פסח: סדר, אי סדר וסדר יום

כל מי שחי בארץ הבלאגן המכונה "מדינת ישראל", לא יופתע לגלות שהמילה "סדר" לא קיימת כלל בתנ"ך. תיקון: היא מופיעה פעם אחת. וההקשר? אי סדר.

ננסה אם כן לעשות סדר: מה זה בעצם "סדר"; מדוע מכונה סעודת החג בשם "סדר פסח"; וכיצד כל זה מתקשר באופן די מפתיע עם "סדר יום", ובלועזית – "אג'נדה".

סדר ואי סדר

נתחיל באותו אזכור חד-פעמי לכאוס, אצל איוב אשר מקטר על גורל האדם וקוצר ימיו:

"מִבֶּטֶן, לַקֶּבֶר אוּבָל. הֲלֹא-מְעַט יָמַי וַחֲדָל —

בְּטֶרֶם אֵלֵךְ, וְלֹא אָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,

אֶרֶץ עֵפָתָה, כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת, וְלֹא סְדָרִים"

לאיוב יש כידוע תיאולוגיה משלו, שכוללת בין השאר את הופעתו היחידה של השטן במקרא. הוא גם היחיד שמתאר את השאול, אך בלי הרבה פרטים: בארץ המתים שורר חושך ובלאגן.

איוב: מילא למות לבד בחושך, אבל למה בכזה בלאגן?

סדר צבאי

ספר איוב נכתב לאחר השיבה מגלות בבל, וזה מקורם של הדימויים הללו, כמו גם של המילה "סדר". באכדית, sidru = שורת חיילים, טור. כך מכונה גם מבנה התקפי דומה ל"פָלָנקס" היווני. כמה טורים כאלה יוצרים גדוד = sidirtu. מעניין שגם בעברית, השפה הצבאית משתמשת באותו עולם מושגים: חייל פשוט הוא טוראי, והצבא הוא צבא סדיר.

במובנה הצבאי, sidru נקלטה בעברית הרבה לפני איוב: "וְהִקַּפְתֶּם עַל-הַמֶּלֶךְ סָבִיב, אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ, וְהַבָּא אֶל-הַשְּׂדֵרוֹת, יוּמָת" (מלכים ב' יא). בהמשך הפכה "שֹדֵרָה" לשורת עצים, שעומדים ישר כמו חיילים.

ככלל, מילים אינן נוטות להסתפק במובן המילולי הצר ושואפות לכבוש שטחים חדשים. גם באכדית, השורש התרחב לכיוונים מופשטים יותר. הפועל sadaru או sederu ציין סידור של כל מיני דברים (חיילים, פרשים, מונחים במילון, מנחות לאלים וכד'), ובכלל לעשות משהו באופן קבוע וסדיר. מאותו שורש נגזר גם התואר sadru = רגיל, ממוצע, המוני.

נראה שכבר האכדים זיהו "סדר" עם שגרה ושעמום. בבל הרי ממוקמת במזרח התיכון, לא באירופה.

היעדרה של המילה "סדר" מהתנ"ך אינו מלמד על זלזול ברעיון עצמו. להיפך, מצוות רבות כוללות מספר שלבים שיש לעשותם בסדר הנכון. לאבותינו פשוט לא הייתה מילה מיוחדת ל"סדר" כמושג בפני עצמו. המילה הקרובה ביותר הייתה "לערוך", וקבוצת דברים שמאורגנים בדרך מסוימת נקראת "מערכת". כנראה שבעברית אי אפשר להפריד בין סדר וצבא, כי בתנ"ך "מערכה" היא שורת חיילים המסודרת בקו החזית: "וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים, מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה."

שישה סדרי משנה

האנרכיה היחסית לא האריכה ימים. אצל חז"ל הסדר הוא כבר מושג מרכזי ומהותי. די אם נזכיר כי המשנה מחולקת לשישה סדרים, ומאוחר יותר נקרא ספר התפילות היהודי בשם "סידור". האזכור הראשון של "סדר" במשנה הוא בהלכות סידור לחם הפנים, 12 חלות לשבת שעל הכהנים לאפות, לסדר ולאכול בדרך מסוימת במשכן – לא ממש כשר לפסח.

הקישור הראשון בין סדר ובין הפסח מופיע רק אלף שנים מאוחר יותר, בספר האורה המיוחס לרש"י: "ובפסח אם אין לו יין מקדש על הפת, ואינו אוכל עד שיסדור הסדר".

הסדר (במובן ה-OCD של המילה) התאים מאד ליהדות הרבנית, המתאפיינת בגישה פרטנית ודקדקנית לקיום המצוות. במשנה יש סדר לכל דבר: למנחות ולתפילות, לתקיעות ולבזיכין (כלי הקטורת), ומה לא. כשמדובר באוכל, הרגולציה מחמירה עוד יותר: בכל ארוחה יש סדר הסעודה, וסדר ההסיבה, וסדר נטילת ידיים, וסדר מזיגת היין…

סדר צריך להיות: כך מסדרים את החלות על שולחן הפנים, ולא לשכוח את הבזיכים!

סדר יום

החשוב מכל הסדרים היה "סדר היום", סדר עבודת הכוהן הגדול ביום כיפור. זוהי סדרה מורכבת של טקסים ותפילות, הכוללת חמש טבילות, החלפת חמש מערכות ביגוד, 15 סוגי קורבנות (לא כולל את שילוח השעיר לעזאזל) וכיוצא באלה, שרק ביצועם בסדר הנכון יבטיח כפרה על חטאינו.

המקדש כבר אינו פעיל, ובעברית החדשה "סדר יום" הוא לוח זמנים לביצוע במהלך היום, או רשימת נושאים לדיון. במובן רחב יותר, "סדר היום הציבורי" מציין נושאים כאלה ואחרים שאדם או קבוצה רוצים לקדם, ובלועזית: "אג'נדה".

agenda היא צורת הרבים של agendum (כנהוג בלטינית, למשל מדיום – מדיה) מהשורש agere = לעשות. מאותו מקור לטיני הגיעו לאנגלית המילים act = לפעול; agent = מי שפועל בשמך; וגם agitate = להתסיס, להטריד, לסכסך – ללמדך שעודף עשייה יכול לפעמים לעצבן.

אג'נדה פירושה "דברים שיש לעשות", ולכן היא חייבת להציע פעולות מעשיות לביצוע ולא רק חזון או תיאוריה.

הלטינית קיבלה את השורש מהיוונית, שבה agein = להנהיג, לדרבן, להוביל. המושג התייחס במקור לרועה המנהיג את עדרו, ובהמשך השתדרג לבני אדם. "מנהיג" ביוונית הוא agogos, כמו במילים "פדגוג" (מנהיג ילדים) ו"דמגוג" (מנהיג העם), שכבר ביוון העתיקה הפך לכינוי גנאי: מנהיג האספסוף.

אז איך אג'נדה מתחברת לסדר?

שאלה טובה. אצל הרומאים, "אג'נדה" ציינה פשוט רשימת נושאים לביצוע; עם עליית הנצרות, היא הפכה למושג דתי. הכנסייה הנוצרית מבחינה בין agenda – "דברים שיש לעשות", ובין credenda – "דברים שיש להאמין בהם", או בקיצור, בין חובה ובין אמונה.

Credenda/Agenda הוא מגזין נוצרי שעוסק בתרבות ותיאולוגיה ברוח קלילה יחסית

הנצרות המוקדמת הכירה הרבה אג'נדות: אג'נדה יומית, אג'נדה לתפילות, אג'נדה למתים וכד',  אך בראשן עמדה Agenda Missarium (סדר המיסה) – הפעולות שיש לבצע בטקס המיסה הקדושה.

המיסה, הטקס החשוב ביותר בחלק מזרמי הנצרות, מכונה בשמות שונים, בהם "ליטורגיה", "קומוניון" ו"סעודת האדון". השם האחרון מרמז על מקור המנהג: סדר המיסה (האג'נדה) משחזר באופן סמלי את הסעודה האחרונה של ישו, כולל שתיית היין ואכילת לחם הקודש, ומבוסס על דברי ישו: "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי" (מתי כו 26).

לחם הקודש הוא רקיק עגול ויבש דמוי וופל… האמת? זו פשוט מצה.

הסעודה האחרונה נערכה בערב חג הפסח. הן ליהודים והן לנוצרים קשה להודות בכך, אבל המפגש האחרון והטראומטי של ישו ותלמידיו היה – סדר הפסח.

כך נפגשים שוב הסדר והאג'נדה, סדר הפסח וסדר היום של המיסה הקדושה. ככל שהיהדות והנצרות רוצות להתרחק זו מזו, אג'נדה נסתרת מושכת אותן בחזרה, האחת לזרועות השנייה.

חג שמייח!

אם תרצו לקרוא עוד קצת על פסח ומוזרויותיו:

• השנה הבאה כולנו בני חורין: מי או מה הם החורין האלה בכלל?
• השנה הבאה כולנו בני חורין: באמת נראה לכם שהחג הכי חשוב שלנו קשור לפיסחים וצולעים?
• ארוחת הסדר היא חגיגה של טעמים – אבל טעם אחד חסר בה…
• והסיפור היפה מכולן: אם, אחות ונסיכה קסומה

קריאה מהנה!