מפתה מאד לקרוא את מגילת רות כמופת של חמלה, סובלנות וצדק חברתי, משולב בסיפור אהבה רומנטי על הגורן. נותר רק למצוא את הליהוק המתאים למואביה האקזוטית ולבעל האחוזה המבוגר יותר אך עדיין מושך. חבל רק שהטקסט עצמו חושף כי לא כך היו פני הדברים.
בפרוס חג השבועות, חוזר הריטואל שבו מעלים יפי הנפש את מגילת רות כמופת של חסד ושל קבלת הזר. גם השנה נשמע בוודאי כי אילו הסיפור היה קורה היום, הייתה רות נחשבת למסתננת בלתי חוקית, נכלאת או מגורשת בחזרה למולדתה מוכת הרעב, ואם שפר עליה מזלה – מועסקת כעובדת זרה חסרת מעמד ונטולת זכויות. כך או כך, בוודאי שלא הייתה זוכה להתקבל לחיק עמנו ולהיות סבתא רבתא של דוד מלך ישראל.
אך האמנם היה המצב כה שנונה בימיה של רות? ננסה לבחון את פרטי הסיפור. המשימה אינה קשה – מגילת רות מציגה סיפור ריאליסטי ומרובה פרטים. אין לדעת אם הדברים אכן קרו באמת, אך הסביבה שבה מתרחשת העלילה מתוארת בפירוט ובדיוק רב. על פי הבחנתו של חוקר המקרא הרמן גונקל, מגילת רות היא סיפור אגדה ולא היסטוריה, סיפור שאינו מגולל מאורעות מדיניים גדולים אלא "תקריות חסרות חשיבות מחיי הכפר: סיפורים על הבאר, על השוקת ועל חדר המיטות".
דווקא סיפור אינטימי שכזה מספק לנו מידע רב על החוקים, המנהגים והערכים של זמנו, ואין זה משנה אם מדובר בתקופת השופטים (שבה לכאורה מתרחש הסיפור) או על התקופה בה הוא נכתב , כנראה המאה ה-7 לפנה"ס.
אז מה בעצם קרה שם?
נדלג על האקספוזיציה ונגיע לסצנה שבה בועז מתוודע לרות, מתיר לה ללקט בשדהו ומרגיע אותה: "הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים". בהמשך הוא מצווה על נעריו להעניק לה יחס מיוחד: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ … וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ".
מדוע צריך בועז לצוות על נעריו שלא לנגוע ברות, לא להכלימה ולא לגעור בה?
מדוע עליו לציין במפורש כי מותר לה לשתות מהבאר?
ולמה בדיוק הוא מתכוון ב"לא תכלימוה"?
ביחזקאל ט"ז למשל, אחת העדויות המוקדמות ביותר לתסמונת טורט, משתמש הנביא בפועל "לזנות" בכל הטייה אפשרית, לצד שלל ניאופים, ערוות ותועבות. מטרת שטף הגסויות מוסברת בסוף הפרק: "לְמַעַן תִּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית". גם המילה "כלימה" והטיותיה מופיעות מספר פעמים בפרק, ותמיד בהקשרים של זימה ותועבה. יתכן מאד כי בועז פשוט אוסר על נעריו לקלל את רות ולכנותה "זונה".
לפני הכל, חשוב להבין שרות אינה יוצאת לשדה בועז כקבצנית או כגנבת. רות הולכת ללקט אחר הקוצרים במסגרת החוק המקראי: "לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם". זו לא סתם מצווה. היא מופיעה פעמיים בספר ויקרא (יט וכג) ופעם נוספת בספר דברים כד. נחמד לפנטז כי החזרה המשולשת נועדה להעצים את חשיבות המצווה, אך סביר יותר להניח כי זו עוד עדות לתהליכי העריכה האינסופיים שעברו הטקסטים המקראיים, ואשר הותירו חזרות, סתירות ושאר עקבות.
שני הנוסחים בספר ויקרא כמעט זהים ומציינים רק את העני והגר; ספר דברים מרחיב ומפרט גידולים נוספים שבהם יש לנקוט בדרך זו, כמו זיתים וענבים, ומשנה קצת את הזכאים ליהנות ממנה – הגר, היתום והאלמנה. דברים מוסיף גם הנמקה ברורה למצווה: "וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה."
דיני המתנות לעני שימשו מעין "ביטוח לאומי" קדום. בדיוק כפי שהזכאות לקצבת הביטוח הלאומי היא זכות חוקית שאינה תלויה בנדיבות לבו של הפקיד, כך הייתה רות זכאית ללקט בשדה על פי חוקי זמנה.
המצווה הייתה מוכרת היטב לתושבי בית לחם, וניתן היה לצפות כי נוכחותם של מלקטים ומלקטות בשדה תתקבל בהבנה. יתר על כן, מהמגילה עצמה עולה בבירור כי בארץ הייתה תקופה של שפע ("כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם"), כך שלא הייתה בעיה להותיר קצת שאריות לעניים.
אלא שאז, כמו היום, החוק והמציאות לא תמיד חפפו.
בין השורות מצטייר סיפור שונה ומטריד. נראה כי גם אם לעניים נשמרה פורמלית הזכות ללקט בשדה, היא לא כללה את הזכות לכבוד ולביטחון. מדרישתו המפורשת של בועז לתת לרות יחס מועדף, ברור כי לא זה היה הנוהג המקובל. בשאר המלקטים היה מותר להתעמר, לנגוע, לפגוע ולהשפיל. רות היא היוצאת מן הכלל המעידה על הכלל.
אוקיי, יאמר הקורא, התמונה הכללית אינה מרנינה, אבל לפחות נמצא צדיק אחד בבית לחם, לא?
אז זהו, שלא בדיוק.
בועז אינו מגן על רות בגלל שהוא אדם מוסרי, שומר חוק ובעל מודעות חברתית, אלא בגלל שהיא גילתה נאמנות לנעמי, קרובת משפחתו (ואולי גם כי הוא נדלק עליה).
לרות יש פרוטקציה, במובן המקורי של המילה: הגנה או חסות. גם היום, בדרך כלל מפעילים פרוטקציה כדי לקבל את מה שמגיע לנו. הגיסה בביטוח הלאומי אינה יכולה לסדר לנו קצבה סתם כך, אבל עזרתה דרושה לנו כדי להתמודד עם מנגנון בירוקרטי אטום.
יתר על כן, מעמדה של רות כנערה נוכריה כה נחות, עד שאפילו בועז, גיבור חיל בעל מעמד מכובד בקהילה, יכול להבטיח את שלומה אך ורק בשדה שלו. בכל שדה אחר, כבודה וגופה נתונים בסכנה.
גם נעמי מדגישה בפניה: "טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר". בלשון המקרא, "פגיעה" מציינת אלימות קשה, עד כדי רצח. במשנה קיים המונח "פגיעה בערווה" שמציין יחסי מין אסורים. כך או כך, נראה כי נעמי, כבת בית לחם, מכירה את מנהגי המקום ומזהירה את רות, הנערה החדשה בעיר.
מגילת רות מסתיימת בסצנה הוליוודית קלאסית: זוג הנאהבים המאושרים תחת החופה, בעוד ששאר הדמויות נותרות חסרות פנים ומחוץ לפוקוס.
עבור המלקטות האנונימיות האחרות אין מסר אופטימי בסיפור הזה:
אם את זרה וענייה, אין הרבה סיכוי שתלקטי די צרכך ותחזרי הביתה בשלום.
בלי קרוב משפחה חזק שיפרוש עלייך את חסותו, לא יעזרו לך כל המצוות שכתובות בתורה.
סתם עובדים זרים אינם רצויים כאן. לא אז ולא היום.
שני דברים לסיום:
- אם בא לכם עוד פוסט מעניין על שבועות, נסו את "סינדרלה המואביה"
- חלק מהצילומים מצאתי בפוסט המקסים של מיכל ברגמן "סיפור פשוט כמו לחם" בבלוג תרבות.il
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 
עולם כמנהגו נוהג. אז כהיום, כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
כבר בפרשת קין והבל קין צווה למשול ביצריו והוא לא ממש הצליח בכך.
אהבתיאהבתי
מאוד מעניין, חיכיתי לפוסט הזה :). תודה שהארת את הפינה החשוכה, בתולדות כל העמים כנראה… ואולי זו גדולתו של התנ״ך שמתאר מציאות כפי שהיתה, והבחירה בידינו אם לקרוא אותו בצורה רומנטית או ריאליסטית. ובכל זאת – גרה, בת המעמד הנחות והמושפל ביותר, היא סבתא רבתא של דוד המלך. יש כאן מסר של תקווה. ״הזהרו בבנות עניים שמהן תצא מלוכה״.
אהבתיאהבתי
תודה על פוסט מרתק אשר בהחלט מאיר פינות חשוכות כדבריה הנבונים של ורד נבון (שלגמרי חָבָה תודה גם לה כי בזכות השיתוף בדף הפייסבוק אצלה הגעתי אל הפוסט בבלוג שלך), יאיר
בימים אלה בהם הצאצאים של חסרֵי-הבית הנרדפים של אז נוהגים כמי שמתקיימת בהם "קללת נשוכֵי הערפד" [אשר בעצמם נעשים לערפדים ונושכים אחרים], ה"שורה התחתונה" בפוסט – סתם עובדים זרים [וכל מי שאיננו/ה "משלנו"] אינם רצויים כאן. לא אז ולא היום" – כה מדוייקת. וכה כואבת
אהבתיאהבתי