תשעה באב: הספירה לאחור

תשעה באב: הספירה לאחור

הפוסט הראשון בסדרה עסק בחודשים האחרונים שלפני החורבן. כאשר בוחנים את השתלשלות האירועים בפרספקטיבה היסטורית קצת יותר רחבה, הרצון לדפוק את הראש בקיר רק מתחזק.

הרקע ההיסטורי לסיפורנו הוא תחילת המאה השישית לפנה"ס. ממלכת יהודה היא פרובינציה זעירה ונידחת הדחוקה בין שתי אימפריות עולמיות, אמריקה ורוסיה של העולם העתיק:

בפינה השמאלית: מצרים!

מדרום-מערב שוכנת ממלכה אדירה בת 2,500 שנה. עוצמתה הכלכלית של מצרים מבוססת על הנילוס המשקה ומפרה אותה מדי שנה. המדבר מגן עליה מכל עבר, וכמעט שאין עליה איומים חיצוניים, אך הפרעונים זקוקים לאספקה סדירה של עבדים שיבנו את מפעלי האדריכלות המגלומניים שלהם. לשם כך הם משעבדים את שכניהם, ביניהם תושבי כנען שרוב הזמן הייתה מחוז מצרי. על כס המלך יושב פרעה נכו II, מלך רב פעלים שהונצח בדפי ההיסטוריה בתור לוזר, ולא בצדק. גם אם הוא הפסיד פה ושם, ממלכת יהודה בוודאי אינה יריב רציני עבורו.

בפינה הימנית: בבל!

אלף שנה לפני הולדת התרבות המצרית קמה במזרח ממלכה מפוארת בשם שומר. גם לה יש מדבר ונהר, ובעצם שניים, ומכאן כינויו של האזור, מסופוטמיה (ביוונית: "בין הנהרות"). בעוד שבמצרים מתחלפות שושלות אך נשמר רצף תרבותי ואתני, במסופוטמיה מתחלפים עמים וממלכות – שומר, אכד, בבל, אשור – כל אחת מהן חזקה, מתוחכמת ושאפתנית יותר מקודמתה. בתחילת סיפורנו מצויה האימפריה האשורית בשלהי תהילתה, והעמים הכפופים לה חולמים להשתלט עליה או לפחות להשתחרר מעולה.

…ובאמצע: כנען

לשתי היריבות הגדולות אין גבול משותף, וביניהן מפרידים ים ומדבר בלתי עביר. נקודת החיכוך היחידה שלהן נמצאת לרוע מזלנו אצלנו בשכונה. רק לאורך חופי הארץ, בדרך הים העתיקה (Via Maris), ניתן לשנע גייסות גדולים. עם זאת, ירושלים רחוקה מהים, ועם קצת זהירות ותבונה פוליטית אין סיבה שנהיה מעורבים בקרב האיתנים הזה.

626 לפנה"ס: אימפריה חדשה נולדת

בשנת 627 מת אשורבניפל מלך אשור והאימפריה הענקית שלו מתחילה להתפורר. ברחבי הממלכה מתמרדים עמים ושבטים, ביניהם הכשדים, עם לוחמני דובר שפה שמית, שמוצאו מאזור הביצות שבדרום בבל (המובן המקורי של שמם הוא כנראה "הכובשים"). בראשם עומד מצביא אלמוני בשם נבופלאסר, שמשתלט על בבל ומכריז על עצמו כמלך שיחזיר את עטרת בבל ליושנה. בשנת 612 הוא מחריב את נינווה בירת אשור ומשלים את ההשתלטות על האימפריה הניאו-בבלית.

neo-babylonian_empire
בשיאה כללה האימפריה הניאו-בבלית שטחים שהיום מצויים בעיראק, איראן, כווית, סוריה, טורקיה, מצרים, סעודיה, ירדן, לבנון, ישראל וקפריסין

 

הכשדים ומכונת הזמן

הכשדים מככבים באחד האנכרוניזמים המביכים בתנ"ך. אנכרוניזם הוא כשל כרונולוגי: למשל, אם בתעודה שאמורה להיות מהמאה ה-19 מוזכרת תל אביב, ברור שמדובר בזיוף כי תל אביב טרם נוסדה אז. כאשר בספר בראשית מסופר שאברהם בא מאור כשדים, בעוד שהוא חי כאלף שנה לפני הופעתם, אפשר ללמוד מכך שני דברים: שהסופר לא ידע היסטוריה (כבר אז החרדים התחמקו מלימודי ליבה?); ושהסיפור נכתב במאה השישית לפנה"ס.

609 לפנה"ס: ישראל נגד מצרים – 1:0

נבופלאסר מתקדם צפונה לכיוון חרן שבצפון סוריה. סוריה היא חלק מכנען, וכנען היא חלק ממצרים – כך רואה זאת פרעה נכו, שמוביל צבא שכירי חרב וצי ספינות קרב במטרה לחבור לשרידי צבא אשור. מצרים אמנם סבלה בעבר תחת הכיבוש האשורי, אך כעת היא חוששת יותר מהבבלים החדשים המתקדמים בסערה, ומעמים נוספים שלאחר נפילת אשור יוצאים נגד מצרים.

פרעה פונה לעמק יזרעאל, ומופתע לגלות במגידו את צבאו של יאשיהו מלך יהודה. לא ברור למה החליט יאשיהו לצאת לקרב לא-לו, ופרעה מנסה להניא אותו מלהילחם: "מה לי ולך מלך יהודה, לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי". יאשיהו לא מקשיב לעצתו ונופל בקרב. פרעה ממשיך לחרן, מובס בידי נבופלאסר וחוזר הביתה. בדרך הוא עובר בירושלים, אוסר את המלך יהואחז וממליך את אחיו יהויקים, ומטיל מס כבד של מאה כיכר (3.5 טון!) כסף וכיכר זהב.

ירמיהו לא מנבא טובות

ירמיהו החל את הקריירה שלו בימי יאשיהו, שעשה את הישר בעיני ה'. תחת יהויקים נבואותיו מקבלות גוון שחור ומאיים, ומעוררות את זעם הכוהנים והעם, אשר רוצים להמיתו. אחד מהם, פשחור הכהן, פקיד-נגיד (?) בבית ה', אף מכה אותו ושם אותו במהפכת – אולי כלא ואולי מכשיר עינויים.

הפשחורים ימשיכו להציק לירמיהו, שמכאן ועד סוף הסיפור שוב ושוב נזרק לכלא ומוצא ממנו, נידון למוות וניצל. הזיגזוג משקף את הפכפכות ההמון והמלך, אשר פוחדים מנבואותיו אך אינם מוכנים להסיק את המסקנות הנובעות מהן.

605 לפנה"ס: נא להכיר – נבוכדנצר!

פרעה נכו לא מוותר לבבלים, אך בשנת 605 לפנה"ס הוא מובס בקרב כרכמיש בידי נבוכדנצר, בנו של נבופלאסר. הבבלים רודפים אחרי צבא מצרים ובדרך מטילים מצור על ירושלים. יהויקים מבין שמאזן הכוחות השתנה ומעביר את נאמנותו ואת מסיו לנבוכדנצר.

נבוכדנצר, שבינתיים הוכתר למלך, ממשיך לחזק ולהרחיב את גבולות האימפריה. בשנת 601 הוא מנסה לכבוש את מצרים ונבלם בעזה. יהויקים חושב משום מה שזו הזדמנות להפסיק לשלם מסים. איך אמרה ג'וליה – !Big mistake

597 לפנה"ס: המצור הראשון על ירושלים

בעקבות מרד המסים, נבוכדנצר שוב צר על ירושלים, ואחרי שלושה חודשים היא נכנעת. יהויקים מת במהלך המצור ובנו יהויכין מוגלה לבבל עם בני משפחתו, הכוהנים, השרים, גיבורי החיל וכל החרש והמסגר, וכמובן אוצרות המקדש ובית המלך. בעיר נותרת "דלת עם הארץ", ועליהם ממליכים הבבלים את אחיו של יהויקים, צדקיהו בן ה-21, בדרישה מפורשת "להיות ממלכה שפלה, לבלתי התנשא, לשמור את בריתו לעומדה".

596-593 לפנה"ס: כרטיס צהוב לצדקיהו

צדקיהו נותר בלי כסף, בלי צבא ובלי מנגנון, ומעמדו רעוע כמי שהומלך בחסד הכובש הזר. בינתיים משוחרר יהויכין מהכלא הבבלי ומוכרז כמלך יהודה, פרקטיקה מקובלת שנועדה לשמור על השקט בקרב הגולים ולהציב איום מתמיד על המלך שנשאר. נביא בשם חנניה מתנבא כי בקרוב ישיבו הבבלים את הגולים, את אוצרות המקדש ואת יהויכין לירושלים. לא פלא שצדקיהו נלחץ. כשהוא שומע שמלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון מתכננים מרד, הוא מתפתה להצטרף.

נבוכדנצר עסוק במרידות בעילם ובבבל. לא מתאים לו כרגע מלחמה במערב, ובמקום זה הוא מזמן את צדקיהו לשיחת נזיפה. ירמיהו מנצל את הנסיעה ושולח עם שריה בן נריה, שר המנוחה*, ספר ובו נבואות חורבן על בבל. הוא מצווה עליו לקרוא מהספר, לקשור עליו אבן ולהשליכו לנהר. טקס הוודו לא עבד וגם הנזיפה לא הופנמה.

  • תפקיד "שר המנוחה" אינו ידוע לנו. כנראה שהוא לא היה אחראי לנוחות הספות בארמון אלא למנחות שקיבל המלך.

592-589 לפנה"ס: בינתיים במצרים

פסמטיק II, בנו של פרעה נכו, מנהל מערכה צבאית מוצלחת בארץ כוש שבדרום מצרים, ובעקבותיה מקבל ביטחון ויוצא למסע צבאי לדרום ארץ כנען. המסע עובר בשקט, אך מעורר רעשים ורחשים אצל מלכי האזור. בשנת 589 יורש אותו בנו, פרעה חפרע, וגם הוא מתחיל לחתור ולסכסך. בהשפעתו מתמרדים מלכי עמון וצור. צדקיהו, כמו אחיו יהויקים לפניו, לא קורא נכון את המפה. הוא תופס אומץ ומפסיק לשלם מסים לבבל… !Big mistake? Huge

589 לפנה"ס: המצור השני

כמסופר בפוסט הקודם, ימי ירושלים האחרונים הם סיפור עצוב של כאוס וחוסר מנהיגות. נבוכדנצר לוקח את המרד במלוא הרצינות, מגיע בראש צבאו ובונה סוללות מצור סביב העיר. הרעב בעיר מחמיר, וכך גם נבואות החורבן של ירמיהו. פשחור והשרים שוב רוצים לזרוק אותו לכלא, אך צדקיהו שומר עליו. צדקיהו הוא בחור טוב אך חלש ובלתי החלטי, שפוחד משריו ומירמיהו באותה מידה. הוא מאמין שלירמיהו יש פרוטקציה אצל היושב במרומים ומבקש שיתפלל למענם, אבל לא מוכן לפעול על פי עצתו.

ירמיהו מנצל הפוגה זמנית במצור עקב התקרבות הצבא המצרי – שנסוג ברגע האחרון – ומנסה להימלט מהעיר. הוא נתפס ומושלך לבית הכלא בעוון בגידה. צדקיהו מבריח אותו משם בסתר ושואל אם יש חדש מאת ה'. "יש", עונה ירמיהו, "ביד מלך בבל תינתן".

francesco_hayez_017

שחרור העבדים שלא קרה

בתחילת המצור מופיע סיפור קטן שמלמד הרבה על אנשי ירושלים. במלאת שבע שנים לשלטונו מכנס צדקיהו את העם בבית המקדש וכורת עמם ברית לקרוא דרור לכל העבדים והשפחות העבריים. זו אמנם מצווה דתית, אך המטרה היא להגדיל את מספר הגברים הכשירים ולחזק את הלכידות החברתית בקרב התושבים. העבדים משוחררים, אך זמן קצר לאחר מכן – אולי בהשפעת אותה הפוגה מדומה במצור – בעליהם תופסים ואותם וכובשים מחדש לעבדות.

זהו שפל של התנהגות אנושית, שירמיהו מדגיש כי שותפים לו "כל השרים וכל העם". חוסר היכולת לחוש חמלה אנושית ושותפות גורל גם בשעה כה קשה, מנבא את סופה המר של העיר. לדברי ירמיהו, ה' לוקח קשה את הפרת הברית: "אתם לא שמעתם אליי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו; הנני קורא לכם דרור נאום ה', אל החרב, אל הדבר ואל הרעב, ונתתי אתכם לזוועה לכל ממלכות הארץ".

וכך היה.

 

מודעות פרסומת

תשעה באב: אז למה חרב בית המקדש?

תשעה באב: אז למה חרב בית המקדש?

בצירוף מקרים קוסמי, מציין העם היהודי שני אסונות טראומטיים באותו יום, תשעה באב. האירועים שהובילו לחורבן בית שני מוכרים היטב. אין ספק שזו הייתה הסתבכות מיותרת וחסרת סיכוי – אבל מה לגבי חורבן בית ראשון?

בית המקדש הראשון נחרב בשנת 586 לפני הספירה בידי נבוזראדן "רב טבחים", שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל. לפי חז"ל, המקדש חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפי מקורות יותר רציניים, ביניהם התנ"ך עצמו, הסיבות היו פחות דרמטיות – טיפשות, קוצר ראות וחוסר מנהיגות. כך או כך, בית המקדש נשרף, כלי המקדש ואוצרות המלך נבזזו, ותושבי ירושלים הוגלו. 140 שנה אחרי ממלכת ישראל, באה גם ממלכת יהודה אל קיצה. זה סופה של ההיסטוריה המקראית.

אז למה ואיך זה קרה?

נתחיל ישר מהסוף: זה קרה כי לאף אחד לא היה מספיק שכל ואומץ לקום ולעצור את זה.

ממש כמו בחורבן מס' 2, ממלכת יהודה הזעירה התמרדה נגד מעצמה עולמית חזקה ממנה בכמה סדרי גודל. האימפריה הבבלית יכלה להסתדר בלי המסים שהעלה לה צדקיהו מלך יהודה, אלא שאימפריות אינן יכולות להרשות לעצמן למחול על כבודן. זה עלול להתפרש כסימן של חולשה בעיני הנתינים ולעודד מרידות נוספות. לכן התעקש נבוכדנצר לצור כמעט שלוש שנים על ירושלים. זה לא הרבה – על העיר צור הוא צר שלוש עשרה (13!) שנים. לאימפריות יש סבלנות של פיל.

הרעיון המופרך להפסיק לשלם מסים לבבל לא בא כנראה מצדקיהו, מלך צעיר וחסר ביטחון שהוצנח לתפקידו על ידי הבבלים לאחר כישלון המרד הקודם. האחראים היו שריו שקיבלו הבטחות מעורפלות לתמיכה מצרית ולהצטרפות כמה מהשכנים, וחשבו שנבוכדנצר יהיה עסוק בדיכוי מרידות אחרות.

מהר מאד הסתבר שההימור כשל. המצרים שלחו כוח סמלי והתקפלו, המלכים השכנים חיכו לראות איך זה מתפתח, ונבוכדנצר לא הראה סימני וויתור והקצה למשימה כמה ממצביאיו הבכירים.

צדקיהו הועמד בפני דילמת המהמר שהפסיד את כל כספו בקזינו: האם למזער נזקים, לספוג את ההפסד הכואב ולצאת בידיים ריקות; או להמשיך להמר על כסף שאינו שלך, להסתבך עם המאפיה ולהסתכן במוות או קטיעת איברים?

כעת נדרשה החלטה אמיצה, אבל אומץ לא היה הצד החזק של צדקיהו, וגם לא החלטיות. מולו ניצבו השרים המתלהמים שהאמינו בסיסמאות הפטריוטיות של עצמם, והעם שנסחף אחריהם. חלק מהתושבים נמלטו אמנם מחוץ לחומות, אך הרוב נשארו ולא הראו סימני כניעה.

זה המקום להזכיר כי בעקבות ניסיון המרד הכושל תשע שנים לפני כן, הוגלו לבבל בני משפחת המלוכה, כהני המקדש, השרים, גיבורי החיל וכל החרש והמסגר. בעיר נותרה רק "דלת עם הארץ", ויתכן שזה מסביר מדוע במצור הקודם נכנעה העיר אחרי 3 חודשים, ואילו הפעם זה לקח 30 חודש. אין לדעת אם בני דלת העם היו קשוחים ואמיצים יותר, או שהיו טיפשים יותר ולא הבינו שאין להם סיכוי, או שהיה להם פחות מה להפסיד. בכל מקרה, על אף הקשיים והרעב הכבד הם לא הראו סימני כניעה.

רק הנביא ירמיהו לבדו העז לומר בראש חוצות את המובן מאליו: "היושב בעיר הזאת ימות בחרב, ברעב ובדבר, והיוצא אל הכשדים יחיה והייתה לו נפשו לשלל וחי".

rembrandt_harmensz-_van_rijn_064
ירמיהו מקונן על חורבן ירושלים, רמברנט (1630)

השרים דרשו להוציא את ירמיהו להורג בטענה שהוא מרפה את ידי הלוחמים. צדקיהו נכנע וציווה להשליך את הנביא לבור טיט טובעני, אך כאן פעלה חוסר ההחלטיות שלו דווקא לטובת ירמיהו – רגע לפני שהוא שוקע אל מותו, המלך מושפע מעצתו של עבד כושי סריס ושולח כוח חילוץ להצלתו.

מכאן הדברים מתגלגלים במהירות אל סופם הבלתי נמנע. ירמיהו מוסתר במקום סודי, המלך שוב בא להתייעץ אתו וירמיהו חוזר על אותה אזהרה: אם תצא אל הבבלים, תינצל; אם לא – העיר תישרף וגם אתה לא תימלט.

צדקיהו שוב מוצא תירוצים לא להחליט, ומשביע את ירמיהו שלא לחזור על דבריו באזני השרים כדי שהם לא ימיתו אותו. למעשה המלך לא דואג לירמיהו אלא לעצמו – בשלב זה המתח בחצר מגיע לנקודת רתיחה, וצדקיהו חושש אולי שהשרים יחליטו להיכנע או אף למסור אותו לידי הבבלים כדי להציל את עורם. השרים אכן באים לחקור את ירמיהו, אלא שהוא משקר להם כפי שהנחה אותו צדקיהו: בסך הכל התחננתי בפני המלך שלא יחזיר אותי לכלא.

זה הרגע האחרון שבו ניתן לשנות את מהלך ההיסטוריה ולגמור את הסיפור בנזק גדול – אך לפחות לא בחורבן טוטאלי. זה לא קורה. צדקיהו מתגלה שוב כפחדן חסר חוט שדרה, והפעם גם ירמיהו מפתיע ובוגד בעקרונותיו בזמן הקריטי ביותר. אם הייתה אופציה לתפנית בעלילה, השקר הסופי סוגר עליה את הגולל.

בתשעה בתמוז, שנתיים וחצי לאחר תחילת המצור, מובקעות חומות העיר. צדקיהו ושריו בורחים בלילה מהעיר אך נתפסים בערבות יריחו ומובאים למשפט בפני נבוכדנצר היושב בריבלה שבארץ חמת. בניו מוצאים להורג לנגד עיניו ואחריהם השרים, ואז מעוורים את עיניו והוא נשלח בנחושתיים לבבל. בתשעה באב נבוזראדן מגיע לירושלים להשלים את המשימה: להחריב, לשרוף, להגלות.

הגלות אורכת רק שבעים שנה, סקיצה בלבד לזו שתבוא אחרי חורבן הבית השני, אבל התבנית כבר נוצרה ומבשרת רעות. תפיסת מציאות לקויה, שגעון גדלות ומנהיגות חסרת כיוון יביאו עלינו חורבן נוסף, והלקח עדיין לא נלמד.