סעודת הפסח היא הזדמנות טובה לשאול קושיה נוספת: האם אבותינו הכירו את אותם טעמים שאנו מכירים?

המספר ארבע מככב בליל הסדר: ארבע כוסות, ארבעה בנים וארבע קושיות. מתבקש שבחגיגה יקחו חלק גם ארבעת הטעמים הבסיסיים: המר והמתוק, החמוץ והמלוח – אבל לא כולם הוזמנו…

מלוח – יש

הטעם המלוח מגיע מייד בהתחלה, עם הטבלת הכרפס במי מלח, וחוזר פעם נוספת לפני הסעודה עם הביצה הקשה. המלח הוא טעם בסיסי ויסוד חיוני לגופנו. הוא מוכר היטב במקרא, בזכות ים המלח שלידו החלה ההיסטוריה של עמנו. מאוחר יותר יש לו תפקיד מרכזי בעבודת הקורבנות, וניתן ללמוד על חשיבותו  מכך שברית עולמים הנכרתת עם ה' היא "ברית מלח".

הֲיֵאָכֵל תָּפֵל, מִבְּלִי-מֶלַח? (איוב ו 6)

מר – גם יש

המרור הוא הטעם המרכזי בסדר, ומוזכר שוב ושוב עוד לפני שזוכים לטעום ממנו. זה גם הטעם היחיד המופיע בנוסח מצוות הפסח: "וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (בשר לא נחשב טעם בפני עצמו, אם כי אפשר להקצות לו את קטגוריית האוממי, "הטעם החמישי", וגם המצה נחשבת לבעלת טעם נייטרלי).

המרירות היא כיום כמעט טעם נכחד. מה כבר נשאר ממנה – קמפרי? שוקולד כהה 70 אחוז? אפילו את השקדים המרים המדע הצליח להעלים… אבל בימי התנ"ך ידעו היטב מה זה מר. אבותינו הכירו צמחים מרים כמו לענה, וידעו להכין מים מרים שבהם השקו נשים בוגדניות (לכאורה). עם זאת, מרבית האזכורים שלו במקרא הם מטאפוריים – מר נפש, מר ממוות, ויזעק מרה.

הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה (איכה ג 15)

מתוק – בטח יש

הטעם הבא בסדר הוא המתוק, החרוסת. בתנ"ך, המתוק הוא ההיפך של המר: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". את החרוסת והמרור אוכלים יחד, כרוכים זה בזה, כדי להזכיר לנו שבחיים המתוק והמר הם בלתי נפרדים.

גם המתיקות הייתה מוכרת היטב לאבותינו, שכינו את ארצם "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". שמשון שואל איך "מֵעַז יָצָא מָתוֹק", ובשיר השירים נמשל האהוב לתפוח בין עצי היער – "וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי". גם המתוק הוא מטאפורה נפוצה: "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד", "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם".

מְתוּקִים מִדְּבַשׁ, וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים יט 11)

 ואיפה החמוץ?

מפתה לחשוב שהטעם הרביעי, החמוץ, מיוצג (על דרך השלילה) באמצעות החמץ. רעיון נחמד, אבל פשוט לא נכון. אבותינו כלל לא הכירו טעם כזה. מבחינתם היו רק שלושה טעמים.

לימונים ושאר פירות הדר לא גדלו באזורנו, וענבי בוסר לא הוגדרו כ"חמוצים" אלא כמשהו שעושה לא נעים בפה: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"; כמשהו מר ורעיל: "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי-רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ"; או אפילו מקולקל ומגעיל: "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים". כאשר ישעיהו מתאר שיכר שאינו ראוי לשתייה, הוא אינו חמוץ אלא מר: "יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו".

7079774-3x2-700x467
מעניין מה יש בענבים החמוצים האלה, שמצית את דמיונם של מחברי המשלים והפתגמים?

הטעם החמוץ אינו קיים במקרא. השורש ח-מ-ץ משמש אך ורק לתהליכי התססת והתפחת הבצק, ללחם הנאפה ממנו ולחומץ שהופק מיין ושימש בעיקר לצרכים רפואיים. אצל חז"ל המושג התרחב גם לחלב שהחמיץ, ולמובן המטאפורי של החמצה כקלקול או פיספוס, אך עדיין לא בתור טעם.

מעניין שהאכדים הכירו היטב את הטעם החמוץ. היו להם רימונים חמוצים, בירה חמוצה ולחם חמוץ, והטעם נקרא אצלם בשם דומה, emēṣu (באכדית אין חי"ת). גם דמוקריטוס היווני הגדיר כבר במאה החמישית לפנה"ס את ארבעת הטעמים המוכרים לנו.

אז למה בעברית, האזכור הראשון לטעם החמוץ מופיע רק בתרגום ספרו של הרופא והפילוסוף אבן סינא "הקאנון הגדול" שנכתב בשנת 1025?

שפה יוצרת מציאות, או: איזה טעם יש לטעם שאין לו שם?

שלא יהיו אי הבנות: חוש הטעם של גיבורי התנ"ך לא היה שונה משלנו. האבולוציה לא עובדת כל כך מהר, ואין סיבה להניח שבלוטות הטעם שלהם לא ידעו לזהות את אותם טעמים שאנו מזהים היום. הטעם החמוץ פשוט לא הוגדר כ"טעם", וכאשר אבותינו נתקלו בו, הם לא חוו אותו כטעם (במובן הטעים של המילה) אלא כסוג של קלקול או תחושה פיזית "מקהת שיניים".

נבהיר זאת בדוגמה מתחום אחר, תפיסת הצבע. הופתעתם לגלות שבמקרא אין טעם חמוץ? קבלו עוד הפתעה: במקרא אין צבע כחול. יש אמנם אזכורים רבים של "תכלת", אך צבעה המדויק אינו ידוע ובכל מקרה היא לא נתפסה כגוון אלא כפיגמנט יקר שהופק מחלזונות ים ושימש לצביעת בגדי קודש. היא לעולם אינה מוזכרת שלא בהקשר זה. בשום מקום בתנ"ך לא נזכרים למשל שמים תכולים או ים כחול. אבותינו לא היו עיוורי צבעים; הם ראו את צבעי הים והשמים בדיוק כמונו, אך בהיעדר השם המפורש "כחול" הם חוו אותם כבעלי צבע נייטרלי ובלתי מוגדר, משהו בין לבן, אפור ושקוף.

לחפירה מעמיקה בנושא תפיסת הצבעים, מומלץ ספרו של גיא דויטשר, "בראי השפה", שבוחן בין השאר מדוע הומרוס התקשה להגדיר את צבע הים. רמז: גם ביוונית עתיקה אין מילה ל"כחול".

לא זה המקום להיכנס לדיון המרתק על הקשר בין השפה למחשבה (ע"ע היפותזת ספיר-וורף, או בבלוג המצוין של תומר פרסיקו). בקיצור נמרץ, נזכיר רק שבהיעדר מילים כמעט שלא ניתן לדמיין או לתאר מה אנחנו מרגישים (גם לא לעצמנו!). קשה אפילו להרגיש ולחוות משהו שאין לו שם.

במשך אלפי שנים, החמצמצות נמנעה מדוברי העברית בשל כשל בשפה, אך לא עוד. מנהיגינו דואגים שלא יחסר לנו מהחמוץ-חמוץ הזה. למזלנו, כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים:

"אם החיים נותנים לכם לימונים, תעשו מהם לימונצ'לו"

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פסח: הטעם שלא נמצא בתנ"ך

  1. היפותזת ספיר-וורף, אפילו בניסוח המסתייג של פרסיקו, מעלה בי מיידית אסוציאציה מגונה על אסטרולוגיה, נומרולוגיה, ובכלל על רפיון השכל האנושי בבואו לחקור את העולם שבו הוא מתקיים, באמצעות היררכיה של הכללות. נכון שהשכל מניח הנחות באמצעות השוואה בין גורמים, אבל לקבוע קביעה באמצעות הכללה, ולהשתמש בקביעה מופרכת כזו כפיגום לקביעות נוספות – זו פשוט זילות התוקף של כל היסק שריר אפשרי.

    אכן, ישנם רפי שכל * שקשה להם, מנטלית, לקיים מחקר או דיון אמפיריים ולכן הם נמלטים אל החיק החם והמנחם של "תיאוריות" הבנויות על "השערה הנשענת על השערה" – אבל אמפיריציזם הומצא במיוחד עבורם, כדי לתת להם את הכללים המדויקים להשגה של "היסקים הנשענים על צירוף של ראיות".

    ספקולציה היא לכל היותר שעשוע-מחשבה, בידור שנועד למתוח את גבולות הדמיון – לא ראוי לראות בה תורה או אפילו היפותיזה.

    * ריי קורצווייל, יובל נח הררי, אריך פון דניקן, קרלוס קסטנדה, ז'אן בטיסט דה למארק, – אורך הרשימה המלאה גדול מרשימת שמות אלה שבאמת קידמו את המדע, הטכנולוגיה, או האנושות, למרות הרעש הגדול שחוללו בתקופתם.

    אהבתי

  2. ברור לכולם שאנחנו חושבים, מחשבים ומדמיינים בשפת האם שלנו, ולכן ש גרעין של אמת בזה שיש קשר אמיץ בין השפה לבין צורת המחשבה שלנו, ואפילו קשר בין רמת הדיוק של השפה במחשבות שלנו לבין הרמה שבה אנחנו מתפקדים, כי השפה היא בדיוק מה שהפך את בני האדם לבעלי תרבות, מדע וטכנולוגיה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s