1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

הארץ מקיפה את השמש בתנועה מעגלית רצופה, בלי התחלה ובלי סוף. המוח האנושי, לעומת זאת, מחפש באובססיביות סדר ושיטה בכל מקום. לכן נקבעה נקודה פיקטיבית כלשהי לציון "תחילת השנה" – אבל למה דווקא 1 בינואר?

במהלך ההיסטוריה נוצרו לוחות שנה רבים, מהסיני ועד לאצטקי. רובם נעלמו, ואלה ששרדו – כמו הלוח העברי למשל – משמשים בעיקר לצרכים דתיים וטקסיים. אף אחד מהם אינו מתקרב למעמדו של הלוח הגרגוריאני, לפיו מציין העולם את תחילת השנה ב-1 בינואר. זו  אינה רק השנה הנוצרית, אלא פשוט "השנה האזרחית" – זמן העולם. ננסה לגלות איך זה קרה.

הירח, השמש ומה שביניהם

בחלל אינסופי קר וחשוך, חג לו כוכב קטנטן סביב כוכב גדול שחג סביב כוכב ענק. הכוכב הקטנטן נקרא 'ירח', הבינוני 'ארץ' והגדול 'שמש', והמחול הזה נמשך כבר מיליארדי שנים בלי הפסקה, וטוב שכך – שרק לא ייתקע לנו פתאום!

בעזרת שלושת המאורות האלה, סידר לנו היקום שלושה מחזורים למדידת הזמן: היום, החודש והשנה. ליום ולחודש יש התחלה, אמצע וסוף מובהקים ונראים לעין; עם השנה זה פחות ברור. היום הקצר והארוך ביותר אינם מספקים שיא דרמטי כמו הזריחה או מולד הירח, וימי השוויון שביניהם מרשימים עוד פחות.

הכי קל לספור חודשים, ואכן ספירות הזמן הראשונות התנהלו על פי הירח, וניסו איכשהו לגשר על הפער שבין 12 ירחים ובין השנה – שבחוסר התחשבות קוסמי, מוגדרת לפי השמש. כך מתנהלים עד היום הלוח העברי והלוח המוסלמי, האחד עם, והשני בלי ההתאמות הנחוצות.

המעבר ללוח שנה שמשי חייב נקודת התחלה, שנקבעה בדרך כלל באחד המועדים שהזכרנו: היום הארוך או הקצר ביותר, או אחד מימי השוויון. השנה העברית למשל, החלה במקור בניסן, סמוך ליום השוויון האביבי, ועברה לתשרי, הסמוך ליום השוויון הסתווי.

כך התנהלו גם הרומאים הקדומים, שהלוח שלהם התגלגל בסופו של דבר ללוח השנה הגרגוריאני. את הלוח הרומי העתיק קבע על פי האגדה רומולוס, מייסדה של רומא, שגם הוא היה אולי רק אגדה. הלוח הושפע מלוחות יווניים קדומים, שהושפעו בתורם מהלוח הבבלי, אך אלה יישארו מחוץ לסיפור.

Capitoline_she-wolf_Musei_Capitolini_MC1181
רומולוס, רמוס ו"הזאבה הקפיטולינית" המפורסמת, סמלה של רומא. הפסל יוחס בעבר לאומן אטרוסקי בן המאה ה-5 לפנה"ס, אך כנראה נוצק רק במאה ה-12 לספירה. התאומים היונקים לא היו חלק מהפסל המקורי, ונוספו רק במאה ה-15.

הלוח הרומי העתיק, שנקבע סביב שנת 738 לפנה"ס, לא התחיל ב-1 בינואר, מהסיבה הפשוטה שחודש ינואר טרם הומצא. הרומאים אהבו את המספר 10 (X), וכללו בלוח 10 חודשים. השנה החלה בחודש מרס, על שם אל המלחמה; אחריו בא אפריל, על שם אפרודיטה; מאי, על שם מאיה, אחת מהפליאדות, אמו של הרמס והאחראית לצמיחה וגדילה – כיאה לחודש האביב; ויוני, שהוקדש למלכת האלים יוּנוֹ, בת זוגו של יופיטר, אמו של מרס והפטרונית של רומא.

כאן נגמרה ההשראה לרומולוס, או מי שזה לא היה. ששת החודשים הנותרים כונו במספרים: קווינטיליס (חמישי), סקסטיליס (שישי), ספטמבר (שביעי), אוקטובר (שמיני), נובמבר (תשיעי) ודצמבר (עשירי). מאוחר יותר ייקרא החודש החמישי יולי, על שם יוליוס קיסר; והשישי אוגוסט, על שם אוגוסטוס. ארבעת החודשים האחרונים שמרו על שמותיהם גם לאחר שהספירה השתנתה, ואילו היינו עדיין דוברי לטינית זה היה די מבלבל.

היום הראשון של החודש נקרא Calende משורש לטיני שמובנו "לצעוק, להכריז". בתקופות מוקדמות, נהגו הכוהנים להכריז בקול מגבעת הקפיטול על הופעת הירח החדש ותחילת החודש. לימים הפך ה"קלנד" של ינואר ליום הראשון של השנה, ומכאן נגזרה המילה Calendar – לוח הצעקות…

הלוח הרומי הרפובליקאי

עשרה חודשים רומיים קדומים בני 30-31 יום השאירו כחמישים יום נטולי תאריך. זו הייתה "תקופת החורף", זמן ריק ולא מאורגן שאין הרבה מידע עליו. מעט העדויות מגיעות ממקורות מאוחרים וסותרים, ולא ברור מה בדיוק קרה – או לא קרה – בעונה המתה שמחוץ לספירה.

שיטת "התקופה הריקה" לא כל כך עבדה, ויורשו של רומולוס, המלך השני של רומא נומה פומפיליוס, נאלץ לשדרג אותה. נומה הוסיף שני חודשים, ינואר ופברואר, אבל לא ברור היכן: לפי אובידיוס, אחד נוסף בתחילת השנה והשני בסופה, אך יש גם גרסאות אחרות. ינואר הוקדש ליאנוס, אל ההתחלות והפתיחות; פברואר נקרא על שם פסטיבל פברואה, שבו טוהרו הבתים והמקדשים לקראת האביב.

janus-1 (2)
חודש ינואר נקרא על שם האל יאנוס כפול הפנים, צעיר וזקן בו זמנית, צופה לעבר ולעתיד, לשנה שחלפה ולזו שתיכף תתחיל

גם הסדר החדש לא ממש הצליח, וסביב 600 לפנה"ס קבע מלך רומא החמישי, טרקווינוס, את הלוח הרפובליקאי, שהיה קצת יותר מסודר. גם בלוח החדש חסרו עשרה ימים לשנה מלאה, ולכן הושחל מדי שנתיים-שלוש חודש קצר נוסף בסוף פברואר.

החודש הנוסף נקרא Mercedonius, "חודש השכר", מכיוון שבעונה זו שולם שכרם השנתי של הפועלים. בסרבול רומאי אופייני, הוא הושתל אחרי 24 לפברואר, וימי החודש הנותרים הודבקו לסופו. פברואר הועבר למקומו הנוכחי, אחרי ינואר, רק בשנת 452 לפנה"ס.

הרפורמות לא מצאו חן בעיני כוהני המקדשים, שהמשיכו לציין את החגים לפי הלוח המיתולוגי הקדום, ולחגוג את תחילת השנה ב-1 במרס. רק באמצע המאה השנייה לפנה"ס, התקבע סופית ה"קלנד" של ינואר כתחילת השנה, מכיוון שביום זה התמנו הקונסולים והחלה מחדש ספירת השנים.

ההחלטה על הוספת החודש הייתה בידי הכהן הראשי, פּוֹנטִיפֶקס מקסימוס. הכוהן מונה על ידי הפוליטיקאים, מה שהזמין לחצים ושחיתויות. החודשים נוספו על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים (להאריך כהונה של קונסול מועדף, ולהיפך), ללא קשר לעונות השנה, והלוח יצא עד מהרה מסינכרון. הוספת החודשים נעשתה ללא שיטה ולעתים ללא הודעה מוקדמת, וברחבי האימפריה רחש בלגאן קלנדרי שגרם לאי הבנות ושיבושים טרגיים.

הרומאים היו שטופים באמונות טפלות, רבות מהן סביב ימות השנה. שנה מעוברת נחשבה לחסרת מזל, ובעיתות משבר, כמו במהלך המלחמות הפוניות, נמנעו מהוספת החודש. כך נגרר לוח השנה רחוק עוד יותר ממועדיו.

הקיסר עושה סדר

כאשר יוליוס קיסר עלה לשלטון, השנה כבר הייתה בסחרור גורלי, אורכה השתנה ללא הרף והקשר בין החודשים ובין עונות השנה אבד. קיסר מינה את עצמו לפּוֹנטיף העליון, הממונה בין השאר על קביעת התאריך, וגילה ששיטת החודש הנוסף פשוט לא עובדת.

בין מסעי קרב לרומן עם קליאופטרה, מצא הקיסר זמן לראיין חכמים ומלומדים ברחבי האימפריה וללמוד אודות לוחותיהם של הפרסים, המצרים והיוונים. עם שובו לרומא, בשנת 46 לפנה"ס, הוא אסף את מיטב הפילוסופים והמתמטיקאים והטיל עליהם למצוא פתרון טוב יותר.

julius-caesar-bust
יוליוס קיסר, מייסד הלוח היוליאני שנרצח באידיו של מרס, בדיוק לפי הלוח שלו!

הפתרון חייב צעדים קיצוניים, כמו מתיחת שנה אחת ל-445 ימים (!) כדי לחזור למסלול. ב-1 בינואר לשנת 709 לספירת הרומאים (45 לפנה"ס), הושק הלוח היוליאני שהצריך רק הוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. הלוח הושלט בצו קיסרי ברחבי האימפריה, והתפשט בהמשך לכל העולם.

למרות ההצלחה, גם הלוח היוליאני לא היה מספיק מדויק, ובשנת 1582 הוא הוחלף בלוח הגרגוריאני (שעליו הרחבנו בפוסט "5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים"). קינים של התנגדות שימרו פה ושם את הלוח היוליאני עד לראשית המאה ה-20, וכמה מהם שורדים עד היום בכנסייה האורתודוקסית, ובמפתיע גם בקרב שבטים בֶּרבֶּרים בצפון אפריקה.

במקומות שבהם עדיין מציינים את השנה החדשה לפי הלוח היוליאני הישן, כמו ברוסיה, היא נקראת "השנה החדשה הישנה"…

רומי ונצרת

כמה עשרות שנים לאחר מותו של קיסר, ייוולד בפרובינציה נידחת של האימפריה הרומית תינוק, שבבגרותו יעצבן את הנציב המקומי ויוּצא להורג. תוך פחות מארבע מאות שנה, יורשיו ישלטו ברחבי האימפריה לשעבר – וגם הם יצטרכו להתמודד עם סיבוכי לוח השנה.

הנוצרים הראשונים לא ששו לאמץ את לוח השנה של אויביהם, הרומאים שצלבו את ישו והשליכו נוצרים לפני האריות. הם קבעו את חג הפסחא לפי הלוח העברי, וציינו את השנה החדשה בכל מיני מועדים – רק לא ב-1 בינואר: ב-25 בדצמבר, יום הולדתו של ישו; ב-1 במרס, לפי השיטה הרומית הישנה; ב-25 במרס, חג הבשורה; או בפסחא.

הכנסייה הנוצרית לא חיבבה את הלוח היוליאני, והתנגדה לציון ראש השנה דווקא בינואר, הקרוי על שם אל פגאני. חגיגת ה-1 בינואר נחשבת לכפירה, ובוטלה רשמית (!) על ידי הכנסייה, במועצה השנייה של טור (Council of Tours) בשנת 567. המועצה הבאה, בשנת 755, הגדילה לעשות והציעה להתחיל את השנה בפסחא.

הנוצרים הצדקנים התנגדו לחגיגות ינואר מסיבה נוספת: זהו זמן ה"יוּל" (Yule), ההילולה הפגאנית של אמצע החורף, שנחגגה בצפון אירופה הרבה לפני הולדת ישו. במאה השביעית, מזהיר אליגיוס הקדוש את הפגאנים של הארצות הפלמיות מפני מנהגים נלוזים בראש השנה, כמו החלפת מתנות ושתייה לשוכרה.

המאבק לא הצליח. קשה היה לעקור את המנהגים הישנים, והם השתלבו בחגיגת הקריסמס המסורתית שנמשכה שנים עשר יום. ליל ראש השנה פשוט הפך לאחד משלושת החגים הנכללים בה, בין קריסמס וחג ההתגלות (Epiphany), הנחגג בלילה השנים עשר ומציין את הגעת האמגושים, שלושת מלכי המזרח, לחלוק כבוד לרך הנולד. כך הוכשר גם מנהג חלוקת המתנות, בתירוץ הקלוש שגם שלושת המלכים הביאו לישו מתנות.

Twelfth-Night-Pub-21-copy-696x435
"הלילה השנים עשר, או כטוב בעיניכם", קומדיה של חילופי זהויות, מגדר ותפקיד מאת ויליאם שייקספיר, נכתבה במיוחד לחגיגות הלילה השנים העשר,שהיו ידועות כזמן של שמחה ופריקת עול.

עם השנים התקבע מעמדו של ה-1 בינואר, אך לא בכל מקום. במדינות פרוטסטנטיות המשיכו לציין את ראש השנה ב-25 במרס, חג הבשורה (Lady Day, Feast of the Annunciation) שבו בישר המלאך למרים הבתולה בת ה-16 כי היא הרה. הקירבה ליום השוויון האביבי ולראש השנה הרומי הקדום, תרמה לשמירת המסורת. בבריטניה ובמושבותיה, ראש השנה של מרס בוטל בצער רב על יד הפרלמנט רק בשנת 1753. באותו מעמד אומץ באיחור ניכר גם הלוח הגרגוריאני, שבגלל מקורו הקתולי לא התקבל באהדה במרחב הפרוטסטנטי.

טוויסט בעלילה

כאמור, ניסיונותיה של הכנסייה להילחם בראש השנה עלו בתוהו, עד שבשלב מסוים היא נהגה על פי הכלל הידוע "If you can't beat them, buy them" – היא פשוט ניכסה את החג לעצמה. ה-1 בינואר קיבל מובן חדש ומפתיע: יום ברית המילה של ישו התינוק!

לפי לוקאס, "ויהי במלאת לנער שמונה ימים ויימול ויקרא שמו ישוע". ישו נולד ב-25 בדצמבר ונימול ב-1 בינואר. ביום זה הוא נקרא בשמו, והקיז בפעם הראשונה את דמו – למעננו.

למרות שהחשבון פשוט, לקח זמן רב עד שמישהו עשה את הקישור בין ראש השנה הרומי ובין יום הברית. רק במאה השביעית הכריזה הכנסייה האורתודוקסית המזרחית על ה-1 בינואר כ"חג מילת המושיע", וציוותה כי מעתה יבלו את כל ליל ה-31 בדצמבר בשירת מזמורי תפילה – ולא בריקודים, שתייה ומעשי שטות!

חג מילת המושיע? אהממ… לא בטוח שזה היה רעיון טוב. לא חייבים להזכיר את ברית המילה, מסימניו של היהודי השנוא, דווקא באמצע חגיגות החורף העליזות, ומייד לאחר השמחה על הולדת ישו. לא חייבים גם לדחוף לפנים את העובדה המצערת שישו, מה לעשות, היה יהודי. לא פלא שהמיתוג החדש לא נקלט.

לקח שבע מאות שנים נוספות (!) עד שהחלו לציין את החג במתכונת זו גם ברומא, ורק בשנת 1568 הוא נכלל רשמית בלוח הליטורגי של הכנסייה הקתולית, בתור "חג מילת המושיע ו[היום] השמיני ללידה". בהמשך נעשו ניסיונות לקדם חג חלופי בשם "יום השם הקדוש", שמדגיש את המימד הרוחני של הברית במקום את קיצוץ העורלה.

עברו עוד ארבע מאות שנים של אי-נחת, עד שבלוח הרשמי של הכנסייה לשנת 1960, ה-1 בינואר הפך בלי הסברים ל"שמיני להולדת ישו" בלבד. חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות שמרו על השם הקודם, ובחלקן הוא הוחלף ל"יום השם הקדוש".

הניסיון לנצר את החג הפגאני לא תפס. מעטים מהמיליארדים שיתנשקו הלילה בחצות יודעים שהם חוגגים בעצם את חיתוך עורלתו של ישו הפעוט. אני מניח שהם גם לא רוצים לדעת.

אז במקום להתעסק בבולבול של בייבי ג'יזוס, נזכור בהוקרת תודה מלך עם שם משעשע, נומה פומפיליוס, שבזכותו אנחנו פותחים את השנה החדשה בינואר, החודש של האל יאנוס כפול הפנים, המביט קדימה ואחורה, לעבר ולעתיד, לחדש ולישן (בהולנד מכונה ליל ה-31 בדצמבר oud en nieuw, "ישן וחדש").

ה-1 בינואר הוא חגו של יאנוס, האל הקדום ביותר בפנתיאון הרומי, הכאוס שממנו הכל נולד. יאנוס ממונה על התחלות וסופים, שערים ודלתות, מעברים ופתחים, זמן, דואליות… שכל אחד ייקח מה שמתאים לו.

שתהיה שנה חדשה נפלאה לכולנו!

חנוכה: סוד המנורה והעץ

‎פוסט נבחרחנוכה: סוד המנורה והעץ

הפוסט הזה אינו על חג החנוכה, וגם לא ממש על הסמל העיקרי שלו, החנוכייה. זו הזמנה למסע אל מקורותיה הנסתרים של החנוכייה, מסע שעובר בבית המקדש ומסתיים במקום שבו הכל התחיל – גן העדן.

היסטוריה מקוצרת של החנוכייה

החנוכייה "הקלאסית" שכולנו מכירים היא לא כל כך קלאסית. אפילו שמה מופיע לראשונה רק בשנת 1897 בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה. אומרים כי זו הייתה המצאה של אשתו חמדה, ולכן הוא לא כלל אותה במילונו. עד אז היא כונתה "מנורת חנוכה" או פשוט "מנורה". למעשה, היה אף איסור הלכתי לייצר מנורת חנוכה הדומה למנורת המקדש.

גם את הסיפור המקורי כולם בוודאי מכירים: אחרי ניצחון החשמונאים על היוונים וטיהור המקדש, חוגגים כולם את חנוכת המזבח במשך שמונה ימים, "בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים". לפיכך מצווה כל קהל ישראל לחגוג ביום כ"ה בכסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה. אין איזכור להדלקת נרות ואין הנחיות כיצד לחגוג, אך זה לא קריטי – ספרי המכבים לא נכללו בתנ"ך וזו אינה מצווה רשמית.

המספר שמונה נקבע בהקבלה לשמונת ימי חג הסוכות (כמסופר בפוסט שמחת בית השואבה). במהלך המרד, סוכות לא נחגג במקדש, והחג החדש שימש מעין פיצוי.

זה היה עוד חג של חורף

כמו לכל חג, גם לחנוכה היו מקורות קדומים וחיבורים קוסמיים. החג נופל סמוך ליום הקצר ביותר בשנה, שבו נערכו מאז ומעולם חגיגות של אור ואש, מדיוואלי עד קריסמס. כמוהם, גם החג החשמונאי התלבש על מסורת פגאנית קדומה ויצק בה תוכן חדש, תוכן פטריוטי יותר מאשר דתי, קצת בדומה לחג העצמאות שלנו.

בסיפור המקורי לא היו ניסים. אגדת "נס פך השמן" שהספיק לשמונה ימים, מופיעה רק 500 שנים מאוחר יותר, וקשורה למחלוקת בין בית שמאי ובית הילל, אם להדליק ביום הראשון שמונה נרות ולהחסיר אחד בכל יום או להיפך. בית הילל ניצח.

ככל הידוע, חנוכה לא נחוג "בשירים ובמצלצלים". זה היה טקס ביתי, אינטימי ומשפחתי, שכלל הדלקת נרות שמן במשך שמונה ימים. זה נשאר בדנ"א של החג עד היום. אבל לא היה שום קשר בין נרות החרס הצנועים ובין מנורת המקדש המפוארת. היא הייתה אמנם עשוייה זהב טהור, אך חסר לה קנה אחד. 

המעבר מהדלקת שורה של נרות שמן לכלי מיוחד לחג, קורה בימי המשנה, אולי יחד עם האגדה על פך השמן. ה"פרוטו-חנוכייה" היא כד חרס שמנמן שוכב, עם שמונה פתחים לפתילות. באלף השנים הבאות עם ישראל נפוץ לארצות רחוקות ומפתח חנוכיות משוכללות יותר. במזרח התמקצעו בדגמי חרס מקושטים, במערב ריקעו במתכת, ובתימן פיסלו חנוכיות מאבן. המהפכה העיצובית קרתה בספרד במאה ה-13, עם המצאת חנוכיית המתכת התלויה על הקיר, המורכבת מפס עם שמונה גביעים, וגב מעוטר. העיצוב התפשט במהירות והפך לדגם המקובל ביהדות המזרח.

חנוכיית נחושת מהדגם הספרדי, שעליה חרוטה מנורה, המאה ה-18 או ה-19, איטליה

מהפכת המנורה

מנורת המקדש הייתה מוכרת היטב כסמל יהודי בכל הדורות, אך ללא קשר לחנוכה. היא מופיעה על מטבע ברונזה חשמונאי בן עשר אגורות משנת 40 לפנה"ס, במערות קבורה ובבתי כנסת עתיקים מימי המשנה, בספרים מכל התקופות. עם זאת, המשנה אסרה על עשיית חיקויים לכלי המקדש: "לא יעשה אדם … תבנית מנורה כנגד מנורה". הפוסקים נחלקו אם האיסור תקף לכל מנורה, או רק לרפליקה מדויקת בת שבעה קנים. כך או כך, באף תפוצה לא נמצאו חנוכיות בדגם המנורה. עד שבאו האשכנזים.

המהפכה הגיעה במאה ה-17, עם המצאת השמש. זו הייתה פריצת דרך תיאולוגית: במקום להדליק מנר לנר, להדליק את כולם ברצף תוך כדי שירה! בתחילה זה היה סתם "נר עבודה", שניצב מבויש בצד. אך הצורפים היהודיים קלטו שתשעה נרות פותחים אפשרויות עיצוב חדשות ומאפשרים לייצר דגם סימטרי – בדומה למנורת המקדש – ובלי לעבור על האיסור ההלכתי! דגם המנורה מופיע במאה ה-18 בפולין ובגרמניה וכובש את יהדות אשכנז.

ניתן לקשור את מעין "חידוש מנורת המקדש" לתהליכי התחדשות וחילון של יהדות אירופה, שהעזה לעקוף את האיסור על עשיית מנורה. חזרתה של המנורה, המסמלת את הימים שלפני החורבן והגלות, עת העם היה ריבון בארצו, מבשרת את ניצני הציונות, את החלום לשוב אליהם.

arch_of_titus_menorah_22
באירוניה היסטורית, המנורה שעל שער טיטוס, הדגם האיקוני שאומץ לסמל מדינת ישראל, הוא סמל התבוסה והחורבן. בנוסף, הבסיס המשושה שמופיע בסמל, מבוסס על טעות. המנורה המקורית, המופיעה בתבליטים עתיקים, ניצבה על שלוש רגליים. הרומאים ארזו את הבסיס במסגרת עץ, שבה הושחלו מוטות לשם נשיאתה בתהלוכת הניצחון. המוטות נראים בתבליט.

זו חנוכייה או עציץ?

החנוכיות החדשות כללו שפע מוטיבים מהצומח, פרחים, ניצנים וענפים, בהשראת מנורת המקדש המקורית הבנויה כעץ, עם גזע וענפים, ומעוטרת בשלל אלמטים פרחוניים, כמתואר בשמות כ"ה: "גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ … שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח" (גביעים משוקדים הם דמויי פרח השקדייה).

הפרחים והניצנים ממשיכים עוד פסוקים רבים ובשפע. מדוע מתעקש מחבר ספר שמות להפוך את המנורה ליער טרופי? למעשה יש כאן מעשה הסוואה מתוחכם: פרחי וניצני הזהב מחליפים את הדבר האמיתי, את מקורה הפגאני של המנורה, את העובדה שהיא קדמה בהרבה למקדש שנבנה סביבה.

המנורה היא סמל מקודש, אולי הקדוש ביותר; אבל סמל של מה? התשובה האוטומטית היא אור, או אש, זה גם מקור שמה. אך לכל הבוטניקה שכרוכה סביבה אין שום קשר לאור או לאש. התשובה פשוטה יותר.

חנוכיית כסף מצוייצת ופרחונית (כולל ציפור!), לבוב, אוקראינה, 1870
יש סברה כי צמח מרוות ירושלים שימש כהשראה למנורת המקדש. זה צמח לא מרשים במיוחד, גובהו פחות ממטר, והוא מצטיין בריחו ושימש כצמח מרפא. יש הקושרים את השם "מרווה" להר המוריה. שמו הלטיני של הצמח, Salvia, נגזר מ-Salvere, "להושיע", ויכול לרמז על קשר לרפואה – או לישו.

העץ הוא העולם

ספר שמות מצמיח שפע ניצנים ופרחים על ענפי המנורה, כדי להסוות את העובדה שהיא פשוט – עץ. המנורה היא סמל מסוגנן של העץ הקדוש ששכן בתוך המקדש.

מחבקי עצים היו אבותינו. ברוב סיפורי הבריאה, מאוסטרליה ועד לאמריקות, מופיע עץ פלאי כלשהו – עץ החיים, עץ הדעת, עץ העולם. העץ הוא אלוהות טובה ומזינה, ומשמש גם כדגם קוסמולוגי של העולם: השורש הוא האדמה והצמרת – השמיים. בכל מקום שבו צמח עץ ענק, חסון ומאריך ימים, פרחו בצילו אגדות ומיתוסים.

תרבויות המזרח הקדום היו משופעות בעצים קדושים. למצרים העתיקים היה עץ שיטה קדוש שממנו נולדו כל האלים, "עץ החיים והמוות". עם או בלי קשר, גם המקרא מצווה לבנות את המשכן וכליו מעצי שיטים.

Ashur
אצל האשורים מופיע בתבליטים רבים עץ מסוגנן ומוקף במלאכים, שהמלך סוגד לו.

עוד עץ מופיע במיתוס של אִינָנָה, האלה הגדולה של השוּמֵרים, אִינָנָה. אִינָנָה אוספת את עץ החוּלוּפּוּ שנעקר בסערה, ושותלת אותו בגנה הקדוש. על העץ משתלטים הנחש, נשר מיתולוגי והשדה ליליתו, האם הקדומה של לילית, ומביאים את אִינָנָה לידי דמעות. גילגמש שומע את בכייה, שוחט את הנחש, מבריח את הנשר ואת ליליתו, ובונה לאִינָנָה את חלומה: כס מלכות ומיטה מעץ החולופו. אִינָנָה היא אמא קדומה של חווה, והכל מתחבר לגירסה חלופית של גן העדן.

b5b7a20b59c2915e6e77568bce53d054
מימין לשמאל: גילגמש, עץ החולופו (שימו לב לדמיון למנורה), אִינָנָה והנחש

סיפור אחר מסביר כיצד הפכה אִינָנָה לאלת האהבה. אִינָנָה חפצה ללמוד מהו סקס, ויורדת יחד עם אחיה אוּתוּ לעולם התחתון, עולם המתים שבו צומח עץ פלאי שאכילת פריו תגלה בפניה את כל סודות המין. היא אוכלת מהפרי – ויודעת. לפי גירסה זו, עץ הדעת הוא גם במובן של "ואדם ידע את חווה אשתו". כדברי פרויד, זה הפרי האסור.

העץ אשר בתוך הגן

גם במיתוס הבריאה שלנו, העץ מופיע ברגע המכונן, בתחילת הכל. העץ מופיע בגרסה השנייה לבריאת העולם. הראשונה היא תיאוריה רציונלית, ניסיון להכניס סדר בשפע היצורים והצמחים ותופעות הטבע הסובבות אותנו, על פי מיטב הידע של המאה החמישית לפנה"ס. השנייה הוא מיתוס קדמון ויצרי, עם חיות מדברות, בני אנוש חוטאים ואלים זועמים. מיתוס כמו שמיתוס צריך להיות. ובלב הסיפור, בלבו של הגן, עמד לו עץ – אבל איזה עץ?

כולנו למדנו ביסודי שבגן היו שני עצים, עץ החיים ועץ הדעת. אבל כפי שהראה חוקר המקרא הגרמני קארל בודה ב-1893, בסיפור המקורי היה רק עץ אחד, עץ הדעת טוב ורע. ההוכחה: עץ החיים מוזכר בקושי פעמיים, ובשתיהן הוא תקוע שלא במקום.

האזכור הראשון הוא בפתיחה. אלוהים נוטע גן בעדן, שֹם בו את האדם, ומצמח מן האדמה "כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". הפסוק נראה קטוע ולטענת בודה, זו הדבקה. יש רק עץ אחד, עץ הדעת טוב ורע, והוא "העץ אשר בתוך הגן". "תוך" במקרא הוא "אמצע". העץ צומח באמצע הגן, הוא לב לבו.

גם בהמשך יש רק עץ אחד: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ." בפרק הקודר עם הנחש, הפיתוי והעונש, אין אפילו צורך לקרוא לו בשמו. האישה מכנה אותו "הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן"; אצל ה', זה "הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ".

עץ החיים הנשכח צץ מחדש רק בסוף הסיפור, בשני פסוקים שהודבקו ממקום אחר, אבל עורך נחוש ביצע טריק גאוני כדי לקבע אותו בזיכרון: הוא השחיל אותו הן לפסוק הפותח והן לפסוק הסוגר של הפרק. לזה קוראים "מיסגור".

סנשינגדואי Sanxingdui הוא אתר ארכיאולוגי סמוך לצ'נגדו (סין), שבו התגלתה תרבות ייחודית ומדהימה מהמאות 11-12 לפנה"ס, שלא דומה לשום דבר אחר, קרוב או רחוק. בין הממצאים עץ מיתולוגי בגובה 4 מטר, שמענפיו תולים פרחים מסתוריים ופירות אסורים, יצורים מכונפים ואולי גם נחש.

חברים עוד מגן עדן

עוברים כמה דורות והעץ שבתוך הגן מופיע מחדש בגלגול משודרג, העץ שבתוך המקדש. קשה להאמין שבבית המקדש עצמו עברו על איסור עשיית פסל ומסכה, אבל העובדות הן שבביתו של האל ללא פנים, היו כמה וכמה פסלים.

חלק מאותם אלילים היו פנים מוכרות מגן עדן. הכרובים, למשל. לפי ספר שמות, אלה יצורים מכונפים עשויים מעץ זית מצופה זהב בגובה עשר אמות (כ-4.5 מטר). גם הנחש היה שם, עד שהמלך חזקיהו "הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' יח).

לצד הכרובים והנחש, נכח במקדש גם העץ. חזקיה כורת את האשרה, פועל שמיוחד לעצים (ולראשים). כן, במקדש היה נטוע עץ קדוש, למרות כל המצוות החד-משמעיות נגד. פולחן עצים קדושים היה רווח בארץ כנען, שהייתה משופעת בעצי ענק כמו אלוני הבשן וארזי הלבנון. תושביה המקוריים, ורבים מהיהודים, עבדו אשרות ועצים קדושים, וחצי תנ"ך עוסק במלחמות הבלתי פוסקות נגדם. נקמה מיוחדת מוזכרת בספר שופטים, שם כורתים את האשרה והורסים את מזבח הבעל, ועל המזבח החדש לה' מעלים פר לעולה בעצי האשרה הכרותה!

במקדש חלה טרנספורמציה, מעץ אמיתי נטוע בקרקע לאוביקט סמלי, דגם מופשט וסימטרי של גזע וענפים. המנורה נולדה מן האשרה הפגאנית אך רצתה להחליף אותה. בבית המקדש הראשון שתיהן עדיין כיכבו במקביל, בסיבוב השני נותרה רק המנורה – עד שגם היא נלקחה לרומא.

העץ הנדיב

עוד טעות שיש לנפץ נוגעת לנחש. הוא מי שהשיא את העצה הנכונה: אכלי חביבתי מפרי עץ הדעת ואל תפחדי, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". מה רע בלפקוח עיניים? לדעת מה טוב ומה רע?

בזכות הפרי האסור זכו בני האדם בדעת ובמוּדעוּת, ולפי הגירסה השומרית, גם בחדוות המין. עד אז הם היו סוג של קופים, מקפצים בין עצי הגן ללא מחשבות או דאגות, אולי גם ללא סקס. על כל אלה עלינו להודות לעץ הנדיב. בזכות העץ נהיינו חכמים, מיניים, בני אדם. לכן עבדו אבותינו את העצים, בטבע. את זה ביקשו הכוהנים לעקור מן השורש, תרתי משמע. זה לא היה קל, יש הרבה עצים ביער.

כמעט מאה שנה אחר חיסול האשרה בידי המלך חזקיהו, הנביא הזועם ירמיהו מקונן: "הֲרָאִיתָ, אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל; הֹלְכָה הִיא עַל-כָּל-הַר גָּבֹהַּ, וְאֶל-תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן–וַתִּזְנִי-שָׁם … וַתְּפַזְּרִי אֶת-דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים, תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן." הנביא מאשים את האשרים, המקבילה הזכרית של האשרה, המתוארת תמיד חשופת שדיים. הם המקבילות של הקדשות והקדשים, כוהנו וכוהני האהבה, או זונות מקדש. וזונים.

המלחמה באשרה נמשכת בכל תקופת המלכים: שוב ושוב כורתים, גודעים וקוצצים, והמלך הבא צריך לעשות זאת שוב. בסוף גברה ידה של הדת הממוסדת. העצים ירדו מגדולתם והפכו למטאפורה. הקרב הוכרע: בימי בית שני נשארת רק המנורה.

By Hanay - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23042838
בית הכנסת העתיק במגדלא, מסוף בית שני, הוא הקדום ביותר שנמצא בגליל. במרכזו ניצבה אבן גיר מרובעת ומעוטרת, כדגם סמלי של בית המקדש. בצד המערבי חרוטה מנורה עם שלוש רגליים, ובאחרים – עצים בעיצוב דומה.

המנורה והעץ

למרות סיפורי יציאת מצרים וכיבוש הארץ, כנראה שאבות אבותנו היו אחד מעמי ארץ כנען, אחים לאמורים ולאדומים, לארמים ולערבים ולכל השאר. שפתם היא שפתנו, בשינויים המתבקשים מהזמן שעבר; דמם הוא דמנו, בתוספות המתבקשות מהמרחקים שעברנו; ומורשתם נטועה בספר הספרים, הדנ"א התרבותי שלנו.

אבות אבותנו הכנענים הורישו לנו את העץ הקדוש שלהם, שהתגלם במנורה, ולבסוף – בחנוכייה. בכל פעם שאנחנו מדליקים את נרות החנוכה, אנחנו משחזרים לרגע את המסלול הזה – לאירופה, לרומא, לירושלים, ואל עץ אחד פלאי שצמח בבית המקדש והזכיר לכולם את המקום שבו הכל התחיל, גן העדן. מקור העולם.