ה-5 באוקטובר 1582 הוא אחד התאריכים המיוחדים בהיסטוריה: לא קרה בו כלום. ליתר דיוק, אין בכלל תאריך כזה. ולא רק יום אחד חסר – עשרה ימים שלמים נמחקו בין לילה מלוח השנה! איך זה קרה?
הבעיה עם אורך השנה
הכל התחיל עם המהפכה החקלאית, שהביאה עמה מהפכה נוספת, מהפכת הזמן. עד אז, הסתדרו בני האדם במשך אלפי דורות עם ספירת זמן פשוטה המבוססת על מחזור הירח, אבל מעתה זה לא הספיק. כדי לדעת מתי לזרוע ומתי לקצור, היה צריך להכיר את מועדי עונות השנה. לכך נדרש לדעת במדויק מה אורך שנת השמש, אך הגעה לנתון המדויק הציבה אתגר לא פשוט לידע ולטכנולוגיה של התקופה.
קל היה למצוא מספר עגול, כמו 364 ימים שמתחלקים יפה לארבע עונות, אבל זה היה רק בערך. בחוסר התחשבות אופייני, בורא עולם לא טרח לסנכרן את היום, החודש והשנה למספרים שלמים. הירח משלים סיבוב ב-27 ימים ושליש (בערך), והארץ מקיפה את השמש ב-365 ימים ורבע (בערך). רמת הדיוק הנ"ל הספיקה ללוח השנה היוליאני, שקבע יוליוס קיסר ב-45 לפנה"ס. השנה היוליאנית כללה 365 ימים בתוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. זה עבד, אבל רק בערך.
הסטייה הייתה רק 11 דקות וקצת, אבל במהלך השנים ההפרש הצטבר לפיגור רציני. אבותינו לא ידעו את הסיבה, אבל בהחלט הבינו שיש להם בעיה. ביום הקצר בשנה, 21 בדצמבר, השמש אמורה לזרוח בנקודה הצפונית ביותר, וביום הארוך ביותר, 21 ביוני – בנקודה הדרומית. ככל שהפרש הדקות הצטבר, הלוח יצא מסינכרון. הפער בין היום הקצר בלוח ובמציאות הלך וגדל, ואחרי כמה מאות שנים הגיע כמעט לשבוע.
ולמה זה היה כל כך חשוב? כי בדיוק באמצע הדרך בין היום הקצר והארוך, נופל יום השוויון האביבי, 21 במרץ, זמן קריטי לחישוב מועד הפסחא.
מתי מגיע הפסחא?
למרות הדמיון בשם ובתזמון, הפסחא אינו פסח. הנוצרים אינם חוגגים את יציאת מצרים, אלא את תחייתו של ישו ועלייתו השמיימה. האירוע המשמח קרה שלושה ימים אחרי הצליבה, שהייתה למחרת סדר פסח – הידוע גם בשם "הסעודה האחרונה".
במאות הראשונות לנצרות, חגגו את הפסחא ביום צליבתו של ישו, י"ד בניסן לפי התאריך העברי. השיטה כונתה בשם הלטיני Quartodecimanism, שפירושו בערך "ארבע-עשריזם". זרמים אחרים בנצרות העדיפו לחגוג את תחייתו של ישו ולא את צליבתו, ועשו זאת ביום א' הראשון שאחרי הסדר – כי אם ישו נצלב ביום שישי, הרי שתחייתו חלה ביום ראשון.
השיטות השונות גרמו לסכסוכים ולמחלוקות בין חסידי הדת הצעירה. יתר על כן, כל השיטות חייבו לברר אצל היהודים מתי פסח, אך ככל שהנצרות התפשטה למרחקים והתרחקה מארצנו, לא תמיד היה קל למצוא יהודי בסביבה. בכלל, הצורך להסתמך על היהודים המקוללים היה לצנינים בעיני אבות הכנסייה, שגם לא התלהבו מהלוח העברי הירחי שנראה להם פרימיטיבי בהשוואה ללוח היוליאני המשוכלל.
בשנת 195, אסר האפיפיור ויקטור הראשון על השימוש בשיטת ה-14 ונידה את מי שהתעקש לדבוק בה. הקשר עם הלוח העברי נותק בהדרגה, ובמרכזים המובילים של הכנסייה, אלכסנדריה ורומא, התגבש קונצנזוס: את הפסחא חוגגים ביום א' הראשון, שלאחר הירח המלא הראשון, שאחרי יום השוויון האביבי (21 במרץ).
זה נשמע פשוט, אבל העולם הנוצרי היה רחב וגדול, ובמקומות שונים המשיכו לחגוג לפי שיטות אחרות ולהתקוטט. בשנת 325 התכנסו שלוש מאות בישופים מרחבי שתי האימפריות הרומיות, המערבית והמזרחית, לוועידה האקומנית הראשונה, ועידת ניקיאה, במטרה לעשות סדר בעיקרי האמונה, לרבות קביעת מועד הפסחא.
הוועידה החליטה שלא להחליט, והודיעה כי המועד ייקבע מדי שנה על ידי הפטריארך של אלכסנדריה. גם ללא החלטה רשמית, התקבע הכלל לפיו הפסחא יחול תמיד ביום א', ותמיד אחרי יום השוויון האביבי – שכזכור מועדו המדויק הלך והתערפל.
חוסר הבהירות של ההחלטה, והצורך בשילוב מורכב בין מחזורי השמש, הירח והשבוע (שבכלל לא קשור אליהם), גרמו לדורות של נזירים טרוטי עיניים למלא אינספור טבלאות מסובכות בחיפוש אחר אלגוריתם שישים קץ לבלבול. מדי פעם נראה היה שנמצאה מחזוריות כלשהי – כל 19 שנים, כל 84 – אך גם אלה לא עבדו לאורך זמן. הלוח הדתי והלוח האמיתי המשיכו להתרחק זה מזה, וחישוב מועד הפסחא הפך לנושא קבוע ושחוק בכל כינוס תיאולוגי.
דבר אחד טוב יצא מכל זה: מדע חדש נולד, ונקרא בלטינית computes, "חישוב". אותם טבלאות חישוב מורכבות הן האב הקדמון של ה-computer שעליו אני מקליד.
מסתמן פתרון
במאה ה-16, הגיע הפער בין מועד יום השוויון האביבי במציאות ובלוח השנה, לעשרה ימים. בשנת 1545 החליטה ועידת טרנט על רפורמה קלנדרית, שתחזיר את הלוח למצבו המקורי. שוב מונו ועדות, ושוב נשלחו בקשות למיטב המתמטיקאים. הפעם, עם פריחתה של האסטרונומיה ושיפור עצום בשיטות המדידה, נראה היה שהמדע ערוך לספק פתרון.
היה זה רופא צנוע ממחוז קלבריה ושמו לואיג'י ליליוס, שהציע שיטה אמינה לשמירה על אורך השנה המדויק. אם מוסיפים בכל שנה רביעית יום אחד (29 בפברואר), יצטברו במשך 400 שנה 100 ימים. במקום זה, הציע ליליוס, נוסיף רק 97 ימים באמצעות דילוג על כל שנה רביעית שחלה במאה עגולה. ההצעה התקבלה וכך זה עובד עד היום (בהתאמות קלות שלא ניכנס אליהן), אם כי למרבה הצער ליליוס הלך לעולמו לפני שזכה לראות את הצלחת השיטה שהמציא.
בשנת 1582 הקים האפיפיור גרגוריוס ה-13 ועדת מומחים לפתרון בעיית הלוח, בראשות כריסטופר קלאוויוס, מתמטיקאי ואסטרונום ישועי שייזכר לנצח כממציא הנקודה העשרונית. קלאוויוס הסדיר את שיטתו של ליליוס והגדיר את עקרונותיה, וכך יצר את הלוח הגרגוריאני.
ויהי ערב ויהי בוקר
רק עניין אחד נותר פתוח לפני שמאתחלים את הלוח החדש: מה עושים עם עשרת הימים המיותרים? היו שהציעו פתרון הדרגתי, כמו להחסיר יום מדי שנה או מדי עשר שנים, אך קלאוויוס הנחרץ לא התפשר על פחות מאשר ביטולם לאלתר. בפברואר 1582 המלצתו הפכה לצו אפיפיורי, נקבע מועד (4 באוקטובר) והוזמנו לוחות שנה חדשים. המדפיס, אגב, לא סיפק את הסחורה בזמן, ופוטר.
לא הצלחתי לברר כיצד נקבע התאריך – אולי נבחרה תקופה עם מעט ימי קדושים, או כאלה שסר חינם? כך או כך, בלילה של יום חמישי ה-4 באוקטובר, אירופה הלכה לישון, ובבוקר שלמחרת היא התעוררה ליום שישי ה-15 באוקטובר.
הטלטלה לא הייתה דרמטית. רוב תושבי אירופה היו כפריים אנאלפביתים, והיחידים שידעו לקרוא וקבעו את מועדי השנה היו ממילא הכמרים. לא נרשמו הפרות סדר או מחאות המוניות.
הלוח החדש כובש את העולם
השינוי הונהג בתחילה בעולם הקתולי, מה שכמובן גרם לפרוטסטנטים להתנגד לו – למרות שהם היו אמורים להיות יותר פתוחים לחידושים. שני הלוחות פעלו במקביל במדינות שונות, ובמסמכים מהתקופה מצוינים לעתים שני תאריכים, OS ו-NS ("אולד סטייל" ו"ניו סטייל"). המצב הוליד תופעות משונות, כמו המקרה של המלך ויליאם השלישי, שבשנת 1688 הפליג מהולנד ב-11 בנובמבר – ונחת באנגליה ב-5 בנובמבר!
עם הזמן גברו השיקולים המעשיים על השנאה הבין-דתית, ועד סוף המאה ה-18 עברה מרבית אירופה ללוח הגרגוריאני. בבריטניה זה קרה בספטמבר 1752, ועורר הפגנות תחת הסיסמה "החזירו לנו 11 ימים!" באמריקה, בנג'מין פרנקלין דווקא נהנה מהשינוי וכתב ביומנו: "בגילי המתקדם, נעים שאפשר ללכת לישון בשני לספטמבר ולא צריך לקום עד הארבע עשרה."
הכנסייה האורתודוקסית סירבה שנים ארוכות לשנות את הלוח בטענה שמדובר בחילול הקודש – למרות שהלוח היוליאני נקבע על ידי קיסר רומאי כופר, הרבה לפני הולדת ישו. בתחילת המאה העשרים, רוסיה התנהלה עדיין על פי הלוח הישן, ולכן "מהפכת אוקטובר" פרצה בכלל בנובמבר. אחרי המהפכה, כאשר הקומוניסטים עדכנו את הלוח, הם נאלצו לבטל כבר 13 ימים.
הכנסייה האורתודוקסית לא אימצה את הלוח במלואו, וחוגגת את כריסמס ב-7 בינואר, מה שאיפשר לרוסים לחגוג את ראש השנה פעמיים – מה רע?
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 
תודה. נחמד, אבל לא מדויק.
אם החישוב היה כפי שכתבתָ, "נדלג על כל שנה רביעית שחלה במאה עגולה", אז בכל מחזור של 400 שנה היינו מקבלים 96 שנים ארוכות, ולא 97. החישוב הגרגוריאני האמיתי הוא כלהלן: "נדלג על כל שנה רביעית שחלה במאה עגולה, למעט שנה שמתחלקת ב-400".
לפיכך, שנת 1600 נחשבה לשנה ארוכה לפי שתי השיטות, היוליאנית והגרגוריאנית, ובמהלך המאה ה-17 נשמר הפער של 10 ימים בין שני הלוחות.
לעומת זאת, שנת 1700 היתה שנה ארוכה רק בשיטה היוליאנית, ולאחריה במשך כל המאה ה-18 הפער בין שני הלוחות עמד על 11 יום.
כנ"ל, אחרי שנת 1800 במהלך המאה ה-19 הפער עלה ל-12 יום, אחר שנת 1900 במהלך המאה ה-20 הפער הגיע ל-13 יום, אבל אחרי שנת 2000 הפער נשאר ללא שינוי, ורק אחרי שנת 2100 הוא יגיע ל-14 יום.
אי דיוק נוסף הוא לגבי הכנסיה האורתודוקסית. היא עדיין משתמשת בלוח השנה היוליאני. כך, למשל, הכנסיה הפרבוסלבית הרוסית, וכך כנסיית ג'ורג' הקדוש הראשית בארץ, בלוד. זה לא נכון ש"הרוסים עברו". מי שעבר ללוח הגרגוריאני היה השלטון הקומוניסטי החילוני בברית המועצות, ואכן מדינה זו התנהלה לפי הלוח הגרגוריאני, ובמקביל, הכנסיה הפרבוסלבית הרוסית התנהלה וממשיכה להתנהל לפי הלוח היוליאני, כמו גם כנסיות אורתודוקסיות נוספות, וכן כנסיות מזרחיות כמו הכנסיה הארמנית ועוד.
בברה"מ, וכן ברוסיה הפוסט-קומוניסטית של ימינו, העם אהב חגיגות כפולות, למשל לחגוג פעמיים את ראש השנה ה-1 בינואר ("נובי גוד") הן הגרגוריאני ("החדש"), והן היוליאני ("הישן"). ברוסיה של ימינו חוגגים רשמית חג ארוך: החל מתחילת השנה 1 בינואר גרגוריאני, וכלה בחג המולד הנוצרי 25 בדצמבר יוליאני, וה"מהדרין" מוכנים להמשיך עד ה-14 בינואר, שהוא 1 בינואר יוליאני, "נובי גוד הישן".
הערה נוספת. מכיוון שהיחסים בין אורכי היום, החודש והשנה הם מספרים אי-רציונליים, גם השיטה הגרגוריאנית, או כל שיטה דומה המסתמכת על מחזוריות זו או אחרת, אינה מדויקת באופן מוחלט, ובמשך כמה אלפי שנים שוב תצטבר שגיאה. יתר על כן: השיטה הגרגוריאנית גם אינה הטובה ביותר בין המחזורים בעלי אותו סדר גודל. למשל, השיטה של עומר חיאם מדויקת יותר, למרות שהיא מבוססת על מחזור קטן יותר מ-400 שנה (אם אני זוכר נכון, 129 שנה). כאשר מציגים את היחס ביןאורך השנה לאורך היום כשבר משולב, אז הקירוב הראשון נותן בדיוק את הלוח היוליאני, ואילו הקירוב השני נותן את לוח עומר חיאם. הקירוב השלישי נותן דיוק אסטרונומי, המספיק למיליון שנה 🙂
טלמון סילבר
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה על ההערות המחכימות. אכן פישטתי כמה נושאים, כי גם ככה טוענים שאני כותב ארוך ומסובך מדי…
אהבתיאהבתי
מרתק, תודה רבה!
אכן תמיד זו סוגיה מורכבת איך לכתוב פשוט ובה בשעה מדויק
למדתי והחכמתי
אהבתיLiked by 1 person
הערונת קטנטנה למאמר מצוין זה: החבר'ה שקבעו את הלוח היוליאני ידעו היטב כי יש בו סטייה לעומת עונות השנה (לא היה צריך להמתין לרנסנס עם המתמטיקאים שלו). אבל הם חיו בעולם בו מדי פעם הפונטיפקס מקסימוס (הכהן הגדול, תפקיד שבזמנו תפס החה"נ יוליוס קיסר בעצמו) הוסיף חודש שלם לשנה (בדומה לעיבור השנה שלנו). לכן הם הביאו בחשבון שמתישהו בעתיד מישהו יצטרך לעשות משהו דומה, אבל הם לא חשבו שתיקון של לוח השנה בעוד כמה אלפי שנים זו בעיה דחופה ומיידית.
אז ניתן להם את הכבוד המגיע להם. בסה"כ הם עשו עבודה טובה מאד ומה שהשמיטו לא נבע מחוסר ידיעה, אלא מחוסר צורך.
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה, אנסה לנסח אחרת (גם ככה אומרים לי שזה מסובך…)
למעשה כתבתי על כך בפוסט על ה-1 בינואר, מוזמן לקרוא ולהגיב אם תמצא לנכון
https://moadimblog.wordpress.com/2018/12/28/1-%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%90%d7%a8-%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%93%d7%95%d7%95%d7%a7%d7%90-%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d/
אהבתיאהבתי
ה-5 באוקטובר 1582 – יש תאריך כזה.
יום אחד אחרי ה- 4 באוקטובר עברו המדינות הקתוליות אל לוח השנה החדש. במדינות שנשארו בלוח השנה היוליאני כן היה תאריך 5 באוקטובר.
גם בלוח השנה הגרגוריאני אם נמשוך אותו אחורנית נקבל תאריכים הקודמים ל- 15 באוקטובר. נכון שאף אחד לא השתמש בלוח הגרגוריאני לפני ה- 15 באוקטובר 1582 (הגרגוריאני).
ביום הקצר בשנה, 21 בדצמבר, השמש אמורה לזרוח בנקודה הדרום מזרחית ביותר על האופק, וביום הארוך ביותר, 21 ביוני – בנקודה הצפון מזרחית ביותר ולא כפי שנכתב.
אהרן אופיר
אהבתיאהבתי
תודה אהרון, כמובן שהדברים נאמרו לתפארת המליצה, ואכן ציינתי שהשינוי התפשט בעולם באיטיות רבה.
לגבי ההערה השנייה – צודק אך למען הפשטות אשאיר זאת כך
אהבתיאהבתי