סוכות: כמה חגים נכנסים בחג אחד?

‎פוסט נבחרסוכות: כמה חגים נכנסים בחג אחד?

שאלה קלה: למה חוגגים את סוכות? זה חג האסיף או זכר ליציאת מצרים? או אחד משלושת הרגלים? ומה קורה בסופו – שמיני עצרת, שמחת תורה או שמחת בית השואבה? סוכות הוא חג-רב, אירוע מבלבל ורב-פרצופי. ננסה לעשות סדר בחגיגות.

פרק כ"ג בספר ויקרא מוקדש לפירוט מדויק של "מועדי יהוה" – הנחיות להבאת מנחות ליהוה, המבטיחות שהכוהנים לא ידעו מחסור בחלבונים. שניים מהמועדים קשורים למחזור השנה החקלאית: חג ראשית הקציר בשבועות, וחג האסיף בסוכות.

עשרת הפסוקים העוסקים בסוכות חותמים את הפרק ואת השנה, שהחלה באותם ימים בניסן. תשרי היה החודש השביעי, וסוכות היה החג האחרון של השנה.

כבר בפרק זה עולות גרסאות סותרות למקורו של חג הסוכות, וככל שנעמיק הלאה נמצא עוד. עורכי המקרא ניסו לשלב ביניהן בתקווה שלא נשים לב, והוסיפו משלהם. נתחיל בראשונה.

חג א': שבוע של בשר

"בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ."

לפי הפסוקים הראשונים, החג נועד להעלאת קורבנות. הפסוקים אינם מתייחסים לסיבת החג ולאופיו, אלא עוסקים בעניינים טכניים, בעיקר עולות וזבחים שמטרתם להעביר את פרי עמלו של עובד האדמה לידי הכוהנים.

חג ב': הגירסה הצמחונית

אך בפסוקים הבאים, מסתבר שיש חג אחר, שחל במפתיע בדיוק באותו יום: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה."

בתחילת הפיסקה תקע העורך את המילה הקטנה "אך", בניסיון מגושם להדביק אותה לפיסקה הקודמת. חוץ מזה אין התייחסות לצירופו התמוה של חג חדש שהופך את חוקי המשחק. מחגיגת הבשרים על האש, עברנו למדיטציה צמחונית. עילת החג היא סיום איסוף תבואת הארץ, ובלבו עומדים ארבעת המינים, שאיתם לא צריך לעשות כלום – רק להביט בהם שבעה ימים בשלווה הודית.

בגרסה זו, אולי הקדומה מכולן, מכונה החג פשוט 'חג יהוה' או 'חג'. המילה "חג" משמרת את המובן המקורי של "לחגוג" – לחוג במעגל, כפי שחוללו אבותינו הקדמונים סביב המדורה הרבה לפני התנ"ך. חג זה – חג האסיף, או חג יהוה – היה החג הראשון, המקורי, אולי החג היחיד בשנה.

עוד ראוי לציין שבגירסת חג האסיף/יהוה, באופן די נדיר בתנ"ך חמור הסבר, אנו מצווים לשמוח 🙂

חג ג': היום השמיני

שתי הגרסאות לא סותרות רק זו את זו, אלא גם את עצמן: "חג הסוכות שבעת ימיםשבעת ימים תקריבו אִשֶה…" ופתאום: "ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם"…? גם בגירסה ב', חוגגים "שבעת ימים; ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון"…

אם היום השמיני שייך לחג, אז למה שבעת ימים? ואם לא, מה הוא עושה כאן? ולמה צריך לציין שזו "עצרת", עצירת כל עבודה ומלאכה? העבודה אסורה ממילא בכל ימי החג – אז מה יש לעצור כאן? היום השמיני נראה בעליל כמו חג שונה שהוצמד לכאן בגסות. זה לא מתחבר.

חג סוכות מוזכר שוב בספר במדבר כ"ט, כתב כמויות מפורט של מספרי וסוגי הקורבנות שיש להקריב בכל מועד ובכל אחד משבעת ימי החג (היה עדיף להציג כטבלת אקסל). גם כאן הטקסט ממשיך, ללא הסבר, ליום שמיני עצרת (התפריט היומי: פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים).

בשמיני עצרת נוהגים להתחיל גם בקריאת תפילת הגשם, שנועדה להבטיח גשמי ברכה בחורף. המנהג מתאים לאופי החקלאי של החג, אך אינו מופיע בתנ"ך. גם המשנה מציינת כי יש להזכיר את גבורות הגשמים ביום האחרון של סוכות ("משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו"), אך אינה מייחדת לכך תפילה. עוד פן של החג שלא מתחבר לכל השאר…

חג ד': שכחנו משהו?

בשני הפסוקים הבאים שוב מחכה הפתעה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם."

ראשית, "בסוכות תשבו שבעת ימים"…? רק עכשיו, בסוף הפרק, מוזכרת לראשונה המצווה שעל שמה נקרא החג?

וההסבר מבלבל עוד יותר: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"? החג אינו קשור לאסיף התבואה אלא ליציאת מצרים, והפירוש החדש זורק אותנו מעולם חקלאי פורה למדבר הצחיח. אבל רגע, נוודים בונים סוכות? במדבר? איפה ימצאו עצים וכפות תמרים, ועוד ל-600 אלף איש? במדבר מקימים אוהלים! וחוץ מזה, יציאת מצרים לא קיבלה כבר חג משלה?

לא הגיוני, לא סביר וסותר את הנאמר קודם. גם זו בבירור תוספת מאוחרת. סיכום ביניים: ארבע גרסאות בעשרה פסוקים.

חג ה': עולים לרגל

חג סוכות מוזכר עוד פעמיים בתורה (שמות כ"ד ודברים ט"ז), במסגרת מצוות העלייה לרגל: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה …. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה". בשני המקומות זהו הוא חג האסיף, וגם כאן אנו מצווים במפורש לשמוח: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ … וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".

אין קשר בין עלייה לרגל להליכה ברגל. ברור שאבותינו הלכו ברגל ולא חיכו לקו המהיר לירושלים. השורש רג"ל מציין משהו שעושים דרך קבע, כמו במילים 'רגיל' ו'הרגל', ואולי המקור הוא אכן 'צעד', ובהשאלה "משהו שחוזרים עליו". עלייה לרגל היא עלייה במועד קבוע.

אני חובב נלהב של עליות לרגל, וחסיד נאמן של הגדולה מכולן, הקומבה מלה של אללהבאד שמתקיימת אחת ל-12 שנים. לכן אני יכול להעיד ממקור ראשון שהרעיון מופרך. הליכה לירושלים מהגליל למשל, הייתה לוקחת שבוע או שבועיים, בדרכים לא סלולות ושורצות שודדים וחיות טרף. אין מצב שאוכלוסייה חקלאית קשת-יום תתפנה מעבודת השדה לחודש ומשהו של מסע חוצה ישראל, ולא רק פעם אחת אלא שלוש (!) בשנה – והכל על מנת להשאיר בידי הכוהנים את מיטב התוצרת. מתי נשאר להם זמן לעבוד?

גירסת שלושת הרגלים נראית כעוד עבר מזהיר אך מדומיין, שהומצא בתקופה שבה לא ניתן לעלות לירושלים, אולי בגלות בבל. יתכן כי בירושלים הייתה מסורת מקומית של עלייה לרגל מהכפרים הסמוכים, או התכנסויות גדולות יותר פעם בכמה שנים – אבל כל הזכרים, כל שנה, שלוש פעמים?

P1020403 (2)
עלייה לרגל: כך זה נראה באמת (קומבה מלה, אללהבאד 2013)

ועוד הפתעה קטנה

מצוות העלייה לרגל מופיעה גם בשמות כ"ג, אבל עם טוויסט מעניין: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר–שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת … וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה."

בפסוק הבא, מופיעים שלושה ציוויים: "לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי…. רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ."

הציוויים הראשון והשני שייכים לפסח ולחג הביכורים – כך שהשלישי שייך לסוכות, אבל מה הקשר? ניתן לשער כי בישול גדי בחלב אמו היה טקס פגאני של יושבי הארץ, שנחוג בתחילת השנה החקלאית החדשה להבטחת פריון ושפע, פולחן אלילי שאותו רצו הכוהנים להשריש. מקור המצווה נשכח עם הזמן, וכך היא עשתה את דרכה לספר דברים במסגרת איסורי הכשרות- וכך אנו סובלים ממנה עד היום.

חג ו': שמחת תורה

אם חשבתם שסיימנו את מניין החגים החלים בסוכות – טעיתם. יש עוד אחד, ובדרך פלא, שוב חוגגים בדיוק באותו יום שני חגים בלתי קשורים. בנוסף לשמיני עצרת הלא ברור, בתקופת האמוראים הפך היום השמיני של סוכות לחגיגות שמחת תורה, לרגל סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש. היה זה חלק מהמהלך המשמעותי ביותר בהיסטוריה היהודית, שהחל עם חורבן בית המקדש והמעבר ל'עם הספר', יהדות שבמרכזה לא עומד מקדש בנוי מאבנים – אלא ממילים.

המנהג נולד בישיבות הגדולות של בבל, אם כי השם 'שמחת תורה' מופיע רק במאה השמינית. למען ההגינות אציין שבמקור הוא נחגג יום אחרי שמיני עצרת (מה שמביא אותנו לתשעה ימי חג!). המנהג נשמר עד היום בקהילות בחו"ל החוגגות 'יום טוב שני של גלויות', ובמנהג 'הקפות שניות' במוצאי החג.

רגע אישי

גדלתי בנווה שאנן, שכונה חיפאית חילונית עם הרבה מבוגרים עם מספר כחול על היד ומעט מאד דתיים. רק פעמיים בשנה, בערב יום כיפור ובשמחת תורה, היינו מתכנסים ליד בית הכנסת היחיד בשכונה. המפגש בערב יום כיפור הפך למסורת, ורבים מבני השכונה המשיכו להגיע אליו במיוחד, גם ממרחקים, שנים רבות אחרי שעזבו אותה.

יום כיפור ותקיעות השופר הצורמניות לא דיברו אליי. אהבתי את שמחת תורה, עם דגל הקרטון המצועצע שעליו תקוע תפוח ובו תקוע נר דולק. הורינו לא חששו לשלוח אותנו לרחוב, לבד, עם מתקן דליק רעוע וגפרורים. זה היה עידן פחות חרדתי.

36

אהבתי את הדגלון עם הציורים התמימים של יונים ופרחים, ילדים וילדות מרקדים בכובעי טמבל, ילדים עם כיפה לומדים תורה, חיילים ומטוסי קרב וטנקים, וזהבים, ובמרכזו שתי דלתות נפתחות של ארון הקודש ובו ספר תורה. יכול להיות שכאן נטמן הזרע שלימים יביא אותי ללימודי עיצוב.

חג ז'? "פייק סוכות"

כיאה למותג יוקרה, גם לסוכות צץ חיקוי, שלא לומר זיוף. פרק י"ב במלכים א' מספר על ניסיון להמציא את סוכות מחדש. הממציא הוא ירבעם בן נבט, המלך הראשון בממלכת ישראל. עורכי ספר מלכים, ובעקבותיהם גם חז"ל, מכפישים את דמותו כחוטא גמור, אבל הוא היה מלך לא רע, ואפילו עם נטיות לצדק חברתי.

כבר כנער, ירבעם מתגלה כגיבור חיל, ושלמה ממנה אותו לאחראי על עבודות בנייה נרחבות. מאוחר יותר ירבעם מרגיש ששלמה מנצל את שלטונו לרעה, עושק את העם ומעביד אותו בפרויקטים ראוותניים. הוא מורד בשלמה, ובורח על חייו למצרים.

אחרי מות שלמה מתאספים השבטים וממליכים עליהם את בנו רחבעם, אבל יש להם בקשה אחת: להקל על העול הכבד שהטיל עליהם אביו. רחבעם מתייעץ עם הזקנים, שממליצים לו בחוכמה להיענות לבקשה, אך המלך הטיפש פונה לחבריו הצעירים שמייעצים לו ההיפך, וחוזר עם התשובה המפורסמת: "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים."

51v5FJnZxmL._SX463_
ירבעם זובח בבית אל, חרברנט ון דן אקהאוט, 1656

הזקנים פונים במר נפשם לירבעם, שחזר ממצרים ברגע ששמע על מות שלמה, וממליכים אותו על כל ישראל. בצעד מהפכני, ירבעם מגייס כוהנים "מקצות העם" (שאינם משבט לוי!), וזוכה לפופולריות. אך הוא צריך להתמודד עם בעיה מרכזית: עם הפיצול נותרו ליריבו רחבעם רק שבטי יהודה ובנימין, אך הוא שמר על קלף מנצח: ירושלים ובית המקדש.

ירבעם המעשי מחליט לשנות את חוקי המשחק: "וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן." ירבעם מציע לוקיישן ופולחן חלופיים, וההנמקה שנתקלנו בה קודם, זכר ליציאת מצרים, נשמעת הפעם הגיונית.

ואז: "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה". כדי להשלים את הנתק, הוא פשוט דוחה את החג בחודש. מעתה, ישראל ויהודה יחגגו במועדים שונים.

יתכן שירבעם היה אפילו מתוחכם עוד יותר: "וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי–בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מִלִּבּוֹ." לפי הפסוק, ירבעם לא בדה רק חג חדש – אלא גם חודש חדש!

רש"י מפרש כך: "חֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי' – דרש להם: הוא חודש האסיף, ובו ראוי החג להיות." יתכן כי ירבעם חתר גם לצדק אקלימי: מועד האסיף נקבע ביהודה החמה, ולא בממלכה הצפונית הקרה יותר, שבה בוצע האסיף מאוחר יותר.

הפרטים אינם ידועים אך יתכן כי הטריק של ירבעם היה הזזת חודש העיבור. הלוח העברי דורש הוספת חודש מדי שלוש שנים (בערך), אך אין חובה לעשות זאת דווקא באדר – שהיה במקור החודש האחרון בשנה, אך איבד את מעמדו עם העברת ראש השנה לתשרי. יתכן כי ירבעם קבע את חודש העיבור בסוף השנה, אחרי אלול, ואולי אף הזיז את כל לוח השנה בחודש.

חג סוכות המזויף אינו מוזכר עוד. איננו יודעים כמה שנים, ואם בכלל, חגגו בממלכת ישראל את סוכות בחשוון. כך או כך, ברור מהסיפור כי ירבעם ידע עד כמה החג מושרש בלב העם, ומצא לו אתר חלופי – ומועד חדש.

אז מה היה לנו?

קשה לדעת מהו "חג סוכות המקורי" המסתתר מתחת לכל קישוטי הסוכה המצועצעים. השם "חג" או "חג יהוה" מרמזים על ראשוניותו וקדמותו של החג, כחגיגות האסיף. בחברה שעברה לא מזמן מנוודות לחקלאות, הייתה זו השמחה העיקרית של השנה. כל בני השבט התקבצו לתקופה של עבודה משותפת בשדות. הם גרו מן הסתם בסוכות ארעי, ובליל הירח המלא חגו במעגל בתפילת הודיה לאֵלַת היבולים. בתקופות של שקט ושגשוג, החגיגה צמחה והפכה להרגל, לעלייה לרגל. יותר ויותר עולי רגל נהרו לחג, שהתרחק ממקורו והפך לפסטיבל של קדושה, המתרכז במוקד פולחן – ירושלים.

כל השאר – תוספות. גירסת הכוהנים, שנועדה להבטיח קורבנות; גירסת ממלכת ישראל, שנועדה להצדיק את פולחן עגל הזהב ולהתנתק מיהודה; שמיני עצרת המסתורי, שאפילו הגמרא לא ידעה לומר אם צריך לשבת בו בסוכה (הלכה: יושבים אבל לא מברכים). חג סוכות, כמו התורה כולה, הוא מעשה מרכבה של גרסאות סותרות, אינטרסים פוליטיים וכלכליים, מין נוסח "הכל-כלול" שיהיה מקובל על קואליציה של סיעות כוהנים יריבות, כל אחת עם היסטוריה חלופית משלה.

כך או כך, מכל גרסאותיו של החג, החביבה עליי ביותר היא זו שבה לא עסקנו הפעם – החגיגה הגדולה והפרועה מכולן, שמחת בית השואבה. על כך בפוסט שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה.