חמודים וחמודות

חמודים וחמודות

אנו מוקפים ביצורים חמודים: תינוקות מתוקים, צעצועים צמריריים, כלבלבים שמנמנים וחתלתולים מנגנים. ביפן, החמידות (kawaii) היא תעשייה שמגלגלת מיליארדי יֶנִים חמודים. אלא שבמקור, השורש ח-מ-ד מתחבר יותר למוות בסקילה מאשר ל"הלו קיטי".

איך ומתי קרה המהפך?

לחמוד: למה זה רע?

"חָמַד: התאווה, השתוקק, התעורר בלבו חשק לדבר-מה שאינו שלו או שאינו יכול להשיגו" (מילון אבן שושן הישן והטוב)  

"לא תחמוד" הוא האיסור הסוגר את עשרת הדברות: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ; לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ').

בספר דברים, שמשמש מעין תקציר מנהלים של החומש, האיסור חוזר בגירסה קצת שונה: "וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ". ראשית, האישה הועברה לראש הטבלה, ובצדק. בנוסף, על האישה נאמר "לא תחמוד", ועל כל השאר – "אל תתאווה".

ניתן לצפות שהתאווה תופנה דווקא אל האישה, ובוודאי שלא לשור ולחמור, אך התאווה המקראית היא בדרך כלל לאוכל, כסף ודברים חומריים. הפיצול נועד לחזק את האיסור לרצות במשהו שאינו שלך. הנושא הוא בעלות, לא רגש.

ההבדל בין תאוות בשרים ותאוות בצע מודגש בנצרות, שהפרידה ביניהן ברשימת שבעת החטאים הקטלניים, שהחוטא בהם מאבד את נפשו ואת חלקו בעולם הבא. החטאים שברשימה הם כאלה שמובילים בהכרח לחטאים אחרים.

se7en)
שבעת החטאים קיבלו פרשנות מצמררת בסרט se7en שצולם ב-1995. עשרים שנה לאחר מכן, סצנת הסיום האיומה בוימה מחדש לעין המצלמה, בסדרה כמעט זהה של הוצאות להורג בכתום.

מחשבה בוראת מציאות

גם בתנ"ך, 'לחמוד' מוביל למדרון חלקלק. כבר בשלב המחשבה ברור כי הדבר שאנו רוצים בו הוא אסור או בלתי אפשרי, וזה תמיד נגמר רע. הנביא מיכה מתאר את התהליך: "הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע, עַל מִשְׁכְּבוֹתָם; בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ, כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם. וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ; וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ, וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ." הרשעים חומדים בלילות, ועם בוקר מבצעים את זממם. מתחילים לחמוד ומסיימים בגזל ועושק.

"חָמַד רָשָׁע, מְצוֹד רָעִים" (משלי י"ב). מה חומד הרשע? לשבת במצודת הרעים! 

לחמוד זה אנושי – ובכל זאת

המקרא מכיר בחמדנות הטבועה בנו, אך דורש שנשלוט בה. בדברים ז' מצווים בני ישראל לשרוף את פסילי הגויים באש, אך תחת אזהרה: "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם, וְלָקַחְתָּ לָךְ, פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ" ("תיווקש" זה בערך "תעלה על מוקש"). עם כל התיעוב לאלוהי הגויים ופסליהם, אלוהים מודע ליופיים ולכוח המשיכה שלהם. לכן הוא מכביר קללות ואיומים על מי שיילך אחריהם: "יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ" (ישעיהו מ"ד) – אבל הפסלים שלהם כל כך חמודים, לעזאזל!

משלי עוסק בחמידת משהו נחשק יותר מפסלים: "לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע; מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה. אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ; וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ." משלי, מיזוגן ידוע בכלל ושונא נשים זרות בפרט, מזהיר את החכם לבל יחמוד את יופייה של הנוכרייה המעפעפת בחושניות, ומדגיש: גם לא בלב!

בסרט "שתיקת הכבשים", חניבעל לקטר מסביר זאת יפה לאייג'נט סטארלינג: אנחנו לא חומדים דברים שרחוקים מאיתנו אלא את מה שרואות עינינו – אשת רעך, בית רעך…

No we begin by coveting what we see every day
Hannibal: How do we begin to covet, Clarice? Do we seek out things to covet?
No. We begin by coveting what we see every day.
(שתיקת הכבשים, 1991)

נחמד זה טוב?

כוחות השוק משפיעים גם על השפה. אם משהו הוא כה נחשק, בטח יש בו משהו. מה שכולם חומדים, הופך לחמוד, או נחמד. אלא שבמקרא המילה עדיין מתקשה להימלט מהדנ"א העכור שלה. כשבוחנים את ההקשר, החמידות הופכת לחמיצות.

"נחמד" מופיע כבר בסיפור הבריאה. אלוהים נוטע בגן העדן "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל". חמוד מצדו? לא ממש. הנחמדות היא מלכודת קטלנית. "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל". התוצאה: גירוש, סבל ומוות.

עץ נחמד למראה
עוד עץ נחמד למראה

חמד של בחור

"חֶמֶד" היא חומד של מילה, אך היא מופיעה תמיד בנסיבות בלתי חמודות. "שֹדי חמד" מוזכרים בנבואת חורבן קשה, ובה מכות הנשים על חזן ביגון וסופדות על מה שאבד להן: "עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים; עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה. עַל אַדְמַת עַמִּי, קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה" (ישעיהו ל"ב). "כרמי חמד" מככבים בחורבן דומה: "כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם" (עמוס ה').

שיא האירוניה הוא הביטוי "בחורי חמד". יחזקאל כ"ג הוא פרק ידוע לשמצה שאינו נלמד בכיתה אך מועבר מתחת לשולחן בין טינאייג'רים חרמנים, כמו מגזין פורנו אסור. בתשפוכת קללות פורנו-סדיסטית (אחת העדויות הראשונות לתסמונת טורט), יחזקאל משווה את עם ישראל לשתי אחיות זונות ונימפומניות, שנוהות אחרי "פַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים, לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל, פָּרָשִׁים, רֹכְבֵי סוּסִים – בַּחוּרֵי חֶמֶד, כֻּלָּם." לא נראה שהנביא התכוון לחבר'ה הטובים.

לא כל החמוד – ורוד

השורש ח-מ-ד על נטיותיו הרבות, אינו מופיע רק בהקשרים שליליים. פה ושם נשכח עברו העברייני, כמו למשל במילה "חֶמְדָה", שעברה לצד הטובים: חמדת ישראל, חמדת כל הגויים, כלי חמדת בית ה', חמדת נשים ושכיית חמדה.

עם זאת, במרבית המופעים של ח-מ-ד ניכר חוסר נחת. הדברים הנחמדים הם אלה שאינם, שמתגעגעים אליהם, שחולמים עליהם – אבל לא באמת נהנים מהם. כמו שנאמר על המלך חסר המזל יהורם, שניגף כל חייו ומת בייסורים: "וַיֵּלֶךְ בְּלֹא חֶמְדָּה".

ובינתיים, במדבריות ערב

השורש ח-מ-ד קיים בשפות שמיות נוספות, ומובנו בדרך כלל "להתאוות", אך לשיא פריחתו הוא הגיע בערבית, שבה מובנו הוא "לשבח, להלל". התשובה הנפוצה ביותר בערבית, כמעט על כל שאלה, היא "אלחמדולילה" (أَلْحَمْدُ لِلّٰهِ) – "השבח לאל".

665ae08fcf738aaa7a9efda4e3e7d1aa

רצה הגורל, או אללה, ושמו של נביא האיסלם היה מוחמד, שפירושו "המהולל", מי שמדברים בשבחו. כך הפך השורש, בכל הטיותיו, לשם הנפוץ ביותר בעולם הערבי: אחמד (הראוי ביותר לשבח), מחמוד (ראוי לשבח), חמיד (ראוי לשבח, הגון, ואחד מ-99 שמות האל), חמוד וכה הלאה.

בימי הביניים, תרם המגע ההדוק עם הערבית לטיהורה הסופי של הנחמדות, כמו בשיר האהבה היפהפה של ר' שלמה אבן גבירול, "שוכנת בשדה": "מַה לָּךְ צְבִי נֶחְמָד, כִּי תַעֲזוֹב גַּנִּי. הָבָה נֵרְדָה לַגַּן, נֹאכַל מְגָדִים שָׁם, וּבְחֵיק יְפַת עַיִן, תִּשְׁכַּב וְגַם תִּישַׁן."

עלייתם ונפילתם של חמודי ונחמד

עם תחיית העברית, במחצית השנייה של המאה ה-19, "נחמד" צוברת פופולריות. מאמרים רבים בעיתונות התקופה נפתחים בפנייה ל"קורא נחמד". מכאן הטרנד מצוי בעלייה מתמדת, מגיע לשיאו בעשורים 1960-1980, ואז יוצא מהאופנה עד להיעלמותו בשנות ה-2000. ימי התהילה של "חמוד" קצרים יותר, ושיאם בשנים 1950-1970.

נחמד
ל"נחמד" היו כמה שנים נחמדות, אבל כבר לא (מתוך ארכיון עיתונות יהודית היסטורית)

"חמוד" שמור יותר לעוללים, ו"נחמד" לבוגרים, אם כי לדעתי הסיבה היא פונטית גרידא – "חמודי" מתגלגל טוב יותר על הלשון, בייחוד אצל תינוקות. שניהם הותירו חותם על התרבות העברית, מ"אודי חמודי" ועד "נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", עד שננטשו בגין מתיקות יתר. לגבי בני אדם שעברו את גיל הצביטה בלחי, הסיווג "חמוד/נחמד" הוא מחמאה מפוקפקת. כשזה נאמר על בחורה או בחור שהגיעו לפרקם, כנראה שאין משהו טוב יותר להגיד עליהם.

האינפנטיליות שולתתתת

בעולם קפיטליסטי, אף אחד לא ייתן לחמידות להיעלם. כוח הקנייה של הורים צעירים, של הוריהם, ומהר מאד גם של ילדיהם, הוא בור ללא תחתית. ההצלחה הפנומנלית של החמידות ביפן, הולידה גלים גלים של פלישות חמודות למערב, רכובות על חדי קרן ורודים. אם חשבנו שהדמויות של דיסני חמודות, היפנים הציבו רף חדש. בנוסף, תרבות המנגה הרחיבה את תקופת הילדות אל גילאי העשרה ומעבר להם. התכנים אולי שונים, אך לגיבורים יש אותן עיני ענק זוהרות.

cats.jpg

החמידות היא רגש אינסטנט, נטול עומק ומשמעות. "אויש כמה זה חמוד" נפלט מפינו באופן לא רצוני למראה תינוקות וכלבלבים, בלי שניצור איתם קשר של ממש. כמובן שמאחורי זה עומד אינסטינקט קדום של חמלה והגנה על יצורים קטנים וחסרי ישע, אך הפרשנות המודרנית שלו התרחקה מאד מהמקור.

החמידות ותרומתה למהפכת ההתיילדות הגלובלית, היא נושא לפוסט נפרד. חוסר בגרות היא מאפיין של מרבית המשטרים המושחתים שמשתלטים על העולם, תוך האבסת ההמונים האינפנטילים בג'אנק פוד נטול ערך תזונתי וגדוש בצבעי מאכל זוהרים ומסרטנים.

האובססיה לחמידות היא בריחה, אסקפיזם נואש – ואולי זה מפלטם של החולמים, הגעגועים לגן העדן האבוד של הילדות?