5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

ה-5 באוקטובר 1582 הוא אחד התאריכים המיוחדים בהיסטוריה: לא קרה בו כלום. ליתר דיוק, אין בכלל תאריך כזה. ולא רק יום אחד חסר – עשרה ימים שלמים נמחקו בין לילה מלוח השנה! איך זה קרה?

הבעיה עם אורך השנה

המהפכה החקלאית הביאה עמה מהפכה נוספת, מהפכת הזמן. במשך אלפי דורות האדם הסתדר עם ספירת זמן פשוטה המבוססת על מחזור הירח, אבל מעתה זה לא הספיק. כדי לדעת מתי לזרוע ומתי לקצור, היה צריך להכיר את מועדי עונות השנה, ולכך נדרש חישוב מדויק של אורך השנה השמשית, אתגר לא פשוט לידע ולטכנולוגיה של התקופה. קל היה להגיע למספר עגול, כמו 364 ימים שמתחלקים יפה לארבע עונות, אבל זה היה רק בערך.

בחוסר התחשבות אופייני, בורא העולם לא טרח לסנכרן את היום, החודש והשנה למספרים שלמים. הירח משלים סיבוב ב-27 ימים ושליש (בערך), והארץ מקיפה את השמש ב-365 ימים ורבע (בערך). לוח השנה היוליאני, שנקבע ב-45 לפנה"ס על ידי יוליוס קיסר, הסתפק ברמת הדיוק הנ"ל, וקבע שנה בת 365 ימים בתוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. זה עבד, אבל רק בערך.

הסטייה היא רק 11 דקות וקצת, אבל במהלך השנים ההפרש הצטבר לפיגור רציני. אבותינו לא ידעו את הסיבה, אבל בהחלט הבינו שיש להם בעיה. ביום הקצר בשנה, 21 בדצמבר, השמש אמורה לזרוח בנקודה הצפונית ביותר על האופק, וביום הארוך ביותר, 21 ביוני – בנקודה הדרומית. ככל שהפרש הדקות הצטבר לשעות ולימים, הלוח יצא מסינכרון והיום הקצר בפועל התרחק מהתאריך שנקבע לו. אחרי כמה מאות שנים, הפער הגיע כמעט לשבוע.

ולמה זה היה כל כך חשוב? כי בדיוק באמצע הדרך בין היום הקצר והארוך, נופל יום השוויון האביבי, 21 במרץ, זמן קריטי לחישוב מועד הפסחא.

מתי מגיע הפסחא?

למרות הדמיון בשם ובתזמון, הפסחא אינו פסח. הנוצרים אינם חוגגים את יציאת מצרים, אלא את תחייתו של ישו ועלייתו השמיימה. האירוע המשמח קרה שלושה ימים אחרי הצליבה, שהייתה למחרת סדר פסח – הידוע גם בשם "הסעודה האחרונה".

במאות הראשונות לנצרות, חגגו את הפסחא ביום צליבתו של ישו, י"ד בניסן לפי התאריך העברי. השיטה כונתה בשם הלטיני Quartodecimanism, שפירושו בערך "ארבע-עשריזם". זרמים אחרים בנצרות העדיפו לחגוג את תחייתו של ישו ולא את צליבתו, ועשו זאת ביום א' הראשון שאחרי הפסח העברי – כי אם ישו נצלב ביום שישי, הרי שתחייתו חלה ביום ראשון.

השיטות השונות גרמו לסכסוכים ולמחלוקות בין חסידי הדת הצעירה. יתר על כן, כל השיטות חייבו לברר אצל היהודים מתי פסח, וככל שהנצרות התרחקה מהלבנט לעתים היה קשה למצוא יהודי זמין בסביבה. בכלל, הצורך להסתמך על היהודים המקוללים היה לצנינים בעיני אבות הכנסייה, שגם לא התלהבו מהלוח העברי הירחי שנראה פרימיטיבי בהשוואה ללוח היוליאני המשוכלל.

בשנת 195, אסר האפיפיור ויקטור הראשון על השימוש בשיטת ה-14 ונידה את מי שהתעקש לדבוק בה. הקשר עם היהודים והלוח שלהם נותק בהדרגה, ובמרכזים המובילים של הכנסייה, אלכסנדריה ורומא, התגבש קונצנזוס: את הפסחא חוגגים ביום א' הראשון – שלאחר הירח המלא הראשון – שאחרי יום השוויון האביבי (21 במרץ).

זה נשמע פשוט, אבל העולם הנוצרי היה רחב וגדול, ובמקומות שונים המשיכו לחגוג לפי שיטות אחרות ולהתקוטט. בשנת 325 התכנסו שלוש מאות בישופים מרחבי שתי האימפריות הרומיות, המערבית והמזרחית, לוועידה האקומנית הראשונה, ועידת ניקיאה, במטרה לעשות סדר בעיקרי האמונה, לרבות קביעת מועד הפסחא.

ועידת ניקיאה הראשונה, שנת 325

הוועידה החליטה שלא להחליט, והודיעה כי המועד ייקבע מדי שנה על ידי הפטריארך של אלכסנדריה. גם ללא החלטה רשמית, התקבע הכלל לפיו הפסחא יחול תמיד ביום א', ותמיד אחרי יום השוויון האביבי.

חוסר הבהירות של ההחלטה, והצורך בשילוב מורכב בין מחזורי השמש, הירח והשבוע (שבכלל לא קשור לכלום), גרמו לדורות של נזירים טרוטי עיניים למלא אינספור טבלאות מסובכות בחיפוש אחר האלגוריתם שישים קץ לבלבול. לפעמים נראה היה שנמצאה מחזוריות כלשהי – כל 19 שנים, כל 84 – אך גם אלה לא עבדו לאורך זמן. הלוח הדתי והלוח האמיתי המשיכו להתרחק זה מזה, וחישוב מועד הפסחא הפך לנושא קבוע ושחוק בכל כינוס תיאולוגי.

דבר אחד טוב יצא מכל זה: מדע חדש נולד, ונקרא בלטינית computes, "חישוב". אותם טבלאות חישוב מורכבות הן האב הקדמון של ה-computer שעליו אני מקליד.

מסתמן פתרון

במאה ה-16, הגיע הפער בין מועדי יום השוויון האביבי, במציאות ובלוח השנה, לעשרה ימים. בשנת 1545 החליטה ועידת טרנט על רפורמה קלנדרית, שתחזיר את הלוח למצבו המקורי. שוב מונו ועדות, ושוב נשלחו בקשות למיטב המתמטיקאים. הפעם, עם פריחתה של האסטרונומיה ושיפור עצום בשיטות המדידה, נראה היה שהמדע ערוך לספק פתרון.

היה זה רופא צנוע ממחוז קלבריה ושמו לואיג'י ליליוס, שהציע שיטה אמינה לשמירה על אורך השנה המדויק. אם נוסיף יום בכל שנה רביעית, נצבור במשך 400 שנה 100 ימים. במקום זה, הציע ליליוס, נוסיף רק 97 ימים באמצעות דילוג על שנה רביעית שחלה במאה עגולה. כך זה עובד עד היום (בהתאמות קלות שלא ניכנס אליהן).

לואיג'י ליליוס (1510-1576)

ליליוס הלך לעולמו לפני שזכה לראות את הצלחת השיטה שהמציא. בשנת 1582 הקים האפיפיור גרגוריוס ה-13  ועדת מומחים לפתרון בעיית הלוח, בראשות כריסטופר קלאוויוס, מתמטיקאי ואסטרונום ישועי שתרם לנו את הנקודה העשרונית. קלאוויוס הסדיר את שיטתו של ליליוס והגדיר את עקרונותיה. כך נולד למעשה הלוח הגרגוריאני.

ויהי ערב ויהי בוקר

היה צריך לסדר עוד עניין אחד לפני שמאתחלים את הלוח החדש: לסגור את הפער של עשרת הימים החסרים. היו שהציעו פתרון הדרגתי, כמו להחסיר יום מדי שנה או מדי עשר שנים, אך קלאוויוס הנחרץ לא התפשר על פחות מאשר ביטול מיידי של עשרת הימים המיותרים. בפברואר 1582 המלצתו הפכה לצו אפיפיורי, נקבע מועד  (4 באוקטובר) והוזמנו לוחות שנה חדשים. המדפיס, אגב, לא סיפק את הסחורה בזמן, ופוטר.

הלוח החדש, LUNARIO NOVO. מעניין שבלטינית "לוח" הוא "לונאריו", שם שמשמר את המורשת הירחית שלו. שימו לב לימים החסרים בעמודה השמאלית.

אינני יודע כיצד נקבע התאריך – אולי נבחרה תקופה עם מעט ימי קדושים, או כאלה שסר חינם? כך או כך, בערבו של יום חמישי, 4 באוקטובר, אירופה הלכה לישון, והתעוררה למחרת לבוקר יום שישי ה-15 באוקטובר.

הטלטלה לא הייתה דרמטית. רוב תושבי אירופה היו עדיין כפריים אנאלפביתים, והיחידים שידעו לקרוא וקבעו את מועדי השנה היו ממילא הכמרים. לא נרשמו הפרות סדר או מחאות המוניות.

הלוח החדש כובש את העולם

השינוי הונהג בתחילה בעולם הקתולי, מה שכמובן גרם לפרוטסטנטים – שאמורים להיות פחות שמרנים ויותר פתוחים לחידושים – להתנגד לו. שני הלוחות פעלו במקביל במדינות שונות, ובמסמכים מהתקופה מצוינים לעתים שני תאריכים, OS ו-NS ("אולד סטייל" ו"ניו סטייל"). המצב הוליד תופעות משונות, כמו מסעו של המלך ויליאם השלישי, שבשנת 1688 הפליג מהולנד ב-11 בנובמבר – ונחת באנגליה ב-5 בנובמבר!

עם הזמן גברו השיקולים המעשיים על השנאה הבין-דתית, ועד סוף המאה ה-18 עברה מרבית אירופה ללוח הגרגוריאני. בבריטניה זה קרה בספטמבר 1752, ועורר הפגנות תחת הסיסמה "החזירו לנו 11 ימים!" באמריקה, בנג'מין פרנקלין דווקא נהנה מהשינוי וכתב ביומנו: "בגילי המתקדם, נעים שאפשר ללכת לישון בשני לספטמבר ולא צריך לקום עד הארבע עשרה."

An Election Entertainment: ציורו של ויליאם הוגארת (1755) מתאר אסיפת בחירות מושחתת עם פוליטיקאים זללנים ושיכורים, נואפים ומתחנפים  למצביעים. על הרצפה משמאל למטה מוטל עלון בחירות עם הסיסמה Give us our Eleven days. הטוֹרים (השמרנים) המפגינים בחוץ מציגים גם קריקטורה אנטישמית עם כיתוב No Jews. הסצנה מסודרת בתבנית 'הסעודה האחרונה', ולא במקרה.

אחרונה להצטרף הייתה הכנסייה האורתודוקסית, בטענה שמדובר בחילול הקודש – למרות שהלוח היוליאני נקבע על ידי קיסר רומאי כופר, הרבה לפני הולדת ישו! בתחילת המאה העשרים, רוסיה התנהלה עדיין על פי הלוח הישן, ולכן "מהפכת אוקטובר" פרצה בכלל בנובמבר. אחרי המהפכה, כאשר הקומוניסטים עדכנו את הלוח, הם נאלצו לבטל כבר 13 ימים.

הכנסייה האורתודוקסית לא אימצה את הלוח במלואו, וחוגגת את כריסמס ב-7 בינואר, מה שאיפשר לרוסים לחגוג את ראש השנה פעמיים – מה רע?

המעוז האחרון והקנאי של הלוח היוליאני המקורי, ללא תוספות והשמטות, הוא דווקא ממש כאן. הפטריארכיה הארמנית בירושלים חוגגת מדי שנה את הולדת ישו ב-18 לינואר, בכנסיית המולד בבית לחם.