החופש הגדול ומה שלמדתי בו

החופש הגדול ומה שלמדתי בו

החופש הגדול היה החג הכי מוצלח בשנה: גם ארוך, וגם נופל בתזמון מושלם על הקיץ, העונה הכי מתאימה לחופש. בחודשיים של החופש למדתי יותר מאשר בעשרת חודשי הלא-חופש.

החוף השקט

לחיפה יש מפרץ טבעי ומוגן מסערות וחוף ים מושלם – אבל לאנגלים היו תוכניות אחרות. על רצועת החוף הצמודה לעיר הם בנו את הנמל, ומצפון לו הוקמו בתי הזיקוק ושאר מפעלי תעשייה מזהמים עם סירחון גיהנומי. לחיפאים ולילדיהם נותרה רק פיסת חוף קטנה, החוף השקט. לשם לקחה אותי אמא שלי בחופש הגדול, ושם למדתי לשחות ועוד הרבה דברים אחרים.

ימין ושמאל

getThumbnail
לים נסע אוטובוס משונה ושמו "שאסון", שבו המנוע מוקם משום מה ליד הנהג, ומאחור ישב בכלוב כרטיסן ולפעמים כרטיסנית (!)

בתל אביב רצים יחפים אל הים, בחיפה צריך לקחת שני אוטובוסים. את הראשון, העירה [הרבה זמן חשבתי ש"העירה" זה שם של מקום], תפסנו ברחוב הגליל, ליד הבית.

כדי שאלמד להיזהר ושאדע באיזה צד נוסעות המכוניות (לא שהיו הרבה, אבל בכל זאת), לימד אותי סבא איך מבדילים בין ימין ושמאל:

עומדים עם הפנים לירידה ועם הגב למגדל המים. הצד של הבית שלנו זה ימין. 

migdal1
כשנווה שאננים אומרים "המגדל" (במלעיל) הם מתכוונים למבנה הזה, שבילדותי היה צבוע באדום. פרופורציות!

עד היום, כאשר אני צריך להבדיל בין ימיני ושמאלי [שעון היה עוזר, אבל אף פעם לא הסתדרתי איתם], אני צריך לחזור מנטלית לנווה שאנן ולגיל ארבע, לעמוד ברחוב הגליל עם הפנים לירידה, ולהניף [מנטלית] את יד ימין.

הבעיה מחריפה כאשר נוהגים בצד שמאל, בהודו למשל. אני רוכב על אופנוע בדרך צרה, מולי באה משאית, לאיזה צד צריך לסטות – – – ? יש לי שתי שניות שבהן אני אמור לחזור לגיל ארבע ולרחוב הגליל, לעמוד עם הפנים לירידה – ואז להסתובב עם הפנים למגדל ולהניף [מנטלית] את יד שמאל… פלא שאני עוד בחיים.

אוקיי, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו – אבל עד כדי כך?

גברים

בויטרינת זכוכית מאובקת בכניסה לחוף, הוצג פוסטר אדום של מכון שמשון לפיתוח הגוף, בניהול רפאל הלפרין, ועליו צילומי שחור לבן של צעירים שריריים.

250px-raphel_halperin
רפאל הלפרין, אז עדיין לא רב ולא אופטיקאי אלא אלוף העולם בהיאבקות ומיתוס ציוני לוהט

משנכנסת פנימה, יכולת לראות את אותם גופות שריריים בתלת מימד ובצבע מלא: המצילים, גזע עליון של זכרי אלפא בגוון חום עמוק [פעם לא מרחו קרם הגנה אלא להיפך – שמן שיזוף] וספידו זעיר, כחול עם פס לבן שהבליט היטב את החבילה, ושסע צד חושפני שנקשר בשרוך, בסגנון שהיום רואים רק במועדוני סאדו.

המצילים הציבו בפניי מודל בלתי אפשרי של גבריות. זה מסביר אולי חלק מהבעיות שיש לי עם הקונספט הזה.

נשים

הדילמה מוכרת להורים רבים: עד איזה גיל לגיטימי להכניס ילד פעוט למלתחות של המין הנגדי?

בחוף השקט היו מלתחות ענק, מסוידות בלבן עם שבילי עץ חלקלקים וריחות כלור, טחב וקרם וולווטה. לא היה מצב שאמא תשלח אותי לשם לבד. היא לקחה אותי איתה למלתחות הנשים.

גובה של ילד בן שלוש או ארבע מציב אותו בגובה העיניים עם – בדיוק. לא צריך לפרט יותר.

2000px-black_triangle-svgיתר על כן, אנחנו מדברים על תקופה פרהיסטורית, שבה איש לא חשב לקצץ בנטיעות או לגזום את השיחים. אכן תמונות קשות.

ביליתי לא מעט ביער השחור. גם זה מסביר אולי חלק מהבעיות שלי.

חשבון

62153180100198490489no_490x0מחוץ לחוף השקט ישבו על המדרכה נערים ערביים, לא מבוגרים ממני בהרבה, ומכרו כעכים וסברס. הכעך – רך, גדול ומצופה שומשום – בא עם קמצוץ זעתר בנייר עיתון. הסברס נחו על שברי קרח והילדים חתכו וקילפו אותם בזריזות על המקום. זה היה טעים רצח.

לא זוכר כמה עלה כעך, אבל שלושה סברס עלו חמישה גרוש. ככל שניסיתי ושברתי את ראשי הקט, לא הצלחתי לפצח את התעלומה: כמה עולה סברס אחד?

תקראו לי חנון, אבל זה הטריד אותי. זה מסביר אולי חלק מהבעיות שלי בחשבון.

כסף

גם הכסף היה תעלומה. הדברים שעניינו אותי עלו גרושים, ובאמת היה כזה מטבע, ענק עם שוליים מסולסלים. לגרוש קראו בעצם אגורה, כמו שלאיציק קראו באמת יצחק ולקובי יעקב. שם חיבה, את זה הבנתי, אבל הייתה עוד בעיה, חמורה יותר: על הגרוש היה כתוב "10 פרוטות". מה זה פרוטה? כמה זה? אף אחד לא שילם בפרוטות, רק בגרושים. או אגורות. למה סתם לסבך?

זה מסביר אולי חלק מהבעיות הכרוניות שלי בענייני כספים.

1920px-10-pruta-aluminium-hatashyab-rjp

מוות

אפשר היה להיכנס לים גם דרך מזח עץ ארוך שהוביל ישר לעמוקים. בקיץ הזה כבר ידעתי קצת לשחות, אבל אמא עדיין לא הסכימה שאכנס לבד למים. אמרתי שאני הולך לשחק בחול וחמקתי לי אל המזח. המדרגות שירדו אל המים צימחו זקן אצות ירוק. מעדתי, או שמישהו דחף אותי, והחלקתי על כל המדרגות עד למטה.

d797d795d7a320d794d7a9d7a7d798קיבלתי מכה חזקה בגב. נשימתי נעתקה. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי להוציא צליל. לא יכולתי לעשות כלום.

נשארתי לשבת על המדרגה התחתונה, חצי במים, והרגשתי את חיי אוזלים. השלמתי עם כך וממילא לא יכולתי לעשות דבר. אף אחד לא שם לב שאני יושב שם והולך למות.

אז ככה מתים, חשבתי לעצמי, זה המוות שרואים בסרטי הקאובויים. מצד אחד – לא נורא כל כך. אפילו לא כואב; מצד שני – מאכזב. איפה הנפילה הדרמטית מהסוס? הידיים הנזרקות לצדדים? הזעקה? ככה, סתם מתים? זה הכל?

אחרי זמן מה הנשימה חזרה. טיפסתי במעלה המדרגות וחזרתי לאמא. היא לא שמה לב לדרמה, ואני לא אמרתי דבר.

אני חושב שזה מסביר אולי את זה שמאז לא ממש פחדתי מהמוות.

מודעות פרסומת