שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה

שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה

"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", אמרו חז"ל – ובצדק. בימי בית שני, זו הייתה החגיגה העממית הגדולה והחשובה ביותר, הפקת ענק עתירת תקציב עם שלל פעלולים פירוטכניים. נשאלת רק שאלה אחת: איך זה שחג כה משמעותי אינו מוזכר בתנ"ך ולו במילה אחת?

כפי שראינו בפוסט "כמה חגים נכנסים בחג אחד?", סוכות הוא חג מבולבל ומבלבל, אוסף אקלקטי של מועדים שאוחדו יחד בידי כוהנים אינטרסנטיים ועורכים עלומי שם. התורה עצמה מביאה לפחות שש גירסאות סותרות באשר לסיבת החג, מנהגיו ואפילו אורכו. בפוסט זה נעסוק בגירסה נוספת, מיוחדת ומעניינת מכל השאר, שנותרה מסיבות עלומות מחוץ לתורה.

כמובן שבמהלך הדורות ניסו מיטב הרבנים והמפרשים למצוא לחג רמזים מטרימים בתנ"ך, כמו למשל שהיא נרמזת מהפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (ישעיהו י"ב), או שריקודי הכוהנים מזכירים את כרכוריו של דוד בעת העלאת ארון האלוהים לירושלים, או התירוץ המפוקפק שמתאים לכל מצב "הלכה למשה מסיני"… חוץ מ"הכלב אכל את הפרק שבו זה מוזכר" הם ניסו הכל, אך ללא הועיל. שמחת בית השואבה היא חג שלא כתוב בתורה, וזה הזמן לברר למה.

אקסטזה ופירוטכניקה

אילו ניתן היה להוסיף לבלוג אפקטים באנימציה (רעיון לא רע!), המסך היה מתמלא עכשיו בלהבות אש מסתחררות, לא כאפקט זול אלא כשחזור היסטורי נאמן: "יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִים שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁהֵן מְטִילִין לְכָל סֵפֶל וְסֵפֶל מִבְּלַאי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן. מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה."

בית השואבה

ירושלים הוארה באור יקרות, וההמונים ירדו אל מעיין הגיחון באקסטזה של מוזיקה ולהבות אש: "חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִין בִּפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר." (סוכה, ה ד).

כדי שלא תחשבו שמדובר בסתם ריקודים, התוספתא מפרטת כיצד "רבן שמעון בן גמליאל היה מרקד בשמונה אבוקות של אור, ולא היה אחד מהן נוגע בארץ, וכשהוא משתחווה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה, שוחה ונושק וזוקף מיד." קולטים? הרבי המכובד מג'נגלר עם שמונה לפידים, תוך כדי זה משתחווה ונוגע בקרקע, וכל הזמן לא מפסיק לזמר פרקי תהלים… בקרקס בייג'ינג לא רואים דברים כאלה!

לפנות השחר החלו החוגגות והחוגגים לטפס במעלות אל המקדש, בידיהם כלי זהב מלאים מים מהמעיין הקדוש. עם זריחת השמש, נוסכו מי המעיין על המזבח. שאיבת המים מהמעיין הייתה שריד לפולחן קדום, לֵילי, נשי ולגמרי לא יהודי; ניסוך המים במקדש היה תוספת מאוחרת, שאיפשרה לכוהנים למסגר את הטקס הפגאני במעטפת דתית, ובהמשך לנכס אותו לעצמם.

P1030280 (2)
טקס אש (Aarti), קומבה מלה, אללהבאד 2013

התעלומה

ההסבר המתבקש הוא ששמחת בית השואבה [להלן "השמחה", כי שמב"ש לא בא לי טוב] הייתה חג חדש שלא הספיק להיכלל בקנון המקראי, אך הזמנים לא מסתדרים. אמנם לפי גרסת חז"ל, המקרא נחתם בימי עזרא הסופר (450 לפנה"ס), אך למעשה זה קרה רק במאה הראשונה לספירה, אחרי חורבן בית המקדש. לעורכים היה מספיק זמן לשלב את השמחה פה ושם בספרי התנ"ך – אך נראה שמשימתם הייתה הפוכה: למחוק לה כל זכר…

לכאורה, החג הופיע לראשונה בימי בית שני, אולי בהשפעת חג יווני (או רומאי / מצרי / בבלי / פרסי / לך תדע) כלשהו, אך גם לכך אין כל בסיס במקורות. חגים חדשים לא צצים יש מאין, אלא "מתלבשים" בדרך כלל על חג קיים ומעניקים לו תוכן חדש, לפעמים גם שם חדש.

לשמחת בית השואבה הייתה ללא ספק היסטוריה מוקדמת, אך את רובה נוכל רק לדמיין. יש סימנים לכך שזה היה פולחן מקומי קדום, ששרד בעקשנות את התנכלויות כוהניו של האל העברי הקנאי. באופן פרדוקסלי, הראייה המשכנעת ביותר לכך היא היעדרה התמוה מהתנ"ך.

חגיגה של מים

לפני שנחפש את מקורה העלום של השמחה, נחזור רגע לאווירת החג, האורות והלפידים, השירה והניגונים. החג של הלילה היה ההיפך המוחלט מהחג של היום. במשך היום נשחטו קורבנות, ניגרו נהרות של דם וטונות של בשר הועלו בעשן; בממלכת הלילה, הפולחן לא כלל דם ואש, אלא רק מים, מים טהורים ממעיין הגיחון, שבמקרה או לא, שמו כשם הנהר המשקה את גן העדן.

בניגוד למסופר במשנה, שיא האירוע היה שאיבת המים מהמעיין, ולא ניסוכם על המזבח. לכן זו שמחת בית השואבה, ולא נניח, "חג ניסוך המים". זו הייתה חגיגה של מים ושל אור, חגיגה של חיים ולא של מוות, חגיגת פריון.

למעט אזכורו בסיפור גן העדן, הגיחון אינו מוזכר בתנ"ך כמעיין אלא רק כשם המקום אליו ירד שלמה להימשח למלוכה, וכשמה של מערכת המים שבנו היבוסים (או מלכי ישראל). רק החל מימי בית שני, כונה כך גם המעיין, כנראה בטעות. שמו המקורי של המעיין היה "עין שמש", המוזכרת בספר יהושע כאחד המעיינות שליד ירושלים. מקור השם הוא אולי בעובדה שהמעיין פונה מזרחה ומואר עם בוקר בקרני השמש, או שזהו זכר לפולחן קדום של השמש – בדומה לפולחן שהיה נהוג בבית שמש הסמוכה.

אל המעיין

שמחת בית השואבה מוזכרת בהרחבה בפוסט "ונוס של ירושלים". אתם מאד מוזמנים לקרוא אחרי שתסיימו כאן, בינתיים אעתיק כמה משפטים:

המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גן נעול, אחותי כלה, מעיין חתום". אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש'מעיין' מסמל כאן משהו אחר לגמרי.

טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן 'מיומאס', אולי מהמילה 'מים', והן היו קשורות לאיחוד בין אפרודיטה ודיוניסוס  – שאפילו לא היה בעלה!

שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה. במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית בטקס פגאני קדום. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידים ואזכורים לפולחן 'מלכת השמיים', הלוא היא כוכב נוגה הזוהר. הבבלים קראו לה אישתר, והרומאים – ונוס.

גם החגיגות בירושלים לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.

הטקס הלילי הסתיים עם הזריחה, עוד סממן פגאני. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.

אין טעם שאביא כאן את כל הפוסט, שממשיך לפולחן ונוס בירושלים, שנקראה על שם האל שלם, אחד האחים התאומים שחר ושלם, 'האלים הטובים והנעימים' שמסמלים את נוגה המופיעה גם ככוכב הערב וגם ככוכב הבוקר, איילת השחר – – – טוב, תקראו אחר כך.

אופס, מצאנו עוד חג!

שמחת בית השואבה אמנם אינה מוזכרת בתנ"ך, אך יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג – ואף הסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה, נתן אותה לעם, נפרד מכולם ורוצה רק למות בשקט, צצה לה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה: הַקְהֵל.

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת."

פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל ישראל, כו-לם, ולקרוא בפניהם את התורה. וראו זה פלא: במקרה, זה קורה בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי חג אחר…

ספוילר: זה לא קרה. הניסיון להחליף חגיגה מלהיבה ושמחה, נוטפת מים ומיניות, בהקראה מייבשת ומטילת מורא של ספר התורה, היה חסר סיכוי. למעשה, התנ"ך עצמו מודה כי המצווה לא קוימה מעולם. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה והישיבה בסוכה "כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד."

מיקומה של מצוות 'הקהל', שתקועה באופן לא הגיוני לאחר חתימה התורה, מלמד שזו הייתה תוספת מאוחרת, המצאה של עזרא ששתל אותה בספר דברים, בניסיון לא מוצלח למחוק מסורת פגאנית עתיקה. הפרט המעניין בסיפור הוא שבמקור ההתכנסות נערכה פעם בשבע שנים. אירועים גדולים צריכים אורך נשימה וקשה לקיימם פעם בשנה. בסיפורם של האלים הטובים והנעימים שחר ושלם, למשל, מופיע טקס פריון דומה שנערך פעם בשבע או שמונה שנים. גם עליות גדולות לרגל, כמו הקומבה מלה, נערכות רק פעם ב-12 שנים.

החג במועד הנחשק ביותר

השבוע שאחרי הירח המלא של תשרי הוא מיקום סופר-אסטרטגי בלוח השנה, פיסת נדל"ן אטרקטיבית במיוחד. לא רק שזהו סיום האסיף, ולמעשה סוף השנה החקלאית, בזמן זה חל יום השוויון הסתווי, מה שמעניק לו משמעות קוסמית. וגם מזג האוויר נעים. לא פלא שכל שליט וכוהן ניסה לנכס את החג למטרותיו, תוך המצאת הנמקות קלושות.

להשערתי – שמבוססת על מעט עובדות, הרבה פרשנות יצירתית ורחשי לב סובייקטיביים – בראשית חגגו במועד זה את "החג". אלה היו מעגלי ריקודים מקודשים שנערכו פעם בחודש תחת הירח המלא, מעגלי נשים שאליהם הוזמנו פעם בשנה גם הגברים.

מקור המילה "חג" הוא "לחוג", להסתובב במעגל. זו אחת התבניות האנושיות הבסיסיות והקדומות ביותר, ששרדה עד ימינו חת הכותרת "ריקודי עם". גם החאג' (حجّ) המוסלמי בא מאותו מקור, ובשיאו חגים מיליוני עולי רגל סביב האבן הקדושה.

עם המעבר לחברה חקלאית, "החג" שולב בחג האסיף, שבו היו בונים סוכות וישנים בשטח. השילוב בין טקס הפריון הקדום וחג האסיף הוליד את "החג" מחדש כהתכנסות המונית שנתית, עלייה לרגל, סטארט-אפ ראשון מסוגו. החג שינה את פניו אך המשיך להיות חגיגת פריון לכבוד האלה, האם הגדולה, יהיה שמה אשר יהיה, אלת התהומות, המים המעניקים חיים.

הפולחן ששרד

המעבר לחקלאות, ואתו המעבר מלוח שנה ירחי לשמשי, ציין גם ירידה במעמדן של הנשים. טקסים ופולחנים נשיים נעלמו או ירדו למחתרת, אך שמחת בית השואבה הצליחה לשרוד גם בעידן הגברי.

בעולם העתיק הוקצו לגברים ולנשים תפקידים נפרדים וכל מיגדר חי בעולם משלו. כך ניתן היה לשמר טקס חשאי כזה, שנוהל על ידי נשים ולמען נשים, במשך דורות רבים, מתחת לרדאר של הדיכוי הגברי. טקסי המים המקודשים לא נערכו תחת אור השמש העזה, אלא בלילה, לאור הירח, לנשים בלבד. בתקופות שבהן כוהנים קנאים הרחיקו אותן מהמקדש, הטקס עבר לנביעה אחרת בהרי ירושלים. ממילא כל המעיינות נבעו מאותו מקור והיו מקודשים באותה מידה.

זה אולי ההסבר מדוע אין כל איזכור לפולחן המים בתקופת בית ראשון, עד לפריחתו המחודשת והמפתיעה בימי בית שני. שמחת בית השואבה התקיימה כל עוד פעל המקדש, שהיה הרבה יותר פגאני ממה שרוצים שנאמין (מומלץ ביותר: קיצור תולדות יהוה מאת יגאל בן-נון).

מכיוון שהכוהנים לא יכלו להתעלם מהשמחה, וגם לא לשנות את אופיה הנשי והפגאני, הם שילבו אותה בעבודת המקדש. הם תיקנו שבמהלך ימי הסוכות ינסכו מים על המזבח ולא רק יין, למרות שאין לכך כל רמז בתורה. אמנם לפי רבי עקיבא, "אמרה תורה… הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים", אבל זה לא נאמר בשום מקום. אם לדקדק, מובאת כאן גירסה שמינית (או תשיעית?), לפיה בסוכות מתפללים בכלל לגשמי ברכה.

סוף עידן האלה הגדולה

תחת מכבש הכוהנים והרבנים, החגיגה איבדה בהדרגה את אופייה ההולל, את השמחה. עם חורבן בית המקדש, החג העתיק, ששרד כל כך הרבה תהפוכות וכיבושים, הלך בדרכן של כל המצוות והמנהגים המעשיים, שהוחלפו במילים ועוד מילים. המון מילים.

בכל המיתולוגיות ניתן לאתר סימנים לקרב העתיק מכולם, המלחמה בין הגברים לנשים. הנשים היו המין הדומיננטי במשך מרבית שנותיו של המין האנושי, או לפחות בעלות מעמד שווה ונפרד. חפצי הפולחן הראשונים של האדם הם דמויות נשיות של אלות, אימהות, ונוסיות דשנות ורחבות אגן. מלכותן נמשכת עשרים אלף שנים.

venuswillendorf670
ונוס מווילנדורף, צלמית פרהיסטורית בת כ-30 אלף שנים של אישה בגובה 11 ס"מ, מאבן גיר צבועה באוכרה אדום. נתגלה באתר פלאוליתי באוסטריה.

בתחילה, הנשים שלטו בזמן. הן היו הראשונות לגלות את החודשים, עקב הדמיון בין מחזור הירח והמחזור הנשי. הן למדו את סוד ההיריון, שאותו הן לא מיהרו לחלוק עם הגברים (לך תזכור מה עשית לפני תשעה חודשים…). הן שלטו במין וניהלו אותו על פי מחזור הירח: הירח השחור הוא הזמן האפל של המחזור החודשי וההימנעות; הירח המלא הוא זמן לאהבה.

אבל הנשים עשו משהו חשוב עוד יותר: הן החזיקו את המין האנושי בחיים. במשך מאות אלפי שנים חיו בני האדם בחבורות קטנות של ציידים-לקטים, שהיו בעצם ציידים ולקטיות. האמהות לא יכלו לסמוך על שלל הציד ההפכפך. הן פיתחו מומחיות לצמחים, זחלים, צדפות וכל מה שאכיל או שימושי.

המסורת שרדה עד ימי הביניים, מועברת מאם לבת ולנכדה. בכל כפר הייתה הזקנה שהכירה כל צמח, רקחה תרופות ושיקויים ושימשה כמרפאה ומיילדת, בטוחה ואמינה יותר מכל רופא. הגבול בין רפואה לכישוף היה דק. הכנסייה והגברים לא אהבו את זה. במאות ה-15 עד ה-17 הכמרים יזמו את "ציד המכשפות", מסע אכזרי של גזל, עינויים ורצח, שחיסל את מאגרי הידע הנשי שהועברו מדור לדור. הגברים, או הכנסייה, או אלוהים, ניצחו.

אבל סטינו מהנושא ואנחנו חוזרים לאלף הראשון לפני הספירה. לנשים היה מה להפסיד, והן לא וויתרו בקלות. נראה גם שהעם הלך איתן, כפי עולה מהמאבק המתמשך, המתועד בספרי מלכים ואחריהם, נגד פולחן האשרה וחברותיה: שוב ושוב עבודה זרה משחיתה את העם, שוב ושוב מכריזים על סילוקן והשמדתן, ושוב הן חוזרות בפרק הבא. העם דבק בפולחנים הישנים. פולחן האלה הגדולה, אשרה או עשתורת, לא נפסק. הוא רק ירד למחתרת.

היציאה לאור בימי בית שני הייתה רגע זוהר, דומה אולי לפריחה הלהט"בית של היום. אין לדעת כיצד ומדוע היא קרתה, אך תוך מאה שנה גם היא דעכה וחוסלה. נסתם הגולל על שמחת בית השואבה. הדם והאש גברו על המים. הנשים הובסו והוכנעו למשך אלפיים שנה.

המאה העשרים, האיומה והנשגבת, הביאה את המהפך: שחרור האישה. אולי הגיע הזמן שהנשים ינכסו מחדש את שמחת בית השואבה? לא את מי המעיין עצמם, הספוגים ברעל לאומני ודתי ואינם ראויים לניסוך על כלום. את השאיבה ממעיינות הנשיות, האימהות, החיים.

אולי הנשים יחזירו את השמחה. אולי הן יצילו אותנו מעצמנו.

23 בספטמבר: יום חיפה

23 בספטמבר: יום חיפה

בתור חיפאי (לשעבר, אבל בכל זאת), הופתעתי לגלות כי אלפי קילומטרים מעירנו, בניו דלהי הרחוקה, מציין צבא הודו מדי שנה את "יום חיפה". בכל 23 בספטמבר, מתייצב משמר כבוד של צבא הודו בכיכר מרכזית בעיר וחוגג ברוב טקס את גבורתם של חללי חטיבת הפרשים המלכותית ה-15, שלחמה לצד הבריטים במלחמת העולם הראשונה ושיחררה ביום זה את חיפה מידי הטורקים.

teen murti
הטקס השנתי מול אנדרטת טין מורטי, ניו דלהי

בנימה אישית

את "יום חיפה", שכמעט אף חיפאי לא שמע עליו מעולם, גיליתי בדרך מקרה לפני שנים רבות במהלך טיול בראג'סטאן, ארץ הארמונות והאגדות שבצפון מערב הודו. התאכסנתי בגסטהאוס קטן ומשפחתי בפרבר שקט של ג'איפור, שהיה שייך לקולונל בדימוס מאחד מגדודיה המהוללים של המדינה.

הקולונל פתח את המקום לאחר שחרורו וניהל אותו עם אשתו היפה והצחקנית שכונתה בפיו "האני". הוא היה ראג'פוט גאה, נצר לקסטה גבוהה שמפוזרת על פני מספר מדינות בצפון הודו. הראג'פוטים ידועים כלוחמים נועזים, שכולם קשורים איכשהו זה לזה ולכולם קוראים סינג.

הקולונל היה איש חברותי וחובב אלכוהול, ובילינו ערבים רבים בלגימת רום הודי (דווקא טעים) ושיחות על הא ועל דא, וגם על הצבא הישראלי והצבא ההודי. כאשר ערב אחד התגלה לו שאני יליד חיפה, הקולונל לא ידע את נפשו: "חיפה?! הרג'ימנט שלי חוגג בכל שנה בניו דלהי את יום חיפה! בביקורך הבא בהודו אתה חייב להגיע לשם!"

הגדוד של הקולונל נקרא במקור "רמחי ג'ודפור" (Jhodpur Lancers), ולמרות שעם השנים הוא מוזג בחטיבה אחרת ושינה את שמו, המורשת נשמרה. כך גיליתי שאלפי מילין מעיר הולדתי הצנועה, היא משמשת סמל היסטורי ומופת של אומץ וגבורה. כשהסתבר שבנוסף לכל, האירוע חל ממש ביום הולדתי, לא היה מנוס מפתיחת בקבוק נוסף של רום.

בהמשך הערב (או בערב אחר, קשה לזכור עם כל הרום) הקולונל נזכר שיש לו חבר, שסבא (או סבא רבא?) שלו, השתתף בקרב על גבעות הכרמל! צירוף המקרים לא הפתיע, כי במשפחה ראג'פוטית תמיד נשלח ילד אחד לצבא, בדרך כלל ליחידה שבה שירתו אבותיו. אמנם קצת נעלבתי מהכינוי "גבעות הכרמל", אבל במדינה שנושקת להימלאיה, ההקטנה הייתה מובנת.

החבר לנשק ניהל גסטהאוס דומה בג'ודפור, שהייתה אחת התחנות במסענו, והקולונל הציע להזמין אצלו מקום עבורנו. בניתי ציפיות לסיפורי קרבות עתיקים, אולי אפילו רומן סודי בין קצין הודי אקזוטי ויפהפיה חיפאית שישמש בסיס לסרט מסע דוקומנטרי… אך לצערי, המקום התגלה כקטן ומאכזב, ונאלצנו להתחמק בתירוץ מגושם בלי שהספקתי לדלות אפילו בדל זיכרון.

כיכר שלושת הפסלים

הטקס המנציח את הקרב על חיפה נערך בכיכר רחבת ידיים מול טין מורטי באהאוון, בית מידות שנבנה ב-1930 עבור רמטכ"ל צבא הודו (שהיה בריטי, כמובן). לאחר העצמאות, הבניין שימש כמעונו של נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו. היום זהו מוזיאון ומכון מחקר.

הבית נקרא על שם האנדרטה שהוקמה כעשור לפניו, אנדרטת טין מורטי (Teen Murti Memorial), "שלושת הפסלים". האנדרטה מורכבת מעמוד אבן ועליו חקוקים שמות הנופלים, וסביבו שלושה חיילי ברונזה המייצגים את שלוש הנסיכויות ששלחו את חייליהן להילחם עבור הבריטים: היידרבאד, ג'ודפור ומייסור. אחד הפסלים מעוצב בדמותו של מייג'ור דלפאט סינג, "Haifa Hero", שנפל כשהוא מוביל את הסתערות הפרשים על עמדות הטורקים במורדות הכרמל.

סתם קוריוז: בכתבה ב"ישראל היום" על ביקורו של נתניהו בהודו ביוני 2017, צוין כי "לקראת ביקורו ההיסטורי של ראש ממשלת הודו בישראל… הקים הצבא ההודי בעיר ניו דלהי כיכר ובמרכזה אנדרטה עם שמותיהם של כל כל החיילים ההודים שנפלו בארץ ישראל." האנדרטה הוקמה כמובן ב-1922, עשרות שנים לפני הולדתו של ראש הממשלה מודי, אבל כמקובל ב"ישראל היום", העולם נברא רק עבור ראש ממשלתנו האהוב וחבריו.

teen murti dalpat
מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקוואט, גיבור חיפה

מתקפת הפרשים האחרונה בהיסטוריה

למרות שהמלחמה הייתה בין האנגלים לטורקים, הקרב על חיפה התנהל בעצם בין הודים לגרמנים, שכן הגיזרה אוישה בידי יחידה גרמנית מצוידת בתותחים ומכונות ירייה. המגינים היו מבוצרים, מצוידים בנשק מתקדם לזמנו, וישבו במעלה ההר. לתוקפים ההודיים לא קראו "רמחי ג'ודפור" על דרך המליצה – לרוב הלוחמים (כמתואר באיור) היו רק רמחים וחרבות. ההודים הגיעו לאזור חיפה אחרי כמה ימים רצופים של רכיבה ולחימה, אך למרות זאת הם לחמו בעוז ושיחררו את חיפה הנצורה. הקרב על חיפה נחשב למתקפת הפרשים המוצלחת האחרונה בהיסטוריה.

Jodhpur Lancers & Mysore Lancers

הקרב על חיפה: קצת היסטוריה

בנובמבר 1917 חדר הצבא הבריטי ממצרים לארץ ישראל. לאחר כמה כשלונות בקרבות עזה, הוחלף המפקד ובמקומו מונה גנרל אלנבי, שכבש את באר שבע וב-11 בדצמבר נכנס בשערי ירושלים. בסוף אותו חודש צלח אלנבי את הירקון, במטרה להגיע לחיפה, שהייתה יעד אסטרטגי בגלל הנמל ומסילת הרכבת.

haifa day map

לרשות אלנבי לא עמדו מספיק גייסות, מכיוון שעקב מתקפת האביב הגרמנית באירופה הוא נאלץ לשלוח לשם 60 אלף מחייליו. הוא חנה ליד הירקון בהמתנה לתגבורת, עד שבאפריל 1918 נחת בארץ כוח המשלוח ההודי וניתן היה לצאת למערכה על צפון הארץ. המשימה הייתה לכבוש את חיפה ועכו, לפני עונת הגשמים שתהפוך את עמק יזרעאל ועמק זבולון לבלתי עבירים לכלי רכב. באותם ימים הפך ערוץ הקישון מדי חורף לביצה רחבת ידיים, וגם בקיץ התנועה הייתה מוגבלת לרצועה צרה למרגלות הכרמל.

כמתואר בסרטון, בצהרי ה-22 בספטמבר התקדמה יחידת משוריינים בריטית מנצרת לכיוון חיפה, ונתקלה בחסימה באזור נשר. מייד נפתחה עליהם אש כבדה והם נסוגו, ושני פרשים אף נבלעו חיים בביצות הקישון. למחרת עם שחר החלה המתקפה הבריטית. שני גדודי הפרשים ההודיים התקדמו עד שבשעה עשר בבוקר, כאשר הגיעו לאזור בלד-א-שייך (היום תל חנן), הם התגלו. תותחי 77 מ"מ גרמניים שהיו מחופרים במעלה ההר החלו להמטיר עליהם אש. הפרשים תפסו מחסה למרגלות ההר, לכודים בין הנחל הטובעני והמדרון התלול.

One of the German guns on Mount Carmel, above Haifa, as photographed in 1920
אחד התותחים הגרמניים שהבריטים מצאו בכרמל

הקרב על חיפה החל בשעה שתיים בצהריים. עם הינתן הפקודה, יצא גדוד הרמחים להסתערות חזיתית נגד מכונות הירייה – וחיסל אותן. הפרשים המשיכו בדהירה למבואות חיפה, תוך שהם משפדים חיילים טורקים בחניתותיהם. בשעה 15:00 חיפה שוחררה. הבריטים לקחו בשבי 1,352 חיילים, 17 תותחים ו-11 מכונות ירייה. ארבעה ימים לאחר מכן עגנו בנמל חיפה האוניות הבריטיות הראשונות והחלו לפרוק אספקה.

indian_lancers_in_haifa_1918
פרשי ג'ודפור ומייסור נכנסים לחיפה, 1918

גיבור חיפה

הבריטים ספגו אבידות מעטות יחסית, אך מפקד הגדוד, מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקאוואט (Dalpat Singh Shekhawat), נהרג בהתקפה. מייגו'ר דלפאט סינג זכה לעיטור הצלב הצבאי ונקרא מעתה "גיבור חיפה".

המייג'ור הגיבור זוכה בשנים האחרונות לתחייה מחודשת כגיבור הודי נערץ, וכרגיל יש לכך סיבות פוליטיות שאינן קשורות לגבורה ו/או לחיפה. מייג'ור דלפאט סינג השתייך לקסטה נמוכה יחסית המונה רק 5 מיליון איש, שנקראת אמנם ראוואנה-ראג'פוט אך אינה נמנית על קסטת הראג'פוטים השלטת. על הנצחתו נאבקים יורשי המהארג'ות של ג'ודפור, ונציגי הקסטה עצמה הדורשים שוויון זכויות. סקירה מעניינת בנושא (באנגלית) התפרסמה בג'רוזלם פוסט.

הזווית הבהאית

בחיפה התגורר באותה עת עבדול בהא, בנו וממשיך דרכו של מייסד הדת הבהאית, בהא אללה. הדת הצעירה כבר החלה לעשות נפשות במערב, ועבדול בהא סייר ארוכות באירופה ובצפון אמריקה ורכש חסידים רבי השפעה.

1411675549-243_abdul-baha

כמו אביו, עבדול בהא היה אדם מרשים וחכם בצורה יוצאת דופן. הוא הרחיק ראות, ועודד בהאים להקים יישובים חקלאיים ולספק את צרכיהם בעצמם. יתכן שהוא הושפע מהטמפלרים, שהגיעו לארץ במקביל לבהאים וייסדו פה את החקלאות המודרנית, שלימים השפיעה גם על הקיבוצים. סביב הכינרת הוקמו ארבעה יישובים בהאים: א-סמרה (היום קיבוץ האון), נוקייב (היום עין גב), אום ג'וני (דגניה) ועדסייה, היום בשטח ירדן.

היישובים נוהלו בצורה שיתופית ועם ידע חקלאי מתקדם, ועבדול בהא עודד אותם לנטוע בוסתני פרי וגידולים חדשים אחרים – יש הטוענים שהם הביאו לכאן את הבננות ואת החציל הפרסי. למרות הצלחתם, עם התפשטות ההתיישבות הציונית, נרכשו מרבית האדמות הבהאיות על ידי הקרן הקיימת, ועד 1948 לא נותרו בהאים בעמק הירדן.

MayanKAY239202[66135561].jpg
זכר להתיישבות הבהאית בעמק הירדן נמצא בעין שוירח שמעל קיבוץ האון, שבו שופצה לפני מספר שנים בריכת האגירה שבנו הבהאים בתחילת המאה.
הבהאים גייסו את הפלאחים המקומיים להקמת סכרים, בריכות אגירה ותעלות שהובילו מים מהירמוך וממעיינות הגולן, וגידלו מספיק חיטה גם בתקופות קשות. בימי המלחמה קיבל עבדול בהא את האחריות לא רק לשלומה של הקהילה הבהאית, אלא לכלל תושבי צפון הארץ שסבלו מרעב וממחלות. הוא ביקש מהחקלאים הבהאים לשלוח אליו את כל יבוליהם וחילק אותם לנזקקים.

הפופולריות של עבדול בהא בקרב המקומיים, כמו גם קשריו במערב, היו לצנינים בעיני ג'מאל פשה, מפקד הצבא הטורקי בפלסטינה וסוריה. הוא איים לצלוב אותו אם הבריטים יתקרבו לחיפה, ולהשחית את כל רכושם של הבהאים.

שחרורה המהיר של העיר הציל את חיי עבדול בהא. יחידת פרשים הודיים נשלחה למעונו, וגנרל אלנבי דיווח במברק עוד באותו יום: ".Have today taken Palestine. Notify the world that Abdu’l Baha is safe" עבדול בהא גמל על כך לבריטים כבר בחורף הבא, כאשר הם התקשו למצוא מזון לחייליהם. על פועלו ההומניטרי הוא קיבל ב-1920 את אות האימפריה הבריטית.

באותה שנה הוקם חבר הלאומים, הגוף הבינלאומי הראשון בעולם, שלימים יהפוך לארגון האומות המאוחדות. הארגון היה מיוסד על ערכים דומים לחזון השלום העולמי, שעליו דיבר בהא אללה, מייסד הדת הבהאית, ועבדול בהא ראה בכך הוכחה לנכונות הנבואה. אחת מפעולותיו הראשונות של חבר הלאומים הייתה הענקת המנדט על ארץ ישראל לידי הבריטים, "בהינתן ייעוץ מנהלי וסיוע על ידי כוח מנדטורי, עד לאותה עת שבה הם יכולים לעמוד בזכות עצמם".

עבדול בהא נפטר בשנת 1921. הלווייתו הייתה מהגדולות שנראו בארץ עד אז, ואלפים מבני כל הדתות צעדו בה יחד. זכרו הונצח בחיפה ברחוב עבאס (שמו המקורי היה עבאס אפנדי).

מאה שנים של מלחמות

בשנת 2018 צוין יובל המאה למערכה על חיפה בטקסים ובנאומים, הן בחיפה והן בניו דלהי (כמתואר בכתבה ב'מעריב'). ישראל והודו ציינו לאחרונה גם את יובל השבעים שלהם – הבריטים עזבו את שתיהן בהפרש של חודשים ספורים, אך עשו זאת בדרכים שונות שהכתיבו במידה רבה את עתידן.

בהודו, הבריטים עשו מאמץ ניכר לעזוב בצורה מכובדת. על אף נהרות הדם שנשפכו בתקופת המעבר, הם הותירו אחריהם שתי מדינות עצמאיות ומתפקדות, הודו ופקיסטן (שלימים התפצלה ממנה בנגלה דש). אצלנו הם עזבו בחיפזון, בתחושת חמיצות ותוך התנערות מאחריותם לעתיד האזור. מהכאוס שנוצר נולדה מדינה אחת בלבד, ולצידה עם שמחפש את ארצו עד היום הזה – וסכסוך שמסרב לגווע.

צאצאיו של מייג'ור דלפאט סינג יכולים רק לנסות ולהבין על מה ולמה נהרג סבא רבא שלהם במרחק אלפי קילומטרים מביתו וממשפחתו, בשירותו של שליט הודי שראה בו משרת נקלה בן לקסטה בזויה – ושל כובש בריטי קולוניאלי שלא חלם להעניק לו עצמאות. העיקר שלפחות חוגגים לזכרו את "חיפה דיי"…

ראש השנה: שהשנה תהיה שונה

ראש השנה: שהשנה תהיה שונה

שוב השלמנו סיבוב סביב השמש, שוב מתחלפת לה שנה בשנה, וזה הזמן לבדוק מהי בעצם אותה "שנה" – מילה קטנה אך מבלבלת.

הקדמה קצרה

בלוג "מועדים לשמחה" עוסק במועדי השנה, ובדרך הטבע זהו הפוסט הפותח אותו. רבים מהפוסטים כאן (אבל לא כולם) עוסקים במילים, וליתר דיוק באטימולוגיה – ענף בבלשנות החוקר את מקור המילים, תולדותיהן והתפתחותן, קצת בדומה לדרך שבה חוקרי האבולוציה מחפשים אחר מקורם של מינים שונים בטבע.

כדי להסביר את חיבתי לאטימולוגיה, אביא דוגמה קטנה, האטימולוגיה של "אטימולוגיה" עצמה: המילה מורכבת מ-etymon היוונית, "המובן האמיתי, המקורי", שקרובה למילה eteos, "אמיתי"; ו"-לוגיה", סיומת המציינת לימוד ומחקר, ומקורה ב-logos, "מילה, דיבור" – מושג רב משמעות, כפי שנאמר בפסוק הפותח את הבשורה על פי יוחנן: "בראשית הייתה המילה [לוגוס] … והמילה הייתה אלוהים."

כך, במילה אחת, מסתתרים שני מושגי יסוד של ההוויה האנושית: המילה, הבסיס לתקשורת ו'הנשק הסודי' שבזכותו השתלטנו על העולם; והאמת, מושג מופשט שבלעדיו אין למילים זכות קיום.

החיפוש אחר מקור המילה אמור לגלות לנו משהו על טבעה האמיתי – אך זו אינה משימה פשוטה. למגינת ליבם של האטימולוגים, מילים אינן חולצות, ולא מוצמדת להן תווית קטנה ועליה רשימת רכיבים, ארץ ייצור והוראות כביסה. רוב המילים נוצרו הרבה לפני הולדת הכתב ואין בידינו עדות על מקורן. לפעמים קשה להגיע לאותה "אמת" המובטחת – אבל החיפוש עצמו יכול להיות מהנה ומחכים.

שנצא לדרך?

שנה-שנתיים

אז מאיפה באה המילה "שנה"? התשובה אינה פשוטה. לשנה יש שני מקורות אפשריים, וההתלבטות ביניהם העסיקה בלשנים לאורך הדורות.

מדובר בשני שורשים זהים (הומונימים) וכל אחד מהם מועמד נכבד וראוי. השורש שנ"ה מציין שני מושגים נפרדים: 1. לִשְנוֹת; 2. לְשַׁנּוֹת. האחד מציין חזרה, והשני – שינוי. למען הפשטות, נכנה אותם שנה 1 ושנה 2. כפי שנראה בהמשך, זה אינו רק דיון לשוני. כל מובן מציין תפיסת זמן, ולמעשה תפיסת עולם, שונה לחלוטין.

אחד ושניים

1. שָנָה: עשה דבר-מה שנית, חזר על דבר" (מילון אבן שושן).

מקורה של שנה 1 ("חזרה") הוא באחד המושגים הבסיסיים והקדומים ביותר של התודעה האנושית: הזוגיות. זוהי תכונה מהותית של גופנו, מהעיניים עד לרגליים וכמעט כל מה שביניהן. כמו בתיבת נוח, הכל מגיע "שניים שניים". המושג "שניים" הוא חלק מאיתנו, לא פחות מאשר "אחד". לא לחינם יוחדה בחלק מהשפות השמיות צורת ריבוי נפרדת לדברים שבאים בזוג.

את אותה דואליות הטבועה בגופנו, זיהה האדם בכל מקום. העולם התחלק לשניים: אור וחושך, יום ולילה, שמש וירח (שבצירוף מקרים קוסמי, נראים מכדור הארץ כאילו הם זהים בגודלם), גבר ואישה, טוב ורע.

נראה כי מהמושג הזוגי "שניים" התפתח הפועל לִשְנוֹת – "לעשות משהו בשנית, לחזור פעם נוספת". במקרא משמש הפועל רק במובן זה, למשל "וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ" (מלכים א' יח), או "וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא… פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ" (שמואל א' כו).

בשלב מאוחר יותר, בתקופת המשנה, קיבל השורש משמעות חדשה: לימוד תורה, המבוסס על חזרה אינסופית על הטקסטים. החכמים ששנו בתורה נקראו "תַּנָּאִים", מאותו שורש אך בחילופי ש/ת הנפוצים בארמית (למשל, שור – תורא), והספר שבו כונסו דבריהם נקרא "משנה". לימים התקבע המובן של לימוד תורה, וכיום איננו מבקשים ממישהו "לִשְנוֹת" על דבריו אלא לחזור עליהם, או לומר שוב.

האם השורש שנ"ן שייך לכאן? לכאורה, השינון הוא חזרה על אותו טקסט שוב ושוב עד שייקלט, אך לא בטוח שכך הדבר. במקרא פירושו של השורש הוא "לחדד, להשחיז" מלשון "שן": "אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי" (דברים לב); "שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם" (תהלים סד), וזה גם מובן השורש בערבית. מצד שני, מובנה המקורי של המילה "שן" עצמה הוא אולי משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב… 

שנה באה, שנה הלכה

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

דברי קהלת מתארים היטב את תפיסת הזמן המחזורית של אבותינו: הכל מסתובב, הכל חוזר, הימים מתחלפים וגם החודשים, העונות חוזרות מדי שנה, ואיתן החגים והמועדים (לשמחה), צמחים צמחים וקמלים, בני אדם נולדים ומתים.

בימי קדם, השינויים בחיי האדם היו איטיים ובלתי מורגשים, ותמונת העולם המעגלית שלטה בכל. בעידן המודרני קצב השינויים הואץ, אך תפיסת "מעגל הזמן" הייתה כבר מושרשת עמוק. בנוסף, היא הפכה לערך תיאולוגי חשוב.

בדתות המזרח, המחזוריות טבועה בכל בן אנוש, שנדון למות ולהיוולד מחדש במעגל אינסופי של גלגולים. בדתות המערב, מחזורי הזמן גדולים יותר, אך גם הן מאמינות באחרית הימים כלשהי, שאינה אלא חזרה למצב ההתחלתי. בנצרות זה היה אמור לקרות אחרי אלף שנה. או אלפיים. עד כה התיאוריה לא הוכיחה את עצמה, אבל כידוע, אי התגשמותן של נבואות מעולם לא הרתיעה את המאמינים.

2000px-MUTCD_W2-6.svg.png

ממעגל הזמן אל חֵץ הזמן

תפיסת הזמן שלנו – מודרנית, חילונית – שונה לגמרי. הזמן שלנו אינו חוזר על עצמו, אלא מתקדם ללא הרף בקצב תקתוק השעון. שינוי הפרדיגמה, ממעגל הזמן אל חֵץ הזמן, לא עבר בקלות. השליטים וכוהני הדת העדיפו תמונת עולם קבועה ובלתי משתנה, המנציחה את מעמדם וזכויותיהם. שינויים וחידושים הם תמיד האויב, ויש להציגם כערעור על סדרי בראשית.

המהפך הגיע בהדרגה, בזכות חשיבה פורצת דרך של קומץ הוגים אמיצים, מקופרניקוס ועד דרווין, ושורה של תגליות ומהפכות מדעיות – בגיאולוגיה, פיזיקה, גנטיקה, במדע בכלל. כחלק מהקשיים שהאדם החילוני לוקח על עצמו, אנו נדונים לחיות בזמן חד-סטרי שמתקדם מהעבר לעתיד, מהלידה אל המוות, במסלול בלתי הפיך עד ייאוש.

אם תרצו להעמיק בנושא, מומלץ ספרו של סטיבן ג'יי גולד:

Time's Arrow, Time's Cycle: Myth and Metaphor in the Discovery of Geological Time (1987)

11989540327._SY1500_

הכמיהה לריכוך פסק הדין הסופי והאכזרי, לחזרה אל המעגליות הטובה והנעימה, היא אנושית ומובנת. כך נולדו מחדש תיאוריות הניו אייג' על גלגול נשמות. גם פנטזיית "מכונת הזמן" המככבת בסרטי מדע בדיוני, ממלאת אותו תפקיד מנחם. אבל עמוק בפנים, אנחנו יודעים שאלה רק אשליות.

מסקנת ביניים: שנה 1, "דבר-מה שחוזר", מתאימה לתפיסת העולם המעגלית של אבותינו והיא מועמד מוצלח לאבהות. אך ההגינות מחייבת שנבחן גם את הקייס של שנה 2.

מה נשתנה השנה?

2. שִנָה: התחלף, הפך מראהו או טבעו, לא היה דומה לאחר (מילון אבן שושן)

גם לשנה 2, "שינוי, החלפה", יש היסטוריה ארוכה ומכובדת. השורש קיים באכדית, אוגריתית ועוד שפות שמיות, ומופיע במקרא בכל הצורות: שִינָה, שוּנָה, השתנה. בדרך כלל הוא מציין שינוי חיצוני: "להשתנות" פירושו להחליף בגדים, ודויד "שינה את טעמו" כאשר התחזה למשוגע.

כאשר אדם דתי חייב לבצע מלאכה בשבת, עליו לעשותה "בשינוי". הכוונה אינה למשהו בסגנון "מיניסטריון ההליכות הטיפשיות" של מונטי פייתון, אלא לעשותה באופן אחר. לאחרונה שמענו למשל על רב צבאי שהתיר לחיילים דתיים להדליק ולכבות ציוד חיוני בשבת, אך לעשות זאת בשינוי, למשל באמצעות המרפק או עם מקל.

שונה ומשונה

בעולם המושגים של היום, שינוי הוא כמעט תמיד לטובה – הייתה אפילו מפלגה כזאת, אם כי היא לא שינתה הרבה. עולמנו משתנה מדי יום, ואנחנו חייבים להשתנות או לחדול. עם זאת, חייהם של שמות התואר הנגזרים משנה 2 אינם קלים.

השפה אינה יכולה להימלט מתמונת העולם הבסיסית של השתייכות למשפחה, שבט וגזע. במהלך מרבית האבולוציה, חיינו במסגרות קטנות והומוגניות, ממשפחה עד בית אב, שבהן השונה היה תמיד גם זר, "לא משלנו".

כאשר המן רוצה להשמיץ את היהודים באזני אחשוורוש, הוא מספר ש"דָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם"; ומשלי ממליץ לנו "יְרָא אֶת יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ; עִם שׁוֹנִים, אַל תִּתְעָרָב". המילה "שונים" נדירה במקרא, והפרשנים חלוקים על מובנה: לפי רש"י, המקור הוא "שניים", והכוונה לאלה שחושבים שאלוהים והמלך הם שתי רשויות שיש לעובדן במקביל ולא בטור. אחרים טוענים שמדובר באלה ששינו מהוראות המלך; לדעתי, אלה אנשים שונים מאיתנו, אחרים.

שם התואר "משונה" ציין בעבר פשוט "משהו שהשתנה", ללא גוון ביקורתי המתקשר למשהו זר ומוזר. למרות זאת, בעברית של היום נוסף לו גוון שלילי. אם הוגדרת כ"בחור/ה משונה", אפסו סיכוייך בעולם הדייטים. "שונה" אינו סובל מסטיגמה כה חמורה כמו "משונה", אך גם היחס אליו אמביוולנטי – וזה במקרה הטוב.

הכנסת "קבלת השונה" לתוכנית הלימודים, רק מלמדת עד כמה אנחנו רחוקים מהאידיאל הנכסף. רובנו מקבלים מידה מוגבלת של שונות, אך לא מעבר לכך: אשכנזים ומרוקאים כבר מתערבבים פה ושם, לבנים ושחורים כמעט לא, ויהודים עם ערבים – השם ישמור!

בחזרה לנושא

בעת הולדת המילים, אי שם במעמקי הזמן הבלתי כתוב, שנה 2 טרם קיבלה גוון מפוקפק. להיפך, חילופי העונות היו מרכיב מרכזי בעולמם החקלאי והתרבותי של אבותינו. נזכיר כי בימי קדם, השנה התחלקה לשתי עונות בלבד, קיץ וחורף. השנה העברית הקדומה התחילה בחודש האביב, סמוך ליום השוויון (Equinox) שבו היום והלילה משתווים באורכם, וכאשר היא עברה לתשרי, היא נצמדה ליום השוויון הסתווי. יום השוויון מציין את תחילת השינוי – זו ההגדרה הכי מדויקת של סוף החורף וראשית הקיץ (ולהיפך).

מסקנת ביניים 2: גם שנה 2, "שינוי", היא מועמדת לא פחות טובה לכתר. אם אתם מצפים לתשובה חותכת – סורי, אין לי. אבל אם אתם כבר כאן, הישארו עוד פיסקה עוד שתיים. אפשר לשים ברקע את Changes של דייויד בואי עליו השלום, האיש שלא הפסיק להשתנות. עד שהפסיק.

איך אתם מעדיפים את השנה שלכם?

לשיטתה של שנה 1, השנה הבאה תהיה חזרה על קודמתה, More of the same. זה לא בהכרח רע – אם השנה שחלפה הייתה מוצלחת, אפשר ורצוי לחזור עליה בשמחה. אבל אם לא…

בגירסה 2, השינוי הוא בלתי נמנע. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", אמר הרקליטוס, וגם לאותה שנה אי אפשר. השנה החדשה תהיה תמיד שונה מקודמתה, וכדאי שנהיה מוכנים לשינוי – ומוכנים להשתנות. אם היה טוב, יהיה טוב בדרך שונה; ואם היה רע – על אחת כמה וכמה רצוי שינוי.

ראש השנה הוא זמן טוב לחשבונות נפש וחשבונות אחרים, לחלומות ולהחלטות. זכרו: Change זו מילה גדולה, אבל גם כסף קטן.

שנה טובה!