פסח: חג החירות

פסח: חג החירות

מכל שמותיו של חג הפסח, היפה מכולם הוא "חג החירות". היציאה מעבדות לחירות היא התמה המרכזית של החג, שסימל במשך אלפיים שנות גלות את כל מה שהיה חסר לנו.

החירות היא מצבו הטבעי של האדם. כמו האוויר, היא משהו שלא חשים בו אלא אם הוא חסר. היא הפכה למצרך נדיר בעקבות כמה המצאות מפוקפקות כמו החקלאות, הרכוש והצבא, ובמהלך רוב ההיסטוריה היו רוב בני האדם משועבדים בדרך זו או אחרת. חסרי כוח וחסרי תקווה, נותר להם רק לחלום על שחרור פלאי, על יציאת מצרים משלהם. לכן זהו גם אחד הסיפורים האהובים והמוכרים בעולם.

בהגדה מופיעה החירות שלוש פעמים: החג מכונה "זְמַן חֵרוּתֵנוּ"; בהמשך מודים לה' אשר "הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת"; ופעם נוספת בגירסה שונה: "הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין".

אז מה זה "חירות" ומאיפה היא באה לנו?

https3a2f2fstatic.makers.com2ffield2fimage2fstatueofliberty_0
פסל החירות, או בשמו המלא "החירות מאירה את העולם", 1886

פעם קראו לזה "חופש"

העברית, כמו כל שפה, השתנתה במהלך הדורות. המושגים "חירות" ו"בן חורין" מוכרים היטב בלשון המשנה, אך בתנ"ך אינם קיימים כלל (חוץ מדוגמה אחת שתיכף נגיע אליה). ההרגשה הנפלאה של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות" מכונה במקרא "חופש": "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם" (שמות כא).

כמו החירות, גם החופש קשור לשחרור מעבדות, אך לא תמיד. בסיפור דוד וגוליית, בני ישראל נערכים למלחמה בפלישתים, ששולחים את נשק יום הדין. גוליית מציע דו-קרב במקום מלחמה: "אִם-יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים", מבטיח הלוחם הענק, "וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים"(שמואל א' יז).

לנוכח היתרון המובהק של גוליית, מחפש העם מתאבד עז נפש, ומבטיח שאם ינצח, "יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת-בִּתּוֹ יִתֶּן-לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל". נשאלת השאלה, מדוע החופש הוא מתנה כה יקרה שמצדיקה מוות וודאי? האם בני ישראל הם עבדים לשאול?

ההסבר נמצא קצת לפני כן, בפרק ח' שבו מנסה שמואל להניא את העם מהדרישה לשים עליהם מלך ככל הגויים. שמואל מתאר בפירוט חסר רחמים כיצד המלך ייקח את בניהם לשרת בצבאו ולרוץ לפני מרכבתו, ואת בנותיהם לרקחות, טבחות ואופות. הוא ייקח גם את שדותיהם וכרמיהם, עבדיהם ושפחותיהם, אפילו את חמוריהם. "אַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים", הוא מזהיר, "וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם".

לפי התרחיש הקודר של שמואל (שלא ברור אם אכן התממש), העם אכן מצוי במצב אומלל של שעבוד, והשחרור ממנו בהחלט שווה הימור גורלי. מצד שני, אם כולם ממילא עבדים, מה אכפת להם אם אדונם הוא ישראלי או פלשתי…?

40-11-02/54
"החירות מובילה את העם", אז'ן דלקרואה, 1830. יש הרבה הסברים מלומדים מדוע היא עושה זאת טופלס, אבל נראה לי שדלקרואה פשוט אהב ציצים

המוות כחופש האולטמטיבי

ראיית החיים כשעבוד מתמשך וחסר תוחלת מופיעה בכמה פרקים במקרא, כמו אצל הפסימי הראשי, איוב. אם החיים הם שעבוד, החופש יימצא רק בעולם המתים שבו כולם שווים: "קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא; וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו".

גם בתהלים פח, הדובר מקונן כי "נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר… בַּמֵּתִים, חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים, שֹׁכְבֵי קֶבֶר". עם זאת, בניגוד לאיוב ששמח במוות, בתהלים המוות אינו נתפס כשחרור אלא הוא כלא, בור תחתיות, מה שמביא אותנו להסבר אפשרי למקור המילה.

חופש הוא עונש?

האטימולוגיה של "חופש" אינה ברורה, ויש הקושרים אותה דווקא לשורש חב"ש, שמובנו הפוך: "לאסור, לעטוף בבד". יש בעברית כמה זוגות מילים שמובנן מנוגד (Contronym), כמו לסקול – לסקל, לחטא – לחטוא, ויתכן שגם חופשי – חבוש (אסור, כלוא) הוא זוג כזה. [הסבר רחב יותר יותר תמצאו באתר "בלשון"]

לאחר שהמלך עזריה לוקה בצרעת, הוא יושב עד יום מותו ב"בית החופשית" (מלכים ב' טו). לא ברור מה זה בדיוק, אבל יש להניח שהמובן קרוב יותר ל"בית החבושים" מאשר למעון נופש…

להיות עם חופשי בארצנו

קפיצה של אלפיים שנה קדימה מביאה אותנו אל מהות התנועה הציונית, כפי שהיא משתקפת בהמנון הלאומי. בנוסח המקורי של נפתלי הרץ אימבר, השיר כלל תשעה בתים והתחיל עם "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה". בגרסה הסופית נשארו רק שני בתים, הבית הראשון הפך לשני והנוסח השתנה: "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עָם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם".

המונח "חופשי", שבעבר ציין גם יהודי חילוני, עורר התנגדות אצל חלק מהרבנים, שטענו בצדק שיהודי דתי כלל אינו חופשי אלא להיפך. הרב קוק הציע את הנוסח "להיות עם קדוש" או "גוי קדוש", והנושא עדיין מעסיק את אלה במגזר הדתי ששרים את ההמנון.

מהחופש בחזרה לחירות

כאמור, המילה "חירות" אינה מופיעה בתנ"ך וגם "בני חורין" לא, אך "חורים" מוזכרים פעמים רבות ונבדוק אם הם קשורים לסיפורנו. החורים מופיעים לראשונה בימי המלך אחאב. בסיפור כרם נבות, המלכה איזבל שולחת ספרים בחותם המלך "אֶל-הַזְּקֵנִים וְאֶל-הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ". מהסיפור עולה כי לחורים יש מעמד של שופטים, וכי הם יודעים לקרוא.

החורים שומרים על מעמדם בכל תקופת בית ראשון. ישעיהו מזכיר אותם בנבואת החורבן שלו יחד עם השרים, "חֹרֶיהָ וְאֵין שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ; וְכָל שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס". בימי ירמיהו מגלה נבוכדנאצר לבבל את "כָּל-חֹרֵי יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם", ולאחר מרד נוסף הוא מצווה להורגם.

גם לאחר שיבת ציון, החורים הם חלק מהמעמד השליט, כפי שמפרט נחמיה: "וְלַיְּהוּדִים וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים, וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה". עם זאת, נראה כי חל פיחות במעמדם ונחמיה מתלונן שהם מייצרים עודף בירוקרטיה: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, מַרְבִּים חֹרֵי יְהוּדָה אִגְּרֹתֵיהֶם".

מה הקשר בין חורים לחירות?

בימי בית ראשון ותחילת בית שני, החורים הם בני אצולה או פקידים גבוהים; בתקופת המשנה "בן חורין" הוא עבד משוחרר. האם שני המושגים קשורים?

בתנ"ך מופיע "בן חורים" רק פעם אחת, בקהלת: "אִי-לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר … אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן-חוֹרִים". ניתן לפרש כי רצוי שהמלך לא יהיה משועבד, אך אפשר גם להבין כי עדיף שהוא יהיה בן אצולה ויודע ספר, ולא צעיר חסר ניסיון.

מפיש
גרפיטי מהאביב הערבי במצרים: מפיש חורייאת ביבילאש (אין חירות בחינם)

ההסבר המתבקש הוא שלאחר חורבן בית שני, כאשר אין יותר מוסדות שלטוניים ואין משמעות לתפקידם של החורים (וגם ידיעת קרוא וכתוב הופכת לנחלת הכלל ולא רק של גילדה סגורה), המושג החל לציין אנשים חופשיים. השורש חר"ר מופיע במשנה בצורת "שחרר", למשל במסכת פסחים: "לא מצאנו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד". הוספת שי"ן מציינת גרימה: "לשעבד" פירושו להפוך מישהו לעבד, "לשחרר" הוא להפוך אותו לבן חורין.

בעברית החדשה, בניין שפעל משמש לצרכים אחרים (לשחזר, לשדרג וכד'), אך זה לא היה מובנו המקורי, כפי שמסביר אילון גלעד: "הבולמוס הלשוני שיצר עבורנו את השִׁדְרוּג"

להתלבש כמו חור

אז מי היו אותם חורים, מה מקור שמם וכיצד הם מתקשרים לחירות? לפי כמה פרשנים, בזכות מעמדם, החורים היו פטורים מתשלום מסים, ומכאן המושג "בני חורין". מצד שני, יתכן  שהכיוון היה הפוך, ומושג החופש נקרא על שמם.

חיזוק לכך נמצא בסוג נוסף של "חור" המופיע בתנ"ך, הפעם כבד יוקרתי. בתחילתה של מגילת אסתר מקשט אחשוורוש את ארמונו ביריעות "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן", ובסופה "מָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".

הכרפס, התכלת וכל שאר סוגי הטקסטיל מוכרים היטב מן ההוראות לבניית המשכן – כולם חוץ מהחור, שכנראה לא שימש לצרכי קודש, אלא לתפירה עילית של בגדי אצולה. אבל איזה מין בגדים?

התשובה נמצאת אולי בפרק כז בספר יחזקאל, שבו מפרט הנביא הזועם את עושרן המדהים של צור, צידון ושאר שכנותינו, שכולו יאבד כמובן בגלל חטאיהן. צור סוחרת בין היתר "בְּבִגְדֵי-חֹפֶשׁ, לְרִכְבָּה". "בגדי חופש" אינם גרסה קדומה של חולצות הוואי, אלא בגדים יקרים הראויים לבני אדם חופשיים ורמי מעלה הנוסעים במרכבות. אולי אלה הם בגדי החורים.

חיוור מחיוורון

הפתגם "הבגדים עושים את האדם" היה נכון בימי קדם שבעתיים, כפי שמלמד פסוק אחר ביחזקאל כג "לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת פַּחוֹת וּסְגָנִים, בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם; פָּרָשִׁים, רֹכְבֵי סוּסִים". החורים לבשו בגדים מיוחדים למעמדם – ויש לנו גם מושג מה היה צבעם.

לפי "ספר השורשים" של ר' יונה אבן ג'נאח, מובנה של המילה "חור" הוא "לבן", כמו במילה "חיוור". בן יהודה מסכים אתו, וגם מילונו המקיף של יסטרוב סובר שבגדים לבנים היו לבושם של אנשים חופשיים – בני חורין.

אם כן, החורים נקראו כך בגלל בגדיהם הלבנים… או לא?

משא האדם הלבן

יתכן שהחורים היו במקור בני עם זר, בעלי צבע עור בהיר יותר מהאוכלוסייה המקומית – שאז שכמו היום, נראו יותר פלסטינים מאשר פולנים. החורים היו עם מוכר באזורנו, ומוצאם למרגלות הרי הקווקז, אזור שתושביו ידועים בעורם הבהיר ושמם מציין באנגלית את הארכיטיפ של "האדם הלבן" – Caucasian.

החורים חוורי הפנים הסתובבו כאן בין המאות ה-24 וה-13 לפנה"ס, ובשיאם שלטה ממלכתם מיתני על חלקים נרחבים מטורקיה, סוריה וצפון עיראק של היום. באלף השני לפנה"ס החורים היו בני המעמד העליון בכנען, שנקראה בפי המצרים "חורו". האלה הראשית שלהם, חבת, מופיעה בשמו של עבדי-חבה, מושל ירושלים המככב במכתבי אל עמרנה, ושימשה אולי השראה לחווה שלנו. הם היו ידועים כרוכבי סוסים.

יתר על כן, מאז ימי שיר השירים ("אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים") ועד למהפכה הצרפתית ואחריה, עור לבן ציין השתייכות למעמד גבוה שפטור מעבודה בכרמים ובשדות. רק במאה ה-20 החל העור השזוף לסמל עושר המאפשר יציאה לחופשה בארץ שטופת שמש.

לפי הסבר זה, החורים היו צאצאים למעמד השליט, ובעלי עור בהיר. עם השנים נשכח הקטע האתני והמונח "בני חורים" ("בני חורין" בארמית) הפך לשמו של מעמד אצולה הפטור מעול מסים, ובהמשך לאנשים חופשיים בכלל.

[אגב, במקרא מוזכר גם עם חורי היושב בהר שעיר ובארץ אדום. הם קשורים לעשיו ומעמדם נמוך, וככל הנראה אין להם קשר לעם החורים שמוצאו מצפון, או לחורים בני האצולה.]

חירות והאביב הערבי

גם בערבית, השורש חר"ר מציין חירות. "שחרור" הוא "תח'ריר", ומכאן שמה של הכיכר  המפורסמת בקהיר. במקור היא נקראה "כיכר איסמעיליה", אך בעקבות ההפגנות הסוערות נגד הבריטים בשנת 1919, היא כונתה מיידאן א-תחריר ("כיכר השחרור"), שם שהפך לרשמי אחרי מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.

Egyptian protestors take part in a demon
כיכר תחריר הצדיקה שוב את שמה בשנת 2011, באירועי האביב הערבי שהביאו להפלת הנשיא מוברק

החירות מגיעה לאפריקה

משורש חר"ר נגזרה בערבית גם המילה "ח'וּריה" – חירות. המילה נדדה לאפריקה עם סוחרי העבדים המוסלמיים, ונטמעה בשפת הסוואהילי: UHURU. עם תחילת ההתעוררות הלאומית האפריקאית בשנות ה-50 וה-60, והקריאה לשחרור מעול השלטון האירופאי, הפכה אוּהוּרוּ לסיסמתן של תנועות שחרור רבות ברחבי היבשת.

Stamp-kenya1963-state-symbols
המילה UHURU מופיעה על אינספור בולים ממדינות אפריקה. למרות שהן דוברות שפות שונות, בכולן היא מציינת "עצמאות"

אם אכן מובנה המקורי של המילה הוא "לבן", זוהי אירוניה היסטורית – שאינה מפחיתה כהוא זה מעוצמתה של הדרישה לעצמאות.

ואי אפשר לסיים בלי תהייה גדולה אחת:

איך זה שכל אלה שחוגגים בפסח את החירות שלנו, לא חושבים שהיא מגיעה גם לשכנינו?

 

אהבתם? אולי יעניין אתכם לקרוא עוד כמה פוסטים מעניינים על פסח, ובהם:

מודעות פרסומת

פורים: מסכה חה חה

פורים: מסכה חה חה

מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה

מה מסתתר מאחורי המסכה? הפנים האמיתיות? לא בטוח. המסכה, כמו המילים שמייצגות אותה, משחקת במחבואים בין גילוי לכיסוי. מיהי המסכה, והאם היא באמת כה צוהלת ושמחה חה חה?

גם אלוהים חובש מסכה

המסכה מלווה את האנושות משחר ימיה, במשחק מתעתע של הסתרה והעמדת פנים. מי שחובש אותה הופך למשהו אחר, ולא תמיד זה מצחיק.

"מסכות האל" (The Masks of God)הוא שמה של סדרת הספרים המונומנטלית של ג'וזף קמפבל על דתות העולם,  לטענתו, כל האלים הם חזרות על אותם מוטיבים, רק המסכות משתנות.

02_07_00_01הצייד (אולי) ממערת לסקו: מסכה של ציפור (אולי) וזקפה מרשימה (בטוח)

בספר הראשון, "מיתולוגיות פרימיטיביות", מתוארים ציורי המערות של לסקו (Lascaux) שגילם כ-20 אלף שנים. כמעט אלפיים ציורים, שצוירו במשך דורות רבים, מציגים בעלי חיים וצורות גיאומטריות. מה שמעניין הוא שבכל האוצר המדהים הזה, מופיעה רק דמות אנושית אחת – ויש לה מסכה.

מסכה זה לא צחוק

המסכה (שאינה קשורה למובן הפורימי של המילה) מופיעה…

View original post 1,501 מילים נוספות

האביב: איך זה שסנונית אחת

האביב: איך זה שסנונית אחת

האביב כבר כאן, גם אם אף סנונית לא מבשרת על בואו. הסיבה פשוטה: לארצנו הסנוניות מגיעות דווקא בסתיו. באביב הן מגיעות לאירופה, שם נולדו הפתגם, המשל שהוליד אותו, אגדה מודרנית שהופכת אותו על ראשו, ושיר מפורסם אך לא קשור (או כן?)

"סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב": אין להוכיח כלל או מגמה על סמך מקרה בודד.

למה סנונית?

סנונית היא ציפור קטנה וחמודה, עם כנפיים מחודדות וזנב מפוצל המקנים לה יכולת אווירודינמית מרשימה. גם במנוחה היא יפהפייה, עם שילוב צבעים כובש של גב שחור, צווארון חום-חלודה וחזה לבן. הסנונית בונה את קינה מכדורי בוץ זעירים, ומעדיפה חללים מקוּרים ומוגנים. לאחר שהאדם החל לבנות מבני קבע, הסנוניות למדו לנצל אותם, כפי שמעיד שמו של המין הנפוץ באירופה וגם אצלנו, "סנונית הרפתות".

את הקן בונה זוג סנוניות בעבודה משותפת, והן דואגות יחד להאכיל את גוזליהן התובעניים. לרוב יחזור הזוג לאותו קן בשנה הבאה, משדר תדמית של זוגיות מאושרת ויציבה. בקיצור, זוהי ציפור חביבה שחיה דורות רבים סמוך לבני האדם והרגליה מוכרים היטב, ולכן אך טבעי שתככב בתרבויות רבות, מאוגרית ויוון העתיקה ועד לאוסקר ויילד.

IMG_20180422_151731
זוג סנוניות מקסים בנה קן בחדר המדרגות שלי וגידל בו ארבעה גוזלים רעבתנים. על הרצפה מצטברת אמנם שכבת לשלשת, אבל הן כל כך חמודות שהכל נסלח

הפתגם של אריסטו

בשנת 349 לפני הספירה, הופיע ספר שיהפוך לאבן הפינה של הפילוסופיה המערבית: האתיקה של אריסטו. לכל דבר בעולם יש תכלית, הוא אומר, ואיכותו של הדבר נמדדת בהשגתה. עם סכין למשל, זה פשוט: תכליתה היא חיתוך, ולכן סכין חדה היא סכין טובה. אך מה על האדם? מהי תכליתו וכיצד ישיגנה?

לא ניכנס לזה כרגע, כי ענייננו רק במשפט שמופיע בפרק 1.7 בספר: "סנונית אחת אינה מביאה את האביב, וגם לא יום יפה אחד; באותה מידה, יום אחד של אושר לא יעשה את האדם מאושר באמת."

כוונתו של אריסטו שונה לגמרי מכפי שהפתגם נתפס היום. זה אינו שיעור בסטטיסטיקה, אלא עצה לגבי הדרך הנכונה לחיות בה. לפי אריסטו, מטרתו של האדם היא להיות מאושר – והאושר אינו רק לעשות חיים אלא להיות אדם טוב, לסגל לעצמנו תכונות חיוביות. לשם כך, אין להסתפק ביציאות חד-פעמיות אלא לעשות מעשים טובים בהתמדה, להתאמן.

יתכן כי אריסטו בחר דווקא בסנונית לצורך הדגמה, מכיוון שלמרות שיש לה הרגלים ומועדים קבועים, היא לעתים חורגת מהם. בעוד שרובן  נודד בחורף דרומה, חלקן נשארות לקנן כל השנה.

נדידת הציפורים לא הייתה מוכרת לקדמונים. היוונים, כולל אבי הפילוסופיה המערבית מר אריסטוטלס הנכבד, האמינו כי הציפורים, כמו הדובים, נכנסות לתרדמת חורף ומתעוררות באביב. למרות היעדר כל הוכחה לתיאוריה המופרכת הזאת, היא שרדה עד סוף המאה ה-19, כאשר כל "חוקר טבע" מעתיק את דברי ההבל של קודמיו.   

המשל של איזופוס

משל "הבחור הצעיר והסנונית", מיוחס לאיזופוס שחי כמאתיים שנה לפני אריסטו. יתכן כי אריסטו שאב ממנו את ההשראה לפתגם, אך הדבר אינו וודאי. איזופוס הוא דמות חצי-מיתולוגית שקיומה אינו מתועד. יתכן שהיה אדם כזה, ויתכן אף שעסק בכתיבה, אך אין כל הוכחה שהוא כתב את המשלים המיוחסים לו.

כיום מקפיד כל כותב לקבל קרדיט על יצירתו; בימי קדם העדיפו הכותבים להיתלות באילנות גדולים. כך יוחסו ספר משלי וקהלת לשלמה המלך, ספר דברים למשה, ולא נשכח את אותו "חכם סיני זקן" שתמיד אחראי לקלישאות של טפשים צעירים, לא חשוב מאיזו עדה.

משלי איזופוס מוזכרים בכתבים יווניים ואף בתלמוד, וחלקם מזכירים סיפורים עתיקים מפרס ומהודו, אך הם נאספו ופורסמו רק במאה הראשונה ברומא. כמה מהם, ובהם "הבחור הצעיר והסנונית", נכתבו כנראה כדי להסביר פתגמים מפורסמים. כך או כך, להלן המשל, מתורגם מגירסה אנגלית מהמאה ה-19:

היה היה בחור צעיר שאיבד את כל רכושו בהימורים, ונותר לו רק בגד אחד להתכסות בו עד סוף החורף. האביב טרם הגיע, אבל סנונית אחת כבר הופיעה, לאחר שעזבה את ביתה בתביי שבמצרים לפני הזמן.

כשהבחור שמע את ציוץ הסנונית, הוא חשב: "לְמה נחוץ לי הבגד? אם הסנונית הגיעה, האביב כמעט כאן!" הוא הצטרף למשחק נוסף, ולאחר כמה הטלות קובייה איבד את בגדו האחרון.

בחוץ פרצה סופת שלגים וניתך ברד כבד. הבחור יצא ללא בגד לעורו וראה את הסנונית הצייצנית מוטלת על הקרקע, קפואה למוות. "יצור אומלל!" הוא קרא, "הלוואי ולא הייתי פוגש בך! הולכת את עצמך שולל – וגם אותי!"

244youngmanswallow
הצעיר הבזבזן (אמנם לבוש, אבל לא מספיק) והסנונית המתה. שימו לב למחליקים על הקרח מאחור. חיתוך עץ ממהדורת Bewick, 1748

גם איזופוס אינו עוסק רק בחוקי ההסתברות, אלא בא ללמדנו שיעור על עבודה קשה ועל דחיית סיפוקים. המסר  דומה למשל "הצרצר והנמלה", או לביטוי החביב על הבנקאים "לשמור משהו ליום סגריר".

האגדה של אוסקר ויילד

משלי איזופוס נפוצו באירופה מאז ימי הביניים (גם בעברית, בשם "משלי שועלים"), תוך שהם עוברים עיבודים ותוספות, ואף מופיעים תחת מחבר אחר, כמו לה פונטיין או קרילוב. משל "הבחור הצעיר והסנונית" היה מוכר באנגליה של המאה ה-19, בשם השיפוטי "הצעיר הפזרן והסנונית", ושימש כהשראה לסיפורו של אוסקר ויילד "הנסיך המאושר" (1888).

dl-portrait-oscar-wilde
אוסקר ויילד, צילום: נפוליאון סרוני, 1882

"הנסיך המאושר" היא אחת האגדות העצובות והפחות מתאימות לילדים שפורסמו אי פעם. זהו סיפור נפלא, ואם מזמן לא קראתם אותו, שווה לעצור לרגע וליהנות ממנו במלואו (בעברית או באנגלית). כאן אביא רק גירסה מקוצרת מאד.

waltercrane-thehappyprince
הנסיך המאושר, איור: וולטר קריין, מהמהדורה הראשונה, 1888

זהו סיפורה של סנונית קטנה שמגיעה לעיר הגדולה. חברותיה עפו להן למצרים החמה, והיא נשארה מאחור בגלל אהבה נכזבת, ומחפשת מחסה תחת פסלו של הנסיך המאושר הצופה אל העיר, מעוטר באבנים יקרות ומצופה זהב.

הסנונית מרגישה טיפות של גשם נושרות עליה – אך אלה הן דמעותיו של הנסיך, שחי כל חייו בארמון מוקף חומה, ולא ידע דאגות מהן. רק עתה הוא מגלה את העצב של חיי נתיניו. למרות שלבו עשוי עופרת, הוא בוכה.

הנסיך רוצה להקל על סבלם של בני האדם, ומבקש מהסנונית לקחת את אבני החן המשובצות על חרבו ובעיניו, ולהביאן לנזקקים – תופרת שחייבת לסיים שמלה לנשף המלכה אך בנה קודח מחום; סופר צעיר ועני שצריך להסיק את חדרו כדי שיוכל להשלים את המחזה; מוכרת גפרורים קטנה שרועדת מקור, מרכולתה נרטבה והיא פוחדת לחזור לביתה אל אביה המכה.

מדי ערב מבקשת הסנונית לעוף כבר לארצות החום, שעל נפלאותיהן היא מספרת לנסיך, אך הוא מבקש ממנה להישאר עוד לילה, לעזור לעוד סובל. הסנונית מחליטה להישאר עם הנסיך העיוור ולהיות לו לעיניים. היא מספרת לו על המחסור, הסבל וחוסר הצדק שהיא רואה במעופה, והנסיך מצווה עליה לקלף מגופו את עלי הזהב ולחלקם לעניים.

השלג והכפור מגיעים, והסנונית יודעת שסופה קרוב. היא מבקשת לנשק את ידו של הנסיך לפרידה אך הוא מבקש שתנשק אותו על שפתיו. " נשארת זמן רב מדי", הוא אומר לה, "אני שמח שאת סוף-סוף עפה לדרכך".

"לא למצרים אני עפה", אומרת הסנונית, "אלא לבית המוות." היא מנשקת את הנסיך ונופלת מתה לרגליו. קול נפץ נשמע מתוך הפסל. לב העופרת נבקע לשניים.

למחרת מטייל ראש העיר עם חברי המועצה ורואה את הפסל העירום מקישוטיו. "הוא נראה כמו קבצן" אומרים כולם, "ויש גם ציפור מתה לרגליו!" הפסל מוּסר ונשלח להתכה, כדי שבמקומו יוקם פסל חדש. ראש העיר וחברי המועצה מתקוטטים, כל אחד מהם רוצה שהפסל יהיה בצלמו.

הלב השבור אינו ניתך בכבשן בית היציקה, ומושלך לאשפה לצד הציפור המתה. "הבא לי את שני הדברים היקרים ביותר בעיר", אומר אלוהים לאחד ממלאכיו, המביא לו את לב העופרת ואת הציפור המתה. "טוב בחרת," אומר אלוהים, " בגן העדן שלי תזמר הציפור הקטנה לנצח, והנסיך המאושר ישיר שירי הלל".

הסיפור עמוס במוטיבים דתיים ותרבותיים: הנסיך המאושר הוא בן דמותו של ישו הנוצרי, המקריב את עצמו למען העניים, ממש מאכיל אותם בגופו. גם ישו ביקש מתלמידיו להישאר אתו רק עוד לילה, וגם סופו בא בנשיקה. הוא מזכיר גם את בודהא, נסיך חסר דאגות שגדל מוגן בארמון ולא ידע על קיומם של סבל ומוות בעולם. אפילו מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן מתגנבת לסיפור, וגם הסוחרים היהודיים בגטו.

אבל התמה המרכזית היא משל "הצעיר הפזרן והסנונית" – במהופך. הכל מתהפך: זהו סתיו ולא אביב, והציפור אינה באה ממצרים אלא הולכת לשם, אך ההיפוך עמוק יותר. ויילד אינו אוהב את מוסר ההשכל היווני-נוצרי-בורגני, שמאשים את העני בעוניו. הוא רואה בעשירים את האשמים בסבלם של העניים, יחד עם המימסד הרקוב, אנשי הדת והתושבים המסכימים לשיטה הנפשעת.

ראש העיר, חברי המועצה ואנשי העיר מוצגים כשוטים נפוחים, צדקניים וחסרי לב. הפרופסור לאורניתולוגיה, למשל, מתפלא לראות סנונית בחורף וכותב לעיתון המקומי מכתב ש"כולם ציטטו ממנו, היו בו המון מילים שאיש לא הבין."

או הנערה היפה על מרפסת הארמון, שאהובה מצהיר בפניה "כמה יפים הכוכבים, כמה עז כוחה של האהבה!" והיא עונה לו: "אני מקווה שהשמלה שלי תהיה מוכנה בזמן לנשף, התופרת שלי כה עצלנית!"

הדמויות היחידות שויילד מחבב הן ילדי בית המחסה, המתפעלים מיופיו של הפסל. "הוא נראה כמו מלאך", הם אמרו, והמורה לחשבון נזף בהם: "איך אתם יודעים? מעולם לא ראיתם מלאכים!". "דווקא ראינו", הם ענו לו, "בחלומותינו." המורה הזעיף את פניו. הוא לא אהב שילדים חולמים.

הערה קטנונית: אצל ויילד הציפור היא ממין זכר (הוא מתאהב בתחילת הסיפור בקנה סוף גמישה וקוקטית, שמפלרטטת עם הרוח ומאכזבת אותו), ולנשיקה על השפתיים בסופו יש גוון הומו אירוטי. בעברית, התקשו המתרגמים להתמודד עם שינוי המגדר. אחד הפך אותה לדרור, שני המציא עוף בשם "סנוני", ואחרים (כמוני) פשוט התעלמו מהבעיה. 

השיר של ביאליק

"הנסיך המאושר ואגדות אחרות" שיצא לאור ב-1888, היה ספרו הראשון של אוסקר ויילד, שעד אז עסק בכתיבת שירה ובעריכה עיתונאית. באותו זמן, בקצה השני של אירופה, החל בחור צעיר בשם חיים נחמן ביאליק בכתיבת הפואמה "אל הציפור", שתשיק קריירה מרשימה לא פחות. הוא עמל עליה כשנתיים ופרסם אותה בשנת 1891.

אינני חושב שביאליק הכיר את "הנסיך המאושר" (אם כי בוודאי קרא את משלי איזופוס), אך שירו מכיל יותר מדי מוטיבים המופיעים אצל ויילד. אולי מדובר ב"Great minds think alike" ואולי אלה ארכיטיפים הטבועים בתרבות האירופית, למרות המרחק שבין אנגליה לרוסיה.

d790d79c-d794d7a6d799d7a4d795d7a8715-537
איור של תום זיידמן-פרויד (אחייניתו של זיגמונד) לספר הילדים שהוציאה יחד עם ביאליק "ספר הדברים: שישה עשר שירים", 1923

גם "אל הציפור" עוסק בציפור המגיעה מארצות החום לאירופה הקרה, ומעניין לבחון כיצד שוב מתהפך המשל, והפעם מזווית אחרת לגמרי. אצל ביאליק, הציפור אינה דמות בסיפור. היא אינה מבשרת טובות וגם לא רעות, היא רק אורחת חסרת שם מארץ רחוקה שאליה מפנה הכותב את שאלותיו בלי לצפות לתשובה.

גיבורי השיר הם שניים, הכותב וארץ ישראל, ובמהלכו נעשות הקבלות והשוואות ביניהם. גם כאן נוכחים בעוצמה החיים והמוות: "הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי, כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?" האם הארץ פורחת, או "עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?"

גם הדמעות, שאותן חושבת הסנונית בתחילה לטיפות גשם, נמצאות כאן, "הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?" כך גם האושר והסבל: "הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?"

בנוסח המקוצר של האגדה, לא כללתי את כל נפלאותיה של מצרים שעליהן מרבה הסנונית  לספר, אך ביאליק מפציר בציפור שלו לספר עוד ועוד: "זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת, הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?"

ביאליק היה רק בן 19 כאשר כתב "אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי". זה אולי סוד כוחו של השיר, שנע בין נעורים לזקנה, פריחה וקמילה, יגון ושמחה, חיים ומוות. למרות הקושי, דבר לא נחתם, הכל עוד אפשרי, הכל עומד בסימן שאלה – שתמיד עדיף על סימן קריאה או נקודה.

אז אל תחכו לסנונית וצאו אל האביב הפורח מכל עבר. העבודה לא תברח, הצרות והמטלות הבלתי נגמרות יחכו לכם כשתחזרו. התעלמו מעצותיהם של אריסטו ושל איזופוס, וגם מאוסקר ויילד וביאליק:

אל תחכו שסנונית אחת תביא את האביב, הביאו אותו בעצמכם. גם יום אחד של אושר זה מספיק!

 

 

טו בשבט: הפרי האסור

טו בשבט: הפרי האסור

ט"ו בשבט הוא חג צנוע, אפילו לא חג רשמי אלא רק מועד. למעשה זהו חג מורכב, עמוק ומרובה רבדים, ושלביו המוקדמים לא כללו אכילת פירות, יבשים או אחרים. עם זאת, הפרי הוא החלק הטעים ביותר של החג, ולכן נפתח בו.

המצווה "הרשמית" הראשונה, שבה פותח רש"י את פירושו המונומנטלי לתורה, מופיעה בשמות פרק יב: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". החודשים וראש השנה הם עניין חשוב ביותר שאף קשור לט"ו בשבט, אך למעשה יש כמה מצוות שקדמו לה.

לכאורה, המצווה הראשונה מופיעה בסוף ימי הבריאה: "ויברך אתם אלוהים, ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ". אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, זו אינה מצווה אלא ברכה. בדיוק באותן מילים מברך ה' את הדגים, רק שאצלם נאמר "ומלאו את המים".

הציווי הראשון מופיע בפרק הבא: "ויצו יהוה אלוהים על האדם לאמור, מכל עץ הגן אכול תאכל". שלא כמו "החודש הזה לכם", זו מצווה אישית ואינה מיועדת לכל העם, אם כי ניתן לטעון שבאותו שלב אדם היה בעצם כל העם, שלא לומר האנושות כולה.

מצוות 'עשה' הראשונה והיחידה שקיבל הדור הראשון של האנושות, היא לאכול פירות. בימינו הראשונים עלי אדמות, תקופה של אושר, ללא בושה וללא חטא, שאיננו יודעים אם ארכה ימים או שנים, זה היה "כל תוכן החיים הדתיים, כל עשיית רצון הבורא" ("מה המקור לחגיגת טו בשבט?" באתר שורש)

אכילת פירות היא המצווה הבסיסית, הראשונית, הטהורה. ט"ו בשבט אינו סתם חג זוטר שבו ילדינו מתלכלכים בבוץ, אלא זכר עולמים למילים הראשונות שאמר לנו האל לאחר שיצר אותנו במו ידיו. מצווה נפלאה, חושנית וטעימה, מצווה שכולנו שמחים לקיים אותה, בט"ו בשבט ובכל ימות השנה.

הגננת בתיה הסבירה לנו שאוכלים פירות יבשים בגלל שבגולה לא היו פירות מארץ ישראל. אבל אנחנו בארץ ישראל, שאלתי ולא קיבלתי תשובה. בנוסף היה השיר המופרך, "השקדייה פורחת, להיטלר יש קרחת". חגי ישראל סבלו מבעיית אמינות. חלמתי שיום אחד יהיה לי בלוג ואחשוף את האמת. 

האיסור הראשון

למרבה הצער, למצוות 'עשה' הראשונה נצמדה מצוות 'אל תעשה': "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו". מצווה מס' 2 התגלתה כבלתי אפשרית, והובילה לחטא הקדמון שגרם לגירושנו מגן עדן ובגללו אנו סובלים עד היום. ביהדות, ועוד יותר בנצרות, לאכילת הפרי נלווה תמיד טעם של אשמה.

גם לדעת הגמרא, יש לאכילת הפירות בט"ו בשבט קשר נסתר לחטאו של אדם הראשון. כך נרמז מהסיפור שמקורו בתוספתא, "מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט". מכאן הקישו חז"ל שיש באכילה זו דרך לתקן את החטא של אדם הראשון, שאירע בא' בתשרי. מסתבר שארבעה חודשים הם פרק זמן מספיק לתיקון.

ר' עקיבא מלקט את האתרוג בא' ולא בט"ו בשבט, וגם אינו אוכל אותו (האתרוג ממילא אינו אכיל), אלא רק קוטף. אכילת פירות עדיין אינה קשורה לחג. יעברו כמה גלגולים, לפני שהפרי יוגש לשולחן.

ט"ו בשבט המקורי: סוד העיבור

אנו שומעים על ט"ו בשבט לראשונה בתקופת המשנה. זהו יום חשוב למדי אך לא ממש חג. ביום זה היה בית דין מיוחד של הסנהדרין מכריז אם השנה תהיה מעוברת או לא. עיבור השנה קשור לאורך השנה החמקמק, שעליו כבר דיברנו בפוסטים על "עשרת הימים החסרים" ועל ה-1 בינואר.

בקצרה, הדילמה שהעסיקה את אבותינו הייתה דומה לזו שאיתה התמודד לוח השנה הרומאי, ואחריו הנוצרי: הפער בין ספירת הזמן על פי הירח ועל פי השמש. אורך שנת השמש הוא כ-365 ימים; שנים עשר חודשי ירח עבריים, מסתכמים רק ב-354 ימים; ההפרש: כעשרה ימים. לסגירת הפער, מוסיפים בכל שנה שלישית חודש אקסטרה (ליתר דיוק, יש להוסיף 7 חודשים בכל 19 שנים). זוהי שנה מעוברת.

מי עיבר את השנה? למיטב ידיעתי, רק העברית משתמשת בדימוי מעולם הפריון. באנגלית למשל, זו סתם Leap Year. אולי זה נובע מכך שהחודש העברי מתחיל בדימוי גניקולוגי, מולד הירח, שגם הוא אינו נפוץ בשפות אחרות, שברובן הוא פשוט "ירח חדש".

זו אולי מזכרת מהימים הרחוקים של פולחן האם הגדולה, אלת הפריון שאותה ייצגה הלבנה ולפיה נקבעו מועדי החיים – המחזור הנשי, מעשה האהבה, ההתעברות. כפי שנשים בגיל הפריון התעברו מדי שנתיים-שלוש, גם השנה "ילדה" מדי כמה שנים חודש-תינוק.

ניתן היה לצפות ממי שברא בשבוע אחד את הארץ, השמש והירח, שיתכנן את מחזוריהם כך שישתלבו בקלות במכפלות של מספרים שלמים, כמו מנגנון של שעון. זה לא קרה. הפער בין שנות השמש והירח הוא לא בדיוק עשרה ימים, והחישוב המדויק שכן מחוץ לידע המתמטי ולמכשירי המדידה של חז"ל. לכן נדרש בית דין מיוחד של הסנהדרין להתכנס פעם בשנה ולבחון את הצורך בעיבור.

סנכרון גלגלי הזמן הצריך כוונון עדין, וגם קביעת החודשים הייתה בעייתית. עדים שהבחינו בירח החדש התייצבו בפני הסנהדרין, ולאחר שנחקרו ונמצאו מהימנים, הכריז בית הדין על ראש החודש והידיעה הופצה באמצעות משואות. השיטה לא תמיד עבדה, בפרט בימים מעוננים, ובית הדין התערב גם בקביעת אורך החודשים.

את השנה מעברים באמצעות הוספת חודש אדר נוסף. הסיבה לכך כפולה: ראשית, לוח העברי הקדום התחיל בניסן, ואדר היה החודש האחרון; שנית, הסיבה העיקרית לעיבור הייתה לוודא שחג הפסח לא ייסוג לתקופת הגשמים, שישבשו את העלייה לרגל לירושלים. לכן התכנס בית הדין מדי שנה בא' בשבט, וערך חישובים אסטרונומיים לצד שיקולים פרקטיים כגון מצב הדרכים אחרי החורף. בט"ו בשבט הוכרז אם השנה תהיה מעוברת, והחודש הבא יהיה אדר א'.

חגיגות ט"ו בשבט: איננו יודעים אם להכרזה נלוו טקס או חגיגה כלשהי. המועד נופל בעיצומם של ימי החורף הגשומים, והדלקת משואה גדולה לשם הפצת הידיעה יכלה לשמש כמוקד למסיבה. נראה שהתאריך היה מוכר ואפילו פופולרי, מכיוון שבהמשך הוא מעורב במחלוקת תיאולוגית-קלנדרית מרה.

רק בשנת 359 קבע הילל נשיא הסנהדרין לוח שנה קבוע, המבוסס על אלגוריתם של אורך החודש הממוצע, בלי צורך בתצפיות ישירות; וכן סדר קבוע לעיבור השנים, ללא צורך בהתכנסות בית הדין.

סוף שנת המס

קוראי הבלוג המבוגרים זוכרים אולי כי פעם, ה-31 במרס היה סוף שנת הכספים, תאריך מלחיץ לעצמאים ולרואי חשבון. ירשנו את המנהג מהבריטים, שאצלם שנת המס מתחילה עד היום ב-6 אפריל, זכר לימים שבהם ציינו את ראש השנה בסוף מרס (הרחבתי על כך בפוסט על ה-1 בינואר). אצלנו, היא אוחדה עם השנה הקלנדרית ב-1987.

כפי שמספר אילון גלעד ב'הארץ' ("אילן יוחסין: מאין הגיע חג ט"ו בשבט?"), בתקופת בית שני, ואולי אף קודם לכך, היה א' בשבט "ראש שנה לאילן", תאריך אדמיניסטרטיבי משעמם שבו החלה שנת המס במגזר האילנות. אבותינו נצטוו לשלם מדי שנה מעשר מהתוצרת החקלאית למימון הוצאות בית המקדש וכוהניו. לכל ענף נקבע "ראש השנה" משלו: א' באלול לבהמות, א' בתשרי לירקות, א' בשבט לאילנות.

בתקופת המשנה התעורר פולמוס נוקב בעניין מועדו של אותו "ראש השנה לאילן", שכדרכם של פלפולי חז"ל, לא נודעה כל משמעות מעשית – בית המקדש חרב מזמן והמעשרות בוטלו. בימי בית שני ראש השנה לאילן חל בא' בשבט, וכך נזכר גם בסיפורו של ר' עקיבא, אך בימי המשנה, נטה העם לציין את החג בט"ו בשבט.

סיבת המחלוקת אינה מוסברת – אולי כי מרבית החגים נופלים באמצע החודש; או שאכן הייתה מסורת כלשהי הקשורה ליום העיבור. הדעות התפלגו כמקובל: בית שמאי המחמירים נטו להיצמד לטקסט המקורי; בית הילל התגמשו – וניצחו. יש טוענים שבית שמאי ייצגו את תושבי השפלה, ובית הילל את ירושלים ואזור ההר הקרים יותר, ולכן העדיפו לדחות את החג.

49895970_2015636201855414_1025051695320662016_n
צילום (גם הצילום הראשי): דובי רומן 

ראש השנה לאילן

גירסת המשנה מציינת שלב חדש ומרגש באבולוציה של ט"ו בשבט. הקשר לאגף מיסוי וכלכלה נותק, וגם יום העיבור לא היה נחוץ עוד לאחר תיקון הלוח הקבוע ופיזור העם בגלות. החג התרחק ממקורותיו הקונקרטיים, וקיבל משמעות רוחנית ומטאפיזית, של הכרת תודה לאל על יצירי כפיו המרשימים והמיטיבים, האילנות.

בגולת בבל, מתעצב אופי החג כשיר הלל והודיה למתנות שמרעיף עלינו האל, בדגש על אילנות ארץ ישראל. נערכות תפילות מיוחדות להצלחת היבול ונאמרים פיוטים לברכת האילן, אך לאכילת פירות אין עדיין זכר.

עם השנים נודדים המנהגים החדשים ומחלחלים לאירופה. בימי הביניים, נאסר על יהדות אשכנז לקיים תענית בט"ו בשבט, שכן זהו יום טוב. ביומני קהילת וורמייזא מהמאה ה-17, מוזכר ט"ו בשבט כיום חופש לתלמידים, שבו מחלקים להם יין שרף ועוגת "לעקאח" – אך לא פירות.

השנים בגולה מתארכות, וכך גם המרחק מארץ ישראל ואילנותיה. את האילן הממשי מחליף עץ מיסטי ומיתולוגי, העץ שאיתו הכל התחיל, עץ החיים (לסיפור המלא: "חנוכה: המנורה והעץ"). הקשר נחשף כבר בסיפור האתרוג של רבי עקיבא, ואנו מוצאים אותו בהמשך בתורת הקבלה, כעץ שעליו תלויות עשר הספירות. בדרך פתלתלה, כאן מתחיל השביל המוביל לט"ו בשבט שלנו.

הפירות מופיעים על השולחן

עדות ראשונה לאכילת פירות בט"ו בשבט מופיעה במאה ה-16. ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת, כותב בשנת 1564 כי ביום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, "האשכנזים נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום".

די מתבקש לאכול מפרי האילן בראש השנה לאילן… איך לא חשבו על זה קודם? לא ידוע לנו  מתי וכיצד נוצר המנהג. נהוג לייחס אותו לר' יצחק לוריא, האר"י הקדוש. הבעיה היא שהאר"י הגיע לצפת רק בשנת 1570, כאשר המנהג כבר היה קיים.

אכילת פירות בט"ו בשבט אינה מתוארת במקורות נוספים, וכבר ראינו שהיא לא הייתה נפוצה. רק במאה ה-18 קרתה המהפכה שהכניסה את הפירות היבשים לכל בית יהודי. במפתיע, זה קרה בזכות דמות ידועה לשמצה, משיח השקר שבתאי צבי, שיהודים דתיים מוסיפים לשמו עד היום את הצירוף שר"י – שם רשעים ירקב.

sabbatai_zevi
שבתאי צבי, מתוך ספרו של תומאס קנן מאמסטרדם (1665)

חג הכופרים

סיפורו המדהים של שבתאי צבי, שנולד בשנת 1626 באיזמיר, גדול מדי לדפים אלה, ולכן נתמקד רק בקשר שלו לט"ו בשבט. צבי כונה בפי מאמיניו "עץ הנחמד בן ישי חי על האדמה", ודמותו התקשרה לאילן הגדול, עץ החיים. כנראה שהוא היה זה שהתקין את סדר ט"ו בשבט, שכלל אכילת פירות, שתיית ארבע כוסות יין, ואמירת דברי תורה, פרקים מספר הזוהר, תפילות וכוונות.

שבתאי צבי שקע בצעירותו בקבלה ובמיסטיקה, לצד סיגופים והזיות. הוא נהג להיתלות באילנות גדולים ולייחס את התגלויותיו לידע קבלי קדום. כך הוסבר גם ט"ו בשבט: "וכל הניצוצות, שנתפזרו על ידינו או על ידי אבותינו, ובעוון אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן, עתה ישובו להתכלל בעוז הדר עץ החיים". נתן העזתי, תלמידו וממשיכו, הרחיק עוד יותר והעמיד את כל השבתאות על קבלת האר"י. עם זאת, ט"ו בשבט אינו מוזכר בכתבי האר"י.

מסורת החג נשמרה עוד דורות רבים בקרב חברי כת ה'דונמה', תלמידי שבתאי צבי שהתאסלמו בעקבות נביאם. ט"ו בשבט החדש יכול היה להישאר נחלתה של כת קטנה ומנודה, אך בעזרת תעלול יצירתי, הוא הצליח להתפשט בקרב כל קהילות ישראל.

הפריצה הגדולה

בשנת 1731 נדפס באיזמיר הספר "חמדת ימים", אוסף אקלקטי של דברי הלכה, פיוטים, דברי מוסר, תיקונים ותפילות, מסודרים לפי חודשי השנה. ביניהם מתואר בפירוט סדר ט"ו בשבט, שנועד לתקן בין השאר את חטא האדם הראשון.

הספר לא הזכיר את שבתאי צבי אף לא ברמז, אך מקורו השבתאי של סדר ט"ו בשבט, לצד עוד סממנים של שבתאות, לא נעלם מעיני הרבנים. הספר נדפס באיזמיר, עירו של שבתאי צבי, ובאופן מחשיד, זהות הכותב לא נודעה. הוא יוחס בין השאר לאחד מתלמידי שבתאי צבי ואף לנתן העזתי עצמו.

כפי שכתב בועז הוס ב'הארץ' ("ראש השנה לאילן, הלא הוא שבתי צבי"), אין ספק שהספר נכתב על ידי שבתאים, "ששאפו לרפורמה קבלית של אורח החיים היהודי, בתקווה לקרב את הופעתו השנייה של שבתי צבי ולהשלים את משימתו המשיחית."

זכרם המר של שבתאי צבי ותנועתו היה עדיין טרי וטראומתי. כמה רבנים פרסמו גילויי דעת נוקבים נגד הספר, והעלו תיאוריות שונות באשר למחברו. בעוד הרבנים מתווכחים, הספר זכה להצלחה רבה, ובייחוד פרק ט"ו בשבט, שיצא בנפרד בקונטרס צנוע בשם 'פרי עץ הדר'. הספרון הודפס בסלוניקי ונפוץ בכל קהילות ספרד ואשכנז, והיה גורם מכריע בהכנסת ט"ו בשבט ללוח מועדי ישראל וביצירת החג המוכר לנו היום.

Tu-Bishvat-Seder
הספר "פרי עץ הדר" הפך לבסט-סלר עולמי והודפס ב-31 מהדורות בוונציה, פיזה, ליוורנו, אמסטרדם, קושטא, סלוניקי, ירושלים, בגדאד וג'רבה (מאוסף הספרייה הלאומית)

הרבנים המשיכו לתקוף את המקורות השבתאיים של הספר, אך לשווא. החג החדש הלך והתפשט, בייחוד בקרב יהודי אשכנז שאימצו בהתלהבות את החג החדש, שבלבו אכילת פירות ארץ ישראל באמצע החורף האירופי. למרות שהפירות היו יבשים, נחבא בהם טעם של שמש ושל מרחקים, של ימים שבהם חיינו בארץ משלנו, ארץ אבותינו.

אם כך, הוחלט להתעלם מהניחוח השבתאי ולהכריז בדיעבד על ט"ו בשבט כמסורת קבלית עתיקה, שנוצרה הרבה לפני זמנו של שבתאי צבי שר"י. על הטענה העיבו שתי עובדות: החג אינו מוזכר בזוהר ובכתבי האר"י; ומחבר "חמדת ימים" הצהיר במפורש שמדובר בחידוש שאינו מצוי בכתבי האר"י.

לרבנים זה לא הפריע, כי בידיהם הייתה הוכחה: בספרו 'ברכת אליהו' (1728), כותב ר' אליהו מאולינובר על ר' משה חגיז, שסיפר כי סבו נהג בט"ו בשבט לאכול ט"ו מיני פירות (בגירסה אחרת, שלושים), וייחס את המנהג לרבי חיים ויטאל, בשם האר"י הקדוש. שרשרת ההוכחות הרופפת סיפקה את הרבנים, וט"ו בשבט חובר רטרואקטיבית לזוהר הקדוש ולענייני הקבלה, שבמרכזם ניצב עץ החיים, הלוא הוא אילן הספירות.

סיפורו של ר' משה חגיז נועד להעלים  את מקורו השבתאי של החג, אך המחקר מגלה כי הוא רק חיזק אותו – הסבא המצוטט, ר' משה גאלנטי, היה ידוע כמאמין של שבתאי צבי!

6c0ad346gw1e36f2quawuj
The Tree of Life, an etching by Athanasius Kircher, Œdipus Ægypticus, 1652

ניצנים של ציונות

ט"ו בשבט החדש הביא מהפך תפיסתי, שאולי תרם לצמיחת הציונות. עד אז, הקשר עם ארץ ישראל היה וירטואלי בלבד – בספרים, בתפילות, בחלומות. עבור יהודים רבים, ירושלים הייתה מקום מהאגדות, לא עיר קיימת וממשית. פירות ט"ו בשבט הפכו את הארץ מרעיון מופשט למשהו שאפשר למשש, להריח, לטעום… פרי זה, שאני נוגס בו, צמח לא מזמן באדמת ארץ ישראל!

כאז כן עתה, הפירות לא הגיעו בהכרח מפלשתינה אלא מטורקיה ושאר חלקי האימפריה העותומנית. העולם עמד בעיצומה של מהפכת סחר בינלאומי, בים וביבשה, שאיפשרה למצווה החדשה, יחד עם הפירות, להגיע לכל קהילה יהודית נידחת.

במאה ה-19, ט"ו בשבט היה כבר חג מבוסס ואהוב על ילדים והורים, אתנחתא מבורכת בין חנוכה לפורים. הוא הפרה את ניצני הרגש הציוני בניכר ובמקביל עלה ארצה עם ראשוני החלוצים, והשתלב בסדר היום החדש-ישן – השיבה לעבודת האדמה.

כך הולכים השותלים

הציונות לא צמחה בחלל ריק, אלא על רקע עלייתן של התנועות הלאומיות באירופה, ומגמה כללית של רומנטיקה ושיבה אל הטבע, שהשפיעה במיוחד על השכבות המשכילות בעולם היהודי. ט"ו בשבט התאים מאין כמוהו לערכי אהבת הטבע והחקלאות של הציונות הצעירה.

tubishvat_pppa
ט"ו בשבט 1949. עיצוב: רות צרפתי

אהבת הטבע, שלימים תהפוך לתנועה לאיכות הסביבה, זכתה בשנת 1872 לחג משלה, Arbor Day, "יום העץ" שנחוג לראשונה במדינת נברסקה שבארה"ב, וכלל אלמנטים של יציאה אל היער ונטיעת עצים. החג אומץ עד מהרה במדינות נוספות בארה"ב ויצא לצרפת, אוסטרליה ויפן.

השמועות על החג הגיעו גם ליהודי מזרח אירופה, שגיירו אותו ואיחדו אותו עם ט"ו בשבט. ברוסיה ערך המורה העברי חיים אריה זוטא טקסי נטיעות עם תלמידיו, ובארץ ישראל נטעו בט"ו בשבט 1884 אנשי יסוד המעלה כ-1,500 עצי פרי. כתב בן המושבה "ועוד ניטע… כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות… הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: וייטע אלוהים גן בעדן…"‏

עם עלייתו ארצה של המורה זוטא (1903), הוא החל לקדם את רעיון הנטיעות במערכת החינוך העברית. כאשר עלתה באסיפה השנתית של אגודת המורים העברים הצעה להנהיג טיולים בחיק הטבע בט״ו באב, הוא שיכנע את המשתתפים שעדיף ט"ו בשבט, ורצוי גם לשלב נטיעות בחוויה. בט״ו בשבט 1907, השתתפו כ-300 תלמידים בנטיעות בביה"ס החקלאי מקווה ישראל – והשאר הוא היסטוריה.

d792d79cd795d799d794-d798d795-d791d7a9d791d798-d7a7d7a7d79c

 

1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

בחלל אינסופי קר וחשוך, חג לו כוכב קטן סביב כוכב גדול פי כמה. הכוכב הקטן, "ארץ" שמו, סובב לו כבר מיליארדי שנים בלי הפסקה, וטוב שכך – שרק לא ייתקע לנו פתאום. הוא מקיף את השמש בתנועה מעגלית רצופה, בלי התחלה ובלי סוף, אבל המוח האנושי מכור לסדר, ולכן הוא סימן בנקודה כלשהי את תחילת השנה: 1 ינואר. למה דווקא היום?

במהלך ההיסטוריה נוצרו לוחות שנה רבים, מהסיני ועד לאצטקי. רובם נעלמו, ואלה ששרדו משמשים לצרכים דתיים וטקסיים ואינם מתקרבים למעמדו של הלוח הגרגוריאני, שמזמן אינו משרת רק את הנוצרים אלא הוא פשוט "השנה האזרחית", ולפיו מציין העולם את תחילת השנה ב-1 בינואר.

הירח, השמש ומה שביניהם

היקום סידר לנו שלושה מחזורים למדידת הזמן: היום, החודש והשנה. לשני הראשונים יש התחלה, אמצע וסוף; עם השנה זה פחות ברור. היום הקצר והארוך ביותר אינם מספקים שיאים דרמטיים, וימי השוויון שביניהם מרשימים אף פחות.

ספירות הזמן הראשונות התנהלו על פי הירח, וניסו איכשהו לגשר על הפער שבין 12 ירחים ובין השנה – שבחוסר התחשבות קוסמי, מוגדרת לפי השמש. כך מתנהלים עד היום הלוח העברי והלוח המוסלמי, עם או בלי ההתאמות הנחוצות.

המעבר ללוח שנה שמשי חייב נקודת התחלה, שנקבעה בדרך כלל באחד המועדים שהזכרנו: היום הארוך או הקצר ביותר, או אחד מימי השוויון. השנה העברית למשל, החלה במקור בניסן, סמוך ליום השוויון האביבי, ועברה לתשרי, הסמוך ליום השוויון הסתווי.

כך התנהלו גם הרומאים הקדומים, שהלוח שלהם התגלגל בסופו של דבר ללוח השנה הגרגוריאני. את הלוח הרומי העתיק קבע על פי האגדה רומולוס, מייסדה של רומא, שגם הוא היה אולי רק אגדה. הלוח הושפע מלוחות יווניים קדומים, שהושפעו בתורם מהלוח הבבלי, אך אלה יישארו מחוץ לסיפור.

Capitoline_she-wolf_Musei_Capitolini_MC1181
רומולוס, רמוס ו"הזאבה הקפיטולינית" המפורסמת, סמלה של רומא. הפסל יוחס בעבר לאומן אטרוסקי בן המאה ה-5 לפנה"ס, אך כנראה נוצק רק במאה ה-12 לספירה. התאומים היונקים לא היו חלק מהפסל המקורי, ונוספו רק במאה ה-15.

הלוח הרומי העתיק, שנקבע סביב שנת 738 לפנה"ס, לא התחיל ב-1 בינואר, מהסיבה הפשוטה שחודש ינואר טרם הומצא. הרומאים אהבו את המספר 10 (X), וכללו בלוח 10 חודשים. השנה החלה בחודש מרס, על שם אל המלחמה; אחריו בא אפריל, על שם אפרודיטה; מאי, על שם מאיה, אחת מהפליאדות, אמו של הרמס והאחראית לצמיחה וגדילה – כיאה לחודש האביב; ויוני, שהוקדש לאלה יוּנוֹ, בת זוגו של יופיטר ואמו של מרס, מלכת האלים והפטרונית של רומא.

כאן נגמרה לרומולוס (או מי שזה לא היה) ההשראה. ששת החודשים הנותרים כונו במספרים: קווינטיליס (החמישי), סקסטיליס (השישי), ספטמבר (השביעי), אוקטובר (השמיני), נובמבר (התשיעי) ודצמבר (העשירי). בהמשך ייקרא החודש החמישי יולי, על שם יוליוס קיסר; והשישי אוגוסט, על שם אוגוסטוס. החודשים האחרונים שמרו על שמותיהם גם לאחר שהספירה השתנתה, ואילו היינו עדיין דוברי לטינית זה היה די מבלבל.

היום הראשון של החודש נקרא Calende משורש שמובנו "לצעוק". בתקופות מוקדמות, נהגו הכוהנים להכריז בקול מגבעת הקפיטול על הופעת הירח החדש ותחילת החודש. לימים הפך ה"קלנד" של ינואר ליום הראשון של השנה, ומכאן נגזרה המילה הבינלאומית "קלנדר" – לוח הצעקות…

עשרה חודשים רומיים קדומים בני 30-31 יום השאירו כחמישים יום נטולי תאריך. זו הייתה "תקופת החורף", זמן ריק ולא מאורגן שאין לנו מספיק מידע עליו. מעט העדויות מגיעות ממקורות מאוחרים וסותרים, ולא ברור מה בדיוק קרה – או לא קרה – בעונה המתה מחוץ לספירה.

הלוח הרומי הרפובליקאי

שיטת "התקופה הריקה" לא כל כך עבדה, ויורשו של רומולוס, המלך השני של רומא נומה פומפיליוס, נאלץ לשדרג אותה. נומה הוסיף שני חודשים, ינואר ופברואר, אבל לא ברור היכן: לפי אובידיוס, אחד נוסף בתחילת השנה והשני בסופה, אך יש גם גרסאות אחרות. ינואר הוקדש ליאנוס, אל ההתחלות והפתיחות; פברואר קרוי על שם פסטיבל פברואה, שבו טוהרו הבתים והמקדשים לקראת האביב.

janus-1 (2)
חודש ינואר נקרא על שם האל יאנוס כפול הפנים, צעיר וזקן בו זמנית, צופה לעבר ולעתיד, לשנה שחלפה ולזו שתיכף תתחיל

גם הסדר החדש לא ממש הצליח, וסביב 600 לפנה"ס קבע מלך רומא החמישי, טרקווינוס, את הלוח הרפובליקאי, שהיה קצת יותר מסודר. גם בלוח החדש חסרו עשרה ימים לשנה מלאה, ולכן הושחל מדי שנתיים-שלוש חודש קצר נוסף בסוף פברואר.

בסרבול אופייני, חודש האקסטרה הושתל אחרי ה-24 לפברואר, וימי החודש הנותרים הודבקו לסופו. פברואר הועבר למקומו הנוכחי, אחרי ינואר, רק בשנת 452 לפנה"ס.

הרפורמות לא מצאו חן בעיני כוהני המקדשים, שהמשיכו לציין את החגים לפי הלוח המיתולוגי הקדום, ולחגוג את תחילת השנה ב-1 במרס. רק באמצע המאה השנייה לפנה"ס, התקבע סופית ה"קלנד" של ינואר כתחילת השנה, מכיוון שביום זה התמנו הקונסולים והחלה מחדש ספירת השנים.

ההחלטה על הוספת החודש הייתה בידי הפּוֹנטִיפֶקס מקסימוס, הכהן הראשי שמונה על ידי הפוליטיקאים, מה שהזמין לחצים ושחיתויות. החודשים נוספו על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים ללא קשר לעונות השנה, והלוח יצא עד מהרה מסינכרון. מכיוון שהוספת החודשים נעשתה ללא שיטה ולעתים ללא הודעה מוקדמת, רחש ברחבי האימפריה בלגאן קלנדרי שגרם אף לשיבושים טרגיים, כמו בעת המלחמות הפוניות.

הקיסר עושה סדר

כאשר יוליוס קיסר עלה לשלטון השנה כבר הייתה בסחרור גורלי, אורכה השתנה ללא הרף והקשר בין החודשים ובין עונות השנה אבד. קיסר מינה את עצמו לפּוֹנטיף העליון, הממונה בין השאר על קביעת התאריך, וגילה ששיטת החודש הנוסף פשוט לא עובדת.

בין מסעי קרב לרומן עם קליאופטרה, מצא הקיסר זמן לראיין חכמים ומלומדים ברחבי האימפריה וללמוד אודות לוחותיהם של הפרסים, המצרים והיוונים. עם שובו לרומא, בשנת 46 לפנה"ס, הוא אסף את מיטב הפילוסופים והמתמטיקאים והטיל עליהם למצוא פתרון טוב יותר.

julius-caesar-bust
יוליוס קיסר, מייסד הלוח היוליאני שנרצח באידיו של מרס, בדיוק לפי הלוח

הפתרון חייב צעדים קיצוניים, כמו מתיחת שנה אחת ל-445 ימים (!) כדי לחזור למסלול. ב-1 בינואר לשנת 709 לספירת הרומאים, 45 לפנה"ס, הושק הלוח היוליאני שהצריך רק הוספת יום בפברואר מדי ארבע שנים. הלוח הושלט בצו קיסרי ברחבי האימפריה, והתפשט בהמשך לכל אירופה ולשאר העולם.

למרות ההצלחה, גם הלוח היוליאני לא היה מספיק מדויק, ובשנת 1582 הוא הוחלף בלוח הגרגוריאני (שעליו הרחבנו בפוסט אחר). קינים של התנגדות שימרו פה ושם את הלוח היוליאני עד לראשית המאה ה-20, וכמה מהם שורדים עד היום בכנסייה האורתודוקסית, ובמפתיע גם בקרב שבטים בֶּרבֶּרים בצפון אפריקה.

במקומות שבהם עדיין מציינים את השנה החדשה לפי הלוח היוליאני הישן, כמו ברוסיה, היא נקראת "השנה החדשה הישנה"…

רומי ונצרת

כמה עשרות שנים לאחר מותו של קיסר ייוולד בפרובינציה נידחת של האימפריה הרומית תינוק, שבבגרותו יעצבן את הנציב המקומי ויוצא להורג. תוך פחות מ-400 שנה, יורשיו ישלטו ברחבי האימפריה לשעבר.

הנוצרים הראשונים לא ששו לאמץ את לוח השנה של הרומאים, שצלבו את ישו וזרקו נוצרים לאריות. הם קבעו את חג הפסחא לפי הלוח העברי, וציינו את השנה החדשה בכל מיני מועדים – רק לא ב-1 בינואר: ב-25 בדצמבר, יום הולדתו של ישו; ב-1 במרס, לפי השיטה הרומית הישנה; 25 במרס, חג הבשורה; או בפסחא.

הכנסייה הנוצרית לא חיבבה את הלוח היוליאני, והתנגדה לציון ראש השנה דווקא בינואר, הקרוי על שם אל פגאני. חגיגת ה-1 בינואר נחשבת לכפירה, ובוטלה רשמית (!) על ידי הכנסייה, במועצה השנייה של טור (Council of Tours) בשנת 567. המועצה הבאה, בשנת 755, הגדילה לעשות והציעה להתחיל את השנה בפסחא.

הנוצרים הצדקנים התנגדו לחגיגות ינואר מסיבה נוספת: זהו זמן ה"יוּל" (Yule), ההילולה הפגאנית של אמצע החורף, שנחגגה בצפון אירופה הרבה לפני הולדת ישו. במאה השביעית, מזהיר אליגיוס הקדוש את הפגאנים של הארצות הפלמיות מפני מנהגים נלוזים בראש השנה, כמו החלפת מתנות ושתייה לשוכרה.

המאבק לא הצליח. קשה היה לעקור את המנהגים הישנים, והם השתלבו בחגיגת הקריסמס המסורתית שנמשכה שנים עשר יום. ליל ראש השנה פשוט הפך לאחד משלושת החגים הנכללים בה, בין קריסמס וחג ההתגלות (Epiphany), הנחגג בלילה השנים עשר ומציין את הגעת האמגושים, שלושת מלכי המזרח, לחלוק כבוד לרך הנולד. כך הוכשר גם מנהג חלוקת המתנות, בטענה ששלושת המלכים הביאו לישו מתנות.

Twelfth-Night-Pub-21-copy-696x435
"הלילה השנים עשר, או כטוב בעיניכם", קומדיה של חילופי זהויות, מגדר ותפקיד מאת ויליאם שייקספיר, נכתבה במיוחד לחגיגות הלילה השנים העשר,שהיו ידועות כזמן של שמחה ופריקת עול.

עם השנים התקבע מעמדו של ה-1 בינואר, אך לא בכל מקום. במדינות פרוטסטנטיות המשיכו לציין את ראש השנה בחג הבשורה (Lady Day, Feast of the Annunciation). ה-25 במרס – שבו בישר המלאך למרים בת ה-16 כי היא הרה – נופל בסמוך ליום השוויון האביבי ולראש השנה הרומי הקדום, מה שתרם לשמירת המסורת. בבריטניה ובמושבותיה, ראש השנה של מרס בוטל בצער רב על יד הפרלמנט רק בשנת 1753. באותו מעמד אומץ באיחור ניכר גם הלוח הגרגוריאני, שלא התקבל באהדה במרחב הפרוטסטנטי.

טוויסט בעלילה

כאמור, ניסיונתיה של הכנסייה להילחם בראש השנה עלו בתוהו, עד שבשלב מסוים היא נהגה על פי הכלל הידוע "If you can't beat them, buy them" – היא פשוט ניכסה את החג לעצמה. ה-1 בינואר קיבל מובן חדש ומפתיע: יום ברית המילה של ישו התינוק!

לפי לוקאס, "ויהי במלאת לנער שמונה ימים ויימול ויקרא שמו ישוע". ישו נולד ב-25 בדצמבר ונימול ב-1 בינואר. ביום זה הוא נקרא בשמו, והקיז בפעם הראשונה את דמו – למעננו.

למרות שהחשבון פשוט, לקח זמן רב עד שמישהו עשה את הקישור בין ראש השנה הרומי ובין יום הברית. רק במאה השביעית הכריזה הכנסייה האורתודוקסית המזרחית על ה-1 בינואר כ"חג מילת המושיע", וציוותה כי מעתה יבלו את כל ליל ה-31 בדצמבר בשירת מזמורי תפילה, ולא בריקודים, שתייה ומעשי שטות.

לא בטוח שזה היה רעיון טוב. לא חייבים להזכיר את ברית המילה, מסימניו של היהודי השנוא, דווקא באמצע חגיגות החורף העליזות, ומייד לאחר השמחה על הולדת ישו. לא חייבים גם לדחוף לפנים את העובדה המצערת שישו, מה לעשות, היה יהודי.

המיתוג החדש לא נקלט, ולקח שבע מאות שנים נוספות עד שהחלו לציין את החג במתכונת זו גם ברומא, ורק בשנת 1568 הוא נכלל רשמית בלוח הליטורגי של הכנסייה הקתולית, בתור "חג מילת המושיע ו[היום] השמיני ללידה". בהמשך נעשו ניסיונות לקדם חג חלופי בשם "יום השם הקדוש", שמדגיש את המימד הרוחני של הברית במקום את קיצוץ העורלה.

עברו עוד ארבע מאות שנים של אי נחת, ובלוח הרשמי של הכנסייה לשנת 1960, ה-1 בינואר הפך בלי הסברים ל"שמיני להולדת ישו" בלבד. חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות שמרו על שם החג, ובחלקן הוא הוחלף ביום השם הקדוש.

הניסיון לא תפס. מעטים מהמיליארדים שיתנשקו הלילה בחצות יודעים שהם חוגגים בעצם את חיתוך עורלתו של ישו הפעוט. הם גם לא רוצים לדעת.

אז במקום להתעסק בבולבול של בייבי ג'יזוס, נזכור בהוקרת תודה מלך עם שם משעשע, נומה פומפיליוס, שבזכותו אנחנו פותחים את השנה החדשה בינואר, החודש של האל יאנוס כפול הפנים, המביט קדימה ואחורה, לעבר ולעתיד, לחדש ולישן (בהולנד מכונה ליל ה-31 בדצמבר oud en nieuw, "ישן וחדש").

ה-1 בינואר הוא חגו של יאנוס, האל הקדום ביותר בפנתיאון הרומי, הכאוס שממנו הכל נולד. יאנוס ממונה על התחלות, שערים ודלתות, מעברים ופתחים, זמן, דואליות, וסופים גם – שכל אחד ייקח מה שמתאים לו מכל אלה.

שתהיה שנה אזרחית נפלאה לכולנו!

חנוכה: המנורה והעץ

חנוכה: המנורה והעץ

הפוסט הזה אינו עוסק בחנוכייה עצמה, אלא מנסה לחשוף את המקור המפתיע שלה, שהועלם והוכחש אלפי שנים. המסע ייקח אותנו לבית המקדש ולגן עדן, ויכלול אפילו קפיצה לסין. נא להדק חגורות.

היסטוריה מקוצרת של החנוכייה

החנוכייה "הקלאסית" שכולנו מכירים היא לא כל כך קלאסית. אפילו שמה מופיע לראשונה רק בשנת 1897 בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה. יש אומרים כי זו הייתה בכלל המצאה של אשתו חמדה, ולכן הוא לא כלל אותה במילונו. עד אז היא כונתה "מנורת חנוכה" או פשוט "מנורה".

הדלקת נרות אינה מוזכרת בסיפור המקורי שבספר מכבים א'. אחרי ניצחון החשמונאים וטיהור המקדש, חוגגים את חנוכת המזבח שמונת ימים, "ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים". לפיכך מצווה כל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום כ"ה בכסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה. אין הנחיות כיצד לחגוג, אך זה לא קריטי; ספרי המכבים לא נכללו בתנ"ך וזו אינה מצווה רשמית.

המספר שמונה נקבע בהקבלה לשמונת ימי חג הסוכות (כמסופר בפוסט שמחת בית השואבה). במהלך המרד, סוכות לא נחגג במקדש, והחג החדש שימש מעין פיצוי.

זה היה עוד חג של חורף

מנהגי החג כללו הדלקת נרות שמן במשך שמונה ימים. במקדש ניצבה אמנם מנורה מרשימה מזהב טהור, אך היו לה רק  שבעה קנים ואין מצב שהיא שימשה להדלקת שמונה נרות. את נרות החנוכה הדליקו בבית, בטקס פרטי.זה היה חג ביתי ומשפחתי כפי שנשאר עד היום, וכמו כל חג, היו לו מקורות קדומים.

קוראי הבלוג מכירים את חיבתי להסברים קוסמולוגיים, וגם חנוכה לא יקופח. החג נופל סמוך ליום הקצר ביותר בשנה, שבו נערכות בכל העולם חגיגות של אור ואש, מדיוואלי ועד קריסמס. חג החנוכה התלבש על מסורת פגאנית קדומה וקיבל משמעות חדשה.

האגדה על נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים, מופיעה רק חמש מאות שנים מאוחר יותר. במחלוקת בין בית שמאי ובית הילל, אם להדליק ביום הראשון שמונה נרות ולהחסיר אחד בכל יום או להיפך, ניצח בית הילל.

חנוכייה לי יש

בתחילה הדליקו פשוט שורה של נרות שמן. רק בימי המשנה, יחד עם האגדה על פך השמן, מופיעה מנורה מיוחדת לחנוכה, עם כד חרס שמנמן ושמונה פתחים לפתילות. במאה ה-13 נולדת בספרד חנוכיית המתכת המורכבת מפס ועליו שמונה גביעים, וגב מעוטר ששימש לתלייה על הקיר, הדגם המקובל ביהדות המזרח.

במהלך רוב ההיסטוריה, מנורת החנוכה לא ניסתה לחקות את מנורת המקדש, למרות שצורתה הייתה מוכרת היטב. האיור המוקדם ביותר שלה הוא מסביבות 40 לפנה"ס, על מטבע ברונזה של עשר אגורות של המלך החשמונאי האחרון, מתתיה אנטיגונוס. מנורות דומות מופיעות במערות קבורה מתקופת המשנה ובבתי כנסת עתיקים, ומעטרות אובייקטים יהודיים בכל הדורות.

עם זאת, המשנה אוסרת על עשיית חיקויים לכלי המקדש: "לא יעשה אדם … תבנית מנורה כנגד מנורה". הפוסקים נחלקו אם האיסור תקף לכל מנורה או רק לרפליקה מדויקת בת שבעה קנים, אך בפועל הוא מנע את אימוץ המודל לצרכי החנוכה.

view_51701
חנוכיית נחושת מהדגם הספרדי, שעליה חרוטה מנורה, המאה ה-18 או ה-19, איטליה

מהפכת המנורה

המהפכה מגיעה במאה ה-17, עם המצאת השמש. בתחילה הוא סתם נר נוסף שעומד בצד, אך הגדלת מספר הנרות לתשעה פותחת אפשרויות עיצוב חדשות. כעת ניתן לייצר דגם חנוכייה סימטרי – בדומה למנורת המקדש!

דגם המנורה מופיע במאה ה-18 בפולין ובגרמניה וכובש את יהדות אשכנז. ניתן לקשור את ההופעה המחודשת לתהליכי התחדשות וחילון של יהדות אירופה, לרבות התעלמות מהאיסור על עשיית מנורה. חזרתה של המנורה, המסמלת את ימי התהילה של מקדש שלמה ושל בית שני, ואת החלום לחזור אליהם ביום מהימים, מבשרת אולי את ניצני הציונות.

arch_of_titus_menorah_22
באירוניה היסטורית, תבליט המנורה שעל שער טיטוס, המודל האיקוני שאומץ לסמל מדינת ישראל, הוא סמל התבוסה והחורבן. יתר על כן, הבסיס המשושה שמופיע בסמל, מבוסס על טעות. המנורה המקורית ניצבה על שלוש רגליים, וכך היא מופיעה בעשרות תבליטים עתיקים. והרומאים ארזו את הבסיס במסגרת עץ שבה השחילו מוטות לצורך נשיאת השלל בתהלוכת הניצחון. המוטות נראים בתבליט.

מנורה או עציץ?

החנוכיות החדשות כללו שפע מוטיבים מהצומח, פרחים, ניצנים וענפים, בהשראת מנורת המקדש המקורית. המנורה בנויה כעץ, עם גזע וענפים היוצאים ממנו, ומעוטרת בשלל דימויים פרחוניים: "גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ … שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח…" וכך זה ממשיך, עם עוד גביעים משוקדים (כמו פרח השקדייה), כפתורים ופרחים.

view_59723
חנוכיית כסף מצוייצת ופרחונית (כולל ציפור!), לבוב, אוקראינה, 1870
sage-looks-like-menorah
יש סברה כי צמח מרוות ירושלים שימש כהשראה למנורת המקדש. זה צמח לא מרשים במיוחד שגובהו פחות ממטר, ששימש כצמח מרפא. יש הקושרים את השם "מרווה" להר המוריה. שמו הלטיני של הצמח, Salvia, נגזר מ-Salvere, "להושיע", ויכול לרמז על קשר לרפואה – או לישו.

מחבר ספר שמות מצמיח שפע ניצנים ופרחים על ענפי המנורה, כדי להסוות את העובדה שהיא לא הדבר האמיתי. המנורה היא תחליף – ובעצם גם המשך – של העץ הקדוש ששכן בתוך המקדש. אולי אותו עץ ששכן פעם בתוך הגן.

עץ הדעת ועץ החיים

מחבקי עצים היו אבותינו. באינספור סיפורי בריאה, מאוסטרליה ועד לאמריקות, מופיע עץ פלאי כלשהו – עץ החיים, עץ הדעת, עץ העולם. עצים מרשימים כמו אלוני הבשן וארזי הלבנון, או מעניקי חיים, כמו התמר והזית. העץ הוא אלוהות טובה ומזינה, וגם דגם קוסמולוגי של העולם, מהשורש עד לצמרת. בכל מקום שבו צמח עץ ענק וחסון, מאריך ימים מעבר לזיכרון האנושי, פרחו בצילו אגדות ומיתוסים.

גם אצלנו, העץ מופיע ברגע המכונן, בתחילת הכל. העץ מופיע בשנייה משתי הגרסאות לבריאת העולם, שהיא דווקא הקדומה יותר. הסיפור הראשון הוא תיאוריה רציונלית, פרה-דרוויניסטית, ניסיון מפואר להכניס סדר בשפע היצורים, הצמחים ותופעות הטבע הסובבות אותנו. זה אינו מיתוס, אלא שיעור בהיסטוריה של הטבע על פי מיטב הידע של המאה החמישית לפנה"ס.

הסיפור השני הוא מיתוס עתיק יומין, פרוע ויצרי, עם חיות מדברות, בני אדם חוטאים ואלים זועמים. מיתוס כמו שמיתוס צריך להיות. ובלב הסיפור, בלבו של הגן שבו הכל קורה, עומד לו עץ.

איזה עץ? שאלה טובה. כולם יודעים שבגן היו שני עצים, עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, אבל מאז שחוקר המקרא הגרמני קארל בודה טען ב-1893 שבסיפור המקורי היה רק עץ אחד, נראה שאכן יש בעיה בטקסט.

עץ החיים מופיע בסיפור רק פעמיים, בתחילתו ובסופו, ובשתיהן הוא נראה לא במקום. הוא מופיע פעם אחת לרגע אחרי שאלוהים נוטע גן בעדן, שם בו את האדם אשר יצר והוא מצמח מן האדמה "כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". 

הפסוק קטוע והסוף פתוח. לטענת בודה, כי זו הדבקה גסה. במקור היה רק עץ אחד, עץ הדעת טוב ורע, והסיפור עוסק רק בו. זהו "העץ אשר בתוך הגן".

 "בתוך הגן" לא בא לציין שהעץ נמצא בתוך הגן; זה מובן מאליו.  "תוך" הוא "אמצע". העץ מצוי במרכזו של הגן, הוא לב לבו.

מכאן ואילך, לאורך שני פרקים, עץ החיים אינו קיים. האיסור נוגע רק לעץ אחד: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת."

בפרק הבא, המגולל את סיפור הנחש, הפיתוי והעונש, יש רק עץ אחד, ואין צורך לקרוא בשמו. האישה – שגם לה עדיין אין שם – מכנה אותו "העץ אשר בתוך הגן"; לאלוהים, זהו "העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו".

בסוף הסיפור, לאחר שאלוהים מקריא לעבריינים את גזר דינם – ומגלה צד רך ומפתיע כשהוא עושה לאדם ולאשתו כותנות עור ומלבישם – מופיעה פיסקה חדשה, רק שלושה פסוקים, שאילוצי עריכה, או סתם רשלנות, חושפים את חוסר שייכותה.

בפסוק הראשון חוזר עץ החיים הנשכח: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם." הפסוק אינו מתחבר לרצף הסיפורי, וגם הסגנון חריג: אלוהים מדבר בגוף רבים, "ממנו", כפי שעשה רק פעם אחת ובסיפור אחר: "נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו."

דקה לסיום היא מיקום משונה להציג בפעם הראשונה את העילה לעלילה. זה גם לא עומד במבחן ההיגיון. כבר בכיתה בי"ת, שאלתי את המורה למה הם לא אכלו קודם מעץ החיים. גם היא לא ידעה.

הפסוק הבא הוא שורת הסיום של הסיפור הקדום: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם". כמה פסוקים לפני כן נאמר, "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ." הפסוק שייך לסיפור; אלה שלפניו ואחריו, פחות.

ואז מופיע סוף נוסף, אלטרנטיבי: "וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

אלוהים שילח את האדם מגן עדן בפסוק הקודם, למה לגרש אותו שוב? ולסיום, אזכור נוסף של עץ החיים לחיזוק. שני הפסוקים נועדו למטרה אחת: לספק סיבה לעץ החיים, שאינו קיים בסיפור.

לפי החוקר דיוויד קאר, יש שלושה רבדים לסיפור: סיפור הבריאה המקורי, החיובי, ובמרכזו העץ בתוך הגן; סיפור של בריאה ונפילה סביב עץ הדעת; ורובד מאוחר שבו הושתל עץ החיים.

Sanxingdui
סנשינגדוי הוא אתר ארכיאולוגי ליד צ'נגדו (סין), שבו התגלתה תרבות מדהימה ועשירה מהמאות 11-12 לפנה"ס, לא דומה לשום דבר אחר, קרוב או רחוק. בין שפע הממצאים עץ מיתולוגי מברונזה בגובה 4 מטר, שמענפיו תולים פרחים מסתוריים ופירות אסורים, יצורים מכונפים ואולי גם נחש.

חברים עוד מגן עדן

הכרובים שהצטרפו ברגע האחרון, מקפיצים אותנו למקום אחר, שבו נפגוש מחדש כמה מגיבורי הסיפור. המקרא מנסה לצייר את המקדש כמקום ללא פסלים ודימויים פיזיים, כיאה לדת אבסטרקטית עם אל חסר גוף ופנים. המציאות הייתה הרבה יותר צבעונית.

במקדש היו כמה וכמה פסלים, ביניהם הכרובים – יצורים מכונפים שזהותם אינה ידועה. כמפורט בהוראות המשכן בספר שמות, הם היו עשויים מעץ זית מצופה זהב, גובהם עשר אמות (כ-4.5 מטר), והם סוככו בכנפיהם על ארון הברית.

במקדש שכן עוד חבר מוכר: הנחש. בסוף תקופת המלכים, המלך חזקיה עושה את הישר בעיני ה': "הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת, אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ, נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' יח). אין לדעת אם זהו אכן אותו נחש שיצר משה למטרות רפואיות (במדבר כא), או נחש אחר מפולחן קדום שזכרו שרד איכשהו בסיפור גן עדן.

זה סיפורה של המנורה ולכן לא ניכנס לתפקידו של הנחש בסיפור, ועל קשריו עם לחווה – שמקור שמה אינו "אם כל חי" כגירסת המקרא, אלא "חיווא", נחש בארמית. פעם אחרת.

לצד הכרובים והנחש, נכח במקדש גם העץ. חזקיה כורת את האשרה, פועל שמיוחד לעצים (ולראשים). את האשרה עבדו בתור עץ קדוש, או פסל בדמות עמוד עץ.

תושבי הארץ המקוריים עבדו עצים קדושים, ביערות ועל הגבעות. מאוחר יותר, נוצרו ייצוגים סמליים שלו, כפסלים ותבליטים. העץ שעמד במקדש היה אולי דגם מופשט וסימטרי של גזע וענפים, שממנו התפתחה המנורה – שנועדה להחליף אותו. בבית המקדש הראשון שניהם עדיין כיכבו במקביל. בסיבוב השני נותרה רק המנורה. עד שגם היא נלקחה לרומא.

עץ הדעת המקורי

תרבויות המזרח הקדום היו משופעות בעצים קדושים. למצרים העתיקים היה עץ שיטה קדוש, עץ החיים שממנו נולדו כל האלים. שמו המלא היה "עץ החיים והמוות", למען הבהירות. עם או בלי קשר, גם המקרא מצווה לבנות את המשכן וכליו מעצי שיטים.

Ashur
אצל האשורים מופיע בתבליטים רבים עץ מסוגנן ומוקף במלאכים, שהמלך סוגד לו.

עץ מעניין מופיע במיתוס של אִינָנָה, האלה הגדולה של השומרים, "אִינָנָה ועץ החוּלוּפּוּ". לאחר שהעץ נעקר בסערה מגדת הנהר, אִינָנָה אוספת אותו ושותלת אותו בגנה הקדוש, בתקווה להכין ממנו כס מלכות ומיטה.

אך על העץ משתלטים הנחש (!), הנשר המיתולוגי אנזו והשדה ליליתו, האם הקדומה של לילית שלנו. הם משתכנים בתוך העץ ומביאים את אִינָנָה לידי דמעות. היא פונה לאחיה האהוב אוּתוּ, אל השמש, אך הוא מסרב. גילגמש שומע את בכייה ונחלץ לעזרה. הוא שוחט את הנחש, מבריח את הנשר ואת ליליתו, עוקר את העץ ובונה לאִינָנָה את חלומה: כס מלכות ומיטה מעץ החולופו.

b5b7a20b59c2915e6e77568bce53d054
מימין לשמאל: גילגמש, עץ החולופו (שימו לב לקירבה העיצובית למנורה), אִינָנָה ומאחוריה הנחש

זוהי גירסה די רחוקה משלנו. הגיבורים שם: אִינָנָה קשורה לחווה; לילית מופיעה בגרסאות חלופיות של סיפור הבריאה; יש גם עץ ונחש – אך הסיפור עצמו אינו דומה.

מוטיב קרוב יותר מופיע במיתוס נוסף, "אִינָנָה ואוּתוּ", המסביר כיצד הפכה אִינָנָה לאלת האהבה. אִינָנָה חפצה ללמוד מהו סקס. היא מגייסת את אחיה אוּתוּ, שהפעם נעתר לה, והם יורדים יחד לעולם התחתון, עולם המתים הקודר שבו צומח עץ פלאי שאכילת פריו תגלה בפניה את כל סודות המין. היא אוכלת מהפרי – ויודעת.

אינני דובר שומרית, אך בעברית מין וידיעה כרוכים זה בזה מאז שאדם ידע את חווה אשתו. לפי המיתוס (ופרויד), פרי עץ הדעת, הפרי האסור, הוא המין.

העץ הנדיב

בגן העדן המקורי היה רק עץ אחד, והנחש הוא הגיבור הטוב המשיא את העצה הנכונה: אכלי חביבתי מפרי עץ הדעת ואל תפחדי, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע". מה רע בלפקוח עיניים? לדעת מה טוב ומה רע?

בזכות הפרי האסור זוכים בני האדם בדעת ובמוּדעוּת, ולפי הגירסה השומרית, גם בחדוות המין. עד אז הם היו סוג של קופים, מקפצים בין עצי הגן ללא מחשבות וללא דאגות, אולי גם ללא סקס. על כל אלה עלינו להודות לעץ הנדיב. ולנחש.

בזכות העץ נהיינו חכמים, יצורים מיניים, בני אדם. לכן עבדו אותו אבותינו, בטבע ובמקדש. זו הייתה אחת האמונות הפגאניות שאותן ביקשו הכוהנים לעקור מן השורש, תרתי משמע. זה לא היה קל, יש הרבה עצים ביער.

הנביא הזועם ירמיהו לא אהב עצים: "הֲרָאִיתָ, אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל; הֹלְכָה הִיא עַל-כָּל-הַר גָּבֹהַּ, וְאֶל-תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן–וַתִּזְנִי-שָׁם … וַתְּפַזְּרִי אֶת-דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים, תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן."

בפולחן שנעשה "תחת כל עץ רענן", מוזכרים האשרים, המקבילה הזכרית של האשרה. האם אמות אמותינו באו לעץ המקודש כדי לעשות סקס עם כוהני אהבה? האשרים מתוארים גם ככהנים נשיים ומאופרים. יתכן שהיו אלה בכלל אבותינו שחגגו סביב הגזע עם אבות אחרים?

המלחמה באשרים נמשכת בכל תקופת המלכים, שוב ושוב כורתים, גודעים וקוצצים אותם, ואצל המלך הבא צריך לעשות זאת שוב. אך בסוף גוברת ידה של הדת הממוסדת. העצים יורדים מגדולתם והופכים למטאפורה. אחרי מאות שנים, הכוהנים רושמים ניצחון. בימי בית שני נשארת רק המנורה.

By Hanay - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23042838

By Hanay - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23042838
בית הכנסת העתיק במגדלא, מסוף בית שני, הקדום ביותר שנמצא בגליל. במרכזו ניצבה אבן גיר מרובעת ומעוטרת בכל צדדיה, כדגם סמלי של בית המקדש. בצד המערבי חרוטה המנורה עם שלוש רגליים, ובאחרים – עצים בעיצוב דומה למדי.

המנורה והעץ

עמוק בפנים, אנחנו כנענים. למרות סיפורי יציאת מצרים וכיבוש הארץ, כנראה שהיינו כאן כל הזמן, אחים לאמורים ולאדומים, לארמים ולערבים וכל השאר. שפתם היא שפתנו, בשינויים המתבקשים מהזמן שעבר; דמם הוא דמנו, בתוספות המתבקשות מהמרחקים שעברנו; ומורשתם נטועה בספר הספרים, הדנ"א התרבותי שלנו.

אבות אבותנו הכנענים הורישו לנו את העץ הקדוש שלהם, שהתגלם במנורה, ולבסוף – בחנוכייה. בכל פעם שאנחנו מדליקים את נרות החנוכה, אנחנו משחזרים לרגע את המסלול הזה – בחזרה לאירופה, לרומא, לירושלים, ואל עץ אחד פלאי שעמד בבית המקדש והזכיר לכולם את המקום שבו הכל התחיל, גן העדן. מקור העולם.

5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

ה-5 באוקטובר 1582 הוא אחד התאריכים המיוחדים בהיסטוריה: לא קרה בו כלום. למעשה, אין תאריך כזה, ולא רק יום אחד – עשרה ימים שלמים נמחקו בין לילה מלוח השנה!

איך זה קרה?

הבעיה עם אורך השנה

המהפכה החקלאית הביאה עמה מהפכה נוספת, מהפכת הזמן. במשך מאות אלפי שנים העולם הסתדר עם ספירת זמן המבוססת על מחזור הירח, אבל מעתה זה לא הספיק. כדי לדעת מתי לזרוע ומתי לקצור, היה צריך לעבוד לפי שנת השמש, ולשם כך נדרש חישוב מדויק של אורך השנה, אתגר לא פשוט לידע ולטכנולוגיה של התקופה. קל היה להגיע למספר עגול, כמו 364 ימים שמתחלקים יפה לארבע עונות, אבל זה היה רק בערך.

בחוסר התחשבות אופייני, מי שתיכנן את היקום לא דאג שהיום, החודש והשנה יסתנכרנו למספרים שלמים. הירח משלים סיבוב ב-27 ימים ושליש (בערך), והארץ מקיפה את השמש ב-365 ימים ורבע (בערך). לוח השנה היוליאני, שנקבע ב-45 לפנה"ס על ידי יוליוס קיסר, הסתפק ברמת הדיוק הנ"ל, וקבע שנה בת 365 ימים בתוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. אבל גם זה היה רק בערך.

הסטייה היא רק 11 דקות וקצת, אבל במהלך השנים ההפרש הצטבר לפיגור רציני. אבותינו אמנם לא ידעו את הסיבה, אבל הם בהחלט ידעו שיש בעיה. ביום הקצר בשנה, ה-21 בדצמבר, השמש אמורה לזרוח בנקודה הצפונית ביותר על האופק, וביום הארוך ביותר, ב-21 ביוני – בדרומית. ככל שהלוח יצא מסינכרון, התאריך התרחק מהיום עצמו. אחרי כמה מאות שנים, הפער הגיע כמעט לשבוע.

ולמה זה היה כל כך חשוב? כי בדיוק באמצע הדרך בין היום הקצר והארוך, נופל יום השוויון האביבי, ה-21 במרץ, זמן קריטי לחישוב מועד הפסחא.

מתי מגיע הפסחא?

למרות הדמיון בשם ובתזמון, הפסחא אינו פסח. הנוצרים אינם חוגגים את יציאת מצרים, אלא את תחייתו של ישו ועלייתו השמיימה. האירוע המשמח קרה שלושה ימים אחרי הצליבה,שהייתה למחרת סדר פסח, הידוע גם בשם "הסעודה האחרונה".

במאות הראשונות לנצרות, חגגו את הפסחא ביום צליבתו של ישו, י"ד בניסן לפי התאריך העברי. השיטה כונתה בשם לטיני ארוך Quartodecimanism, שפירושו בערך "ארבע-עשריזם". זרמים אחרים בנצרות העדיפו לחגוג את תחייתו של ישו ולא את צליבתו, ועשו זאת ביום א' הראשון שאחרי הפסח העברי. לשיטתם, ישו נצלב ביום שישי ומכאן שתחייתו חלה ביום ראשון.

השיטות השונות גרמו לסכסוכים ולמחלוקות בין חסידי הדת הצעירה. יתר על כן, כל השיטות חייבו לברר אצל היהודים מתי פסח, וככל שהנצרות התרחקה מהלבנט לא תמיד היה קל למצוא יהודי זמין בסביבה. בכלל, הצורך להסתמך על היהודים המקוללים היה לצנינים בעיני אבות הכנסייה,שגם לא התלהבו מהלוח העברי הפרימיטיבי למדי בהשוואה ללוח היוליאני המשוכלל.

בשנת 195 האפיפיור ויקטור הראשון אסר על השימוש בשיטת ה-14 ונידה את מי שהתעקש לדבוק בה. הקשר עם היהודים והלוח שלהם נותק בהדרגה, ובמרכזים המובילים של הכנסייה, אלכסנדריה ורומא, התגבש קונצנזוס: את הפסחא חוגגים ביום א' הראשון, שלאחר הירח המלא הראשון, שאחרי יום השוויון האביבי.

אבל העולם הנוצרי היה רחב וגדול, ובמקומות שונים המשיכו לחגוג לפי שיטות אחרות ולהתקוטט. בשנת 325 התכנסו שלוש מאות בישופים מרחבי שתי האימפריות הרומיות, המערבית והמזרחית, לוועידה האקומנית הראשונה, ועידת ניקיאה, במטרה לעשות סדר בעיקרי האמונה, לרבות קביעת מועד הפסחא.

462px-the_first_council_of_nicea
ועידת ניקיאה הראשונה, שנת 325

הוועידה החליטה שלא להחליט, והודיעה כי המועד ייקבע מדי שנה על ידי הפטריארך של אלכסנדריה. גם ללא החלטה רשמית, התקבע הכלל לפיו הפסחא יחול תמיד ביום א', ותמיד אחרי יום השוויון האביבי (21 במרץ).

חוסר הבהירות של ההחלטה, והצורך בשילוב מורכב בין מחזורי השמש, הירח והשבוע, הולידו מדע חדש שנקרא בלטינית computes, "חישוב", האב הקדמון של ה-computer שעליו אני מקליד. נזירים טרוטי עיניים בילו שעות במילוי טבלאות מסובכות בניסיון למצוא את האלגוריתם הנכון, והנושא עלה מחדש בכל כינוס תיאולוגי. לפעמים נראה היה שהם עלו על מחזוריות כלשהי – של 19 שנים, של 84 – אך גם אלה לא עבדו לאורך זמן. הלוח הדתי והלוח האמיתי המשיכו להתרחק זה מזה.

מסתמן פתרון

בתחילת המאה ה-16, הפער בין ה-21 במרץ ובין יום השוויון האביבי בפועל, הגיע לעשרה ימים. בשנת 1545 החליטה ועידת טרנט על רפורמה בלוח השנה, שתחזיר אותו למצבו המקורי. שוב מונו ועדות ושוב נשלחו בקשות למיטב המתמטיקאים. הפעם, עם פריחתה של האסטרונומיה ושיפור עצום בשיטות המדידה, נראה היה שהמדע סוגר את הפער.

היה זה רופא צנוע ממחוז קלבריה ושמו לואיג'י ליליוס, שהציע שיטה אמינה המבוססת על אורך השנה המדויק. אם בכל שנה רביעית מוסיפים יום, במשך 400 שנה נוסיף 100 ימים. במקום זה, הציע ליליוס, נוסיף רק 97 ימים – נדלג על כל שנה רביעית שחלה במאה עגולה. כך זה עובד עד היום (בהתאמות קלות שלא ניכנס אליהן)

mezzobusto-lilio-capoano
לואיג'י ליליוס (1510-1576)

ליליוס הלך לעולמו לפני שזכה לראות את שיטתו מאומצת על ידי הוועדה שמינה האפיפיור גרגוריוס ה-13 – שעל שמו נקרא הלוח הגרגוריאני. לראשות הוועדה מונה כריסטופר קלאוויוס, מתמטיקאי ואסטרונום ישועי שתרם לנו את הנקודה העשרונית. קלאוויוס הסדיר את שיטתו של ליליוס והגדיר את עקרונותיה. היה צריך לסדר רק עניין אחד לפני שמאתחלים את הלוח החדש: לסגור את הפער של עשרת הימים החסרים.

אני מניח שהיו כאלה שהציעו פתרון הדרגתי, יום אחד בכל שנה, אולי כל עשר שנים? אך קלאוויוס היה נחרץ: ביטול מיידי של עשרה ימים. בפברואר 1582 ההמלצה הפכה לצו אפיפיורי, נקבע מועד ליישומה והוזמנו לוחות שנה חדשים. המדפיס, אגב, לא סיפק את הסחורה בזמן, ופוטר.

reforma_gregoriana_del_calendario_juliano
הלוח החדש, LUNARIO NOVO. מעניין שבלטינית "לוח" הוא "לונאריו", שם שמשמר את המורשת הירחית שלו. שימו לב לימים החסרים בעמודה השמאלית.

ויהי ערב ויהי בוקר

אינני יודע כיצד נקבע התאריך – אולי נבחרה תקופה עם מעט ימי קדושים, או כאלה שסר חינם? כך או כך, בלילה של יום חמישי 4 באוקטובר אירופה הלכה לישון, והתעוררה לבוקר של יום שישי 15 באוקטובר.

הטלטלה לא הייתה כה דרמטית. רוב תושבי אירופה היו עדיין כפריים אנאלפביתים, והיחידים שידעו לקרוא וקבעו את מועדי השנה היו ממילא הכמרים. לא נרשמו הפרות סדר או מחאות המוניות.

כיבוש העולם

השינוי הונהג בתחילה במדינות הקתוליות, מה שכמובן גרם למדינות הפרוטסטנטיות להתנגד לו. שני הלוחות פעלו במקביל במדינות שונות, ובמסמכים מהתקופה מצוינים לעתים שני תאריכים, OS ו-NS ("אולד סטייל" ו"ניו סטייל"). המצב הוליד תופעות משונות, כמו מסעו של המלך ויליאם השלישי, שבשנת 1688 הפליג מהולנד ב-11 בנובמבר ונחת באנגליה ב-5 בנובמבר.

לבסוף השיקולים המעשיים גברו על השנאה הבין-דתית, ועד סוף המאה ה-18 עברה מרבית אירופה ללוח הגרגוריאני. בבריטניה זה קרה בספטמבר 1752, ועורר הפגנות תחת הסיסמה "החזירו לנו 11 ימים!" באמריקה, בנג'מין פרנקלין דווקא נהנה וכתב ביומנו: "בגילי המתקדם, נעים שאפשר ללכת לישון בשני לספטמבר ולא צריך לקום עד הארבע עשרה."

william_hogarth_028
An Election Entertainment: ציורו של ויליאם הוגארת (1755) מתאר אסיפת בחירות מושחתת עם פוליטיקאים זוללים, משתכרים ומתחנפים לקהל המצביעים. המפגינים שבחוץ נושאים שלט Give us our Eleven days (וגם קריקטורה אנטישמית של יהודי עם כיתוב No Jews, בלי קשר לנושא שלנו אבל בהחלט מזכיר את הבחירות אצלנו). הסצנה מסודרת בתבנית 'הסעודה האחרונה', ולא במקרה.

אחרונה להצטרף הייתה הכנסייה האורתודוקסית, בטענה שמדובר בחילול השם – למרות שהלוח היוליאני נקבע על ידי קיסר רומאי כופר, הרבה לפני הולדת ישו. בתחילת המאה העשרים, רוסיה התנהלה עדיין על פי הלוח הישן, ולכן מהפכת אוקטובר קרתה בעצם בנובמבר. אחרי המהפכה, כאשר הקומוניסטים עדכנו את הלוח, הם נאלצו לבטל כבר 13 ימים.

הכנסייה האורתודוקסית לא אימצה את הלוח במלואו, וחוגגת את כריסמס ב-7 בינואר, מה שאיפשר לרוסים לחגוג את ראש השנה פעמיים – מה רע? המעוז האחרון של הלוח היוליאני המקורי הוא הפטריארכיה הארמנית בירושלים, שמציינת את כריסמס ב-18 לינואר.

עד כאן

כשאני מתחיל בכתיבת הפוסט, אני אף פעם לא יודע לאן מחילת הארנב תוביל אותי, אבל איכשהו אני תמיד חוזר לאותן תחנות מוכרות: ירח ושמש, נשים וגברים, הזמן. אפילו לירושלים קפצנו ברגע האחרון.

תודה שטסתם "מועדים לשמחה" ולהתראות בטיסה הבאה!