כולם יודעים שפורים נקרא פורים לזכר איזה פור שהופל – אבל למה בעצם? מדוע נחשבת דווקא הפלת הפור לאירוע המרכזי של המגילה? במה זכה הפור הצנוע – אבן, חתיכת חרס או חלוק נחל – שחג כה פופולרי ייקרא על שמו? ושאלת בונוס: למה לגורל יש לב של אבן?
התנ"ך מלא בגורלות למיניהם, ולא רק בפורים. אבותינו נעזרו בו לקבלת החלטות גורליות – וגם פחות גורליות. במהלך הדורות הגורל איבד מקסמו, אבל גם בעידן הרציונלי של ימינו הוא עדיין איתנו, רק בתחפושת אחרת.
למה הופל הפור?
סיפור הפור מתרחש בפרס, בין המאה החמישית לשלישית לפנה"ס. המלך אחשוורוש מעלה לגדולה את המן בן המדתא וכל עבדי המלך כורעים ומשתחווים לו, חוץ ממרדכי. בתור יהודי, הוא מסביר, הדבר אסור עליו. המן הזועם מחליט להיפרע ממרדכי החצוף, ובאותה הזדמנות להשמיד גם את כל בני עמו.
רצח עם אינו פרויקט של מה בכך, ובלי עזרת הכוכבים, איך תצלח המשימה? בשושן הבירה, כמו בכל העולם הקדום (ובמקומות רבים גם היום, הודו למשל) לא עושים אף צעד משמעותי לפני קביעת המועד המתאים על ידי איש מקצוע: אסטרולוג, מפרש חלומות, קורא בעננים, מנחש בקרביים, סופר ציפורים נודדות, מטיל מקלות או מטבעות…
לארמון מוזמן מפיל פורים, ובטכניקה שאינה מפורטת במגילה נקבע התאריך: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן, מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר."
זה אינו הליך פרוצדורלי גרידא, אלא אירוע דרמטי שמצדיק את קריאת החג על שמו. הפלת גורל היא כאמור מנהג נפוץ במקרא, אך במגילת אסתר הופעתה היא אירוע חריג. במגילה כולה לא מוזכר שם אלוהים אפילו פעם אחת, ואת העלילה מניעים בני אנוש, ובעיקר בנות אנוש. יש רק התערבות אחת ויחידה של כוח עליון – הפלת הפור.
ברור למה המן, עובד אלילים נבער שכמותו, מייחס חשיבות רבה לקביעת התאריך הגורלי; פחות ברור למה זה אמור להעסיק גם את הסופר המקראי המשוחרר מכבלי אמונות טפלות. אך מסתבר שהפלת הפור היא אקט משמעותי לכותב המגילה ולמפרשיה לאורך הדורות.
חז"ל מקדישים לנושא דיונים ארכניים ותיאוריות מתמטיות סבוכות שקושרות את תאריך היעד ליום הולדתו ופטירתו של משה, ז' באדר. לא חסרים גם חישובים אחרים, פתלתלים לא פחות, וחישובים קבליים שגם הם קשים להבנה. ניכר שההסבר אינו פשוט גם עבור המאמינים, כפי שתהה האדמו"ר מגור: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר?"
הנחת היסוד היא שכך סייע אלוהים, בדרכו הנסתרת, להתרחשות הנס. איך בדיוק הקב"ה השפיע על התוצאה? האם אלוהים אכן משחק בקובייה? כנראה שזו שאלה שמעסיקה רק חסרי אמונה כמוני, כי למזלנו, הסקפטיות אינה במקומה. במבחן התוצאה, זה עבד: אלוהים דאג שהפור ייפול על יום מבורך, שבו ליהודים לא יאונה כל רע.
כאמור, לחז"ל לא היה קל עם הקונספט, אך לאחר שהם קיבלו אותו ונתנו לו גושפנקא רשמית, הפכו הגורלות לחלק בלתי נפרד של הפולקלור היהודי, והשימוש בהם נפוץ בכל עדות ישראל לאורך הדורות.
איך אתם מעדיפים את הגורל שלכם?
מקור המילה הפרסית "פור" הוא באכדית, pūru, מילה עתיקה שהגיעה מהשוּמֵרית ומובנה "אבן". עורך המגילה לא היה בטוח שקוראיו מכירים את המילה הפרסית ופירש "פור הוא הגורל".
לאשורים היו שתי שיטות לניבוי – או קביעת – העתיד: pūru ṣalā'u – להטיל גורל; pūru karāru – למשוך גורל. לא ברור למה שימשה כל שיטה וכיצד היא בוצעה. נראה לי שבהטלת הפור הכוהן הפיל את האבן מעל ציור רצפה מקודש (בדומה למשחק "קלאס"), והסיק מסקנות ממקום הנפילה, או שאולי האבן דמתה לקוביית משחק של ימינו; משיכת פור היא שליפת חרס מתוך כד (בדרך כלל בידי מישהו תמים, ילד או בתולה קשורת עיניים). בדרך הראשונה יש תחושה שהגורל "פתוח" ונקבע באותו רגע; בשנייה, הבחירה מצומצמת יותר והאפשרויות נקבעו מראש.
כמו הפור, גם מובנה המקורי של "גורל" הוא "אבן, חלוק". להטלת גורל השתמשו באבנים מיוחדות שהוקצעו מאלמוגים מהים האדום, שהיו ענף ייצוא מכובד של ארץ כנען. כך התגלגלה המילה "גורל" ליוון, וקיבלה מובן חדש: המילה היוונית לאלמוג היא korralion, "אבן קטנה". השם "קורל", שכיכב בחדרי היולדות בשנות ה-90, הוא שם כמעט עברי!
גורל יום הכיפורים
מגילת אסתר היא מהספרים המאוחרים בתנ"ך, וקדמו לה דורות רבים של הטלת גורלות למטרות שונות. הגורל הראשון ממלא תפקיד מרכזי בטקס מיסטי, פגאני ובלתי שייך בעליל לתנ"ך: שילוח השעיר לעזאזל. זהו לב לבה של עבודת יום הכיפורים, הכפרה עצמה.
פרק טז בספר ויקרא נפתח באזכור קצר של מות שני בני אהרון מסיבה לא ברורה, שאחריו מתבקש אהרון לקיים טקס מוזר, שאולי קשור לאירוע הטראגי ואולי לא. מאת עדת בני ישראל נלקחים שני שעירי עזים לחטאת ומובאים מול אוהל מועד –
"ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה'; ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יעמד חי לפני ה', לכפר עליו – לשלח אתו לעזאזל, המדברה."
בלי הסברים והקדמות, בסגנון חסכוני למופת, מוצגת כאן תזה חתרנית שאין כדוגמתה בשום מקום אחר במקרא: בעולמנו יש אלוהים ויש עזאזל. פיפטי-פיפטי.
אהרון שוחט את השעיר שעלה בגורל לחטאת, מזה את דמו לכל עבר (הוא שוחט גם פר, כך שדם לא חסר) ומכפר באמצעותו על טומאותיהם, פשעיהם וחטאותיהם של בני ישראל. אחרי משחק הדמים, בלי להתקלח או לפחות להחליף בגדים, מביאים לו את השעיר החי –
"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאתם; ונתן אותם על ראש השעיר, ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, אל ארץ גזירה; ושילח את השעיר במדבר."
לא נעים, אבל שעיר מוכשר יכול לשרוד גם במדבר. יחסית לתאוות הקורבנות של המקרא (שהומרה בימינו לאובססיית "על האש"), השעיר המתרחק אל האופק מציע תמונת סיום אופטימית, וחסר רק קולו המרגיע של דיוויד אטנבורו.
לחז"ל, הסוף הפתוח דווקא הפריע. לפי פרשנותם, יש להשליך את השעיר לעזאזל מצוק גבוה עד שגופו נעשה "איברים איברים", וכך התנהל הטקס בימי בית שני. להמצאה האכזרית הזאת אין כל בסיס בטקסט, אבל לך תתווכח עם חז"ל.
(על השעיר לעזאזל כתבנו בהרחבה בפוסט "יום כיפור: שופר לעזאזל")
אורים ותומים
הגורל הבא הוא סוג מיוחד ומסתורי ששימש במקדש, האורים ותומים שאותם ענד הכוהן הגדול על חזהו, ובהם נועצו במקרי חירום, "משפט האורים". האורים והתומים היו קשורים לחושן, שבו משובצות 12 אבנים יקרות – אך לא ברור אם הם היו חלק מאותן אבנים, או אלמנט נפרד.
גורל ונדל"ן
גורלות ונדל"ן הולכים טוב יחד, מכיוון שקרקע היא משאב מוגבל וקשה לחלוקה. גם באנגלית, המילה lot מציינת הן "גורל" והן "חלקה" במובן המקרקעין.
בספר במדבר, מצווה ה' על משה לחלק את הארץ בין בני ישראל לפי מטות (איכשהו זה יוצא תשעה וחצי מטות). בספר יהושע, תפקיד הגורל מתרחב לאינספור אזכורים של רישומי מקרקעין ברזולוציה הולכת וגדלה. הגורל הופך לכלי עבודה יומיומי בטאבו.
הקשר שרד גם אחרי ימי המקרא, כפי שרואים בתצלום ההיסטורי של הגרלת קרקעות אחוזת בית, עם צדפים במקום אבנים. ממש בימים אלה, נערכות הגרלות לזוכים בדירות בתוכנית "מחיר למשתכן".
גורל ומלחמה
הפלת גורל היא כלי תומך החלטות, זמין, קל לתפעול וחסין מכישלון, והשימוש בו מתרחב. בפתח ספר שופטים, מייד לאחר מות יהושע, מנהלים בני ישראל דיאלוג עם אלוהים:
"וישאלו בני ישראל בה' לאמר: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להילחם בו. ויאמר ה', יהודה יעלה; הנה נתתי את הארץ בידו. ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי, ונלחמה בכנעני, והלכתי גם אני אתך בגורלך."
בניגוד לרושם שנוצר בפסוק הראשון, אלוהים לא ממש "אומר" שיהודה יעלה, אלא מבטא את רצונו באמצעות פתק או חרס שנשלף מכד. סיכוי של 1:12. או אולי אחד לתשע וחצי?
גורל אכזר
בספרים המאוחרים יותר של התנ"ך מצבו של הגורל מידרדר. אצל ישעיהו, מפילי גורלות נמנים על הגרועים שבגרועים. בנבואת הזעם שלו הוא מונה רשימה ארוכה של בני עוולה שאין להם סיבה לצפות שאלוהים ירחם עליהם: בני עננה זרע מנאף ותזנה, ילדי פשע זרע שקר ומה לא. העוסקים בגורלות מוזכרים בצמוד לגדולי החלאות: "שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים. בחלוקי נחל חלקך, הם הם גורלך, גם להם שפכת נסך, העלית מנחה."
הפסוק נאמר בלשון נקבה, כך שכנראה היו אלה הנשים שהטילו גורלות בחלוקי נחל. הן מואשמות גם בעבודה זרה, וגרוע מכך, נזכרות בנשימה אחת עם שוחטי הילדים!
שימו לב לקשר המתמשך בין הגורל לאבנים, חלוקי נחל במקרה שלנו; וכן למשחק המילים בין חלוקי נחל = חלקך (במובן "גורלך"), שמזכיר גם את חלוקת הארץ בימי יהושע.
ארץ החיות המוזרות
בישעיהו לד, הגורל משמש את הנביא למטאפורה מבריקה. אחרי שהוא מתאר את הרעות שיבואו על הארץ, שתהפוך לשממה מוחלטת שבה יקננו חיות פרא מוזרות – קאת וקפוד וינשוף, תנים ובנות יענה, ציים את איים, ושעיר ועוד כהנה וכהנה, ה' מקבץ את כל החיות, "והוא הפיל להן גורל, וידו חלקתה להם בקו עד עולם, יירשוה לדור ודור, ישכנו בה."
אלוהים מפיל גורל, מותח קווי סימון ומחלק את המגרשים – לחיות! חסר רק רישום בטאבו. אלוהים הוא מייסד ארץ יצורי הפרא.
הגורל כבלש
ביהושע ז, הגורל מופיע בתפקיד גלאי אמת קדום. לאחר כיבוש יריחו, מתגלה שלמרות האיסור המפורש היה מי שמעל בחרם ולקח לכיסו מהשלל. באמצעות סדרה של הטלות גורל מאתר יהושע את השבט, המשפחה, הבית ובסוף את העבריין עצמו. השלל אכן נמצא באוהלו של עכן בן כרמי, רכושו מוחרם והוא נסקל ונשרף.
במקום אחר, הספינה שבה בורח יונה נקלעת לסער גדול ועומדת לטבוע. לאחר שהמלחים ניסו ונואשו מכל שאר הדרכים, נותר מוצא אחרון: "ויאמרו איש אל רעהו, לכו ונפילה גורלות, ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו; ויפילו גורלות, וייפול הגורל על יונה."
בניגוד למגילה, בספר יונה אלוהים דווקא אקטיבי ונוכח. בין השאר הוא מעורר את הסער הגדול וממנה דג גדול שיבלע את יונה. בין שני מפגני הכוח המרשימים הללו, הוא מוצא זמן לסדר את תוצאות ההגרלה. הגורל כטאץ' קטן של המאסטר.
גורל אישי
במשלי טז מוזכר גורל נוסף, כחלק מתיאור תכונות האדם ההולך בדרך הנכונה: "טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו."
משלי מדבר על הטלת גורל אישית, של האדם בינו לבין עצמו. הוא מסתיר את הפתקים בחיקו, שולף אחד מהם ומקבל עליו את ההחלטה, כי היא משפט האל. זהו מעשה אינטימי, ללא עדים, ולכן הוא ההוכחה לאמונה שלמה.
גורל ליישוב סכסוכים
במשלי יח נזכר עוד שימוש חיובי לגורל: "מדיינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד". "מדיינים" הם אנשים שמתדיינים בבית דין, או אולי אנשי מדון; "עצומים" הם יריבים שלהם סכסוך גדול ועצום. הגורל הוא הפתרון המומלץ ליישוב סכסוכים חסרי פתרון.
חיים ומוות ביד הגורל
מאות שנים לאחר מכן, מתאר יוסף בן מתתיהו שתי הפלות גורל: האחת ביודפת – שם הוא נכח בעצמו, סידר שיהיה האחרון שיישאר וכך הציל את חייו; והשנייה במצדה, שם הוא לא נכח ואין לדעת אם הסיפור הדרמטי אכן קרה באמת.
"אחר כך הפילו גורל והעלו מתוכם עשרה אנשים שיהיה עליהם להרוג את כל השאר … הם הרגו את כולם בלי להירתע וקבעו ביניהם אותו כלל : זה אשר עליו ייפול הגורל יהרוג את תשעת האחרים ולאחר מכן יישלח יד בנפשו."
מפעל הפיס
בשנת 1951 נולד מוסד ההימורים הרשמי של מדינת ישראל הצעירה, מפעל הפיס, כיוזמה של ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח למימון הקמת בתי חולים ומרפאות. גזבר העירייה, בן-ציון ארגוב, הציע את המילה המשנאית "פיס" וכך היה.
גם "פיס" היא ממשפחת האבנים. לפי חלק מהמפרשים, מקור המילה בשורש פ-ס-ס, שקרוב לשורש פ-צ-ץ ומציין שבירה לפיסות קטנות. לפי תיאוריה אחרת, המקור הוא במילה היוונית psephos, אבן קטנה או חלוק נחל ששימש להטלת גורל, וממנו באה גם המילה "פסיפס". כך או כך, הגורל קשור תמיד לאבנים.
הפלת גורלות ("פייסות") הייתה נהוגה במקדש בימי בית שני , ושימשה לבחירת הכוהנים שיבצעו את העבודות השונות. הקרבת הקורבנות הייתה עסק משתלם, שכן חלקים מהקורבן נשארו אצל הכוהן. כדי למנוע אפליה, נערכו במקדש פייסות, הגרלות מורכבות שכללו ספירת אצבעות. הגרלות דומות נהוגות עד היום בצבא, כאשר צריך לשלוח מישהו למשימה לא נעימה ואף אחד לא מתנדב.
מפרשי המקרא, שלא היו חזקים בבלשנות, סברו ש"פיס" בא מלשון "פיוס", והכוונה למניעת מריבות בין הכוהנים. כאמור, היום הסברה המקובלת היא שמדובר באבן קטנה.
הטלת מטבע
עברו אלפיים שנה והגורל עדיין נמצא איתנו, כידוע לכל מי שראה פעם משחק כדורגל. הגורל, פעם כוח מסתורי רב עוצמה, מצטמצם היום להחלטה מי יבעט ראשון בכדור. בעבר היו אף משחקים שהוכרעו בהטלת מטבע, עד להמצאת שיטת הפנדלים בשנות ה-70.
הטלת מטבע מקובלת לקביעת סדר ולקבלת הכרעות מכל הסוגים – בפרלמנטים, במגרשי הקריקט, בבורסה. היא נחשבת לשיטת הכרעה מהירה, אקראית, זמינה ופשוטה. במילה אחת: הוגנת.
גורל והגרלה
הגורל נתפס כחסר פניות והוגן במאת האחוזים, אך ממנו נגזר מושג דומה אך מפוקפק יותר, ההגרלה. מהי הגרלת הלוטו (lotto ו-lottery נגזרות אף הן מאותו lot) אם לא הטלת גורלות עם מספרים? ומהי הרולטה?
יש הבדל גדול בין הטלת מטבע שסיכוייה פיפטי-פיפטי, ובין הגרלת הלוטו שבה הסיכוי לזכות הוא אחד ל-18 מיליון. האקראיות היא אותה אקראיות, אך הקזינו תמיד זוכה. השפה יוצרת בלבול מכוון בין הגורל ההוגן, ובין ההגרלה שלרוב אינה כזאת.
גורל ומזל
אי אפשר לדון בגורל בלי להזכיר את אחותו, מזל. בתנ"ך היא מוזכרת רק פעם אחת, במלכים ב' כג, ולשלילה. המלך יאשיהו עושה סדר במקדש ומוציא ממנו את כל חפצי העבודה הזרה, וכן: "השבית את הכמרים אשר נתנו מלכי יהודה … ואת המקטרים לבעל, לשמש ולירח ולמזלות, ולכל צבא השמים."
המזלות הם כוכבי הלכת והמקרא אינו מייחס להם משמעות כלשהי, אך אצל חז"ל התמונה משתנה. בתחילה גם אצלם המזלות התקשרו לעבודה זרה, מובן שהשתמר בצירוף "עובדי כוכבים ומזלות" (ששרד עד היום בביטוי "אוכלי חמאת עכו"ם", שנשמע כמו קללה מעליבה במיוחד).
בהמשך, חכמי הגמרא גיירו את מפות הכוכבים, כשהם מייחסים כמובן את חוכמת השמיים לנפלאות האל. בחוסר מודעות מסוים, הם אימצו את גלגל המזלות האלילי של הבבלים. האסטרולוגיה הבבלית הייתה כה ידועה ונפוצה, עד שנתפסה כעובדה שאין להרהר אחריה. זו הסיבה שהמאזניים, הבתולה וכל השאר מופיעים על רצפות בתי כנסת קדומים.
מזל נאחס
בימינו נטולי האמונה, הגורל והמזל ירדו מגדולתם. הם נתפסים כמשהו שבין אמונה תפלה ובין סעיף הבלת"ם (בלתי מתוכנן) שבכל תקציב מוקצים לו 10% להוצאות בלתי צפויות. גורל ומזל נתפסים כמילים נרדפות, אך לא לגמרי. המזל כולו אקראיות, הכרה בחוסר היכולת לתכנן ולהצליח בעולם מורכב, לא תמיד מובן ולעתים אף עוין. לכן מאחלים ומקווים תמיד למזל טוב. הגורל נתפס כמשהו שאינו מקרי, לרוב בהקשר שלילי של "גזירת גורל", משהו שנקבע מראש ולמרות כל המאמצים – בסוף ידו על העליונה.
רצוי לא לסמוך על המזל, אבל זה לא קל. הצורך באחיזה כלשהי בתוך חשיכת האקראי מוביל אותנו שוב ושוב לחשיבה לא רציונלית, ואולי טוב שכך. האמונה שיש לי שליטה על תוצאות הקוביות הובילה אותי להרבה ניצחונות בשש בש. כשזה עבד, הייתי בלתי מנוצח; חבל שזה לא תמיד עבד.
הגורל של היום זה לא הגורל של פעם
הגורל עבר מהפך של מאה ושמונים מעלות. בעבר האמינו שהוא ביטא את רצון האל, הייתה לו כוונה ומשמעות, ולכן סמכו עליו ללא עוררין. היום, הגורל הוא פתרון כה מוצלח מהסיבה ההפוכה: אנו חושבים שהוא אקראי ונטול כל כוונה ומשמעות. לכן אנחנו מוכנים לסמוך עליו ולקבל את הכרעתו.
איך אמר הכוהן הגדול? לעזאזל עם הגורל הזה!
(עוד בענייני פורים ומסכות, למי שטרם קרא: מסכה חה חה)
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 