פורים: חג גורלי

פורים: חג גורלי

כולם יודעים שפורים נקרא פורים לזכר הפור שהופל, אבל חשבתם פעם למה? מדוע דווקא הפלת הפור נחשבת לאירוע המרכזי במגילה, ובמה זכה הפור הצנוע – אבן, חתיכת חרס או חלוק נחל – שחג כה פופולרי ייקרא על שמו? ושאלת בונוס: למה לגורל יש לב של אבן?

למה הופל הפור?

הסיפור מתרחש בפרס, בין המאה החמישית לשלישית לפנה"ס. המלך אחשוורוש זה עתה העלה לגדולה את המן בן המדתא וכל עבדי המלך כורעים ומשתחווים לו, חוץ ממרדכי. בתור יהודי, הוא מסביר, הדבר אסור עליו. המן נמלא חימה ומחליט להיפרע לא רק ממרדכי החצוף, אלא לנצל את ההזדמנות ולהשמיד את כל בני עמו.

בשושן הבירה, כמו בכל העולם הקדום (ובמקומות רבים עד היום, הודו למשל) לא עושים אף צעד משמעותי לפני קביעת המועד המתאים על ידי איש מקצוע: אסטרולוג, מפרש חלומות, קורא בעננים, מנחש בקרביים, סופר ציפורים נודדות, מטיל מקלות או מטבעות…

dice
הגורלות הקדומים היו עשויים מעצם. אלה הם גורלות עופרת יווניים מהמאה ה-4 לפנה"ס, שעוצבו בצורת עצמות כבש עם מספר חורים שונה בכל פאה (29 מ"מ).

השמדת עם אינה פרויקט של מה בכך, ובלי עזרת הכוכבים, איך תצלח המשימה? לארמון מוזמן מפיל פורים, שבדרך שאינה ידועה לנו (הפלת אבנים לרצפה? שליפתן מכד?) קובע את התאריך:

"הפיל פור הוא הגורל לפני המן, מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר."

זה אינו הליך טכני גרידא, אלא אירוע דרמטי שלא לחינם החג נקרא על שמו. הטלת גורל היא אמנם מנהג נפוץ במקרא, אלא שמגילת אסתר היא מקרה חריג. זהו אחד משני ספרים (השני הוא שיר השירים) שבהם לא מוזכר שם אלוהים אפילו פעם אחת. את העלילה מניעים בני אנוש ובעיקר בנות אנוש. בכל המגילה יש התערבות אחת ויחידה של כוח עליון, הפלת הפור, וכבר חכמינו תהו על כך:

"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר?"

ברור למה המן, עובד אלילים נבער שכמותו, מייחס חשיבות רבה לקביעת התאריך הגורלי; פחות ברור למה זה אמור להעסיק גם אותנו. מסתבר שהפלת הפור היא אקט משמעותי לכותב המגילה, ולמפרשיה לאורך הדורות. חז"ל מקדישים לנושא דיונים ארכניים ותיאוריות מתמטיות סבוכות שקושרות את תאריך היעד ליום הולדתו ופטירתו של משה, שניהם בז' באדר. לא חסרים גם חישובים אחרים, פתלתלים לא פחות, וחישובים קבליים שגם הם קשים להבנה. ניכר שההסבר אינו קל גם עבור המאמינים.

הנחת היסוד היא שכך מסייע אלוהים בדרכו להתרחשות הנס. איך זה עובד בדיוק? כנראה שזו שאלה שמעסיקה רק חסרי אמונה כמוני. משהו אנרגטי אולי? למזלנו, הסקפטיות שלי אינה במקומה. במבחן התוצאה, זה עובד. אלוהים מתערב ודואג שהפור ייפול על יום מבורך, שבו ליהודים לא יאונה כל רע. ביום אחר, יתכן מאד שליהודים לא הייתה כל כך אורה ושמחה.

עם הגושפנקא החזלית, הפכו הגורלות לחלק בלתי נפרד של הפולקלור היהודי, והשימוש בהם נפוץ בכל עדות ישראל לאורך הדורות.

317b
ספר גורלות, פתרון חלומות, קמיעות ולחשים (מרוקו, המאה ה-19)

איך אתם מעדיפים את הגורל שלכם?

מקור המילה הפרסית "פור" הוא באכדית, pūru. לפי האטימולוג קליין, המובן המקורי הוא "אבן" והמקור הוא בכלל שוּמֵרי. עורך המגילה לא היה בטוח שקוראיו מכירים את המילה הפרסית ופירש "פור הוא הגורל".

המילה מופיעה באכדית, בשני צירופים שונים: pūru ṣalā'u – להפיל/להטיל גורל; pūru karāru – למשוך גורל. ṣalā'u שבביטוי הראשון דומה לשורש העברי "שִׁלֵּחַ", שמופיע בסיפור הגורלי הבא , שילוח השעיר לעזאזל.

הפלת ("שילוח") גורל כללה הפלת אבנים מעל ציור רצפה מקודש, והסקת מסקנות מפיזורן על פני חלקיו השונים. משיכת גורל היא הכנסת יד (בדרך כלל של מישהו תמים, ילד או בתולה קשורת עיניים) לתוך כד אפל ושליפת חרס או פתק ממנו. בדרך הראשונה יש תחושה שהגורל "פתוח" ונקבע באותו רגע; בשנייה זו בחירה מבין כמה אפשרויות שנקבעו מראש. לא ידוע לי מתי  השתמשו בכל אחת מהטכניקות.

גורל זה אבן

כמו הפור, גם למילה גורל יש מקור דומה: אבן, חלוק. היוונים, שייבאו אלמוגים מארץ כנען, קראו להם בשמם המקורי בתוספת הקטנה, korralion – "אבן קטנה". כן, השם "קורל" שכיכב בחדרי היולדות בשנות ה-90, הוא שם כמעט עברי.

סוג נוסף של גורל שנכיר בהמשך הוא "פיס", גם הוא ממשפחת האבנים. לפי חלק מהמפרשים, מקור המילה בשורש פ-ס-ס, שקרוב לשורש פ-צ-ץ ומציין שבירה לחתיכות (פיסות) קטנות. לפי תיאוריה אחרת, המקור הוא במילה היוונית psephos, אבן קטנה או חלוק נחל ששימש להטלת גורל, וממנו הגיעה גם המילה "פסיפס". כך או כך, הגורל קשור תמיד לאבנים, או משהו דומה (זוכרים את הגרלת הצדפים של מקימי תל אביב?)

pur
אולי כך נראה פור אכדי מקורי: קוביית חימר (כ-2.5 ס"מ) מנציחה את בחירתו של אחד להאלי לתפקיד בכיר בחצר שלמנאסר מלך אשור (828 לפנה"ס) באמצעות הפלת גורל.

גורל יום הכיפורים

הפלת גורל הייתה פרקטיקה מקובלת אצל אבותינו, ושימשה למגוון מטרות שונות במידת גורליותן. הגורל הראשון שמוזכר במקרא ממלא תפקיד מרכזי בטקס מיסטי, פגאני ובלתי שייך בעליל לתנ"ך: שילוח השעיר לעזאזל. זהו לב לבה של עבודת יום הכיפורים, הכפרה עצמה.

פרק טז בספר ויקרא נפתח באזכור קצר של מות שני בני אהרון עקב אשמה לא ברורה, שאחריו מתבקש אהרון לקיים טקס מוזר, שאולי קשור לאירוע הטראגי ואולי לא. מאת עדת בני ישראל נלקחים שני שעירי עזים לחטאת ומובאים מול אוהל מועד –

"ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד ליהוה, וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל ליהוה; ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יעמד חי לפני יהוה, לכפר עליו – לשלח אתו לעזאזל, המדברה."

בלי הסברים והקדמות, בסגנון חסכוני ומופתי, מוצגת כאן תזה חתרנית שאין כדוגמתה בשום מקום אחר במקרא: בעולמנו יש אלוהים ויש עזאזל. פיפטי-פיפטי.

אהרון שוחט את השעיר שעלה בגורל לחטאת, מזה את דמו בכל מקום אפשרי (הוא שוחט גם פר, כך שדם לא חסר) וכך מכפר על טומאותיהם, פשעיהם וחטאותיהם של בני ישראל. ואחרי משחק הדמים, בלי להתקלח או לפחות להחליף בגדים, מביאים לו את השעיר החי.

"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאתם; ונתן אותם על ראש השעיר, ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, אל ארץ גזירה; ושילח את השעיר במדבר."

לא נעים, אבל שעיר מוכשר יכול לשרוד גם במדבר. יחסית לתאוות הקורבנות של המקרא (שהומרה בימינו לאובססיית על האש), השעיר המתרחק אל האופק מציע תמונת סיום אופטימית, וחסר רק קולו המרגיע של דיוויד אטנבורו.

לחז"ל, הסוף הפתוח דווקא הפריע. לפי פרשנותם, צריך להשליך את השעיר לעזאזל מצוק גבוה עד שגופו נעשה איברים איברים, וכך התנהל הטקס בימי בית שני. להמצאה האכזרית הזאת אין כל בסיס בטקסט, אבל לך תתווכח עם חז"ל.

(על השעיר לעזאזל כתבנו בהרחבה גם כאן)

אורים ותומים

סוג מיוחד ומסתורי של גורלות שגם הם שימשו במקדש, היו האורים ותומים שאותם עונד הכוהן הגדול על חזהו, ובהם יש להיוועץ במקרי חירום, "משפט האורים". האורים והתומים קשורים לחושן, שבו משובצות 12 אבנים יקרות – אך לא ברור אם הם היו חלק מאותן אבנים, או אלמנט נפרד לצורך שאלות "כן/לא".

official_yale_shield
אורים ותומים (בעברית!) מופיעים בסמלה של אוניברסיטת ייל. המילים בלטינית מתחתיהן מציינות "אור ואמת", ונראה שכך פירש זאת מייסד האוניברסיטה

גורל נדל"ן

גורל נוסף מופיע בספר במדבר, שם מצווה ה' על משה לחלק את הארץ בין בני ישראל לפי מטות (איכשהו זה יוצא תשעה וחצי מטות). בספר יהושע, תפקיד הגורל מתרחב לאינספור אזכורים של רישומי מקרקעין ברזולוציה הולכת וגדלה. הגורל הופך לכלי עבודה יומיומי בטאבו.

הקשר בין גורלות ונדל"ן שרד גם אחרי ימי המקרא, כפי שרואים בתצלום ההיסטורי של הגרלת קרקעות אחוזת בית, עם צדפים במקום אבנים. גם באנגלית, המילה lot מציינת "גורל", אך גם חלקה במובן המקרקעין, "גוש חלקה".

ShowImage
ייסודה של העיר העברית הראשונה נעשה בהטלת גורל (1909)

גורל מלחמה

הפלת גורל היא כלי תומך החלטות, זמין, קל לתפעול וחסין מכישלון, והשימוש בה מתרחב. בפתח ספר שופטים, מייד לאחר מות יהושע, מנהלים בני ישראל דיאלוג עם אלוהים:

"וישאלו בני ישראל ביהוה לאמר: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להילחם בו. ויאמר יהוה, יהודה יעלה; הנה נתתי את הארץ בידו. ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי, ונלחמה בכנעני, והלכתי גם אני אתך בגורלך."

בניגוד לרושם שנוצר בפסוק הראשון, אלוהים לא ממש "אומר" שיהודה יעלה, אלא מתבטא באמצעות פתק או חרס שנשלף מכד. סיכוי של 1:12. או אולי אחד לתשע וחצי?

גורל אכזר

בספרים המאוחרים יותר של התנ"ך מצבו של הגורל מידרדר. בישעיהו נז, מפילי גורלות נמנים על הגרועים שבגרועים. בנבואת הזעם שלו הוא מונה רשימה אינסופית של בני עוולה שאין להם סיבה לצפות שאלוהים ירחם עליהם: בני עננה זרע מנאף ותזנה, ילדי פשע זרע שקר ומה לא. העוסקים בגורלות מוזכרים בצמוד לגדולי החלאות:

"שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים. בחלוקי נחל חלקך, הם הם גורלך, גם להם שפכת נסך, העלית מנחה."

הפסוק נאמר בלשון נקבה, כך שכנראה הזעם מופנה לנשים המטילות הגורלות בחלוקי נחל. הן מואשמות בנוסף גם בעבודה זרה, וגרוע מכך, נזכרות בנשימה אחת עם שוחטי הילדים בנחלים  – והקישור לנחלים ולסלעים אינו מקרי.

גורל בארץ החיות המוזרות

במקום אחר (ישעיהו לד), הגורל משמש את הנביא למטאפורה מבריקה. אחרי שהוא מתאר את הרעות שיבואו על הארץ, שתהפוך לשממה מוחלטת שבה יקננו חיות פרא מוזרות – קאת וקפוד וינשוף, תנים ובנות יענה, ציים את איים, ושעיר ועוד כהנה וכהנה, ה' מקבץ את כל החיות –

"והוא הפיל להן גורל, וידו חלקתה להם בקו עד עולם, יירשוה לדור ודור, ישכנו בה."

אלוהים מפיל גורל, מותח קווי סימון ומחלק את המגרשים לחיות לתמיד. חסר רק רישום בטאבו. אלוהים הוא מייסד ארץ יצורי הפרא.

הגורל כבלש

ביהושע ז, הגורל מופיע בתפקיד גלאי אמת קדום. לאחר כיבוש יריחו, מתגלה שלמרות האיסור המפורש היה מי שמעל בחרם ולקח לכיסו מהשלל. באמצעות סדרה של הטלות גורל מאתר יהושע את השבט, המשפחה, הבית ובסוף את העבריין עצמו. השלל אכן נמצא באוהלו של עכן בן כרמי, רכושו מוחרם והוא נסקל ונשרף.

במקום אחר, הספינה שבה בורח יונה נקלעת לסער גדול ועומדת לטבוע. לאחר שהמלחים ניסו ונואשו מכל שאר הדרכים, נותר מוצא אחרון:

"ויאמרו איש אל רעהו, לכו ונפילה גורלות, ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו; ויפילו גורלות, וייפול הגורל על יונה."

בניגוד למגילה, בספר יונה אלוהים דווקא אקטיבי ונוכח. בין השאר הוא מעורר את הסער הגדול וממנה דג גדול שיבלע את יונה. בין שני מפגני הכוח המרשימים הללו, הוא מוצא זמן לסדר את תוצאות ההגרלה, בקטנה. הגורל כטאץ' הקטן של המאסטר.

גורל אישי

במשלי טז מוזכר גורל נוסף, כחלק מתיאור תכונות האדם ההולך בדרך הנכונה:

"טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. בחיק יוטל את הגורל, ומיהוה כל משפטו."

משלי מדבר על הטלת גורל אישית, של האדם בינו לבין עצמו. הוא מסתיר את הפתקים בחיקו, שולף אחד מהם ומקבל עליו את ההחלטה, כי היא משפט האל. זהו מעשה אינטימי, ללא עדים, ולכן הוא ההוכחה לאמונה שלמה.

גורל ליישוב סכסוכים

במשלי יח נזכר עוד שימוש חיובי לגורל: מדיינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד. "מדיינים" הם אנשים שמתדיינים בבית דין, או אולי אנשי מדון; "עצומים" הם יריבים שלהם סכסוך גדול ועצום. הגורל הוא הפתרון המומלץ ליישוב סכסוכים חסרי פתרון.

במקרה מאוחר בהרבה, הוכרעה שאלה של חיים ומוות ביד הגורל. יוסף בן מתתיהו מתאר בספרו שתי הפלות גולר, האחת ביודפת – שם הוא נכח עצמו ודאג להיות אחרון רשימה וכך הציל את חייו – והשני במצדה, שם הוא לא נכח ואין לדעת עד כמה הסיפור הדרמטי אכן קרה באמת.

"אחר כך הפילו גורל והעלו מתוכם עשרה אנשים שיהיה עליהם להרוג את כל השאר … הם הרגו את כולם בלי להירתע וקבעו ביניהם אותו כלל : זה אשר עליו יפול הגורל יהרוג את תשעת האחרים ולאחר מכן ישלח יד בנפשו."

Benyair
יגאל ידין, שחיפש בנרות הוכחה כלשהי לסיפור, מצא עדות מדהימה: 11 חרסים מפויחים ועליהם שמות, וביניהם אחד "בן יאיר".

גורל פיס

בשנת 1951 נולד מוסד ההימורים הרשמי של מדינת ישראל הצעירה, מפעל הפיס, כיוזמה של ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח למימון הקמת בתי חולים ומרפאות. גזבר העירייה, בן-ציון ארגוב, הציע את המילה המשנאית "פיס" וכך היה.

הפלת גורלות בשם "פיס" הייתה נהוגה במקדש בימי בית שני , ושימשה לבחירת הכוהנים שיבצעו את העבודות השונות. הקרבת הקורבנות הייתה עסק משתלם, שכן חלקים מהקורבן נשארו אצל הכוהן, ולכן היו מריבות גדולות ביניהם. כדי למנוע אפליה, נערכו במקדש פייסות, הגרלות מורכבות שכללו ספירת אצבעות. הגרלות דומות נהוגות עד היום בצבא, כאשר צריך לשלוח מישהו למשימה לא נעימה ואף אחד לא מתנדב.

מפרשי המקרא, שלא היו חזקים במחקר בלשני, סברו ש"פיס" בא מלשון "פיוס", והכוונה למניעת מריבות בין הכוהנים. כאמור, היום הסברה המקובלת היא שמדובר באבן קטנה.

גורל בהטלת מטבע

עברו אלפיים שנה והגורל עדיין נמצא איתנו. מי שחושב שהטלת גורל פסה מן העולם, לא ראה כנראה משחק כדורגל מימיו. בעבר היו אף משחקים שהוכרעו בהטלת מטבע, עד להמצאת שיטת הפנדלים בשנות ה-70. הגורל, פעם כוח מסתורי רב עוצמה, מצטמצם היום להחלטה מי יבעט ראשון בכדור.

הטלת מטבע מקובלת לקביעת סדר ולקבלת הכרעות מכל הסוגים – בפרלמנטים, במגרשי הקריקט, בבורסה. היא נחשבת לשיטת הכרעה מהירה, אקראית, זמינה ופשוטה. במילה אחת: הוגנת.

i-ching-chinese-medicine
הסינים פיתחו תורה שלמה סביב הטלות המטבע, אי צ'ינג – "ספר התמורות". סימני האי צ'ינג, הטריגרמות, עשו את דרכם אפילו לדגל קוריאה הדרומית, שמציג 4 הטלות מבורכות המסמלות תנועה והרמוניה.

הגורל עבר מהפך תפיסתי של מאה ושמונים מעלות. עבור המאמינים, הוא ביטא את רצון האל, הייתה לו כוונה ומשמעות, ולכן סמכו עליו ללא עוררין. עבור הבלתי מאמינים (אם כי אוהדי כדורגל בהחלט שייכים לקטגוריית המאמינים), הגורל הוא פתרון כה מוצלח מהסיבה ההפוכה, הידיעה שהוא אקראי ונטול כל כוונה ומשמעות. לכן אנחנו מוכנים לסמוך עליו ולקבל את הכרעתו.

גורל והגרלה

הגורל נתפס כחסר פניות והוגן במאת האחוזים, אך ממנו נגזר מושג דומה אך מפוקפק יותר, ההגרלה. מהי הגרלת הלוטו (המילים lotto ו-lottery נגזרות אף הן מאותו lot) אם לא הטלת גורלות עגולים עם מספרים? ומהי הרולטה?

יש הבדל גדול בין הטלת מטבע שסיכוייה פיפטי פיפטי, ובין הגרלת הלוטו שבה הסיכוי לזכות הוא אחד ל-18 מיליון או משהו כזה. האקראיות היא אותה אקראיות, רק הסיכויים שונים. הקזינו תמיד זוכה. השפה יוצרת בלבול מכוון בין הגורל ההוגן, ובין ההגרלה שבדרך כלל אינה כזאת.

גורל ומזל

אי אפשר לדון בגורל בלי להזכיר את אחותו, מזל. בתנ"ך היא מוזכרת רק פעם אחת, במלכים ב' כג, ולשלילה. המלך יאשיהו עושה סדר במקדש ומוציא ממנו את כל חפצי העבודה הזרה, וכן:

"השבית את הכמרים אשר נתנו מלכי יהודה … ואת המקטרים לבעל, לשמש ולירח ולמזלות, ולכל צבא השמים."

המזלות הם כוכבי הלכת והמקרא אינו מייחס להם משמעות כלשהי, אך אצל חז"ל התמונה משתנה. בתחילה גם אצלם המזלות קשורים לעבודה זרה, מובן שהשתמר בצירוף "עובדי כוכבים ומזלות". למרבית המבוכה, הכינוי הארכאי מופיע עד היום בצירוף "אוכלי חמאת עכו"ם", שנשמע כמו קללה מעליבה במיוחד.

בהמשך, חכמי הגמרא מגיירים את מפות הכוכבים, מייחסים כמובן את חוכמת השמיים לנפלאות האל. בחוסר מודעות מסוים, הם מאמצים את גלגל המזלות האלילי שפיתחו הבבלים. כנראה שבזמנם האסטרולוגיה הבבלית הייתה כה ידועה ונפוצה, עד שנתפסה כעובדה שאין להרהר אחריה. זו הסיבה שהמאזניים, הבתולה וכל השאר מופיעים על רצפות בתי כנסת קדומים.

מזל נאחס

בימינו נטולי האמונה, הגורל והמזל ירדו מגדולתם, והם נתפסים כמשהו שבין אמונה תפלה ובין סעיף הבלת"ם (בלתי מתוכנן) שמופיע בכל תקציב, בדרך כלל תוספת של 10%.

הגורל ומזל נתפסים כמילים נרדפות, אך לא לגמרי. המזל כולו אקראיות, הכרה בחוסר היכולת לתכנן ולהצליח בעולם מורכב, לא תמיד מובן ולעתים אף עוין. לכן מאחלים תמיד "מזל טוב". הגורל נתפס כמשהו שונה וממש לא מקרי. לרוב הוא מוזכר בהקשר שלילי של "גזירת גורל", משהו שנקבע מראש ולמרות כל המאמצים – בסוף ידו על העליונה.

ששבש
הרומאים שיחקו משחק דומה לשש בש, אלא שכדרכם הם היו חייבים לקרוא לו בשם המפוצץ Ludus duodecim scriptorum, משחק 12 הסימנים (כרמינה בוראנה, המאה ה-11)

רצוי לא לסמוך על המזל, אבל זה קשה. הצורך במציאת אחיזה כלשהי בתוך חשיכת האקראיות מוביל אותנו שוב ושוב לחשיבה לא רציונלית, ואולי טוב שכך. אצלי למשל, האמונה שיש לי שליטה על תוצאות הקוביות הובילה אותי להרבה ניצחונות בשש בש. כשזה עבד, הייתי בלתי מנוצח. חבל שזה לא תמיד עבד.

(עוד בענייני פורים ומסכות, למי שטרם קרא: מסכה חה חה)

 

 

 

מודעות פרסומת

Midsummer: חלום ליל קיץ

Midsummer: חלום ליל קיץ

הגעתי לשבדיה קצת אחרי הצבא, וגיליתי חג שלא שמעתי עליו: Midsommar – אמצע הקיץ. אחרי חורף ארוך וקפוא שבו בקושי רואים את השמש, מגיעה חגיגת קיץ פרועה של שחרור ופריקת עול. רחובות העיר מתרוקנים וכל השבדים יוצאים לסופשבוע ארוך בטבע.

Midsommar היא חגיגה פגאנית קדומה, שילוב של חג חקלאי עם הילולת פריון בסגנון ט"ו באב. זהו החג הכי אהוב בשבדיה, עם מסורת שלמה של מאכלים ומשקאות, שירים וריקודים ואפילו משחקים (משיכת חבל למשל) – אבל את כל זה לא ידעתי. הייתי חדש בעיר, ואלמלא הייתה לי חברה שבדית, הייתי מסתובב לי ברחובות השוממים ותוהה לאן נעלמו כולם.

זה הסיפור על מה שקרה לי בליל אמצע הקיץ עם אותה חברה, ועם בעלה הקודם, אשתו הראשונה ואשתו השלישית (החברה שלי הייתה מספר שתיים). כדי לספר אותו כמו שצריך דרוש סופר מליגה אחרת, ועדיף אולי תסריטאי. אנסה להעביר את רוח הדברים במגבלות כישרוני הדל וזיכרוני המעורפל (בכל זאת, כמעט 40 שנה!), בתוספת כמה עובדות אסטרונומיות ואחרות.

1. מהי חגיגת אמצע הקיץ?

2014-05-31-23-43-37-2

הסיבה לכך שהשנה מחולקת לעונות, ושיש הבדלים באורך היום בין הקיץ לחורף, היא שציר הסיבוב של כדור הארץ קצת נטוי למסלולו סביב השמש. לכן יש פחות שעות אור בחורף ויותר בקיץ, ושיאן הוא היום הארוך היותר.

בקו המשווה, היום והלילה שווים כל השנה ואין חורף וקיץ; אצלנו יש הבדל קטן באורך היום; ובארצות הצפון יש הבדל משמעותי בין חורף חשוך ומדכא – וקיץ נפלא, פורח ושטוף אור. לכן אצלם אמצע הקיץ הוא עניין גדול, ואצלנו זה סתם יום חמסין.

אהובתי עם שפתי התות

לחברה שלי קראו גוּנילה. היא הייתה בת 34, קשישה מופלגת בשבילי, אבל יפה להדהים ועם גוף מושלם של מי שמעולם לא ילדה. לשפתיה היה טעם של תות (חשבתי שזה טבעי, תמים פרובינציאלי שכמוני) והיה לנו סקס נהדר. היינו כמעט חודשיים יחד ואמנם ההתלהבות הראשונית החלה להתפוגג, אבל בינתיים עוד היה כיף ובוודאי שלא רציתי לוותר על חווית מִידסוֹמַאר אותנטית בחברתה.

האמת שחוץ מהסקס היה לנו מעט מאד במשותף: חוץ מהבדלי הגיל, האופי והמנטליות, שעליהם האהבה עוד יכולה לגשר, לגונילה היו חיים מאד מאורגנים ויציבים בעוד שאני הייתי בתזזית של חיפושים וחוסר שקט. לא ידעתי אם אישאר בשבדיה (לא נשארתי), ואפילו אירופה הייתה רק אופציה.

yorkshireterriersf3גונילה עבדה במלון וגרה בדירה קטנה ומטופחת בסוֹדֶרמַאלְם, הרובע הדרומי העני שלימים נהיה כמובן הכי אופנתי בעיר. היו לה זוג יורקשייר טריירים מפונפנים, פרנסין ופרנסון, שקינאו בי עד שהיה צריך לנעול אותם מחוץ לחדר השינה.

היא הייתה גרושה, ובעקבות ניתוח גניקולוגי שעברה לא יכלה להרות. בעלה לשעבר היה ארכיטקט ידוע ומבוגר ממנה בהרבה, שגר בדירת פאר בשטוקהולם עם אשתו החדשה. היה לו גם בית בכפר, שאליו הוזמנו כולנו לחגוג את הלילה הקצר ביותר.

2. היום בו השמש עומדת דום

לאבותינו לא היו לוחות שנה או שעונים מדויקים – אז איך הם ידעו מתי אמצע הקיץ? פשוט מאד: השמש שוקעת כל יום בנקודה קצת יותר דרומית. ביום אמצע הקיץ היא עוצרת את מסעה דרומה ומתחילה לשקוע בכל יום קצת יותר צפונה. בעברית זה נקרא "יום ההיפוך", ובאנגלית Solstice – "השמש עומדת דום".

astron_640

השנה האסטרונומית כוללת שני ימי שוויון, אביבי וסתווי (Equinox) ושני ימי היפוך, חורפי וקיצי (Solstice). בתרבויות רבות ציינו מועדים אלה בחגיגות ופסטיבלים, וגם לאחר שהדתות השונות אימצו אותם ונתנו להם הסבר שונה, עדיין חוגגים אותם בסמוך למועד המקורי – חג המולד וחנוכה בחורף, פסח ופסחא באביב, ראש השנה בסתיו.

האדריכל הזועף

גונילה שאלה מחברים וולוו ישנה ואני נהגתי. היא סיפרה לי שבעבר הייתה לה מכונית ספורט אדומה פתוחה, אבל היא חטפה יום אחד חרדת נהיגה ונטשה אותה באמצע הדרך. מאז היא הסתפקה באופניים לבנים עם סלסלת קש שבה ישבו זוג הכלבלבים עם סרטים וורודים בשיער, מה שהיה די מביך בשבילי כשדיוושנו יחד.

היציאה מהעיר הייתה עמוסה מאד, אם כי זה היה פקק שבדי מנומס בלי צפצופים ובלי עצבים. נחלצנו מהפקק וירדנו מהכביש הראשי לדרכים כפריות מתפתלות ביער. את שביל הכניסה לחווה היה קל לפספס ומצאנו אותו רק בזכות תיבת המכתבים העתיקה. הווחה הייתה רחוקה מהכביש ובדרך עצרנו שוב ושוב כדי לפתוח ולסגור שערי בקר – גונילה הכירה את התרגולת – עד שהגענו לבית עץ רחב ידיים צבוע באדום ולבן.

husvyהאדריכל יצא לקראתנו. הוא היה גבר גדול, בערך בגיל של אבא שלי, ונראה כמו דמות מסרט: רעמת שיער לבן, כרס חבוקה בחולצה משובצת וקול רועם. להשלמת הקלישאה הוא גם עישן מקטרת. הוא העיף בי מבט עוין, לחץ לי את היד בקצרה, חיבק את גונילה, לקח את המזוודה שלה ונכנס איתה לבית כשהם מפטפטים בעליזות.

מאוחר יותר גונילה גילתה לי שזה לא משהו אישי, הוא פשוט בקושי מדבר אנגלית ומתבייש בכך, וזו דרכו להימנע משיחה. בימי נעוריו, כך הסבירה, שבדיה הייתה מדינה נחשלת ורוב בני דורו לא זכו לחינוך מסודר. אני חשבתי שיש אולי סיבה אחרת.

3. ירח ושמש, לילה ויום, נשים וגברים

venuswillendorf670ספירת הזמן הראשונה (ואולי הספירה בכלל) הייתה של 29 ימי מחזור הירח. זו הייתה תגלית נשית שהסתייעה בדמיון למחזור הנשי. כך גילו הנשים את המספרים, את החודשים ואת הקשר בין סקס ומה שקורה תשעה חודשים לאחר מכן. לקח הרבה זמן עד שהן החליטו לגלות זאת גם לגברים.

הנשים שלטו בלוח השנה, בסודות הרבייה ובעוד הרבה דברים כמו הכרת הטבע והצמחים, וכך ניהלו את העניינים במשך עידנים רבים. החברה הייתה מטריארכלית וכולם עבדו את האם הגדולה וחיו על פי הירח (כמו בלוח העברי והמוסלמי).

הייתה רק בעיה אחת: מחזור הירח אינו קשור לאורך השנה. עם המצאת החקלאות, קיבלו עונות השנה חשיבות עליונה, ומי שידע לחשב אותן זכה לכוח ולמעמד. בעידן החדש, עידן השמש, שלטו הגברים. המעבר מזמן הירח לזמן השמש סימן את סוף ההגמוניה הנשית. זה היה המהפך הגדול מכולם.

האם הגדולה

שאר האורחים כבר הגיעו והתפזרו ברחבי האחוזה. היחידה שפגשתי הייתה אשתו הראשונה ואם ילדיו של האדריכל, אישה גדולה ורחבת אגן ארוז בסינר כחול-לבן, עם שיער כסף ארוך ואסוף לצמה. היא חיבקה אותי בחום והזמינה אותי למטבח שבו עמדו ריחות אפייה נפלאים. המטבח היה כמו בציור ישן, עם שולחן עץ מסיבי, כיסאות גבוהים, תנור ברזל שחור וכבד, וילונות תכלת וצרורות פרחים תלויים לייבוש.

היא דווקא דיברה אנגלית טובה (שלמדה מיוזמתה בגיל מבוגר) והשרתה אווירה נינוחה ורגועה. היא גרה סמוך לכאן, ורמזה שהאדריכל אוהב לשמור את נשותיו קרוב אליו, כמו שולטן טורקי בהרמון. היו להם שני ילדים, בן גדול, כלכלן או משהו באו"ם שלא הגיע הפעם, ובת בגילי שהתחתנה לא מזמן. גם אשתו החדשה של האדריכל, היא הוסיפה בחיוך, הייתה בגילי.

ככל שסוף השבוע התקדם  גיליתי שהיא אכן הייתה האם הגדולה. היא הקרינה חום ושלווה על בני החבורה שכולם, כולל בעל הבית, וכולל אותי, היו די לחוצים. האמת שגם גונילה הייתה טיפוס נוירוטי, וזה בנוסף לפוביות שלה. מצד שני, לא בטוח שמישהי נורמלית הייתה מתאהבת בי עם כל התיקים שסחבתי (ואני עדיין סוחב).

4. סליחה, מתי אמצע הקיץ?

21 ביוני נקרא אמנם Midsummer, אמצע הקיץ, אך בארצות המערב נחשב דווקא ליום הראשון של הקיץ (יום השוויון האביבי, 23 במרץ, מציין את תחילת האביב). כמובן שזו הגדרה מופרכת – ביוני הקיץ כבר בעיצומו.

על פי השנה המטאורולוגית, הקיץ מתחיל ב-1 ביוני; הקלטים הקדומים ציינו את ראשית הקיץ ב-1 במאי, תאריך רב חשיבות עד היום; באיסלנד, היום הראשון של הקיץ הוא חג לאומי שחל ביום חמישי שאחרי 18 באפריל, לעתים בסופת שלג; ובשבדיה, התאריך אינו קבוע אלא תלוי ברצף של שבעה ימים מעל טמפרטורה מסוימת.

לפי מסורת יפאנית, היום הראשון של הקיץ חל ביום הקצר ביותר של השנה, באמצע החורף, שאחריו הימים מתחילים להתארך. כך נובט זרע האור בשעה החשוכה ביותר.

הבת המרובעת

גונילה הייתה עדיין שקועה בשיחה ערה עם האדריכל, והאמא הציעה שאלך להתרענן באגם: "יש לנו שני אגמים בשטח החווה, ועוד אחד בתוך היער. היום הם הלכו לאגם הימני". לקחתי בגד ים ומגבת וצעדתי לפי ההוראות. השביל נפתח לאגם יפהפה מוקף סלעים ועצים, קיטשי כמו ציורי השמן שהיו מוכרים פעם בתחנה המרכזית.

על הסלעים השתזפו הבת ובעלה הטרי. היא הייתה חשופת חזה, מה שבשבדיה נחשב רגיל לגמרי, אבל הבת הייתה כל כך סתמית עד שגם פטמותיה החיוורות לא נראו מיניות בכלל. עם או בלי בגדים, היה בה משהו מרובע (עוד אומרים מרובע? או שצריך לומר חנון? או גיק? טוב, אז עוד אמרו מרובע).

maxresdefault (3)זה היה מוזר. היינו בני אותו גיל אבל לא יכולנו להיות שונים יותר. אני הגעתי באוברול ג'ינס דהוי, תלתלים מבולגנים (אח, הנוסטלגיה…) ומשקפי ג'ון לנון עגולים (כך קראו להם אז); ואצלה הכל – הבגדים, התסרוקת, המשקפיים – שידר קונפורמיזם פקידותי. בתור פסיכולוג בגרוש, הייתי אומר שהיא רצתה להתרחק ככל האפשר מהאבא האקסצנטרי שלה.

אם אותה אני זוכר בקושי (בעיקר את הפטמות), בעלה נמחק לגמרי. אני תמיד חושב על האדריכל ועליי כשני הזכרים היחידים בהרמון, וצריך להזכיר לעצמי שהיה שם עוד גבר. לא זכור לי ששמעתי אותו מדבר, אבל את הבת דווקא שמעו היטב. היו לה כמה מריבות עם אבא שלה שהגיעו לטונים גבוהים. אתי ועם גונילה היא כמעט לא דיברה, ורק הסתודדה ארוכות עם אימה, שקיבלה הכל באהבה ובהקשבה תוך שהיא ממשיכה לבשל ולפטם את כולנו.

בינתיים ישבתי על הסלע החמים, שוקל אם לצלול למים שהיו ממש קרים, וכנראה שהתנמנמתי. קול נשי עורר אותי, שואל משהו. פקחתי את עיני וממש מול הפרצוף שלי, ממש קרוב, ראיתי פלומה זהובה של שיער ערווה. הרמתי את מבטי, קולט בדרך זוג שדיים מושלמים, וצללתי לעיניים הכי כחולות שראיתי בחיים. זו הייתה אשתו הצעירה של האדריכל, שחזרה בשחייה מהצד השני של האגם.

5. סטונהנג' ופרדוקס הגודל

לא ידוע מה הייתה מטרתו של מעגל האבנים המסתורי של סטונהנג' וכיצד הוא הוקם, אך ברור שהייתה לו משמעות אסטרונומית – ביום אמצע הקיץ השמש זורחת מאחורי אבן הניצבת מחוץ למעגל (Heel Stone).

stonehenge-circle-pink-skyסטונהנג' הוקמה בכמה שלבים, בין 3100 ו-1600 לפנה"ס. האתר המקורי כלל רק סוללת עפר צנועה שהקיפה מתחם עגול ובתוכו 56 בורות בקוטר מטר, המכונים "בורות אוברי" על שם החוקר שגילה אותם. מאוחר יותר הוקם מעגל האבנים החיצוני שגובהו שני מטרים, אחריו המעגל הפנימי בגובה ארבעה מטרים, ולבסוף מעגל אבני הענק שגובהן שבעה מטרים.

מפתיע לגלות שלמעגלי האבן הענקיים אין כל משמעות אסטרונומית. הם אינם מיושרים לשום ציר קוסמי (כמו הפירמידות, למשל) ואפילו אינם יוצרים מעגל מדויק. החלק המדויק היחיד באתר הם אותם 56 בורות עגולים, המסודרים במרחקים שווים ובמעגל מושלם.

3האסטרונום פרד הויל העלה תיאוריה לפיה המעגל היה שעון קוסמי ענק, ששימש לחיזוי ליקויי שמש וירח באמצעות העברת אבני סימון מבור לבור על פי שיטה מסובכת (כל יום מזיזים שני חורים בכיוון השעון, פעם בשבועיים שלושה נגד השעון וכד').

לפי הויל, השיטה הועברה בעל פה מדור לדור אך אבדה מתישהו עקב מגיפה או מלחמה, והחיזוי איבד בהדרגה מדיוקו. כדי לפצות על כך, הוקמו מבנים גדולים יותר ויותר, אך ללא הועיל – עם הידע הנכון, גם הבורות הצנועים הספיקו; בלעדיו, גם אבן במשקל 40 טון לא תעזור…

האישה הצעירה

האישה השלישית, מיי בריט, הייתה היחידה בבית שהתעניינה בי. אמנם גם האם הגדולה דאגה שאוכל ושארגיש בנוח, אבל כמעט לא שאלה אותי  על חיי. מיי בריט רצתה לדעת הכל – איך פגשתי את גונילה? מה תוכניותיי? מה דעתי על שבדיה? ועל השבדים? והשבדיות?

היא שוחחה אתי בעירום מלא (שלה, לא שלי למזלי). גם זה לא היה דבר חריג בשבדיה – יצא לי לבקר אצל זרים גמורים שהזמינו אותי להצטרף לסאונה עם כל המשפחה, אפילו בלי מגבת סמלית על מבושיהם – אבל הרגשתי שהיא מודעת היטב למבוכתי כמי שבא מתרבות שמרנית יותר.

tess2
לא צריך תירוץ להראות את נסטסיה קינסקי היפה, אבל גם היא קשורה איכשהו: בסרטו של פולנסקי "טס" היא מבלה את ליל החופש האחרון שלה בסטונהנג'. הסצנה לא צולמה באתר ההיסטורי: בגלל צו ההסגרה שעמד נגדו, פולנסקי נאלץ לצלם בצרפת ובנה שם סטונהנג' חדשה מקלקר.

הערב הגיע ואתו ארוחת החג. לא אלאה אתכם בכל המאכלים והשירים והטקסים של הערב, אני לא כל כך זוכר וביוטיוב יש סרטים על זה. שתינו וודקה רוסית מוברחת – החוף היה קרוב וספינת דיג רוסית דאגה לאספקה סדירה – ושיקוי גרגרי יער סמיך ומבחיל שאיכרה מהכפר הסמוך ייצרה בעצמה והביאה לנו (הביקור היחיד בכל החג), שגרם לכולנו להקיא במהלך הערב. ההקאה נתפסה כחלק מהבילוי, וכולם דאגו רק שיהיה כלי קיבול – אגרטל, עציץ, קרטון חלב ריק – בהישג יד.

6. Midsummer Night's Dream: מסתבר שגם שייקספיר היה קופירייטר

poster20-20a20midsummer20nights20dream201935_03מכיוון שבעברית אין שם לחג הצפוני הזה, נקראת אצלנו הקומדיה הידועה של שייקספיר פשוט "חלום ליל קיץ", כאילו מדובר בסתם לילה חם – אך כנראה שהמתרגמים צדקו! 

במחזה מופיעות כל מיני מסורות הקשורות לחגי טבע ואביב, ביניהן חגיגות מאי (שכידוע אינן חלות ביוני…), אך בשום מקום לא מצוין שהוא מתרחש בליל אמצע הקיץ.

נראה כי השם נבחר מסיבה שיווקית. מִידסַאמֶר היה ידוע כחג של הוללות וזימה, ושייקספיר (או הסוכן שלו) חיפש מן הסתם שם שימשוך קהל יותר מאשר, נניח,  "תזאוס והיפוליטה". אין קשר לעלילה? אז אין. למפיצי הסרטים בישראל זה אף פעם לא הפריע.

למרות שהאדריכל הקפיד שכולנו נשתה ונשיר ונרקוד, ואשתו הראשונה דאגה שנאכל בשפע (דגים כבושים – איכס! – וסלט תפוחי אדמה מעולה), היה באוויר מתח לא נעים. האדריכל עדיין זעף אליי, גם כשניסה למשוך אותי למעגל הרוקדים, ומדי פעם פרץ עוד ויכוח מר עם הבת. הוא המשיך להחזיק בגונילה, ואני מצאתי את עצמי רוב הזמן עם מיי בריט, מרגיש לא בנוח.

חוט של דיכאון, שהחל לצמוח במשך היום, הלך והתעבה. עבורם זה היה עוד מפגש משפחתי, כמו מדי שנה, אבל נוכחותו של האורח הזר הפרה אולי איזה איזון שביר. מיי בריט נצמדה אליי, גורמת לי להרגיש אשמה כלפי גונילה ופחד מהאדריכל, שלטש בנו מבטים זועמים, מתעלם מכך שבעצם הוא זה שהשתלט על בת זוגי. אצלו זה פשוט היה טבעי, הוא השתלט על הכל.

ואז, אחרי סבב הקאות או שניים, הוא קרא לי. זו הייתה הפעם היחידה שהוא פנה אליי, שיכור גמור אך עדיין עומד על רגליו. הוא הוציא מהארון רובה ציד מבריק ומוכן לפעולה, והזמין אותי בבליל של אנגלית ושבדית מטושטשות מאלכוהול, לצאת אתו ולירות במשהו, ככל שהבנתי בתור "חייל בצבא הישראלי".

לי זה נשמע יותר כמו איום מאשר הצעה ספורטיבית. יתר על כן, עם כל עברי הקרבי בחיים לא יריתי ברובה כזה. מאד הוקל לי כאשר אם הבית הצליחה בסבלנות אין קץ לחלץ מידיו את הנשק בתואנה שעונת הציד טרם החלה.

האורח הזר

כבר היה די מאוחר אך מבעד לחלונות הגדולים זרח עדיין אור רך של בין ערביים נצחיים. מתישהו יצאנו החוצה והאדריכל הדליק מדורה ענקית שהוכנה מראש. בשלב זה הייתי די שיכור ופסיבי ומדוכא, ונגררתי אחרי החבורה, בלי להבין ובלי לשאול. היינו מוקפים בתפאורה רומנטית מושלמת של שקיעת שמש מוזהבת ואינסופית, ודווקא על רקע כל היופי הגדול הזה הרגשתי שיש משהו רקוב במשפחה הזאת. אפילו החיוך השקט של האמא הגדולה נראה לי מזויף.

אין לי מושג מתי או איפה צנחתי. התעוררתי לבדי בצריף שבו שיכנו אותנו, למרבית הפליאה בלי הנגאובר (גונילה הבטיחה לי שלשיקוי הפיראטי אין תופעות לוואי), אבל מטושטש ומיובש ורצוץ. זחלתי למטבח ואחרי כמה ספלי קפה שבדי חזק ולחם טרי מהתנור עם חמאה כפרית צהובה וריבה ביתית סגולה, אוכמניות או משהו דומה, דידיתי לאגם (השמאלי) ושחיתי ארוכות עד שהראש הצטלל.

הייתי שקוע בשחייה ולא הבחנתי שלצדי שוחה פתאום גוף עירום. מיי בריט שחתה יותר מהר ממני, ולמרות שניסיתי להשיג אותה הגיעה לחוף לפניי. מתנשם בכבדות, טיפסתי לסלע וניסיתי איכשהו לנהל שיחה בלי שהמבט יברח למקומות אסורים. האוויר היה צלול ומבושם, אני ממש יכול להיזכר בטעם שלו, כמו יין לבן צונן.

היום היא דיברה על עצמה. היא הכירה את האדריכל (אני יודע, גם לי נראה מוזר שאין לו שם אבל באמת שכחתי – – – פֶּר אוּלָף? קארל יוהן?) כסטודנטית, והייתה כעת אסיסטנטית שמתעדת ומסדרת את ארכיון העבודות שלו. היו לה חששות, שהיא העזה לחשוף בפניי בתור אורח זר שמחר ייעלם מחייה – הוא די מבוגר, שתיין כרוני, נוטה להתפרצויות זעם, ונוסף לכל הוא רצה ילדים. היא ממש לא הייתה בטוחה בקשר לזה. גם לי נראה שאולי היא עשתה עסקה לא מוצלחת – במקרה הטוב היא תגמור כאלמנה; במקרה הגרוע תוחלף במודל צעיר יותר – אבל שתקתי.

72990_1680_945

מהמעט ששמעתי מגונילה (ברגעים הספורים שבהם בילינו ביחידות מאז שהגענו), הבנתי שגם לאדריכל היו כל מיני קשיים עם אשתו הצעירה והמרדנית. גונילה אמרה שהוא אמנם חרא של בנאדם, אבל הוא צריך אוזן קשבת ושמורה לו אצלה פינה חמה בלב. הבנתי אותה, בכל זאת הם היו נשואים עשר שנים והבנתי שזה היה סיפור אהבה סוער. חשבתי גם שאולי בזכותי הוא פתאום חשק בה שוב, או לפחות קלט מה הוא הפסיד.

גם אחרי שחזרנו לבית, מיי בריט ניצלה כל הזדמנות להתחכך בי. היא הביאה לי משקאות, עוגת תותים ושמנת, אפילו ג'וינט, דבר מאד יקר המציאות ויקר בכלל בשבדיה. לא ידעתי מה היא רוצה ממני, ומה שזה לא היה, זה לא בא בחשבון. אולי הפריעה לה ההתרועעות המוגזמת של האדריכל עם האשה שקדמה לה, ואולי היה זה פער הדורות שדחף אותה לעברי. היינו שני צעירים (בלי לספור את הצנונית והצנון שהיו זקנים יותר מכולם) בעולם של מבוגרים: אחד מריר ושתיין שיודע הכל; אחת אימא גדולה שמכילה הכל; ואחת עם ציפיות נמוכות מאד מהחיים, שמבזבזת את אהבתה על זוג כלבים מטופשים. מולם היינו שנינו בראשית החיים, ולנו לפחות הייתה תקווה.

7. עד סוף הקיץ אדע את התשובה

maxresdefault1
יש הרבה ביצועים לשיר המקסים הזה של אהוד מנור ומישה סגל. בעיני, זה של חוה'לה הכי יפה.

לא במקרה חיבר אהוד מנור בין קיץ לסוף. גם שיר עצוב אחר מדבר על "הקיץ האחרון שלי אתכם". הקץ נמצא בתוך הקיץ.

השורש ק-צ מופיע תמיד בשורשים שמובנם חיתוך או סוף: קצץ, קצע, קצה, קצב, קצר, קוץ, קצה ויקיצה (קץ השינה), ושורשים קרובים כמו קטע, קטל, קטם ואפילו קטן.

כך מדגישה גם השפה את ההבדל בין summer האירופי הרך שכולו אהבה ושמחה, ו"קיץ" הישראלי – קשה, סופני, קטלני, חי על הקצה.

גם אמצע הקיץ נגמר בסוף

לקראת הערב הרגשתי שגם גונילה מתחילה לכעוס עליי. לא ידעתי מה לעשות ויצאתי להתבודד מול האגם (הימני). התיישבתי על מזח עץ קטן ועישנתי את הג'וינט – מיי בריט וגונילה לא עישנו, והאדריכל היה ממש נגד (גונילה הזהירה אותי). זה היה חומר אפגני חזק שלא היכרתי. רוח קלה ליטפה אדוות קטיפה על פני האגם, במרחק שטה סירה צהובה והיה קסם באוויר. בחיים לא הייתי במקום יפה כל כך. ואולי זו הייתה הג'וינט.

centaurea_cyanoides_10

פתאום מיי בריט התיישבה מולי, מבטה שואב אותי אל כחול הדגנית של עיניה. אחרי זמן מה קמנו שנינו, בלי מילים, ומצאנו את עצמנו מחובקים כמו שני אחים אובדים. אף אחד משנינו לא העז לזוז או לעשות איזו תנועה שתביא את שפתינו לקירבה מסוכנת ותעלה אותנו על דרך שממנה אין חזרה.

היינו מן הסתם עומדים כך עד היום, נצמדים זה לזו בניסיון נואש להתמזג לגוף אחד, אלא שפתאום נשמע קול שכשוך קרוב, הסירה הצהובה עגנה לידינו וממנה ירדו גונילה והאדריכל.

גונילה ניגשה אליי והעיפה לי סטירה איומה, והלכה במהירות, כמעט בריצה, לכיוון הבית. האדריכל זרק בי מבט רצחני ושעט אחריה. גם מיי בריט נעלמה ונשארתי לבדי, פיכח עד כאב. מיהרתי לצריף שלנו ומצאתי את גונילה הנסערת משליכה דברים למזוודה שלה ורוצה לעזוב באותו רגע, אתי או בלעדיי. לא יכולתי לחשוב על להישאר שם, וגם לא על נסיעה משותפת של שעתיים עם אישה כועסת. הסברתי, התנצלתי, התחננתי. לשווא. נותר לנסות רק דבר אחד.

נישקתי אותה.

היא סובבה את ראשה והתנגדה אבל לא ויתרתי. ידעתי שבסוף היא תימס, וכך היה. בפעם הראשונה מאז שהגענו לחווה היינו יחד, שנינו, לבדנו. לקחתי אותה בכוח, כמעט באלימות, חושב על מיי בריט והשדיים המושלמים שלה וכועס על האדריכל השמן שמזיין אותה במקומי ושזיין פעם גם את האישה שמתחתיי ורציתי שהיא תצעק ושהוא ישמע אותה בבית הראשי שהיה די רחוק וכעסתי על עצמי ועל הסופשבוע המטורף הזה במקום הכי יפה בעולם שבמקום שמחה היה מלא בכעסים ופחדים – – – והתפוצצנו יחד כמו שאף פעם לא.

נשארנו בצריף כל הערב. האימא באה להזמין אותנו לארוחה וגונילה אמרה לה שהיא לא מרגישה טוב, ומאוחר יותר היא הביאה לנו צלחות מלאות כל טוב ומשקה צמחים מיוחד שהיא רקחה בשבילה. גונילה באמת לא הרגישה טוב, היה לה כאב חד במקום של הניתוח, זה שבגללו אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס להיריון, והרגשתי די אשם בזה כי באמת הייתי יותר מדי פראי. הצעתי שניסע לבית חולים, רעיון שגונילה דחתה על הסף כי ידוע שבמידסומאר חדרי המיון מתמלאים שיכורים שעשו תאונות או נכוו מאש המדורה או טבעו או מה לא.

לאט לאט הכאב נרגע, היא הלכה לבית להיפרד מכולם (עדיף שתישאר כאן, היא אמרה), ואחר כך נרדמנו קצת. לפנות בוקר, כשכולם עוד ישנו, יצאנו לדרך. עברנו שוב את הריטואל של עצירה, פתיחת השער, נסיעה וסגירה, שלוש פעמים, והגענו לשטוקהולם די מהר.

זמן קצר אחר כך עזבתי את העיר. הכסף התחיל לאזול ושמעתי שבגוטלנד שבדרום שבדיה יש עבודה בקטיף תותים. גונילה ליוותה אותי למעבורת וממש לפני שנפרדנו אמרה לי שמשהו מאד מוזר קרה לה, המחזור שלה מאחר. לא כל כך ידעתי מה להגיד.

flowerfield_143757אחרי חודש חזרתי לביקור קצר בשטוקהולם. ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים אבל לא תפסתי אותה בעבודה וגם לא בבית. בביקור הבא דיברתי איתה, אבל היא הייתה עסוקה ולא יכלה להיפגש. ומה עם המחזור? אה, שום דבר. הכל בסדר.

נשארתי עוד כמה חודשים בשבדיה, מחליף עבודות ומקומות, עד שהחורף המתקרב הניס אותי לאקלים נוח יותר. הגעתי עוד כמה פעמים לשטוקהולם וניסיתי ליצור קשר, ובכל פעם איכשהו לא הצלחתי לפגוש איתה, וזה בעצם סוף הסיפור.

אין לי שום הוכחה, אבל המחשבה שהשארתי ילד ברחמה של גונילה לא עוזבת אותי. אם היא אכן נכנסה להיריון, היא לא הייתה מוותרת עליו בקלות. אותי היא לא הייתה צריכה, מערכת הרווחה של שבדיה הייתה הטובה בעולם והיא קראה אותי מספיק כדי לדעת שאין לה מה לסמוך עליי, לא כאבא ולא כבעל.

אז אולי יש לי ילד בשבדיה. או ילדה, אבל תמיד חשבתי שזה ילד. ילד כמעט בן ארבעים. אני חושב לפעמים איך הוא פתאום דופק לי בדלת – אבל אני לא חושב שגונילה ידעה עליי מספיק פרטים שיאפשרו לה, או לו, לאתר אותי.

אם הוא בכלל נולד בסוף – 

ואם הוא בכלל ירצה לחפש את אבא שלו –

ואם אמא שלו סיפרה לו אי פעם עליי ועל חלום ליל הקיץ שלנו – – –

שבועות: סינדרלה המואביה

שבועות: סינדרלה המואביה

24 ספרים יש בתנ"ך, מתוכם שניים בלבד נקראים על שם נשים, רות ואסתר, ומשניהם ראוי רק אחד להיקרא יצירה פמיניסטית.

רות ואסתר: הדמיון והשוני

לא במקרה מכונסות שתי היצירות יחד בקובץ המכונה "חמש מגילות", שכן הן חולקות כמה קווי דמיון: כמקובל בעולם האגדות, שתי הגיבורות הן צעירות, יפות תואר ועניות. על פי חוקי הז'אנר, הן גם נטולות משפחה. אצל אסתר מצוין במפורש כי "אין לה אב ואם", ואצל רות מוזכר בחטף "בית אמה" אך חזרה אליו אינה אופציה.

עוד מרכיב משותף הוא היעדרו של אלוהים. במגילת אסתר הוא אינו מוזכר כלל, ובמגילת רות אין לו תפקיד בעלילה ושמו מוזכר רק במסגרת ביטויי לשון סטנדרטיים כמו "יעשה ה' עמכם חסד", או "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל". אלוהים זוכה להתייחסות רצינית רק פעם אחת, בהבטחתה של רות לנעמי: "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי".

שתי הגיבורות הצעירות אינן בקיאות בהוויות העולם, ומובלות בידי דמות מבוגרת ומנוסה – וכאן מתגלה הההבדל הגדול ביניהן. את אסתר מפעיל מרדכי, ואת רות – נעמי. מרדכי מסתייע באסתר להצלת עמו, בעוד שנעמי רוצה רק להבטיח לכלתה אוכל וקורת גג.

מגילת אסתר היא סיפור שגרתי על מאבק כוח גברי שבו לאישה נועד תפקיד פאסיבי, בעוד שמגילת רות היא סיפור נשי פמיניסטי, עם הפתעה גדולה בסופו.

היום כבר ברור שהתנ"ך הוא אסופה של אגדות, משלים, מצוות והיסטוריות, שנכתבו בזמנים שונים ובידי אנשים שונים. למרות מעמדן הנמוך של נשים בימי המקרא, לא מן הנמנע שכמה מאותם חומרים נכתבו בידי אישה. אם כן, מגילת  רות היא מועמדת מובילה לתואר. במגילה מפוזרים רמזים רבים לכך שהיא נכתבה בידי אישה. עם א'גנדה.

שלושה גברים מתים

הזווית הנשית נקבעת כבר בפרק א', שבו מופיעים שלושה גברים שיוצאים מהסיפור בדקות הראשונות, בלי שאמרו אף מילה. בפסוק ג' מת אלימלך, ובפסוק ה' מתים גם בניו מחלון וכיליון. שניהם לא העמידו צאצאים במהלך עשר שנות נישואיהם (רות אינה עקרה, כפי שמסתבר בהמשך) ושמותיהם משדרים חולשה ומוות.

בסוף הפרק מגיעות רות ונעמי לבית לחם, וגם שם הן פוגשות נשים בלבד. בפרק ב' יצטרפו בועז ונעריו לסיפור, אך נעמי תמשיך להוביל את העלילה ולקבוע את מהלכיה. למעשה, היא הדמות הדומיננטית בסיפור, ורות רק עושה כדבריה.

כמו באגדת סינדרלה, שיאו של הסיפור מגיע בחצות הלילה. אך בעוד שסינדרלה בורחת מהנסיך ולאחר מכן יושבת בבית ומחכה לו, רות המואביה מעירה את הנסיך שלה בחצי הלילה, וממש לא בורחת.

את מהלכי הסיפור תיארנו בהרחבה בפוסט "מגילת רות – הסיפור האמיתי". כאן נדלג עליהם ונעבור ישר לפרק האחרון.

קרשצ'נדו בשלושה שלבים

השיא מגיע כאמור בפרק האחרון. עד אז, העלילה מתרחשת במסגרת הדוקה של זמן ומרחב. למעט האקספוזיציה, הסיפור קורה במהלך יממה וקצת, ובתחום גיאוגרפי צר שבין השדה, הגורן ושער העיר. חוץ מאזכור קצר בפתיחה, "ויהי בימי שפוט השופטים", העלילה נטולת כל הקשר לאומי והיסטורי.

שלב א': רחל ולאה

היציאה מהאישי אל הלאומי, מסיפור אהבה אינטימי לפרק בתולדות בית ישראל, מגיעה אחרי שבועז פותר את התסבוכת המשפטית ולוקח את רות לאישה:

"וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל"

הברכה זורקת אותנו אלפי קילומטרים מבית לחם, לארץ ארם הרחוקה, ותשעה דורות אחורה, אך אזכורן של רחל ולאה כמופת של הצלחה מעורר תחושת אי נוחות מסיבות נוספות. המקרא מזכיר בדרך כלל את אברהם, יצחק ויעקב – ולא את נשותיהם. ואם כבר, למה דווקא את רחל ולאה, שצרובות בזיכרון הקולקטיבי כצמד אויבות ושונאות?

ובכן, עבדו עלינו. השנאה בין רחל ולאה היא פיקציה מגמתית ללא בסיס בטקסט. שתי האחיות נפלו קורבן למעשי הנכלים של אביהן לבן הרמאי, ולאה לא יזמה את ההחלפה הלילית אלא רק שיתפה פעולה, אולי בלית ברירה. לאה אכן שנואה – אך לא על אחותה אלא על יעקב. גם כאשר רחל העקרה מקנאה בלאה, היא באה בטענות ליעקב, ורק אליו.

dante-s-vision-of-rachel-and-leah-1855
Dante's Vision of Rachel and Leah, Dante Gabriel Rossetti, 1855 – שלא כמו בסיפור המקראי, רוזֶטִי מחבב יותר את לאה  (מימין, בשיער אדמוני פזור כמו רוב דמויותיו) שנראית חיונית ופעילה, לעומת רחל (בסגול) שנראית קודרת וחולנית

התורה מספרת רק על פעם אחת שבה רחל ולאה ממש מדברות זו עם זו, והתמונה המתקבלת מורכבת ונוגעת ללב. ראובן מוצא בשדה דודאים ומביאם ללאה אמו (בראשית ל'). הדודאים הם סגולה לתשוקה ולפריון, ורחל מבקשת אותם מלאה. כל אחת מהן זקוקה לדודאים למטרה אחרת: לאה רוצה שיעקב יחשוק בה, רחל רוצה להתעבר.

למרות שבעייתה של רחל קשה וכואבת יותר, היא מוותרת לאחותה הפגועה ובגדלות נפש מרשה לה לבלות את הלילה עם יעקב. לאה, שלפני אותו לילה גורלי "עמדה מלדת", יולדת בהמשך עוד שני בנים ובת. רחל תיאלץ לחכות עוד מספר שנים עד שתלד בן ראשון, את יוסף.

בליל הדודאים, לאה היא זו שיוזמת את הסקס, ויעקב שותק וממלא את תפקידו. גם בלילה על הגורן, רות היא היוזמת ובועז נסחף אחריה. שני הסיפורים קורים בעת הקציר, זמן של פריון והוללות, ובשניהם האישה מובילה את העלילה.

אזכורן של רחל ולאה כמי ש"בנו את בית ישראל" הוא מופע בודד וחריג בתנ"ך, ונראה שלמישהו/י היה חשוב להשיב את כבודן האבוד של שתי האמהות. 

שלב ב': תמר ויהודה

השלב הבא בקרשצ'נדו קרוב יותר: רק שבעה דורות אחורה, ובמרחק יום הליכה מבית לחם. אם רחל ולאה אינן דוגמה קלאסית לברכה תנ"כית, הפסוק הבא חריג עוד יותר:

"וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה"

להבנת גודל השערוריה, נדרשת תזכורת קצרה: תמר הייתה כלתו של יהודה, אשת בנו עֵר. ער נפטר ועל פי מנהג הייבום היא מתחתנת עם אחיו אונן, שמסרב לשכב אתה ועל כן ה' ממית אותו (הדימיון לשני האחים המתים מחלון וכיליון בוודאי אינו מקרי). ליהודה יש בן נוסף, אך הוא חושש לחייו ואינו מוכן להשיא אותו לתמר, וכך דן אותה לחיי אלמנות, ללא בנים וללא מעמד. אבל תמר לא פראיירית. היא מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה.

1-5-tamar_and_judah_horace_vernet
Judah and Tamar, Emile Vernet, 1840 – כנוצרי, וֶרנֶה אינו יכול שלא לצייר את יהודה כרשע מרושע. זה לא קשור לדמות, זה השם…

בחלוף שלושה חודשים, "וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף." המוקד כבר מוכן, תמר מובלת אליו והאספסוף מנופף בלפידים – אך ברגע האחרון, כמו בדרמת בית משפט אמריקנית, שולפת תמר כמה חפצים אישיים של יהודה, שאותם ביקשה כערבון – "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי".

יהודה אינו שוכב יותר עם תמר, ובבוא העת היא יולדת את התאומים פרץ וזרח. על רקע בכי התינוקות עולות כותרות הסיום, אך הסיפור לא תם. הסוף האמיתי מגיע בפרק האחרון במגילת רות.

השאלה המתבקשת היא – באמת? זה מה שבוחרים אנשי בית לחם לאחל לזוג הצעיר? מוות כפול, זנות, כמעט הוצאה להורג בשריפה, וגידול ילדים ללא אבא (שהוא גם סבא)?

כפי שהשיבה לרחל ולאה את כבודן, המחברת של מגילת רות רוצה לטהר ולהאדיר את שמה של תמר, עוד קורבן של גברים נצלנים, תחמנים וחרמנים, ושל חוקים שכתבו גברים למען גברים.

רחל, לאה ותמר אינן אשמות במצבן. כל שנותר להן לעשות הוא להפיק את המקסימום מקלפי הפתיחה הגרועים שחולקו להן. בדיוק כמו שעשתה רות המואביה.

שלב ג': על מה כל הסיפור?

אחרי שלב הברכות מגיעה החתונה, ואחרי כמה חודשים הלידה. לבן קוראים עובד וכאן נגמרת בעצם המגילה – אבל לא! עכשיו מגיע הטוויסט בעלילה, שיא הקרשצ'נדו.

המקרא מייחס חשיבות גדולה למוצאו של אדם, ומביא תמיד את תולדותיו בפתיחת הפרק שעוסק בו. אפילו הברית החדשה מפרטת את אילן היוחסין (המומצא) שמחבר את יוסף ישירות לדוד המלך, תוך התעלמות מבעיה אחת קטנה – יוסף אינו אביו של ישו…

מגילת רות היא דוגמה יחידה למיקום אילן היוחסין בסוף הסיפור. פסוקיה האחרונים של המגילה חושפים מידע משמעותי שלא ברור כיצד הועלם מאיתנו עד כה:

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז…"

סורפרייז! לאורך כל המגילה הוסתר מאיתנו מוצאם המכובד של אלימלך ובועז. עד עכשיו חשבנו שאלימלך הוא סתם "איש מבית לחם", ובועז "איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך". המספרת משמיטה את המידע החשוב הזה כדי שלא יפריע לסיפור האנושי האינטימי, ולא יגנוב את הפוקוס מרות ונעמי חסרות הייחוס – אבל זה לא הכל:

"…וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד" (!!!)

הסיפור נצבע פתאום בצבעים חדשים. חשבתם שקראתם סיפור רומנטי על זוג אוהבים בגורן? טעיתם! זהו סיפור מכונן בתולדות עם ישראל. בועז הוא חוליה בשרשרת הדורות שמחברת אותו לאברהם, יצחק, יעקב, יהודה ופרץ, ונמשכת ממנו הלאה לדוד המלך. שושלת גברית כמובן, שבה הנשים הן בדרך כלל רק פונדקאיות חסרות שם. פסוקי הסיום אינם נראים כחלק מהסיפור המקורי, ואולי הם תוספת מאוחרת.

מגילת רות, שאוליי נכתבה בידי אישה, מכירה שושלת אחרת לגמרי, שושלת של נשים – מבוזות, שנואות, מדוכאות, כמעט מועלות על המוקד. מה שמציל אותן היא אחווה נשית, פעם בין אחיות ופעם בין כלה לחמותה, והחוכמה להבין את חוקיו המעוותים של העולם הגברי – ולנצל אותם לטובתן.

סינדרלה המואביה אינה עוד קורבן פסיבי המחכה לנסיך שאולי יבוא. היא באה אליו בעצמה, עושה בו כרצונה, ודואגת שיחשוב שהוא זה שמנהל את העניינים.

hqdefault
רות מודרנית: קוראים לה רותי פוסטר והיא שרה כאן שיר של מאיה אנג'לוּ, אישה פנומנלית:

עכשיו אתן מבינות
בדיוק מדוע אני לא מרכינה את ראשי.
איני צועקת או מקפצת
ולא צריכה להרים את קולי.
כשאתן רואות אותי חולפת,
אתן צריכות להיות גאות.
אני אומרת,
זה בנקישות עקבי,
בתלתול בשערי,
בכף ידי,
בצורך באהבתי.
כי אני אשה
באופן פנומנלי.
אשה פנומנלית,
זו אני.

 

(צילום תמונה ראשית: דורית לומברוזו, lombrosophoto.com, דוגמנית: ננה רון-אליאס)

יום ירושלים: ונוס של ירושלים

יום ירושלים: ונוס של ירושלים

בשנת 1995 חגגה כנסת ישראל יום הולדת 3000 לירושלים. מילא הרעיון המופרך כאילו ניתן לקבוע תאריך מדויק לאירוע מיתולוגי; הקביעה כי ההיסטוריה של העיר החלה עם כיבושה בידי דוד, הדיפה ניחוח קולוניאלי. כאשר דוד נכנס בשעריה, ירושלים הייתה כבר עיר עתיקה וקדושה בת אלף שנים לפחות.

סיפור שמתחיל בקללה מצרית

כמו מרבית ערי העולם, ירושלים הוקמה ליד מקור מים – מעיין הגיחון שנחשב קדוש מאז ימי קדם, ועל שמו נקרא אחד הנהרות המשקים את גן עדן. העיר ישבה על הדרך המובילה ממישור החוף ליריחו ולמדבריות ערב, וכך ספגה השפעות תרבותיות ממזרח וממערב.

Egyptian_execration_text
צלמית מקוללת המפרטת ערים בכנען ובהן ירושלים. נמצאה בסקארה שבמצרים, כיום בבריסל.

ירושלים מוזכרת לראשונה במאה ה-19 לפנה"ס, וכמה סמלי – כחלק מקללה. כתבי המְאֵרות המצריים היו צלמיות או קערות מאגיות, שעליהם נכתבו שמות השליטים הכפופים למלך. במקרה של מרד, שברו אותן כהני פרעה בלווי קללות נמרצות.

על פסלון של עבד כפות נרשמו מספר ערים בכנען, ובינהן מופיע לראשונה השם "רשלמם", עיר מבוצרת במחוז חורו, ארץ החורים הלוא היא כנען, שמלכיה נושאים שמות בעלי צליל שמי מובהק.

חמש מאות שנים עוברות בשקט, ובמאה ה-14 לפנה"ס העיר מופיעה מחדש באגרות אל עמארנה, גנזך משרד החוץ המצרי דאז. מושל העיר עבדי-חבה, מתלונן בפני אדונו, פרעה אמנחותפ, על צרותיו עם החבירו, שבט נוודים תוקפני שיש המקשרים אותו עם העברים.

השם עבדי-חבה מקביל ל"עובדיה", אלא שאת "יה" מחליפה חֶבָּה, האלה החורית הראשית. חֶבָּה, המכונה "אם כל חי", מזכירה את חווה בשמה ובכינויה, ומזוהה עם האלה הבבלית אישתר והאלה השומרית איננה, שגם לה יש סיפור שכולל עץ ונחש (ראו בחותם המצורף).

 

43f4101bb88aa8320c307b3080206be2
האלה החורית חֶבָּה מזוהה עם אישתר הבבלית ואִינָנָה השומרית, שמופיעה כאן על חותם ליד "עץ הדעת טוב ורע", כשמאחור לוחש לה משהו הנחש.

במקרא מופיעה ירושלים לראשונה כאשר מלכי-צדק מלך שלם מקבל את אברהם בלחם ויין, ומגלה ששניהם עובדים את "אל עליון קונה שמים וארץ". אל עליון (בקיצור "אל") היה ראש הפנתיאון הכנעני, והאפיזודה מראה שהעברים הקדמונים, כמו שאר עמי כנען, חלקו אלים משותפים. אימוץ אלים ואלות של עמים כבושים היה מנהג מקובל, עד להופעת יהוה, האל הקנאי שהתעקש על בלעדיות מוחלטת. עורך ספר בראשית לא אהב את הגישה הליברלית, אך לא יכל להעלים את המפגש לחלוטין ולכן רק קיצץ בו ותפר אותו בגסות לתוך סיפור אחר, שבמקרה גם בו מוזכר אל עליון.

מי ירה בשלם?

איננו יודעים הרבה על ירושלים הטרום-ישראלית. המקרא אינו מנדב עליה מידע, היא לא עניינה את שכנינו דאז, מסופוטמיה ומצרים, ומחזורי הבנייה והחורבן לא הותירו ממצאים ארכיאולוגיים. נותר רק רמז בודד – השם.

שמות של נהרות, הרים וערים שורדים הרבה אחרי שהתרבויות שטבעו אותם הפכו לאבק. הרכיב הראשון בשם קל לפענוח: "ירו-" בא משורש י-ר-ה במובן של ייסוד עיר או מבנה, כמו בביטוי "לירות אבן פינה", או מהמילה השומרית "אוּר" המציינת "עיר", כמו אור כשדים. אך מי היה שלם?

דורות של פרשנים קישרו את שמה של ירושלים עם שלום או שלמות. מפתה לחשוב שאבותינו היו פציפיסטים או פרפקציוניסטים, אך קשה להאמין שלכך הם התכוונו.

נזכיר כי דוד ניסה למחוק את שמה המקורי של העיר, מסיבות שמיד נתחקה אחריהן. הוא קרא לה "עיר דוד", אך זה לא תפס. התושבים דבקו בשם הישן, ירושלם.

חוץ מהמפגש עם מלכיצדק, השם "שלם" אינו מוזכר במקרא. זהותו של שלם המסתורי שהעניק את שמו לעיר קדשנו התגלתה רק במקרה, במרחק מאות קילומטרים ואלפי שנים. 

באביב 1928 חרש פלאח בשדה ליד לטקיה שבצפון סוריה, וחשף חדר קבורה מלא חרסים. למקום הוזעק מנהל שירות העתיקות הצרפתי שארל וירולו, שגילה עיר נכבדה ובה ארמון, נמל ומקדשים. זו הייתה אוגרית, עיר נמל כנענית שזכרה אבד ונשכח.

אוגרית התגלתה כאוצר נדיר של ארכיונים גדושים בטבלאות חרס בשפה בלתי ידועה הכתובה בכתב יתדות. בכתב היו רק 30 סימנים ולכן הסיק וירולו כי זו שפה אלפביתית. משפוענח הכתב, התגלה דמיון מדהים לעברית. על פי פרופ' צבי רין, מחוקרי אוגרית הבולטים, שתי הלשונות לא היו "שוות רק במבנה הפסוק, בקצב החרוז ובסוגי התקבולת… הן היו זהות אף בצליל, בתצורה ובתחביר וכן בשימושי הלשון ובמטבעותיה."

גם אם רין נסחף קצת, אוגרית היא ללא ספק אחותנו האבודה. כתביה פתחו צוהר אל מאחורי הקלעים של סיפורי המקרא, ועם כל לוח שפוענח נוספו קווי דימיון לעלילות אלי אוגרית. כך נפגשנו מחדש עם התנינים הגדולים מסיפור הבריאה, ועם חבריהם לויתן, נחש בריח ונחש עקלתון, שגם הם מוכרים היטב מהתנ"ך.

למרות הדימיון המדהים, מרבית הישראלים לא שמעו מעולם על אוגרית. הממסד הדתי העדיף להסתיר את מקורותיו הפגאניים של ספר הספרים.

סיפורם של שחר ושלם

שחר ושלם
תבליט שנהב שציפה את המיטה המלכותית בארמון אוגרית, ועליו זוג נסיכים יונקים משדיה של אלה מכונפת. אין לדעת אם אלה שחר ושלם.

משפוענח אחד מלוחות החרס האוגריתיים, לוח מס' 52, נחשף לראשונה אל בלתי מוכר ושמו שלם, אשר חי ופרח באוגרית מאות שנים אחרי שזכרו נשכח ונמחק בעיר שנושאת את שמו.

בלוח מתואר טקס חגיגי שנפתח בברכה לאלים ואחריה זבח גדי בחלב, ואז משורר הקריין או המקהלה את סיפור הולדתם של שחר ושלם, האלים הטובים והנעימים:

אֵל, אבי האלים ["אל עליון" מסיפור מלכיצדק] מטייל על שפת הים ופוגש בנשותיו אֲשֵרָה [הידועה לשמצה מהתנ"ך] ורַחֲמַי. האלות מבחינות שאברו נפול וצווחות: "הו אישי, אישי, מקלך ירד, מטה ידך רפה!" האבר מתארך ויורה את מטענו לעבר ציפור שעפה בשמים, ואל צולה אותה על האש. הוא מכבד את נשותיו, מנשק את שפתיהן המתוקות כרימונים ומחבק אותן. האלות מתייחמות והרות, ויולדות את שחר ושלם.

התאומים יונקים וגדלים, זוללים את ציפור השמים ואת דג המים וגורמים לרעב על הארץ, ומוגלים למדבר. אחרי שבע שנים הם חוזרים לציביליזציה, פוגשים את שומר השדות שמכבד אותם בלחם ויין…

כאן נקטע הלוח. ההמשך נמצא בלוח אחר, המספר על צמד אלים זללנים שהוגלו למדבר, נלחמו בבעל וגרמו לבצורת של שבע שנים, שבסופה נערך טקס ניסוך מי מעיין להורדת הגשמים – פרט חשוב שנחזור אליו בהמשך.

כוכב אחד, שני אלים

כאמור, שלם אינו מוזכר במקרא, אך אחיו שחר מופיע בספר ישעיהו. הסיפור חריג ומאד בלתי אופייני לתנ"ך, אך קרוב למיתוסים של אוגרית: "איך נפלת משמים הילל בן שחר… ואתה אמרת בלבבך, השמים אעלה, ממעל לכוכבי-אל ארים כסאי ואשב בהר מועד ירכתי צפון, אעלה על במתי עב אדמה לעליון – אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור." 

הילל בן שחר קשור לאיילת השחר המופיעה בשיר השירים – כוכב הבוקר, נוגה, ונוס, אלת האהבה. הבבלים קראו לה אישתר, הפרסים אסתר, והכנענים עשתורת. מקור כל השמות בשורש קדום שמובנו "כוכב" שהגיעה לשפות אירופה בצורת stern, étoile ,star וכד'. נוגה-ונוס-אישתר היא הכוכב בה"א הידיעה.

ירושלים לא נקראה על שם שחר, אלא על שם אחיו התאום שלם. כדי להבין מדוע הוקצו שני אלים לאותו כוכב, נדרש הסבר אסטרונומי קצר.

הקדמונים, שנהנו מערבים פנויים ומשמי לילה צלולים, רכשו ידע נרחב לגבי תנועת הכוכבים והמציאו סיפורים יצירתיים המסבירים את מהלכם, שחלקם שרדו עד היום במדורי ההורוסקופ. נוגה הציתה במיוחד את דמיונם. זהו הכוכב הבהיר והיפה ביותר בשמי הלילה, אך מסלולו מסתורי ובלתי מובן. 

נוגה מופיעה במשך מספר חודשים ככוכב הבוקר, בהתחלה סמוך לזריחת השמש, ומדי יום מוקדם יותר. אורה מתחזק, מגיע לשיאו… ואז – דעיכה מהירה. מיום ליום זריחתה מתאחרת, תוך זמן קצר היא מופיעה שוב לפני השמש – ונעלמת!

חמישים ימים עוברים בלי מלכה ברקיע, ואז מופיע לפתע כוכב חדש בשמי הערב, סמוך לשקיעה, והתהליך חוזר על עצמו  – זריחת כוכב הערב מתאחרת ואורו מתחזק – ושוב שיא ואחריו היעלמות. הפעם חולפים רק שמונה ימים עד להופעתה מחדש ככוכב הבוקר.

מחזור החיים הדרמטי של נוגה הוא אולי המקור לסיפור על הילל בן שחר, הכוכב היהיר שנפל מהשמיים לתוך הבור.

venus-pentagramההסבר למוזרויות הללו הוא שנוגה סובבת במסלול פנימי (בין השמש וכדור הארץ), עגול (ולא אליפטי) וקצת נטוי יחסית לארץ. לקדמונים לא היה שמץ מושג על כך, והם המציאו הסברים רומנטיים יותר. נוגה היפהפיה והקפריזית סימלה נשיות ואהבה. תרמה לכך העובדה שמחזורה אורך 263 יום, בדומה להיריון.

האסטרונומים הבבלים והמצרים, שמיפו את נקודות השיא והשפל של נוגה, מצאו תבנית חוזרת היוצרת כוכב מחומש סביב האופק. בתרבויות רבות זה סמלה של ונוס.

2012-09-03-starmoonthe-egyptian-hieroglyph-for-the-venus-cycle-from-morning-to-evening-star-in-the-shape-of-a-perfect-pentagram-as-viewed-from-earth
הסימן של ונוס בכתב החרטומים המצרי מתייחס בבירור למחזור המחומש שלה

המיתולוגיה הקדומה ראתה את ונוס כשני כוכבים נפרדים, זוג אוהבים שרודפים זה אחר זו אך מצליחים להיפגש רק מתחת לאופק, בשאול. באוגרית מילאו תפקיד זה עשתורת ועשתר, אך כאשר שחר ושלם אומצו במסגרת חילופי תרבות כלשהם, הם קיבלו את האחריות לבוקר ולערב.

שלם היה כנראה האל המקורי של ירושלים. אין לכך הוכחות, אך יש סימנים רבים לפולחן ונוס בירושלים, כמו שמו של מושל העיר עבדי-חֶבָּה (=אישתר) ועוד כמה שיפורטו בהמשך.

שחר ושלם: מה אומרים השמות?

שמו של שחר מגיע מהצבע השחור. השעה שלפני הזריחה היא השעה החשוכה ביותר, וזו השעה בה נגלה כוכב השחר במלוא זוהרו.

ומה עם שלם? ניתן לשער כי כוכב הערב "משלים" את היום, אך זה אינו המקור. השורש ש-ל-מ (וכן ז-ל-מ או צ-ל-מ, האותיות השורקות נוטות להתחלף ובעבר הגו אותן אחרת מאשר היום) מציין באכדית, אוגריתית, ערבית ושפות שמיות נוספות "חושך, אפילה", ויתכן כי הוא קשור למילה "צל".

במקרא מציינת המילה "צלמוות" חשיכה גדולה, ונוטים לחשוב כי מדובר בהלחם של המילים צל+ מוות, אלא שזהו פירוש שגוי. שוב באה האוגריתית לעזרתנו: ẓlmt (הניקוד אינו ידוע כי באוגריתית אין תנועות) היא פשוט "חשיכה".

קשה להוכיח זאת בוודאות, אך נראה כי שחר ושלם מייצגים את החשיכה – זו שלפני הזריחה וזו שאחרי השקיעה.

ונוס של ירושלים

במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית בטקס פגאני קדום. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידות.

בין תלונותיו של ירמיהו על חטאי העם, הוא מונה את עבודת מלכת השמיים, שהנשים נוסכות לה נסכים ומכינות לה כוונים. צנזור מאוחר  התעקש אמנם לנקד "מְלֶכֶת" בסגול, כאילו זו סתם מלאכה ולא המלכה עצמה, אך זה קשקוש. מלכת השמיים, "שַֹרָת שַמַי", היה כינויה הכנעני של אישתר, ו"כוונים" היו עוגות טקסיות בצורת כוכב שנאפו במיוחד לכבודה.

אך תלונותיו של ירמיהו הן רק המתאבן. החגיגה השנתית לכבוד ונוס הירושלמית לא הייתה טקס סודי אזוטרי, אלא החג הגדול ביותר בימי בית שני: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה. ההוכחה המשכנעת יותר לכך היא העובדה המחשידה שחג כה מרכזי ופופולרי אינו מוזכר כלל בתנ"ך…

שיא האירוע היה שאיבת מי מעיין הגיחון וניסוכם על המזבח, בדומה לטקס שמופיע בסיפור שחר ושלם. המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גן נעול, אחותי כלה, מעיין חתום". אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש"מעיין" מסמל כאן משהו אחר לגמרי.

טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן "מיומאס", אולי מהמילה "מים".

חגיגות המיומאס היו קשורות לאיחוד בין אפרודיטה ודיוניסוס (שלא היה בעלה!), כאן בציור קיר מפומפיי

גם בירושלים החגיגות לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.

הטקס הלילי נערך לאור אבוקות והסתיים עם הזריחה, זו הייתה חגיגה של מים ושל אור, ללא דם וללא עשן קורבנות, עוד סממן פגאני, נשי ובלתי יהודי. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.

כאמור, באופן תמוה למדי, שמחת בית השואבה אינה נזכרת בתנ"ך. עם זאת, יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג והסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו…), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה, נתן אותה לעם, נפרד מהם ורוצה רק למות בשקט, צצה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה של עורך מגמתי: הקהל.

על פי המצווה הפיקטיבית, פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל העם ולקרוא בפניהם את התורה, בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי שמחת בית השואבה… האמנם צירוף מקרים?

שמחת בית השואבה הייתה חגיגה של שמחה, נוטפת מים ומיניות; הניסיון להחליף אותה בהקראה דידקטית ויבשה של התורה היה חסר סיכוי. אפילו התנ"ך עצמו מודה כי המצווה מעולם לא קויימה. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה בסוכות "כי לא-עשו מימי ישוע בן-נון כן בני ישראל, עד היום ההוא".

יתכן כי במקור נחגגה שמחת בית השואבה פעם בשבע שנים, כמו בסיפורם של שחר ושלם. נראה שעזרא המציא את מצוות "הקהל" ושתל אותה בספר דברים, בניסיון למחוק מסורת פגאנית עתיקה – אך ללא הצלחה.

ניסיון מחיקה שהצליח חלקית: עורכי התנ"ך שינו את השם המקורי ירושלם לירושלים. ניכר שזה שינוי מאוחר ומלאכותי: במקרא, הכתיב נותר ללא יו"ד ועם ניקוד משונה (יְרוּשָׁלִַם).

שלם ושלמה

הדנ"א של כל מילה עברית טבוע בשלוש אותיות השורש, והשימוש בשורש ש-ל-ם יכול להעיד על הקשריו התרבותיים והדתיים. הצאצא הבולט ביותר של השורש ש-ל-ם הוא החכם מכל אדם, שלמה המלך.

הכוהנים לא אהבו את הצליל הפגאני של השם "שלמה" וניסו למחוק אותו. נתן הנביא העניק לרך הנולד את השם "ידידיה", אך העם צחק לו.

שלמה המלך אינו מופת של מונוגמיה וגם לא של מונותאיזם. הוא חסיד של אלת האהבה עשתורת ואף בונה לה מקדש, ואוהב לזבוח ולהקטיר בבמות. בבמה הגדולה בגבעון הוא מעלה אלף עולות (!), ומעניין שאלוהים לא נוטר לו על כך ואף נגלה אליו בחלום ומעניק לו פרס.

גבעון היא עיר בעלת מעמד מיוחד במקרא. היא אחת מערי החיווי, שמקור שמם הוא אולי חווה אימנו, ויש להם קשר עם החורים של עבד-חבה מושל ירושלם. עריהם שכנו סביב ירושלים אך גם באזור אוגרית. הגבעונים מככבים בסיפור מוזר (יהושע ט) שבסופו הם כורתים ברית עולמים עם עם ישראל וממונים כחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוהים. בניגוד לדימוי המקובל, זו אינה השפלה אלא תפקיד מכובד ומרכזי בעבודת המקדש. שוב החוטאים אינם נענשים ואף מתוגמלים, וכמובן ששאיבת המים קשורה לשמחת בית השואבה.

הכוכב של ונוס וחותם שלמה

לשלמה ולירושלים יש קשר נוסף עם ונוס: האגדה מספרת על "חותם שלמה", סמל רב עוצמה שבאמצעותו הוא שלט בשדים. הסמל היה כוכב מחומש, פנטגרם, שהיה גם סמלה של ונוס-אישתר וגם סמלה של ירושלים – שבכתב העברי הקדום נכתב בחמש אותיות: ירשלמ.

כוכב
המופע הראשון של ירושלים בכתב עברי: הטביעת חותם על כד מהמאה השנייה לפנה"ס, שבמרכזו כוכב מחומש ובין קרניו המילה ירשלמ.

בנצרות עברה ונוס תהליך דמוניזציה, יחד עם המין הנשי בכלל. ביוונית, כוכב הבוקר הוא פוספורוס, "מביא האור", וכך נקרא הילל בן שחר בתרגום השבעים. בלטינית, "מביא האור" הוא לוציפר, שבהמשך שודרג ממלאך מורד לשטן עצמו, יחד עם סמלו, הכוכב המחומש.

כך הושלמה נפילתה של ונוס, מאלת האהבה לאשה מפתה ומדיחה, ולבסוף השטן עצמו.

שלמה והשולמית

Eder_Gyula_(1875-1945)_Salome_with_head_of_John_the_Baptist,_1907_(Palatul_Culturii,_Tg._Mures,_RO)
שלומית/סלומה במחול הפיתוי, מחזיקה בראשו של יוחנן המטביל (אדר גיולה, 1907)

קשר נוסף לשורש ש-ל-ם מופיע בשיר השירים, שיר האהבה היפהפה שמיוחס לשלמה, שבו מככבת השולמית, מושא תשוקתו של המחבר ואולי האספקט הנקבי שלו. שיר השירים מופנה אל בנות ירושלים, שהשולמית היא אחת מהן או כולן – ה"א הידיעה מלמדת שהשולמית אינה סתם אשה אלא מושג. אשה או מושג, התיאורים הפיוטיים של חמוקיה הם השירה הארוטית היפה ביותר שנכתבה אי פעם.

השולמית קשורה גם לשחר ("מי זאת נשקפה כמו שחר"), ויוצאת גם במחולות. אלף שנה מאוחר יותר יוצאת נסיכה בעלת שם דומה במחול פיתוי ארוטי. קוראים לה שלומית בת הורדוס, דמות דמונית ושנואה בנצרות.

שלמה והשולמית מוכרים גם מחוץ לשיר השירים. באכדית, שבה השורש ש-ל-ם מציין שלום וידידות ומופיע בשמות מלכים כמו שלמנאסר. במיתולוגיה הבבלית מככב זוג אלים בעלי שמות דומים, שוּלמן ושוּלמניתו.

שולמן ושולמנית קשורים לפריון, אהבה ומלחמה, והקשר הישראלי מתחזק בטבלת חרס מפורסמת שפוענחה על ידי אולברייט, ובה מופיעה "שוּלמניתו שרת אוּרוּשלימו" – שולמית מלכת ירושלים.

946px-Song_of_solomon

ספקולציה אחרונה לסיום

למערכת הקשרים הסודית בין ירושלים, שחר ושלם, חג המים והפריון, וזוג הנאהבים משיר השירים, אפשר להוסיף ספקולציה אחרונה, הנובעת מכינוים של שחר ושלם – האלים הטובים והנעימים.

השורש נ-ע-ם נושא במקרא קונוטציות מיניות, כמו בקינה של דוד על יהונתן, "נעמת לי מאד, נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים". דוד מכנה את שאול ויהונתן "הנאהבים והנעימים", כאשר הסיפור המקראי סותר זאת מכל וכל: שאול ניסה לרצוח את יהונתן, והנאהבים והנעימים האמיתיים היו דוד ויהונתן. גם זה נראה כניסיון הסוואה מגושם, של דוד עצמו או של עורך הומופוב. אותו פועל חוזר בשיר השירים, בתיאור אירוטי של  השולמית: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".

מין מקודש היה חלק מעבודת הפולחן בכל המזרח הקדום. ממרחק הזמן, קשה לדעת אם מדובר היה בסוג של זנות בתשלום (הכוהנת בתפקיד "הסטודנטית שמשלימה הכנסה") או סקס טנטרי. המקרא מספר לנו שבמקדשי כנען היו לא רק קדֵשות אלא גם קדֵשים, כוהני אהבה גאים – שבגללם נחקקו חוקים כה חמורים נגד משכב זכר.

בתרבויות שבהן ראו את ונוס כזוג כוכבים, הם נחשבו תמיד לגבר ואישה – אח ואחות, זוג אוהבים. ייצוגה של ונוס דרך שני אלים זכרים כמו שחר ושלם הוא מקרה חריג ונדיר, אך לא בלתי-סביר לתקופתו.

יתכן כי האלים הטובים והנעימים שחר ושלם היו סמל של אהבה הומוסקסואלית, ואף חלק מפולחן שכלל משכב זכר מקודש.

מספיק חתרני לגלות שבירת הנצח של עם ישראל נקראת על שמו של אל כנעני – אבל אל כנעני גיי…?

יום העצמאות: מה זה בעצם?

יום העצמאות: מה זה בעצם?

"עצמאות", כמו הרבה מילים בעברית (ובכל שפה), היא מטאפורה, יותר נכון – מטאפורה של מטאפורה של מטאפורה, שעברה גלגולים רבים בדרכה מהמוחשי אל המופשט. כמו בובת בבושקה רוסית, בתוך "עצמאות" מסתתר ה"עצמי", בתוכו קבורה "עצם", ובלבה שורש קדום יותר: "עץ".

עץ ועצם

כמעט כל מילה בעברית מבוססת על שורש בעל שלושה עיצורים: ה-ל-ך, פ-ע-ל, ש-מ-ר, מ-ל-ך וכל השאר. עם זאת, ברבדים הקדומים של העברית נמצא גם שורשים בעלי שני עיצוריים, ויש הטוענים שאלה היו השורשים המקוריים של העברית (ושאר השפות השמיות), ובעצם המילים הראשונות שנהגו בפי תושבי המזרח הקדום.

במילים פשוטות, ניתן להניח שבראשית השפה היו מילים בנות הברה אחת, ומהן התפתחו מילים בנות שתי הברות ויותר. אם ניקח למשל את הטיותיו של הפועל "הלך" (הלך, יילך, נלך, תלך…) ברור כי בבסיס כולן מצויה הברה אחת – "לך" שהשתמרה בצורת הציווי.

השורשים התלת-עיצוריים התפתחו מהבסיס הדו-עיצורי הרבה לפני המצאת הכתב, כך שקשה לדעת איך ומתי זה קרה. ההוכחה לקדמותן של המילים הדו-עיצוריות היא שכיחותן במושגים הבסיסיים ביותר של השפה, כמו חלקי גוף – יד, אף, פה, גב, לב, דם וכד', או תופעות טבע – ים, הר, קר, חם, אש וכד'.

אחת מאותן אבני בניין קדומות של השפה היא המילה "עץ". בימי קדם צמחו באזורנו אלונים, ארזים ועוד עצי ענק מרשימים, שחלקם אף תפקדו כמושבם של אלי כנען הקדומים (לא במקרה מסתתרת המילה "אל" בשמם של האלון והאלה). בעברית, המילה "עץ" מציינת הן את הצמח החי והן את החומר שעצמו, שממנו בונים בתים ורהיטים.

העץ היה אחד החומרים החזקים והעמידים שהכירו אבותינו, ומניחים שאי שם בעבר הרחוק, באיזו שפה שמית קדומה שלא השתמרה, המילה "עצ-ם" ציינה משהו חזק וקשה "כמו עץ".

עצם ועצמי

העץ מוזכר כבר בפרק א' בבראשית: "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ"; העצם מופיעה מיד בפרק ב': "וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".

כבר בהופעתה הראשונה של המילה, נזרע השלב הבא בהתפתחותה. האדם מדבר אמנם על העצם הפיזית, הצלע שאלוהים שלף מגופו, אך מתכוון גם למובן המטאפורי – העצם כחלק בלתי נפרד ממני, שמייצג את המהות שלי, את "עצמי".

עצום ועוצמתי

השורש ע-צ-ם התפצל כבר בשלב מוקדם לשני מובנים עיקריים. הראשון מילולי יותר, ונובע מתכונותיה הפיזיות של העצם, חוזק ועמידות. מכאן נולד הפועל "להתעצם" = להתחזק (וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד); והתואר "עצום" (וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם).

בהמשך הדרך מופיעה גם "עוצמה" (נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה), סוג של כוח-על. בעברית החדשה התפתחו ממנה "מעצמה" (superpower) ו"העצמה", שבה דבק ניחוח של פלצנות עקב שימוש יתר.

למרות הפיתוי לקשור בין "עוצמה" ו"עצמאות", אין ביניהן קשר ישיר. נחזור לנקודה שבה התפצלו השבילים, לתחילת ספר בראשית.

מה זה בעצם…?

המובן השני של השורש, המופשט יותר, הוא זה שיוביל לימים אל עצמאותנו. הוא מופיע בצנעה בסיפור המבול. להעצמת המסר, מקפיד הסופר המקראי על ציון התאריך המדויק שבו נפתחו ארובות השמים: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ". מייד לאחר מכן, "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ … אֶל הַתֵּבָה".

מובנו של הביטוי הוא "ממש באותו יום". המקרא משתמש בביטוי המטאפורי "בעצם היום הזה" מכיוון שהעצמות הן החלק הקשה ביותר של גופנו (טוב, השיניים קשות יותר, אבל לא מספיק מרשימות כמטאפורה). השלד שורד הרבה אחרי הבשר ושאר הסממנים החיצוניים, שכולם בני חלוף. לכן העצם מסמלת את המהות, הבסיס, או בלשונם של מתמודדי הריאליטי – את "האמת הפנימית".

עצמי ובשרי

המעבר מהעצם הקשה והממשית לדימוי האוורירי והמופשט של "בעצם", מוביל אל השלב הבא באבולוציה של המילה.

"אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", אומר לבן ליעקב, לפני שהוא דופק אותו בשבע שנות עבודה כפול שתיים. שימו לב שבעוד שאדם הראשון דיבר על "עֶצֶם מֵעֲצָמַי" (=עצמותיי), לבן מדבר על "עַצְמִי וּבְשָׂרִי" – מושג חדש שמובנו "עיקר, מהות, חלק בלתי נפרד".

מעניין לבחון את הבדלי התרבות כפי שהם משתקפים בשפה:  "עצמי ובשרי" הופך באנגלית ל-my own flesh and blood. הבשר הוא אותו בשר, אך את העצם הקשה מחליף הדם החם והזורם, שמסמל קירבה משפחתית, "קשר דם.

תהליך ההפשטה ממשיך להתרחק מהמקור ולהרחיב את עולם המובנים המקושר אליו, שלימים יפרנס דורות של פילוסופים, ובהמשך גם פסיכולוגים, שיחקרו את אותו "עצמי" חמקמק.

אני בעצמי

התנ"ך משתמש במילה אך ורק לציון קירבה משפחתית ("עצמי ובשרי") או הדגשת זמן ("בעצם היום הזה"); אצל חז"ל הוא כבר קופץ מדרגה. "עצמי" משמש לצורך הנפוץ של רפלקסיביות: דברים שאדם עושה לעצמו, או כהגדרת המילון: "דבר שנעשה בידי המבצע ועל המבצע". דוגמה אופיינית: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". מכאן מתפתחים מובנים כמו בעצמי, לעצמי, מעצמי שמבטאים פרטיות, לבד, ללא עזרה וכד'.

המחצית השנייה של המאה ה-20 עמדה בסימן "העצמי" כערך יסודי בתרבות, חינוך, פסיכולוגיה ומה לא. אנו חיים בעידן שמקדש את העצמי, אם כי כאשר זאטוט בן שלוש מודיע לך ש"רק אני מחליט על עצמי", עוברת המחשבה שאולי קצת נסחפנו.

לא ניכנס לשאלה הפילוסופית של מיהו אותו "עצמי": למשל, כשאני מנהל דיאלוג ביני לבין עצמי – מי מדבר עם מי? מה שמעניין הוא ההיפוך המוחלט שעושה המושג, מהמוחשי עד כאב (עצמות ובשר), למופשט ונטול כל ממשות פיזית, עד שעצם הדיון על מהותו  מחייב נסיקה לגבהים תיאורטיים שבהם החמצן דליל מדי עבור רובנו.  

עצמיות

עם התפתחות המחשבה והפילוסופיה של ימי הביניים, נוצר צורך במונחים חדשים בעברית, ומופיעה המילה "עַצְמִיוּת". בדומה לטיבו המעורפל של "העצמי", גם "עצמיות" ציינה הרבה דברים: אופי ייחודי, אינדיבידואליות, מקוריות, מהות ועוד. כל כותב יצק בה תוכן משלו, וחוסר הבהירות הזה תרם אולי להיעלמותה.

"עצמיות" ציינה בדרך כלל תכונות דתיות ותרבותיות. עם צמיחת התנועות הלאומיות במאה ה-19, נוסף לה גם המובן של "ממשל עצמי", ובראשית המאה ה-20 היא די קרובה למלא את תפקידו של המושג "עצמאות" שטרם נולד – אבל לקו הסיום הגיעה מתחרה חדשה.

עצמאות

12560את המילה "עצמאות" חידש איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה והילד הראשון שגדל וחונך על טהרת השפה העברית.

בן אב"י היה מייסדו ועורכו של "דואר היום", מחלוצי העיתונות העברית והראשון ששאף להיות קליל ופופולרי, בין היתר באמצעות כותרות צעקניות. בן אב"י השתמש בעיתון להפצת חידושיו, ביניהם אופנוע וקולנוע, אווירון ומכונית, עצמאות ואכזבה. הוא דגל גם בדו-קיום עם ערביי הארץ, והיום היה מוגדר בוודאי כשמאלן בוגד.

בן אב"י אינו מספר על מועד ההמצאה, אך ניתן למקם אותה (אגב, גם "מיקום" הוא חידוש שלו) די במדויק. ב-7 ביוני 1920 עדיין מופיעה בעיתונו הגירסה הישנה: "תורקיה מקבלת שא"י, סוריה וארמניה תוכרזנה מדינות עצמיות (אוטונום)". ב-6 בספטמבר מופיעה המילה בפעם הראשונה , בתור "עצמאות עירונית", בידיעה העוסקת בניהול עצמי או אוטונומיה.

בין יוני לספטמבר 1920 החליט בן אב"י למצוא תחליף ל"עצמיות". לא מצאתי התייחסות לכך בכתביו, כך שאני יכול רק לשער את הסיבות: א') "עצמיות" ציינה מגוון מובנים נוספים שאינם קשורים לחופש או ניהול עצמי; ב') היא הייתה שייכת לעולם הישן וסימלה ערכים דתיים ולא מדיניים; ג') ללא ניקוד ניתן לקרוא אותה בדרכים שונות ומבלבלות.

עצמאותנו
דאר היום, 14 ביוני 1923 (מאתר עיתונות יהודית היסטורית)

כמקצוען בתחום חידוש השפה, בן אב"י מטמיע את המילה בהדרגה ובמנות קטנות, כאשר בפעמים הראשונות הוא תמיד מצרף לה הסבר. האזכור הבא מגיע בינואר 1921 ומדבר על "עצמאות כלכלית לכפרים העבריים", אשר "יעמדו ברשות עצמם". בחודש מרץ של אותה שנה מוזכרת "עצמאות ממשלתית" – הענקת יותר חופש לתושבי ארץ ישראל, כמובן תחת שלטון המנדט הבריטי, ובמאי חוזרת המילה בידיעה על דרישתם של הלאומנים המצרים ל"איסתקלאל אלתאם" – חירות גמורה ומוחלטת. לדעתו של בן אב"י זו דרישה מופרכת ואף מסוכנת: "עצמאות היא אפשרית במידה מוגבלת… אבל חופש מוחלט? חס ושלום!" מכאן ואילך מופיעה המילה בתדירות גוברת, בעוד ש"עצמיות" הולכת ונעלמת.

מילה שנולדה בחטא

image_firstcheeky_masterאיתמר בן אב"י היה שובר מוסכמות כל חייו, ולא לחינם נקראת האוטוביוגרפיה שלו "החצוף הארצישראלי".  גם כאשר המציא מילים חשב יותר כקופירייטר או עיתונאי (עוד חידוש שלו!) מאשר כלשונאי. חידושיו לא תמיד עמדו בכללים המקובלים על מומחי הלשון, וביניהם ביאליק, שכידוע לא סבל גם את אביו אליעזר בן יהודה (למחלוקת בהרחבה: "מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה?", שמואל אבנרי, הארץ).

בן אב"י גזר את "עצמאות" על בסיס צורן שמקורו בארמית ומשמש בלשון המשנה עבור בעלי מקצוע (בנאי, שמאי, חקלאי) ותכונות (רמאי, בדאי). מאותו משקל נגזר עד אז רק שם עצם אחד: "רמאות", לא תקדים מוצלח במיוחד.

יתר על כן, מהבחינה הלשונית "עצמאות" היא יציר כלאיים בלתי תקני. המילה מבוססת לכאורה על שם התואר (המומצא) "עצמאִי", שנכתב בחיריק ולא "עצמַאי" בפתח, כמו שאר בעלי המקצוע. אך כאמור, בן אב"י לא הקפיד על הכללים כל עוד התוצאה הייתה לרוחו.

בן גוריון, שדווקא הקפיד יותר, לא סבל את "עצמאות", שאותה כינה "מילה מלאכותית ומחודשת". הוא התעקש לקרוא למלחמת 1948 "מלחמת הקוממיות", מילה תנ"כית שיש בה "ביטוי יותר עמוק ונועז למעמד של עם בן-חורין באשר במלה המעומעמת עצמאות".

איזו המצאה נפלאה!

החשיבה של בן אב"י הייתה  מהפכנית, ולא רק מהבחינה הדקדוקית. כדי להבין עד כמה המילה העברית "עצמאות" שונה ומופלאה במהותה, יש להשוות אותה למילים מקבילות בלשונות אחרות – שרובן נגזרות על דרך השלילה!

Independence למשל, מציינת "אי-תלות", וכמוה Unabhängigkeit הגרמנית. גם "איסתקלאל" הערבית נגזרת משורש ק-ל-ל (לא קשור לקללות אלא לקלילות!) שמובנו "להפחית, להמעיט, לצמצם", ומציינת הקלה והסרת עול השעבוד הכבד.

ה"עצמאות" שלנו מיוחדת ושונה מכולן. בן אב"י בחר במושג שעומד בפני עצמו ואינו מציין ניגוד למצב של תלות ושעבוד. אולי כי מדינת ישראל לא קמה כתוצאה של שחרור מעולו של כובש זר (הבריטים, כזכור, לא היו כובשים אלא קיבלו מראש רק מנדט זמני).

"עצמאות" העברית היא תכונה עצמאית שעומדת בפני עצמה, היא חלק מעצמיותנו, מצב טבעי ונכון שטבוע במהותנו – כבני אדם וכאומה.

לאיתמר בן אב"י היה רעיון עצום ונפלא. חבל רק שהמציאות אינה מצליחה לעמוד בו. 

פסח: הטעם שלא נמצא בתנ"ך

פסח: הטעם שלא נמצא בתנ"ך

סעודת הפסח היא הזדמנות טובה לשאול קושיה נוספת: האם אבותינו הכירו את אותם טעמים שאנו מכירים?

המספר ארבע מככב בליל הסדר: ארבע כוסות, ארבעה בנים וארבע קושיות. מתבקש שבחגיגה יקחו חלק גם ארבעת הטעמים הבסיסיים: המר והמתוק, החמוץ והמלוח – אבל לא כולם הוזמנו…

מלוח – יש

הטעם המלוח מגיע מייד בהתחלה, עם הטבלת הכרפס במי מלח, וחוזר פעם נוספת לפני הסעודה עם הביצה הקשה. המלח הוא טעם בסיסי ויסוד חיוני לגופנו. הוא מוכר היטב במקרא, בזכות ים המלח שלידו החלה ההיסטוריה של עמנו. מאוחר יותר יש לו תפקיד מרכזי בעבודת הקורבנות, וניתן ללמוד על חשיבותו  מכך שברית עולמים הנכרתת עם ה' היא "ברית מלח".

הֲיֵאָכֵל תָּפֵל, מִבְּלִי-מֶלַח? (איוב ו 6)

מר – גם יש

המרור הוא הטעם המרכזי בסדר, ומוזכר שוב ושוב עוד לפני שזוכים לטעום ממנו. זה גם הטעם היחיד המופיע בנוסח מצוות הפסח: "וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (בשר לא נחשב טעם בפני עצמו, אם כי אפשר להקצות לו את קטגוריית האוממי, "הטעם החמישי", וגם המצה נחשבת לבעלת טעם נייטרלי).

המרירות היא כיום כמעט טעם נכחד. מה כבר נשאר ממנה – קמפרי? שוקולד כהה 70 אחוז? אפילו את השקדים המרים המדע הצליח להעלים. אבל בימי התנ"ך ידעו היטב מה זה מר. אבותינו הכירו צמחים מרים כמו לענה, וידעו להכין מים מרים שבהם השקו נשים בוגדניות (לכאורה). עם זאת, מרבית האזכורים שלו במקרא הם מטאפוריים – מר נפש, מר ממוות, ויזעק מרה.

הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה (איכה ג 15)

מתוק – בטח יש

הטעם הבא בסדר הוא המתוק, החרוסת. בתנ"ך, המתוק הוא ההיפך של המר: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". את החרוסת והמרור אוכלים יחד, כרוכים זה בזה, כדי להזכיר לנו שבחיים המתוק והמר הם בלתי נפרדים.

המתיקות הייתה מוכרת היטב לאבותינו, שכינו את ארצם "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". שמשון שואל איך "מֵעַז יָצָא מָתוֹק", ובשיר השירים נמשל האהוב לתפוח בין עצי היער – "וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי". גם המתוק הוא מטאפורה נפוצה: "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד", "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם".

מְתוּקִים מִדְּבַשׁ, וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים יט 11)

 ואיפה החמוץ?

מפתה לחשוב שהטעם הרביעי, החמוץ, מיוצג (על דרך השלילה) באמצעות החמץ. רעיון נחמד, אבל פשוט לא נכון. אבותינו כלל לא הכירו טעם כזה. מבחינתם היו רק שלושה טעמים.

לימונים ושאר פירות הדר לא גדלו באזורנו, וענבי בוסר לא הוגדרו כ"חמוצים" אלא כמשהו שעושה לא נעים בפה: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"; כמשהו מר ורעיל: "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי-רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ"; או אפילו מקולקל ומגעיל: "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים". כאשר ישעיהו מתאר שיכר שאינו ראוי לשתייה, הוא אינו חמוץ אלא מר: "יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו".

7079774-3x2-700x467
מעניין מה יש בענבים החמוצים האלה, שמצית את דמיונם של מחברי המשלים והפתגמים?

הטעם החמוץ אינו קיים במקרא. השורש ח-מ-ץ משמש אך ורק לתהליכי התססת והתפחת הבצק, ללחם הנאפה ממנו, ולחומץ שהופק מיין ושימש בעיקר לצרכים רפואיים. אצל חז"ל המושג התרחב גם לחלב שהחמיץ ולמובן המטאפורי של החמצה כקלקול או פיספוס, אך עדיין לא בתור טעם.

מעניין שהאכדים הכירו היטב את הטעם החמוץ. היו להם רימונים חמוצים, בירה חמוצה ולחם חמוץ, והטעם נקרא אצלם בשם דומה, emēṣu (באכדית אין חי"ת). גם אצל היוונים הוגדרו ארבעת הטעמים המוכרים לנו כבר במאה החמישית לפנה"ס, על ידי דמוקריטוס.

אז למה בעברית, האזכור הראשון לטעם החמוץ מופיע רק בתרגום ספרו של הרופא והפילוסוף אבן סינא "הקאנון הגדול" שנכתב בשנת 1025?

שפה יוצרת מציאות, או: איזה טעם יש לטעם שאין לו שם?

שלא יהיו אי הבנות: חוש הטעם של גיבורי התנ"ך לא היה שונה משלנו. האבולוציה לא עובדת כל כך מהר, ואין כל סיבה להניח שבלוטות הטעם שלהם לא ידעו לזהות את אותם טעמים שאנו חשים היום. הטעם החמוץ פשוט לא הוגדר כ"טעם", וכאשר אבותינו נתקלו בו, הם לא חוו אותו כטעם (במובן הטעים של המילה) אלא כסוג של קלקול או תחושה פיזית "מקהת שיניים".

נבהיר זאת בדוגמה מתחום אחר, תפיסת הצבע. הופתעתם לגלות שבמקרא אין טעם חמוץ? קבלו עוד הפתעה: במקרא אין צבע כחול. יש אמנם אזכורים רבים של "תכלת", אך צבעה המדויק אינו ידוע ובכל מקרה היא לא נתפסה כגוון אלא כפיגמנט יקר שהופק מחלזונות ים ושימש לצביעת בגדי קודש. התכלת לעולם אינה מוזכרת שלא בהקשר זה, ובתנ"ך לא קיימים למשל שמים תכולים או ים כחול. אבותינו לא היו עיוורי צבעים; הם ראו את צבעי הים והשמים בדיוק כמונו, אך בהיעדר השם המפורש "כחול" הם חוו אותם כבעלי צבע נייטרלי ובלתי מוגדר, משהו בין לבן, אפור ושקוף.

לחפירה מעמיקה בנושא תפיסת הצבעים, מומלץ ספרו של גיא דויטשר, "בראי השפה", שבוחן בין השאר מדוע הומרוס התקשה להגדיר את צבע הים. רמז: גם ביוונית עתיקה אין מילה ל"כחול".

לא זה המקום להיכנס לדיון המרתק על הקשר בין השפה למחשבה (ע"ע היפותזת ספיר-וורף, או בבלוג המצוין של תומר פרסיקו). בקיצור נמרץ, נזכיר רק שבהיעדר מילים כמעט שלא ניתן לדמיין או לתאר מה אנחנו מרגישים (גם לא לעצמנו!). קשה אפילו להרגיש ולחוות משהו שאין לו שם.

במשך אלפי שנים, החמצמצות נמנעה מדוברי העברית בשל כשל בשפה, אך לא עוד. מנהיגינו דואגים שלא יחסר לנו מהחמוץ-חמוץ הזה. למזלנו, כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים:

"אם החיים נותנים לכם לימונים, תעשו מהם לימונצ'לו"

 

פסח: חג הצליעה?

פסח: חג הצליעה?

נשמע לכם הגיוני שחג הפסח, החג הראשון והחשוב ביותר לעמנו, נקרא כך מלשון "פיסח" – "חג הצליעה"? יצאנו לבדוק ולהלן הממצאים.

כפי שיודע כל ילד, חג הפסח נקרא כך כי ה' פסח על בתי בני ישראל:

"וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב 27)

אז פסח נקרא כך בגלל שה' פסח על בתינו, אבל מה זה בדיוק "לפסוח"?

לפי מרבית המפרשים, "לפסוח" פירושו "לדלג". השורש פ-ס-ח קשור למילה "פיסח", צולע, שכאילו "מדלג" מרגל לרגל. גם השאלה המפורסמת של אליהו, "עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?", מדמה את העם המהסס למי שמתנדנד, מעביר משקל מרגל לרגל.

הפירוש כאילו בורא עולם מדלג מבית לבית נשמע, איך לומר זאת בעדינות… קצת צולע.

gaildevers
אלוהים לא מדלג על משוכות (גייל דיברס דווקא כן)

למזלנו, יש לשורש פ-ס-ח מובן נוסף:

"כְּצִפֳּרִים עָפוֹת–כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל-יְרוּשָׁלִָם; גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (ישעיהו לא 5)

העברית קצת השתנתה מאז ימי ישעיהו: "גנון" אינו גן ילדים אלא בא מלשון "לגונן", ו"המליט" אינו קשור לכלבלבים אלא פירושו "להציל", כמו "מילט את נפשו" או "נמלט מסכנה". בתקבולת הזאת, "לפסוח" ="להגן". זה כבר יותר מתקבל על הדעת, ומתחבר גם להמשך הפסוק בספר שמות: "וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל".

כך חשב גם אונקלוס, מתרגם התורה לארמית:

"וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" = "וְאֶחְזֵי יָת דְּמָא, וַאֲחוּס עֲלֵיכוֹן"

ארמית ועברית מספיק קרובות כדי שנבין: לראות זה לחזות, דם זה דם, לפסוח זה לחוס.

dr-houseאז איך התקבע המובן השגוי?

חלק מהאחריות נופלת על רש"י, שהתעקש לראות את הקב"ה כמדלג על משוכות; וחלק על תרגום השבעים, שפסח על שתי הסעיפים ותירגם במקום אחד "לעבור" ובמקום אחר "להגן".

תרגום התנ"ך ללטינית, הוולגטה, כבר בחר ב"לעבור מעל" (transire), מילה שמוכרת לנו מאולמות המעבר (transit) בשדה התעופה. בהמשך תורגמה המילה לאנגלית באופן מילולי: pass-over – וזה שמו של החג עד היום הזה.

בקיצור, עזבו אתכם מדילוגים וצליעות. אמרו מעתה: פסח הוא חג הרחמים.

וכפי שאלוהים חס עלינו, רצוי שגם אנחנו נדע לחוס על אחרים.