תשעה באב: הספירה לאחור

תשעה באב: הספירה לאחור

כאשר בוחנים את השתלשלות האירועים שהובילו לחורבן בית ראשון בפרספקטיבה היסטורית, עולה הדחף לדפוק את הראש בקיר: בכל צמרת השלטון של ממלכת יהודה לא היה אפילו אחד שידע לקרוא את המפה?

(החודשים האחרונים שלפני החורבן מתוארים בפוסט "אז למה חרב בית המקדש?". בפוסט זה נעסוק בתמונה הרחבה יותר)

הרקע לסיפורנו הוא תחילת המאה השישית לפנה"ס. ממלכת יהודה היא פרובינציה זעירה הדחוקה בין שתי אימפריות עולמיות, אמריקה ורוסיה של העולם העתיק:

בפינה השמאלית: מצרים!

מדרום-מערב שוכנת ממלכת מצרים האדירה, הקיימת 2,500 שנה כבר אז. עוצמתה הכלכלית של מצרים מבוססת על הנילוס המשקה ומפרה אותה מדי שנה, המדבר מגן עליה מכל עבר, וכמעט שאין עליה איומים חיצוניים. לכאורה הפרעונים יכולים לנוח בשלווה על כס מלכותם, אך הם זקוקים לאספקה סדירה של עבדים שיבנו את מפעלי האדריכלות המגלומניים שלהם. לשם כך הם משעבדים את שכניהם, ביניהם תושבי כנען שהייתה מחוז מצרי רוב האלף השני לפנה"ס. על כס המלך יושב פרעה נכו II, מלך רב פעלים שהונצח בדפי ההיסטוריה בתור לוּזר, ולא בצדק. אמנם הוא נחל כמה תבוסות, אך ממלכת יהודה הזעירה בוודאי אינה יריב רציני עבורו.

בפינה הימנית: בבל!

אלף שנה לפני הולדת התרבות המצרית קמה במזרח ממלכה מפוארת בשם שומר. גם לה יש מדבר ונהר, ואפילו שניים, ומכאן כינויו של האזור, מסופוטמיה (ביוונית: "בין הנהרות"). בעוד שבמצרים מתחלפות שושלות אך נשמר רצף תרבותי ואתני, במסופוטמיה מתחלפים עמים וממלכות, שכל אחת מהן – שומר, אכד, בבל ואשור – חזקה, מתוחכמת ושאפתנית יותר מקודמתה. בתחילת סיפורנו מצויה האימפריה האשורית בשלהי תהילתה, והעמים הכפופים לה חולמים להשתלט עליה או לפחות להשתחרר מעולה.

…ובאמצע: כנען

לשתי היריבות הגדולות אין גבול משותף, וביניהן מפרידים ים ומדבר בלתי עביר. נקודת החיכוך היחידה שלהן נמצאת לרוע מזלנו אצלנו בשכונה. רק לאורך החוף, בדרך הים הקדומה (Via Maris), ניתן לשנע גייסות גדולים. עם זאת, ירושלים רחוקה מהים, ועם קצת זהירות ותבונה פוליטית אין סיבה שנהיה מעורבים בקרב האיתנים הזה.

626 לפנה"ס: אימפריה נולדת

בשנת 627 לפנה"ס מת אשורבניפל מלך אשור, והאימפריה הענקית שלו מתחילה להתפורר. ברחבי הממלכה מתמרדים עמים ושבטים, ביניהם הכשדים, עם לוחמני דובר שפה שמית, שמוצאו מאזור הביצות שבדרום בבל (המובן המקורי של שמם הוא כנראה "הכובשים"). בראשם עומד מצביא אלמוני בשם נבופלאסר, שמשתלט על בבל ומכריז על עצמו כמלך שיחזיר את עטרת בבל ליושנה. בשנת 612 הוא מחריב את נינווה בירת אשור ומשלים את ההשתלטות על האימפריה המכונה בפינו "ניאו-בבלית".

neo-babylonian_empire
בשיאה כללה האימפריה הניאו-בבלית האדירה שטחים שהיום מצויים בעיראק, איראן, כווית, סוריה, טורקיה, מצרים, סעודיה, ירדן, לבנון, ישראל וקפריסין!

הכשדים ומכונת הזמן

הכשדים מככבים באחד האנכרוניזמים המביכים בתנ"ך. "אנכרוניזם" הוא כשל כרונולוגי: למשל, אם בתעודה שאמורה להיות מהמאה ה-19 מוזכרת תל אביב, ברור שמדובר בזיוף כי תל אביב טרם נוסדה אז.

כאשר בספר בראשית מסופר שאברהם בא מאור כשדים, בעוד שהסיפור מתרחש כאלף שנה לפני הופעתם, אפשר ללמוד מכך שני דברים: הסופר לא ידע היסטוריה (כבר אז החרדים התחמקו מלימודי ליבה?); והסיפור נכתב אחרי המאה השישית לפנה"ס.

609 לפנה"ס: ישראל – מצרים 1:0

נבופלאסר מלך בבל מתקדם צפונה לכיוון חרן שבצפון סוריה. צריך לזכור שסוריה הייתה אז חלק מכנען, וכנען היא חלק ממצרים, לפחות בעיני פרעה נכו, שמוביל צבא שכירי חרב וצי ספינות קרב במטרה לחבור לשרידי צבא אשור. מצרים אמנם סבלה בעבר תחת הכיבוש האשורי, אך כעת היא חוששת יותר מהבבלים החדשים המתקדמים בסערה, ומעמים נוספים שמתקוממים נגדה בעקבות נפילת אשור וערעור הסדר האזורי.

פרעה פונה לעמק יזרעאל, ומופתע לגלות במגידו את צבאו של יאשיהו מלך יהודה. לא ברור למה החליט יאשיהו לצאת לקרב לא-לו, ופרעה מנסה להניא אותו מלהילחם: "מַה-לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֹא-עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל-בֵּית מִלְחַמְתִּי" (דבה"ב לה). יאשיהו לא מקשיב לעצתו ונופל בקרב עוד לפני תחילת המערכה.

יאשיהו נחשב למלך הצדיק ביותר בתולדות ישראל, "וכָמֹהוּ לֹא-הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר-שָׁב אֶל-יְהוָה בְּכָל-לְבָבוֹ וּבְכָל-נַפְשׁוֹ וּבְכָל-מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא-קָם כָּמֹהוּ" (מל"ב כג). הסיבה לכך אינה צדיקותו המופלגת, אלא העובדה הפשוטה שהתנ"ך (או לפחות חלקים נרחבים ממנו) נכתב בימי חייו. נפילתו המיותרת בקרב מיותר היא לפיכך פרדוקס בלתי מוסבר וטראומה קשה שהתנ"ך מתקשה לתרץ.

פרעה ממשיך לחרן, מובס בידי נבופלאסר וחוזר הביתה. בדרך הוא עובר בירושלים, אוסר את המלך יהואחז וממליך את אחיו יהויקים, ומטיל מס כבד של מאה כיכר (3.5 טון!) כסף וכיכר זהב.

ירמיהו לא מנבא טובות

ירמיהו החל את הקריירה שלו בימי יאשיהו, שעשה כזכור רק את הישר בעיני ה'. תחת יהויקים נבואותיו מקבלות גוון אפל ומאיים, ומעוררות את זעם העם והכוהנים, המבקשים להמיתו. אחד מהם, פשחור בן אִמֵּר הכהן, פקיד-נגיד בבית ה', אף מכה אותו ושם אותו במהפכת – אולי כלא ואולי מכשיר עינויים.

לא ברור מיהו פשחור ומה הוא מייצג בסיפור. לשמו יש צליל מצרי, הדומה לאלה חתחור ("משכנו של האל חוֹר"), ואחד מבניו נקרא ישמעאל, מה שיכול לרמז על מוצא מצרי ונאמנות כפולה. "חור" יכול לציין בן אצולה רם מעלה. איננו יודעים גם מהו "פקיד-נגיד", אך ברור שזו משרה רמה – במקרא, "פקיד" הוא "מפקד" ולא עובד משרד. כך או כך, יש לו השפעה רבה בחצר המלך ועניין מועט בהצלת ירושלים או בגילוי האמת.

פשחור שומע את נבואות החורבן של ירמיהו ומגיב מייד: "וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל-הַמַּהְפֶּכֶת … וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת-יִרְמְיָהוּ מִן-הַמַּהְפָּכֶת" (ירמיהו כ). אם אותה מהפכת היא צינוק? מכשיר עינויים? מתקן לתלייה הפוכה?

ירמיהו מתנבא לאורך יותר מארבעים שנה, והפשחורים ימשיכו להציק לו עד הסוף. פשחור מעורב גם בקריאה להמיתו כי הוא מרפה את ידי הלוחמים, ובהשלכתו לבור טיט שבו הוא כמעט טובע למוות. ירמיהו נזרק שוב ושוב לכלא ומוצא ממנו, נידון למוות וניצל. הזיגזוג משקף את הפכפכות ההמון והמלך, אשר פוחדים מנבואותיו אך אינם מוכנים להסיק את המסקנות הנובעות מהן.

605 לפנה"ס: נא להכיר – נבוכדנצר!

פרעה נכו לא מוותר לבבלים, אך בשנת 605 לפנה"ס הוא מובס בקרב כרכמיש בידי נבוכדנצר, בנו של נבופלאסר. הבבלים רודפים אחרי צבא מצרים ובדרך מטילים מצור על ירושלים. יהויקים מבין שמאזן הכוחות השתנה ומעביר את נאמנותו ואת מסיו לנבוכדנצר.

נבוכדנצר, שבינתיים הוכתר למלך, ממשיך לחזק ולהרחיב את גבולות האימפריה. בשנת 601 הוא מנסה לכבוש את מצרים ונבלם בעזה. יהויקים הטיפש חושב משום מה שזו הזדמנות להפסיק לשלם מסים.

!Big mistake

597 לפנה"ס: המצור הראשון

בעקבות מרד המסים, נבוכדנצר שוב צר על ירושלים, ואחרי שלושה חודשים היא נכנעת. יהויקים מת במהלך המצור ובנו יהויכין מוגלה לבבל יחד עם בני משפחתו, הכוהנים, השרים, גיבורי החיל וכל החרש והמסגר, וכמובן כל אוצרות המקדש ובית המלך. בעיר נותרת "דלת עם הארץ", שעליהם ממליכים הבבלים את אחיו של יהויקים, צדקיהו בן ה-21, בדרישה מפורשת "לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה, לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא, לִשְׁמֹר אֶת-בְּרִיתוֹ, לְעָמְדָהּ" (יחזקאל יז).

596-593 לפנה"ס: כרטיס צהוב

צדקיהו נותר בלי כסף, בלי צבא ובלי מנגנון, ומעמדו רעוע כמי שהומלך בחסד כובש זר. בינתיים משוחרר יהויכין מהכלא הבבלי ומוכרז כמלך יהודה, פרקטיקה בבלית מקובלת שנועדה לשמור על השקט בקרב הגולים ולהציב איום מתמיד על המלך שנשאר מאחור. בנוסף לכך, נביא מפוקפק בשם חנניה מתנבא כי בקרוב ישיבו הבבלים לירושלים את הגולים, את אוצרות המקדש ואת יהויכין עצמו. לא פלא שצדקיהו נלחץ. כאשר הוא שומע שמלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון מתכננים מרד, הוא מתפתה להצטרף.

נבוכדנצר עסוק במרידות בעילם ובבבל. לא מתאים לו כרגע מלחמה במערב, ובמקום זה הוא מזמן את צדקיהו לשיחת נזיפה. ירמיהו מנצל את הנסיעה ושולח עם שריה בן נריה, שר המנוחה*, ספר ובו נבואות חורבן על בבל. הוא מצווה עליו לקרוא מהספר, לקשור עליו אבן ולהשליכו לנהר. טקס הוודו אינו עובד וגם הנזיפה לא הופנמה.

  • לא ברור מה היה תפקידו של "שר המנוחה", אך כנראה שהוא לא היה אחראי למנוחת הצהרים או לנוחות הספות בארמון, אלא למנחות שקיבל המלך.

592-589 לפנה"ס: בינתיים במצרים

פסמטיך II, בנו של פרעה נכו, מנהל מערכה צבאית מוצלחת בארץ כוש שבדרום מצרים, ובעקבותיה מקבל ביטחון ויוצא למסע צבאי לדרום ארץ כנען. המסע עובר בשקט, אך מעורר רעשים ורחשים אצל מלכי האזור. בשנת 589 יורש אותו בנו, פרעה חפרע, וגם הוא מתחיל לחתור ולסכסך. בהשפעתו מתמרדים מלכי עמון וצור. צדקיהו, כמו אחיו יהויקים לפניו, לא קורא נכון את המפה. הוא תופס אומץ ומפסיק לשלם מסים לבבל…

!Big mistake? Huge

589 לפנה"ס: המצור השני

כמסופר בפוסט "למה חרב בית המקדש", ימי ירושלים האחרונים הם סיפור עצוב של כאוס, יוהרה והיעדר מנהיגות. נבוכדנצר לוקח את המרד במלוא הרצינות, מגיע בראש צבאו ובונה סוללות מצור סביב העיר. הרעב בעיר מחמיר, וכך גם נבואות החורבן של ירמיהו. פשחור והשרים שוב רוצים לזרוק אותו לכלא, אך צדקיהו שומר עליו. צדקיהו הוא בחור חלש ובלתי החלטי, שפוחד משריו ומירמיהו באותה מידה. הוא מאמין שלירמיהו יש פרוטקציה אצל היושב במרומים ומבקש שיתפלל למענם, אך מצד שני אינו פועל לפי עצתו.

ירמיהו מנצל הפוגה זמנית במצור עקב התקרבות הצבא המצרי – שנסוג ברגע האחרון! – ומנסה להימלט מהעיר. הוא נתפס ומושלך לבית הכלא בעוון בגידה. צדקיהו מבריח אותו משם בסתר ושואל אם יש חדש מאת ה'. "יש", עונה ירמיהו, "ביד מלך בבל תינתן".

"וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, עַד-יוֹם אֲשֶׁר-נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם; וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם."

francesco_hayez_017

תשעה באב: אז למה חרב בית המקדש?

תשעה באב: אז למה חרב בית המקדש?

בצירוף מקרים קוסמי, מציין העם היהודי בתשעה באב שני אסונות טראומטיים שקרו ממש באותו יום: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. האירועים שהובילו לחורבן 2 מוכרים היטב, וברור שזו הייתה הסתבכות מיותרת וחסרת סיכוי; סיפורו של חורבן 1 מוכר פחות, אך מעצבן עוד יותר.

בית המקדש הראשון נחרב בשנת 586 לפני הספירה בידי נבוזראדן "רב טבחים", שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל. לפי חז"ל, המקדש חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפי מקורות יותר רציניים, ביניהם התנ"ך עצמו, הסיבות היו פחות דרמטיות – טיפשות, קוצר ראות וחוסר מנהיגות. כך או כך, בית המקדש נשרף, כלי המקדש ואוצרות המלך נבזזו, ותושבי ירושלים הוגלו. 140 שנה אחרי נפילת ממלכת ישראל בידי אשור, באה גם ממלכת יהודה אל קיצה. זה סופה של ההיסטוריה המקראית.

אז איך ולמה זה קרה?

נתחיל מהסוף: זה קרה כי לאף אחד לא היה מספיק שכל ואומץ לקום ולעצור את זה. ממש כמו בחורבן בית המקדש השני, ממלכת יהודה הזעירה התמרדה נגד מעצמה עולמית חזקה ממנה בכמה סדרי גודל (הרקע ההיסטורי של השתלשלות הדברים מובא בפוסט "תשעה באב: הספירה לאחור").

ונחזור להתחלה: יום אחד החליט המלך צדקיהו להפסיק לשלם מסים לבבל. האימפריה הבבלית יכלה להסתדר בלי המסים שהעלתה לה ממלכת יהודה הזעירה, אלא שאימפריות אינן יכולות להרשות לעצמן למחול על כבודן. זה עלול להתפרש כסימן של חולשה בעיני הנתינים ולעודד מרידות נוספות. לכן התעקש נבוכדנצר לצור כמעט שלוש שנים על ירושלים. זה לא הרבה – על העיר צוֹר הוא צר שלוש עשרה (13!) שנים. לאימפריות יש סבלנות של פיל.

צדקיהו היה מלך צעיר וחסר ביטחון, שהוצנח לתפקידו על ידי הבבלים לאחר כישלון המרד הקודם והגליית המלך יהויכין לבבל. הרעיון המופרך להפסיק לשלם מסים לא בא ממנו. האחראים היו שריו, שקיבלו הבטחות מעורפלות לתמיכה מצרית, טיפחו תקוות שווא להצטרפות מלכים שכנים, וחשבו בטעות שנבוכדנצר יהיה עסוק מדי בדיכוי מרידות אחרות ברחבי האימפריה.

מהר מאד הסתבר שההימור כשל. המצרים שלחו כוח סמלי והתקפלו, המלכים השכנים חיכו בצד לראות איך זה מתפתח, ורק נבוכדנצר לא הראה סימני וויתור והקצה למשימה כמה ממצביאיו הבכירים.

צדקיהו עמד בפני דילמת המהמר שהפסיד את כל כספו בקזינו: האם למזער נזקים, לספוג את ההפסד הכואב ולצאת בידיים ריקות; או להמשיך להמר על כסף שאינו שלך, להסתבך עם המאפיה ולהסתכן במוות או קטיעת איברים?

כעת נדרשה החלטה אמיצה, אבל אומץ לא היה הצד החזק של צדקיהו, וגם לא החלטיוּת. מולו ניצבו השרים המתלהמים שהאמינו בסיסמאות הפטריוטיות של עצמם, והעם שקנה בחדווה את דברי הרהב שלהם ולא קלט שאין להם שמץ כיסוי. חלק מהתושבים נמלטו מחוץ לחומות, אך הרוב נשארו בעיר ולא הראו סימני כניעה.

זה המקום להזכיר כי בעקבות ניסיון המרד הכושל של יהויקים, תשע שנים לפני כן, הוגלו לבבל בני משפחת המלוכה, כהני המקדש, השרים, גיבורי החיל וכל החרש והמסגר, ובעיר נותרה רק "דלת עם הארץ". יתכן שזה מסביר מדוע במצור הקודם נכנעה העיר אחרי 3 חודשים, ואילו הפעם זה לקח 30 חודש. האם בני דלת העם היו קשוחים ואמיצים יותר? או שהיו טיפשים יותר ולא הבינו שאין להם סיכוי? ואולי היה להם פחות מה להפסיד? כך או כך, על אף הקשיים והרעב הכבד, הם לא נכנעו.

רק הנביא ירמיהו לבדו העז לומר בראש חוצות את המובן מאליו: "הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת, יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר; וְהַיֹּצֵא אֶל-הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה, וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי" (ירמיהו לח).

למען ההגינות, נציין כי ירמיהו לא ביסס את דבריו על ראייה אסטרטגית, חשיבה צבאית או הבנה מדינית של יחסי הכוחות. הוא בסך הכל העביר מסרים שקיבל מה'. מבחינתו, הכישלון וודאי מכיוון שהעם עשה את הרע בעיני ה', ונבוכדנצר אינו שליט אדיר של אימפריה אדירה, אלא כלי משחק סתמי ונטול רצון משלו, שליחו של ה' לביצוע העונש: "וְעַתָּה, אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, עַבְדִּי; וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה, נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ. וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל-הַגּוֹיִם, וְאֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בֶּן-בְּנוֹ–עַד בֹּא-עֵת אַרְצוֹ, גַּם-הוּא" (ירמיהו כז).

שימו לב שירמיהו מנבא גם את מפלתם של הבבלים ("עד בוא עת ארצו גם הוא…"), אך אין לדעת אם מדובר בריאליזם מפוכח, או בתוספת של עורך עלום-שם, שנים רבות לאחר קרות הדברים ואחרי נפילת בבל.

עם זאת, עבור שומעיו – עם הארץ, שרים ומלכים כאחד – הנימוקים של התערבות אלוהית היו תקפים לא פחות מאשר ניתוח רציונלי של המצב הגיאו-פוליטי במזרח הקדום. גם מבחינתם זו הייתה טענה לגיטימית, אך הם לא התעלמו ממנו מהסיבות הרגילות – פטריוטיות, גאווה לאומית וביטחון חסר בסיס.

rembrandt_harmensz-_van_rijn_064
ירמיהו מקונן על חורבן ירושלים, רמברנדט (1630)

השרים דרשו להוציא את ירמיהו להורג בטענה שהוא מרפה את ידי הלוחמים. צדקיהו נכנע וציווה להשליך את הנביא לבור טיט טובעני, אך כאן פעל חוסר ההחלטיות שלו דווקא לטובת ירמיהו – רגע לפני שהנביא שקע אל מותו, המלך הושפע מעצתו של עבד כושי סריס ושלח כוח חילוץ להצלתו.

מכאן הדברים מתגלגלים במהירות אל סופם הבלתי נמנע. ירמיהו מוסתר במקום סודי, המלך שוב בא להתייעץ אתו, וירמיהו חוזר על אותה אזהרה: "אִם-יָצֹא תֵצֵא אֶל-שָׂרֵי מֶלֶךְ-בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ, וְהָעִיר הַזֹּאת, לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ; וְחָיִתָה, אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְאִם לֹא-תֵצֵא… וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים, וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ; וְאַתָּה, לֹא-תִמָּלֵט מִיָּדָם" (ירמיהו לח).

כרגיל, צדקיהו מוצא תירוצים לא להחליט. הוא משביע את ירמיהו שלא לחזור על דבריו באזני השרים פן הדבר יעלה לו בחייו. למעשה המלך לא דואג לירמיהו אלא לעצמו – בשלב זה המתח בחצר מגיע לנקודת רתיחה, וצדקיהו חושש שהשרים יחליטו להיכנע או אף למסור אותו לידי הבבלים כדי להציל את עורם. השרים אכן באים לחקור את ירמיהו, אלא שהוא משקר להם כפי שהנחה אותו צדקיהו: "מַפִּיל-אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן, לָמוּת שָׁם."

זה הרגע האחרון שבו ניתן לשנות את מהלך ההיסטוריה ולגמור את הסיפור בנזק גדול – אך לפחות לא בחורבן טוטאלי – – – אבל זה לא קורה. צדקיהו מתגלה שוב כפחדן חסר עמוד שדרה, והפעם גם ירמיהו מפתיע ובוגד בעקרונותיו בעיתוי הקריטי ביותר. אם הייתה לרגע הזדמנות לתפנית בעלילה, השקר הסופי סוגר עליה את הגולל.

בתשעה בתמוז, שנתיים וחצי לאחר תחילת המצור, מובקעות חומות העיר. צדקיהו ושריו בורחים בלילה מהעיר, נתפסים בערבות יריחו ומובאים למשפט בפני נבוכדנצר היושב בריבלה שבארץ חמת. בני צדקיהו מוצאים להורג לנגד עיניו, אחריהם השרים, ואז מעוורים את עיניו והוא נשלח בנחושתיים לבבל. בתשעה באב, מגיע נבוזראדן לירושלים כדי להשלים את המשימה: להחריב, לשרוף, להגלות.

הגלות אורכת רק שבעים שנה, סקיצה בלבד לזו שתבוא אחרי חורבן הבית השני, אבל התבנית כבר נוצרה ומבשרת רעות: תפיסת מציאות לקויה, שגעון גדלות, מנהיגות חסרת כיוון, האזנה לקול ההמון והתעלמות מקול ההיגיון – יביאו עלינו חורבן נוסף.

הלקח עדיין לא נלמד.

ועוד סיפור קטן בשולי הדברים

בתחילת המצור (ירמיהו לד) מופיע סיפור קטן שמלמד הרבה על אנשי ירושלים. במלאת שבע שנים לשלטונו, מכנס צדקיהו את העם בבית המקדש וכורת עמם ברית לקרוא דרור לכל העבדים והשפחות: "לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ, הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה–חָפְשִׁים: לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ, אִישׁ."

לכאורה, השחרור נובע ממצווה דתית (דברים טו, ויקרא כה), אך כנראה שהיו לכך סיבות פרקטיות: מרבית העבדים הועסקו בעבודות חקלאיות בשדות שמחוץ לעיר, כך שבעת המצור לא היה בהם צורך ובעליהם שמחו להיפטר מהצורך לכלכל אותם. יתכן גם כי המלך רצה לפנות כוח אדם לחיזוק הביצורים, ולחזק את הלכידות החברתית בקרב הנצורים.

העבדים משוחררים, אך זמן קצר לאחר מכן, אולי בהשפעת הפוגה זמנית במצור: "וַיָּשׁוּבוּ, אַחֲרֵי-כֵן, וַיָּשִׁבוּ אֶת-הָעֲבָדִים וְאֶת-הַשְּׁפָחוֹת, אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים; וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת."

זהו שפל של התנהגות בלתי אנושית, וירמיהו מדגיש כי שותפים לו "כל השרים וכל העם". חוסר היכולת לחוש חמלה אנושית ושותפות גורל, גם בשעה כה קשה, מנבא את סופה המר של העיר. לפי ירמיהו, ה' לוקח קשה את הפרת הברית: "אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי, לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ; הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהוָה, אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה, לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ."

וכך היה.

[ואם תחפצו להבין את השתלשלות הדברים שהובילה לחורבן, אתם מוזמנים לקרוא את "תשעה באב: הספירה לאחור"]