראה דידקטית ויבשה של התורה היה חסר סיכוי. אפילו התנ"ך עצמו מודה כי המצווה מעולם לא קויימה. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה בסוכות "כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא".

יתכן כי במקור נחגגה שמחת בית השואבה פעם בשבע שנים, כמו בסיפורם של שחר ושלם. נראה שעזרא המציא את מצוות "הקהל" ושתל אותה בספר דברים, בניסיון למחוק מסורת פגאנית עתיקה – אך ללא הצלחה.

ניסיון מחיקה שהצליח חלקית: עורכי התנ"ך שינו את השם המקורי ירושלם לירושלים. ניכר שזה שינוי מאוחר ומלאכותי: במקרא, הכתיב נותר ללא יו"ד ועם ניקוד משונה (יְרוּשָׁלִַם).

שלם ושלמה

הדנ"א של כל מילה עברית טבוע בשלוש אותיות השורש, והשימוש בשורש ש-ל-ם יכול להעיד על הקשריו התרבותיים והדתיים. הצאצא הבולט ביותר של השורש ש-ל-ם הוא החכם מכל אדם, שלמה המלך.

הכוהנים לא אהבו את הצליל הפגאני של השם "שלמה" וניסו למחוק אותו. נתן הנביא העניק לרך הנולד את השם "ידידיה", אך העם צחק לו. בן נוסף של דוד קיבל שם מאותו שורש: אבשלום.

שלמה המלך אינו מופת של מונוגמיה וגם לא של מונותאיזם. הוא חסיד של אלת האהבה עשתורת ואף בונה לה מקדש, ואוהב לזבוח ולהקטיר בבמות. בבמה הגדולה בגבעון הוא מעלה אלף עולות (!), ומעניין שאלוהים לא נוטר לו על כך ואף נגלה אליו בחלום ומעניק לו פרס.

גבעון היא עיר בעלת מעמד מיוחד במקרא. היא אחת מערי החיווי, שמקור שמם הוא אולי חווה אימנו, ויש להם קשר עם החורים של עבד-חבה מושל ירושלם. עריהם שכנו סביב ירושלים אך גם באזור אוגרית. הגבעונים מככבים בסיפור מוזר (יהושע ט) שבסופו הם כורתים ברית עולמים עם עם ישראל וממונים כחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוהים.

בניגוד לדימוי המקובל, לשמש כ"חוטבי עצים ושואבי מים" אינו השפלה אלא תפקיד מכובד ומרכזי בעבודת המקדש! שוב החוטאים אינם נענשים ואף מתוגמלים, וכמובן ששאיבת המים קשורה לשמחת בית השואבה.

הכוכב של ונוס וחותם שלמה

לשלמה ולירושלים יש קשר נוסף עם ונוס: האגדה מספרת על "חותם שלמה", סמל רב עוצמה שבאמצעותו הוא שלט בשדים. הסמל היה כוכב מחומש, פנטגרם, שהיה גם סמלה של ונוס-אישתר וגם סמלה של ירושלים – שבכתב העברי הקדום נכתב בחמש אותיות: ירשלמ.

המופע הראשון של ירושלים בכתב עברי: טביעת חותם על כד מהמאה השנייה לפנה"ס, שבמרכזו כוכב מחומש ובין קרניו המילה ירשלמ.

בנצרות עברה ונוס תהליך דמוניזציה, יחד עם המין הנשי בכלל. ביוונית, כוכב הבוקר הוא פוספורוס, "מביא האור", וכך נקרא הילל בן שחר בתרגום השבעים. בלטינית, "מביא האור" הוא לוציפר, שבהמשך שודרג ממלאך מוֹרד לשטן עצמו, יחד עם סמלו, הכוכב המחומש. כך הושלמה נפילתה של ונוס, מאלת האהבה לאשה מפתה ומדיחה, ולבסוף השטן עצמו.

שלמה והשולמית

קשר נוסף לשורש ש-ל-ם מופיע בשיר השירים, שיר האהבה היפהפה שמיוחס לשלמה, שבו מככבת השולמית, מושא תשוקתו של המחבר ואולי האספקט הנקבי שלו – שלמה ושולמית. שיר השירים מופנה אל בנות ירושלים, שהשולמית היא אחת מהן או כולן – ה"א הידיעה מלמדת שהשולמית אינה סתם אשה אלא מושג. אשה או מושג, התיאורים הפיוטיים של חמוקיה הם השירה הארוטית היפה ביותר שנכתבה אי פעם.

שלומית/סלומה במחול הפיתוי, מחזיקה בראשו של יוחנן המטביל (אדר גיולה, 1907)

השולמית קשורה גם לשחר ("מִי-זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ-שָׁחַר", וגם "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה"), ויחסיה עם אהובה נמשלים ליחסי אח ואחות: את "אֲחֹתִי כַלָּה" כבר הזכרנו, ובמקום אחר גם האהובה מייחלת "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי" – אולי יש כאן הד לאהבתם של האחים התאומים שחר ושלם, שינקו יחד משדי אימם?

השולמית יוצאת גם במחולות: "מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם". הפירוש המדויק אינו ברור (לא נראה שיש קשר ליישוב מחניים) ויתכן שמדובר במנהג קדום של יציאה במחול לפני הקרב, בין שני המחנות.

אלף שנה מאוחר יותר יוצאת נסיכה בעלת שם דומה במחול פיתוי ארוטי, שבסופו היא מבקשת – ומקבלת – את ראשו הכרות של יוחנן המטביל. קוראים לה שלומית והיא בתו של הורדוס והארכיטיפ של האישה המפתה, דמות דֶמונית ושנואה בנצרות.

שלמה והשולמית מוכרים גם מחוץ לשיר השירים. באכדית, השורש ש-ל-ם מציין שלום וידידות ומופיע בשמות מלכים כמו שלמנאסר, שמובנו "(האל) שולמנו הדגול". במיתולוגיה הבבלית, מככב זוג אלים בעלי שמות דומים, שולמן ושולמנית הקשורים לפריון, אהבה ומלחמה.

שולמן (או שולמנוּ) הוא אל מלחמה ופריון אכדי, שלקראת האלף הראשון לפנה"ס היגר לאזורנו והיה מוכר בסוריה, פניקיה וצידון. שולמניתו היא אלת האהבה והמלחמה גם יחד, כמו אישתר, ולזה מרמז אולי תפקידה במחול המחניים. חוקרים רבים קושרים אותה לשולמית של שיר השירים.

הקשר לשלם ולירושלים מתחזק בטבלת חרס מפורסמת שפוענחה על ידי אולברייט, ובה מופיעה "שוּלמניתו שרת אוּרוּשלימו" – שולמית מלכת ירושלים!

ספקולציה אחרונה לסיום

למערכת הקשרים הסודית בין ירושלים, שחר ושלם, חג המים והפריון, והנאהבים משיר השירים, אפשר להוסיף ספקולציה אחרונה, הנובעת מכינוים של שחר ושלם – האלים הטובים והנעימים.

השורש נ-ע-ם נושא במקרא קונוטציות מיניות, כמו בקינה של דוד על יהונתן, "נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים". בהמשך מכנה דוד  את שאול ויהונתן "הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם", כאשר הסיפור המקראי סותר זאת מכל וכל: שאול ניסה לרצוח את יהונתן, והנאהבים והנעימים האמיתיים היו דוד ויהונתן. גם זה נראה כניסיון הסוואה מגושם, של דוד עצמו או של עורך הומופוב. אותו פועל חוזר בשיר השירים, בעוד תיאור אירוטי של  השולמית: "מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ–אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים".

מין מקודש היה חלק מעבודת הפולחן בכל המזרח הקדום. ממרחק הזמן, קשה לדעת אם מדובר היה בסוג של זנות בתשלום (הכוהנת בתפקיד "הסטודנטית שמשלימה הכנסה") או סקס טנטרי. המקרא מספר לנו שבמקדשי כנען היו לא רק קדֵשות אלא גם קדֵשים, כוהני אהבה גאים – שבגללם נחקקו חוקים כה חמורים נגד משכב זכר.

בתרבויות שבהן ראו את ונוס כזוג כוכבים, הם נחשבו תמיד לגבר ואישה – אח ואחות, זוג אוהבים. ייצוגה של ונוס דרך שני אחים-נאהבים כמו שחר ושלם הוא מקרה חריג, אך לא בלתי-סביר לתקופתו.

יתכן כי האלים הטובים והנעימים שחר ושלם היו סמל של אהבה הומוסקסואלית, ואף חלק מפולחן שכלל משכב זכר מקודש. מספיק חתרני לגלות שבירת הנצח של עם ישראל נקראת על שמו של אל כנעני – אבל אל כנעני גיי…?

יום העצמאות: מה זה בעצם?

'עצמאות', כמו מילים רבות בעברית (ובכל שפה), היא מטאפורה, וליתר דיוק – מטאפורה של מטאפורה של מטאפורה. גלגולים רבים עברה עצמאותנו, וכמו בובת מטריושקה רוסית, היא מסתירה בתוכה את ה'עצמי', שבתוכו קבורה 'עצם', ועמוק בפנים נמצא השורש הקדמוני 'עץ'.

עץ ועצם

כמעט כל מילה בעברית מבוססת על שורש בעל שלושה עיצורים: ה-ל-ך, ש-מ-ר, מ-ל-ך וכה הלאה. עם זאת, ברבדים הקדומים של העברית נמצא גם שורשים בעלי שני עיצורים. יש הטוענים שאלה היו השורשים המקוריים של העברית (ושאר השפות השמיות) – המילים הראשונות שנהגו בפי תושבי המזרח הקדום.

במילים פשוטות, ניתן להניח כי בראשית השפה היו מילים בנות הברה אחת, ומהן התפתחו מילים בנות שתי הברות ויותר. אם ניקח למשל את הטיותיו של השורש הל"ך (הלך, יילך, נלך, תלך…) נראה כי בבסיס כולן מצויה הברה אחת – 'לך' שהשתמרה בצורת הציווי.

השורשים התלת-עיצוריים התפתחו הרבה לפני המצאת הכתב, כך שקשה לדעת איך ומתי זה קרה. ההוכחה לקדמותן של המילים הדו-עיצוריות היא שכיחותן במושגים הבסיסיים ביותר של השפה, כמו חלקי גוף – יד, אף, פה, גב, לב, דם; או תופעות טבע – ים, הר, קר, חם, אש.

אחת מאותן אבני בניין קדומות של השפה היא המילה 'עץ'. בימי קדם צמחו באזורנו אלונים, ארזים ועוד עצי ענק מרשימים, שחלקם אף תפקדו כמושבם של אלי כנען הקדומים (לא במקרה מסתתרת המילה 'אל' בשמם של האלון והאלה).

בעברית, המילה 'עץ' מציינת הן את הצמח החי והן את החומר עצמו, שממנו בונים בתים ורהיטים. העץ היה אחד החומרים החזקים והעמידים שהכירו אבותינו, ומניחים שבעבר הרחוק, באיזו שפה פרוטו-שמית קדומה שלא השתמרה, המילה 'עצ-ם' ציינה משהו חזק וקשה "כמו עץ".

עצם ועצמי

העץ מוזכר כבר בפרק א' בבראשית: "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ"; העצם מופיעה מיד בפרק הבא: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".

כבר בהופעתה הראשונה של המילה, נזרע השלב הבא בהתפתחותה. האדם מדבר אמנם על העצם הפיזית, הצלע שאלוהים שלף מגופו, אך מתכוון גם למובן המטאפורי – העצם כחלק בלתי נפרד ממני, שמייצג את המהות שלי, את 'עצמי'.

עצום ועוצמתי

השורש ע-צ-ם התפצל כבר בשלב מוקדם לשני מובנים עיקריים. הראשון מילולי יותר, ונובע מתכונותיה הפיזיות של העצם, חוזק ועמידות. מכאן נולד הפועל "'להתעצם' = להתחזק (וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד); והתואר 'עצום' (וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם).

בהמשך הדרך מופיעה גם 'עוצמה' (נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה), סוג של כוח-על. בעברית החדשה התפתחו ממנה 'מעצמה' (superpower) ו'העצמה', שבה דבק ניחוח של פלצנות עקב שימוש יתר.

למרות הפיתוי לקשור בין 'עוצמה' ובין 'עצמאות', אין ביניהן קשר ישיר. נחזור לנקודה שבה התפצלו השבילים, לתחילת ספר בראשית.

מה זה בעצם…?

המובן השני והמופשט יותר של השורש, הוא זה שיוביל לימים אל עצמאותנו. הוא מופיע בצנעה בסיפור המבול. להעצמת המסר, מקפיד הסופר המקראי על ציון התאריך המדויק שבו נפתחו ארובות השמים: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ … בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ … אֶל הַתֵּבָה".

מובנו של הביטוי הוא "ממש באותו יום". המקרא משתמש בביטוי המטאפורי "בעצם היום הזה" מכיוון שהעצמות הן החלק הקשה ביותר של גופנו (השיניים קשות יותר, אבל פחות מרשימות בתור מטאפורה). השלד שורד הרבה אחרי העור והבשר, שכולם בני חלוף. לכן העצם מסמלת את המהות, הבסיס, או בלשונם של מתמודדי הריאליטי – את "האמת הפנימית".

עצמי ובשרי

המעבר מהעצם הקשה והממשית לדימוי האוורירי והמופשט של "בעצם", מוביל אל השלב הבא באבולוציה של המילה.

"אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", אומר לבן ליעקב, לפני שהוא דופק אותו בשבע שנות עבודה חינם כפול שתיים. שימו לב שבעוד שאדם הראשון דיבר על "עֶצֶם מֵעֲצָמַי" (=עצמותיי), לבן מדבר על "עַצְמִי וּבְשָׂרִי" – מושג חדש שמובנו "עיקר, מהות, חלק בלתי נפרד".

מעניין לבחון את הבדלי התרבות כפי שהם משתקפים בשפה: "עצמי ובשרי" הופך באנגלית ל-my own flesh and blood. הבשר הוא אותו בשר, אך את העצם הקשה מחליף הדם החם, שמסמל קירבה משפחתית, "קשר דם".

תהליך ההפשטה ימשיך להתרחק מהמקור ירחיב את עולם המובנים המקושר אליו, ולימים יפרנס דורות של פילוסופים, ובהמשך גם פסיכולוגים, שיחקרו את אותו 'עצמי' חמקמק.

אני בעצמי

התנ"ך משתמש במילה רק לציון קירבה משפחתית ("עצמי ובשרי") או הדגשת זמן ("בעצם היום הזה"); אצל חז"ל היא קופצת מדרגה. 'עצמי' משמש לצורך הנפוץ של רפלקסיביות: דברים שאדם עושה לעצמו, או כהגדרת המילון: "דבר שנעשה בידי המבצע ועל המבצע". דוגמה אופיינית: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". מכאן מתפתחים מובנים כמו בעצמי, לעצמי, מעצמי שמבטאים פרטיות, לבד, ללא עזרה וכד'.

המחצית השנייה של המאה ה-20 עמדה בסימן 'העצמי' כערך יסודי בתרבות, חינוך, פסיכולוגיה ומה לא. אנו חיים בעידן שמקדש את העצמי, אם כי כאשר זאטוט בן שלוש מודיע לך ש"רק אני מחליט על עצמי", עוברת המחשבה שאולי קצת נסחפנו…

לא ניכנס לשאלה הפילוסופית של מיהו בעצם אותו 'עצמי': למשל, כשאני מנהל דיאלוג ביני לבין עצמי – מי מדבר עם מי? כמו בשירו של מאיר אריאל, 'טרמינל': "לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל / עצמי עונה לי בהגיענו: אז נתחיל כל יום להתעמל"

מה שמעניין הוא ההיפוך המוחלט שעושה המושג, מהמוחשי עד כאב (עצמות ובשר) אל המופשט ונטול ממשות פיזית, עד שעצם הדיון על מהותו מחייב נסיקה לגבהים תיאורטיים שבהם החמצן דליל מדי עבור רובנו.

עצמיות

עם התפתחות המחשבה והפילוסופיה של ימי הביניים, עולה הצורך במונחים חדשים בעברית ומופיעה המילה 'עַצְמִיוּת'. בדומה לטיבו המעורפל של 'העצמי', גם 'עצמיות' מציינת הרבה דברים: אופי ייחודי, אינדיבידואליות, מקוריות, מהות ועוד. כל כותב יצק בה תוכן משלו, ויתכן כי חוסר הבהירות הזה תרם להיעלמותה.

'עצמיות' ציינה בדרך כלל תכונות דתיות ותרבותיות. עם צמיחת התנועות הלאומיות במאה ה-19, נוסף לה גם המובן של 'מימשל עצמי', ובראשית המאה ה-20 היא די קרובה למלא את תפקידו של המושג 'עצמאות' שטרם נולד – אבל לקו הסיום הגיעה מתחרה חדשה.

עצמאות

את המילה 'עצמאות' חידש איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה והילד הראשון שחונך על טהרת השפה העברית. בן אב"י היה מייסדו ועורכו של 'דואר היום', מחלוצי העיתונות העברית והראשון ששאף להיות קליל ופופולרי, בין היתר באמצעות כותרות צעקניות. בן אב"י השתמש בעיתון להפצת חידושיו, ביניהם אופנוע וקולנוע, אווירון ומכונית, עצמאות ואכזבה. הוא דגל גם בדו-קיום עם ערביי הארץ, והיום היה מוגדר בוודאי כשמאלן בוגד.

איתמר בן אב"י (1882-1943)

בן אב"י היה גאה מאד בהמצאתו, ואף קרא לאוטוביוגרפיה שלו בשם "עם שחר עצמאותנו". הוא מספר בגאווה על מפגש עם ד"ר גליקסון, עורך העיתון המתחרה 'הארץ'. באמצע שנות ה-30 נקלעו העיתונים לקשיים כספיים ורצו לבחון דרכים לשיחוף פעולה ביניהם.
– אני מסכים – פתח עורך 'הארץ' – להצעה בדבר שיתוף בין שני העתונים בתנאי אחד.
– אני מבין, אדוני – אמרתי – מה כוונתו, והיא מובנת מאליה: עצמאות…
ד"ר גליקסון הצטחק: אכן מלה זו יצירתך היא, אבל כולנו, ואפילו 'הארץ' המסתייג מהרבה חידושי־לשון, משתמשים בה.

בספרו, טוען בן אב"י כי המציא את המילה בשנת 1908 כאשר שהה בברלין:
המהפכה התורכית היא שהציתה בי את החלום ל"מהפכה עברית". הנה שולח לפנינו אלהי אבותינו את הרצון והעוז להקים על יסודם את העצמאות (כבר אז יצרתי מלה זאת למלה הלועזית Autonomia) העברית בכל תפארתה. כארמנים, כסורים, כלבנונים, כאלבנים, כתימנים, כערבים, גם הם – נעשה גם אנחנו, ויחד אתם ניצור את הקהיליה העותמנית, שבקרבתה ישותפו כל עממיה כולם לאחידה מוצקה אחת.

עם זאת, המילה 'עצמאות' אינה מופיעה כלל עד שנת 1920 ויתכן כי בן אב"י, שהיה ידוע כגוזמן ופנטזיונר, המציא את הסיפור. ניתן למקם את מועד היצירה (אגב, גם 'מיקום' הוא חידוש שלו!) במדויק. ב-7 ביוני 1920 עדיין מופיעה בעיתונו הגירסה הישנה: "תורקיה מקבלת שא"י, סוריה וארמניה תוכרזנה מדינות עצמיות (אוטונום)". ב-6 בספטמבר מופיעה המילה בפעם הראשונה , בתור "עצמאות עירונית", בידיעה העוסקת בניהול עצמי או אוטונומיה.

בין יוני לספטמבר 1920 החליט בן אב"י למצוא תחליף ל'עצמיות'. לא מצאתי התייחסות לכך בכתביו, כך שאני יכול רק לשער את הסיבות: א') 'עצמיות' ציינה מגוון מובנים נוספים שאינם קשורים לחופש או ניהול עצמי; ב') היא הייתה שייכת לעולם הישן וסימלה ערכים דתיים ולא מדיניים; ג') ללא ניקוד ניתן לקרוא אותה בדרכים שונות ומבלבלות.

דאר היום, 14 ביוני 1923 (מאתר עיתונות יהודית היסטורית)

כמקצוען בתחום חידוש השפה, בן אב"י מטמיע את המילה בהדרגה ובמנות קטנות, ובפעמים הראשונות מקפיד לצרף לה הסבר. האזכור הבא מגיע בינואר 1921 ומדבר על "עצמאות כלכלית לכפרים העבריים", אשר "יעמדו ברשות עצמם". בחודש מרץ של אותה שנה מוזכרת "עצמאות ממשלתית" – הענקת יותר חופש לתושבי ארץ ישראל, כמובן תחת שלטון המנדט הבריטי, ובמאי חוזרת המילה בידיעה על דרישתם של הלאומנים המצרים ל"איסתקלאל אלתאם" – חירות גמורה ומוחלטת. לדעתו של בן אב"י זו דרישה מופרכת ואף מסוכנת: "עצמאות היא אפשרית במידה מוגבלת… אבל חופש מוחלט? חס ושלום!" מכאן ואילך מופיעה המילה בתדירות גוברת, בעוד ש"עצמיות" הולכת ונעלמת.

מילה שנולדה בחטא

איתמר בן אב"י היה שובר מוסכמות כל חייו, ולא לחינם נקראת האוטוביוגרפיה שלו "החצוף הארצישראלי". גם כאשר המציא מילים, הוא חשב יותר כקופירייטר או עיתונאי (עוד חידוש שלו!) מאשר כלשונאי. חידושיו לא תמיד עמדו בכללים המקובלים על מומחי הלשון, וביניהם ביאליק, שכידוע לא סבל גם את אביו אליעזר בן יהודה (למחלוקת בהרחבה: "מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה?", שמואל אבנרי, הארץ).

בן אב"י גזר את 'עצמאות' על בסיס צורן שמקורו בארמית ומשמש בלשון המשנה עבור בעלי מקצוע כמו בנאי, שמאי וחקלאי, ותכונות כמו רמאי או בדאי. מאותו משקל נגזר עד אז רק שם עצם אחד: 'רמאות', תקדים לא מוצלח במיוחד (אופס… גם 'תקדים' היא חידוש של בן אב"י!)

יתר על כן, מהבחינה הלשונית 'עצמאות' היא יציר כלאיים בלתי תקני. המילה מבוססת לכאורה על שם התואר (המומצא) 'עצמאִי', שנכתב בחיריק ולא 'עצמַאי' בפתח, כמו שאר בעלי המקצוע. אך כאמור, בן אב"י לא הקפיד על הכללים כל עוד התוצאה הייתה לרוחו.

בן גוריון, שדווקא הקפיד יותר, לא סבל את 'עצמאות', שאותה כינה "מילה מלאכותית ומחודשת". הוא התעקש לקרוא למלחמת 1948 "מלחמת הקוממיות", מילה תנ"כית שיש בה "ביטוי יותר עמוק ונועז למעמד של עם בן-חורין באשר במלה המעומעמת עצמאות".

איזו המצאה נפלאה!

החשיבה של בן אב"י הייתה מהפכנית, ולא רק מהבחינה הדקדוקית. כדי להבין עד כמה המילה העברית 'עצמאות' שונה ומופלאה במהותה, יש להשוות אותה למילים מקבילות בלשונות אחרות – שרובן נגזרות על דרך השלילה.

Independence למשל, מציינת 'אי-תלות', כמוה גם Unabhängigkeit הגרמנית, ומרבית שפות אירופה מקבילות לאחת משתי אלה. גם 'איסתקלאל' הערבית נגזרת משורש ק-ל-ל (לא קשור לקללות אלא לקלילות!) שמובנו "להפחית, להמעיט, לצמצם", ומציינת הקלה והסרת עול השעבוד הכבד.

'עצמאות' שלנו מיוחדת ושונה מכולן. בן אב"י בחר במושג שעומד בפני עצמו ואינו מציין ניגוד למצב של תלות ושעבוד. אולי כי מדינת ישראל לא קמה כתוצאה של שחרור מעולו של כובש זר (הבריטים, כזכור, לא היו כובשים אלא קיבלו מראש רק מנדט זמני).

'עצמאות' העברית היא תכונה עצמאית שעומדת בפני עצמה, היא חלק מעצמיותנו, מצב טבעי ונכון שטבוע במהותנו – כבני אדם וכאומה.
לאיתמר בן אב"י היה רעיון עצום ונפלא. חבל רק שהמציאות אינה מצליחה לעמוד בו.

פסח: הטעם שלא נמצא בתנ"ך

סעודת הפסח היא הזדמנות טובה לשאול קושיה נוספת: האם אבותינו הכירו את אותם טעמים שאנו מכירים?

המספר ארבע מככב בליל הסדר: ארבע כוסות, ארבעה בנים וארבע קושיות. מתבקש שבחגיגה יקחו חלק גם ארבעת הטעמים הבסיסיים: המר והמתוק, החמוץ והמלוח – אבל לא כולם הוזמנו…

מלוח – יש

הטעם המלוח מגיע מייד בהתחלה, עם הטבלת הכרפס במי מלח, וחוזר פעם נוספת לפני הסעודה עם הביצה הקשה. המלח הוא טעם בסיסי ויסוד חיוני לגופנו. הוא מוכר היטב במקרא, בזכות ים המלח שלידו החלה ההיסטוריה של עמנו. מאוחר יותר יש לו תפקיד מרכזי בעבודת הקורבנות, וניתן ללמוד על חשיבותו  מכך שברית עולמים הנכרתת עם ה' היא "ברית מלח".

הֲיֵאָכֵל תָּפֵל, מִבְּלִי-מֶלַח? (איוב ו 6)

מר – גם יש

המרור הוא הטעם המרכזי בסדר, ומוזכר שוב ושוב עוד לפני שזוכים לטעום ממנו. זה גם הטעם היחיד המופיע בנוסח מצוות הפסח: "וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (בשר לא נחשב טעם בפני עצמו, אם כי אפשר להקצות לו את קטגוריית האוממי, "הטעם החמישי". גם למצה יש טעם נייטרלי).

המרירות היא כיום כמעט טעם נכחד. מה כבר נשאר ממנה – קמפרי? שוקולד כהה 70 אחוז? המדע הצליח להעלים אפילו את השקדים המרים. אבל בימי התנ"ך ידעו היטב מה זה מר. אבותינו הכירו צמחים מרים כמו לענה, וידעו להכין מים מרים שבהם השקו נשים בוגדניות (לכאורה). עם זאת, מרבית האזכורים שלו במקרא הם מטאפוריים – מר נפש, מר ממוות, ויזעק מרה.

הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה (איכה ג 15)

מתוק – בטח יש

הטעם הבא בסדר הוא המתוק, החרוסת. בתנ"ך, המתוק הוא ההיפך של המר: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". את החרוסת והמרור אוכלים יחד, כרוכים זה בזה, כדי להזכיר לנו שבחיים המתוק והמר הם בלתי נפרדים.

המתיקות הייתה מוכרת היטב לאבותינו, שכינו את ארצם "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". שמשון שואל איך "מֵעַז יָצָא מָתוֹק", ובשיר השירים נמשל האהוב לתפוח בין עצי היער – "וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי". גם המתוק הוא מטאפורה נפוצה: "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד", "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם".

מְתוּקִים מִדְּבַשׁ, וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים יט 11)

 ואיפה החמוץ?

מפתה לחשוב שהטעם הרביעי, החמוץ, מיוצג (על דרך השלילה) באמצעות החמץ. רעיון נחמד, אבל פשוט לא נכון. אבותינו כלל לא הכירו טעם כזה. מבחינתם היו רק שלושה טעמים.

לימונים ושאר פירות הדר לא גדלו באזורנו, וענבי בוסר לא הוגדרו כ"חמוצים" אלא כמשהו שעושה לא נעים בפה: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"; כמשהו מר ורעיל: "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי-רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ"; או אפילו מקולקל ומגעיל: "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים". כאשר ישעיהו מתאר שיכר שאינו ראוי לשתייה, הוא אינו חמוץ אלא מר: "יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו".

מעניין מה יש בענבים החמוצים האלה, שמצית את דמיונם של מחברי המשלים והפתגמים?

הטעם החמוץ אינו קיים במקרא. השורש ח-מ-ץ משמש אך ורק לתהליכי התססת והתפחת הבצק, ללחם הנאפה ממנו, ולחומץ שהופק מיין ושימש בעיקר לצרכים רפואיים. אצל חז"ל המושג התרחב גם לחלב שהחמיץ ולמובן המטאפורי של החמצה כקלקול או פיספוס, אך עדיין לא בתור טעם.

מעניין שהאכדים הכירו היטב את הטעם החמוץ. היו להם רימונים חמוצים, בירה חמוצה ולחם חמוץ, והטעם נקרא אצלם בשם דומה, emēṣu (באכדית אין חי"ת). גם אצל היוונים הוגדרו ארבעת הטעמים המוכרים לנו כבר במאה החמישית לפנה"ס, על ידי דמוקריטוס.

אז למה בעברית, האזכור הראשון לטעם החמוץ מופיע רק בתרגום ספרו של הרופא והפילוסוף אבן סינא "הקאנון הגדול" שנכתב בשנת 1025?

שפה יוצרת מציאות, או: איזה טעם יש לטעם שאין לו שם?

שלא יהיו אי הבנות: חוש הטעם של גיבורי התנ"ך לא היה שונה משלנו. האבולוציה לא עובדת כל כך מהר, ואין סיבה להניח שבלוטות הטעם שלהם לא ידעו לזהות את כל הטעמים שאנו חשים היום. הטעם החמוץ פשוט לא הוגדר כ"טעם", וכאשר אבותינו נתקלו בו, הם לא חוו אותו כטעם (במובן הטעים של המילה) אלא כסוג של קלקול או תחושה פיזית "מקהת שיניים".

נבהיר זאת בדוגמה מתחום אחר, תפיסת הצבע. הופתעתם לגלות שבמקרא אין טעם חמוץ? קבלו עוד הפתעה: במקרא אין צבע כחול. יש אמנם אזכורים רבים של "תכלת", אך צבעה המדויק אינו ידוע ובכל מקרה היא לא נתפסה כגוון אלא כפיגמנט יקר שהופק מחלזונות ים ושימש לצביעת בגדי הקודש. התכלת מוזכרת אך ורק בהקשר זה, ובתנ"ך לא קיימים למשל שמים תכולים או ים כחול. אבותינו לא היו עיוורי צבעים; הם ראו את צבעי הים והשמים בדיוק כמונו, אך בהיעדר השם המפורש "כחול" הם חוו אותם כבעלי צבע נייטרלי ובלתי מוגדר, משהו בין לבן, אפור ושקוף.

לחפירה מעמיקה בנושא תפיסת הצבעים, מומלץ ספרו של גיא דויטשר, "בראי השפה", שבוחן בין השאר מדוע הומרוס התקשה להגדיר את צבע הים. רמז: גם ביוונית עתיקה אין מילה ל"כחול".

לא זה המקום להיכנס לדיון המרתק על הקשר בין השפה למחשבה (ע"ע היפותזת ספיר-וורף, או בבלוג המצוין של תומר פרסיקו). בקיצור נמרץ, נזכיר רק שבהיעדר מילים, כמעט שלא ניתן לדמיין או לתאר מה אנחנו מרגישים – גם לא לעצמנו! קשה אפילו להרגיש ולחוות משהו שאין לו שם.

במשך אלפי שנים, החמצמצות נמנעה מדוברי העברית בשל כשל בשפה, אך לא עוד. מנהיגינו דואגים שלא יחסר לנו מהחמוץ-חמוץ הזה. למזלנו, כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים:

"אם החיים נותנים לכם לימונים, תעשו מהם לימונצ'לו"

 

פסח: חג הצליעה?

נשמע לכם הגיוני שחג הפסח, החג הראשון והחשוב ביותר לעמנו, נקרא כך מלשון "פיסח" – חג הנכים? חג הצליעה? יצאנו לבדוק ולהלן הממצאים.

כפי שיודע כל ילד, חג הפסח נקרא כך כי ה' פסח על בתי בני ישראל:

"וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב 27)

אז פסח נקרא כך בגלל שה' פסח על בתינו, אבל מה זה בדיוק "לפסוח"?

לפי מרבית המפרשים, "לפסוח" פירושו "לדלג". השורש פ-ס-ח קשור למילה "פיסח", צולע, שכאילו "מדלג" מרגל לרגל. גם השאלה המפורסמת של אליהו, "עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?", מדמה את העם המהסס למי שמתנדנד, מעביר משקל מרגל לרגל.

הפירוש כאילו בורא עולם מדלג מבית לבית נשמע, איך לומר זאת בעדינות… קצת צולע.

אלוהים לא מדלג על משוכות (גייל דיברס דווקא כן)

למזלנו, יש לשורש פ-ס-ח מובן נוסף:

"כְּצִפֳּרִים עָפוֹת–כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל-יְרוּשָׁלִָם; גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (ישעיהו לא 5)

העברית קצת השתנתה מאז ימי ישעיהו: "גנון" אינו גן ילדים אלא בא מלשון "לגונן", ו"המליט" אינו קשור לכלבלבים אלא פירושו "להציל", כמו "מילט את נפשו" או "נמלט מסכנה". בתקבולת הזאת, "לפסוח" ="להגן". זה כבר יותר מתקבל על הדעת, ומתחבר גם להמשך הפסוק בספר שמות: "וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל".

כך חשב גם אונקלוס, מתרגם התורה לארמית:

"וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" = "וְאֶחְזֵי יָת דְּמָא, וַאֲחוּס עֲלֵיכוֹן"

ארמית ועברית מספיק קרובות כדי שנבין: לראות זה לחזות, דם זה דם, לפסוח זה לחוס.

אז איך התקבע המובן השגוי? חלק מהאחריות נופלת על רש"י, שהתעקש לראות את הקב"ה כמדלג על משוכות; וחלק על תרגום השבעים, שפסח על שני הסעיפים ותירגם במקום אחד "לעבור" ובמקום אחר "להגן".

תרגום התנ"ך ללטינית, הוולגטה, כבר בחר ב"לעבור מעל" (transire), מילה שמוכרת לנו מאולמות המעבר (transit) בשדה התעופה. בתרגום התנ"ך לאנגלית, תורגמה המילה באופן מילולי, pass-over, וכך נקרא החג עד היום.

בקיצור, עזבו אתכם מדילוגים וצליעות. אמרו מעתה: פסח הוא חג הרחמים.

וכפי שאלוהים חס עלינו, רצוי שגם אנחנו נדע לחוס על אחרים.