האביב כבר כאן, גם אם אין אף סנונית שתבשר על בואו. הסיבה פשוטה: הפתגם נולד באירופה, אך לארצנו הסנוניות מגיעות דווקא בסתיו. כמו הסנוניות, הנודדות "מארצות החום אל חלוני", הפתגם עשה דרך ארוכה מארצות החום אל ארצות הקור ובחזרה, מיוון העתיקה ועד אוסקר ויילד ואפילו ביאליק שלנו.
"סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב": אין להוכיח כלל או מגמה על סמך מקרה בודד.
למה סנונית?
סנונית היא ציפור קטנה וחמודה, עם וכנפיים מחודדות וזנב מפוצל המקנים לה יכולת אווירודינמית מרשימה, ושילוב צבעים כובש של גב שחור, צווארון חום-חלודה וחזה לבן. הסנונית בונה את קינה מכדורי בוץ זעירים, ומעדיפה חללים מקוּרים ומוגנים. לאחר שהאדם החל לבנות מבני קבע, הסנוניות למדו לנצל אותם, כפי שמעיד שמו של המין הנפוץ באירופה וגם אצלנו, "סנונית הרפתות" (באנגלית: Barn swallow).
את הקן בונה זוג סנוניות בעבודה משותפת, והן גם דואגות יחד להאכלת גוזליהן התובעניים. לרוב יחזור הזוג לאותו קן בשנה הבאה, משדר תדמית של זוגיות מאושרת ויציבה. בקיצור, ציפור חביבה שחיה דורות רבים סמוך לבני האדם, ואך טבעי שתככב במיתוסים, אגדות ומשלים, כמו אצל שכנתנו אוגרית, או ביוון העתיקה, שם נמצא מקורו של הפתגם הידוע.
הפתגם של אריסטו
בשנת 349 לפני הספירה, הופיע ספר שיהפוך לאבן הפינה של הפילוסופיה המערבית: האתיקה של אריסטו. לכל דבר בעולם יש תכלית, הוא אומר, ואיכותו של הדבר נמדדת בהשגתה. עם סכין למשל, זה פשוט: תכליתה היא חיתוך, ולכן סכין חדה היא סכין טובה. אך מה על האדם? מהי תכליתו וכיצד ישיגנה?
לא ניכנס לזה כרגע, כי ענייננו רק במשפט שמופיע בפרק 1.7 בספר: "סנונית אחת אינה מביאה את האביב, וגם לא יום יפה אחד; באותה מידה, יום אחד של אושר לא יעשה את האדם מאושר באמת."
כוונתו של אריסטו שונה לגמרי מכפי שהפתגם נתפס היום. זה אינו שיעור בסטטיסטיקה, אלא עצה לגבי הדרך הנכונה לחיות בה. לפי אריסטו, מטרתו של האדם היא להיות מאושר – והאושר אינו רק לעשות חיים אלא להיות אדם טוב, לסגל לעצמנו תכונות חיוביות. לשם כך, אין להסתפק ביציאות חד-פעמיות אלא לעשות מעשים טובים בהתמדה, להתאמן.
יתכן כי אריסטו בחר דווקא בסנונית לצורך הדגמה, מכיוון שלמרות שיש לה הרגלים ומועדים קבועים, היא לעתים חורגת מהם. בעוד שרובן נודד בחורף דרומה, חלקן נשארות לקנן כל השנה.
נדידת הציפורים לא הייתה מוכרת לקדמונים. היוונים, כולל אבי הפילוסופיה המערבית מר אריסטוטלס הנכבד, האמינו כי הציפורים, כמו הדובים, נכנסות לתרדמת חורף ומתעוררות באביב. למרות היעדר כל הוכחה לתיאוריה המופרכת הזאת, היא שרדה עד סוף המאה ה-19, כאשר כל "חוקר טבע" מעתיק את דברי ההבל של קודמיו.
המשל של איזופוס
משל "הבחור הצעיר והסנונית", מיוחס לממשיל המשלים איזופוס, שחי כמאתיים שנה לפני אריסטו. האם אריסטו שאב את ההשראה לפתגם מהמשל? לא בטוח. איזופוס הוא דמות חצי-מיתולוגית שקיומה אינו מתועד. יתכן שהיה אדם כזה, ויתכן אף שעסק בכתיבה, אך אין כל הוכחה שהוא כתב את המשלים המיוחסים לו. אין גם כל אזכור של המשל לפני אריסטו.
משלי איזופוס מוזכרים בכתבים יווניים ואף בתלמוד. חלקם מזכירים סיפורים עתיקים מפרס ומהודו, אך הם נאספו ופורסמו רק במאה הראשונה לספירה, ברומא. משערים שכמה מהם, ובהם "הבחור הצעיר והסנונית", נכתבו בהשראת פתגמים מפורסמים.
כיום מקפיד כל כותב לקבל קרדיט על יצירתו; בימי קדם העדיפו הכותבים להיתלות באילנות גדולים. כך יוחסו ספר משלי וקהלת לשלמה המלך, ספר דברים למשה, ולא נשכח את אותו "חכם סיני זקן" שנהוג לייחס לו קלישאות של טיפשים צעירים מכל העדות. יתכן כי כותב רומאי אלמוני המציא את המשל בהשראת הפתגם, וייחס אותו לאיזופוס.
כך או כך, להלן המשל, מתורגם מגירסה אנגלית מהמאה ה-19:
היה היה בחור צעיר שאיבד את כל רכושו בהימורים, ונותר לו רק בגד אחד להתכסות בו עד סוף החורף. האביב טרם הגיע, אך סנונית אחת כבר הופיעה, לאחר שעזבה את ביתה בתביי שבמצרים בטרם עת.
כאשר הבחור שמע את ציוץ הסנונית, הוא חשב: "לְמה נחוץ לי הבגד? אם הסנונית הגיעה, האביב כבר כמעט כאן!" הוא הצטרף למשחק נוסף, ולאחר כמה הטלות קובייה איבד את בגדו האחרון.
בחוץ פרצה סופת שלגים וניתך ברד כבד. הבחור יצא ללא בגד לעורו וראה את הסנונית הצייצנית מוטלת על הקרקע, קפואה למוות. "יצור אומלל!" הוא קרא, "הלוואי ולא הייתי פוגש בך! הולכת את עצמך שולל – וגם אותי!"
גם המשל אינו עוסק בחוקי ההסתברות, אלא בא ללמדנו שיעור על עבודה קשה ועל דחיית סיפוקים. מוסר ההשכל דומה למשל "הצרצר והנמלה", או להמלצה החביבה על בנקאים, "תשמרו משהו ליום סגריר".
האגדה של אוסקר ויילד
משלי איזופוס נפוצו באירופה מאז ימי הביניים (גם בעברית, בשם "משלי שועלים"), עברו עיבודים ותוספות, ואף אומצו על ידי מחברים אחרים, כמו לה פונטיין וקרילוב. משל "הבחור הצעיר והסנונית" היה מוכר באנגליה של המאה ה-19, בשם השיפוטי "הצעיר הפזרן והסנונית", ושימש כהשראה לסיפורו של אוסקר ויילד "הנסיך המאושר" (1888) – אשר הופך את הסיפור על פניו.
"הנסיך המאושר" היא אגדה עצובה ומרירה, וממש לא מתאימה לילדים. זהו סיפור נפלא, שאביא כאן בקיצור מירבי. אם מזמן לא קראתם אותו, שווה לעצור לרגע וליהנות ממנו במלואו (בעברית או באנגלית) – נחכה לכם בסבלנות!
זהו סיפורה של סנונית קטנה שמגיעה לעיר הגדולה. חברותיה עפו להן למצרים החמה, והיא נשארה מאחור בגלל אהבה נכזבת, ומחפשת מחסה תחת פסל הנסיך המאושר הצופה אל העיר, מעוטר באבנים יקרות ומצופה זהב.
הסנונית מרגישה טיפות של מים נושרות עליה – אך זה אינו גשם אלא דמעותיו של הנסיך, שחי כל חייו בארמון מוקף חומה ולא ידע דאגות מהן. רק עתה הוא מגלה את העצב של חיי נתיניו, ולמרות שלבו עשוי עופרת, הוא בוכה.
הנסיך רוצה להקל על סבלם של בני האדם, ומבקש מהסנונית שתיקח את אבני החן המשובצות על חרבו ובעיניו, ותביא אותן לנזקקים – תופרת שחייבת לסיים שמלה לנשף המלכה אך בנה קודח מחום; סופר צעיר ועני שצריך להסיק את חדרו כדי שיוכל להשלים את המחזה; מוכרת גפרורים קטנה שרועדת מקור, מרכולתה נרטבה והיא פוחדת לחזור לביתה אל אביה המכֶּה.
מדי ערב מבקשת הסנונית לעוף כבר לארצות החום, שעל נפלאותיהן היא מספרת לנסיך, אך הוא מבקש ממנה להישאר עוד לילה, לעזור לעוד סובל. הסנונית מחליטה להישאר עם הנסיך העיוור ולהיות לו לעיניים. היא מספרת לו על המחסור, הסבל וחוסר הצדק שהיא רואה במעופה, והנסיך מצווה עליה לקלף מגופו את עלי הזהב ולחלקם לעניים.
השלג והכפור מגיעים, והסנונית יודעת שסופה קרוב. היא מבקשת לנשק את ידו של הנסיך לפרידה אך הוא מבקש שתנשק אותו על שפתיו. " נשארת זמן רב מדי", הוא אומר לה, "אני שמח שאת עפה סוף-סוף לדרכך".
"לא למצרים אני עפה", אומרת הסנונית, "אלא לבית המוות." היא מנשקת את הנסיך ונופלת מתה לרגליו. קול נפץ נשמע מתוך הפסל. לב העופרת נבקע לשניים.
למחרת מטייל ראש העיר עם חברי המועצה ורואה את הפסל העירום מקישוטיו. "הוא נראה כמו קבצן" אומרים כולם, "ויש גם ציפור מתה לרגליו!" הפסל מוּסר ונשלח להתכה, כדי שבמקומו יוקם פסל חדש. ראש העיר וחברי המועצה מתקוטטים, כי כל אחד מהם רוצה שהפסל יהיה בצלמו.
אך הלב השבור אינו ניתך בכבשן בית היציקה, ומושלך לאשפה לצד הציפור המתה. "הבא לי את שני הדברים היקרים ביותר בעיר", אומר אלוהים לאחד ממלאכיו, והוא מביא לו את לב העופרת ואת הציפור המתה. "טוב בחרת," אומר אלוהים, " בגן העדן שלי תזמר הציפור הקטנה לנצח, והנסיך המאושר ישיר שירי הלל".
הסיפור עמוס במוטיבים דתיים ותרבותיים: הנסיך המאושר הוא בן דמותו של ישו הנוצרי, המקריב את עצמו למען העניים, ממש מאכיל אותם בגופו. גם ישו ביקש מתלמידיו להישאר אתו "רק עוד לילה", וגם סופו בא בנשיקה. הוא מזכיר גם את בודהא, נסיך חסר דאגות שגדל מוגן בארמון ולא ידע על קיומם של סבל ומוות בעולם. אפילו מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן מתגנבת לסיפור, ויש גם סוחרים יהודים בגטו…
אבל התמה המרכזית היא משל "הצעיר הפזרן והסנונית" – במהופך. הכל מתהפך: זהו סתיו ולא אביב, והציפור אינה באה ממצרים אלא הולכת לשם, אך ההיפוך עמוק יותר. ויילד אינו אוהב את מוסר ההשכל הבורגני האריסטוטלי-נוצרי, שמאשים את העני בעוניו. האשמים בסבלם של העניים, אומר לנו ויילד, הם העשירים, יחד עם הממסד הרקוב, אנשי הדת הצבועים והתושבים הלוקחים חלק בשיטה הנפשעת.
ראש העיר, חברי המועצה ואנשי העיר מוצגים כשוטים נפוחים, צדקניים וחסרי לב. הפרופסור לאורניתולוגיה, למשל, מתפלא לראות סנונית בחורף וכותב לעיתון המקומי מכתב ש"כולם ציטטו ממנו, היו בו המון מילים שאיש לא הבין." או הנערה היפה על מרפסת הארמון, שאהובה מצהיר בפניה "כמה יפים הכוכבים, כמה עז כוחה של האהבה!" והיא עונה לו: "אני מקווה ששמלתי תהיה מוכנה בזמן לנשף, התופרת שלי כה עצלנית!"
הדמויות היחידות החביבות על ויילד הן ילדי בית המחסה, המתפעלים מיופיו של הפסל: "הוא נראה כמו מלאך", הם אמרו, והמורה לחשבון נזף בהם: "איך אתם יודעים? מעולם לא ראיתם מלאכים!". "דווקא ראינו", הם ענו לו, "בחלומותינו." המורה הזעיף את פניו. הוא לא אהב שילדים חולמים."
הערה קטנונית: אצל ויילד הסנונית היא ממין זכר (הוא מתאהב בתחילת הסיפור בקנה סוף גמישה וקוקטית, שמפלרטטת עם הרוח ומאכזבת אותו), ולנשיקה על השפתיים בסופו יש גוון הומו-אירוטי. בעברית, התקשו המתרגמים להתמודד עם שינוי המגדר. אחד הפך אותה לדרור, שני המציא עוף בשם "סנוני", ואחרים (כמוני) פשוט התעלמו מהבעיה.
השיר של ביאליק
"הנסיך המאושר ואגדות אחרות" שיצא לאור ב-1888, היה ספרו הראשון של אוסקר ויילד, שעד אז עסק בכתיבת שירה ובעריכה עיתונאית. ממש באותו זמן, בישיבת וולוז'ין שבקצה השני של אירופה, החל נער צעיר בשם חיים נחמן ביאליק בכתיבת הפואמה "אל הציפור", שתשיק קריירה מרשימה לא פחות. הוא עמל עליה כשנתיים ופרסם אותה בשנת 1891.
אינני יודע אם ביאליק הכיר את "הנסיך המאושר" (אם כי בוודאי קרא את משלי איזופוס), אך שירו מכיל מוטיבים רבים המופיעים אצל ויילד. אולי מדובר ב"Great minds think alike" ואולי אלה ארכיטיפים תרבותיים משותפים, למרות המרחק שבין לונדון לוולוז'ין ובין הנצרות ליהדות.
גם "אל הציפור" עוסק בציפור המגיעה מארצות החום לאירופה הקרה, אך המשל מתהפך שוב, ומזווית אחרת לגמרי. אצל ביאליק, הציפור כמעט ואינה דמות בסיפור. היא אינה מבשרת טובות או רעות, היא רק אורחת חסרת שם מארץ רחוקה שאליה מפנה הכותב את שאלותיו בלי לצפות לתשובה.
גיבורי השיר הם שניים, הכותב וארץ ישראל, ובמהלכו נעשות הקבלות והשוואות ביניהם. גם כאן נוכחים בעוצמה החיים והמוות: "הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי, כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?" האם הארץ פורחת, או "עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?"
גם הדמעות, שאותן חשבה הסנונית לטיפות גשם, נמצאות כאן, "הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?", וגם האושר והסבל: "הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?"
אצל איזופוס ואצל ויילד, הארץ החמה הייתה מצרים, וכאן זו ארץ ישראל. אך שתי הארצות אינן מקום של ממש אלא סמל, משאת נפש דמיונית. כפי שהסנונית מרבה לספר על נפלאותיה של מצרים, גם ביאליק מפציר בציפור שלו לספר עוד ועוד: "זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת, הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?"
ביאליק היה רק בן 19 כאשר כתב "אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי". זה אולי סוד כוחו של השיר, שנע בין נעורים לזקנה, פריחה וקמילה, יגון ושמחה, חיים ומוות. למרות הקושי והדאגות, הכל עוד אפשרי, הכל עומד בסימן שאלה – ולא נחתם בסימן קריאה או בנקודה.
אז התעלמו מעצותיהם של אריסטו ואיזופוס, של אוסקר ויילד וביאליק. אל תחכו שסנונית אחת תביא את האביב, הביאו אותו בעצמכם.
סליחה מר אריסטו, גם יום אחד של אושר זה מספיק!
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 