מכל שמותיו של חג הפסח, היפה מכולם הוא "חג החירות". היציאה מעבדות לחירות היא התמה המרכזית של החג, שסימל במשך אלפיים שנות גלות את כל מה שהיה חסר לנו.
החירות היא מצבו הטבעי של האדם. כמו האוויר, היא משהו שלא חשים בו אלא אם הוא חסר. היא הפכה למצרך נדיר בעקבות כמה המצאות מפוקפקות כמו החקלאות, הרכוש והצבא, ובמהלך רוב ההיסטוריה היו רוב בני האדם משועבדים בדרך זו או אחרת. חסרי כוח וחסרי תקווה, נותר להם רק לחלום על שחרור פלאי, על יציאת מצרים משלהם. לכן זהו גם אחד הסיפורים האהובים והמוכרים בעולם.
בהגדה מופיעה החירות שלוש פעמים: החג מכונה "זְמַן חֵרוּתֵנוּ"; בהמשך מודים לה' אשר "הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת"; ופעם נוספת בגירסה שונה: "הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין".
אז מה זה "חירות" ומאיפה היא באה לנו?
פעם קראו לזה "חופש"
העברית, כמו כל שפה, השתנתה במהלך הדורות. המושגים "חירות" ו"בן חורין" מוכרים היטב בלשון המשנה, אך בתנ"ך אינם קיימים כלל (חוץ מדוגמה אחת שתיכף נגיע אליה). ההרגשה הנפלאה של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות" מכונה במקרא "חופש": "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם" (שמות כא).
כמו החירות, גם החופש קשור לשחרור מעבדות, אך לא תמיד. בסיפור דוד וגוליית, בני ישראל נערכים למלחמה בפלישתים, ששולחים את נשק יום הדין. גוליית מציע דו-קרב במקום מלחמה: "אִם-יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים", מבטיח הלוחם הענק, "וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים"(שמואל א' יז).
לנוכח היתרון המובהק של גוליית, מחפש העם מתאבד עז נפש, ומבטיח שאם ינצח, "יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת-בִּתּוֹ יִתֶּן-לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל". נשאלת השאלה, מדוע החופש הוא מתנה כה יקרה שמצדיקה מוות וודאי? האם בני ישראל הם עבדים לשאול?
ההסבר נמצא קצת לפני כן, בפרק ח' שבו מנסה שמואל להניא את העם מהדרישה לשים עליהם מלך ככל הגויים. שמואל מתאר בפירוט חסר רחמים כיצד המלך ייקח את בניהם לשרת בצבאו ולרוץ לפני מרכבתו, ואת בנותיהם לרקחות, טבחות ואופות. הוא ייקח גם את שדותיהם וכרמיהם, עבדיהם ושפחותיהם, אפילו את חמוריהם. "אַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים", הוא מזהיר, "וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם".
לפי התרחיש הקודר של שמואל (שלא ברור אם אכן התממש), העם אכן מצוי במצב אומלל של שעבוד, והשחרור ממנו בהחלט שווה הימור גורלי. מצד שני, אם כולם ממילא עבדים, מה אכפת להם אם אדונם הוא ישראלי או פלשתי…?
המוות כחופש האולטמטיבי
ראיית החיים כשעבוד מתמשך וחסר תוחלת מופיעה בכמה פרקים במקרא, כמו אצל הפסימי הראשי, איוב. אם החיים הם שעבוד, החופש יימצא רק בעולם המתים שבו כולם שווים: "קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא; וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו".
גם בתהלים פח, הדובר מקונן כי "נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר… בַּמֵּתִים, חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים, שֹׁכְבֵי קֶבֶר". עם זאת, בניגוד לאיוב ששמח במוות, בתהלים המוות אינו נתפס כשחרור אלא הוא כלא, בור תחתיות, מה שמביא אותנו להסבר אפשרי למקור המילה.
חופש הוא עונש?
האטימולוגיה של "חופש" אינה ברורה, ויש הקושרים אותה דווקא לשורש חב"ש, שמובנו הפוך: "לאסור, לעטוף בבד". יש בעברית כמה זוגות מילים שמובנן מנוגד (Contronym), כמו לסקול – לסקל, לחטא – לחטוא, ויתכן שגם חופשי – חבוש (אסור, כלוא) הוא זוג כזה. [הסבר רחב יותר יותר תמצאו באתר "בלשון"]
לאחר שהמלך עזריה לוקה בצרעת, הוא יושב עד יום מותו ב"בית החופשית" (מלכים ב' טו). לא ברור מה זה בדיוק, אבל יש להניח שהמובן קרוב יותר ל"בית החבושים" מאשר למעון נופש…
להיות עם חופשי בארצנו
קפיצה של אלפיים שנה קדימה מביאה אותנו אל מהות התנועה הציונית, כפי שהיא משתקפת בהמנון הלאומי. בנוסח המקורי של נפתלי הרץ אימבר, השיר כלל תשעה בתים והתחיל עם "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה". בגרסה הסופית נשארו רק שני בתים, הבית הראשון הפך לשני והנוסח השתנה: "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עָם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם".
המונח "חופשי", שבעבר ציין גם יהודי חילוני, עורר התנגדות אצל חלק מהרבנים, שטענו בצדק שיהודי דתי כלל אינו חופשי אלא להיפך. הרב קוק הציע את הנוסח "להיות עם קדוש" או "גוי קדוש", והנושא עדיין מעסיק את אלה במגזר הדתי ששרים את ההמנון.
מהחופש בחזרה לחירות
כאמור, המילה "חירות" אינה מופיעה בתנ"ך וגם "בני חורין" לא, אך "חורים" מוזכרים פעמים רבות ונבדוק אם הם קשורים לסיפורנו. החורים מופיעים לראשונה בימי המלך אחאב. בסיפור כרם נבות, המלכה איזבל שולחת ספרים בחותם המלך "אֶל-הַזְּקֵנִים וְאֶל-הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ". מהסיפור עולה כי לחורים יש מעמד של שופטים, וכי הם יודעים לקרוא.
החורים שומרים על מעמדם בכל תקופת בית ראשון. ישעיהו מזכיר אותם בנבואת החורבן שלו יחד עם השרים, "חֹרֶיהָ וְאֵין שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ; וְכָל שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס". בימי ירמיהו מגלה נבוכדנאצר לבבל את "כָּל-חֹרֵי יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם", ולאחר מרד נוסף הוא מצווה להורגם.
גם לאחר שיבת ציון, החורים הם חלק מהמעמד השליט, כפי שמפרט נחמיה: "וְלַיְּהוּדִים וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים, וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה". עם זאת, נראה כי חל פיחות במעמדם ונחמיה מתלונן שהם מייצרים עודף בירוקרטיה: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, מַרְבִּים חֹרֵי יְהוּדָה אִגְּרֹתֵיהֶם".
מה הקשר בין חורים לחירות?
בימי בית ראשון ותחילת בית שני, החורים הם בני אצולה או פקידים גבוהים; בתקופת המשנה "בן חורין" הוא עבד משוחרר. האם שני המושגים קשורים?
בתנ"ך מופיע "בן חורים" רק פעם אחת, בקהלת: "אִי-לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר … אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן-חוֹרִים". ניתן לפרש כי רצוי שהמלך לא יהיה משועבד, אך אפשר גם להבין כי עדיף שהוא יהיה בן אצולה ויודע ספר, ולא צעיר חסר ניסיון.
ההסבר המתבקש הוא שלאחר חורבן בית שני, כאשר אין יותר מוסדות שלטוניים ואין משמעות לתפקידם של החורים (וגם ידיעת קרוא וכתוב הופכת לנחלת הכלל ולא רק של גילדה סגורה), המושג החל לציין אנשים חופשיים. השורש חר"ר מופיע במשנה בצורת "שחרר", למשל במסכת פסחים: "לא מצאנו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד". הוספת שי"ן מציינת גרימה: "לשעבד" פירושו להפוך מישהו לעבד, "לשחרר" הוא להפוך אותו לבן חורין.
בעברית החדשה, בניין שפעל משמש לצרכים אחרים (לשחזר, לשדרג וכד'), אך זה לא היה מובנו המקורי, כפי שמסביר אילון גלעד: "הבולמוס הלשוני שיצר עבורנו את השִׁדְרוּג"
להתלבש כמו חור
אז מי היו אותם חורים, מה מקור שמם וכיצד הם מתקשרים לחירות? לפי כמה פרשנים, בזכות מעמדם, החורים היו פטורים מתשלום מסים, ומכאן המושג "בני חורין". מצד שני, יתכן שהכיוון היה הפוך, ומושג החופש נקרא על שמם.
חיזוק לכך נמצא בסוג נוסף של "חור" המופיע בתנ"ך, הפעם כבד יוקרתי. בתחילתה של מגילת אסתר מקשט אחשוורוש את ארמונו ביריעות "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן", ובסופה "מָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".
הכרפס, התכלת וכל שאר סוגי הטקסטיל מוכרים היטב מן ההוראות לבניית המשכן – כולם חוץ מהחור, שכנראה לא שימש לצרכי קודש, אלא לתפירה עילית של בגדי אצולה. אבל איזה מין בגדים?
התשובה נמצאת אולי בפרק כז בספר יחזקאל, שבו מפרט הנביא הזועם את עושרן המדהים של צור, צידון ושאר שכנותינו, שכולו יאבד כמובן בגלל חטאיהן. צור סוחרת בין היתר "בְּבִגְדֵי-חֹפֶשׁ, לְרִכְבָּה". "בגדי חופש" אינם גרסה קדומה של חולצות הוואי, אלא בגדים יקרים הראויים לבני אדם חופשיים ורמי מעלה הנוסעים במרכבות. אולי אלה הם בגדי החורים.
חיוור מחיוורון
הפתגם "הבגדים עושים את האדם" היה נכון בימי קדם שבעתיים, כפי שמלמד פסוק אחר ביחזקאל כג "לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת פַּחוֹת וּסְגָנִים, בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם; פָּרָשִׁים, רֹכְבֵי סוּסִים". החורים לבשו בגדים מיוחדים למעמדם – ויש לנו גם מושג מה היה צבעם.
לפי "ספר השורשים" של ר' יונה אבן ג'נאח, מובנה של המילה "חור" הוא "לבן", כמו במילה "חיוור". בן יהודה מסכים אתו, וגם מילונו המקיף של יסטרוב סובר שבגדים לבנים היו לבושם של אנשים חופשיים – בני חורין.
אם כן, החורים נקראו כך בגלל בגדיהם הלבנים… או לא?
משא האדם הלבן
יתכן שהחורים היו במקור בני עם זר, בעלי צבע עור בהיר יותר מהאוכלוסייה המקומית – שאז שכמו היום, נראו יותר פלסטינים מאשר פולנים. החורים היו עם מוכר באזורנו, ומוצאם למרגלות הרי הקווקז, אזור שתושביו ידועים בעורם הבהיר ושמם מציין באנגלית את הארכיטיפ של "האדם הלבן" – Caucasian.
החורים חוורי הפנים הסתובבו כאן בין המאות ה-24 וה-13 לפנה"ס, ובשיאם שלטה ממלכתם מיתני על חלקים נרחבים מטורקיה, סוריה וצפון עיראק של היום. באלף השני לפנה"ס החורים היו בני המעמד העליון בכנען, שנקראה בפי המצרים "חורו". האלה הראשית שלהם, חבת, מופיעה בשמו של עבדי-חבה, מושל ירושלים המככב במכתבי אל עמרנה, ושימשה אולי השראה לחווה שלנו. הם היו ידועים כרוכבי סוסים.
יתר על כן, מאז ימי שיר השירים ("אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים") ועד למהפכה הצרפתית ואחריה, עור לבן ציין השתייכות למעמד גבוה שפטור מעבודה בכרמים ובשדות. רק במאה ה-20 החל העור השזוף לסמל עושר המאפשר יציאה לחופשה בארץ שטופת שמש.
לפי הסבר זה, החורים היו צאצאים למעמד השליט, ובעלי עור בהיר. עם השנים נשכח הקטע האתני והמונח "בני חורים" ("בני חורין" בארמית) הפך לשמו של מעמד אצולה הפטור מעול מסים, ובהמשך לאנשים חופשיים בכלל.
[אגב, במקרא מוזכר גם עם חורי היושב בהר שעיר ובארץ אדום. הם קשורים לעשיו ומעמדם נמוך, וככל הנראה אין להם קשר לעם החורים שמוצאו מצפון, או לחורים בני האצולה.]
חירות והאביב הערבי
גם בערבית, השורש חר"ר מציין חירות. "שחרור" הוא "תח'ריר", ומכאן שמה של הכיכר המפורסמת בקהיר. במקור היא נקראה "כיכר איסמעיליה", אך בעקבות ההפגנות הסוערות נגד הבריטים בשנת 1919, היא כונתה מיידאן א-תחריר ("כיכר השחרור"), שם שהפך לרשמי אחרי מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.
החירות מגיעה לאפריקה
משורש חר"ר נגזרה בערבית גם המילה "ח'וּריה" – חירות. המילה נדדה לאפריקה עם סוחרי העבדים המוסלמיים, ונטמעה בשפת הסוואהילי: UHURU. עם תחילת ההתעוררות הלאומית האפריקאית בשנות ה-50 וה-60, והקריאה לשחרור מעול השלטון האירופאי, הפכה אוּהוּרוּ לסיסמתן של תנועות שחרור רבות ברחבי היבשת.
אם אכן מובנה המקורי של המילה הוא "לבן", זוהי אירוניה היסטורית – שאינה מפחיתה כהוא זה מעוצמתה של הדרישה לעצמאות.
ואי אפשר לסיים בלי תהייה גדולה אחת:
איך זה שכל אלה שחוגגים בפסח את החירות שלנו, לא חושבים שהיא מגיעה גם לשכנינו?
אהבתם? אולי יעניין אתכם לקרוא עוד כמה פוסטים מעניינים על פסח, ובהם:
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 