בכ"ט בנובמבר 1947, חמישים שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, הגשימה עצרת האו"ם את החלום הציוני. אבל מה היא בדיוק אותה "ציונות" שכולם חלמו עליה?
את המושג 'ציונות' (Zionismus בגירסה הייקית) טבע עיתונאי אוסטרי בשם נתן בירנבאום, והרצל אימץ אותו עבור התנועה שייסד. השם 'ציון' סימל אלפיים שנות געגוע לארץ רחוקה ובלתי מושגת, פנטזיה שהרצל שאף להפוך מאגדה למציאות.
ארץ עיר דומם
בפוסט הזה לא נעסוק בציונות, על כל הישגיה וכישלונותיה. נתמקד במקורה של המילה הקצרה 'ציון', חידה קשה לפיצוח שהעסיקה את טובי החוקרים והבלשנים. נביא את ההסברים המקובלים והפחות מקובלים, וגם אחד מפתיע.
'ציון' הפכה לכינוי פיוטי לארץ ישראל רק בגלות. כאשר עם ישראל ישב בארצו, ציין השם את העיר ירושלים, וליתר דיוק – את הר הבית.
הבהרה: הר ציון הנוכחי נמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה ואינו הר ציון המוזכר בתנ"ך. מקור הטעות בזיהוי שגוי של כותבים נוצריים מהתקופה הביזנטית.
השם 'ציון' מוזכר לראשונה בשמואל ב' פרק ה': "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד … וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד." מעניין שכבר בהופעת הבכורה שלו בתנ"ך, השם 'מצודת ציון' מוזכר ומייד נמחק ומושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. אולי זו הייתה פרקטיקה מקובלת של כובשים, אולי מסיבה אחרת.
'ציון' שרד כשמו של ההר שעליו ניצבה המצודה, אם כי סביר יותר להניח המצודה נקראה מלכתחילה על שם ההר. הסיומת -וֹן מקובלת בשמות הרים בארץ ישראל, כמו חרמון ומירון (וגם בשמות נחלים כמו קישון וירקון). אנו מחפשים אם כן שם שיכול להתאים להר.
שחזור של עיר דוד, שנבנתה סביב או ליד מצודת ציון
באיזו שפה זה יכול להיות?
מעט מאד ידוע על ירושלים היבוסית שלפני דויד, על אנשיה ועל תרבותם ושפתם, שיש הטוענים שהייתה בכלל ממקור הינדו-אירופי (כמו החיתית למשל) ולא ממקור שמי. עם זאת, לשם 'ציון' יש צליל עברי, וסביר להניח ששם קדום כל כך יגיע מאחת השפות השמיות שדוברו בכנען, ומהן צמחה גם העברית.
התנ"ך עצמו אינו מספק כל הסבר למקור השם, וזה מפתיע. התנ"ך אוהב להביא הסברים לשמותיהם של אנשים ומקומות ("מדרש שם"'), גם אם הם לא תמיד הגיוניים. לגבי 'ציון' אין אפילו ניסיון. מעניין למה.
1. ציוניוני הדרך
החשוד המיידי הוא 'ציוּן' = 'סימן', אם כי יש בעיה קטנטנה – הניקוד. השם 'ציוֹן' (בחוֹלם) מופיע בתנ"ך כ-150 פעם, אך המילה 'ציוּן' (בשוּרוּק) מופיעה רק פעמים ספורות:
'ציוּן' הוא גל אבנים קדוש, או מצבת קבר. אצל ירמיהו, אלה כבר סתם אבני מייל המוצבות לאורך הדרך ('תמרורים' הם עצי תמר קטנים).
המובן 'לציין' – לסמן, לדרג, נוצר רק בעברית המודרנית, שהשתדרגה מחריטה על מצבת אבן לסימון ציונים בפנקס, אבל 'הצטיינות' ו'מצוינות' הן מילים חדשות ואינן יכולות ללמד על מקור המילה.
לפי הבלשן הדגול קליין, שורש המילה ציוּן הוא צו"ה (לצוות), והכוונה למונומנט שהוקם במצוות האל או המלך. ההסבר אינו משכנע וקשה להתעלם מההבדל בניקוד. יתכן כי על ההר עמדה מצבה כלשהי, אך אין אזכור לכך ולא נמצאו שרידים.
2. ישושום מדבר וציה
בישעיהו ל"ב מופיעות שורות שירה נפלאות, שאינן נופלות ברמתן משיריהם של נתן זך או יהודה עמיחי: "וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ / וְסֵתֶר זָרֶם כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן / כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה." אך ענייננו אינו בשירה, אלא במילה 'צָיוֹן', שנגזרה מ'ציה' – מדבר ושממה. לפי פירוש זה, מצודת ציון נקראה כך מכיוון שניצבה על גבעה שוממה ועירומה, או צפתה אל המדבר, או שימשה כמִפקדה של מחוז מדברי בשם 'צָיוֹן' (שאינו מוכר לנו).
גם הסבר זה לוקה בחסר: בלשון המקרא, 'ציה' היא מדבר מרוחק ופראי, או מקום שנחרב וננטש עקב חטאים כאלה ואחרים. שניהם לא מתאימים לירושלים, שהייתה עיר מיושבת ומבוססת כבר בימי דוד, וסביבתה שופעת מעיינות.
3. על חומותייך ירושלים
הורה אפשרי נוסף הוא השורש צנ"ן (אין קשר להצטננות), שממנו נגזרה המילה 'צינה' שמוזכרת בהקשרים צבאיים כמו "עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה, וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה" (ירמיהו מ"ו); "צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע, יָשִׂימוּ עָלַיִךְ סָבִיב" (יחזקאל כ"ג); "בְּנֵי יְהוּדָה, נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח" (דבה"א י"ב).
צינה היא כנראה מגן גדול, או שריון
המקיף את כל הגוף. בתהלים צ"א מוזכרות "צִנָּה וְסֹחֵרָה", שלפי רש"י היא
"צינה המקפת את האדם קרוב לארבע רוחותיו, לשון סחור סחור".
צינה נוספת ורלוונטית לענייננו מופיעה ביחזקאל כ"ו: "וְנָתַן עָלַיִךְ דָּיֵק, וְשָׁפַךְ עָלַיִךְ סֹלְלָה, וְהֵקִים עָלַיִךְ צִנָּה". הצינה כאן היא חומה או ביצורים, בדומה למילוא שבנה דוד סביב המצודה. לפי הסבר זה, מצודת ציון היא מצודה מוקפת חומה – אלא שלמצודות תמיד יש חומות, לא?
4. צנינים בעינייך
לשורש צנ"ן יש עוד מובן, הגנה ושמירה, ששרד בשפתנו רק בביטוי האזוטרי "היה לצנינים בעיניו" המוכר לנבחנים בפסיכומטרי (התשובה הנכונה: מאד הפריע לו). צנינים הם קוצים: "…לֹא יוֹסִיף יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם" (יהושע כ"ג). 'פח' הוא מלכודת חפורה באדמה ("מן הפח אל הפחת"), 'מוקש' הוא משהו דומה, ו'שוטט' קשור לצליפת שוט. "צנינים בעיניכם" הוא דימוי כואב של קוץ בעין, כמה אלפי שנים לפני שדאלי ובונואל צילמו את 'הכלב האנדלוסי'.
יש עוד גירסה: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם" (במדבר ל"ג). כאן הקוצים נתקעים בצדי הגוף, והשִֹיכִּים – בעיניים. מאותו שורש באה המשוכה, שאצל אבותינו לא שימשה לריצת משוכות אלא להרחקת מבקרים לא רצויים: "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס" (ישעיהו ה').
משוכה היא גדר קוצים נגד גנבים ושאר מזיקים, ואולי גם הצינה. יתכן כי מצודת ציון התחילה כמאחז חקלאי מגודר בקוצים, או שבזמן הקמתה המושג כבר איבד את מובנו המקורי וציין גם גדר אבנים.
5. צור ישראל
הסבר נוסף קושר את ציון למילה הערבית 'צוואן' (صوان), אבן צור או גרניט. הרי ירושלים בנויים מסלעי משקע רכים כמו גיר ודולומיט, ויש בהם גם שכבות של צור. קשה לדעת מה היו פניו המקוריים של הר הבית, המכוסה שכבות של בנייה והרס ואסור לחפור בו. האם היו שם סלעי צור? או שהמצודה נבנתה מאבני גרניט? או שזה שם סמלי המציין משהו קשה ועמיד?
6. כיכר החתולות
זה המקום להדגיש כי כל ההסברים לא נלקחו ממוחי הקודח, אלא ממוחות הרבה יותר רציניים ומלומדים ממני – כולל זה שלפניכם...
חוקר המקרא אלברט שַנדה (1873-1953) הציע פירוש מהפכני לשם 'ציון'. לטענתו, שמות מקומות בסיומת ־וֹן בנויים לעתים משמות בעלי חיים, כמו למשל העיר עגלון שבספר יהושע. אז איזו חיה מתחבאת בשם 'ציון'?
בישעיהו י"ג מתאר הנביא הזועם את החורבן המוחלט שיבוא על בבל לאחר שה' יעשה בה שפטים בסגנון סדום ועמורה: "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים, וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים; וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה, וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם. וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו, וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג". כמה פרקים מאוחר יותר, הנביא מתהפך גם על אדום: "הָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה. וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא". גם ירמיהו מזכיר ציים ואיים – אבל מיהם?
בפרק מוזכרות עוד חיות, חלקן מוזרות ולא מוכרות, כולן שוכנות מדבר. נתמקד בשתיים: ציים ואיים. לפי תרגום יונתן לארמית, ציים הם תמווין (נמיות) ואיים – חתולין (חתולים). פרשנים אחרים חושבים שאיים הם תנים או זאבים, ודווקא הציים הם חתולי בר. הם נקראים כך בגלל שהם חיים במדבר (ציה), או שזו אונומטופאה בדומה לשורשים צווח וצרח.
קרקל. טורף מקומי חסר פחד, המסוגל לקפוץ לגובה 3 מטר ולתפוס ציפור במעופה!
האם מצודת ציון היא מצודת חתול הבר? בארץ ישראל חיים מספר מיני חתול בר, בהם הקרקל המרשים, ובעבר הסתובבו כאן אפילו ברדלסים. סביר גם שעל שמם נקראו מצודה או הר. במצרים השכנה זכו החתולים למעמד של אלים, ופירוש שמו של אחד האתרים המסתוריים והמרשימים ביותר בארץ, רוג'ום אל הירי שברמת הגולן, הוא "גל האבנים של חתול הבר". האם הר ציון הוא 'הר חתול הבר' או 'חתול המדבר'?
רוג'ום אל הירי, אתר מגליתי מסתורי בן כ-5,000 שנה המורכב מכ-42 אלף אבנים, חלקן במשקל כמה טונות, וקוטרו כ-150 מטר. לא ידוע מי בנה אותו, לשם מה, ומדוע הוא מכונה "גל האבנים של חתול הבר". צילום: יצחק מרמלשטיין
לסיכום
כפי שראינו, ציון יכולה להיות: 1. מצבת קבר; 2. מדבר שממה; 3. מגן או שריון; 4. גדר קוצים; 5. אבן צור או חלמיש; 6. חתול בר…
המבול של נוח הוא אחד הסיפורים המפורסמים והאהובים בעולם, גם בקרב נוצרים ומוסלמים. הוא קצר ופשוט, כיאה לסיפור שנלמד בכיתה ב', ובטח לא תתתקשו לענות על שלוש שאלות קלות (בלי להציץ בספר!)(גם לא בנייד!):
כמה ימים ארך המבול?
מאין הגיעו מי המבול?
מי נשלח מהתיבה לראות אם קלו המים?
אם עניתם: 40 יום; מהשמיים; עורב ויונה – לא תקבלו את מלוא הנקודות. לכל שאלה יש לפחות שתי תשובות, וקריאה ביקורתית מגלה כי הפרשה המוכרת היא למעשה שני סיפורים נפרדים שנארגו זה בזה.
יש הבדלים רבים בין הסיפורים, הן בפרטים הקטנים והן בזהותו של הגיבור הראשי – שאינו מי שעל שמו נקראת הפרשה. נוח הוא דמות פסיבית וחיוורת; הגיבור האמיתי הוא מחולל המבול, שבגירסה אחת נקרא אלוהים, ובשנייה – יהוה. כל אחד מהם הוא טיפוס שונה לגמרי.
התנך כפשרה
התורה אינה מקשה אחת, אלא אוסף אקלקטי של אגדות ומסורות שבעל פה, כרוניקות, קבצי חוקים ועוד, שנכתבו בתקופות שונות. כל אלה שולבו יחד במספר סבבי עריכה, שנועדו ליצור קאנון דתי אחד. לפני שהועלו על הכתב, הסיפורים סופרו ונמסרו בעל פה שוב ושוב, וצברו במהלך הדורות טעויות, תוספות ושינויים. בתקופות של פיצול, כמו בין יהודה וישראל, הגרסאות התרחקו זו מזו.
כאשר עורכי המקרא רצו לגבש גירסה סופית ומוסכמת על כולם, הם נדרשו להתגמש ולהתפשר – אך תחת מגבלות נוקשות. מסיבות פוליטיות, לא ניתן היה לוותר על אף גירסה, ומכיוון שכל מילה נתפסה כדבר אלוהים, אסור היה למחוק דבר. כפיצוי ניתן להם חופש נרחב לגזור ולהדביק, ולהוסיף פה ושם מילה או משפט. הגירסה הסופית כללה כפילויות, סתירות ותפרים גסים – אבל כולם היו מרוצים.
הסבר קצרצר על 'השערת המקורות'
פרשת נוח היא דוגמה קלאסית לשיטת העריכה המקראית. כדי שנבין כיצד זוהו המקורות, נציג בקצרה מושג בסיסי בחקר המקרא: 'השערת המקורות'.
במהלך רוב ההיסטוריה, התנ"ך נתפס כדברי אלוהים חיים. אלוהים כידוע אינו טועה, ואם משהו לא מובן או לא מסתדר, הבעיה היא אצלנו. המלומדים היהודים והנוצרים שעסקו בפיענוח הצופן המורכב שהאל הניח בפנינו, לא היו חוקרים, אלא פרשנים.
תהיות וסתירות לא חסרו. התורה למשל, נכתבה על פי המסורת בידי משה היישר מפי אלוהים. אז מי כתב את פסוקי הסיום של ספר דברים, המתארים את מות משה וקבורתו? ולמה התורה מלאה בסיפורים המופיעים בשתי גרסאות סותרות, כמו סיפור הבריאה הכפול?
הראשון שניסה לבחון את הטקסטים בעין ביקורתית היה שפינוזה, במחצית המאה ה-17. לקח עוד מאה שנה עד שהחוקרים זיהו תבנית קבועה בסיפורים החוזרים: באחד מהם נקרא האל 'אלוהים'; ובשני – 'יהוה'. כל גירסה התאפיינה גם בסגנון, אוצר מילים ואג'נדה משלה.
לפי 'השערת המקורות' (מכונה גם 'השערת התעודות' או השערת גרף-ולהאוזן), שנולדה בגרמניה לפני כמאתיים שנה, שני המקורות ייצגו מסורות שהתפתחו בנפרד בממלכות יהודה וישראל:
ההבדל בין יהוה ואלוהים מתחיל בשמותיהם: יהוה הוא דמות מובחנת, עם שם פרטי; אלוהים הוא שם גנרי כללי ואנונימי, ועוד בגוף רבים המתנשא. בהתאם לכך, ליהוה יש לב ורגשות אנושיים כמו חרטה ועצב; אלוהים הוא קר, מרוחק ועסוק במספרים, מידות ושאר פרטים טכניים.
עם התקדמות המחקר, התנפצה החלוקה הפשטנית למקורות J ו-E, וכיום מזוהים ארבעה או חמישה מקורות בתוספת רבדי עריכה. החלוקה המדויקת אינה ודאית, ודיונים סוערים מוקדשים לפסוק או מילה בודדת. הפרקים הראשונים של בראשית מיוחסים דווקא למקור הכוהני (P) הדומיננטי והמאוחר יותר, המשתמש בשמות יהוה ואלוהים לסירוגין. כדי לפשט את הסיפור, נצמדתי לחלוקה המיושנת והלא-מדויקת של מקורות J ו-E, ואני מתנצל מראש בפני המומחים ומבקש את סליחתם 😦
חלוקה למקורות של ארבעת ספרי התורה הראשונים (ספר דברים נחשב מקור נפרד)
"מבוסס על סיפור אמיתי"
פרשת נוח (בראשית ו' עד ט') כוללת לפחות שתי גרסאות של סיפור המבול. קריאתן בנפרד מספקת הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של מלאכת העריכה המקראית. הפשרות והקומבינות הולידו יציר כלאיים שלוקה בחוסר עקביות, חוסר היגיון ובעיות קונטיניואיטי, אך כל אלה לא הפריעו לסיפור המבול להפוך לחלק מהדנ"א התרבותי המערבי. הדרמה חיפתה על הפגמים, והסתירות לא הפריעו לעלילה הסוחפת.
בבסיסו של הסיפור עומד אסון טבע חריג בעוצמתו, שאירע בסוף האלף הרביעי לפנה"ס במסופוטמיה, "הארץ שבין הנהרות", אזור מועד להצפות ושיטפונות. האסון צרב טראומה היסטורית בזיכרון הקולקטיבי של עמי שוּמֵר, אשור ואכד.
גילגמש משסע את "שור השמיים", תבליט טרקוטה (סביבות 2000 לפנה"ס), המוזיאון המלכותי, בריסל
בגירסה המוקדמת, הגיבור הוא זיאוסודרה, מלך שוּמֵרי מתחילת האלף השלישי. הגירסה המוכרת יותר מופיעה בעלילות גילגמש, כחמש מאות שנה אחריו. גילגמש פוגש את האדם שחי לנצח, אותנפשתים, ושומע ממנו סיפור דומה להפליא לפרשת נוח. גרסאות נוספות לסיפור מוכרות מתקופת חמורבי, אך בפוסט שלפנינו לא נעסוק במיתוסים המסופוטמיים, אלא בשניים שלנו.
מי היה נוח?
ממלכת אשור כבשה את ארץ כנען במאה ה-8 לפנה"ס, אך המיתוס השוּמֵרי הגיע לכאן הרבה לפני כן. בחצור התגלו לוחות חומר בכתב יתדות עם חוקי חמורבי מהמאה ה-18 לפנה"ס. גם סיפור המבול התגלגל לכאן באותה תקופה ושולב באגדה על גיבור מקומי בשם נוח.
נוח אינו אותנפשתים (אם כי זו תשובה טובה לשאלה "איך כותבים נוח בשבע שגיאות") או גיבור מסופוטמי אחר. הוא משלנו, דור עשירי לאדם הראשון לפי 'ספר תולדות האדם' (בראשית ה'). איננו יודעים מה היו מעשיו ואם גם הוא ניצל מקטסטרופה כלשהי, אך הוא היה גיבור מיתולוגי ידוע, כפי שניתן ללמוד ממדרש השם שניתן לו: וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.
מן הפסוק הבודד קשה להבין מה הייתה המשימה שהוטלה על נוח התינוק, אך ברור שהיא אינה קשורה לסיפור המבול, אלא לסיפור אחר שנמחק ונשכח. הסיפור גם מעורר חשד: שאר הדמויות בפרק לא זכו אף למדרש שם קצרצר! העניין מתבהר כשמבינים שהפסוק פשוט לא שייך לפרק ה', שכולו מקור E האלוהימי: הוא מתחיל במילים "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ", וממשיך עם "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". יהוה מוזכר רק בפסוק העוסק בנוח ושייך בכלל לפרק ד' היהויסטי, שבו מוצגת שושלת אחרת, דומה אך שונה.
מקור E אינו מכיר את גן העדן, וגם לא את חוה, קין והבל. לפי 'ספר תולדות האדם' , אדם הוליד את שת, שת הוליד את אנוש, וכה הלאה, עד מתושלח, למך ונוח. גירסה J היא המשך ישיר של סיפור גן עדן, ובה קין הוא אביה של שושלת מקבילה שנקטעת בפתאומיות בלמך. הפסוק על נוח נתלש בגסות מפרק ד' והודבק בסוף פרק ה'. רק האיסור על מחיקת מילים חשף את התרגיל.
פרשת נוח: סיפורו של J
פירקנו עבורכם את הסיפור ונביא אותו שני צבעים: מקור J בירוק,מקור E בחום. גירסה J קצרה ותכליתית יותר, ולכן נפתח בה, אם כי גם היא כוללת שני רבדים, האחד קדום וקולח, השני מאוחר ומיותר. להלן הגרסה הבסיסית:
זה מתחיל ישר לפרצוף: יהוה מאוכזב מיציר כפיו האדם, מתחרט על שברא אותו ומחליט למחות אותו מעל פני האדמה, יחד עם שאר בעלי החיים. לא ברור מדוע נגזרה כליה על כל עולם החי, ויתכן שזו ירושה מהמקור המסופוטמי שתקעה אותנו עם השלכותיו – הצורך להציל שני נציגים מכל מין.
ההבדל בין המקורות ניכר מייד: לפי יהוה, האשם הבלעדי במצב הוא האדם; בגירסת E, האשמה מוטלת על "כל הארץ" ועל חבורה אנונימית המכונה "כל בשר". זהו המשך ישיר של סיפורי הבריאה: מקור J אחראי לגירסה ב', סיפור גן העדן שבמרכזו ניצב האדם וכשלונו; מקור E ממשיך את סיפור א', בריאת השמיים והארץ וכל תכולתם, שבו האדם הוא רק החתיכה האחרונה בפאזל.
המקורות שונים גם בסגנונם: יהוה אומר "אמחה את האדם מעל פני האדמה"; אלוהים מעדיף "לשחת את הארץ". 'למחות' היא פעולת מחיקה קשה אך נקייה; 'לשחת' נשמע אכזרי יותר, נקמני ומתעלל.
גם המילה 'אדמה' שייכת לאוצר המילים של מקור J; מקור E מדבר על 'הארץ'. גם זהו המשך של סיפורי הבריאה: בראשון בורא אלוהים את השמים ואת הארץ, והאדמה אינה מוזכרת; השני מלא אדמה – יהוה יוצר ממנה את האדם, משקה אותה, מצמיח ממנה עצים, ובסוף גוזר על האדם לעבוד אותה.
יהוה אינו טורח להסביר לנוח (ולנו) מדוע הוא נבחר. נוח מצא חן בעיניו וזה מספיק. הוא גם לא מספק לו מידות והנחיות לבניית התיבה. מקור J אינו מתעסק בפרטים, ולמעשה אינו מזכיר כלל את בניית התיבה, שלכאורה נוצרה יש מאין, והנה היא כבר עומדת ומוכנה להתמלא.
מי מוזמן להישרדות באררט?
הרעיון לקחת זוג מכל בעלי החיים שבעולמנו, ממקק עד היפופוטם, נשמע לי מופרך כבר בכיתה ב'. המקור הבבלי וההיגיון הפשוט מכוונים לרעיון מעשי יותר: לקחת שתיים מכל בהמות הבית. זוג עזים, כבשים, פרות, חמורים וכמה תרנגולות הם בדיוק מה שצריך על אי בודד. אריות, ג'ירפות, עכבישים ונחשים אינם נחוצים. מקור J מבין זאת, אך לפניו מונחות כמה גרסאות שעליו לזגזג ביניהן. עופות השמיים למשל, מצורפים רק כי הם דרושים למערכה האחרונה.
רוב העולם הושמד, אך הסיפור נגמר ברוח אופטימית. יהוה מצטער על ההרס שהוא חולל, ובין השורות ניתן להבין כי הוא מתחרט גם על העונשים הקודמים שהטיל על אדם וחווה ועל קין. הרמז טמון במשפט "יצר לב האדם רע מנעוריו". יהוה אוהב ליצור, פועל שמחליף בסיפור הבריאה 2 את "לברוא" הרווח בסיפור 1. השימוש באותו שורש מלמד אולי כי יהוה לוקח אחריות על "האדם אשר יצר". זו לא אשמתו שהוא נוצר פגום, ומעתה יהוה יבטיח לו מזג אוויר מסודר בהתאם לצרכיו החקלאיים.
התוספת המיותרת
על גרעין הסיפור המקורי, הושתלה שכבת מידע מבלבלת, ובה הנחיות מפורטות באשר למספר וסוגי בעלי החיים המצטרפים למסע:
המיתוס המסופוטמי מדבר על זוגות, וגם לסיפור נוח המקורי הספיקו שניים מכל מין – התיבה הייתה גדושה עד אפס מקום גם ללא הוספת 14 אקזמפלרים מכל בהמה טהורה. אלא שאחרי המבול מתוכננת העלאת קורבנות – ואם נוח ייקח רק שניים מכל מין ויקריב אחד מהם, הוא גוזר כליה על מין שלם. נשמע הגיוני, לא?
ממש לא! לנוח אין מושג מהי בהמה טהורה! רשימת הבהמות הטהורות נמסרת רק בספר דברים, שלפי הכרונולוגיה המקראית ייכתב רק עוד שמונה מאות שנה, אחרי יציאת מצרים. זהו אנכרוניזם שקוף, ממש כאילו נוח היה מנווט לפסגת האררט עם GPS.
בגירסה המקורית, יהוה משנה את דעתו בעקבות הזעזוע מההרס הנורא; בגירסה המתוקנת, הסיבה היא הנאתו מניחוח המנגל. גם זהו שריד מהמיתוס המסופוטמי, אך שם התוצאה היא מריבה איומה בין האלים על הבשר…
הסיום החלופי קשור לפוליטיקות שמאחורי העריכה המקראית. המקור הכוהני P, כמו גם מקור מאוחר יותר המכונה D, מצווים על ריכוז הפולחן: מותר להעלות קורבנות רק בבית המקדש, ורק על ידי הכוהנים. הקורבן של נוח, הרחק מירושלים ובידי סתם אדם, מתריס כנגד מסורת זו.
פרשת נוח: סיפורו של E
הגירסה האלוהימית, המשכו של 'ספר תולדות האדם', מתחילה בנוסח קלאסי:
גם כאן, הסופר ניגש ישר לעיקר, אך ההבדלים רבים: אלוהים, שלא כמו יהוה, משתף את נוח במניעיו ובתוכניותיו; נוח מתואר כצדיק כדי להצדיק את הצלתו; הארץ מתוארת כמושחתת כדי להצדיק את השחתתה. השימוש הכפול בפועל 'לשחת' ('למחות' במקור J) מייצג צדק של "עין תחת עין": הארץ נשחתה – אז נשחית אותה.
אמרנו קודם כי מקור J אינו מתעכב על בניית התיבה, אך יתכן שחלק מהפסוק הראשון השתייך אליו. החשד נובע מהמילה הבלתי מוכרת 'גופר' שכמעט זהה ל'כופר', כפילות שאולי מלמדת על שני מקורות שהתערבבו.
יש המקשרים את 'גופר' עם giparu, 'קנה סוף' באכדית, החומר שממנו בנו סירות על נהרות בבל (בציפוי זפת או כופר, כמו התיבה של משה). לפי סברה זו, הניקוד אינו קִנִּים – תאי הספינה, אלא קָנִּים – קני סוף.
בניגוד ליהוה, אלוהים לא מתכוון לעבוד בשביל נוח. הוא מחלק הוראות ומידות מדויקות – אבל המשימה מוטלת על כתפיו של נוח.
המיפרט הטכני המיותר (כי לא יהיה עוד מבול ולא נצטרך לבנות עוד תיבה), שאליו יצטרפו גם תאריכים מדויקים, מאפיין את מקור E ונועד לייצר תחושה ריאליסטית המחזקת את אמינות הסיפור. כל אלה נעדרים מהגירסה היהויסטית. אצל J זהו מיתוס, סיפור אגדה שכוחו אינו בפרטים הקטנים אלא במסר הגדול.
אמה אגב, היא חצי מטר. אורך התיבה ההוא 150 מ', רוחבה 25 מ' וגובהה 15 מ' – כלי שיט ענק במושגי העולם העתיק. גם סיפורי המבול המסופוטמיים מציגים מידות מופרכות.
אלוהים מבטיח לנוח לכרות (להקים) אתו ברית, הראשונה מבין בריתות רבות במקרא. איזכורה כאן, ללא הסבר וללא הקשר, נועד ליצור רושם כאילו נוח מתחייב להינצל, אך זו אינה ברית, לנוח אין בה חלק, והסיבה אינה ברורה.
שוב מכביר הסופר האלוהימי מידע מיותר. יש הסבר לתאריך המוזר 17.2: אלוהים החליט על המבול ב-1.1; בניית התיבה ארכה 40 יום; לקח עוד שבוע להיכנס לתיבה, והגענו ל-17.2. המסורת הקדומה הכירה רק מספרים טיפולוגיים כמו 7 ו-40 ולא נזקקה לתאריכים; גירסת E מסבכת הכל ללא צורך.
אך לא זה ההבדל המהותי מגירסת J. יהוה מסתפק בהמטרת גשם משמיים; אצל אלוהים נבקעים קודם כל "מעינות תהום רבה" ורק אז "ארובות השמיים נפתחו". זהו המשכו של סיפור הבריאה 1, שבו אלוהים מבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע ומעל לרקיע (וגם בו יש תהום), והשפעה של אפוס הבריאה הבבלי, הנפתח בהפרדה בין המים המלוחים בים והמים המתוקים ברקיע.
זו הסתירה הבולטת ביותר: האם המבול ארך 40 יום או 150 ימים? בגרסת J, המספרים טיפולוגיים והסיפור אגדתי. 150 יום הוא מספר "ריאליסטי", בניסיון לומר שזה קרה באמת. חבל שהוא לא מתקבל על הדעת… במיתוסים המסופוטמיים, המבול ארך בין שבוע לחודש; מבול בן 40 יום הוא חריג, אך איכשהו סביר; 150 יום הם הגזמה פרועה. מקור E לא ידע דבר על הארץ שבין הנהרות ולא חווה מבול מעולם.
ניתן לשאול מדוע האל, שהסביר לנוח את תוכניותיו בפירוט, נעלם בשלב הקריטי ומאלץ אותו להסתמך על ציפורים כדי לדעת אם תם המבול. היעדרו של האל מקשה על שיוך הגרסאות, אך מקובל ליחס את היונה למקור J ואת העורב למקור E. בכל מקרה, לא סביר ששני העופות שייכים לאותו סיפור.
במיתוסים הקדומים, אותנפשתים שולח יונה שחוזרת, סנונית שחוזרת, ולבסוף עורב שלא חוזר וכך נודע שהארץ יבשה. המוטיב המשולש חוזר בסיפור נוסף, שבו חוזרת היונה עם טיט ברגליה ומכאן עולה שכבר ניתן לנחות על הארץ. מספר הקסם הוא שלוש, ולכן לא סביר שקודם נשלח העורב ואחריו היונה.
סגנונו הטרחני של E כבר מוכר, והוא ממשיך להלאות בחזרות אינסופיות. יש רק נקודה מעניינת אחת: נוח נכנס לתיבה ב-17.2 ויצא ממנה ב-27.2, אחרי שנה ועשרה ימים. התוספת נועדה כנראה כדי להשלים את הפער בין 12 חודשי ירח (355 יום), ובין שנת השמש (365 יום). כך או כך, העמסת הפרטים תורמת אולי לאמינות אך מסבכת הכל.
מעניינת גם הפסיביות של נוח: אחרי יותר משנה בתיבה דחוסה ומצחינה, הוא אינו יוצא ממנה לפני שקיבל הוראה מפורשת!
המבול נגמר, הסיפור לא
המבול נגמר, כולם יצאו מהתיבה, אבל מקור E אינו עוצר: צריך לכרות ברית כמובטח, ולהעביר עוד מסרים דתיים ופוליטיים.
האנושות ביצעה זה עתה איתחול מחדש, וכל הברכות שניתנו לאדם הראשון ביום השישי לבריאה ניתנות שוב לנוח ולצאצאיו – בהבדל אחד. ספר בראשית מציג חזון צמחוני למהדרין: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע … וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.
המציאות מורכבת יותר, הבשר טעים והאיתחול הוא הזדמנות לתיקון. כעת מותר גם לאכול בעלי חיים, במגבלה אחת: מותר לאכול בשר, אסור לשפוך דם.
הפוסט התארך ולכן נדלג ברשותכם על סיפור הקשת בענן, אגדה פולקלוריסטית חביבה שכמוה מוצאים בכל שבט בעולם. זה אינו חלק מהסיפור המקורי, שכן הוא אינו מופיע במקור J וגם לא באף אחד מהמיתוסים המסופוטמיים. כנראה שזו אגדה מקומית שצורפה לסיפור במטרה להציג איזו "ברית" פיקטיבית בין אלוהים לעם ישראל: צד א' מתחייב לא לשחת עוד את הארץ; צד ב' לא מתחייב לכלום; הקשת בענן ממונה לתפקיד המזכירה. נעבור ישר לקטע הסיום המעצבן:
שימו לב לפרטים הבאים: חָם מוזכר תמיד בצירוף "אבי כנען"; כנען לא עשה דבר, אך הוא זה שמקולל; המשפט "ויהי כנען עבד למו" חוזר פעמיים. מטרת הסיפור ברורה: להצדיק את השמדתם ושיעבודם של עמי כנען. הפרט המפתיע, הוא שיוכו של כנען לבני חם. מבחינה לשונית, תרבותית וגנטית, יושבי כנען היו עם שֵׁמי ואחינו הקרובים. סימונם כצאצאי חָם נועד להרחיקם מאיתנו וליצור זרות ואיבה.
שלא במפתיע, ממשיכי דרכו של מקור E פועלים באותה שיטה ליצירת הפרדה ושנאה בינינו לבין תושבי הארץ הפלסטינים, הכנענים של היום, שגם הם קרובים אלינו יותר מכפי שאנו מוכנים להודות.
"נוח מקלל את כנען", גוסטב דורה. במהדורות שיצאו בארה"ב, התחריט נקרא "נוח מקלל את חָם", כדי להצדיק את שיעבודם של שחורי העור שנחשבו לצאצאי חָם. הגזענים לא מתים, הם רק מתחלפים…
אין מצב שיוצרי המיתוס המקורי העלו בדעתם סוף כל כך גזעני, מניפולטיבי ומכוער. אז ברשותכם נישאר עם הסוף האופטימי של מקור J:
אם הגעתם עד לכאן, קבלו קוריוז שקרה באמת ב-2019. קבוצת נוצרים אוונגליסטים שבנו רפליקה מדויקת (נניח) של תיבת נוח תבעו את חברת הביטוח על סך מיליון דולר בגין נזקי גשם!
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 