מה יש בו בשופר הזה, המרטיט לבבות של מיליוני יהודים במהלך הדורות? בטח לא יכולותיו המוזיקליות הצנועות… ההיסטוריה של השופר מפותלת כמוהו, ומגיעה לשחר ההיסטוריה ולמקורות נסתרים שמחברים אותו למהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות – ולמאבק קדום ומוכחש בין אלוהים לשטן, לא פחות.
שופר זה עז?
השופר מוזכר במקרא פעמים רבות, אך מקורה של המילה אינו מוסבר. קרוב המשפחה הלשוני היחיד שלה הוא צפיר העיזים, המופיע רק בספרים שנכתבו לאחר גלות בבל, כך שניתן להניח שמקורו שם. הצפיר התגלגל אלינו מאכדית, שבה Shapparu היא עז פרא.
אך המסע לא נעצר בבבל. שָׁפָּרוּ האכדית מגיעה מהמילה השוּמֵרית Segbar, יחמור, שמקורה כנראה בהודו, שם חי אייל עם קרניים מרשימות בשם Sambar.
מסעות הצפיר מהודו לארץ כנען ארכו למעלה מאלף שנים ועברו אלפי קילומטרים של ים ומדבר. זה לא היה סתם נתיב אקראי מערבה. כל תחנה בדרך – איל, יחמור, עז פרא ועז הבית – סימנה צעד נוסף במהפכה ששינתה את העולם, בִּיוּת חיות הבר וראשית החקלאות.
המסע הלשוני מלווה את מסלול הכנעתם של יצורי הפרא המפחידים והפיכתם למשרתי האדם. מקור שמו של השופר מזכיר לנו כי לפני הכל, לפני היהדות ושאר הדתות, התקיעה בשופר הייתה קריאת תודה של האדם לאלים על המתנה הגדולה שהם העניקו לו, סוד בִּיוּת חיות הבר, שהחל את מהפכת החקלאות והוביל לבִּיוּת העולם כולו.
העז הייתה בעל החי הראשון שבויית. אהבה ראשונה לא שוכחים – וגם לא את רגשי האשם על שאכלת את אהובתך…
"קול שופר חזק מאד"
באכדית, שָׁפָּרוּ מציינת הן את עז ההרים, והן את סימן ההיכר הבולט שלה, הקרן המפוארת שאורכה הגיע למטר. עם ביות עז הפרא, התיש וויתר בהדרגה על קרניו המפוארות והמילה קיבלה מובן חדש: קרן איל. כך נכנסה המילה האכדית לעברית פעמיים, פעם כ'צפיר' ופעם נוספת בצורת 'שופר'.
השופר מוזכר לראשונה במעמד מתן תורה, והתוקע היה הקב"ה עצמו: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה." (שמות יט)
מאז נודע לשופר תפקיד חשוב בטקסים דתיים ובראשם יום כיפור, ובעוד הזדמנויות חגיגיות כמו משיחת מלך חדש או יציאה לקרב. השופר היה הנשק הסודי שהפיל את חומות יריחו, שימש להתרעה מפני אסונות ופלישות, ובבוא העת יציין את הגאולה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" (ישעיהו כז); "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי … כִּי-בָא יוֹם יְהוָה, כִּי קָרוֹב." (יואל ב).
צפיר וצפירה
במקרא מופיעה גם גרסה נקבית של השופר/צפיר: "צפירה". זוהי מילה נדירה ומובנה אינו וודאי. היא מופיעה למשל ביחזקאל פרק ז', בפסוק שמזכיר את יואל וישעיהו אך בסגנון מודרניסטי להפליא, שאינו נופל משירי נתן זך או עמיחי (נסו לקרוא בקול ולחוש את העוצמה השירית): "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה / רָעָה אַחַת רָעָה, הִנֵּה בָאָה / קֵץ בָּא, בָּא הַקֵּץ, הֵקִיץ אֵלָיִךְ / הִנֵּה בָּאָה, בָּאָה הַצְּפִירָה / אֵלֶיךָ, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ / בָּא הָעֵת, קָרוֹב הַיּוֹם / מְהוּמָה."
הצפירה ממלאת אצל יחזקאל תפקיד דומה לזה של השופר בספר יואל, אבל להיפך: השופר מבשר גאולה; הצפירה – חורבן. אבל מהי אותה צפירה מבשרת רע?
צפירת השכמה
ברכת הבוקר של ימי המשנה הייתה "צפרא טבא" – "בוקר טוב" בארמית. המובן "בוקר" שרד כמעט עד ימינו, וכך נקרא גם אחד העיתונים העבריים הראשונים.
רוב המפרשים טוענים שגם ביחזקאל המובן הוא "בוקר, שחר", ולכן מובנה של "באה הצפירה" הוא "בא הבוקר," ובמילים אחרות – "הגיע יומך". פירוש זה יכול להסביר מילה סתומה בספר שופטים ז'. לפני שגדעון יוצא למלחמה במדיינים, ה' מבקש ממנו לקצץ במספר הלוחמים כדי שהניצחון יהיה מרשים יותר. גדעון מציע לאנשיו דרך נסיגה: "מִי יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד". הפועל "לצפור" מופיע רק כאן, ולפי המפרשים הוא קשור ל'צפרא' הארמית ומובנו 'להשכים בבוקר'. גדעון מציע אולי לפחדנים לעזוב לפני הזריחה, כדי להסתיר את הבושה?
גם בקרב עם המדיינים מילאו השופרות תפקיד מרכזי: כל אחד מ-300 האמיצים שנשארו עם גדעון קיבל שופר אישי, כד ולפיד. הכוח התפצל לשלושה ראשים שסבבו את מחנה המדיינים. באמצע הלילה ניתנה הפקודה לנפץ את הכדים, לתקוע בשופרות ולנופף בלפידים – והמדיינים נסו על נפשם ללא קרב.
הקשר בין צפירה לבוקר מוכר בהיסטוריה הארוכה של תרועת השכמה, ממחנות הנוודים של ימי קדם ועד למחנות צבא של היום. יתכו שבמקור זו הייתה 'שפירה' – תקיעה בשופר? אולי כך קיבלה הצפירה את המובן "בוקר"?
מה שבטוח זה שלצפירה התנ"כית אין כל קשר לצפירה ששומעים ביום הזיכרון. זהו חידוש מאוחר שהגיע אלינו מערבית, וקשור למילה "ציפור" ולצפצוף הציפורים.
צפרירים: זהרורים שובבים או שדים מסוכנים?
הקשר לבוקר מופיע במילה חידתית נוספת, 'צפרירים'. לפי ביאליק, אלה זהרורי אור אשר "מְפַזְּזִים וְנוֹצְצִים בִּמְשׁוּבָה צֹהֶלֶת / מִתְדַּפְּקִים כְּיוֹנִים עַל זְכוּכִית אֶשְׁנַבִּי / מַחֲלִיקִים, מִתְחַמְּקִים בְּאוֹרָה נֹזֶלֶת / הַשֹּׁפַעַת, שֹּׁפַעַת עַל-גַּבִּי."
מילון אבן שושן מוסיף עוד מובן, "רוח בוקר נעימה", שקשור אולי לאל היווני Zephyros האחראי על רוח המערב, הנעימה מארבעת הרוחות ומבשרת את בוא האביב (באנגלית, zephyr היא 'בריזה קלה').
אלא שלפני הפירושים החביבים הללו, מופיע במילון מובן שונה לגמרי: "בספרות הקבלה: אחד ממיני השדים או המזיקים המופיעים כביכול באור השמש, רוח בוקר רעה".
בתרגום ארמי לתנ"ך ("התרגום הירושלמי") מהמאה הראשונה לספירה, מופיעה ברכה להרחקת רוחות רעות: "יברכינך ה' בכל עסקך, ויטרינך מן לילי ומזייעי ובני טיהררי ובני צפרירי ומזיקי וטלוי": יברכך ה' בכל עסקיך, וישמרך מלילים וזוועים ובני צהרים ובני בוקר ומזיקים וצללים.
המזיקים הביתיים עובדים בשעות שונות: הצפרירים בבוקר, הלילים והזוועים בלילה, הטהרירים ('צהרירים') בצהרים, והטללים ('צללים') לפנות ערב. לצידם פועל שדון הלילה שברירי, שנמצא במקווי מים ואותו מבריחים באמצעות הלחש "שברירי ברירי רירי רי". בצהרים פועל גם השד האיום קטב מרירי, "כולו עיניים וקליפות ושערות".
הצפרירים וחבריהם גזורים כולם באותו משקל, ומכונים בשם הכולל "שעירים". בתקופת המשנה הם נחשבו עדת מזיקים פחותי ערך, אמונה טפלה. אבל אמונות כאלה הן תמיד זכרון של משהו קדום ומפחיד באמת. כדי לגלות אותו צריך לנטוש את אור הבוקר הבהיר ולרדת למחוזות אפלים יותר.
הצפיר כחד-קרן
בבבל, שבה מוזכר הצפיר לראשונה, הוא כיכב כנראה במיתוס מקומי כלשהו, שבזכותו הפך אותו הנביא המיסטיקן דניאל מסתם תיש שחור לדמות מהאגדות: חד-קרן. בשושן בירת עילם, ליד נהר בשם אוּלַי, רואה דניאל חזון מדהים: ראשית מגיע איל ולו שתי קרניים גבוהות, ומנגח לכל רוחות השמים. אף חיה אינה עומדת בפניו ואין מציל מידו – "וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב … וְהַצָּפִיר – קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו."
הצפיר מכה את האיל ושובר את קרניו. בהמשך נשברת הקרן הגדולה וארבע קרניים עולות במקומה. לסיום יוצא קול מתוך הנהר: "הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ, בַּעַל הַקְּרָנָיִם – מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס. וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר, מֶלֶךְ יָוָן". לפי יוספוס, הצפיר הוא אלכסנדר מוקדון וארבע הקרניים הן המלכויות ששרי צבאו חילקו בינהם.
הצפיר, גירסה מוקדמת של השטן בעל רגלי התיש, מופיע כחד-קרן רק באלגוריה הפוליטית של דניאל. בשאר המקרים יש לו שתי קרניים והוא מייצג משהו רע וקדום יותר. התרומה החשובה של דניאל היא הזיהוי "הצפיר השעיר" – מדובר באותו יצור!
הצפיר הוא השעיר
הצפיר שייך למשפחת העזים, אך כיצד? התורה מכירה עז, תיש וגדי כמשפחה נורמטיבית. הצפיר מופיע רק בספרים מאוחרים כמו עזרא, המצווה על הקרבת צפיר עזים לחטאת. בתפקיד זה הוא מחליף דמות מוכרת יותר: השעיר – חיה מקוללת שהתנ"ך מוצא רק עילה אחת לקיומה: "שעיר עזים אחד לחטאת". במילים אחרות, זו "הכבשה השחורה" של המשפחה…
שביל העזים הלשוני נוטש כאן את הצפיר ועובר לתאומו, השעיר. המבוקש שינה את שמו אך אינו יכול להתחמק, הדנ"א שלו זהה. מגלות בבל אנו חוזרים אלף שנים אחורה, אל ערש הולדתה של היהדות – המדבר.
השעיר: הר במדבר
'שעיר' הוא קודם כל מקום – הר, מדבר. הר שעיר הוא רכס מדברי העובר ממזרח לערבה. היום זו ירדן, אך בימי התנ"ך שכנו שם האדומים, שאיתם היו לנו יחסי אהבה-שנאה, כצפוי בין שני עמים-אחים. הארץ והעם היושב בה מוזכרים בעיקר בהקשרים שליליים: "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר – אֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל" (במדבר כד). הנביא יחזקאל מקדיש לו נבואת חורבן איומה, שבה חוזרת המילה "שממה" בכל ההטיות: "הִנְנִי אֵלֶיךָ, הַר-שֵׂעִיר; וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ, וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה."
הר שעיר הוא נחלתו של עשיו, שלא רק בא משֵֹעִיר, הוא גם שָֹעִיר: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק". להשלמת הזיהוי, עשיו הוא גם "אדמוני" ולכן נקרא "אֱדוֹם". יעקב ועשיו, חלק ושעיר, ישראל ואדום. התורה רצופה סיפורי אחים-יריבים, וזו הגרסה הטעונה מכולם. עשיו הוא תמונת הראי של יעקב; נכדו של עשיו, עמלק, הוא הנגטיב שלנו עצמנו, שאת זכרו אנו מצווים למחוק.
שעיר עזים לחטאת
אם כן, 'שעיר' הוא הר במדבר אדום, אח ויריב נצחי – אך בסופו של דבר הוא גם תיש צעיר ושחור, שעיר עזים. כבר בהופעתו הראשונה בתנ"ך, השעיר מעורב בעניין לא כשר: "וַיִּקְחוּ אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית לז).
מכאן ואילך, השעיר הוא "שעיר עזים לחטאת", קורבן המכפר על חטאים שעשינו בשוגג. כאשר כוהן גדול חוטא, יש להקריב פר בן בקר; כאשר מדובר בנשיא, מספיק שעיר עזים זכר; ולסתם אדם מהיישוב – שעירת עזים.
נוסף לכפרת חטאים, לשעיר יש תפקיד גורלי ביותר: שעיר לעזאזל. דמותו המאגית של השעיר כקובע גורלות, מתגלה פעם בשנה, ביום הכיפורים, בטקס פגאני מסתורי. במודע או שלא במודע, מחברים ביום הקדוש ביותר שני הסמלים החולקים דנ"א לשוני משותף: השופר והצפיר-השעיר.
כך מכפר השעיר על חטאי העם כולו: "וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים, לְחַטָּאת … וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת – גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה; וְעָשָׂהוּ, חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו – לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז)
כל כך פשוט, כל כך חתרני. גורל אחד לה' ואחד לעזאזל, אלוהים מול השטן, אחד-על-אחד. והסיכויים? פיפטי-פיפטי. דואליות כזאת שייכת לדתות אחרות, זורואסטרית למשל, לא אצלנו. היא מערערת את כל מה שחשבנו על התנ"ך. לא פלא שחכמינו כללו את שילוח השעיר ברשימת המצוות השמעיות, שאין צורך לנסות להבין את מטרתן או ההיגיון שלהן.
השעיר של שרדינגר
השעיר שעלה בגורל לה', השעיר המת, נשחט במקום וזהו. אך מה קורה עם השעיר החי, השעיר לעזאזל? "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר." (ויקרא טז)
האם השעיר הוקרב או נשאר בחיים? מה קרה לו אחרי שנשלח למדבר? נראה שלפנינו גירסה מוקדמת של העז של שרדינגר: "השעיר החי" אינו מת ואינו חי. גורלו ידוע רק לאותו "איש עיתי" מסתורי שנשלח אתו המדברה. 'הקורבן החי' נשאר אוקסימורון שאינו מתפרש בקלות.
בנגב נמצאו מקומות פולחן רבים מתקופת הברונזה, שרובם כוללים מעין במה, משטח אבנים בקצה הרכס, ועליו כמה אבני מצבה. לדעת החוקרים, יתכן שכאן בוצע טקס פולחן דומה, שבו הושלך הקורבן לגורלו. בדרך כלל לא היה זה צוק גבוה, ולגדי האומלל היה סיכוי סביר להינצל ולשרוד – כמו לשעיר המקראי.
סיכוי של 50:50 לא הספיק לכוהני המקדש – הם רצו דם. בימי בית שני, וידאו את מות השעיר באמצעות הטלה מצוק גבוה "עד שהיה נעשה איברים איברים". אמנם זה מנוגד לחלוטין למצווה המקורית ולכוונתה, אבל הכוהנים מעולם לא היססו לעוות את דברי אלוהים לצרכיהם.
לך לעזאזל
היכן הוא אותו "עזאזל" שאליו נשלח השעיר? המילה "עזאזל" השתמרה יפה בשפה, וכל גנב שנתפס מכריז מיד "עשו אותי שעיר לעזאזל", אך מה פירושה? השורש עז"ז מציין כוח, עזות ועזוז. יתכן כי המקור היה "עזז-אל", כדרכם של שמות תיאופוריים במקרא, ועורך מאוחר שינה את סדר האותיות.
בספר החיצוני חנוך, מסופר על עזאל, אחד מבני האלוהים שחמדו את בנות האדם. עזאל היה שר-מלאך הממונה על הכישוף, על המלחמה ועל הזנות (!). גם הוא, כמו השעיר, הושלך למדבר כדי שיחיה שם תחת הסלעים עד יום הדין. עזאל מופיע גם אצל חז"ל: עוזא ועזאל הם שני מלאכים חוטאים שנפלו מן השמים. עזאל הוא מי שפיתה את הנשים ולימד אותן להתייפות ולהתקשט.
כרגיל, בסוף הכל אשמת הנשים – המפתות, המכשפות, המתייפות, הזונות: "כל הדבורות והחנות / הן יודעות רק לרכל / נעזוב את הבננות / שילכו לעזאזל!" (חיים חפר, שיר השכונה)
מה רוצים מהשעיר?
מעמדו של השעיר ממשיך להידרדר. הפרק הבא מדגיש את החובה לשחוט בעלי חיים רק באוהל מועד ורק בידי הכוהן, וכולל איומים קשים למי שלא יציית. המטרה העיקרית היא להבטיח את הבלעדיות של הכוהנים באספקת הבשר למקדש, אך זה לא הכל: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם." השעיר, עד לפני רגע קורבן לגיטימי לה', הופך לשד מסוכן, עבודה זרה שיש לשרש מהארץ.
מהאיסור ברור שהעם הפשוט, "איש איש מבית ישראל", הקריבו שעירים במקום אחר ו/או לאלוהות אחרת – אולי לאל האדומי, האל של בני שעיר. אולי זה מסביר את השנאה לשעיר-עשיו-אדום-עמלק?
הקרב הקדמון
[גילוי נאות: מה שקראתם עד כאן היה מגובה במחקרים ועובדות. הפרק האחרון כולו השערה שלי.]
הפחד הקמאי מהשעיר נובע אולי מזיכרון אמיתי, רחוק מכדי שישאיר אחריו עקבות ממשיים ולא רק פחדים בלתי מובנים ועטופים באגדה.
שלב משמעותי בהתפתחות האנושות קרה ממש כאן, בארץ ישראל. האבולוציה הכירה מינים רבים של הומינידים, שהסתעפו מהענף שמכונה "אדם". לישורת האחרונה הגיעו שניים, האדם הניאנדרטלי והומו סאפיינס, "האדם החושב" (לפעמים). הניאנדרטלים היו כאן הרבה לפנינו, ונשארו עד לפני 30 אלף שנה. שתי האוכלוסיות חיו תקופות ארוכות זו לצד זו, אם כי לא בשלום ובהרמוניה. עובדה שרק אחת שרדה.
ילדותו של הומו סאפיינס עברה עליו בהרי הכרמל, כמו ילדותי שלי. זהו המקום היחיד שבו ידוע לנו בוודאות כי ניאנדרטלים והומו ספיינס חיו באותו זמן ובאותו אזור.
עבור אבותינו, המפגש עם הניאנדרטלים היה בוודאי טראומתי. מצד אחד הם היו גזע חזק ומהיר מאיתנו, אינטליגנטי ובעל ארגון חברתי ותרבותי; מצד שני, הם לא ידעו לדבר וכך שייכו את עצמם לעולם החיות. יש מקום להאמין שהם היו שעירים יותר מהאדם המודרני.
אלפי שנים לאחר שהאדם האחרון שראה ניאנדרטלי במו עיניו נקבר ונשכח, משהו מהפחד הסתום מהשעיר – כה דומה וכה שונה מאיתנו – נותר איכשהו בדנ"א התרבותי שלנו. הפחד מהשעיר הוא אולי שורש המצווה למחוק את עמלק; הוא הפחד מעשיו, האח השעיר של יעקב אבינו ובנו האהוב של יצחק; הוא עומד בבסיסה של התפיסה הדואלית, שבה השעיר מייצג את החצי השני שלנו, החצי האפל, הקדום, הדֶמוֹנִי.
בגלות בבל השעיר הוחלף בצפיר, אולי בהשפעת מיתוס מקומי, ואולי כדי להקהות את זיכרון השעיר המרתיע. לאחר המיתוג החדש המצב הידרדר: כעת נותרו מהמפלצת רק שדוני בוקר מזיקים, הצפרירים.
מדי שנה, בראש השנה וביום כיפור, מזכיר לנו השופר את הכנעתו הסופית של הדֶמוֹן הפנימי והחיצוני שלנו. השופר אינו רק קרן של איל, הוא האיל עצמו; הוא הצפיר, השעיר, החלק האפל שלנו.
תקיעה! שברים!! תרועה!!!
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 