כ"ט בנובמבר: מהי ציונות?

כ"ט בנובמבר: מהי ציונות?

בכ"ט בנובמבר 1947, חמישים שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, התממש החלום הציוני עם החלטת עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל. אבל מה היא אותה ציונות שכולם חלמו עליה?

הרצל אימץ לתנועה שייסד את המושג 'ציונות' (Zionismus בגירסה הייקית), שאותו טבע עיתונאי אוסטרי בשם נתן בירנבאום. השם 'ציון' סימל אלפיים שנות געגוע לארץ רחוקה ובלתי מושגת, פנטזיה שהרצל שאף להפוך מאגדה למציאות.

אבל הפוסט הזה לא יעסוק בציונות על כל הישגיה וכישלונותיה, אלא במקורה של מילה הקצרה 'ציון', חידה קשה לפיצוח שהעסיקה את טובי החוקרים והבלשנים. להלן ההסברים המקובלים והפחות מקובלים, כולל אחד מפתיע במיוחד.

ארץ עיר דומם

'ציון' הפכה לכינוי פיוטי לארץ ישראל רק לאחר שהעם גלה מארצו. לפני כן, ציין השם את העיר ירושלים, וליתר דיוק – את הר הבית.

הבהרה: הר ציון הנוכחי נמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה ואינו הר ציון המוזכר בתנ"ך. מקור הטעות בזיהוי שגוי של כותבים נוצריים מהתקופה הביזנטית.

השם 'ציון' מוזכר לראשונה בשמואל ב' פרק ה': "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד … וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד; וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב, מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה."

כפי שאנו רואים, השם 'ציון' לא שרד לאחר הכיבוש ונמחק מייד. מעניין מה הייתה הסיבה לכך, חוץ מרצונו של דויד להנציח את עצמו. למרות המחיקה, שם המצודה נשאר כשמו של ההר, שאולי נקרא על שם המצודה – או להיפך?

שחזור של עיר דוד, שנבנתה סביב או ליד מצודת ציון

ה'מילוא' שבנה דויד הוא כנראה מילוי של אבנים ועפר בין המדרון לחומה, שנועד לחזק את החומה ולאפשר בנייה מעליה. נחזור אליו בהמשך.

מעט מאד ידוע לנו על ירושלים היבוסית שלפני דויד, ועל האנשים שגרו בה, שפתם ותרבותם. אין גם כל הסבר למקור השם 'ציון', למרות שהתנ"ך אוהב להביא הסברים לשמותיהם של אנשים ומקומות ('מדרש שם'). רוב ההסברים אמנם מופרכים ואינם מספקים מידע של ממש, אך לגבי 'ציון' אין אפילו ניסיון להסבר. הסיומת -ון מקובלת בשמות הרים ונחלים בארץ ישראל (ירקון, חרמון וכו'), והשם נראה עברי או משפה שֵמית קרובה – אבל מה מקורו?

1. ציוניוני הדרך

החשוד המיידי הוא 'ציוּן' = 'סימן'. המילה 'ציוֹן' (בחוֹלם) מופיעה בתנ"ך כ-150 פעם, אך 'ציוּן' (בשוּרוּק) מופיעה רק פעמים ספורות:

"וַיֹּאמֶר–מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר, הַקֶּבֶר אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-בָּא מִיהוּדָה" (מלכים ב' כ"ג)

"וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ, וְרָאָה עֶצֶם אָדָם, וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן–עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים" (יחזקאל ל"ט)

"הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים–שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ" (ירמיהו ל"א)

בפסוקים הראשונים, 'ציוּן' הוא גל אבנים או מצבת קבר. אצל ירמיהו, אלה סוג של אבני מייל המוצבות לאורך הדרך ('תמרורים' הם עצי תמר קטנים שניטעו לצדי הדרך. ירמיהו מדבר באירוניה: כמה פסוקים לפני כן מוזכר "בכי תמרורים").

בעברית המודרנית התפתח מהציוּן הפועל 'לציין', שהרחיב את משמעותו ממצבת אבן למספר המציין את רמתו של התלמיד – שאם הצטיין קיבל 'מצוין'. אך זו התפתחות מאוחרת ולא ניתן ללמוד ממנה על מקור המילה.

לפי הבלשן הדגול קליין, השורש הוא צו"ה, והכוונה אולי למונומנט שהוקם במצוות האל או המלך. ההסבר אינו משכנע וקשה להתעלם מההבדל בניקוד. כמו כן, לא ידוע על מצבה כלשהי שעמדה על ההר. נמשיך במסע.

2. ישושום מדבר וציה

בישעיהו ל"ב מופיעות שורות שירה נפלאות, שאינן נופלות ברמתן משל זך או עמיחי: "וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ, וְסֵתֶר זָרֶם כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן, כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה." אך ענייננו לא בשירה אלא במילה 'צָיוֹן', שנגזרה מ'ציה' – מדבר ושממה. לפי פירוש זה, מצודת ציון נקראה כך מכיוון שניצבה על גבעה שוממה ועירומה, או צפתה אל המדבר, או שימשה כמפקדה של מחוז מדברי בשם ציון (שאינו מוכר לנו).

גם הסבר זה לוקה בחסר: 'ציה' היא מדבר מרוחק ופראי, או מקום שנחרב וננטש עקב חטאים כאלה ואחרים. שניהם לא מתאימים לירושלים, שהייתה עיר מיושבת ומבוססת כבר בימי דוד, וסביבתה שופעת מעיינות. נעבור להסבר הבא.

3. על חומותייך ירושלים

שורש אפשרי נוסף למילה "ציון" הוא צנ"ן (אין קשר להצטננות) שממנו נגזרה המילה 'צינה' שמוזכרת במקרא בהקשרים צבאיים: "עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה, וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה" (ירמיהו מ"ו); "צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע, יָשִׂימוּ עָלַיִךְ סָבִיב" (יחזקאל כ"ג); "בְּנֵי יְהוּדָה, נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח" (דבה"א י"ב); ועוד.

צינה היא כנראה מגן גדול, או שריון המקיף את כל הגוף. בתהלים צ"א מוזכרות "צִנָּה וְסֹחֵרָה", שלפי רש"י היא "צינה המקפת את האדם קרוב לארבע רוחותיו, לשון סחור סחור".

צינה נוספת ורלוונטית לענייננו מופיעה ביחזקאל כ"ו: "וְנָתַן עָלַיִךְ דָּיֵק, וְשָׁפַךְ עָלַיִךְ סֹלְלָה, וְהֵקִים עָלַיִךְ צִנָּה". זוהי חומה או ביצורים, המזכירים את המילוא שבנה דוד סביב המצודה. לפי הסבר זה, מצודת ציון היא מצודה מוקפת חומה – אלא שלמצודות תמיד יש חומות, לא? ננסה עוד כיוון.

4. צנינים בעינייך

הסבר זה קשור להסבר הקודם, ועוסק במקור אפשרי של השורש צנ"ן במובן של הגנה ושמירה. הביטוי האזוטרי "היה לצנינים בעיניו" מוכר לנבחנים בפסיכומטרי (התשובה הנכונה: מאד הפריע לו), אבל מה זה?

צנינים הם קוצים, כמו ביהושע כ"ג : "יָדוֹעַ תֵּדְעוּ, כִּי לֹא יוֹסִיף יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם". 'פח' הוא מלכודת חפורה באדמה ("מן הפח אל הפחת"), 'מוקש' הוא משהו דומה, ו'שוטט' קשור לצליפת שוט. "צנינים בעיניכם" הוא דימוי חד של קוץ בעין, שחובבי קולנוע יזהו מסרטם של דאלי ובונואל, 'הכלב האנדלוסי'.

בספר במדבר ל"ג יש גירסה קצת שונה: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם". כאן הקוצים נתקעים בצדי הגוף, והשִֹיכִּים – בעיניים. מאותו שורש באה המשוכה, המוכרת היום מעולם האתלטיקה אך אצל אבותינו שימשה להרחקת מבקרים לא רצויים: "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס" (ישעיהו ה').

משוכה היא גדר קוצים נגד גנבים ושאר מזיקים, ואולי גם הצינה. יתכן כי מצודת ציון התחילה כמאחז חקלאי מגודר בקוצים, או שבזמן הקמתה המושג כבר איבד את מובנו המקורי וציין גם גדר אבנים.

5. צור ישראל

הסבר נוסף קושר את ציון למילה הערבית 'צוואן' (صوان) = אבן צור או גרניט. ירושלים בנויה על סלעי משקע רכים כמו גיר ודולומיט, אך יש בה גם שכבות של צור קשה יותר. הר הבית כוסה שכבות של בנייה והרס ואסור לחפור בו, כך שקשה לדעת אם המצודה נבנתה על שכבת צור, או מאבני גרניט שהובאו ממרחק, או שזהו שם סמלי המציין משהו קשה ועמיד. זהו הסבר סביר, אבל הגיע הזמן לעבור לפירוש האחרון והחביב מכולם.

6. כיכר החתולות

זה הזמן להדגיש כי כל ההסברים לא נלקחו ממוחי הקודח, אלא ממוחות הרבה יותר רציניים ומלומדים ממני – כולל זה שלפניכם.

חוקר מקרא בשם אלברט שַנדה (1873-1953) הציע פירוש מהפכני, במסגרת תיאוריה לפיה שמות מקומות בסיומת ־ון בנויים לעתים על בסיס שמות בעלי חיים, כמו למשל העיר עגלון המופיעה  בספר יהושע. אז איזו חיה מתחבאת בשם 'ציון'?

בישעיהו י"ג מתאר הנביא הזועם את החורבן המוחלט שיבוא על בבל לאחר שה' יעשה בה שפטים בסגנון סדום ועמורה: "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים, וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים; וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה, וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם. וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו, וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג". כמה פרקים מאוחר יותר, הוא מתהפך על אדום: "הָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה. וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא". גם ירמיהו מזכיר ציים ואיים – אבל מיהם?

בפרק מוזכרות עוד חיות, חלקן מוזרות ולא מוכרות, כולן שוכנות מדבר. נתמקד בשתיים: ציים ואיים. לפי תרגום יונתן לארמית, ציים הם תמווין (נמיות) ואיים – חתולין (חתולים). פרשנים אחרים חושבים שאיים הם תנים או זאבים, ודווקא הציים הם חתולי בר. הם נקראים כך בגלל שהם חיים במדבר (ציה), או שזו אונומטופאה בדומה לשורשים צווח וצרח.

קרקל. טורף חסר פחד, המסוגל לקפוץ לגובה 3 מטר ולתפוס ציפור במעופה!

האם מצודת ציון היא מצודת חתול הבר? בארץ ישראל חיים מספר מיני חתול בר, בהם הקרקל המרשים, ובעבר הסתובבו כאן אפילו ברדלסים. סביר גם שעל שמם נקראו מצודה או הר: במצרים השכנה זכו החתולים למעמד של אלים, ופירוש שמו של אחד האתרים המסתוריים והמרשימים ביותר בארץ, רוג'ום אל הירי שברמת הגולן, הוא "גל האבנים של חתול הבר". האם הר ציון הוא 'הר חתול הבר' או 'חתול המדבר'?

רוג'ום אל הירי, אתר מגליתי מסתורי בן כ-5,000 שנה המורכב מכ-42 אלף אבנים, חלקן במשקל כמה טונות, וקוטרו כ-150 מטר. לא ידוע מי בנה אותו, לשם מה, ומדוע הוא מכונה "גל האבנים של חתול הבר". צילום: יצחק מרמלשטיין

לסיכום

בשנת 1975 קבעה עצרת האו"ם כי הציונות, יחד עם האפרטהייד, היא צורה של גזענות. ההחלטה (שבוטלה בשנת 1991) עוררה תרעומת רבה בישראל. בתגובה, שונה שמן של שדרות האו"ם בעיר הולדתי חיפה, ל"שדרות הציונות", החלטה שהותירה את מסעדת או"ם הפופולרית נטולת הקשר. דורות של חיפאים צעירים תהו מה לחומוס ולאו"ם, עד שהיא נסגרה בסוף.

אז אם ציונות היא לא גזענות, מה היא כן?

כפי שראינו, ציון יכולה להיות: 1. מצבת קבר; 2. מדבר שממה; 3. מגן או שריון; 4. גדר קוצים; 5. צור חלמיש; 6. חתול בר.

במה תבחרו?

פרשת נוח: שני סיפורים, שני אלוהים ומבול אחד

פרשת נוח: שני סיפורים, שני אלוהים ומבול אחד

המבול של נוח הוא אחד הסיפורים המפורסמים והאהובים בעולם, בקרב יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד. הוא קצר ופשוט, כיאה לסיפור שנלמד בכיתה ב', ובטח לא תתתקשו לענות על שלוש שאלות קלות (בלי להציץ בספר!)(גם לא בנייד!):

  • כמה ימים ארך המבול?
  • מאין הגיעו מי המבול?
  • מי נשלח מהתיבה לראות אם קלו המים?

אם עניתם: 40 יום; מהשמיים; עורב ויונה – לא תקבלו את מלוא הנקודות. לכל שאלה יש לפחות שתי תשובות, וקריאה ביקורתית  מגלה כי הפרשה המוכרת היא למעשה שני סיפורים נפרדים שנארגו זה בזה.

יש הבדלים רבים בין הסיפורים, הן בפרטים הקטנים והן בזהותו של הגיבור הראשי – שכפי שתראו, איננו זה שעל שמו נקראת הפרשה. נוח הוא דמות פסיבית וחיוורת; הגיבור האמיתי הוא מחולל המבול, שבגירסה אחת נקרא אלוהים, ובשנייה – יהוה. כל אחד מהם הוא טיפוס שונה לגמרי.

התנך כפשרה

התורה אינה מקשה אחת, אלא אוסף אקלקטי של מקורות – אגדות ומסורות שבעל פה, כרוניקות, קבצי חוקים ועוד – שנכתבו בתקופות שונות ושולבו יחד במספר סבבי עריכה, שנועדו ליצור קאנון דתי אחד. לפני שהועלו על הכתב, הסיפורים סופרו בעל פה שוב ושוב, וצברו במהלך הדורות טעויות, תוספות ושינויים. בתקופות של פיצול, כמו בין יהודה וישראל, הגרסאות התרחקו זו מזו.

כאשר עורכי המקרא רצו לגבש גירסה סופית ומוסכמת, הם נדרשו להתגמש ולהתפשר במטרה להגיע לקונצנזוס דתי ופוליטי – אך תחת מגבלות נוקשות. מסיבות פוליטיות, לא ניתן היה לוותר על אף גירסה, ומכיוון שכל מילה נתפסה כדבר אלוהים, אסור היה למחוק דבר. כפיצוי ניתן להם חופש נרחב לגזור ולהדביק, ולהוסיף פה ושם מילה או משפט. הגירסה הסופית כללה כפילויות, סתירות ותפרים גסים – אבל כולם היו מרוצים.

הסבר קצרצר על 'השערת המקורות'

פרשת נוח היא דוגמה קלאסית לשיטת העריכה המקראית. כדי שנבין כיצד זוהו המקורות, נציג בקצרה מושג בסיסי בחקר המקרא: 'השערת המקורות'.

במהלך רוב ההיסטוריה, התנ"ך נתפס כדברי אלוהים חיים. אלוהים כידוע אינו טועה, ואם משהו לא מובן או לא מסתדר, הבעיה היא אצלנו. המלומדים היהודים והנוצרים שעסקו בפיענוח הצופן המורכב שהאל הניח בפנינו, לא היו חוקרים, אלא פרשנים.

תהיות וסתירות לא חסרו. התורה למשל, נכתבה על פי המסורת בידי משה היישר מפי אלוהים. אז מי כתב את פסוקי הסיום של ספר דברים, המתארים את מות משה וקבורתו? ולמה התורה מלאה בסיפורים המופיעים בשתי גרסאות סותרות, כמו סיפור הבריאה הכפול?

הראשון שניסה לבחון את הטקסטים בעין ביקורתית היה שפינוזה, במחצית המאה ה-17. לקח עוד מאה שנה עד שהחוקרים זיהו תבנית קבועה בסיפורים החוזרים: באחד מהם נקרא האל 'אלוהים'; ובשני – 'יהוה'. כל גירסה התאפיינה גם בסגנון, אוצר מילים ואג'נדה משלה.

לפי 'השערת המקורות', שנולדה בגרמניה לפני כמאתיים שנה, שני המקורות ייצגו מסורות שהתפתחו בנפרד בממלכות יהודה וישראל:

  • המקור המשתמש בשם 'יהוה' מכונה מקור J;
  • המקור הנוקב בשם 'אלוהים' מכונה מקור E.

כיום מזוהים ארבעה או חמישה מקורות בתוספת רבדי עריכה. החלוקה המדויקת אינה ודאית, ודיונים סוערים מוקדשים לפסוק או למילה בודדת.

Documentary_Hypothesis_Sources_Distribution_English
חלוקה למקורות של ארבעת ספרי התורה הראשונים (ספר דברים נחשב מקור נפרד)

ההבדל בין יהוה ואלוהים מתחיל בשמותיהם: יהוה הוא דמות, עם שם פרטי; אלוהים הוא שם גנרי כללי ואנונימי, ולא במקרה בגוף רבים המתנשא. בהתאם לכך, ליהוה יש לב ורגשות אנושיים כמו חרטה ועצב; אלוהים הוא קר, מרוחק ועסוק בפרטים טכניים.

"מבוסס על סיפור אמיתי"

פרשת נוח (בראשית ו' עד ט') כוללת לפחות שתי גרסאות של סיפור המבול. קריאתן בנפרד מספקת הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של מלאכת העריכה המקראית. הפשרות והקומבינות הולידו יציר כלאיים שלוקה בחוסר עקביות, חוסר היגיון ובעיות קונטיניואיטי, אך כל אלה לא הפריעו לסיפור המבול להפוך לחלק מהדנ"א התרבותי המערבי. הדרמה חיפתה על הפגמים, הסתירות לא הפריעו לעלילה הסוחפת.

בבסיסו של הסיפור עומד אסון טבע חריג בעוצמתו, שאירע בסוף האלף הרביעי לפנה"ס במסופוטמיה, "הארץ שבין הנהרות", אזור מועד להצפות ושיטפונות. האסון צרב טראומה היסטורית בזיכרון הקולקטיבי של עמי שוּמֵר, אשור ואכד.

1024px-o.1054_color
גילגמש משסע את "שור השמיים", תבליט טרקוטה (סביבות 2000 לפנה"ס), המוזיאון המלכותי, בריסל

בגירסה המוקדמת, הגיבור הוא זיאוסודרה, מלך שוּמֵרי מתחילת האלף השלישי. הגירסה המוכרת יותר מופיעה בעלילות גילגמש, כחמש מאות שנה אחריו. גילגמש פוגש את האדם שחי לנצח, אותנפשתים, ושומע ממנו סיפור דומה להפליא לפרשת נוח. גרסאות נוספות לסיפור מוכרות מתקופת חמורבי, אך בפוסט שלפנינו לא נעסוק במיתוסים המסופוטמיים, אלא בשניים שלנו.

מי היה נוח?

ממלכת אשור כבשה את ארץ כנען במאה ה-8 לפנה"ס, אך המיתוס השוּמֵרי הגיע לכאן הרבה לפני כן. בחצור התגלו לוחות חומר בכתב יתדות עם חוקי חמורבי מהמאה ה-18 לפנה"ס, וגם סיפור המבול התגלגל לכאן באותה תקופה ושולב באגדה על גיבור מקומי בשם נוח.

נוח אינו אותנפשתים (אם כי זו תשובה טובה לשאלה "איך כותבים נוח בשבע שגיאות") או גיבור מסופוטמי אחר. הוא משלנו, דור עשירי לאדם הראשון לפי 'ספר תולדות האדם' (בראשית ה'). איננו יודעים מה היו מעשיו ואם גם הוא ניצל מקטסטרופה כלשהי, אך הוא היה גיבור מיתולוגי ידוע, כפי שניתן ללמוד ממדרש השם שניתן לו: וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

המשימה שהוטלה על נוח התינוק אינה קשורה לסיפור המבול, אלא לסיפור אחר שנמחק ונשכח. היא גם מעוררת חשד: שאר הדמויות בפרק לא זכו אף למדרש שם קצרצר! העניין מתבהר כשמבינים שהפסוק פשוט לא שייך לפרק ה', שכולו מקור E: הוא מתחיל במילים "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ", וממשיך עם "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". יהוה מוזכר רק בפסוק על נוח, ושייך לפרק ד' היהויסטי, המציג שושלת חלופית.

מקור E אינו מכיר את גן העדן, וגם לא את חוה, קין והבל. לפי 'ספר תולדות האדם' , אדם הוליד את שת, שת הוליד את אנוש, וכה הלאה, עד מתושלח, למך ונוח. גירסה J היא המשך ישיר של סיפור גן עדן, ובה קין הוא אביה של שושלת מקבילה שנקטעת בפתאומיות בלמך. הפסוק על נוח נתלש בגסות מפרק ד' והודבק בסוף פרק ה'. רק האיסור על מחיקת מילים חשף את התרגיל.

פרשת נוח: סיפורו של J

פירקנו עבורכם את הסיפור ונביא אותו שני צבעים: מקור J בירוק, מקור E בחום. גירסה J קצרה ותכליתית יותר, ולכן נפתח בה, אם כי גם היא כוללת שני רבדים, האחד קדום וקולח, השני מאוחר ומיותר. להלן הגרסה הבסיסית:

וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

זה מתחיל ישר לפרצוף: יהוה מאוכזב מיציר כפיו האדם, מתחרט על שברא אותו ומחליט למחות אותו מעל פני האדמה, יחד עם שאר בעלי החיים. לא ברור מדוע נגזרה כליה על כל עולם החי, ויתכן שזו ירושה מהמקור המסופוטמישתקעה אותנו עם השלכותיו – הצורך להציל שני נציגים מכל מין.

ההבדל בין המקורות ניכר מייד: לפי יהוה, האשם הבלעדי במצב הוא האדם; בגירסת E, האשמה מוטלת על "כל הארץ" ועל מסה אנונימית המכונה "כל בשר". זהו המשך ישיר של סיפורי הבריאה: מקור J אחראי לגירסה II, סיפור גן העדן שבמרכזו ניצב האדם וכשלונו; מקור E ממשיך את סיפור I, בריאת השמיים והארץ וכל תכולתם, שבו האדם הוא רק החתיכה האחרונה בפאזל.

המקורות שונים גם בסגנונם: יהוה אומר "אמחה את האדם מעל פני האדמה"; אלוהים מעדיף "לשחת את הארץ". 'למחות' היא פעולת ביטול ומחיקה מוחלטת. 'לשחת' נשמע אכזרי, נקמני ומתעלל.

המילה 'אדמה' שייכת לאוצר המילים של מקור J; מקור E מדבר על 'הארץ'. גם זה המשך מסיפורי הבריאה: בראשון האדמה אינה מוזכרת; בשני יהוה יוצר ממנה את האדם, משקה אותה, מצמיח ממנה עצים, ובסוף גוזר על האדם לעבוד אותה.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה תִּקַּח-לְךָ שְׁנַיִם, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם, זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

יהוה אינו טורח להסביר לנוח (ולנו) מדוע הוא נבחר. נוח מצא חן בעיניו וזה מספיק. הוא גם לא מספק לו מידות והנחיות לבניית התיבה. מקור J אינו מתעסק בפרטים, ולמעשה אינו מזכיר כלל את בניית התיבה, שלכאורה נוצרה יש מאין, והנה היא כבר עומדת ומוכנה להתמלא.

מי מוזמן להישרדות?

הרעיון לקחת זוג מכל בעלי החיים שבעולמנו, ממקק עד היפופוטם, נשמע מופרך כבר בכיתה ב'. המקור הבבלי וההיגיון הפשוט מכוונים לרעיון מעשי יותר: לקחת שתיים מכל בהמות הבית. זוג עזים, כבשים, פרות, חמורים וכמה תרנגולות הם מה שניקח לאי בודד. אריות, ג'ירפות, עכבישים ונחשים אינם נחוצים. מקור J מבין זאת, אך לפניו מונחות כמה גרסאות שעליו לזגזג ביניהן. עופות השמיים למשל, מצורפים רק כי הם דרושים למערכה האחרונה.

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ יְהוָה. וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ אֶל-הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן-הַבְּהֵמָה וּמִן-הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ עַל-הָאֲדָמָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ אֶל-הַתֵּבָה, זָכָר וּנְקֵבָה. וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ.

עקב עריכה רשלנית, נוח מעלה לתיבה גם את "כל אשר רומש על האדמה" – למרות שיהוה לא ביקש זאת ממנו. ככה זה כשמנסים לְרַצוֹת את כולם.

ופינוק קטן לפני המבול: יהוה החביב לא רק בונה לנוח את התיבה, הוא אף סוגר אחריו את הדלת!

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל-הָאָרֶץ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן-הָאָרֶץ. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

785px-gustave_dorc3a9_-_the_holy_bible_-_plate_i2c_the_deluge
ציורי התנ"ך של גוסטב דורה הגדירו במידה רבה את עולם הדימויים התנ"כי שלי, ושל  רוב העולם המערבי. 1866 ,La Grande Bible de Tours

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב, וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה כִּי-מַיִם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה. וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מִן-הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו עוֹד. וַיָּסַר נֹחַ אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

dove_sent_forth_from_the_ark

רוב העולם הושמד, אך הסיפור נגמר ברוח אופטימית. יהוה מצטער על ההרס שהוא חולל, ובין השורות ניתן להבין כי הוא מתחרט גם על העונשים הקודמים שהטיל על אדם וחווה ועל קין. הרמז טמון במשפט "יצר לב האדם רע מנעוריו". יהוה אוהב ליצור, פועל שמחליף בסיפור הבריאה II את "לברוא" הרווח בסיפור I. השימוש באותו שורש מלמד אולי כי יהוה לוקח אחריות על "האדם אשר יצר". זו לא אשמתו שהוא נוצר פגום, ומעתה יהוה יבטיח לו מזג אוויר מסודר בהתאם לצרכיו החקלאיים.

התוספת המיותרת

על גרעין הסיפור המקורי, הושתלה שכבת מידע מבלבלת, ובה הנחיות מפורטות באשר למספר וסוגי בעלי החיים המצטרפים למסע:

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם, שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.

המיתוס המסופוטמי מדבר על זוגות, וגם לסיפור נוח המקורי הספיקו שניים מכל מין – התיבה הייתה גדושה עד אפס מקום גם ללא הוספת 14 אקזמפלרים מכל בהמה טהורה. אלא שאחרי המבול מתוכננת העלאת קורבנות – ואם נוח ייקח רק שניים מכל מין ויקריב אחד מהם, הוא גוזר כליה על מין שלם. נשמע הגיוני, לא?

ממש לא! לנוח אין מושג מהי בהמה טהורה! רשימת הבהמות הטהורות נמסרת רק בספר דברים, שלפי הכרונולוגיה המקראית ייכתב רק עוד שמונה מאות שנה, אחרי יציאת מצרים. זהו אנכרוניזם שקוף, ממש כאילו נוח היה מנווט לפסגת האררט עם GPS.

עוד תוספת קצרה הושתלה בין סוף המבול למוסר ההשכל:

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ…)

בגירסה המקורית, יהוה משנה את דעתו בעקבות הזעזוע מההרס הנורא; בגירסה המתוקנת, הסיבה היא הנאתו מניחוח המנגל. גם זהו שריד מהמיתוס המסופוטמי, אך שם התוצאה היא מריבה איומה בין האלים…

הסיום החלופי קשור לפוליטיקות שמאחורי העריכה המקראית. המקור הכוהני P, כמו גם מקור מאוחר יותר המכונה D, מצווים על ריכוז הפולחן: מותר להעלות קורבנות רק בבית המקדש, ורק על ידי הכוהנים. הקורבן של נוח, הרחק מירושלים ובידי סתם אדם, מתריס כנגד מסורת זו.

פרשת נוח: סיפורו של E

הגירסה האלוהימית, המשכו של 'ספר תולדות האדם', מתחילה בנוסח קלאסי:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ. נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת-שֵׁם אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ.

גם כאן, הסופר ניגש ישר לעיקר, אך ההבדלים רבים: אלוהים, שלא כמו יהוה, משתף את נוח במניעיו ובתוכניותיו; נוח מתואר כצדיק כדי להצדיק את הצלתו; הארץ מתוארת כמושחתת כדי להצדיק את השחתתה. השימוש הכפול בפועל 'לשחת' ('למחות' במקור J) מייצג צדק של "עין תחת עין": הארץ נשחתה – אז נשחית אותה.

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר; כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר.

אמרנו קודם כי מקור J אינו מתעכב על בניית התיבה, אך יתכן שחלק מהפסוק הראשון השתייך אליו. החשד נובע מהמילה הבלתי מוכרת 'גופר' שכמעט זהה ל'כופר', כפילות שאולי מלמדת על שני מקורות שהתערבבו.

יש המקשרים את 'גופר' עם giparu, 'קנה סוף' באכדית, החומר שממנו בנו סירות על נהרות בבל (בציפוי זפת או כופר, כמו התיבה של משה). לפי סברה זו, הניקוד אינו קִנִּים – תאי הספינה, אלא קָנִּים – קני סוף.

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ.

בניגוד ליהוה, אלוהים לא מתכוון לעבוד בשביל נוח. הוא מחלק הוראות ומידות מדויקות – אבל המשימה מוטלת על כתפיו של נוח.

המיפרט הטכני המיותר (כי לא יהיה עוד מבול ולא נצטרך לבנות עוד תיבה), שאליו יצטרפו גם תאריכים מדויקים, מאפיין את מקור E ונועד לייצר תחושה ריאליסטית המחזקת את אמינות הסיפור. כל אלה נעדרים מהגירסה היהויסטית. אצל J זהו מיתוס, סיפור אגדה שכוחו אינו בפרטים הקטנים אלא במסר הגדול.

אמה אגב, היא חצי מטר. אורך התיבה ההוא 150 מ', רוחבה 25 מ' וגובהה 15 מ' – כלי שיט ענק במושגי העולם העתיק. גם סיפורי המבול המסופוטמיים מציגים מידות מופרכות.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל-הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ.

אלוהים מבטיח לנוח לכרות (להקים) אתו ברית, הראשונה מבין בריתות רבות במקרא. איזכורה כאן, ללא הסבר וללא הקשר, נועד ליצור רושם כאילו נוח מתחייב להינצל, אך זו אינה ברית, לנוח אין בה חלק, והסיבה אינה ברורה.

וּמִכָּל-הָחַי, מִכָּל-בָּשָׂר, שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ, זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ, שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה, קַח-לְךָ מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים; כֵּן עָשָׂה.

הפרטים דומים לגירסה J (ללא הבהמות טהורות), עם תוספת פרקטית שמקורה במיתוס הבבלי וגם היא נועדה לחיזוק האמינות: נוח נדרש להביא מספיק מזון לגן החיות הצף.

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם אֶל-הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף.

שוב מכביר הסופר האלוהימי מידע מיותר. יש הסבר לתאריך המוזר 17.2: אלוהים החליט על המבול ב-1.1; בניית התיבה ארכה 40 יום; לקח עוד שבוע להיכנס לתיבה, והגענו ל-17.2. המסורת הקדומה הכירה רק מספרים טיפולוגיים כמו 7 ו-40 ולא נזקקה לתאריכים; גירסת E מסבכת הכל ללא צורך.

אך לא זה ההבדל המהותי מגירסת J. יהוה מסתפק בהמטרת גשם משמיים; אצל אלוהים נבקעים קודם כל "מעינות תהום רבה" ורק אז "ארובות השמיים נפתחו". זהו המשכו של סיפור הבריאה I, שבו אלוהים מבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע ומעל לרקיע (וגם בו יש תהום), והשפעה של אפוס הבריאה הבבלי, הנפתח בהפרדה בין המים המלוחים בים והמים המתוקים ברקיע.

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל-הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל-הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר-תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ, וְכֹל הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה–מֵתוּ. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל-הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

זו הסתירה הבולטת ביותר: האם המבול ארך 40 יום או 150 ימים? בגרסת J, המספרים טיפולוגיים והסיפור אגדתי. 150 יום הוא מספר "ריאליסטי", בניסיון לומר שזה קרה באמת. חבל שהוא לא מתקבל על הדעת… במיתוסים המסופוטמיים, המבול ארך בין שבוע לחודש; מבול בן 40 יום הוא חריג, אך איכשהו סביר; 150 יום הם הגזמה פרועה. מקור E לא ידע דבר על הארץ שבין הנהרות ולא חווה מבול מעולם.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם. וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.

שוב המון פרטים מיותרים, וביניהם פיסת מידע מעניינת: "ויזכור אלוהים את נוח"… 150 יום הם הרף עין עבור אלוהים. הוא יזם את כל הפורענות – אז איך הוא שכח?

אלו ציפורים?

וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

ניתן לשאול מדוע האל, שהסביר לנוח את תוכניותיו בפירוט, נעלם בשלב הקריטי ומאלץ אותו להסתמך על ציפורים כדי לדעת אם תם המבול. היעדרו של האל מקשה על שיוך הגרסאות, אך מקובל ליחס את היונה למקור J ואת העורב למקור E. בכל מקרה, לא סביר ששני העופות שייכים לאותו סיפור.

במיתוסים הקדומים, אותנפשתים שולח יונה שחוזרת, סנונית שחוזרת, ולבסוף עורב שלא חוזר וכך נודע שהארץ יבשה. המוטיב המשולש חוזר בסיפור נוסף, שבו חוזרת היונה עם טיט ברגליה ומכאן עולה שכבר ניתן לנחות על הארץ. מספר הקסם הוא שלוש, ולכן לא סביר שקודם נשלח העורב ואחריו היונה.

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר. צֵא מִן-הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ. וַיֵּצֵא-נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ. כָּל-הַחַיָּה כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה.

סגנונו הטרחני של E כבר מוכר, והוא ממשיך להלאות בחזרות אינסופיות. יש רק נקודה מעניינת אחת: נוח נכנס לתיבה ב-17.2 ויצא ממנה ב-27.2, אחרי שנה ועשרה ימים. התוספת נועדה כנראה כדי להשלים את הפער בין 12 חודשי ירח (355 יום), ובין שנת השמש (365 יום). כך או כך, העמסת הפרטים תורמת אולי לאמינות אך מסבכת הכל.

מעניינת גם הפסיביות של נוח: אחרי שנה פלוס בתיבה דחוסה ומצחינה, הוא אינו יוצא ממנה לפני שקיבל הוראה מפורשת!

המבול נגמר, הסיפור לא

המבול נגמר, כולם יצאו מהתיבה, אבל מקור E אינו עוצר: צריך לכרות ברית כמובטח, ולהעביר עוד מסרים דתיים ופוליטיים.

יְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.

האנושות ביצעה זה עתה איתחול מחדש, וכל הברכות שניתנו לאדם הראשון ביום השישי לבריאה ניתנות שוב לנוח ולצאצאיו – בהבדל אחד. ספר בראשית מציג חזון צמחוני למהדרין: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.

המציאות מורכבת יותר, הבשר טעים והאיתחול הוא הזדמנות לתיקון. כעת מותר גם לאכול בעלי חיים, במגבלה אחת: מותר לאכול בשר, אסור לשפוך דם.

וַאַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ.

הפוסט התארך ולכן נדלג ברשותכם על סיפור הקשת בענן, אגדה פולקלוריסטית חביבה שכמוה מוצאים בכל שבט בעולם. זה אינו חלק מהסיפור המקורי, שכן הוא אינו מופיע במקור J וגם לא באף אחד מהמיתוסים המסופוטמיים. כנראה שזו אגדה מקומית שצורפה לסיפור במטרה להציג איזו "ברית" פיקטיבית בין אלוהים לעם ישראל: צד א' מתחייב לא לשחת עוד את הארץ; צד ב' לא מתחייב לכלום; הקשת בענן ממונה לתפקיד המזכירה. נעבור ישר לקטע הסיום המעצבן:

וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה–שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן. שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ.

שימו לב לפרטים הבאים: חָם מוזכר תמיד בצירוף "אבי כנען"; כנען לא עשה דבר, אך הוא זה שמקולל; המשפט "ויהי כנען עבד למו" חוזר פעמיים. מטרת הסיפור ברורה: להצדיק את השמדתם ושיעבודם של עמי כנען. הפרט המפתיע, הוא שיוכו של כנען לבני חם. מבחינה לשונית, תרבותית וגנטית, יושבי כנען היו עם שֵׁמי ואחינו הקרובים. סימונם כצאצאי חָם נועד להרחיקם מאיתנו וליצור זרות ואיבה. 

שלא במפתיע, ממשיכי דרכו של מקור E פועלים באותה שיטה ליצירת הפרדה ושנאה בינינו לבין תושבי הארץ הפלסטינים, הכנענים של היום, שגם הם קרובים אלינו יותר מכפי שאנו מוכנים להודות.

16224852-noah-cursing-canaan-picture-from-the-holy-scriptures-old-and-new-testaments-books-collection-publish
"נוח מקלל את כנען", גוסטב דורה. במהדורות שיצאו בארה"ב, התחריט נקרא "נוח מקלל את חָם", כדי להצדיק את שיעבודם של שחורי העור שנחשבו לצאצאי חָם. הגזענים לא מתים, הם רק מתחלפים…

אין מצב שיוצרי המיתוס המקורי העלו בדעתם סוף כל כך גזעני, מניפולטיבי ומכוער. אז ברשותכם נישאר עם הסוף האופטימי של מקור J:

עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

 

sue
אם הגעתם עד לכאן, קבלו קוריוז שקרה באמת ב-2019. קבוצת נוצרים אוונגליסטים שבנו רפליקה מדויקת (נניח) של תיבת נוח תבעו את חברת הביטוח על סך מיליון דולר בגין נזקי גשם!