פרשת נוח: שני סיפורים, שני אלוהים ומבול אחד

המבול של נוח הוא אחד הסיפורים המפורסמים והאהובים בתורה, ומוכר היטב גם בקרב נוצרים ומוסלמים. הוא קצר ופשוט, כיאה לסיפור שנלמד בכיתה ב', ובטח לא תתקשו לענות על שלוש שאלות קלות בלי להציץ בספר (גם לא בנייד!):

• כמה ימים ארך המבול?
• מאין הגיעו מי המבול?
• מי נשלח מהתיבה לראות אם קלו המים?

אם עניתם: 40 יום; מהשמיים; עורב ויונה – לא תקבלו את מלוא הנקודות. לכל שאלה יש לפחות שתי תשובות סותרות. איך זה קרה?

קריאה ביקורתית מגלה כי הפרשה המוכרת היא למעשה שני סיפורים נפרדים שנארגו זה בזה. יש הבדלים רבים בין הסיפורים, הן בפרטים הקטנים והן בזהותו של הגיבור הראשי – שאינו נוח שעל שמו נקראת הפרשה. נוח הוא דמות פסיבית וחיוורת; הגיבור האמיתי הוא מחולל המבול. בגירסה אחת הוא נקרא אלוהים, ובשנייה – יהוה, וכל אחד מהם הוא טיפוס שונה לגמרי.

התנך כפשרה

התורה אינה מקשה אחת, אלא אוסף אקלקטי של אגדות ומסורות שבעל פה, כרוניקות, קבצי חוקים ועוד, שנכתבו בתקופות שונות. כל אלה שולבו יחד במספר סבבי עריכה, שנועדו ליצור קאנון דתי אחד. לפני שהועלו על הכתב, הסיפורים סופרו ונמסרו בעל פה שוב ושוב, וצברו במהלך הדורות טעויות, תוספות ושינויים. בתקופות של פיצול, כמו בין יהודה וישראל, הגרסאות התרחקו זו מזו.

כאשר עורכי המקרא רצו לגבש גירסה סופית ומוסכמת על כולם, הם נדרשו להתגמש ולהתפשר – אך תחת מגבלות נוקשות. מסיבות פוליטיות, לא ניתן היה לוותר על אף גירסה, ומכיוון שכל מילה נתפסה כדבר אלוהים, אסור היה למחוק דבר. כפיצוי ניתן להם חופש נרחב לגזור ולהדביק, ולהוסיף פה ושם מילה או משפט. הגירסה הסופית כללה כפילויות, סתירות ותפרים גסים – אבל כולם היו מרוצים.

הסבר קצרצר על 'השערת המקורות'

פרשת נוח היא דוגמה קלאסית לשיטת העריכה המקראית. כדי שנבין כיצד זוהו המקורות, נציג בקצרה מושג בסיסי בחקר המקרא: 'השערת המקורות'.

במהלך רוב ההיסטוריה, התנ"ך נתפס כדברי אלוהים חיים. אלוהים כידוע אינו טועה, ואם משהו לא מובן או לא מסתדר, הבעיה היא אצלנו. המלומדים היהודים והנוצרים שעסקו בפיענוח הצופן המורכב שהאל הניח בפנינו, לא היו חוקרים, אלא פרשנים.

תהיות וסתירות לא חסרו. התורה למשל, נכתבה על פי המסורת בידי משה היישר מפי אלוהים. אז מי כתב את פסוקי הסיום של ספר דברים, המתארים את מות משה וקבורתו? ולמה התורה מלאה בסיפורים המופיעים בשתי גרסאות סותרות, כמו סיפור הבריאה הכפול?

הראשון שניסה לבחון את הטקסטים בעין ביקורתית היה שפינוזה, במחצית המאה ה-17. לקח עוד מאה שנה עד שהחוקרים זיהו תבנית קבועה בסיפורים החוזרים: באחד מהם נקרא האל 'אלוהים'; ובשני – 'יהוה'. כל גירסה התאפיינה גם בסגנון, אוצר מילים ואג'נדה משלה.

לפי 'השערת המקורות' (מכונה גם 'השערת התעודות' או השערת גרף-ולהאוזן), שנולדה בגרמניה לפני כמאתיים שנה, שני המקורות ייצגו מסורות שהתפתחו בנפרד בממלכות יהודה וישראל:

• המקור המשתמש בשם 'יהוה' מכונה מקור J;
• המקור הנוקב בשם 'אלוהים' מכונה מקור E.

ההבדל בין יהוה ואלוהים מתחיל בשמותיהם: יהוה הוא דמות ספציפית, עם שם פרטי; אלוהים הוא שם גנרי כללי ואנונימי, ובגוף רבים המתנשא. בהתאם לכך, ליהוה יש לב ורגשות אנושיים כמו חרטה ועצב; אלוהים הוא קר ומרוחק. עוד תכונה האופיינית לו היא עיסוק כפייתי במספרים, מידות ופרטים טכניים.

עם התקדמות המחקר, התנפצה החלוקה הפשטנית למקורות J ו-E, וכיום מזוהים ארבעה או חמישה מקורות בתוספת רבדי עריכה. החלוקה המדויקת אינה ודאית, ודיונים סוערים מוקדשים לפסוק או מילה בודדת. הפרקים הראשונים של בראשית מיוחסים דווקא למקור הכוהני (P) הדומיננטי והמאוחר יותר, המשתמש בשמות יהוה ואלוהים לסירוגין. כדי לפשט את הסיפור, נצמדתי לחלוקה המיושנת והלא-מדויקת של מקורות J ו-E, ואני מתנצל מראש בפני המומחים ומבקש את סליחתם 😦

חלוקה למקורות של ארבעת ספרי התורה הראשונים (ספר דברים נחשב מקור נפרד)

"מבוסס על סיפור אמיתי"

פרשת נוח (בראשית ו' עד ט') כוללת לפחות שתי גרסאות של סיפור המבול. קריאתן בנפרד מספקת הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של מלאכת העריכה המקראית. הפשרות והקומבינות הולידו יציר כלאיים שלוקה בחוסר עקביות, חוסר היגיון ובעיות קונטיניואיטי, אך כל אלה לא הפריעו לסיפור המבול להפוך לחלק מהדנ"א התרבותי המערבי. הדרמה חיפתה על הפגמים, והסתירות לא הפריעו לעלילה הסוחפת.

בבסיסו של הסיפור עומד אסון טבע חריג בעוצמתו, שאירע בסוף האלף הרביעי לפנה"ס במסופוטמיה, "הארץ שבין הנהרות", אזור מועד להצפות ושיטפונות. האסון צרב טראומה היסטורית בזיכרון הקולקטיבי של עמי שוּמֵר, אשור ואכד.

גילגמש משסע את "שור השמיים", תבליט טרקוטה (סביבות 2000 לפנה"ס), המוזיאון המלכותי, בריסל

בגירסה המוקדמת, הגיבור הוא זיאוסודרה, מלך שוּמֵרי מתחילת האלף השלישי. הגירסה המוכרת יותר מופיעה בעלילות גילגמש, כחמש מאות שנה אחריו. גילגמש פוגש את האדם שחי לנצח, אותנפשתים, ושומע ממנו סיפור דומה להפליא לפרשת נוח. גרסאות נוספות לסיפור מוכרות מתקופת חמורבי, אך בפוסט שלפנינו לא נעסוק במיתוסים המסופוטמיים, אלא בשניים שלנו.

מי היה נוח?

ממלכת אשור כבשה את ארץ כנען במאה ה-8 לפנה"ס, אך המיתוס השוּמֵרי הגיע לכאן הרבה לפני כן. בחצור התגלו לוחות חומר בכתב יתדות עם חוקי חמורבי, שנכתבו במאה ה-18 לפנה"ס. גם סיפור המבול התגלגל לכאן באותה תקופה ושולב באגדה על גיבור מקומי בשם נוח.

נוח אינו אותנפשתים (אם כי זו תשובה טובה לשאלה "איך כותבים נוח בשבע שגיאות?") או גיבור מסופוטמי אחר. הוא משלנו, דור עשירי לאדם הראשון לפי 'ספר תולדות האדם' (בראשית ה'). איננו יודעים מה היו מעשיו ואם גם הוא ניצל מקטסטרופה כלשהי, אך ברור שהוא היה גיבור מיתולוגי ידוע, כפי שניתן ללמוד ממדרש השם שניתן לו: "וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה."

קשה להבין מן הפסוק מה הייתה המשימה שהוטלה על נוח התינוק. היא קשורה בבירור לקללה שבה קולל אדם הראשון עם גירושו מגן עדן, "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", אך לא לסיפור המבול. המיתוס המקורי של נוח נמחק ונשכח, ובמקומו הודבקה דמותו של נוח לסיפור אחר.

עצם הפסוק מעורר חשד, מכיוון שכל שאר הדמויות בפרק לא זכו אף למדרש שם קצרצר! העניין מתבהר כשמבינים שהפסוק פשוט לא שייך לפרק, שכולו מקור E האלוהימי. הפרק מתחיל במילים "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ", וממשיך עם "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". יהוה מוזכר רק בפסוק העוסק בנוח! ההסבר המתבקש כי הפסוק שייך בכלל לפרק הקודם, שבו נקרא האל בשם יהוה ובו מוצגת שושלת אחרת, דומה אך שונה.

'ספר תולדות האדם' (בראשית ה') שייך למקור E שמכיר את אדם אך לא את גן העדן, וגם לא את חוה (בפרקים של מקור E היא מכונה פשוט "האישה"), קין והבל. אצל מקור E, אדם הוליד את שת, שת הוליד את אנוש, וכה הלאה, עד מתושלח, למך ונוח. לעומתו, הגירסה של מקור J (בראשית ד') היא המשך ישיר של סיפור גן עדן, ובה קין הוא אביה של שושלת מקבילה שנקטעת בפתאומיות בלמך. הפסוק על נוח נתלש בגסות מפרק ד' והודבק בסוף פרק ה'. רק האיסור על מחיקת מילים חשף את התרגיל.

פרשת נוח: סיפורו של J

פירקנו עבורכם את הסיפור ונביא אותו שני צבעים: מקור J בירוק, מקור E בחום. גירסה J קצרה ותכליתית יותר, ולכן נפתח בה, אם כי גם היא כוללת שני רבדים, האחד קדום וקולח, השני מאוחר ומיותר. להלן הגרסה הבסיסית:

וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

זה מתחיל ישר לפרצוף: יהוה מאוכזב מיציר כפיו האדם, מתחרט על שברא אותו, ומחליט למחות אותו מעל פני האדמה, יחד עם שאר בעלי החיים. לא ברור מדוע נגזרה כליה על כל עולם החי, ויתכן שזו ירושה מהמקור המסופוטמי שתקעה אותנו עם השלכותיו – הצורך להציל שני נציגים מכל מין.

יהוה אינו טורח להסביר לנוח (ולנו) מדוע הוא נבחר. נוח מצא חן בעיניו וזה מספיק. כפי שנראה, בגירסת אלוהים דווקא יש הסבר מפורט יותר.

סיפורו של E

הגירסה האלוהימית, המשכו של 'ספר תולדות האדם', מתחילה בנוסח הקלאסי:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ. נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת-שֵׁם אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ.

ההבדל בין המקורות ניכר מייד: לפי גירסה J (יהוה), האשם הבלעדי במצב הוא האדם; בגירסת E (אלוהים), האשמה מוטלת על "כל הארץ" ועל חבורה אנונימית המכונה "כל בשר". זהו המשך ישיר של סיפורי הבריאה: מקור J אחראי לגירסה שתיים, סיפור גן העדן שבמרכזו ניצב האדם וכשלונו; מקור E ממשיך את גירסה אחת, בריאת השמיים והארץ וכל תכולתם, שבו האדם הוא רק החתיכה האחרונה בפאזל.

אצל E, נוח מתואר כצדיק כדי להצדיק את הצלתו; הארץ מתוארת כמושחתת כדי להצדיק את השחתתה. השימוש הכפול בפועל 'לשחת' מייצג צדק של "עין תחת עין": הארץ נשחתה – אז נשחית אותה.

המקורות שונים גם בסגנונם: יהוה אומר "אמחה את האדם מעל פני האדמה"; אלוהים מעדיף "לשחת את הארץ". 'למחות' היא פעולת מחיקה קשה אך נקייה; 'לשחת' נשמע אכזרי יותר, נקמני ומתעלל.

גם המילה 'אדמה' שייכת לאוצר המילים של מקור J; מקור E מדבר על 'הארץ'. גם זהו המשך של סיפורי הבריאה: בראשון בורא אלוהים את השמים ואת הארץ, והאדמה אינה מוזכרת; השני מלא אדמה – יהוה יוצר ממנה את האדם, משקה אותה, מצמיח ממנה עצים, ובסוף גוזר על האדם לעבוד אותה.

הוראות שימוש על פי מקור E

אלוהים מספק לנוח הוראות מפורטות לבניית התיבה:

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר; כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר.

המילה הבלתי מוכרת 'גופר', שכמעט זהה ל'כופר', מלמדת אולי על שני מקורות שהתערבבו, והותירו כפילות תמוהה כעדות למאמצי העריכה. יש המקשרים את 'גופר' עם giparu, 'קנה סוף' באכדית, החומר שממנו בנו סירות על נהרות בבל (בציפוי זפת או כופר, כמו התיבה של משה). לפי סברה זו, הניקוד אינו קִנִּים – תאי הספינה, אלא קָנִּים – קני סוף.

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ.

אלוהים לא מתכוון לעבוד בשביל נוח. הוא מחלק הוראות ומידות מדויקות – אבל המשימה מוטלת על כתפיו של נוח. המיפרט הטכני המיותר (כי לא יהיה עוד מבול ולא נצטרך לבנות עוד תיבה), שאליו יצטרפו גם תאריכים מדויקים, מאפיין את מקור E ונועד לייצר תחושה ריאליסטית המחזקת את אמינות הסיפור. כל אלה יעדרו מהגירסה היהויסטית שבאה להעביר מיתוס, סיפור אגדה שכוחו אינו בפרטים הקטנים אלא במסר הגדול.

אמה אגב, היא חצי מטר. אורך התיבה ההוא 150 מ', רוחבה 25 מ' וגובהה 15 מ' – כלי שיט ענק במושגי העולם העתיק. גם סיפורי המבול המסופוטמיים מציגים מידות מופרכות.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל-הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ.

אלוהים מבטיח לנוח לכרות (להקים) אתו ברית, הראשונה מבין בריתות רבות במקרא. איזכורה כאן, ללא הסבר וללא הקשר, נועד ליצור רושם כאילו נוח מתחייב להינצל, אך זו אינה ברית, לנוח אין בה חלק, והסיבה אינה ברורה.

וּמִכָּל-הָחַי, מִכָּל-בָּשָׂר, שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ, זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ, שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה, קַח-לְךָ מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים; כֵּן עָשָׂה.

הרעיון לקחת זוג מכל בעלי החיים שבעולמנו, ממקק עד היפופוטם, נשמע לי מופרך כבר בכיתה ב'. המקור הבבלי, כמו גם ההיגיון הפשוט מכוונים לרעיון מעשי יותר: לקחת שתיים מכל בהמות הבית. זוג עזים, כבשים, פרות, חמורים וכמה תרנגולות הם בדיוק מה שצריך על אי בודד. אריות, ג'ירפות, עכבישים ונחשים אינם נחוצים.

עם זאת, לרשימה המופרכת מצורפת תוספת פרקטית שמקורה במיתוס הבבלי: נוח נדרש להביא מספיק מזון לגן החיות הצף.

מי מוזמן להישרדות באררט?

כאן אנו עוברים לגירסה J, ששונה בכמה פרטים מהותיים ובראשם הוספת הבהמות הטהורות:

וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה … מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם, שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.

המיתוס המסופוטמי מדבר על זוגות, וגם לגירסה E הספיקו שניים מכל מין – התיבה הייתה גדושה עד אפס מקום גם ללא הוספת 14 אקזמפלרים מכל בהמה טהורה. אלא שאחרי המבול מתוכננת העלאת קורבנות – ואם נוח ייקח רק שניים מכל מין ויקריב אחד מהם, הוא גוזר כליה על מין שלם. נשמע הגיוני, לא?

ממש לא! לנוח אין מושג מהי בהמה טהורה! רשימת הבהמות הטהורות נמסרת רק בספר דברים, שלפי הכרונולוגיה המקראית ייכתב רק עוד שמונה מאות שנה, אחרי יציאת מצרים. זהו אנכרוניזם שקוף, ממש כאילו נוח היה מנווט לפסגת האררט עם GPS.

על גרעין הסיפור המקורי, הושתלה שכבת מידע מבלבלת, הכוללת בהמות טהורות שלא הופיעו בסיפור המקורי, וכפי שנראה מיד – נשכחות גם בהמשך הסיפור. מקור J מבין את הבעתיות אך נאלץ לזגזג בין הגרסאות המונחות לפניו. גם עופות השמיים למשל, מודבקים לרשימה המקורית רק כי הם דרושים למערכה האחרונה.

שימו לב גם שיהוה לא מספק לנוח מידות והנחיות לבניית התיבה. מקור J אינו מתעסק בפרטים, ולמעשה אינו מזכיר כלל את בניית התיבה, שלכאורה נוצרה יש מאין, והנה היא כבר עומדת ומוכנה להתמלא.

כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ יְהוָה.

וְנֹחַ, בֶּן-שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וְהַמַּבּוּל הָיָה, מַיִם עַל-הָאָרֶץ. וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ–אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן-הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן-הָעוֹף–וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ, עַל-הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה–

זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ.

הפיסקה האחרונה מתחילה בציון יהויסטי "ונוח בן שש מאות שנה" (תיכף תראו איך זה מתארך בגירסת E), ומסתיימת בהכפלה "שניים שניים" ו"זכר ונקבה", המעידה על שילוב מקורות, ומשפט סיום המדבר על אלוהים ולא על יהוה.

עקב עריכה רשלנית, נוח מעלה לתיבה גם את "כל אשר רומש על האדמה", למרות שיהוה לא ביקש זאת ממנו. ככה זה כשמנסים לְרַצוֹת את כולם.

ובגירסה המורחבת…

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם אֶל-הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל-בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים;

וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ.

שוב מכביר הסופר האלוהימי מידע מיותר ותאריכים מדויקים. יש הסבר לתאריך המוזר 17.2: אלוהים החליט על המבול ב-1.1; בניית התיבה ארכה 40 יום; לקח עוד שבוע להיכנס לתיבה, והגענו ל-17.2. המסורת הקדומה הכירה רק מספרים טיפולוגיים כמו 7 ו-40 ולא נזקקה לתאריכים; גירסת E מסבכת הכל ללא צורך.

אך לא זה ההבדל המהותי מגירסת J. יהוה מסתפק בהמטרת גשם משמיים; אצל אלוהים נבקעים קודם כל "מעינות תהום רבה" ורק אז "ארובות השמיים נפתחו". זהו המשכו של סיפור הבריאה מס' אחת, שבו אלוהים מבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע ומעל לרקיע (וגם בו יש תהום), והשפעה של אפוס הבריאה הבבלי, הנפתח בהפרדה בין המים המלוחים בים והמים המתוקים ברקיע.

ופינוק קטן לפני המבול: בפסוק האחרון, שאינו שייך למקור E, יהוה החביב לא רק בונה לנוח את התיבה, הוא אף סוגר אחריו את הדלת!

אז כמה זמן לקח המבול?

גירסת יהוה:

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל-הָאָרֶץ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן-הָאָרֶץ. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

וגירסת אלוהים:

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל-הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל-הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר-תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ, וְכֹל הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה–מֵתוּ. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל-הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

זו הסתירה הבולטת ביותר: האם המבול ארך 40 יום או 150 ימים? בגרסת J, המספרים טיפולוגיים (ארבעים יום וארבעים לילה) והסיפור אגדתי. אצל E, המבול אורך 150 יום, מספר "ריאליסטי" המנסה לשדר שזה קרה באמת. חבל שהוא לא מתקבל על הדעת… במיתוסים המסופוטמיים, המבול ארך בין שבוע לחודש; מבול בן 40 יום הוא חריג, אך איכשהו סביר; 150 יום הם הגזמה פרועה. מקור E לא ידע דבר על הארץ שבין הנהרות ולא חווה מבול מעולם.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם. וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.

שוב המון פרטים מיותרים, וביניהם פיסת מידע מעניינת: "ויזכור אלוהים את נוח"… 150 יום הם הרף עין עבור אלוהים. הוא יזם את כל הפורענות – אז איך הוא שכח?

ציורי התנ"ך של גוסטב דורה הגדירו במידה רבה את עולם הדימויים התנ"כי שלי, ושל רוב העולם המערבי. 1866 ,La Grande Bible de Tours

אלו ציפורים?

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

ניתן לשאול מדוע האל, שהסביר לנוח את תוכניותיו בפירוט, נעלם בשלב הקריטי ומאלץ אותו להסתמך על ציפורים כדי לדעת אם תם המבול. היעדרו של האל מקשה על שיוך הגרסאות, אך מקובל ליחס את היונה למקור J ואת העורב למקור E. בכל מקרה, לא סביר ששני העופות שייכים לאותו סיפור.

במיתוסים הקדומים, אותנפשתים שולח יונה שחוזרת, סנונית שחוזרת, ולבסוף עורב שלא חוזר וכך נודע שהארץ יבשה. המוטיב המשולש חוזר בסיפור נוסף, שבו חוזרת היונה עם טיט ברגליה ומכאן עולה שכבר ניתן לנחות על הארץ. מספר הקסם הוא שלוש, ולכן לא סביר שקודם נשלח העורב ואחריו היונה.

וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מִן-הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו עוֹד. וַיָּסַר נֹחַ אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.

יכול להיות שזה נגמר?

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

רוב העולם הושמד, אך הסיפור נגמר ברוח אופטימית. יהוה מצטער על ההרס שהוא חולל, ובין השורות ניתן להבין כי הוא מתחרט גם על העונשים הקודמים שהטיל על אדם וחווה ועל קין. הרמז טמון במשפט "יצר לב האדם רע מנעוריו". יהוה אוהב ליצור, פועל שמחליף בסיפור הבריאה שתיים את "לברוא" הרווח בסיפור אחת. השימוש באותו שורש מלמד אולי כי יהוה לוקח אחריות על "האדם אשר יצר". זו לא אשמתו שהוא נוצר פגום, ומעתה יהוה יבטיח לו מזג אוויר מסודר בהתאם לצרכיו החקלאיים.

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר. צֵא מִן-הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ. וַיֵּצֵא-נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ. כָּל-הַחַיָּה כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה.

סגנונו הטרחני של E כבר מוכר, והוא ממשיך להלאות בחזרות אינסופיות. יש רק נקודה מעניינת אחת: נוח נכנס לתיבה ב-17.2 ויצא ממנה ב-27.2, אחרי שנה ועשרה ימים. התוספת נועדה כנראה כדי להשלים את הפער בין 12 חודשי ירח (355 יום), ובין שנת השמש (365 יום). כך או כך, העמסת הפרטים תורמת אולי לאמינות אך מסבכת הכל.

מעניינת גם הפסיביות של נוח: אחרי יותר משנה בתיבה דחוסה ומצחינה, הוא אינו יוצא ממנה לפני שקיבל הוראה מפורשת!

התוספת המיותרת

עוד תוספת קצרה הושתלה בין סוף המבול למוסר ההשכל:

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ…)

בגירסה המקורית, יהוה משנה את דעתו בעקבות הזעזוע מההרס הנורא; בגירסה המתוקנת, הסיבה היא הנאתו מניחוח המנגל. גם זהו שריד מהמיתוס המסופוטמי, אך שם התוצאה היא מריבה איומה בין האלים על הבשר…

הסיום החלופי קשור לפוליטיקות שמאחורי העריכה המקראית. המקור הכוהני P, כמו גם מקור מאוחר יותר המכונה D, מצווים על ריכוז הפולחן: מותר להעלות קורבנות רק בבית המקדש, ורק על ידי הכוהנים. הקורבן של נוח, הרחק מירושלים ובידי סתם אדם, מתריס כנגד מסורת זו.

המבול נגמר, הסיפור לא

המבול נגמר, כולם יצאו מהתיבה, אבל מקור E אינו עוצר: צריך לכרות ברית כמובטח, ולהעביר עוד מסרים דתיים ופוליטיים.

יְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.

האנושות ביצעה זה עתה איתחול מחדש, וכל הברכות שניתנו לאדם הראשון ביום השישי לבריאה ניתנות שוב לנוח ולצאצאיו – בהבדל אחד. ספר בראשית מציג חזון צמחוני למהדרין: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע … וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.

המציאות מורכבת יותר, הבשר טעים והאיתחול הוא הזדמנות לתיקון. כעת מותר גם לאכול בעלי חיים, במגבלה אחת: מותר לאכול בשר, אסור לשפוך דם.

וַאַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ.

הפוסט התארך ולכן נדלג ברשותכם על סיפור הקשת בענן, אגדה פולקלוריסטית חביבה שכמוה מוצאים בכל שבט בעולם. זה אינו חלק מהסיפור המקורי, שכן הוא אינו מופיע במקור J וגם לא באף אחד מהמיתוסים המסופוטמיים. כנראה שזו אגדה מקומית שצורפה לסיפור במטרה להציג איזו "ברית" פיקטיבית בין אלוהים לעם ישראל: צד א' מתחייב לא לשחת עוד את הארץ; צד ב' לא מתחייב לכלום; הקשת בענן ממונה לתפקיד המזכירה. נעבור ישר לקטע הסיום המעצבן:

וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה–שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן. שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ.

שימו לב לפרטים הבאים: חָם מוזכר תמיד בצירוף "אבי כנען"; כנען לא עשה דבר, אך הוא זה שמקולל; המשפט "ויהי כנען עבד למו" חוזר פעמיים. מטרת הסיפור ברורה: להצדיק את השמדתם ושיעבודם של עמי כנען. הפרט המפתיע, הוא שיוכו של כנען לבני חם. מבחינה לשונית, תרבותית וגנטית, יושבי כנען היו עם שֵׁמי ואחינו הקרובים. סימונם כצאצאי חָם נועד להרחיקם מאיתנו וליצור זרות ואיבה.

שלא במפתיע, ממשיכי דרכו של מקור E פועלים באותה שיטה ליצירת הפרדה ושנאה בינינו לבין תושבי הארץ הפלסטינים, הכנענים של היום, שגם הם קרובים אלינו יותר מכפי שאנו מוכנים להודות.

"נוח מקלל את כנען", גוסטב דורה. במהדורות שיצאו בארה"ב, התחריט נקרא "נוח מקלל את חָם", כדי להצדיק את שיעבודם של שחורי העור שנחשבו לצאצאי חָם. הגזענים לא מתים, הם רק מתחלפים…

אין מצב שיוצרי המיתוס המקורי העלו בדעתם סוף כל כך גזעני, מניפולטיבי ומכוער. אז ברשותכם נישאר עם הסוף האופטימי של מקור J:

עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

אם הגעתם עד לכאן, קבלו קוריוז שקרה באמת ב-2019. קבוצת נוצרים אוונגליסטים שבנו רפליקה מדויקת (נניח) של תיבת נוח תבעו את חברת הביטוח על סך מיליון דולר בגין נזקי גשם!