1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

הארץ מקיפה את השמש בתנועה מעגלית רצופה, בלי התחלה ובלי סוף. המוח האנושי, לעומת זאת, מחפש באובססיביות סדר ושיטה בכל מקום. לכן נקבעה נקודה פיקטיבית כלשהי לציון "תחילת השנה" – אבל למה דווקא 1 בינואר?

במהלך ההיסטוריה נוצרו לוחות שנה רבים, מהסיני ועד לאצטקי. רובם נעלמו, ואלה ששרדו – כמו הלוח העברי למשל – משמשים בעיקר לצרכים דתיים וטקסיים. אף אחד מהם אינו מתקרב למעמדו של הלוח הגרגוריאני, לפיו מציין העולם את תחילת השנה ב-1 בינואר. זו  אינה רק השנה הנוצרית, אלא פשוט "השנה האזרחית" – זמן העולם. ננסה לגלות איך זה קרה.

הירח, השמש ומה שביניהם

בחלל אינסופי קר וחשוך, חג לו כוכב קטנטן סביב כוכב גדול שחג סביב כוכב ענק. הכוכב הקטנטן נקרא 'ירח', הבינוני 'ארץ' והגדול 'שמש', והמחול הזה נמשך כבר מיליארדי שנים בלי הפסקה, וטוב שכך – שרק לא ייתקע לנו פתאום!

בעזרת שלושת המאורות האלה, סידר לנו היקום שלושה מחזורים למדידת הזמן: היום, החודש והשנה. ליום ולחודש יש התחלה, אמצע וסוף מובהקים ונראים לעין; עם השנה זה פחות ברור. היום הקצר והארוך ביותר אינם מספקים שיא דרמטי כמו הזריחה או מולד הירח, וימי השוויון שביניהם מרשימים עוד פחות.

הכי קל לספור חודשים, ואכן ספירות הזמן הראשונות התנהלו על פי הירח, וניסו איכשהו לגשר על הפער שבין 12 ירחים ובין השנה – שבחוסר התחשבות קוסמי, מוגדרת לפי השמש. כך מתנהלים עד היום הלוח העברי והלוח המוסלמי, האחד עם, והשני בלי ההתאמות הנחוצות.

המעבר ללוח שנה שמשי חייב נקודת התחלה, שנקבעה בדרך כלל באחד המועדים שהזכרנו: היום הארוך או הקצר ביותר, או אחד מימי השוויון. השנה העברית למשל, החלה במקור בניסן, סמוך ליום השוויון האביבי, ועברה לתשרי, הסמוך ליום השוויון הסתווי.

כך התנהלו גם הרומאים הקדומים, שהלוח שלהם התגלגל בסופו של דבר ללוח השנה הגרגוריאני. את הלוח הרומי העתיק קבע על פי האגדה רומולוס, מייסדה של רומא, שגם הוא היה אולי רק אגדה. הלוח הושפע מלוחות יווניים קדומים, שהושפעו בתורם מהלוח הבבלי, אך אלה יישארו מחוץ לסיפור.

Capitoline_she-wolf_Musei_Capitolini_MC1181
רומולוס, רמוס ו"הזאבה הקפיטולינית" המפורסמת, סמלה של רומא. הפסל יוחס בעבר לאומן אטרוסקי בן המאה ה-5 לפנה"ס, אך כנראה נוצק רק במאה ה-12 לספירה. התאומים היונקים לא היו חלק מהפסל המקורי, ונוספו רק במאה ה-15.

הלוח הרומי העתיק, שנקבע סביב שנת 738 לפנה"ס, לא התחיל ב-1 בינואר, מהסיבה הפשוטה שחודש ינואר טרם הומצא. הרומאים אהבו את המספר 10 (X), וכללו בלוח 10 חודשים. השנה החלה בחודש מרס, על שם אל המלחמה; אחריו בא אפריל, על שם אפרודיטה; מאי, על שם מאיה, אחת מהפליאדות, אמו של הרמס והאחראית לצמיחה וגדילה – כיאה לחודש האביב; ויוני, שהוקדש למלכת האלים יוּנוֹ, בת זוגו של יופיטר, אמו של מרס והפטרונית של רומא.

כאן נגמרה ההשראה לרומולוס, או מי שזה לא היה. ששת החודשים הנותרים כונו במספרים: קווינטיליס (חמישי), סקסטיליס (שישי), ספטמבר (שביעי), אוקטובר (שמיני), נובמבר (תשיעי) ודצמבר (עשירי). מאוחר יותר ייקרא החודש החמישי יולי, על שם יוליוס קיסר; והשישי אוגוסט, על שם אוגוסטוס. ארבעת החודשים האחרונים שמרו על שמותיהם גם לאחר שהספירה השתנתה, ואילו היינו עדיין דוברי לטינית זה היה די מבלבל.

היום הראשון של החודש נקרא Calende משורש לטיני שמובנו "לצעוק, להכריז". בתקופות מוקדמות, נהגו הכוהנים להכריז בקול מגבעת הקפיטול על הופעת הירח החדש ותחילת החודש. לימים הפך ה"קלנד" של ינואר ליום הראשון של השנה, ומכאן נגזרה המילה Calendar – לוח הצעקות…

הלוח הרומי הרפובליקאי

עשרה חודשים רומיים קדומים בני 30-31 יום השאירו כחמישים יום נטולי תאריך. זו הייתה "תקופת החורף", זמן ריק ולא מאורגן שאין הרבה מידע עליו. מעט העדויות מגיעות ממקורות מאוחרים וסותרים, ולא ברור מה בדיוק קרה – או לא קרה – בעונה המתה שמחוץ לספירה.

שיטת "התקופה הריקה" לא כל כך עבדה, ויורשו של רומולוס, המלך השני של רומא נומה פומפיליוס, נאלץ לשדרג אותה. נומה הוסיף שני חודשים, ינואר ופברואר, אבל לא ברור היכן: לפי אובידיוס, אחד נוסף בתחילת השנה והשני בסופה, אך יש גם גרסאות אחרות. ינואר הוקדש ליאנוס, אל ההתחלות והפתיחות; פברואר נקרא על שם פסטיבל פברואה, שבו טוהרו הבתים והמקדשים לקראת האביב.

janus-1 (2)
חודש ינואר נקרא על שם האל יאנוס כפול הפנים, צעיר וזקן בו זמנית, צופה לעבר ולעתיד, לשנה שחלפה ולזו שתיכף תתחיל

גם הסדר החדש לא ממש הצליח, וסביב 600 לפנה"ס קבע מלך רומא החמישי, טרקווינוס, את הלוח הרפובליקאי, שהיה קצת יותר מסודר. גם בלוח החדש חסרו עשרה ימים לשנה מלאה, ולכן הושחל מדי שנתיים-שלוש חודש קצר נוסף בסוף פברואר.

החודש הנוסף נקרא Mercedonius, "חודש השכר", מכיוון שבעונה זו שולם שכרם השנתי של הפועלים. בסרבול רומאי אופייני, הוא הושתל אחרי 24 לפברואר, וימי החודש הנותרים הודבקו לסופו. פברואר הועבר למקומו הנוכחי, אחרי ינואר, רק בשנת 452 לפנה"ס.

הרפורמות לא מצאו חן בעיני כוהני המקדשים, שהמשיכו לציין את החגים לפי הלוח המיתולוגי הקדום, ולחגוג את תחילת השנה ב-1 במרס. רק באמצע המאה השנייה לפנה"ס, התקבע סופית ה"קלנד" של ינואר כתחילת השנה, מכיוון שביום זה התמנו הקונסולים והחלה מחדש ספירת השנים.

ההחלטה על הוספת החודש הייתה בידי הכהן הראשי, פּוֹנטִיפֶקס מקסימוס. הכוהן מונה על ידי הפוליטיקאים, מה שהזמין לחצים ושחיתויות. החודשים נוספו על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים (להאריך כהונה של קונסול מועדף, ולהיפך), ללא קשר לעונות השנה, והלוח יצא עד מהרה מסינכרון. הוספת החודשים נעשתה ללא שיטה ולעתים ללא הודעה מוקדמת, וברחבי האימפריה רחש בלגאן קלנדרי שגרם לאי הבנות ושיבושים טרגיים.

הרומאים היו שטופים באמונות טפלות, רבות מהן סביב ימות השנה. שנה מעוברת נחשבה לחסרת מזל, ובעיתות משבר, כמו במהלך המלחמות הפוניות, נמנעו מהוספת החודש. כך נגרר לוח השנה רחוק עוד יותר ממועדיו.

הקיסר עושה סדר

כאשר יוליוס קיסר עלה לשלטון, השנה כבר הייתה בסחרור גורלי, אורכה השתנה ללא הרף והקשר בין החודשים ובין עונות השנה אבד. קיסר מינה את עצמו לפּוֹנטיף העליון, הממונה בין השאר על קביעת התאריך, וגילה ששיטת החודש הנוסף פשוט לא עובדת.

בין מסעי קרב לרומן עם קליאופטרה, מצא הקיסר זמן לראיין חכמים ומלומדים ברחבי האימפריה וללמוד אודות לוחותיהם של הפרסים, המצרים והיוונים. עם שובו לרומא, בשנת 46 לפנה"ס, הוא אסף את מיטב הפילוסופים והמתמטיקאים והטיל עליהם למצוא פתרון טוב יותר.

julius-caesar-bust
יוליוס קיסר, מייסד הלוח היוליאני שנרצח באידיו של מרס, בדיוק לפי הלוח שלו!

הפתרון חייב צעדים קיצוניים, כמו מתיחת שנה אחת ל-445 ימים (!) כדי לחזור למסלול. ב-1 בינואר לשנת 709 לספירת הרומאים (45 לפנה"ס), הושק הלוח היוליאני שהצריך רק הוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. הלוח הושלט בצו קיסרי ברחבי האימפריה, והתפשט בהמשך לכל העולם.

למרות ההצלחה, גם הלוח היוליאני לא היה מספיק מדויק, ובשנת 1582 הוא הוחלף בלוח הגרגוריאני (שעליו הרחבנו בפוסט "5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים"). קינים של התנגדות שימרו פה ושם את הלוח היוליאני עד לראשית המאה ה-20, וכמה מהם שורדים עד היום בכנסייה האורתודוקסית, ובמפתיע גם בקרב שבטים בֶּרבֶּרים בצפון אפריקה.

במקומות שבהם עדיין מציינים את השנה החדשה לפי הלוח היוליאני הישן, כמו ברוסיה, היא נקראת "השנה החדשה הישנה"…

רומי ונצרת

כמה עשרות שנים לאחר מותו של קיסר, ייוולד בפרובינציה נידחת של האימפריה הרומית תינוק, שבבגרותו יעצבן את הנציב המקומי ויוּצא להורג. תוך פחות מארבע מאות שנה, יורשיו ישלטו ברחבי האימפריה לשעבר – וגם הם יצטרכו להתמודד עם סיבוכי לוח השנה.

הנוצרים הראשונים לא ששו לאמץ את לוח השנה של אויביהם, הרומאים שצלבו את ישו והשליכו נוצרים לפני האריות. הם קבעו את חג הפסחא לפי הלוח העברי, וציינו את השנה החדשה בכל מיני מועדים – רק לא ב-1 בינואר: ב-25 בדצמבר, יום הולדתו של ישו; ב-1 במרס, לפי השיטה הרומית הישנה; ב-25 במרס, חג הבשורה; או בפסחא.

הכנסייה הנוצרית לא חיבבה את הלוח היוליאני, והתנגדה לציון ראש השנה דווקא בינואר, הקרוי על שם אל פגאני. חגיגת ה-1 בינואר נחשבת לכפירה, ובוטלה רשמית (!) על ידי הכנסייה, במועצה השנייה של טור (Council of Tours) בשנת 567. המועצה הבאה, בשנת 755, הגדילה לעשות והציעה להתחיל את השנה בפסחא.

הנוצרים הצדקנים התנגדו לחגיגות ינואר מסיבה נוספת: זהו זמן ה"יוּל" (Yule), ההילולה הפגאנית של אמצע החורף, שנחגגה בצפון אירופה הרבה לפני הולדת ישו. במאה השביעית, מזהיר אליגיוס הקדוש את הפגאנים של הארצות הפלמיות מפני מנהגים נלוזים בראש השנה, כמו החלפת מתנות ושתייה לשוכרה.

המאבק לא הצליח. קשה היה לעקור את המנהגים הישנים, והם השתלבו בחגיגת הקריסמס המסורתית שנמשכה שנים עשר יום. ליל ראש השנה פשוט הפך לאחד משלושת החגים הנכללים בה, בין קריסמס וחג ההתגלות (Epiphany), הנחגג בלילה השנים עשר ומציין את הגעת האמגושים, שלושת מלכי המזרח, לחלוק כבוד לרך הנולד. כך הוכשר גם מנהג חלוקת המתנות, בתירוץ הקלוש שגם שלושת המלכים הביאו לישו מתנות.

Twelfth-Night-Pub-21-copy-696x435
"הלילה השנים עשר, או כטוב בעיניכם", קומדיה של חילופי זהויות, מגדר ותפקיד מאת ויליאם שייקספיר, נכתבה במיוחד לחגיגות הלילה השנים העשר,שהיו ידועות כזמן של שמחה ופריקת עול.

עם השנים התקבע מעמדו של ה-1 בינואר, אך לא בכל מקום. במדינות פרוטסטנטיות המשיכו לציין את ראש השנה ב-25 במרס, חג הבשורה (Lady Day, Feast of the Annunciation) שבו בישר המלאך למרים הבתולה בת ה-16 כי היא הרה. הקירבה ליום השוויון האביבי ולראש השנה הרומי הקדום, תרמה לשמירת המסורת. בבריטניה ובמושבותיה, ראש השנה של מרס בוטל בצער רב על יד הפרלמנט רק בשנת 1753. באותו מעמד אומץ באיחור ניכר גם הלוח הגרגוריאני, שבגלל מקורו הקתולי לא התקבל באהדה במרחב הפרוטסטנטי.

טוויסט בעלילה

כאמור, ניסיונותיה של הכנסייה להילחם בראש השנה עלו בתוהו, עד שבשלב מסוים היא נהגה על פי הכלל הידוע "If you can't beat them, buy them" – היא פשוט ניכסה את החג לעצמה. ה-1 בינואר קיבל מובן חדש ומפתיע: יום ברית המילה של ישו התינוק!

לפי לוקאס, "ויהי במלאת לנער שמונה ימים ויימול ויקרא שמו ישוע". ישו נולד ב-25 בדצמבר ונימול ב-1 בינואר. ביום זה הוא נקרא בשמו, והקיז בפעם הראשונה את דמו – למעננו.

למרות שהחשבון פשוט, לקח זמן רב עד שמישהו עשה את הקישור בין ראש השנה הרומי ובין יום הברית. רק במאה השביעית הכריזה הכנסייה האורתודוקסית המזרחית על ה-1 בינואר כ"חג מילת המושיע", וציוותה כי מעתה יבלו את כל ליל ה-31 בדצמבר בשירת מזמורי תפילה – ולא בריקודים, שתייה ומעשי שטות!

חג מילת המושיע? אהממ… לא בטוח שזה היה רעיון טוב. לא חייבים להזכיר את ברית המילה, מסימניו של היהודי השנוא, דווקא באמצע חגיגות החורף העליזות, ומייד לאחר השמחה על הולדת ישו. לא חייבים גם לדחוף לפנים את העובדה המצערת שישו, מה לעשות, היה יהודי. לא פלא שהמיתוג החדש לא נקלט.

לקח שבע מאות שנים נוספות (!) עד שהחלו לציין את החג במתכונת זו גם ברומא, ורק בשנת 1568 הוא נכלל רשמית בלוח הליטורגי של הכנסייה הקתולית, בתור "חג מילת המושיע ו[היום] השמיני ללידה". בהמשך נעשו ניסיונות לקדם חג חלופי בשם "יום השם הקדוש", שמדגיש את המימד הרוחני של הברית במקום את קיצוץ העורלה.

עברו עוד ארבע מאות שנים של אי-נחת, עד שבלוח הרשמי של הכנסייה לשנת 1960, ה-1 בינואר הפך בלי הסברים ל"שמיני להולדת ישו" בלבד. חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות שמרו על השם הקודם, ובחלקן הוא הוחלף ל"יום השם הקדוש".

הניסיון לנצר את החג הפגאני לא תפס. מעטים מהמיליארדים שיתנשקו הלילה בחצות יודעים שהם חוגגים בעצם את חיתוך עורלתו של ישו הפעוט. אני מניח שהם גם לא רוצים לדעת.

אז במקום להתעסק בבולבול של בייבי ג'יזוס, נזכור בהוקרת תודה מלך עם שם משעשע, נומה פומפיליוס, שבזכותו אנחנו פותחים את השנה החדשה בינואר, החודש של האל יאנוס כפול הפנים, המביט קדימה ואחורה, לעבר ולעתיד, לחדש ולישן (בהולנד מכונה ליל ה-31 בדצמבר oud en nieuw, "ישן וחדש").

ה-1 בינואר הוא חגו של יאנוס, האל הקדום ביותר בפנתיאון הרומי, הכאוס שממנו הכל נולד. יאנוס ממונה על התחלות וסופים, שערים ודלתות, מעברים ופתחים, זמן, דואליות… שכל אחד ייקח מה שמתאים לו.

שתהיה שנה חדשה נפלאה לכולנו!

חנוכה: סוד המנורה והעץ

חנוכה: סוד המנורה והעץ

הפוסט הזה אינו עוסק בחג החנוכה, אלא בסמלו המרכזי, החנוכייה. למעשה, גם החנוכייה עצמה אינה העניין, אלא מקורותיה הנעלמים והמוכחשים. המסע לשם יעבור בבית המקדש, בגן העדן ואפילו בסין – נא להדק חגורות!

היסטוריה מקוצרת של החנוכייה

החנוכייה "הקלאסית" שכולנו מכירים היא לא כל כך קלאסית. אפילו שמה מופיע לראשונה רק בשנת 1897 בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה. יש אומרים כי זו הייתה בכלל המצאה של אשתו חמדה, ולכן הוא לא כלל אותה במילונו. עד אז היא כונתה "מנורת חנוכה" או פשוט "מנורה".

הסיפור המקורי מופיע בספר מכבים א': אחרי ניצחון החשמונאים וטיהור המקדש, חוגגים כולם את חנוכת המזבח במשך שמונה ימים, "ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים". לפיכך מצווה כל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום כ"ה בכסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה. אין איזכור להדלקת נרות ואין הנחיות כיצד לחגוג, אך זה לא קריטי – ספרי המכבים לא נכללו בתנ"ך וזו אינה מצווה רשמית.

המספר שמונה נקבע בהקבלה לשמונת ימי חג הסוכות (כמסופר בפוסט שמחת בית השואבה). במהלך המרד, סוכות לא נחגג במקדש, והחג החדש שימש מעין פיצוי.

זה היה עוד חג של חורף

ממקורות מאוחרים, ידוע כי מנהגי החג כללו הדלקת נרות שמן במשך שמונה ימים. במקדש ניצבה אמנם מנורה מרשימה מזהב טהור, אך היו לה רק שבעה קנים שלא הספיקו לשמונה נרות. זה היה טקס ביתי, אינטימי ומשפחתי, כפי שאנו חוגגים עד היום.

כמו לכל חג, גם לחנוכה היו מקורות קדומים והסברים קוסמולוגיים. החג נופל סמוך ליום הקצר ביותר בשנה, שבו נערכות בכל העולם חגיגות של אור ואש, מדיוואלי עד קריסמס. החג החשמונאי התלבש על מסורת פגאנית קדומה וקיבל משמעות חדשה.

האגדה על נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים, מופיעה רק חמש מאות שנים מאוחר יותר. במחלוקת בין בית שמאי ובית הילל, אם להדליק ביום הראשון שמונה נרות ולהחסיר אחד בכל יום או להיפך, ניצח בית הילל.

בתחילה הדליקו פשוט שורה של נרות שמן. רק בימי המשנה, יחד עם האגדה על פך השמן, מופיעה מנורה מיוחדת לחנוכה, עם כד חרס שמנמן ושמונה פתחים לפתילות. במאה ה-13 נוצרת בספרד חנוכיית המתכת המורכבת מפס עם שמונה גביעים, וגב מעוטר שתולים על הקיר. העיצוב מתפשט במהירות והופך לדגם המקובל ביהדות המזרח.

view_51701חנוכיית נחושת מהדגם הספרדי, שעליה חרוטה מנורה, המאה ה-18 או ה-19, איטליה

מהפכת המנורה

הדגם המוכר לנו כיום ומבוסס על מנורת המקדש הוא חדש יחסית. צורתה של המנורה הייתה אמנם מוכרת היטב, אך איש לא קישר אותה לחנוכה. המנורה מופיעה על מטבע ברונזה בן עשר אגורות של המלך החשמונאי האחרון, מתתיה אנטיגונוס (40 לפנה"ס), במערות קבורה מתקופת המשנה, בבתי כנסת עתיקים ועל אובייקטים יהודיים בכל הדורות. עם זאת, המשנה אסרה על עשיית חיקויים לכלי המקדש: "לא יעשה אדם … תבנית מנורה כנגד מנורה". הפוסקים נחלקו אם האיסור תקף לכל מנורה או רק לרפליקה מדויקת בת שבעה קנים, אך בפועל הוא מנע את אימוץ המודל לצרכי החנוכה.

המהפכה הגיעה במאה ה-17, עם המצאת השמש. בתחילה זה היה סתם נר נוסף שעמד בצד, אך הגדלת מספר הנרות לתשעה פתחה אפשרויות עיצוב חדשות ואיפשרה לייצר דגם סימטרי – בדומה למנורת המקדש!

החנוכייה דמויית המנורה הופיעה במאה ה-18 בפולין ובגרמניה וכבשה את יהדות אשכנז. ניתן לקשור את הופעתה לתהליכי התחדשות וחילון של יהדות אירופה, שהעזה להתעלם מהאיסור על עשיית מנורה. חזרתה של המנורה, המסמלת את ימי התהילה של בית המקדש וממלכת שלמה, ואת החלום לשוב אליהם ביום מהימים, מבשרת את ניצני הציונות.

arch_of_titus_menorah_22באירוניה היסטורית, תבליט המנורה שעל שער טיטוס, המודל האיקוני שאומץ לסמל מדינת ישראל, הוא סמל התבוסה והחורבן. יתר על כן, הבסיס המשושה שמופיע בסמל, מבוסס על טעות. המנורה המקורית, המופיעה בעשרות תבליטים עתיקים, ניצבה על שלוש רגליים. הרומאים ארזו את הבסיס במסגרת עץ, שבה הושחלו מוטות לשם נשיאתה בתהלוכת הניצחון. המוטות נראים בתבליט.

זו מנורה או עציץ?

החנוכיות החדשות כללו שפע מוטיבים מהצומח, פרחים, ניצנים וענפים, בהשראת מנורת המקדש המקורית. המנורה בנויה כעץ, עם גזע וענפים היוצאים ממנו, ומעוטרת בשלל דימויים פרחוניים: "גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ … שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח…" וכך זה ממשיך, עם עוד כפתורים ופרחים וגביעים משוקדים (= פרח השקדייה).

view_59723חנוכיית כסף מצוייצת ופרחונית (כולל ציפור!), לבוב, אוקראינה, 1870

sage-looks-like-menorahיש סברה כי צמח מרוות ירושלים שימש כהשראה למנורת המקדש. זה צמח לא מרשים במיוחד שגובהו פחות ממטר, המשמש כצמח מרפא. יש הקושרים את השם "מרווה" להר המוריה. שמו הלטיני של הצמח, Salvia, נגזר מ-Salvere, "להושיע", ויכול לרמז על קשר לרפואה – או לישו.

מחבר ספר שמות מצמיח שפע ניצנים ופרחים על ענפי המנורה, כדי להסוות את העובדה שהיא לא הדבר האמיתי. המנורה היא תחליף, או סמל, של העץ הקדוש ששכן בתוך המקדש – אולי אותו עץ ששכן פעם בתוך הגן.

עץ הדעת ועץ החיים

מחבקי עצים היו אבותינו. באינספור סיפורי בריאה, מאוסטרליה ועד לאמריקות, מופיע עץ פלאי כלשהו – עץ החיים, עץ הדעת, עץ העולם. העץ הוא אלוהות טובה ומזינה, וגם דגם קוסמולוגי של העולם, מהשורש עד לצמרת. בכל מקום שבו צמח עץ ענק וחסון, שהאריך ימים מעבר לזיכרון האנושי, פרחו בצילו אגדות ומיתוסים. גם ארץ ישראל הייתה משופעת בעצים מרשימים כמו אלוני הבשן וארזי הלבנון, ועצים מעניקי חיים כמו התמר והזית. גם במיתוס הבריאה שלנו, העץ מופיע ברגע המכונן, בתחילת הכל.

העץ מופיע בגרסה השנייה לבריאת העולם, שהיא דווקא הקדומה יותר. הסיפור הראשון הוא תיאוריה רציונלית, פרה-דרוויניסטית, ניסיון מפואר להכניס סדר בשפע היצורים, הצמחים ותופעות הטבע הסובבות אותנו. זה אינו מיתוס, אלא שיעור בהיסטוריה של הטבע על פי מיטב הידע של המאה החמישית לפנה"ס.

הסיפור השני הוא מיתוס עתיק יומין, פרוע ויצרי, עם חיות מדברות, בני אדם חוטאים ואלים זועמים. מיתוס כמו שמיתוס צריך להיות. ובלב הסיפור, בלבו של הגן, עמד לו עץ – אבל איזה עץ? שאלה טובה.

כולם ידעו שבגן היו שני עצים, עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע – עד שבא חוקר המקרא הגרמני קארל בודה וטען ב-1893 שבסיפור המקורי היה רק עץ אחד. התיאוריה שלו אכן משכנעת: עץ החיים מוזכר בקושי פעמיים, ובשתיהן הוא נראה לא במקום.

הוא מופיע לרגע אחרי שאלוהים נוטע גן בעדן, שֹם בו את האדם, ומצמח מן האדמה "כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". הפסוק נראה קטוע, ולטענת בודה, זו הדבקה גסה. במקור היה רק עץ אחד, עץ הדעת טוב ורע, ועליו נסב הסיפור. זהו "העץ אשר בתוך הגן".

 "בתוך הגן" לא בא לציין שהעץ נמצא בתוך הגן; זה מובן מאליו.  "תוך" הוא "אמצע". העץ מצוי במרכזו של הגן, הוא לב לבו.

מכאן ואילך, לאורך שני פרקים, עץ החיים אינו קיים. האיסור נוגע רק לעץ אחד: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת."

גם בפרק הבא, המגולל את סיפור הנחש, הפיתוי והעונש, מופיע רק עץ אחד, ולכן אין צורך לקרוא בשמו. האישה – שגם לה אין עדיין שם – מכנה אותו "הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן"; אצל ה', זהו "הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ".

בסוף הסיפור, לאחר שה' מקריא לאדם ולאשתו את גזר דינם – ומגלה צד רך ומפתיע כשהוא עושה להם כותנות עור ומלבישם – מופיעה פיסקה חדשה בת שלושה פסוקים, שאילוצי עריכה, או סתם רשלנות, חושפים את חוסר שייכותה.

בפסוק הראשון חוזר עץ החיים הנשכח: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם." הפסוק אינו מתחבר לרצף הסיפורי, וגם הסגנון חריג: אלוהים מדבר בגוף רבים, "ממנו", כפי שעשה רק פעם אחת בסיפור אחר: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ".

דקה לסיום היא מיקום משונה להציג בפעם הראשונה את העילה לעלילה, וזה גם לא עומד במבחן ההיגיון. כבר בכיתה ב', שאלתי את המורה למה הם לא אכלו קודם מעץ החיים. לא הייתה לה תשובה.

הפסוק הבא הוא שורת הסיום של הסיפור הקדום: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם". הפסוק שייך לסיפור, כי קצת לפני כן נאמר, "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ." 

אך ההמשך, כמו הפסוק שלפניו, ממש לא שייך. זהו סוף נוסף, אלטרנטיבי: "וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."

אלוהים שילח את האדם מגן עדן בפסוק הקודם, ואין לו סיבה לגרש אותו שוב. גם איזכור עץ החיים אינו שייך, ונועד רק למטרה אחת: לספק סיבה לעץ החיים, שאינו קיים בסיפור.

לפי החוקר דיוויד קאר, יש שלושה רבדים לסיפור: סיפור הבריאה המקורי, החיובי, ובמרכזו העץ בתוך הגן; סיפור של בריאה ונפילה סביב עץ הדעת; ורובד מאוחר שבו הושתל עץ החיים.

Sanxingdui
סנשינגדוי הוא אתר ארכיאולוגי ליד צ'נגדו (סין), שבו התגלתה תרבות מדהימה ועשירה מהמאות 11-12 לפנה"ס, שאינה דומה לשום דבר אחר, קרוב או רחוק. בין שפע הממצאים עץ מיתולוגי מברונזה בגובה 4 מטר, שמענפיו תולים פרחים מסתוריים, פירות אסורים, יצורים מכונפים ואולי גם נחש.

חברים עוד מגן עדן

זוכרים את הכרובים שהצטרפו ברגע האחרון? הם מקפיצים אותנו למקום אחר, שבו נפגוש מחדש כמה מגיבורי הסיפור. המקרא מנסה לצייר את המקדש כמקום ללא פסלים ודימויים פיזיים, כיאה לדת אבסטרקטית עם אל נטול פנים. המציאות הייתה הרבה יותר צבעונית.

במקדש היו כמה וכמה פסלים, ביניהם הכרובים – יצורים מכונפים בלתי מזוהים. כלפי ספר שמות, הם היו עשויים מעץ זית מצופה זהב בגובה עשר אמות (כ-4.5 מטר), וסוככו בכנפיהם על ארון הברית.

במקדש שכן עוד חבר מוכר: הנחש. בסוף תקופת המלכים, המלך חזקיה "הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' יח). אין לדעת אם זהו אכן אותו נחש שיצר משה למטרות רפואיות (במדבר כא), או נחש קדום אחר שזכרו שרד בסיפור גן עדן.

זה סיפורה של המנורה ולכן לא ניכנס לתפקידו של הנחש בסיפור, ועל קשריו עם חווה – שמקור שמה אינו "אם כל חי" כגירסת המקרא, אלא "חיווא", נחש בארמית. בפעם אחרת.

לצד הכרובים והנחש, נכח במקדש גם העץ. חזקיה כורת את האשרה, פועל שמיוחד לעצים (ולראשים). את האשרה עבדו בדמות עץ קדוש, או פסל דמוי עץ. תושבי הארץ המקוריים עבדו עצים קדושים, ביערות ועל הגבעות. מאוחר יותר, נוצרו ייצוגים סמליים שלהם, כפסלים ותבליטים.

העץ שעמד במקדש היה אולי דגם מופשט וסימטרי של גזע וענפים, שממנו התפתחה המנורה – שנועדה להחליף את האשרה הפגאנית. בבית המקדש הראשון שניהם עדיין כיכבו במקביל, בסיבוב השני נותרה רק המנורה – עד שגם היא נלקחה לרומא.

עץ הדעת המקורי

תרבויות המזרח הקדום היו משופעות בעצים קדושים. למצרים העתיקים היה עץ שיטה קדוש, עץ החיים שממנו נולדו כל האלים, או בשמו המלא "עץ החיים והמוות". עם או בלי קשר, גם המקרא מצווה לבנות את המשכן וכליו מעצי שיטים.

Ashur
אצל האשורים מופיע בתבליטים רבים עץ מסוגנן ומוקף במלאכים, שהמלך סוגד לו.

עוד עץ מעניין מופיע במיתוס של אִינָנָה, האלה הגדולה של השומרים, "אִינָנָה ועץ החוּלוּפּוּ". לאחר שהעץ נעקר בסערה מגדת הנהר, אִינָנָה אוספת אותו ושותלת אותו בגנה הקדוש, בתקווה להכין ממנו כס מלכות ומיטה. על העץ משתלטים הנחש (!), הנשר המיתולוגי אנזו והשדה ליליתו, האם הקדומה של לילית שלנו. הם משתכנים בתוך העץ ומביאים את אִינָנָה לידי דמעות. היא פונה לאחיה האהוב אוּתוּ, אל השמש, אך הוא מסרב לעזור. גילגמש שומע את בכייה, שוחט את הנחש, מבריח את הנשר ואת ליליתו, עוקר את העץ ובונה לאִינָנָה את חלומה: כס מלכות ומיטה מעץ החולופו. הגיבורים אמנם דומים – אִינָנָה קשורה לחווה, לילית מופיעה בגרסאות חלופיות של סיפור הבריאה, ויש גם עץ ונחש – אך הסיפור עצמו שונה.

b5b7a20b59c2915e6e77568bce53d054
מימין לשמאל: גילגמש, עץ החולופו (שימו לב לקירבה העיצובית למנורה), אִינָנָה ומאחוריה הנחש

מוטיב קרוב יותר מופיע במיתוס נוסף, "אִינָנָה ואוּתוּ", המסביר כיצד הפכה אִינָנָה לאלת האהבה. אִינָנָה חפצה ללמוד מהו סקס. היא מגייסת את אחיה אוּתוּ, שהפעם נעתר לה, והם יורדים יחד לעולם התחתון, עולם המתים הקודר שבו צומח עץ פלאי שאכילת פריו תגלה בפניה את כל סודות המין. היא אוכלת מהפרי – ויודעת.

אינני דובר שומרית, אך בעברית מין וידיעה כרוכים זה בזה מאז שאדם ידע את חווה אשתו. לפי המיתוס (ופרויד), פרי עץ הדעת, הפרי האסור, הוא המין.

העץ הנדיב

בגן העדן המקורי היה רק עץ אחד, והנחש היה הגיבור הטוב המשיא את העצה הנכונה: אכלי חביבתי מפרי עץ הדעת ואל תפחדי, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". מה רע בלפקוח עיניים? לדעת מה טוב ומה רע?

בזכות הפרי האסור זכו בני האדם בדעת ובמוּדעוּת, ולפי הגירסה השומרית, גם בחדוות המין. עד אז הם היו סוג של קופים, מקפצים בין עצי הגן ללא מחשבות או דאגות, אולי גם ללא סקס. על כל אלה עלינו להודות לעץ הנדיב. ולנחש.

בזכות העץ נהיינו חכמים, מיניים, בני אדם. לכן עבדו אותו אבותינו, בטבע ובמקדש. זו הייתה אחת האמונות הפגאניות שאותן ביקשו הכוהנים לעקור מן השורש, תרתי משמע. זה לא היה קל, יש הרבה עצים ביער.

הנביא הזועם ירמיהו לא אהב עצים: "הֲרָאִיתָ, אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל; הֹלְכָה הִיא עַל-כָּל-הַר גָּבֹהַּ, וְאֶל-תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן–וַתִּזְנִי-שָׁם … וַתְּפַזְּרִי אֶת-דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים, תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן."

בפולחן שנעשה "תחת כל עץ רענן", מוזכרים האשרים, המקבילה הזכרית של האשרה. האם אמות אמותינו באו לעץ המקודש כדי לעשות סקס עם כוהני אהבה? האשרים מתוארים גם ככהנים נשיים ומאופרים. או שאלה היו בכלל אבותינו, שחגגו סביב הגזע עם אבות אחרים?

המלחמה באשרים נמשכת בכל תקופת המלכים: שוב ושוב כורתים, גודעים וקוצצים אותם, והמלך הבא צריך לעשות זאת שוב… אך בסוף גברה ידה של הדת הממוסדת. העצים יורדים מגדולתם והופכים למטאפורה. אחרי מאות שנים, הכוהנים רושמים ניצחון. בימי בית שני נשארת רק המנורה.

By Hanay - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23042838
By Hanay - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23042838
בית הכנסת העתיק במגדלא, מסוף בית שני, הוא הקדום ביותר שנמצא בגליל. במרכזו ניצבה אבן גיר מרובעת ומעוטרת בכל צדדיה, כדגם סמלי של בית המקדש. בצד המערבי חרוטה מנורה עם שלוש רגליים, ובאחרים – עצים בעיצוב דומה.

המנורה והעץ

עמוק בפנים, אנחנו כנענים. למרות סיפורי יציאת מצרים וכיבוש הארץ, כנראה שהיינו כאן כל הזמן, אחים לאמורים ולאדומים, לארמים ולערבים ולכל השאר. שפתם היא שפתנו, בשינויים המתבקשים מהזמן שעבר; דמם הוא דמנו, בתוספות המתבקשות מהמרחקים שעברנו; ומורשתם נטועה בספר הספרים, הדנ"א התרבותי שלנו.

אבות אבותנו הכנענים הורישו לנו את העץ הקדוש שלהם, שהתגלם במנורה, ולבסוף – בחנוכייה. בכל פעם שאנחנו מדליקים את נרות החנוכה, אנחנו משחזרים לרגע את המסלול הזה – בחזרה לאירופה, לרומא, לירושלים, ואל עץ אחד פלאי שעמד בבית המקדש והזכיר לכולם את המקום שבו הכל התחיל, גן העדן. מקור העולם.