פסח: הטעם שלא נמצא בתנ"ך

פסח: הטעם שלא נמצא בתנ"ך

סעודת הפסח היא הזדמנות טובה לשאול קושיה נוספת: האם אבותינו הכירו את אותם טעמים שאנו מכירים?

המספר ארבע מככב בליל הסדר: ארבע כוסות, ארבעה בנים וארבע קושיות. מתבקש שבחגיגה יקחו חלק גם ארבעת הטעמים הבסיסיים: המר והמתוק, החמוץ והמלוח – אבל לא כולם הוזמנו…

מלוח – יש

הטעם המלוח מגיע מייד בהתחלה, עם הטבלת הכרפס במי מלח, וחוזר פעם נוספת לפני הסעודה עם הביצה הקשה. המלח הוא טעם בסיסי ויסוד חיוני לגופנו. הוא מוכר היטב במקרא, בזכות ים המלח שלידו החלה ההיסטוריה של עמנו. מאוחר יותר יש לו תפקיד מרכזי בעבודת הקורבנות, וניתן ללמוד על חשיבותו  מכך שברית עולמים הנכרתת עם ה' היא "ברית מלח".

הֲיֵאָכֵל תָּפֵל, מִבְּלִי-מֶלַח? (איוב ו 6)

מר – גם יש

המרור הוא הטעם המרכזי בסדר, ומוזכר שוב ושוב עוד לפני שזוכים לטעום ממנו. זה גם הטעם היחיד המופיע בנוסח מצוות הפסח: "וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (בשר לא נחשב טעם בפני עצמו, אם כי אפשר להקצות לו את קטגוריית האוממי, "הטעם החמישי", וגם המצה נחשבת לבעלת טעם נייטרלי).

המרירות היא כיום כמעט טעם נכחד. מה כבר נשאר ממנה – קמפרי? שוקולד כהה 70 אחוז? אפילו את השקדים המרים המדע הצליח להעלים… אבל בימי התנ"ך ידעו היטב מה זה מר. אבותינו הכירו צמחים מרים כמו לענה, וידעו להכין מים מרים שבהם השקו נשים בוגדניות (לכאורה). עם זאת, מרבית האזכורים שלו במקרא הם מטאפוריים – מר נפש, מר ממוות, ויזעק מרה.

הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה (איכה ג 15)

מתוק – בטח יש

הטעם הבא בסדר הוא המתוק, החרוסת. בתנ"ך, המתוק הוא ההיפך של המר: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". את החרוסת והמרור אוכלים יחד, כרוכים זה בזה, כדי להזכיר לנו שבחיים המתוק והמר הם בלתי נפרדים.

גם המתיקות הייתה מוכרת היטב לאבותינו, שכינו את ארצם "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". שמשון שואל איך "מֵעַז יָצָא מָתוֹק", ובשיר השירים נמשל האהוב לתפוח בין עצי היער – "וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי". גם המתוק הוא מטאפורה נפוצה: "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד", "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם".

מְתוּקִים מִדְּבַשׁ, וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים יט 11)

 ואיפה החמוץ?

מפתה לחשוב שהטעם הרביעי, החמוץ, מיוצג (על דרך השלילה) באמצעות החמץ. רעיון נחמד, אבל פשוט לא נכון. אבותינו כלל לא הכירו טעם כזה. מבחינתם היו רק שלושה טעמים.

לימונים ושאר פירות הדר לא גדלו באזורנו, וענבי בוסר לא הוגדרו כ"חמוצים" אלא כמשהו שעושה לא נעים בפה: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"; כמשהו מר ורעיל: "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי-רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ"; או אפילו מקולקל ומגעיל: "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים". כאשר ישעיהו מתאר שיכר שאינו ראוי לשתייה, הוא אינו חמוץ אלא מר: "יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו".

7079774-3x2-700x467
מעניין מה יש בענבים החמוצים האלה, שמצית את דמיונם של מחברי המשלים והפתגמים?

הטעם החמוץ אינו קיים במקרא. השורש ח-מ-ץ משמש אך ורק לתהליכי התססת והתפחת הבצק, ללחם הנאפה ממנו ולחומץ שהופק מיין ושימש בעיקר לצרכים רפואיים. אצל חז"ל המושג התרחב גם לחלב שהחמיץ, ולמובן המטאפורי של החמצה כקלקול או פיספוס, אך עדיין לא בתור טעם.

מעניין שהאכדים הכירו היטב את הטעם החמוץ. היו להם רימונים חמוצים, בירה חמוצה ולחם חמוץ, והטעם נקרא אצלם בשם דומה, emēṣu (באכדית אין חי"ת). גם דמוקריטוס היווני הגדיר כבר במאה החמישית לפנה"ס את ארבעת הטעמים המוכרים לנו.

אז למה בעברית, האזכור הראשון לטעם החמוץ מופיע רק בתרגום ספרו של הרופא והפילוסוף אבן סינא "הקאנון הגדול" שנכתב בשנת 1025?

שפה יוצרת מציאות, או: איזה טעם יש לטעם שאין לו שם?

שלא יהיו אי הבנות: חוש הטעם של גיבורי התנ"ך לא היה שונה משלנו. האבולוציה לא עובדת כל כך מהר, ואין סיבה להניח שבלוטות הטעם שלהם לא ידעו לזהות את אותם טעמים שאנו מזהים היום. הטעם החמוץ פשוט לא הוגדר כ"טעם", וכאשר אבותינו נתקלו בו, הם לא חוו אותו כטעם (במובן הטעים של המילה) אלא כסוג של קלקול או תחושה פיזית "מקהת שיניים".

נבהיר זאת בדוגמה מתחום אחר, תפיסת הצבע. הופתעתם לגלות שבמקרא אין טעם חמוץ? קבלו עוד הפתעה: במקרא אין צבע כחול. יש אמנם אזכורים רבים של "תכלת", אך צבעה המדויק אינו ידוע ובכל מקרה היא לא נתפסה כגוון אלא כפיגמנט יקר שהופק מחלזונות ים ושימש לצביעת בגדי קודש. היא לעולם אינה מוזכרת שלא בהקשר זה. בשום מקום בתנ"ך לא נזכרים למשל שמים תכולים או ים כחול. אבותינו לא היו עיוורי צבעים; הם ראו את צבעי הים והשמים בדיוק כמונו, אך בהיעדר השם המפורש "כחול" הם חוו אותם כבעלי צבע נייטרלי ובלתי מוגדר, משהו בין לבן, אפור ושקוף.

לחפירה מעמיקה בנושא תפיסת הצבעים, מומלץ ספרו של גיא דויטשר, "בראי השפה", שבוחן בין השאר מדוע הומרוס התקשה להגדיר את צבע הים. רמז: גם ביוונית עתיקה אין מילה ל"כחול".

לא זה המקום להיכנס לדיון המרתק על הקשר בין השפה למחשבה (ע"ע היפותזת ספיר-וורף, או בבלוג המצוין של תומר פרסיקו). בקיצור נמרץ, נזכיר רק שבהיעדר מילים כמעט שלא ניתן לדמיין או לתאר מה אנחנו מרגישים (גם לא לעצמנו!). קשה אפילו להרגיש ולחוות משהו שאין לו שם.

במשך אלפי שנים, החמצמצות נמנעה מדוברי העברית בשל כשל בשפה, אך לא עוד. מנהיגינו דואגים שלא יחסר לנו מהחמוץ-חמוץ הזה. למזלנו, כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים:

"אם החיים נותנים לכם לימונים, תעשו מהם לימונצ'לו"

 

פסח: חג הצליעה

פסח: חג הצליעה

נשמע לכם הגיוני שחג הפסח, החג הראשון והחשוב ביותר לעמנו, נקרא כך מלשון "פיסח" – "חג הצליעה"? יצאנו לבדוק ולהלן הממצאים.

כפי שיודע כל ילד, חג הפסח נקרא כך כי ה' פסח על בתי בני ישראל:

"וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב 27)

אז פסח נקרא כך בגלל שה' פסח על בתינו, אבל מה זה בדיוק "לפסוח"?

לפי מרבית המפרשים, "לפסוח" פירושו "לדלג". השורש פ-ס-ח קשור למילה "פיסח", צולע, שכאילו "מדלג" מרגל לרגל. גם השאלה המפורסמת של אליהו, "עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?", מדמה את העם המהסס למי שמתנדנד, מעביר משקל מרגל לרגל.

הפירוש כאילו בורא עולם מדלג מבית לבית נשמע, איך לומר זאת בעדינות… קצת צולע.

gaildevers
אלוהים לא מדלג על משוכות (גייל דיברס דווקא כן)

למזלנו, יש לשורש פ-ס-ח מובן נוסף:

"כְּצִפֳּרִים עָפוֹת–כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל-יְרוּשָׁלִָם; גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (ישעיהו לא 5)

העברית קצת השתנתה מאז: "גנון" אינו גן ילדים אלא בא מלשון "לגונן", ו"המליט" אינו קשור לכלבלבים אלא פירושו "להציל", כמו "מילט את נפשו" או "נמלט מסכנה". בתקבולת הזאת, "לפסוח" ="להגן". זה כבר יותר מתקבל על הדעת, ומתחבר גם להמשך הפסוק בספר שמות: "וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל".

כך חשב גם אונקלוס, מתרגם התורה לארמית:

"וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" = "וְאֶחְזֵי יָת דְּמָא, וַאֲחוּס עֲלֵיכוֹן"

ארמית ועברית מספיק קרובות כדי שנבין: לראות זה לחזות, דם זה דם, לפסוח זה לחוס.

dr-houseאיך התקבע המובן השגוי?

חלק מהאחריות נופלת על רש"י, שהתעקש לראות את הקב"ה כמדלג על משוכות; וחלק על תרגום השבעים, שפסח על שתי הסעיפים ותירגם במקום אחד "לעבור" ובמקום אחר "להגן".

תרגום התנ"ך ללטינית, הוולגטה, כבר בחר ב"לעבור מעל" (transire), מילה שמוכרת לנו מאולמות המעבר (transit) בשדה התעופה. בהמשך תורגמה המילה לאנגלית באופן מילולי: pass-over – וזה שמו של החג עד היום הזה.

בקיצור, עזבו אתכם מדילוגים וצליעות. אמרו מעתה: פסח הוא חג הרחמים.

וכפי שאלוהים חס עלינו, רצוי שגם אנחנו נדע לחוס על אחרים.

פסח: סדר, אי סדר וסדר יום

פסח: סדר, אי סדר וסדר יום

כל מי שחי בארץ הבלאגן המכונה "מדינת ישראל", לא יופתע לגלות שהמילה "סדר" לא קיימת כלל בתנ"ך. תיקון: היא מופיעה פעם אחת. ההקשר? אי סדר.

האזכור החד-פעמי לכאוס הוא בספר איוב, אשר מקטר על גורל האדם וקוצר ימיו:

"מִבֶּטֶן, לַקֶּבֶר אוּבָל. הֲלֹא-מְעַט יָמַי וַחֲדָל —

בְּטֶרֶם אֵלֵךְ, וְלֹא אָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,

אֶרֶץ עֵפָתָה, כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת, וְלֹא סְדָרִים"

לאיוב יש כידוע תיאולוגיה משלו, שכוללת בין השאר את הופעתו היחידה של השטן במקרא. הוא גם היחיד שמנסה לתאר את השאול, אך אין לו הרבה מה לספר: בארץ המתים שורר חושך ובלאגן.

seghers_3186pati_job
איוב: מילא למות לבד בחושך, אבל למה כזה בלאגן?

ספר איוב נכתב לאחר השיבה מגלות בבל, ומשם הגיעו הדימויים הללו, כמו גם המילה "סדר". מקור המילה הוא מאכדית: sidru  = שורת חיילים, טור. כך מכונה גם מבנה התקפי דומה ל"פָלָנקס" היווני, וכמה טורים כאלה יוצרים גדוד = sidirtu. מעניין שגם בעברית, השפה הצבאית משתמשת באותו עולם מושגים: חייל פשוט הוא טוראי, והצבא הוא צבא סדיר.

במובן המילולי, sidru נקלטה בעברית הרבה לפני איוב: "וְהִקַּפְתֶּם עַל-הַמֶּלֶךְ סָבִיב, אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ, וְהַבָּא אֶל-הַשְּׂדֵרוֹת, יוּמָת" (מלכים ב' יא). בהמשך הפכה "שֹדֵרָה" לשורת עצים, שעומדים ישר כמו חיילים.

מילים אינן נוטות להסתפק במובן צר ויחיד ושואפות לכבוש שטחים חדשים. גם באכדית, השורש התרחב לכיוונים מופשטים יותר. הפועל sadaru או sederu ציין סידור של כל מיני דברים (חיילים, פרשים, מונחים במילון, מנחות לאלים וכד'), ובכלל לעשות משהו באופן קבוע וסדיר. מאותו שורש נגזר גם התואר sadru = רגיל, ממוצע, המוני.

יתכן שכבר האכדים זיהו "סדר" עם שגרה ושעמום. בבל הרי ממוקמת במזרח התיכון, לא באירופה.

היעדרה של המילה "סדר" מהתנ"ך אינו מלמד על זלזול ברעיון עצמו. להיפך, מצוות רבות כוללות מספר שלבים שיש לעשותם בסדר הנכון. לאבותנו פשוט לא הייתה מילה מיוחדת ל"סדר" כמושג בפני עצמו. המילה הקרובה ביותר הייתה "לערוך", וקבוצת דברים שמאורגנים בדרך מסוימת נקראת "מערכת". כנראה שבעברית אי אפשר להפריד בין סדר וצבא, כי גם "מערכה" היא קו החזית: "וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים, מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה."

אך האנרכיה היחסית לא האריכה ימים. אצל חז"ל הסדר הוא כבר מושג מרכזי ומהותי. די אם נזכיר כי המשנה מחולקת לשישה סדרים, ומאוחר יותר נקרא ספר התפילות היהודי בשם "סידור". האזכור הראשון של "סדר" במשנה הוא בהלכות סידור לחם הפנים, 12 חלות לשבת שעל הכהנים לאפות, לסדר ולאכול בדרך מסוימת במשכן – לא ממש כשר לפסח…

הקישור הראשון בין סדר ובין הפסח מופיע רק אלף שנים מאוחר יותר, ב"ספר האורה" המיוחס לרש"י: "ובפסח אם אין לו יין מקדש על הפת, ואינו אוכל עד שיסדור הסדר".

הסדר (במובן ה-OCD של המילה) התאים מאד ליהדות הרבנית, המתאפיינת בגישה פרטנית ודקדקנית לקיום המצוות. במשנה יש סדר לכל דבר: למנחות ולתפילות, לתקיעות ולבזיכין (כלי הקטורת), ומה לא. כשמדובר באוכל, הרגולציה מחמירה עוד יותר: בכל ארוחה יש סדר הסעודה, וסדר ההסיבה, וסדר נטילת ידיים, וסדר מזיגת היין…

1-75-728
סדר צריך להיות: כך מסדרים את החלות על שולחן הפנים, ולא לשכוח את הבזיכים!

החשוב מכל הסדרים היה "סדר היום": סדר עבודת הכוהן הגדול ביום כיפור. זוהי מערכת מורכבת של טקסים ותפילות, הכוללת חמש טבילות, החלפת חמש מערכות ביגוד, חמישה עשר סוגי קורבנות (לא כולל את שילוח השעיר לעזאזל) וכיוצא באלה, שרק ביצועם בסדר הנכון יבטיח כפרה על חטאינו.

המקדש כבר אינו פעיל, ובעברית החדשה "סדר יום" הוא לוח זמנים לביצוע במהלך היום, או רשימת נושאים לדיון. במובן רחב יותר, "סדר היום הציבורי" מציין נושאים כאלה ואחרים שאדם או קבוצה רוצים לקדם, ובלועזית: "אג'נדה".

agenda היא צורת הרבים של agendum (כנהוג בלטינית, למשל מדיום – מדיה) מהשורש agere = לעשות. מאותו מקור לטיני הגיעו לאנגלית המילים act = לפעול; agent = מי שפועל בשמך; וגם agitate = להתסיס, להטריד, לסכסך – ללמדך שעודף עשייה יכול לפעמים לעצבן…

אג'נדה פירושה "דברים שיש לעשות", ולכן היא חייבת להציע פעולות מעשיות לביצוע ולא רק חזון או תיאוריה.

הלטינית קיבלה את השורש מהיוונית, שבה agein = להנהיג, לדרבן, להוביל. המושג התייחס במקור לרועה המנהיג את עדרו, ובהמשך השתדרג לבני אדם. "מנהיג" ביוונית הוא agogos, כמו במילים "פדגוג" (מנהיג ילדים) ו"דמגוג" (מנהיג העם), שכבר ביוון העתיקה הפך לכינוי גנאי: מנהיג האספסוף.

אז איך אג'נדה מתחברת לסדר?

שאלה טובה. אצל הרומאים, "אג'נדה" ציינה פשוט דברים שיש לבצע; עם עליית הנצרות, היא הפכה למושג דתי. הכנסייה הנוצרית מבחינה בין agenda, "דברים שיש לעשות", ובין credenda , "דברים שיש להאמין בהם" – בקיצור, חובה ואמונה.

533052_351772744900578_64476383_n
Credenda/Agenda הוא מגזין נוצרי שעוסק בתרבות ותיאולוגיה ברוח קלילה יחסית

הנצרות המוקדמת הכירה הרבה אג'נדות: אג'נדה יומית, אג'נדה לתפילות, אג'נדה למתים וכד',  אך בראשן עמדה Agenda Missarium (סדר המיסה) – הפעולות שיש לבצע בטקס המיסה הקדושה.

המיסה היא הטקס החשוב ביותר בנצרות, ומכונה בשמות שונים, ביניהם "ליטורגיה", "קומוניון" ו"סעודת האדון". סדר המיסה (האג'נדה) משחזר באופן סמלי את הסעודה האחרונה של ישו, כולל שתיית היין ואכילת לחם הקודש, ומבוסס על דברי ישו" "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי" (מתי כו 26).

aug-13-mass1
לחם הקודש הוא רקיק עגול ויבש דמוי וופל… האמת? זו פשוט מצה.

הסעודה האחרונה נערכה בערב חג הפסח. הן ליהודים והן לנוצרים קשה להודות בכך, אבל המפגש האחרון והטראומטי של ישו ותלמידיו היה סדר פסח.

כך נפגשים שוב הסדר והאג'נדה, סדר הפסח וסדר היום של המיסה הקדושה. ככל שהיהדות והנצרות רוצות להתרחק זו מזו, אג'נדה נסתרת מושכת אותן בחזרה, האחת לזרועות השנייה.

חג שמייח!