יום כיפור: שופר לעזאזל

יום כיפור: שופר לעזאזל

מה יש בו בשופר הזה, שכה מרטיט לבבות ומהפך את הקרביים? בטח לא יכולותיו המוזיקליות הצנועות. ההיסטוריה של השופר מפותלת לפחות כמוהו. בואו לגלות את המקורות הנסתרים שמחברים את השופר למהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות – ולמאבק קדום בין אלוהים לשטן!

שופר זה עז?

השופר מוזכר במקרא פעמים רבות, אך מקורה של המילה אינו מוסבר. קרוב המשפחה הלשוני היחיד שלה הוא צפיר העיזים, שמופיע רק בספרים שנכתבו לאחר גלות בבל. הצפיר התגלגל אלינו מאכדית, שבה Shapparu היא עז פרא.

wildgoat_14507_lg
עז פרא (Educational Technology Clearinghouse, University of South Florida)

המסע לא נעצר בבבל. שָׁפָּרוּ האכדית מגיעה מהמילה השוּמֵרית, Segbar, יחמור, וכנראה מקורה בכלל בהודו, שם חי אייל עם קרניים מרשימות בשם Sambar.

male_sambar_deer_by_joseph_lazer1
(Male Sambar deer (by Joseph Lazer

מסעות הצפיר מהודו לארץ כנען ארכו למעלה מאלף שנים ועברו אלפי קילומטרים של ים, מדבר והרים. זה לא היה סתם נתיב אקראי מערבה. כל תחנה בדרך – איל, יחמור, עז פרא ועז הבית – סימנה צעד נוסף במהפכה ששינתה את העולם, בִּיוּת חיות הבר וראשית החקלאות.

המסע הלשוני מלווה את מסלול הכנעתם של יצורי הפרא המפחידים והפיכתם למשרתי האדם. מקור שמו של השופר מזכיר לנו כי לפני הכל, לפני היהדות ושאר הדתות, התקיעה בשופר הייתה קריאת תודה של האדם לאלים על המתנה הגדולה שהם העניקו לו, סוד בִּיוּת חיות הבר, שהחל את מהפכת החקלאות והוביל לבּיוּת העולם כולו.

העז הייתה בעל החי הראשון שבויית. אהבה ראשונה לא שוכחים. וגם לא את רגשי האשם על שאכלת את אהובתך…

"קול שופר חזק מאד"

באכדית, שָׁפָּרוּ מציינת הן את העז והן את סימן ההיכר הבולט שלה, הקרן המפוארת שאורכה הגיע למטר. עם ביות עז הפרא, התיש וויתר בהדרגה על קרניו המפוארות והמילה קיבלה מובן חדש: קרן איל. כך נכנסה המילה האכדית לעברית פעמיים, פעם כ'צפיר' ופעם נוספת בצורת 'שופר'.

השופר מוזכר לראשונה במעמד מתן תורה, והתוקע היה הקב"ה עצמו: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה."

מאז נודע לשופר תפקיד חשוב בטקסים דתיים ובראשם יום כיפור, ובהזדמנויות חגיגיות כמו משיחת מלך חדש או יציאה לקרב. השופר היה הנשק הסודי שהפיל את חומות יריחו, שימש להתרעה מפני אסונות ופלישות, ובבוא העת יציין את הגאולה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" (ישעיהו כז); "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי … כִּי-בָא יוֹם יְהוָה, כִּי קָרוֹב." (יואל ב).

צפיר וצפירה

במקרא מופיעה גם גרסה נקבית של השופר/צפיר: "צפירה". זוהי מילה נדירה ומובנה אינו וודאי. היא מופיעה למשל ביחזקאל פרק ז', בפסוק שמזכיר את יואל וישעיהו אך בסגנון מודרניסטי להפליא, שאינו נופל משירי נתן זך או עמיחי (נסו לקרוא בקול ולחוש את העוצמה השירית): "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה / רָעָה אַחַת רָעָה, הִנֵּה בָאָה / קֵץ בָּא, בָּא הַקֵּץ, הֵקִיץ אֵלָיִךְ / הִנֵּה בָּאָה, בָּאָה הַצְּפִירָה / אֵלֶיךָ, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ / בָּא הָעֵת, קָרוֹב הַיּוֹם / מְהוּמָה."

הצפירה ממלאת אצל יחזקאל תפקיד דומה לזה של השופר בספר יואל, אבל להיפך: השופר מבשר גאולה; הצפירה – חורבן. אבל מהי אותה צפירה מבשרת רע?

צפירת השכמה

כאשר שני חז"לניקים היו נפגשים בבוקר, הם בירכו זה את זה "צפרא טבא" – "בוקר טוב" בארמית. המובן "בוקר" שרד כמעט עד ימינו, וכך נקרא גם אחד העיתונים העבריים הראשונים.

1397973_10151923389532520_40002492_o1

רוב המפרשים טוענים שגם ביחזקאל המובן הוא "בוקר, שחר", ולכן מובנה של "באה הצפירה" הוא "בא הבוקר," ובמילים אחרות – "הגיע יומך". פירוש זה יכול להסביר מילה סתומה בספר שופטים ז'. לפני שגדעון יוצא למלחמה במדיינים, ה' מבקש ממנו לקצץ במספר הלוחמים כדי שהניצחון יהיה מרשים יותר. גדעון מציע לאנשיו דרך נסיגה: "מִי יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד". הפועל "לצפור" מופיע רק כאן, ולפי המפרשים הוא קשור ל'צפרא' הארמית ומובנו 'להשכים בבוקר'. גדעון מציע אולי לפחדנים לצאת לפני הזריחה, כדי להסתיר את הבושה?

גם בקרב עם המדיינים מילאו השופרות תפקיד מרכזי: כל אחד מ-300 האמיצים שנשארו עם גדעון קיבל שופר אישי, כד ולפיד. הכוח התפצל לשלושה ראשים שסבבו את מחנה המדיינים. באמצע הלילה ניתנה הפקודה לנפץ את הכדים, לתקוע בשופרות ולנופף בלפידים – והמדיינים נסו על נפשם ללא קרב.

הקשר בין צפירה לבוקר מוכר בהיסטוריה הארוכה של תרועת השכמה, ממחנות הנוודים של ימי קדם ועד למחנות צבא של היום. יתכו שבמקור זו הייתה 'שפירה' – תקיעה בשופר? אולי כך קיבלה הצפירה את המובן "בוקר"?

rousereveille_-_feature

מה שבטוח זה שלצפירה התנ"כית אין כל קשר לצפירה ששומעים ביום הזיכרון. זהו חידוש מאוחר שהגיע אלינו מערבית, וקשור למילה "ציפור" ולצפצוף הציפורים.

צפרירים: זהרורים שובבים או שדים מסוכנים?

הקשר לבוקר מופיע במילה חידתית נוספת, 'צפרירים'. לפי ביאליק, אלה זהרורי אור אשר "מְפַזְּזִים וְנוֹצְצִים בִּמְשׁוּבָה צֹהֶלֶת / מִתְדַּפְּקִים כְּיוֹנִים עַל זְכוּכִית אֶשְׁנַבִּי / מַחֲלִיקִים, מִתְחַמְּקִים בְּאוֹרָה נֹזֶלֶת / הַשֹּׁפַעַת, שֹּׁפַעַת עַל-גַּבִּי."

מילון אבן שושן מוסיף עוד מובן, "רוח בוקר נעימה", שקשור אולי לאל היווני Zephyros האחראי על רוח המערב, הנעימה מארבעת הרוחות וזו שמבשרת את האביב (באנגלית, zephyr היא 'בריזה קלה').

Ford Zephyr MkII
בזכות ההקשר המרענן והצליל האקזוטי, "זֶפִיר" שימשה כשם פופולרי לדגמי אוניות ומטוסים, קווי רכבת, אופנועים ודגמי רכב (בתמונה: פורד זפיר, שנות ה-50).

אלא שלפני הפירושים החביבים הללו, מופיע במילון מובן שונה לגמרי: "בספרות הקבלה: אחד ממיני השדים או המזיקים המופיעים כביכול באור השמש, רוח בוקר רעה".

בתרגום ארמי לתנ"ך ("התרגום הירושלמי") מהמאה הראשונה לספירה, מופיעה ברכה להרחקת רוחות רעות: "יברכינך ה' בכל עסקך, ויטרינך מן לילי ומזייעי ובני טיהררי ובני צפרירי ומזיקי וטלוי". בעברית: "יברכך ה' בכל עסקיך, וישמרך מלילים וזוועים ובני צהרים ובני בוקר ומזיקים וצללים".

המזיקים הביתיים עובדים בשעות שונות: הצפרירים בבוקר, הלילים והזוועים בלילה, הטהרירים ('צהרירים') בצהרים, והטללים ('צללים') לפנות ערב. לצידם פועל שדון הלילה שברירי, שנמצא במקווי מים ואותו מבריחים באמצעות הלחש "שברירי ברירי רירי רי". בצהרים פועל גם השד האיום קטב מרירי, "כולו עיניים וקליפות ושערות".

הצפרירים וחבריהם גזורים כולם באותו משקל שניתן לכנותו "משקל המזיקים", ולעתים מכונים בשם הכולל "שעירים". בתקופת המשנה הם נחשבו עדת מזיקים פחותי ערך, אמונה טפלה. אבל אמונות כאלה הן תמיד זכרון של משהו קדום ומפחיד באמת. כדי לגלות אותו צריך לנטוש את אור הבוקר הבהיר ולרדת למחוזות אפלים יותר.

הצפיר כחד קרן

בבבל, שבה מוזכר הצפיר לראשונה, הוא כיכב כנראה במיתוס מקומי כלשהו, שבזכותו הפך אותו הנביא המיסטיקן דניאל מסתם תיש שחור לדמות מהאגדות: חד-קרן. בשושן בירת עילם, ליד נהר בשם אוּלַי, רואה דניאל חזון מדהים: ראשית מגיע איל ולו שתי קרניים גבוהות, ומנגח לכל רוחות השמים. אף חיה אינה עומדת בפניו ואין מציל מידו – "וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב … וְהַצָּפִיר – קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו."

file_12_03.jpg

הצפיר מכה את האיל ושובר את קרניו. בהמשך נשברת הקרן הגדולה וארבע קרניים עולות תחתינה. לסיום יוצא קול מתוך הנהר: "הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ, בַּעַל הַקְּרָנָיִם – מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס. וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר, מֶלֶךְ יָוָן". לפי יוספוס, הצפיר הוא אלכסנדר מוקדון וארבע הקרניים הן המלכויות ששרי צבאו חילקו בינהם.

הצפיר, גירסה מוקדמת של השטן בעל רגלי התיש, מופיע כחד-קרן רק באלגוריה הפוליטית של דניאל. בשאר המקרים יש לו שתי קרניים והוא מייצג משהו רע וקדום יותר. התרומה החשובה של דניאל היא הזיהוי "הַצָּפִיר הַשָּׂעִיר" – מדובר באותו יצור!

הצפיר הוא השעיר

הצפיר שייך למשפחת העזים, אך כיצד? התורה מכירה עז, תיש וגדי כמשפחה נורמטיבית. הצפיר מופיע רק בספרים מאוחרים כמו עזרא, המצווה על הקרבת צפיר עזים לחטאת. בתפקיד זה הוא מחליף דמות מוכרת יותר: השעיר – חיה מקוללת שהתנ"ך מוצא רק עילה אחת לקיומה: "שעיר עזים אחד לחטאת". היינו קוראים לו "הכבשה השחורה של המשפחה", אם זה לא היה מגוחך…

שביל העזים הלשוני נוטש כאן את הצפיר ועובר לתאומו, השעיר. המבוקש שינה את שמו אך אינו יכול להתחמק. הדנ"א שלו זהה. מכונת הזמן האטימולוגית חוזרת אחורה עוד אלף שנים, לערש הולדתה של היהדות, למדבר.

השעיר: הר במדבר

שעיר הוא קודם כל מקום – הר, מדבר. הר שעיר הוא רכס מדברי העובר ממזרח לערבה. היום זו ירדן, אך בימי התנ"ך שכנו שם האדומים, שאיתם היו לנו יחסי אהבה-שנאה, כצפוי בין שני עמים-אחים. הארץ והעם היושב בה מוזכרים בעיקר בהקשרים שליליים: "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר – אֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל" (במדבר כד). הנביא יחזקאל מקדיש לו נבואת חורבן איומה, שבה חוזרת המילה "שממה" בכל ההטיות: "הִנְנִי אֵלֶיךָ, הַר-שֵׂעִיר; וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ, וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה."

gabelrum01_st_07

הר שעיר הוא נחלתו של עשיו, שלא רק בא משֵעיר, הוא גם שָעיר: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק". להשלמת הזיהוי, עשיו הוא גם "אדמוני" ולכן נקרא "אדום". יעקב ועשיו, חלק ושעיר, ישראל ואדום. התורה רצופה סיפורי אחים-יריבים, וזו הגרסה הטעונה מכולם. עשיו הוא תמונת הראי של יעקב; נכדו של עשיו, עמלק, הוא הנגטיב שלנו עצמנו, שאת זכרו אנו מצווים למחוק.

שעיר עזים לחטאת

הר במדבר,  אח ויריב נצחי – לא נשכח שבסופו של דבר השעיר הוא גם עז, תיש צעיר ושחור, שעיר עזים. אבל העניין אינו פשוט כלל. כבר בהופעתו הראשונה, הוא מעורב בעניין לא כשר: "וַיִּקְחוּ אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית לז).

מכאן ואילך, השעיר הוא "שעיר עזים לחטאת", קורבן המכפר על חטאים שעשינו בשוגג. כאשר כוהן גדול חוטא, יש להקריב פר בן בקר; כאשר מדובר בנשיא, מספיק שעיר עזים זכר; ולסתם אדם מהיישוב – שעירת עזים.

נוסף לכפרת חטאים על פי הצורך, לשעיר יש תפקיד גורלי בהרבה: שעיר לעזאזל. ביום הכיפורים, מכפר השעיר על חטאי העם כולו. בממודע או שלא במודע, מחבר המקרא ביום הקדוש ביותר שני סמלים: השופר והצפיר-השעיר.

דמותו המאגית של השעיר כקובע גורלות, מתגלה פעם בשנה בטקס פגאני מסתורי: "וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים, לְחַטָּאת … וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת – גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה; וְעָשָׂהוּ, חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו – לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז)

כל כך פשוט, כל כך חתרני. גורל אחד לה' ואחד לעזאזל, אלוהים מול השטן, אחד-על-אחד. והסיכויים? פיפטי-פיפטי. דואליות כזאת שייכת לדתות אחרות, זורואסטרית למשל, לא אצלנו. היא מערערת את כל מה שחשבנו על התנ"ך. לא פלא שחכמינו כללו את שילוח השעיר ברשימת המצוות השמעיות, שאין צורך לנסות להבין את מטרתן או ההיגיון שלהן.

William Holman Hunt: The Scapegoat, 1854.
William Holman Hunt: The Scapegoat, 1854. ה"כתר" שעל ראשו של השעיר מחבר אותו לישו הנוצרי, שכמו השעיר לעזאזל הקריב את חייו כדי לכפר על עוונותינו.

השעיר של שרדינגר

השעיר שעלה בגורל לה', השעיר המת, נשחט במקום וזהו. אך מה קרוה עם השעיר החי, השעיר לעזאזל? "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר." (ויקרא טז)

האם השעיר הוקרב או נשאר בחיים? מה קרה לו אחרי שנשלח למדבר? בגירסה מוקדמת של העז של שרדינגר, "השעיר החי" אינו מת ואינו חי. גורלו ידוע רק לאותו "איש עיתי" (?) שנשלח אתו המדברה. 'הקורבן החי' נשאר אוקסימורון שאינו מתפרש בקלות.

בנגב נמצאו מקומות פולחן רבים מתקופת הברונזה, שרובם כוללים מעין במה, משטח אבנים בקצה הרכס, ועליו כמה אבני מצבה. לדעת החוקרים, יתכן שכאן בוצע טקס פולחן דומה, שבו הושלך הקורבן לגורלו. בביקור בכמה מקדשים כאלה, גיליתי כי בדרך כלל לא היה זה צוק גבוה, ולגדי האומלל היה סיכוי סביר להינצל ולשרוד – כמו לשעיר המקראי.

אלא שלכוהני המקדש זה לא הספיק. הם רצו דם. בימי בית שני, וידאו את מות השעיר באמצעות הטלה מצוק גבוה "עד שהיה נעשה איברים איברים", זה מנוגד לחלוטין לרוח המצווה, אבל את הכוהנים זה לא עניין…

מה רוצים מהשעיר?

מעמדו של השעיר ממשיך להידרדר. הפרק הבא מדגיש את החובה לשחוט בעלי חיים רק באוהל מועד ורק בידי הכוהן, וכולל איומים קשים למי שלא יציית. המטרה היא כמובן להבטיח את הבלעדיות של הכוהנים באספקת הבשר למקדש, אך בטקסט מוזכרת מטרה נוספת: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם." השעיר, עד לפני רגע קורבן לגיטימי לה', הופך לשד מסוכן, עבודה זרה שיש לשרש מהארץ.

מהאיסור ברור שהעם הפשוט, "איש איש מבית ישראל", הקריבו שעירים במקום אחר ו/או לאלוהות אחרת – אולי לאל האדומי, האל של בני שעיר. אולי זה מסביר את השנאה לשעיר-עשיו-אדום-עמלק?

לך לעזאזל

"עשו אותי שעיר לעזאזל" מתגנדר כל גנב שנתפס. "עזאזל" השתמרה יפה בשפה, אך על פירושה הדעות חלוקות. סביר להניח שהמקור היה "עזזאל", כדרכם של שמות תיאופוריים במקרא, ועורך מאוחר שינה את סדר האותיות. השורש ע-ז-ז מציין כוח, עזות ועזוז.

בספר החיצוני חנוך, מסופר על עזאל, אחד מבני האלוהים שחמדו את בנות האדם. עזאל היה שר מלאך הממונה על הכישוף, על המלחמה ועל הזנות (!), וגם הוא, כמו השעיר, הושלך למדבר כדי שיחיה שם תחת הסלעים עד יום הדין. גם אצל חז"ל מופיעים עוזא ועזאל, שני מלאכים חוטאים שנפלו מן השמים. עזאל נזכר כמי שפיתה את הנשים ולימד אותן להתייפות ולהתקשט.

כרגיל, בסוף הכל אשמת הנשים – המפתות, המכשפות, המתייפות, הזונות: "כל הדבורות והחנות / הן יודעות רק לרכל / נעזוב את הבננות / שילכו לעזאזל!" (חיים חפר, שיר השכונה)

הקרב הקדמון

[אזהרה: רוב מה שקראתם עד כאן היה מגובה במחקרים ועובדות. הפרק האחרון שלפניכם כולו השערה שלי.]

הפחד הקמאי מהשעיר נובע אולי מזיכרון אמיתי, רחוק מכדי שישאיר אחריו עקבות של ממש ולא רק פחדים בלתי מובנים ועטופים באגדה. שלב משמעותי בהתפתחות האנושות קרה ממש כאן, בארץ ישראל.

האבולוציה הכירה מינים רבים של הומינידים, שהסתעפו מהענף שמכונה "אדם". לישורת האחרונה הגיעו שניים, האדם הניאנדרטלי והומו ספיינס, "האדם החושב" (נניח). הניאנדרטלים היו כאן הרבה לפנינו, ונשארו עד לא מזמן – לפני 30 אלף שנה. שתי האוכלוסיות חיו תקופות ארוכות זו לצד זו, אם כי לא בשלום ובהרמוניה. עובדה שרק אחת שרדה.

ילדותו של הומו סאפיינס עברה עליו בהרי הכרמל, כמו ילדותי שלי. ארץ ישראל היא המקום היחיד הידוע לנו, שבו התקיימו במקביל מושבות של ניאנדרטלים והומו ספיינס באותו אזור.

עבור אבותינו, המפגש עם הניאנדרטלים היה בוודאי טראומתי. מצד אחד הם היו גזע חזק ומהיר מאיתנו, אינטליגנטי ובעל ארגון חברתי ותרבותי; מצד שני, הם לא ידעו לדבר וכך שייכו את עצמם לעולם החיות. יש מקום להאמין שהם היו שעירים יותר מהאדם המודרני.

אלפי שנים לאחר שהאדם האחרון שראה ניאנדרטלי במו עיניו נקבר ונשכח, משהו מהפחד הסתום מהשעיר – כה דומה וכה שונה מאיתנו – נותר איכשהו בדנ"א התרבותי שלנו. הפחד מהשעיר הוא אולי שורש המצווה למחוק את עמלק; הוא הפחד מעשיו, האח השעיר של יעקב אבינו ובנו האהוב של יצחק; הוא עומד בבסיסה של התפיסה הדואלית, שבה השעיר מייצג את החצי השני שלנו, החצי האפל, הקדום, הדמוני.

סביב גלות בבל השעיר מוחלף בצפיר, אולי בהשפעת מיתוס מקומי ואולי כדי להקהות את זיכרון השעיר המרתיע. לאחר המיתוג מחדש המצב מידרדר: כעת נותרו מהמפלצת רק שדוני בוקר מזיקים למחצה, הצפרירים.

את הכנעתו הסופית של הדֶמוֹן הפנימי והחיצוני שלנו מזכיר לנו השופר מדי שנה, בראש השנה וביום כיפור. השופר אינו רק קרן של איל, הוא האיל עצמו; הוא הצפיר, השעיר, החלק האפל שלנו.

תקיעה! שברים!! תרועה!!!

תשרי: חודש מתנה

תשרי: חודש מתנה

תשרי הוא ללא ספק חודש בר מזל: אין עוד חודש שבו חוגגים שני חגים רציניים, וגם צמים פעמיים. הרבה מתנות קיבל תשרי – אבל על איזו מתנה מדובר?

פיזור החגים על פני חודשי השנה נראה אקראי ונטול צדק חלוקתי. ישנם חודשים חשוכי חגים וכאלה שמסתפקים בצום פחות נחשב – ואילו בתשרי בקושי עובדים יומיים ברציפות. במה זכה תשרי? התשובה תתגלה (אולי) בעזרת השם.

תשרי זו התחלה

כאשר חזרו אבותינו מגלות בבל הם הביאו איתם חידושים רבים, ביניהם לוח השנה הבבלי. החודשים נקראו אמנם על שם אלילי בבל השנואים, אבל לא הייתה ברירה – כל העולם עבד לפי הלוח הבבלי. אפילו האיסלאם שונא האלילים נאלץ לאמץ אותו, כפי שהנוצרים באירופה שמרו על שמותיהם הפגאניים של ימות השבוע ושל חודשי השנה.

תשרי (באכדית Tashritu) דווקא לא נקרא על שם אל, אלא ציין את פתיחת השנה האזרחית (השנה הדתית החלה בניסן), ובא מהשורש האכדי shurru – התחלה או חנוכת בית. תשרי, כשאר החודשים הבבליים, אינו מוזכר בתנ"ך, אך השורש תש"ר מופיע פעמיים, פעם כשם עצם ופעם כפועל. קבלו טיפ – בשתיהן מדובר בתשר.

"שונא מתנות יחיה"…? סיריוסלי? מה עבר למשלי בראש כשהוא המציא את הפתגם הזה? כולם אוהבים מתנות ונשארים בחיים, והעברית עשירה במיוחד במילות מתנה  – שי ודורון, מתן ומתת, מנחה ותרומה, ועוד אחת שאולי קשורה לענייננו: תשורה. כיום איננו מבחינים בין סוגי המתנות, אך בעבר תשורה לא הייתה סתם מתנה.

מה מביאים לאיש האלוהים?

"תשורה" מופיעה רק פעם אחת בכל התנ"ך, בשמואל א' פרק ט'. שאול, בחור טוב וגבה קומה, נשלח יחד עם אחד הנערים לחפש את האתונות שאבדו לאביו. לאחר שלושה ימי חיפושים הם מגיעים למקום בעל שם קסום, ארץ צוף, ושאול מרים ידיים.

1s09_01-03

בין שאול ונערו מתנהל דיאלוג מרתק ומלא פרטים טריוויאליים, שמזכיר תערובות של עיקר וטפל מסרטי טרנטינו – סתם שיחה מהחיים, שאינה כפופה לחוקי הדרמה. למרות שמדובר בהקדמה לאירוע דרמטי ביותר, הכרזה על המלך הראשון בתולדות עם ישראל, השיחה נסבה על זוטות.

שאול מבקש לשוב לביתו, בטענה שאם ימשיכו, אביו יפסיק לדאוג לאתונות ויתחיל לדאוג להם. לנער יש הברקה: בעיר הסמוכה יש איש אלוהים נכבד, שכבר הוכיח את יכולותיו בעבר: "כל אשר ידבר, בוא יבוא". נלך לשם, הוא מציע, אולי הוא יגיד לנו את דרכנו?

דברי הנער חושפים מידע מרעיש: נביא אינו רק דמות נעלה שתפקידה להנהיג את העם ולהוכיח אותו על חטאיו, אלא גם מיסטיקן שיודע למצוא דברים שאבדו. במילים אחרות, נביא אינו רק ישעיהו ליבוביץ' אלא גם אורן זריף, שלא לומר חודרה הקוראת בקפה.

שאול סקפטי: "וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ, כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים". הנער מרגיע את שאול: יש בידו רבע שקל כסף, סכום שיספיק לאיש האלוהים. כאן אנו למדים דבר נוסף: "נביא" אינו רק ייעוד או קריאה אלוהית, זו גם פרנסה. הנביא לא עובד בחינם. עיסקת ברטר של לחם תמורת מידע תתקבל בברכה, אבל עדיף מזומן.

כאן ניפרד משאול ונערו בדרכם למלוכה (אגב, בסוף הם לא נזקקו לשום תשורה), ונחזור לעסקי הבלשנות.

אפשר לראות בשאלה "מה נביא לאיש?" משחק מילים ציני שרומז שהנביא נקרא "נביא" כי צריך שנביא לו משהו, אבל אולי זה רק בראש שלי.

תשורה לאיש האלוהים

"תשורה" היא אם כן מתנה מסוג מיוחד: מנחה שמביאים לאיש האלוהים. המילה מופיעה רק פעם אחת במקרא, והבלשנים נחלקו בדעותיהם לגבי משמעותה המדויקת: האם היא משורש שו"ר (לראות), מתנה שמביאים כאשר באים לראות מישהו? או אולי מתנה מיוחדת שמביאים לנביא, שבפרק הזה מכונה "הרואה"? מתנה שנועדה לגרום לו "לראות" טוב יותר את העתיד, את מה שנסתר מהעין?

ההסבר מתחבר היטב לחודש תשרי שבו חלה העלייה לרגל העיקרית, שעיקרה הבאת מנחות לכוהנים במקדש. בימי הביניים, החלו הפייטנים להשתמש במילה "תשר" במובן "מתנה", ובשנת 1981 חידשה אותה האקדמיה ללשון במובן "דמי שירות" או טיפ.

אך לשורש תש"ר יש עוד הופעה במקרא, בספר ישעיהו, והיא מעניינת אף יותר.

תשאיר את התשר על השולחן

הנביא ישעיהו, כמו שאר חבריו למקצוע, מרבה להוכיח את עם ישראל. המטאפורה האהובה עליו היא כמובן להשוות את העם לזונה – כי אצל המטיפים הקנאים, בכל דת ובכל תקופה, שנאת נשים היא תמיד הדרך הבטוחה ללב השומעים.

guercino-barbieri-giovanni-francesco-the-prophet-isaiah-reading-from-a-scroll
The Prophet Isaiah reading from a scroll, Guercino (Giovanni Francesco Barbieri)

בפרק נ"ז, ישעיהו מתאר את העם כבני זונות ומכשפות ("בְּנֵי עֹנְנָה; זֶרַע מְנָאֵף, וַתִּזְנֶה"), וכרגיל משווה אותו לזונה. לא סתם זונה – זונה נימפומנית ואקסהיביציוניסטית שנהנית שצופים בה ומוכנה לטפס גבוה לשם כך: "עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ."

יתר על כן, הזונה של ישעיהו אוהבת לקבל הרבה לקוחות בו זמנית, ולשם כך הזמינה מיטה רחבה במיוחד: "הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת-לָךְ מֵהֶם–אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם, יָד חָזִית." הפסוק לא לגמרי ברור, אבל הכוונה כנראה למישהי שאוהבת שצופים בה במהלך האקט.

וזה לא הכל: כדי להשיג אספקה סדירה של מאהבים, הזונה הנימפומנית צריכה לשחד אותם, ולשלוח סרסורים שיביאו אותם ממרחקים: "וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ, וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל. בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ"… (תרגום חופשי: יא זונה בת זונה! כמה את יכולה להשפיל את עצמך? את לא מתייאשת?)

המיזוגיניה והוולגריות של ישעיהו אינן מפתיעות, זה הסטנדרט הנביאי המקובל. אבל לא לשם כך התכנסנו. עניינו הוא במילה הלא מוכרת "תָּשוּרִי". נראה שהכוונה היא למתנות שהזונה מעניקה למאהביה – שמן ובשמים (ריקוחים), מעין אתנן מהופך.

hb_18.65.8
"הזונה הגדולה מבבל" אינו רק שם של מחזה של חנוך לוין, אלא גם מוטיב נוצרי פופולארי, כאן בחיתוך עץ של אלברכט דירר מ-1498

הנביא והזונה

האם יש קשר בין התשורה לאיש האלוהים ובין אתנן לזונה? הקשר אינו בלתי סביר. במקדשי בבל, כמו גם בארץ כנען, התנהלו בימי קדם עסקי מין משגשגים. קדשות וקדשים שירתו בקודש את עולי הרגל, מן הסתם תמורת תשורות – בכסף או בשווה כסף.

האם חודש תשרי נקרא על שם אותן תשורות קדומות, או שאולי התשורות נקראו על שם החודש שבו הן ניתנו?

כך או כך, נראה שהבאת פיצ'יפקעס מיותרים בראש השנה היא מנהג עתיק יומין – והכי חשוב, אל תשכחו לצרף פתק החלפה!