פורים: מסכה-חה-חה

מה יש בה, במסכה הזאת – כיסוי והסתרה, או שמא דווקא היא חושפת את פנינו האמיתיות? מה שבטוח, היא איתנו כבר הרבה מאד שנים. ממש מההתחלה.

גם אלוהים חובש מסכה

המסכה מלווה אותנו מאז שחר ימי האנושות, במשחק תעתועים של לעג וכישוף, הסתרה והעמדת פנים. לפי ג'וזף קמפבל, מחבר סדרת הספרים המונומנטלית על דתות העולם "מסכות האל" (The Masks of God), כל האלים הם חזרה על אותם מוטיבים – רק המסכות משתנות.

בספר הראשון בסדרה, "מיתולוגיות פרימיטיביות", מתוארים ציורי המערות של לסקו (Lascaux) שגילם כ-20 אלף שנים. במערה התגלו כאלפיים ציורים שצוירו במשך דורות רבים, המציגים בעלי חיים מכל הסוגים והגדלים – אך בכל האוצר המדהים הזה, מופיעה רק דמות אנושית אחת – והיא חובשת מסכה! (יש לה גם זיקפה מרשימה, אבל זה לפעם אחרת). אין לדעת אם מדובר בצייד או מכשף, לא ברור אם המסכה מייצגת ציפור או זאב או משהו אחר, אך מעניין לגלות שהייצוג הסימבולי ראשון של האדם בדברי ימי התרבות – כיסה את פניו במסכה.

צייד (או שאמאן) ממערת לסקו

מסכה זה לא צחוק

נדלג כמה אלפי שנים קדימה ונגיע למקורותינו אנו. המסכה מופיעה לא מעט בתנ"ך, ומוזכרת תמיד בהקשר שלילי, בתור אם כל רע וסמל מובהק לסטייה מדרך הישר. הופעתה הראשונה היא באירוע מכונן, המייצג שיא של כפיות טובה, קוטן אמונה וחוסר טקט. בזמן שמשה יושב בתוך ענן על ראש ההר וטורח על חקיקת לוחות הברית, לעם נמאס לחכות והוא עושה "עגל מסכה" מזהב. זו הבגידה האולטימטיבית. מכאן ואילך, בכל פעם שהתנ"ך מזכיר מסכות, זה נגמר רע.

מסכה אינה מסכה

לפני שנעמיק בתכונותיה השליליות של המסכה, נקדים ונאמר שאין לה כל קשר לפורים. 'עגל מסכה' זה לא מסכה של עגל. "מסכה" היא סוג של צֶלֶם, דמות אלילית, ומקורה בשורש נס"ך, שמובנו יציקה או מזיגה. מסכה היא פשוט יציקת מתכת, ובשפת המקרא היא מחליפה לעתים את המילה "מתכת" (שגם היא נובעת מפעולת ההתכה).

"עגל מסכה" זה לא מסכה של עגל

לפי חוקר המקרא גזניוס, "מסכה" אכן באה משורש נס"ך, אלא שהכוונה לניסוך – יציקת יין או שמן לכבוד אלוהים. הכוהנים היו מנסכים על המזבח, נסיך הוא מי שניסכו שמן על ראשו (כפי שהמלך נמשח בשמן ולכן נקרא "משיח"), ומסכה היא אובייקט שקודש בניסוך. יש לציין שתיאוריה זו אינה מקובלת על מרבית החוקרים.

אולי עקב טראומת העגל, המסכה אסורה: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה" (דברים כז). הסופר המקראי מבחין בין "פסל", דמות מפוסלת באבן או בעץ, ובין "מסכה" יצוקה ממתכת. בהכירו את הקליינטים שלו, הוא לא משאיר מקום לאי-הבנות: שניהם אסורים.

כאמור, מיד לאחר קבלת התורה (או לפני כן, הכרונולוגיה של מעמד הר סיני קצת מבלבלת) העם עושה עגל מסכה. מאז מלווים אותנו הפסלים והמסכות, יחד ולחוד, לאורך כל תולדות העם וחטאיו.

גם תמונה אינה תמונה

האיסור על עשיית פסל ומסכה מופיע בעשרת הדיברות ובמקום מכובד, אך בנוסח קצת שונה: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". המסכה מופיעה בתנ"ך יותר מעשרים פעם; התמונה שכיחה פחות, ונראה כי היא שייכת לרבדים מוקדמים יותר ובהמשך המסכה מחליפה אותה – אך השתיים אינן זהות.

במקרא, "תמונה" אינה משהו שתולים על הקיר, אלא דמות או פני האל, למשל "יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי" (איוב ד); או "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ; אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (תהלים יז). "תמונה" אינה ציור אלא אובייקט פולחן וסמל לעבודה זרה, אבל איזה בדיוק?

משערים ש"תמונה" באה משורש מו"ן או מי"ן (כמו "תשובה" משורש שו"ב), וכרגיל, הכל קשור בסוף לסקס. השורש המקורי היה מע"ן, שקיים גם בערבית ומובנו "לחרוש, ליצור תלם" – כמו במילה "מענית". מכאן התפתח המובן של "הפרדה, חלוקה", שממנו נוצר המובן "מין" המוכר לנו מבראשית פרק א': "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ … כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ … נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ". "מין" הוא קבוצה נפרדת, סוג שונה. עם הולדת הדקדוק העברי בימי הביניים, החל המושג לציין גם מין דקדוקי, זכר ונקבה, אך רק בעברית המודרנית נוסף לו הגוון המיני.

במסלול שונה, התפתח המובן של "משהו נפרד, אחר, זר" שממנו נגזר הכינוי "מינים" לכופרים (בעיקר נוצרים). מפתה לקשור זאת ל"תמונה" אך מובן זה מוכר רק מימי חז"ל וקשה לשייך אותו ל"תמונה" המקראית.

האיסור נגד תמונות מלמד שהן כיכבו בפולחנים אליליים של עמי כנען. ממקומה המכובד בעשרת הדברות, ברור שבעת כתיבתן ידעו כולם מהי תמונה; כמה דורות לאחר מכן, המילה יצאה משימוש, הוחלפה ב"מסכה" והפכה לסמל אנכרוניסטי של משהו שאבד ונשכח – אבל מה?

תמונה היא (אולי) מסכה

אני רוצה להציע תיאוריה נועזת. התערוכה הנפלאה "פנים אל פנים – המסכות העתיקות בעולם" (מוזיאון ישראל, 2015) הציגה אוסף מסכות אבן בנות תשעת אלפים שנה שנמצאו באזורנו. אם כה רבות מהן שרדו עד למאה ה-20, אין ספק שגם בתקופת המקרא אבותינו היו נתקלים מדי פעם באחת מהן. הרבה לאחר שהתרבות שיצרה אותן אבדה ונשכחה, המסכות עדיין נשארו בסביבה, כמזכרת מפחידה מימי קדם.

המסכות בתערוכה השתייכו בבירור למשפחה אחת (למרות שנמצאו במקומות שונים) אך לכל אחת הייתה אישיות משלה. רובן חייכו – או חשפו שיניים?

אם כן, מדוע אין מסכות בתנ"ך, שכה אוהב לחפור על שיקוצי האלילים? למה אין אפילו מילה שמציינת משהו דומה למסכה? השערתי היא כי יתכן שיש מילה למסכה, ואפילו מילה איקונית: "תמונה". כזכור, המובן המקורי של השורש מי"ן הוא לחרוץ, לפסל באבן. אם כך, תמונה היא פני האל או השאמאן, מסכה חקוקה באבן.

הופעתה המכובדת של התמונה במסמך המכונן של עמנו מרמזת שאולי המסכות/תמונות עשו קאמבק בזמן הלא נכון, בדיוק כאשר ישבו לנסח את עשרת הדברות. הן נהיו פופולריות מדי, ולכן נאסר לעשות פסל ותמונה – שהיא סוג של פסל לָבִיש.

מסכה היא Mask

כאמור, בעברית מסכה היא "יציקת מתכת" ואין לה קשר למסכה של ימינו. אז איך המסכה נהייתה מסכה? ההסבר מופיע במאמר של אילון גלעד, "המקורות האיטלקיים של המילה "מסכה". אם אין לכם זמן לקרוא, אקצר לכם: יהודי איטליה הכירו את מסכות הקרנבלים כבר במאה ה-13, אימצו אותן לחגיגות פורים, וקראו להן "פרצופין". השם "מסכה" המשיך לציין פסל אלילי, אך לעתים השתמשו בו גם במובן "כיסוי", בהשפעת הביטוי ״להסיר מסכה מעל פניהם״ שמקורו בספר ישעיהו (שם היא באה משורש אחר ומובנה דומה ל"מסך"). אך בשלב מסוים –

"הקירבה של המילה מסכה (היא כיסוי) בסמיכות למילה פנים, בשילוב עם הדמיון למילה הלועזית mask, הובילה לשינוי משמעות המילה בשלהי המאה ה-19, או כפי שתיאר זאת אליעזר בן יהודה במילונו: ״והתחילו להשתמש בשם זה בזמן החדש במשמעות סתר פנים״.

השינוי לקח זמן, וברשימת "כלי בית" של ועד הלשון (1914) "מסכה" היא עדיין שם נוסף לשמיכה, על פי הפסוק "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס" (ישעיהו כ"ח). מובן זה לא תפס, וברשימת "מונחי תיאטרון" (1940) מופיעה כבר המסכה המוכרת לנו. כך השלימה המסכה סיבוב שלם, מפסל טמא למוצר צריכה חמוד – אך מסעה עוד לא תם.

Mask היא מסקרה

מאכזב לגלות שמסכת פורים הצברית שלנו הושאלה מאנגלית או מצרפתית, אך מקורה לא נמצא באירופה. mask האנגלית מופיעה רק משנת 1530, masque הצרפתית ו-maschera האיטלקית קדומות יותר, ומקורן במילה מוכרת לכל מבקר(ת) בדיוטי פרי: מסקרה.

מקור המילה בערבית, מסח'רה, "ליצנות, מושא ללעג, פארסה", מהשורש סח'ר (سخر), "לעשות קסמים ולהטים". נראה שהמילה שימרה שלב קדום של המסכה, צביעת הפנים או העיניים, וקשר עמום בין מעשי ליצנות ובין אִיוּם והפחדה. בלטינית, היא מקושרת למכשפות.

מילה דומה מופיעה בישעיהו פרק ג', שבו אלוהים משית עונשים איומים על בנות ציון, לוקח להן את כל התכשיטים, הבגדים ואביזרי האופנה, וגם את הבושם, וזה עוד לפני שאונסים ורוצחים אותן. וכל כך למה? "יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה"

ישעיהו ואלוהים מתגלים כאכזריים יותר מדאעש, אך זה לא הנושא. "משֹקרות עיניים" (בשי"ן שמאלית) אינו קשור לשיר Lying Eyes אלא למילה הארמית "סיקרא"- אדום. הן פשוט איפרו את עיניהן באדום.

הרחקנו במסענו לאנגלית, לצרפתית ולאיטלקית, חזרנו לערבית, לארמית ושוב לעברית, ונשארנו בתיק האיפור. צריך לשנות כיוון.

המסכה היא פרצוף

המסכה היא אולי האייקון העתיק ביותר שעדיין נמצא בשימוש, סמל התיאטרון – צמד מסיכות, אחת צוחקת ואחת בוכה. המסכה נכחה ברגע הולדתה של הדרמה, ביוון העתיקה. המסכות כיכבו בטקסי ההוללות של דיוניסוס הרבה לפני שאייסכילוס, אבי הטרגדיה היוונית, ריסן אותן והעלה אותן על הבמה במאה החמישית לפנה"ס. ביוונית, מסכה היא prosōpon והיא מורכבת משתי מילים: pros זה "לפני, מול", opon הן "עיניים" (כמו במילה 'אופטיקה'). פרוסופון הוא מה שנמצא "מול העיניים" – הפנים.

נחזור רגע לעברית: "פרוסופון" היוונית עשתה עלייה (דרך הארמית) ונהייתה "פרצוף". הדנ"א של המילה נשמר, ואלפיים שנה לאחר מכן, בלי שנבין למה, "פנים" הן הדבר האמיתי ו"פרצוף" הוא משהו שמולבש עליהן.

בתיאטרון היווני היו 28 סוגי מסכות: 6 זקנים, 8 צעירים, 3 עבדים ו-11 נשים (אין קשר לצילום)

כמדיום אמנותי חדש, נזקק התיאטרון היווני גם לשפה חדשה. כך שודרגה prosopon מאביזר במה לציון אופייה של הדמות, לא רק הפנים אלא הלב. המושג זלג מבמת התיאטרון לחיים עצמם, והחל לציין את המהות, האישיות, מי שאתה. הצורה החיצונית כמשקפת את האופי הפנימי.

נקפוץ עוד כמה מאות שנים קדימה, ישו שלנו החליף את אלי האולימפוס, ובכנסייה הנוצרית הצעירה התגלו חילוקי דעות על מהותו האלוהית ו/או האנושית, המגולמת במילה prosōpon. דיונים תיאולוגיים עסקו בשאלה החשובה אם השילוש הקדוש כולל שלושה פרוסופונים, רק אחד, או ארבעה. תלי תלים של פלפולי דת עקרים ומשמימים נכתבו בנושא, ולכן ננטוש כאן את הערוץ היווני ונפליג מערבה שם פרחה צאצאית ישירה שלו.

מפרצוף לאישיות

הרומאים קיבלו את prosōpon היוונית דרך האטרוסקית, והעניקו לה עיצוב איטלקי אלגנטי: Persona. המסכה קיבלה טוויסט דרמטי והפכה למושג בסיסי בספר החוקים. כפי שהמסכה מגדירה את אופי בעליה, כך נקבעה בזירה המשפטית "פרסונה" לכל משתתף בהצגה: התובע, הנפגע, החייל, האיכר, האב.

כאן נפרדת הפרסונה מזהותה האנושית הפרטית והופכת לדמות פיקטיבית, אך בעלת תוקף חוקי. כדי להיות "פרסונה" צריך להיות אזרח רומאי וחופשי מעבדות, אחרת אתה non-person נטול זכויות אנוש. עבד, למשל, נחשב כרכוש ולא כ"פרסונה".

פרסונה (1966), סרטו המורכב והיפהפה של אינגמר ברגמן, מדבר על שתי נשים שחולקות אישיות אחת, ואולי להיפך, או גם וגם

הפרסונה התגלתה כמילה אנרגטית ומלאת חיים, והמשיכה להתפתח ולכבוש תפקידים חדשים. נוסף לבית המשפט ולבמת התיאטרון היא מככבת בספרות בדמות הגיבור, מוצאים אותה בפילוסופיה, בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה ואיפה לא.

מהפרסונה צומחים האדם (person), ענייניו האישיים (personal), האישיוּת שלו (personality), אגף כוח אדם (personnel) ועוד. ולפני שהמסך יורד, נזכיר כי בצרפתית, personne זה "אף אחד"…

זהו רקורד מכובד למישהי שהתחילה כפרצוף מכוייר בחימר וקשור ברצועות עור מאחורי הראש. נשארנו עם השאלה הגורלית: האם המסכה היא מה שאנחנו מנסים להסתיר – או מה שאנחנו רוצים להציג בפני כולם?

אחרי כמה כוסות יין בנשף הפורים, אולי זה לא כך-כך חשוב. 

תודות על העזרה ביוונית: שולי מיינמר ושמעון בוזגלו