זה לא פוסט על חנוכה אלא על החנוכייה, וגם לא ממש עליה אלא על מקורה הקדום והנשכח. זהו מסע בלשי שעובר בין הרבה תחנות, ומגיע למקום שבו הכל התחיל: גן העדן.
היסטוריה מקוצרת של החנוכייה
החנוכייה "הקלאסית", זאת שכולם מכירים, היא לא כל כך קלאסית. צורתה, המבוססת על מנורת המקדש, חדשה יחסית, ואפילו שמה מופיע לראשונה רק בשנת 1897, בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה. אומרים שזו הייתה בכלל המצאה של אשתו חמדה, ולכן המילה אינה מופיעה במילון שלו. עד אז כינו אותה "מנורת חנוכה", או פשוט "מנורה".
גם את הסיפור המקורי כולם מכירים: אחרי ניצחון החשמונאים על היוונים וטיהור המקדש, חוגגים את חנוכת המזבח "בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים" במשך שמונה ימים. לפיכך מצווה כל קהל ישראל לחגוג ביום כ"ה בכסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה. אין איזכור להדלקת נרות ואין הנחיות כיצד לחגוג, וזה גם לא קריטי. ספרי המכבים לא נכללו בתנ"ך וזו אינה מצווה רשמית.
המספר שמונה נקבע בהקבלה לשמונת ימי חג הסוכות (כמסופר בפוסט שמחת בית השואבה). במהלך המרד, סוכות לא נחגג במקדש, והחג החדש שימש מעין פיצוי.
זה היה עוד חג של חורף
כמו לכל חג, גם לחנוכה היה מקור קוסמי קדום. החג נופל סמוך ליום הקצר ביותר בשנה, שבו נערכו מאז ומעולם חגיגות של אור ואש, מדיוואלי עד קריסמס. החג החשמונאי התלבש על מסורת פגאנית עתיקה ויצק בה תוכן חדש: פחות חג דתי, ויותר חג לאומי ופטריוטי. דומה קצת ליום העצמאות שלנו.
בסיפור המקורי לא היו ניסים. אגדת "נס פך השמן" שהספיק לשמונה ימים, מופיעה רק 500 שנים מאוחר יותר, וקשורה למחלוקת בין בית שמאי ובית הילל, אם להדליק ביום הראשון שמונה נרות ולהחסיר אחד בכל יום או להיפך. בית הילל ניצח.
ככל הידוע לנו, חנוכה לא נחוג "בשירים ובמצלצלים". זה היה טקס ביתי שכלל הדלקת נרות שמן במשך שמונה ימים, ואכן האופי המשפחתי נשאר בדנ"א של החג עד היום. לא היה קשר בין נרות החרס הצנועים ובין מנורת המקדש המפוארת, שהייתה אמנם עשויה זהב טהור, אך כללה רק שבעה קנים = אחד פחות מדי…
רק בתקופת המשנה, יחד עם אגדת פך השמן, מוחלפים הנרות הבודדים בכלי ייעודי מרובה פתחים. הפרוטו-חנוכייה היא מעין כד חרס שוכב, עם שמונה פתחים לפתילות. עם התפזרות עם ישראל ברחבי תבל, מתפתחות חנוכיות משוכללות במגוון חומרים וסגנונות: במזרח התמקצעו בדגמי חרס מקושטים, במערב ריקעו במתכת, ובתימן פיסלו אותן מאבן. המהפכה העיצובית קרתה בספרד במאה ה-13, עם המצאת חנוכיית המתכת התלויה על הקיר, המורכבת מפס עם שמונה גביעים וגב מעוטר. העיצוב התפשט והפך לדגם המקובל ביהדות המזרח.
מהפכת המנורה
בכל גלגוליה, החנוכייה לא עוצבה בדגם מנורת המקדש. המנורה שימשה סמל יהודי נפוץ והופיעה על מטבעות, במערות קבורה ובבתי כנסת עתיקים, בספרים ועל כלי קודש. עם זאת, המשנה אסרה על עשיית חיקויים לכלי המקדש: "לא יעשה אדם … תבנית מנורה כנגד מנורה". הפוסקים נחלקו אם האיסור תקף לכל מנורה, או רק לרפליקה מדויקת בת שבעה קנים. כך או כך, באף תפוצה לא נמצאו חנוכיות בדגם המנורה. עד שבאו האשכנזים.
המהפכה החלה במאה ה-17, עם פריצת דרך תיאולוגית: המצאת השַמָש. מעתה, במקום להדליק מנר לנר, מדליקים את כולם ברצף – ובשירה! בתחילה השמש היה סתם "נר עבודה", שהוצב בצד, אך הצורפים היהודיים קלטו שהגדלת מספר הנרות לתשעה פותחת אפשרויות עיצוב חדשות. כעת ניתן היה לייצר דגם סימטרי בדומה למנורת המקדש – בלי לעבור על האיסור ההלכתי! דגם המנורה מופיע במאה ה-18 בפולין ובגרמניה וכובש את יהדות אשכנז.
ניתן לקשור את מעין "חידוש מנורת המקדש" לתהליכי התחדשות וחילון של יהדות אירופה, שהעזה לעקוף את האיסור על עשיית מנורה. חזרתה של המנורה, המסמלת את הימים שבהם עם ישראל היה ריבון בארצו, מבשרת את ניצני הציונות – ואת החלום לשוב אליהם.
זו חנוכייה או עציץ?
מנורות החנוכה החדשות כללו שפע פרחים, ניצנים וענפים, בהשראת מנורת המקדש המקורית, שעוצבה כעץ עם גזע וענפים, ומעוטר בשלל אלמנטים פרחוניים: "גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ … שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח" (משוקדים: דמויי פרח השקדייה).
מדוע התעקש מחבר ספר שמות להפוך את המנורה ליער טרופי? למעשה יש כאן מעשה הסוואה מתוחכם: פרחי וניצני הזהב החליפו את הדבר האמיתי, את מקורה הפגאני של המנורה, את העובדה שהיא קדמה בהרבה למקדש שנבנה סביבה.
המנורה היא סמל מקודש, אולי הקדוש ביותר; אבל סמל של מה? התשובה המיידית היא אור ואש, וזה גם מקור שמה. אבל מה עם כל הבוטניקה ואיך היא קשורה לאור ולאש?
העץ הוא העולם
התורה מצמיחה שפע ניצנים ופרחים על ענפי המנורה כדי להסוות את העובדה שהיא פשוט – עץ. המנורה היא ייצוג סמלי ומסוגנן של העץ הקדוש ששכן בתוך המקדש.
מחבקי עצים היו אבותינו. ברוב סיפורי הבריאה, מאוסטרליה ועד לאמריקות, מופיע עץ פלאי כלשהו – עץ החיים, עץ הדעת, עץ העולם. העץ הוא אלוהות טובה ומזינה, ומשמש גם כדגם קוסמולוגי של עולמנו: השורש הוא האדמה, והצמרת – השמיים. בכל מקום שבו צמח עץ חסון ועתיק יומין, פרחו בצילו אגדות ומיתוסים.
תרבויות המזרח הקדום שופעות עצים קדושים. המקרא מצווה לבנות את המשכן וכליו מעצי שיטים, וגם אצל המצרים השיטה היא "עץ החיים והמוות" שממנו נולדו כל האלים. לשוּמֵרים היה המיתוס של אִינָנָה ועץ החוּלוּפּוּ, גירסה חלופית של סיפור גן עדן. אִינָנָה, האלה הגדולה המקבילה לחווה אימנו, שותלת בגנה הקדוש את עץ החוּלוּפּוּ כדי לבנות ממנו כס מלכות ומיטה. על העץ משתלטים נחש, נשר מיתולוגי והשדה ליליתוּ, האם הקדומה של השֵדה לילית. אִינָנָה פורצת בבכי והגיבור גילגמש נחלץ לעזרתה, שוחט את הנחש, מבריח את הנשר ואת ליליתו, ובונה לאִינָנָה את חלומה.
סיפור נוסף מסביר כיצד הפכה אִינָנָה לאלת האהבה. אִינָנָה חפצה ללמוד מהו סקס, ויורדת יחד עם אחיה לעולם התחתון, עולם המתים שבו צומח עץ פלאי שאכילת פריו תגלה בפניה את סודות המין. היא אוכלת מהפרי – ויודעת. לפי גירסה זו, עץ הדעת הוא גם במובן של "ואדם ידע את חווה אשתו". כדברי פרויד, זה הפרי האסור.
העץ אשר בתוך הגן
גם במיתוס הבריאה שלנו, העץ מופיע ברגע המכונן, בתחילת הכל. כידוע, התורה מציעה שתי גרסאות לבריאת העולם. הראשונה היא תיאוריה רציונלית, ניסיון להכניס סדר בשפע היצורים והצמחים ותופעות הטבע הסובבות אותנו, על פי מיטב הידע של המאה החמישית לפנה"ס. השנייה היא מיתוס קדמון ויצרי, עם חיות מדברות, בני אנוש חוטאים ואלים זועמים. ובלב הסיפור, בליבו של הגן, עמד לו עץ – אבל איזה עץ?
כולנו למדנו ביסודי שבגן היו שני עצים, עץ החיים ועץ הדעת. אבל כפי שהראה חוקר המקרא הגרמני קארל בודה, בסיפור המקורי היה רק עץ אחד, עץ הדעת טוב ורע. ההוכחה: עץ החיים מוזכר בקושי פעמיים, ובשתיהן הוא תקוע שלא במקום. האזכור הראשון הוא בפתיחה. אלוהים נוטע גן בעדן, שֹם בו את האדם, ומצמח מן האדמה "כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". הפסוק נראה קטוע ולטענת בודה, זו הדבקה. יש רק עץ אחד, עץ הדעת טוב ורע, והוא "העץ אשר בתוך הגן". "תוך" הוא "אמצע". העץ צומח באמצע הגן, הוא לב ליבו.
גם בהמשך יש רק עץ אחד: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ." אין אפילו צורך לקרוא לו בשם: האישה מכנה אותו "הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן"; אצל ה', זה "הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ".
עץ החיים הנשכח צץ שוב רק בשני פסוקים בסוף הסיפור, שגם הם הודבקו בידי עורך מאוחר. הוא התקבע בזיכרון בזכות טריק עריכה גאוני: העורך השחיל אותו הן לפסוק הפותח והן לפסוק הסוגר של הפרק. לזה קוראים "מיסגור".
חברים עוד מגן עדן
כמה דורות אחרי הגירוש מגן עדן, העץ שבתוך הגן מופיע מחדש בגלגול משודרג, העץ שבתוך המקדש. קשה להאמין שבבית המקדש עברו על איסור עשיית פסל ומסכה, אבל התנ"ך עצמו מעיד שבביתו של האל ללא פנים, היו כמה וכמה פסלים. חלקם היו פנים מוכרות מגן עדן, כמו הכרובים, יצורים מכונפים מעץ זית מצופה זהב בגובה עשר אמות (4.5 מטר). גם הנחש היה שם, עד שהמלך חזקיהו "הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' יח).
מהסיפור עולה כי לצד הכרובים והנחש, ניצב במקדש גם עץ מקודש, שסימל את האשרה. ארץ כנען הייתה משופעת בעצי ענק כמו אלוני הבשן וארזי הלבנון, ששימשו מקומות פולחן. כמו שאר עמי כנען, גם היהודים עבדו עצים ואשרות, והתנ"ך נלחם בהם ללא הפסקה. נקמה מיוחדת מוזכרת בספר שופטים, שם כורתים את האשרה והורסים את מזבח הבעל, ועל המזבח החדש לה' מעלים פר לעולה בלהבות עצי האשרה הכרותה!
העץ עבר טרנספורמציה, מעץ נטוע בקרקע לאובייקט סמלי, דגם סימטרי מופשט של גזע וענפים. בבית המקדש הראשון, המנורה והאשרה הפגאנית עדיין כיכבו במקביל; בסיבוב השני נותרה רק המנורה – עד שגם היא נלקחה לרומא.
העץ הנדיב
יחסי ציבור גרועים קיבל הנחש, שהשיא לחווה את העצה הנכונה: אכלי חביבתי מפרי עץ הדעת ואל תפחדי. לא רק שלא תמותי, "בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". מה רע בלפקוח עיניים? לדעת מה טוב ומה רע? בזכות הפרי האסור זכו בני האדם בדעת ובמוּדעוּת, ולפי הגירסה השומרית גם בחדוות המין. עד אז הם היו סוג של קופים, מקפצים בין עצי הגן ללא מחשבות או דאגות, אולי גם ללא סקס. על כל אלה עלינו להודות לעץ הנדיב. לכן עבדו אבותינו את העצים, את הטבע. את זה ביקשו הכוהנים לעקור מן השורש, תרתי משמע, אך זה לא היה קל. יש הרבה עצים ביער.
כמעט מאה שנה אחר חיסול האשרה בידי המלך חזקיהו, הנביא הזועם ירמיהו מקונן: "הֲרָאִיתָ, אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל; הֹלְכָה הִיא עַל-כָּל-הַר גָּבֹהַּ, וְאֶל-תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן–וַתִּזְנִי-שָׁם … וַתְּפַזְּרִי אֶת-דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים, תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן." הנביא מאשים את האשרים, המקבילה הזכרית של האשרה, המתוארת תמיד חשופת שדיים. הם המקבילות של הקדשות והקדשים, כוהנות וכוהני האהבה, זונות וזוני המקדש.
המלחמה באשרות נמשכת בכל תקופת המלכים: שוב ושוב כורתים, גודעים וקוצצים אותן, והמלך הבא צריך לעשות זאת שוב. בסוף גברה יד הכוהנים. העצים ירדו מגדולתם והפכו למטאפורה. הקרב הוכרע: בימי בית שני נשארת רק המנורה.
המנורה והעץ
אבותינו היו אחד מעמי ארץ כנען, אחים לאמוֹרים ולאֶדוֹמים, לארמים ולערבים ולכל השאר. שפתם היא שפתנו, בשינויים המתבקשים מהזמן שעבר; דמם הוא דמנו, בתוספות המתבקשות מהמרחקים שעברנו; ומורשתם נטועה בספר הספרים, הדנ"א התרבותי שלנו.
אבותינו הכנענים הורישו לנו את העץ הקדוש שלהם, שהתגלם במנורה, ולבסוף – בחנוכייה. בכל פעם שאנחנו מדליקים את נרות החנוכה, אנחנו משחזרים לרגע את המסלול הזה – לאירופה, לרומא, לירושלים, ואל עץ אחד פלאי שעמד בבית המקדש כזכר למקום שבו הכל התחיל, גן העדן. מקור העולם.
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 
זו הבעיה, עם חוקרי ביקורת המקרא, וההיסטוריונים החדשים
אם תפתחו את ספר שמות בפרשת תופתעו לגלות, שלמנורה היו בדים אשר היו נתונים בטבעות, והכהנים נסעו את המנורה על הכתפים.
איני יודע מנין לקח המחבר, את הסיפור שהרומאים בנו מסגרת עץ לרגלים, כדי להכניס בהם את המוטות, ומדוע היו כתובות על הארגז עץ.
נכון, יש מחלוקת איך נראתה המנורה, אך בזה זה מסתיים, ואיני רואה סיבה לא להאמין לחקיקה משער טיטוס.
לגבי האירוניה של אימוץ סמל של תבוסה כסמל המדינה, מומלץ למחבר להגיע לאנגליה וראות את פסלה של בודיקה, או לפסלו של ארמניוס, שבסופו של דבר נרצח, והמרד נכשל.
אהבתיאהבתי
יאיר שלום, למנורת המקדש לא היה בסיס משושה אלא שלוש רגליים, וסביר להניח שכדי לשאת אותה בתהלוכה נדרשה קונסטרוקציה כלשהי. גם העיטורים על דפנות הבסיס אינם מהמסורת היהודית. כמו כן, אתה מניח שמנורה שנלקחה שלל ע"י הרומאים הייתה זהה למנורת המשכן המתוארת בספר שמות, אך מאז חלפו דורות רבים, ירושלים נכבשה ונבזזה כמה פעמים. אין להניח שזו הייתה אותה מנורה, או שעיצובה לא השתנה.
ולגבי האירוניה – ובכן, יש בזה מימד אירוני, גם אם יש עוד דוגמאות לכך 😦
אהבתיאהבתי
הי יאיר. מרוות ירושלים, בניגוד למרווה משולשת, אין חומרים ארומטיים ואינה משמשת כצמח מרפא.
אהבתיאהבתי
האם אתה יודע אחי את סיפור העיטורים בבסיס המנורה?
אהבתיאהבתי
גיל יקירי, סליחה על התגובה המאוחרת. האמת ששברתי את הראש על הקשקושים המוזרים וחסרי הפשר, וחיפשתי בכל מקום הסברים. יש לך מידע כלשהו?
אהבתיאהבתי
זו הבעיה, עם חוקרי ביקורת המקרא, וההיסטוריונים החדשים
אם תפתחו את ספר שמות בפרשת תופתעו לגלות, שלמנורה היו בדים אשר היו נתונים בטבעות, והכהנים נשאו את המנורה על הכתפים.
איני יודע מנין לקח המחבר, את הסיפור שהרומאים בנו מסגרת עץ לרגלים, כדי להכניס בהם את המוטות, ומדוע היו כתובות על הארגז עץ.
נכון, יש מחלוקת איך נראתה המנורה, אך בזה זה מסתיים, ואיני רואה סיבה לא להאמין לחקיקה משער טיטוס.
לגבי האירוניה של אימוץ סמל של תבוסה כסמל המדינה, מומלץ למחבר להגיע לאנגליה וראות את פסלה של בודיקה, או לפסלו של ארמניוס, שבסופו של דבר נרצח, והמרד נכשל.
אהבתיאהבתי
מאמר מעניין מאוד, תודה!
בנוגע למנורה בסמל המדינה, למיטב זכרוני הבחירה במנורה משער טיטוס לא היתה מקרית, אלא נועדה לסמל את התקןמה והחזרה מהגלות.
אהבתיאהבתי
מרתק.
את חנוכה חוגגים 8 ימים כי באמת לא היה להם שמן טהור לחנוכת בית המקדש והיה צורך להביאו ממטעי זיתים בגליל. המסע לגליל (על חמורים) ארך 4 ימים לכל כיוון. לכן רק אחרי 8 ימים אפשר היה לחנוך את המקדש בשמן זך.
אהבתיאהבתי
אחלה מאמר! תודה.
סוף סוף קולות מקוריים, ללא כבלי מסורות ששיבשו לגמרי את כושר הביקורתיות ויכולת ההצצה למקורות חוץ יהודיים של חז'לנו החביבים, שסתמו למשך דורות כל בדיקה נטולת פניות של מיתוסים יהודיים.
אהבתיLiked by 1 person
המנורה היא אולי הייצוג הכי נשי של האלוהות בבית המקדש ולכן כאשר מפגינה חושפת שדיה על המנורה יש בכך סגירת מעגל נשי.
אהבתיLiked by 1 person