פורים: מסכה חה חה

פורים: מסכה חה חה

 

מה מסתתר מאחורי המסכה? הפנים האמיתיות? לא בטוח. המסכה, כמו המילים שמייצגות אותה, משחקת במחבואים בין הגילוי לכיסוי. מיהי המסכה, והאם היא באמת כה צוהלת ושמחה חה חה?

The Masks of God

המסכה מלווה את האנושות משחר ימיה, במשחק מתעתע של הסתרה והעמדת פנים. מי שחובש אותה הופך למשהו אחר, ולא תמיד זה מצחיק.

02_07_00_01
הצייד (?) ממערת לסקו: מסכה של ציפור (?) וזקפה מרשימה (!)

"מסכות האל" הוא שמה של סדרת הספרים המונומנטלית של ג'וזף קמפבל על דתות העולם,  לטענתו, כל האלים הם חזרות על אותם מוטיבים, רק המסכות משתנות.

בספר הראשון, "מיתולוגיות פרימיטיביות", מתוארים ציורי המערות של לסקו (Lascaux) שגילם כ-20 אלף שנים. כאלפיים ציורים, שצוירו במשך דורות רבים, מציגים בעלי חיים וצורות גיאומטריות – ורק דמות אנושית אחת. עם מסכה.

מסכה זה לא צחוק

במקרא, המסכה היא אם כל רע, סמל מובהק לסטייה מדרך הישר. הופעתה הראשונה היא באירוע שהוא שיא של כפיות טובה, קוטן אמונה וחוסר טקט. בזמן שמשה יושב בתוך ענן על ראש ההר וטורח על חקיקת לוחות הברית, לעם נמאס לחכות הוא עושה עגל מסכה מזהב. זו הבגידה האולטימטיבית. מכאן ואילך, בכל פעם שהתנ"ך מזכיר מסכות זה נגמר רע.

מסכה אינה מסכה

אפשר להמשיך לחפור בתכונותיה השליליות של המסכה, אך מוטב לעצור כאן – כי אין קשר. עגל מסכה הוא לא מסכה של פרה. "מסכה" היא סוג של צֶלֶם, דמות אלילית, ומקורה בשורש נ-ס-ך, שמובנו יציקה או מזיגה. זו פשוט יציקת מתכת, והמילה מחליפה את המילה "מתכת" (שנובעת גם היא מתהליך ההתכה) שאינה מופיעה בתנ"ך.

חוקר המקרא גזניוס הציע (בדעת מיעוט) ש"מסכה" אכן באה משורש נ-ס-ך, אלא שהכוונה לניסוך – יציקת יין או שמן לכבוד אלוהים. הכהנים היו מנסכים על המזבח, נסיך הוא מי שניסכו שמן על ראשו (כפי שהמלך נמשח בשמן ולכן נקרא "משיח"), ומסכה היא אוביקט שקודש בניסוך.

כך או כך, המסכה אסורה: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה". הסופר המקראי מבחין בין "פסל", דמות מפוסלת באבן או בעץ, ובין "מסכה" יצוקה. בהכירו את הקליינטים שלו, הוא לא משאיר מקום לאי הבנות: שניהם אסורים.

גם תמונה אינה תמונה

האיסור המקורי, דיבר מס' 2, הוא "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". אלא שכאמור, מיד לאחר מכן (או קודם, הכרונולוגיה של מעמד הר סיני מבולבלת) העם עושה עגל מסכה. מאז מלווים אותנו הפסלים והמסכות, יחד ולחוד, לאורך כל תולדות העם וחטאיו. הצירוף "פסל ותמונה" אינו חוזר.

"תמונה" מציינת את דמות או פני האל, למשל "יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי", ומקורה אינו ידוע. משערים שהיא באה משורש מ-י-ן, שאינו קשור לסקס ומובנו המקורי הוא "לחרוש, להפוך את האדמה", ובהשאלה –שקר וכפירה, "דברי מינות".

"תמונה" אינה ציור אלא אובייקט פולחן וסמל לעבודה זרה, אבל איזה בדיוק? ממקומה המכובד בעשרת הדברות, ברור שבעת כתיבתם כולם ידעו איך היא נראית, אך כמה דורות לאחר מכן המילה יצאה משימוש והפכה לאנכרוניזם, מסמלת משהו שאבד ונשכח – אבל מה?

תמונה היא (אולי) מסכה?

אני רוצה להציע תיאוריה נועזת. התערוכה הנפלאה "פנים אל פנים – המסכות העתיקות בעולם" (מוזיאון ישראל, 2015) הציגה אוסף מסכות אבן בנות תשעת אלפים שנה שנמצאו באזורנו. אין ספק שאבותינו הכירו אותן, אולי בגירסאות חימר ועץ שלא שרדו. יתכן שבזמנם הן שימשו עדיין בפולחני כנען, אך גם אם תרבותן כבר אבדה ונשכחה, ברור שמסכות אבן רבות עדיין היו בסביבה, מזכרת מפחידה מימי קדם.

thn_1024x768_tid1716_exhibit_main_pi_482473
המסכות בתערוכה השתייכו בבירור למשפחה אחת (למרות שנמצאו במקומות שונים) אך לכל אחת הייתה אישיות משלה. רובן חייכו – או חשפו שיניים?

אם כן, מדוע אין מסכות בתנ"ך, שכה אוהב לחפור על שיקוצי האלילים? למה אין אפילו מילה בשבילן? ההשערה שלי היא שיש מילה, ולא סתם אלא מילה איקונית: "תמונה". תמונה היא פני האל, מסכה חצובה באבן. זה גם מובנו המקורי של השורש מ-י-ן: לחרוש, לחרוץ.

הופעתה המכובדת של התמונה במסמך המכונן של עמנו מרמזת שאולי המסכות/תמונות עשו קאמבק בזמן הלא נכון, בדיוק כאשר ישבו לנסח את עשרת הדברות. הן נהיו פופולריות מדי, ולכן אסרו על עשיית פסל ותמונה – לא פסל עומד ולא פסל לָבִיש.

מסכה היא Mask

גם אם העברית אינה עוזרת לנו לגלות את מקור המילה, נדרש עדיין הסבר איך המסכה נהייתה מסכה. הפרטים המלאים במאמר של אילון גלעד, "המקורות האיטלקיים של המילה "מסכה". אמ;לק: היהודים באיטליה הכירו את מסכות הקרנבלים כבר במאה ה-13, אימצו אותן לחגיגות פורים, וקראו להן "פרצופין". השם "מסכה" המשיך לציין פסל אלילי אסור, אך לעתים השתמשו בו גם במובן "כיסוי", בהשפעת הביטוי ״להסיר מסכה מעל פניהם״ שמקורו בספר ישעיהו. ואז –

"הקירבה של המילה מסכה (היא כיסוי) בסמיכות למילה פנים, בשילוב עם הדמיון למילה הלועזית mask, הובילה לשינוי משמעות המילה בשלהי המאה ה-19, או כפי שתיאר זאת אליעזר בן־יהודה במילונו: ״והתחילו להשתמש בשם זה בזמן החדש במשמעות סתר פנים.״

המסכה עשתה פליק פלאק לאחור, הופכת מפסל טמא למוצר צריכה חמוד – אך מקורה עדיין נסתר.

Mask היא מסקרה

מאכזב לגלות שמסכת פורים הצברית שלנו הושאלה מאנגלית או מצרפתית, אך מקורה לא נמצא גם באירופה. באנגלית, המילה מופיעה רק משנת 1530. הצרפתית (masque) והאיטלקית (maschera) קדומות יותר, ומשערים שמקורן במילה מוכרת לכל מבקר(ת) בדיוטי פרי: מסקרה.

מקור המילה בערבית, מסח'רה, "ליצנות, מושא ללעג, פארסה", מהשורש סח'ר, שמובנו "לעשות קסמים ולהטים". נראה שהמילה שימרה שלב קדום של המסכה, צביעת הפנים או העיניים, וקשר עמום בין מעשי ליצנות ובין איום והפחדה. בלטינית, היא מקושרת למכשפות.

מעניין שמילה דומה מופיעה בישעיהו פרק ג': אלוהים משית עונשים איומים על בנות ציון, לוקח להן את כל התכשיטים, הבגדים ואביזרי האופנה, וגם את הבושם, וזה עוד לפני האונס והרצח. וכל כך למה?

"יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה"

ישעיהו ואלוהים, יוצאים כאן יותר דעאש מדעאש, אך זה לא הנושא שלנו. "משֹקרות עיניים" (בשי"ן שמאלית) אינו קשור לשיר Lying Eyes אלא למילה הארמית "סיקרא"- אדום. הן פשוט איפרו את עיניהן באדום.

הרחקנו במסענו לאנגלית, לצרפתית ולאיטלקית, חזרנו לערבית ושוב לעברית, ונשארנו בתיק האיפור. צריך לשנות כיוון.

המסכה היא פרצוף

המסכה היא אולי האייקון העתיק ביותר שעדיין בשימוש. אמרת "תיאטרון" – ראית צמד מסיכות, צוחקת ובוכה. אולי סוד המסכה יימצא ליד ערש הולדתה של הדרמה?

המסכות כיכבו בטקסי ההוללות של דיוניסוס הרבה לפני שאייסכילוס, אבי הטרגדיה היוונית,  ריסן אותן והעלה אותן על הבמה במאה החמישית לפנה"ס. ביוונית, מסכה היא prosōpon ומובנה המקורי הוא "פנים": pros זה "לפני, מול", opon הן "עיניים" (אופטיקה). הפנים, או המסכה, הן מה שנמצא "מול העיניים".

שוב נחזור רגע לעברית: "פרוסופון" היוונית עשתה עלייה (דרך הארמית) ונהייתה "פרצוף". הדנ"א של המילה נשמר, וגם אלפיים שנה לאחר מכן, בלי שנבין למה, "פנים" הן הדבר האמיתי ו"פרצוף" הוא משהו שמולבש עליהן.

ancientgreekmask5
בתיאטרון היווני היו 28 סוגי מסכות: 6 זקנים, 8 צעירים, 3 עבדים ו-11 נשים (אין קשר לצילום)

בחזרה ליוון ולתיאטרון: המדיום החדש זקוק לשפה חדשה ו-prosōpon משתדרגת. היא כבר אינה רק אביזר במה אלא אופי הדמות, לא רק הפנים אלא הלב. המושג זולג מבמת התיאטרון לחיים עצמם. prosōpon היא המהות שלך, האישיות, הצורה החיצונית, מי שאתה. או שיש לך את זה או שלא.

עוברות כמה מאות שנים, ישו מחליף את אלי האולימפוס ובכנסייה הנוצרית הצעירה מתגלים חילוקי דעות על מהותו האלוהית ו/או האנושית, שמגולמת במילה prosōpon. קטונתי מלנסות לפצח את הדיון התיאולוגי של נסטוריוס, אם השילוש הקדוש כולל שלושה פרוסופונים או רק אחד (או ארבעה?), שעליו נכתבו תלי תלים של פרשנויות משמימות. זה הזמן לנטוש את הערוץ היווני שמתחפר בפלפולי דת עקרים, ולהפליג מערבה שם פורחת צאצאית ישירה שלו.

מפרצוף לאישיות

הרומאים קיבלו את prosōpon דרך האטרוסקית, והעניקו לה חיתוך איטלקי אלגנטי: Persona. המסכה מקבלת טוויסט דרמטי והופכת למושג בסיסי בספר החוקים. כפי שהמסכה "מגדירה" את בעליה, כך יש בזירה המשפטית לכל אחד "פרסונה" משלו , תפקיד בהצגה: התובע, הנפגע, החייל, האיכר, האב.

הפרסונה נפרדת מזהותה האנושית הפרטית. כעת היא דמות פיקטיבית, אך בעלת תוקף חוקי. כדי להיות "פרסונה" צריך להיות אזרח רומאי וחופשי מעבדות, אחרת אתה non-person נטול זכויות אנוש. עבד, למשל, נחשב כרכוש ולא כאדם.

הפרסונה מתגלה כמילה אנרגטית ומלאת חיים, שממשיכה להתפתח ולכבוש תפקידים חדשים. נוסף לבית המשפט ולבמת התיאטרון היא מככבת בספרות בדמות הגיבור, מוצאים אותה בפילוסופיה, בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה ואיפה לא.

מהפרסונה צומחים האדם עצמו (person), ענייניו האישיים (personal), מכלול תכונותיו, האישיוּת שלו (personality), אגף כוח אדם (פרסונֶל) ועוד, והפתעה אחרונה לפני שהמסך יורד: בצרפתית, personne זה "אף אחד"…

זהו רקורד מכובד למישהי שהתחילה כפרצוף מכוייר בחימר וקשור ברצועות עור מאחורי הראש. נשארנו עם השאלה הגורלית: האם המסכה היא מה שאנחנו מנסים להסתיר – או מה שאנחנו רוצים להציג בפני כולם? 

אחרי כמה כוסות יין בנשף הפורים, אולי זה לא כך כך חשוב. 

 

 

תודות על העזרה ביוונית: שולי מיינמר ושמעון בוזגלו