טו בשבט: הפרי האסור

‎פוסט נבחרטו בשבט: הפרי האסור

ט"ו בשבט הוא חג צנוע, אפילו לא חג רשמי אלא רק מועד. למעשה, זהו חג מורכב, עמוק ומרובה רבדים, שבמקור, לא היה קשור כלל לאכילת פירות יבשים (וגם לא טריים). אבל מה לעשות שזהו המנהג הטעים ביותר של החג?

המצווה הראשונה שאיתה פותח רש"י את פירושו המונומנטלי לתורה, מופיעה בשמות י"ב: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". החודשים וראש השנה הם עניין חשוב ביותר שאף קשור לט"ו בשבט, אך למעשה יש כמה מצוות שקדמו לה.

לכאורה, המצווה הראשונה מופיעה בסוף ימי הבריאה: "ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ". אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, זו אינה מצווה אלא ברכה. בדיוק באותן מילים מברך ה' את הדגים, רק שאצלם נאמר "ומלאו את המים".

הציווי הראשון מופיע בפרק הבא: "ויצו יהוה אלוהים על האדם לאמור, מכל עץ הגן אכול תאכל". שלא כמו "החודש הזה לכם", זו מצווה אישית ואינה מיועדת לכל העם, אם כי ניתן לטעון שבאותו שלב אדם היה בעצם כל העם, שלא לומר האנושות כולה.

שימו לב: מצוות 'עשה' הראשונה, המצווה היחידה שקיבל הדור הראשון של האנושות, היא – לאכול פירות! בימינו הראשונים עלי אדמות, תקופה של אושר, ללא בושה וללא חטא, שאיננו יודעים אם ארכה ימים או שנים, זה היה "כל תוכן החיים הדתיים, כל עשיית רצון הבורא" (מתוך "מה המקור לחגיגת טו בשבט?" באתר שורש)

אכילת פירות היא המצווה הבסיסית, הראשונית, הטהורה. ט"ו בשבט אינו סתם חג זוטר שבו ילדינו מתלכלכים בבוץ, אלא זכר עולמים למילים הראשונות שאומר לנו האל לאחר שיצר אותנו במו ידיו. מצווה נפלאה, חושנית וטעימה, מצווה שכולנו שמחים לקיים אותה, בט"ו בשבט ובכל ימות השנה.

הגננת בתיה הסבירה לנו שאוכלים פירות יבשים בגלל שבגולה לא היו פירות מארץ ישראל. אבל אנחנו בארץ ישראל? שאלתי ולא קיבלתי תשובה. בנוסף היה השיר המופרך, "השקדייה פורחת, להיטלר יש קרחת". הרגשתי שחגי ישראל סובלים מבעיות אמינות. חלמתי שיום אחד יהיה לי בלוג ואחשוף את האמת. 

האיסור הראשון

למרבה הצער, למצוות 'עשה' הראשונה נצמדה מצוות 'אל תעשה': "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו". מצווה מס' 2 התגלתה כבלתי אפשרית, והובילה לחטא הקדמון שגרם לגירושנו מגן עדן ובגללו אנו סובלים עד היום. ביהדות, ועוד יותר בנצרות, לאכילת הפרי נלווה תמיד טעם של אשמה.

גם לדעת הגמרא, יש לאכילת הפירות בט"ו בשבט קשר נסתר לחטאו של אדם הראשון. כך נרמז מהסיפור שמקורו בתוספתא, "מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט". מכאן הקישו חז"ל שיש באכילה זו דרך לתקן את החטא של אדם הראשון, שאירע בא' בתשרי. מסתבר שארבעה חודשים הם פרק זמן מספיק לתיקון.

ר' עקיבא מלקט את האתרוג בא' ולא בט"ו בשבט, וגם אינו אוכל אותו אלא רק קוטף (האתרוג ממילא אינו אכיל, אלא אם עושים ממנו ריבה). אכילת פירות עדיין אינה קשורה לחג, ויעברו כמה וכמה גלגולים לפני שהם יוגשו לשולחן.

ט"ו בשבט המקורי: סוד העיבור

אנו שומעים על ט"ו בשבט לראשונה בתקופת המשנה. זהו יום חשוב למדי אך לא ממש חג. ביום זה היה בית דין מיוחד של הסנהדרין מכריז אם השנה תהיה מעוברת או לא. עיבור השנה קשור לאורך השנה החמקמק, שעליו כבר דיברנו בפוסטים על "עשרת הימים החסרים" ועל ה-1 בינואר.

בקצרה, הדילמה שהעסיקה את אבותינו הייתה דומה לזו שאיתה התמודד לוח השנה הרומאי, ואחריו הנוצרי: הפער בין ספירת הזמן על פי הירח ועל פי השמש. אורך שנת השמש הוא כ-365 ימים; שנים עשר חודשי ירח מסתכמים רק ב-354 ימים; ההפרש: כעשרה ימים. לסגירת הפער, מוסיפים בכל שנה שלישית חודש אקסטרה (ליתר דיוק, מוסיפים 7 חודשים בכל 19 שנים). זוהי שנה מעוברת.

מי עיבר את השנה? למיטב ידיעתי, רק העברית משתמשת בדימוי מעולם הפריון. באנגלית למשל, זו סתם Leap Year. אולי זה נובע מכך שהחודש העברי מתחיל בדימוי גניקולוגי, מולד הירח, שגם הוא אינו נפוץ בשפות אחרות, שברובן הוא פשוט "ירח חדש". אולי זו מזכרת מהימים הרחוקים של פולחן האם הגדולה, אלת הפריון שאותה ייצגה הלבנה ולפיה נקבעו מועדי החיים – המחזור הנשי, מעשה האהבה, ההתעברות. כפי שנשים  התעברו מדי שנתיים-שלוש, גם השנה "ילדה" מדי כמה שנים חודש-תינוק.

ניתן היה לצפות ממי שברא בשבוע אחד את הארץ, השמש והירח, שיתכנן את מחזוריהם כך שישתלבו בקלות במכפלות של מספרים שלמים, כמו מנגנון של שעון. זה לא קרה. הפער בין שנות השמש והירח הוא לא בדיוק עשרה ימים, והידע המתמטי ומכשירי המדידה של חז"ל לא הספיקו לחישוב מדויק. לכן נדרש בית דין מיוחד של הסנהדרין להתכנס פעם בשנה ולבחון את הצורך בעיבור.

סנכרון גלגלי הזמן הצריך כוונון עדין, וגם קביעת החודשים הייתה בעייתית. עדים שהבחינו בירח החדש התייצבו בפני הסנהדרין, ולאחר שנחקרו ונמצאו מהימנים, הכריז בית הדין על ראש החודש והידיעה הופצה באמצעות משואות. השיטה לא תמיד עבדה, בפרט בימים מעוננים, ובית הדין התערב גם בקביעת אורך החודשים. (על הפוליטיקות של קביעת מועדי השנה במאמרה המצויין של פרופ' רחל אליאור).

את השנה מעברים באמצעות הוספת חודש אדר שני. הסיבה לכך כפולה: ראשית, לוח העברי הקדום התחיל בניסן, ואדר היה החודש האחרון בשנה; שנית, הסיבה העיקרית לעיבור הייתה לוודא שחג הפסח לא ייסוג לתקופת הגשמים, שישבשו את העלייה לרגל לירושלים. לכן התכנס בית הדין מדי שנה בא' בשבט, וערך חישובים אסטרונומיים לצד שיקולים פרקטיים כגון מצב הדרכים אחרי החורף. בט"ו בשבט הוכרז אם השנה תהיה מעוברת, והחודש הבא יהיה אדר א'.

חגיגות ט"ו בשבט: איננו יודעים אם להכרזה נלוו טקס או חגיגה כלשהי. המועד נופל בעיצומם של ימי החורף הגשומים, והדלקת משואה גדולה לשם הפצת הידיעה יכלה לשמש כמוקד למסיבה. נראה שהתאריך היה מוכר ואפילו פופולרי, מכיוון שבהמשך הוא מעורב במחלוקת תיאולוגית-קלנדרית מרה.

רק בשנת 359 קבע הילל נשיא הסנהדרין לוח שנה יציב המבוסס על אלגוריתם של אורך החודש הממוצע ואינו דורש תצפיות או עדים, ונקבע סדר עיבור השנים, ללא צורך בהתכנסות בית הדין.

סוף שנת המס

קוראי הבלוג המבוגרים יותר זוכרים אולי כי פעם, ה-31 במרס היה סוף שנת הכספים, תאריך מלחיץ לעצמאים ולרואי חשבון. ירשנו את המנהג מהבריטים, שאצלם שנת המס מתחילה עד היום ב-6 אפריל, זכר לימים שבהם ציינו את ראש השנה בסוף מרס (הרחבתי על כך בפוסט על ה-1 בינואר). אצלנו, שנת המס אוחדה עם השנה הקלנדרית רק ב-1987.

אבותינו נצטוו לשלם מדי שנה מעשר מהתוצרת החקלאית למימון הוצאות בית המקדש וכוהניו. לכל ענף נקבע "ראש השנה" משלו: א' באלול לבהמות, א' בתשרי לירקות, א' בשבט לאילנות. כפי שמספר אילון גלעד ב'הארץ' ("אילן יוחסין: מאין הגיע חג ט"ו בשבט?"), בתקופת בית שני, ואולי אף קודם לכך, היה א' בשבט "ראש שנה לאילן", תאריך אדמיניסטרטיבי משעמם שבו החלה שנת המס במגזר האילנות.

בתקופת המשנה התעורר פולמוס נוקב בעניין מועדו של אותו "ראש השנה לאילן", שכדרכם של פלפולי חז"ל, לא נודעה כל משמעות מעשית – בית המקדש חרב מזמן והמעשרות בוטלו. בימי בית שני, ראש השנה לאילן חל בא' בשבט (כזכור מסיפור רבי עקיבא והאתרוג), אך בימי המשנה, נטה העם לציין את החג בט"ו בשבט.

סיבת המחלוקת אינה מוסברת – אולי כי מרבית החגים נופלים באמצע החודש; או שאכן הייתה מסורת כלשהי הקשורה ליום העיבור. הדעות התפלגו כמקובל: בית שמאי המחמירים נטו להיצמד לטקסט המקורי; בית הילל התגמשו – וניצחו. יש טוענים שבית שמאי ייצגו את תושבי השפלה, ובית הילל את ירושלים ואזורי ההר הקרים יותר, ולכן העדיפו לאחר את החג.

49895970_2015636201855414_1025051695320662016_n
צילום (גם הצילום הראשי): דובי רומן 

ראש השנה לאילן

גירסת המשנה מציינת שלב חדש ומרגש באבולוציה של ט"ו בשבט. הקשר לאגף מיסוי וכלכלה נותק, וגם יום העיבור לא היה נחוץ עוד, לאחר תיקון הלוח הקבוע ופיזור העם בגלות. החג התרחק ממקורותיו הקונקרטיים, וקיבל משמעות רוחנית ומטאפיזית, של הכרת תודה לאל על יצירי כפיו המרשימים והמיטיבים, האילנות.

בגולת בבל, מתעצב אופי החג כשיר הלל והודיה למתנות שמרעיף עלינו האל, בדגש על אילנות ארץ ישראל. נערכות תפילות מיוחדות להצלחת היבול ונאמרים פיוטים לברכת האילן, אך לאכילת פירות אין עדיין זכר.

עם השנים נודדים המנהגים החדשים ומחלחלים לאירופה. בימי הביניים, נאסר על יהדות אשכנז לקיים תענית בט"ו בשבט, שכן זהו יום טוב. ביומני קהילת וורמייזא מהמאה ה-17, מוזכר ט"ו בשבט כיום חופש לתלמידים, שבו מחלקים להם יין שרף ועוגת "לעקאח" – אך לא פירות.

השנים בגולה מתארכות, וכך גם המרחק מארץ ישראל ואילנותיה. את האילן הממשי מחליף עץ מיסטי ומיתולוגי, העץ שאיתו הכל התחיל, עץ החיים (לסיפור המלא: "חנוכה: המנורה והעץ"). הקשר ביניהם נחשף כבר בסיפור האתרוג של רבי עקיבא, ואנו מוצאים אותו בהמשך בתורת הקבלה, כעץ שעליו תלויות עשר הספירות. בדרך פתלתלה, כאן מתחיל השביל המוביל לט"ו בשבט המוכר לנו.

הפירות עולים על השולחן

עדות ראשונה לאכילת פירות בט"ו בשבט מופיעה במאה ה-16. ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת, כותב בשנת 1564 כי ביום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, "האשכנזים נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום".

לא ידוע לנו  מתי וכיצד נוצר המנהג, אם כי די מתבקש לאכול מפרי האילן בראש השנה לאילן… איך לא חשבו על זה קודם? נהוג לייחס זאת לר' יצחק לוריא, האר"י הקדוש. הבעיה היא שהאר"י הגיע לצפת רק בשנת 1570, כאשר המנהג כבר היה קיים.

אכילת פירות בט"ו בשבט אינה מתוארת במקורות נוספים, וכבר ראינו שהיא לא הייתה נפוצה. רק במאה ה-18 קרתה המהפכה שהכניסה את הפירות היבשים לכל בית יהודי. במפתיע, זה קרה בזכות דמות ידועה לשמצה, משיח השקר שבתאי צבי, שיהודים דתיים מוסיפים לשמו עד היום את הצירוף שר"י – שם רשעים ירקב.

sabbatai_zevi
שבתאי צבי, מתוך ספרו של תומאס קנן מאמסטרדם (1665)

חג הכופרים

סיפורו המדהים של שבתאי צבי גדול מדי לדפים אלה, ולכן נתמקד רק בקשר שלו לט"ו בשבט. צבי כונה בפי מאמיניו "עץ הנחמד בן ישי חי על האדמה", ודמותו התקשרה לאילן הגדול, עץ החיים. כנראה שהוא היה זה שהתקין את סדר ט"ו בשבט, שכלל אכילת פירות, שתיית ארבע כוסות יין, ואמירת דברי תורה, פרקים מספר הזוהר, תפילות וכוונות.

שבתאי צבי נולד בשנת 1626 באיזמיר ושקע בצעירותו בקבלה ובמיסטיקה, סיגופים והזיות. הוא נהג להיתלות באילנות גדולים וייחס את התגלויותיו לידע קבלי קדום. כך הוסבר גם ט"ו בשבט: "וכל הניצוצות, שנתפזרו על ידינו או על ידי אבותינו, ובעוון אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן, עתה ישובו להתכלל בעוז הדר עץ החיים". נתן העזתי, תלמידו וממשיכו, הרחיק עוד יותר והעמיד את כל השבתאות על קבלת האר"י. עם זאת, ט"ו בשבט אינו מוזכר בכתבי האר"י.

מסורת החג נשמרה עוד דורות רבים בקרב חברי כת ה'דונמה', תלמידי שבתאי צבי שהתאסלמו בעקבות נביאם. ט"ו בשבט החדש יכול היה להישאר נחלתה של כת קטנה ומנודה, אך בעזרת תעלול יצירתי, הוא הצליח להתפשט בקרב כל קהילות ישראל.

הפריצה הגדולה

בשנת 1731 נדפס באיזמיר הספר "חמדת ימים", אוסף אקלקטי של דברי הלכה, פיוטים, דברי מוסר, תיקונים ותפילות, מסודרים לפי חודשי השנה. ביניהם מתואר בפירוט סדר ט"ו בשבט, שנועד לתקן את חטא האדם הראשון.

הספר לא הזכיר את שבתאי צבי אף לא ברמז, אך מקורו השבתאי של סדר ט"ו בשבט, לצד עוד סממנים של שבתאות, לא נעלם מעיני הרבנים. הספר נדפס באיזמיר, עירו של שבתאי צבי, ובאופן מחשיד, זהות הכותב לא נודעה. הוא יוחס בין השאר לאחד מתלמידי שבתאי צבי ואף לנתן העזתי עצמו.

כפי שכתב בועז הוס ב'הארץ' ("ראש השנה לאילן, הלא הוא שבתי צבי"), אין ספק שהספר נכתב על ידי שבתאים, "ששאפו לרפורמה קבלית של אורח החיים היהודי, בתקווה לקרב את הופעתו השנייה של שבתי צבי ולהשלים את משימתו המשיחית."

זכרם המר של שבתאי צבי ותנועתו היה עדיין טרי וטראומתי. כמה רבנים פרסמו גילויי דעת נוקבים נגד הספר, והעלו תיאוריות שונות באשר למחברו. בעוד הרבנים מתווכחים, הספר זכה להצלחה רבה, ובייחוד פרק ט"ו בשבט, שיצא בנפרד בקונטרס צנוע בשם 'פרי עץ הדר'. הספרון הודפס בסלוניקי ונפוץ בכל קהילות ספרד ואשכנז, והיה גורם מכריע בהכנסת ט"ו בשבט ללוח מועדי ישראל וביצירת החג המוכר לנו היום.

Tu-Bishvat-Seder
הספר "פרי עץ הדר" הפך לבסט-סלר עולמי והודפס ב-31 מהדורות בוונציה, פיזה, ליוורנו, אמסטרדם, קושטא, סלוניקי, ירושלים, בגדאד וג'רבה (מאוסף הספרייה הלאומית)

הרבנים המשיכו לתקוף את המקורות השבתאיים של הספר, אך לשווא. החג החדש הלך והתפשט, בייחוד בקרב יהודי אשכנז שאימצו בהתלהבות את החג  שבלבו אכילת פירות ארץ ישראל באמצע החורף האירופי. למרות שהפירות היו יבשים, נחבא בהם טעם של שמש ושל מרחקים, של ימים שבהם חיינו בארץ משלנו, ארץ אבותינו.

אם כך, הוחלט להתעלם מהניחוח השבתאי ולהכריז בדיעבד על ט"ו בשבט כמסורת קבלית עתיקה, שנוצרה הרבה לפני זמנו של שבתאי צבי הרשע. על הטענה העיבו שתי עובדות: החג אינו מוזכר בזוהר ובכתבי האר"י; ומחבר "חמדת ימים" הצהיר במפורש שמדובר בחידוש שאינו מצוי בכתבי האר"י.

לרבנים זה לא הפריע, כי בידיהם הייתה הוכחה: בספרו 'ברכת אליהו' (1728), כותב ר' אליהו מאולינובר על ר' משה חגיז, שסיפר כי סבו נהג בט"ו בשבט לאכול ט"ו מיני פירות (בגירסה אחרת, שלושים), וייחס את המנהג לרבי חיים ויטאל, בשם האר"י הקדוש. שרשרת ההוכחות הרופפת סיפקה את הרבנים, וט"ו בשבט חובר רטרואקטיבית לזוהר הקדוש ולענייני הקבלה, שבמרכזם ניצב עץ החיים, הלוא הוא אילן הספירות.

סיפורו של ר' משה חגיז נועד להעלים  את מקורו השבתאי של החג, אך המחקר מגלה כי הוא רק חיזק אותו – הסבא המצוטט, ר' משה גאלנטי, היה ידוע כמאמין של שבתאי צבי!

6c0ad346gw1e36f2quawuj
The Tree of Life, an etching by Athanasius Kircher, Œdipus Ægypticus, 1652

ניצנים של ציונות

ט"ו בשבט החדש הביא מהפך תפיסתי, שאולי תרם לצמיחת הציונות. עד אז, הקשר עם ארץ ישראל היה וירטואלי בלבד – בספרים, בתפילות, בחלומות. עבור יהודים רבים, ירושלים הייתה מקום מהאגדות ולא עיר קיימת וממשית. פירות ט"ו בשבט הפכו את הארץ מרעיון מופשט למשהו שאפשר למשש, להריח, לטעום… פרי זה, שאני נוגס בו, צמח לא מזמן באדמת ארץ ישראל!

כאז כן עתה, הפירות לא הגיעו בהכרח מפלשתינה אלא מטורקיה ושאר חלקי האימפריה העותומנית. העולם עמד בעיצומה של מהפכת סחר בינלאומי, בים וביבשה, שאיפשרה למצווה החדשה, יחד עם הפירות, להגיע לכל קהילה יהודית נידחת.

במאה ה-19, ט"ו בשבט היה כבר חג מבוסס ואהוב על ילדים ומבוגרים כאחד, אתנחתא מבורכת בין חנוכה לפורים. הוא הפרה את ניצני הרגש הציוני בניכר ובמקביל עלה ארצה עם ראשוני החלוצים, והשתלב בסדר היום החדש-ישן – השיבה לעבודת האדמה.

כך הולכים השותלים

הציונות לא צמחה בחלל ריק, אלא על רקע עלייתן של התנועות הלאומיות באירופה, ומגמה כללית של רומנטיקה ושיבה אל הטבע, שהשפיעה במיוחד על השכבות המשכילות בעולם היהודי. ט"ו בשבט התאים מאין כמוהו לערכי אהבת הטבע והחקלאות של הציונות הצעירה.

tubishvat_pppa
ט"ו בשבט 1949. עיצוב: רות צרפתי

אהבת הטבע, שלימים תהפוך לתנועה לאיכות הסביבה, זכתה בשנת 1872 לחג משלה, Arbor Day, "יום העץ" שנחוג לראשונה במדינת נברסקה שבארה"ב, וכלל אלמנטים של יציאה אל היער ונטיעת עצים. החג אומץ עד מהרה במדינות נוספות בארה"ב ויוּצא לצרפת, אוסטרליה ויפן.

השמועות על החג הגיעו גם ליהודי מזרח אירופה, שגיירו אותו ואיחדו אותו עם ט"ו בשבט. ברוסיה ערך המורה העברי חיים אריה זוטא טקסי נטיעות עם תלמידיו, ובארץ ישראל נטעו תושבי יסוד המעלה 1,500 עצי פרי בט"ו בשבט תרמ"ד (1884).

כך תיאר את הנטיעות אחד מבני המושבה: "ועוד ניטע… כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות… הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: וייטע אלוהים גן בעדן."‏

המורה זוטא עלה ארצה ב-1903 והחל לקדם את רעיון הנטיעות במערכת החינוך העברית. כאשר עלתה באסיפה השנתית של אגודת המורים העברים הצעה להנהיג טיולים בחיק הטבע בט״ו באב, הוא שיכנע את המשתתפים שעדיף ט"ו בשבט, ורצוי לשלב בחוויה גם נטיעות. בט״ו בשבט 1907, השתתפו כ-300 תלמידים בנטיעות בביה"ס החקלאי מקווה ישראל – והשאר הוא היסטוריה.

d792d79cd795d799d794-d798d795-d791d7a9d791d798-d7a7d7a7d79c