24 ספרים יש בתנ"ך. רק שניים מהם נקראים על שם נשים, רות ואסתר, ורק אחד ראוי להיקרא יצירה פמיניסטית באמת.
רות ואסתר: דומות אך שונות
שתי היצירות הקצרות כלולות בחמש המגילות, אסופה אקלקטית של חומרים שעורכי המקרא לא ידעו מה לעשות איתם. שתיהן נושאות אופי של סיפור עם או אגדה, וכמקובל בז'אנר, הגיבורות הן צעירות, יפות תואר ועניות. על פי חוקי עולם האגדות, הן גם נטולות משפחה. אצל אסתר מצוין במפורש כי "אין לה אב ואם", ואצל רות מוזכר בחטף "בית אִמה" אך חזרה אליו אינה אופציה.
עוד מרכיב משותף הוא היעדרו של אלוהים. במגילת אסתר הוא אינו מוזכר כלל (כמתואר בפוסט "פורים: חג גורלי"); ובמגילת רות אין לו כל תפקיד בעלילה ושמו מוזכר רק במסגרת ביטויי לשון שגרתיים כמו "יעשה ה' עמכם חסד" או "כה יעשה ה' לי וכה יוסיף". אלוהים זוכה להתייחסות רצינית רק פעם אחת, בהבטחתה של רות לנעמי: "עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". בקיצור, שני הסיפורים עוסקים בבני אדם, ליתר דיוק בנות חווה – והן אשר מניעות את העלילה.
שתי הגיבורות הצעירות אינן בקיאות בהוויות העולם, ומוּבלות בידי דמות מבוגרת ומנוסה – וכאן מתגלה ההבדל הגדול ביניהן. את אסתר מפעיל מרדכי, ואת רות – נעמי. מרדכי מסתייע באסתר להצלת עמו, בעוד שנעמי רוצה רק להבטיח לכלתה אוכל וקורת גג. מגילת אסתר היא סיפור מוּכּר על מאבקי כוח גבריים, שבו לאישה נועד תפקיד פסיבי; מגילת רות היא סיפור נשי פמיניסטי, עם הפתעה גדולה בסופו.
התנ"ך הוא אסופה מגוונת של אגדות, משלים, חוקים והיסטוריה, שנכתבו ונערכו בידי אנשים שונים. למרות מעמדן הנמוך של נשים בימי המקרא, לא מן הנמנע שכמה מאותם חומרים נכתבו בידי נשים. מגילת רות היא מועמדת מובילה לתואר "ספרות נשים". במגילה מפוזרים רמזים רבים לכך שהיא נכתבה בידי אישה, ולא סתם אחת – אישה עם א'גנדה.
שלושה גברים מתים
הזווית הנשית נקבעת כבר בפרק א', שבו מופיעים שלושה גברים שיוצאים מהסיפור אחרי כמה דקות בלי שאמרו אפילו מילה אחת. בפסוק ג' מת אלימלך, ובפסוק ה' מתים גם בניו מחלון וכיליון. שמות החתנים המתים משדרים חולשה וחידלון, ושניהם גם לא העמידו צאצאים במהלך עשר שנות נישואים, כך שהם עקרים או אימפוטנטים.
עוד ניסוח חריג מגיע כאשר נעמי פונה אל כלותיה ומבקשת מהן לשוב כל אחת לבית אמה. המושג "בית אם" אינו מוכר בתנ"ך – לנשים אין בית או רכוש, ותמיד מדברים בהקשר זה על "בית אביך". אבל לא נעמי.
בסוף הפרק מגיעות רות ונעמי לבית לחם ופוגשות את "כל העיר", אך מהדיאלוג עולה שמדובר בנשים בלבד. בפרק ב' יצטרפו לסיפור בועז ונעריו, אך נעמי תמשיך להוביל את העלילה ולקבוע את מהלכיה. למעשה, היא הדמות הדומיננטית בסיפור, ורות רק עושה כדבריה.
כמו באגדת סינדרלה, שיאו של הסיפור מגיע בחצות הלילה. אך בעוד שסינדרלה בורחת מהנסיך ולאחר מכן יושבת בבית ומחכה לו, רות המואביה מעירה את הנסיך שלה בחצי הלילה, וממש לא בורחת ממנו – להיפך…
מהלכי הסיפור מתוארים בהרחבה בפוסט "מגילת רות – הסיפור האמיתי". כאן נדלג עליהם ונעבור ישר לפרק האחרון.
קרשצ'נדו בשלושה שלבים
השיא מגיע כאמור בפרק האחרון. עד אז, העלילה מתרחשת במסגרת הדוקה של זמן ומרחב. למעט האקספוזיציה, הסיפור קורה במהלך יממה וקצת, ובתחום גיאוגרפי צר שבין השדה, הגורן ושער העיר. חוץ מאזכור קצר בפתיחה, "ויהי בימי שפוט השופטים", העלילה נטולת כל הקשר לאומי או היסטורי.
שלב א': רחל ולאה
היציאה מהאישי אל הלאומי, מסיפור אהבה אינטימי לפרק בתולדות בית ישראל, מגיעה אחרי שבועז פותר את התסבוכת המשפטית ולוקח את רות לאישה: "וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל"
הסצנה מתרחשת לעיני "כל העם והזקנים". במילים "כל העם" נתקלנו כבר בפרק א', ושם הן התייחסו לנשים בלבד, כך שיתכן שזה המצב גם כאן. "הזקנים" מתוארים בתחילת הפרק בטון מזלזל כחבורת בטלנים שבועז מגייס למשימה: "וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה וַיֵּשֵׁבוּ".
הברכה זורקת אותנו תשעה דורות אחורה ואלפי קילומטרים מבית לחם, אל ארם הרחוקה. החלק התמוה הוא אזכורן של רחל ולאה כמופת של הצלחה לאומית. המקרא מזכיר רבות את אברהם, יצחק ויעקב כבוני העם, אך לעולם לא את נשותיהם. יתר על כן, רחל ולאה צרובות בזיכרון הקולקטיבי כצמד אויבות ושונאות – כיצד הן הפכו לסמל לאומי ולבונות בית ישראל…?
ובכן, עבדו עלינו. לשנאה בין רחל ולאה אין כל בסיס בטקסט המקראי והיא פרשנות מאוחרת כתוצאה מעריכה מגמתית. שתי האחיות נפלו קורבן למעשי הנכלים של אביהן לבן הרמאי, ולאה לא יזמה את ההחלפה הלילית אלא רק שיתפה פעולה, אולי בלית ברירה. לאה אכן שנואה – אך לא על אחותה אלא על יעקב. גם כאשר רחל העקרה מקנאה בלאה, היא באה בטענות ליעקב, ורק אליו.
רק פעם אחת רחל ולאה מדברות זו עם זו, והתמונה המתקבלת מורכבת ונוגעת ללב. ראובן, בנה של לאה, מוצא בשדה דודאים ומביאם לאימו (בראשית ל'). הדודאים הם סגולה לתשוקה ולפריון, ורחל מבקשת אותם מלאה. כל אחת מהן זקוקה לדודאים למטרה אחרת: לאה רוצה שיעקב יחשוק בה, רחל רוצה להתעבר.
למרות שבעייתה של רחל קשה וכואבת יותר, היא מוותרת לאחותה הפגוּעה ובגדלוּת נפש מרשה לה לבלות את הלילה עם יעקב. לאה, שלפני אותו לילה גורלי "עמדה מלדת", יולדת בהמשך עוד שני בנים ובת. רחל תיאלץ לחכות מספר שנים עד שתלד בן ראשון, את יוסף.
גם בין סיפורי רות ולאה יש קווי דמיון. שני הסיפורים קורים בעת הקציר, זמן של פריון והוללות, ובשניהם האישה מובילה את העלילה. בליל הדודאים, לאה היא זו שיוזמת את הסקס, ויעקב שותק וממלא את תפקידו. גם בלילה על הגורן, רות יוזמת ובועז נסחף אחריה.
אזכורן של רחל ולאה כמי ש"בנו שתיהן את בית ישראל" הוא מופע בודד וחריג בתנ"ך. נראה שלמישהו (או מישהי?) היה חשוב להשיב את כבודן האבוד של שתי האימהות.
שלב ב': תמר ויהודה
השלב הבא בקרשצ'נדו קרוב יותר: רק שבעה דורות אחורה, ובמרחק יום הליכה מבית לחם. אם רחל ולאה אינן דוגמה קלאסית לברכה תנ"כית, הפסוק הבא חריג עוד יותר: "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה"
להבנת גודל השערורייה, נדרשת תזכורת קצרה: תמר היא כלתו של יהודה, אשת בנו עֵר. ער נפטר ועל פי מנהג הייבום היא מתחתנת עם אחיו אונן, שמסרב לשכב אתה ומשחת זרעו ארצה. על כן ה' ממית אותו, אך כפיצוי מה, הוא זוכה להיכנס למילון. מעניין הדמיון בין שני האחים המתים והכלומניקים ער ואונן, ובין הצמד המקביל מחלון וכיליון.
ליהודה יש בן נוסף, אך הוא חושש לחייו ואינו מוכן להשיא אותו לתמר, וכך דן אותה לחיי אלמנות, ללא בנים וללא מעמד. אבל תמר לא פראיירית. היא מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה. בתחכום רב, היא עושה זאת כאשר העדר לא נמצא אתו והוא אינו יכול לשלם לה את האתנן המבוקש, גדי עזים. כדי להבטיח את התשלום, היא דורשת שישאיר אצלה כערבון את חותמו, פתילו ומטהו. כאשר יהודה שולח אליה שליח עם הגדי, היא כבר לא שם…
חולפים שלושה חודשים, וכמה נשמות טובות דואגות לעדכן את יהודה: "זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים". יהודה לא חושב פעמיים ומצווה "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף." המוקד כבר מוכן, תמר מובלת אליו והאספסוף מנופף בלפידים – אך ממש ברגע האחרון, כמו בדרמת בית משפט אמריקנית, שולפת תמר את החפצים האישיים שיהודה השאיר אצלה כערבון – "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי".
בבוא העת, תמר יולדת את התאומים פרץ וזרח, אך הקשר עם יהודה מתנתק. על רקע בכי התינוקות עולות כותרות הסיום, אך הסיפור לא תם. הסוף האמיתי מגיע במקום אחר, בפרק האחרון במגילת רות.
השאלה המתבקשת היא – מדוע בוחרים אנשי בית לחם לאחל לזוג הצעיר רות ובועז שביתם יהיה כבית פרץ, שסיפורו כולל מוות כפול, זנות, (כמעט) הוצאה להורג בשריפה, וגידול ילדים ללא אב (שהוא גם הסב)?
שלב ג': על מה כל הסיפור?
אחרי שלב הברכות מגיעה חתונתם של רות ובועז, ואחרי כמה חודשים – הלידה. לבן קוראים עובד וכאן נגמרת בעצם המגילה – אבל לא! עכשיו מגיע הטוויסט בעלילה, שיאו של הקרשצ'נדו.
המקרא מייחס חשיבות גדולה למוצאו של אדם, ומביא תמיד את תולדותיו בפתיחת הפרק שעוסק בו. אפילו הברית החדשה מפרטת את אילן היוחסין (המומצא) שמחבר את יוסף ישירות לדוד המלך, תוך התעלמות מבעיה אחת קטנה – יוסף אינו אביו של ישו… מגילת רות היא דוגמה אחת ויחידה למיקום אילן היוחסין בסוף הסיפור.
פסוקיה האחרונים של המגילה חושפים מידע משמעותי שלא ברור כיצד הועלם מאיתנו עד כה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז"
סורפרייז! לאורך כל המגילה הוסתר מאיתנו מוצאם המכובד של אלימלך ובועז. עד כה חשבנו שאלימלך הוא סתם "איש מבית לחם", ובועז "איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך". המידע החשוב אודות ייחוסם הנעלה הושמט, אולי כדי שלא יפריע לסיפור האנושי האינטימי, ולא יגנוב את הפוקוס מרות ונעמי חסרות הייחוס – אבל זה עדיין לא הכל.
הפצצה מגיעה בהמשך הפסוק: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד"… הסיפור נצבע לפתע בצבעים חדשים. חשבתם שקראתם סיפור רומנטי על זוג אוהבים בגורן? טעות! זהו סיפור מכונן בתולדות עם ישראל. בועז הוא חוליה בשרשרת הדורות שמחברת אותו לאברהם, יצחק, יעקב, יהודה ופרץ, ונמשכת ממנו הלאה לדוד המלך. שושלת גברית כמובן, שבה רוב הנשים הן פונדקאיות חסרות שם.
מגילת רות, שאולי נכתבה בידי אישה, מכירה שושלת אחרת, שושלת של נשים – מבוזות, שנואות, מדוכאות, כמעט מועלות על המוקד. מה שמציל אותן היא אחווה נשית, בין אחיות או בין כלה לחמותה – והחוכמה להבין את חוקיו המעוותים של העולם הגברי ולנצל אותם לטובתן.
פסוקי הסיום של המגילה אינם נראים שייכים לסיפור המקורי והם אולי תוספת מאוחרת, אך הם קושרים באלגנטיות את שתי השושלות, שושלת הנשים ושושלת הגברים. הגורם המקשר הוא פרץ, בנה של תמר שנולד מיחסי זנות על סף גילוי עריות. במטה קסמים, הופך פרץ לסבא רבא-רבא של בועז – שמתגלה בתורו כסבא רבא של דוד המלך!
מגילה של נשים
כפי שהשיבה לרחל ולאה את כבודן, המחברת של מגילת רות מטהרת ומאדירה את שמה של תמר, עוד קורבן של גברים נצלנים, תחמנים וחרמנים, ושל חוקים שכתבו גברים למען גברים. רחל, לאה ותמר אינן אשמות במצבן. כל שנותר להן לעשות הוא להפיק את המקסימום מקלפי הפתיחה הגרועים שחולקו להן. בדיוק כמו שעשתה רות המואביה.
סינדרלה המואביה אינה עוד קורבן פסיבי המחכה לנסיך שאולי יבוא. היא באה אליו בעצמה, עושה בו כרצונה, ודואגת שיחשוב שהוא זה שמנהל את העניינים. היא באמת אישה פנומנלית.
(מתוך הספר "כשמשיות קיץ בסופת הוריקן", מבחר שירים מאת מאיה אנג'לו, תרגום: מכבית מלכין ויואב ורדי, הוצאת כרמל)
ועוד על שבועות בפוסט "מגילת רות: הסיפור האמיתי". מומלץ מאד!
(צילום תמונה ראשית: דורית לומברוזו, lombrosophoto.com, דוגמנית: ננה רון-אליאס)
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 
פרשנות נהדרת, תודה. מעניין אם אכן הטקסט נכתב על ידי אישה. ויש עוד סיבה לאהוב את מגילת רות – היא מספרת לנו שסבתא רבתא של דוד המלך, היתה גרה, כמו מבקשי המקלט ומהגרי העבודה של ימינו.
אהבתיLiked by 1 person
כהמלצתך בסיום "מגילת רות: הסיפור האמיתי" באתי גם 'לכאן', ואכן מצאתי פוסט מעניין נוסף על שבועות ואודות חוקיו המעוותים של העולם הגברי ומה שנותר לקבוצות המוחלשות – נשים; עניים; גרים [במובן המקראי של המילה: לא 'מתייהדים' אלא מי שאינם/ן אזרחים בעלי זכויות מלאות] – הוא רק להפיק את המקסימום מקלפי הפתיחה הגרועים שחולקו לכל פרט המשתייך לקבוצות אלו
שוב, תודה על דברים מרתקים ומעוררֵי מחשבה
אהבתיאהבתי