5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

‎פוסט נבחר5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

ה-5 באוקטובר 1582 הוא אחד התאריכים המיוחדים בהיסטוריה: לא קרה בו כלום. למעשה, אין תאריך כזה, ולא רק יום אחד – עשרה ימים שלמים נמחקו בין לילה מלוח השנה!

איך זה קרה?

הבעיה עם אורך השנה

המהפכה החקלאית הביאה עמה מהפכה נוספת, מהפכת הזמן. במשך מאות אלפי שנים העולם הסתדר עם ספירת זמן המבוססת על מחזור הירח, אבל מעתה זה לא הספיק. כדי לדעת מתי לזרוע ומתי לקצור, היה צריך לעבוד לפי שנת השמש, ולשם כך נדרש חישוב מדויק של אורך השנה, אתגר לא פשוט לידע ולטכנולוגיה של התקופה. קל היה להגיע למספר עגול, כמו 364 ימים שמתחלקים יפה לארבע עונות, אבל זה היה רק בערך.

בחוסר התחשבות אופייני, מי שתיכנן את היקום לא דאג שהיום, החודש והשנה יסתנכרנו למספרים שלמים. הירח משלים סיבוב ב-27 ימים ושליש (בערך), והארץ מקיפה את השמש ב-365 ימים ורבע (בערך). לוח השנה היוליאני, שנקבע ב-45 לפנה"ס על ידי יוליוס קיסר, הסתפק ברמת הדיוק הנ"ל, וקבע שנה בת 365 ימים בתוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. אבל גם זה היה רק בערך.

הסטייה היא רק 11 דקות וקצת, אבל במהלך השנים ההפרש הצטבר לפיגור רציני. אבותינו אמנם לא ידעו את הסיבה, אבל הם בהחלט ידעו שיש בעיה. ביום הקצר בשנה, ה-21 בדצמבר, השמש אמורה לזרוח בנקודה הצפונית ביותר על האופק, וביום הארוך ביותר, ב-21 ביוני – בדרומית. ככל שהלוח יצא מסינכרון, התאריך התרחק מהיום עצמו. אחרי כמה מאות שנים, הפער הגיע כמעט לשבוע.

ולמה זה היה כל כך חשוב? כי בדיוק באמצע הדרך בין היום הקצר והארוך, נופל יום השוויון האביבי, ה-21 במרץ, זמן קריטי לחישוב מועד הפסחא.

מתי מגיע הפסחא?

למרות הדמיון בשם ובתזמון, הפסחא אינו פסח. הנוצרים אינם חוגגים את יציאת מצרים, אלא את תחייתו של ישו ועלייתו השמיימה. האירוע המשמח קרה שלושה ימים אחרי הצליבה,שהייתה למחרת סדר פסח, הידוע גם בשם "הסעודה האחרונה".

במאות הראשונות לנצרות, חגגו את הפסחא ביום צליבתו של ישו, י"ד בניסן לפי התאריך העברי. השיטה כונתה בשם לטיני ארוך Quartodecimanism, שפירושו בערך "ארבע-עשריזם". זרמים אחרים בנצרות העדיפו לחגוג את תחייתו של ישו ולא את צליבתו, ועשו זאת ביום א' הראשון שאחרי הפסח העברי. לשיטתם, ישו נצלב ביום שישי ומכאן שתחייתו חלה ביום ראשון.

השיטות השונות גרמו לסכסוכים ולמחלוקות בין חסידי הדת הצעירה. יתר על כן, כל השיטות חייבו לברר אצל היהודים מתי פסח, וככל שהנצרות התרחקה מהלבנט לא תמיד היה קל למצוא יהודי זמין בסביבה. בכלל, הצורך להסתמך על היהודים המקוללים היה לצנינים בעיני אבות הכנסייה,שגם לא התלהבו מהלוח העברי הפרימיטיבי למדי בהשוואה ללוח היוליאני המשוכלל.

בשנת 195 האפיפיור ויקטור הראשון אסר על השימוש בשיטת ה-14 ונידה את מי שהתעקש לדבוק בה. הקשר עם היהודים והלוח שלהם נותק בהדרגה, ובמרכזים המובילים של הכנסייה, אלכסנדריה ורומא, התגבש קונצנזוס: את הפסחא חוגגים ביום א' הראשון, שלאחר הירח המלא הראשון, שאחרי יום השוויון האביבי.

אבל העולם הנוצרי היה רחב וגדול, ובמקומות שונים המשיכו לחגוג לפי שיטות אחרות ולהתקוטט. בשנת 325 התכנסו שלוש מאות בישופים מרחבי שתי האימפריות הרומיות, המערבית והמזרחית, לוועידה האקומנית הראשונה, ועידת ניקיאה, במטרה לעשות סדר בעיקרי האמונה, לרבות קביעת מועד הפסחא.

462px-the_first_council_of_nicea
ועידת ניקיאה הראשונה, שנת 325

הוועידה החליטה שלא להחליט, והודיעה כי המועד ייקבע מדי שנה על ידי הפטריארך של אלכסנדריה. גם ללא החלטה רשמית, התקבע הכלל לפיו הפסחא יחול תמיד ביום א', ותמיד אחרי יום השוויון האביבי (21 במרץ).

חוסר הבהירות של ההחלטה, והצורך בשילוב מורכב בין מחזורי השמש, הירח והשבוע, הולידו מדע חדש שנקרא בלטינית computes, "חישוב", האב הקדמון של ה-computer שעליו אני מקליד. נזירים טרוטי עיניים בילו שעות במילוי טבלאות מסובכות בניסיון למצוא את האלגוריתם הנכון, והנושא עלה מחדש בכל כינוס תיאולוגי. לפעמים נראה היה שהם עלו על מחזוריות כלשהי – של 19 שנים, של 84 – אך גם אלה לא עבדו לאורך זמן. הלוח הדתי והלוח האמיתי המשיכו להתרחק זה מזה.

מסתמן פתרון

בתחילת המאה ה-16, הפער בין ה-21 במרץ ובין יום השוויון האביבי בפועל, הגיע לעשרה ימים. בשנת 1545 החליטה ועידת טרנט על רפורמה בלוח השנה, שתחזיר אותו למצבו המקורי. שוב מונו ועדות ושוב נשלחו בקשות למיטב המתמטיקאים. הפעם, עם פריחתה של האסטרונומיה ושיפור עצום בשיטות המדידה, נראה היה שהמדע סוגר את הפער.

היה זה רופא צנוע ממחוז קלבריה ושמו לואיג'י ליליוס, שהציע שיטה אמינה המבוססת על אורך השנה המדויק. אם בכל שנה רביעית מוסיפים יום, במשך 400 שנה נוסיף 100 ימים. במקום זה, הציע ליליוס, נוסיף רק 97 ימים – נדלג על כל שנה רביעית שחלה במאה עגולה. כך זה עובד עד היום (בהתאמות קלות שלא ניכנס אליהן)

mezzobusto-lilio-capoano
לואיג'י ליליוס (1510-1576)

ליליוס הלך לעולמו לפני שזכה לראות את שיטתו מאומצת על ידי הוועדה שמינה האפיפיור גרגוריוס ה-13 – שעל שמו נקרא הלוח הגרגוריאני. לראשות הוועדה מונה כריסטופר קלאוויוס, מתמטיקאי ואסטרונום ישועי שתרם לנו את הנקודה העשרונית. קלאוויוס הסדיר את שיטתו של ליליוס והגדיר את עקרונותיה. היה צריך לסדר רק עניין אחד לפני שמאתחלים את הלוח החדש: לסגור את הפער של עשרת הימים החסרים.

אני מניח שהיו כאלה שהציעו פתרון הדרגתי, יום אחד בכל שנה, אולי כל עשר שנים? אך קלאוויוס היה נחרץ: ביטול מיידי של עשרה ימים. בפברואר 1582 ההמלצה הפכה לצו אפיפיורי, נקבע מועד ליישומה והוזמנו לוחות שנה חדשים. המדפיס, אגב, לא סיפק את הסחורה בזמן, ופוטר.

reforma_gregoriana_del_calendario_juliano
הלוח החדש, LUNARIO NOVO. מעניין שבלטינית "לוח" הוא "לונאריו", שם שמשמר את המורשת הירחית שלו. שימו לב לימים החסרים בעמודה השמאלית.

ויהי ערב ויהי בוקר

אינני יודע כיצד נקבע התאריך – אולי נבחרה תקופה עם מעט ימי קדושים, או כאלה שסר חינם? כך או כך, בלילה של יום חמישי 4 באוקטובר אירופה הלכה לישון, והתעוררה לבוקר של יום שישי 15 באוקטובר.

הטלטלה לא הייתה כה דרמטית. רוב תושבי אירופה היו עדיין כפריים אנאלפביתים, והיחידים שידעו לקרוא וקבעו את מועדי השנה היו ממילא הכמרים. לא נרשמו הפרות סדר או מחאות המוניות.

כיבוש העולם

השינוי הונהג בתחילה במדינות הקתוליות, מה שכמובן גרם למדינות הפרוטסטנטיות להתנגד לו. שני הלוחות פעלו במקביל במדינות שונות, ובמסמכים מהתקופה מצוינים לעתים שני תאריכים, OS ו-NS (אולד סטייל וניו סטייל). המצב הוליד תופעות משונות, כמו מסעו של המלך ויליאם השלישי, שבשנת 1688 הפליג מהולנד ב-11 בנובמבר ונחת באנגליה ב-5 בנובמבר.

לבסוף השיקולים המעשיים גברו על השנאה הבין-דתית, ועד סוף המאה ה-18 עברה מרבית אירופה ללוח הגרגוריאני. בבריטניה זה קרה בספטמבר 1752, ועורר הפגנות תחת הסיסמה "החזירו לנו 11 ימים!" באמריקה, בנג'מין פרנקלין דווקא נהנה וכתב ביומנו: "בגילי המתקדם, נעים שאפשר ללכת לישון בשני לספטמבר ולא צריך לקום עד הארבע עשרה."

william_hogarth_028
An Election Entertainment: ציורו של ויליאם הוגארת (1755) מתאר אסיפת בחירות מושחתת עם פוליטיקאים זוללים, משתכרים ומתחנפים לקהל המצביעים. המפגינים שבחוץ נושאים שלט Give us our Eleven days (וגם קריקטורה אנטישמית של יהודי עם כיתוב No Jews, בלי קשר לנושא שלנו אבל בהחלט מזכיר את הבחירות אצלנו). הסצנה מסודרת בתבנית 'הסעודה האחרונה', ולא במקרה.

אחרונה להצטרף הייתה הכנסייה האורתודוקסית, בטענה שמדובר בחילול השם – למרות שהלוח היוליאני נקבע על ידי קיסר רומאי כופר, הרבה לפני הולדת ישו. בתחילת המאה העשרים, רוסיה התנהלה עדיין על פי הלוח הישן, ולכן מהפכת אוקטובר קרתה בעצם בנובמבר. אחרי המהפכה, כאשר הקומוניסטים עדכנו את הלוח, הם נאלצו לבטל כבר 13 ימים.

הכנסייה האורתודוקסית לא אימצה את הלוח במלואו, וחוגגת את כריסמס ב-7 בינואר, מה שאיפשר לרוסים לחגוג את ראש השנה פעמיים – מה רע? המעוז האחרון של הלוח היוליאני המקורי הוא הפטריארכיה הארמנית בירושלים, שמציינת את כריסמס ב-18 לינואר.

עד כאן

כשאני מתחיל בכתיבת הפוסט, אני אף פעם לא יודע לאן מחילת הארנב תוביל אותי, אבל איכשהו אני תמיד חוזר לאותן תחנות מוכרות: ירח ושמש, נשים וגברים, הזמן. אפילו לירושלים קפצנו ברגע האחרון.

תודה שטסתם "מועדים לשמחה" ולהתראות בטיסה הבאה!

 

 

 

מודעות פרסומת

שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה

שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה

חשבתם פעם מה אנחנו בעצם חוגגים בסוכות? התשובה אינה פשוטה. על פי המקורות, סוכות הוא מין מולטי-חג מבלבל ורב-פרצופי: זהו חג האסיף, אבל הוא קשור גם ליציאת מצרים; לסופו דבוק שמיני עצרת, ובאותו יום חוגגים גם את שמחת תורה; בנוסף, הוא גם אחד משלושת הרגלים. לכל אלה מצטרף עוד חג מסתורי, שמצד אחד היה החג המוביל של זמנו, ומצד שני אינו מוזכר במילה אחת בתורה: שמחת בית השואבה.

ננסה לעשות סדר בחגיגות.

מלחמת גירסאות

פרק כ"ג בספר ויקרא מוקדש לפירוט מדויק של מועדי ה'. אלה הנחיות להבאת מנחות לה', שהן בעצם מנחות לכוהנים, המבטיחות שלא יחסרו להם חלבונים כל השנה.

שניים מהמועדים קשורים למחזור השנה החקלאית: חג ראשית הקציר בשבועות, וחג האסיף בסוכות. שני החגים הם דוגמה לעריכה גסה, המשלבת בחוסר הצלחה גרסאות שונות ומוסיפה עוד תכנים משלה. לא נתעכב על שבועות, ונזכיר רק שהגרסאות השונות לספירת העומר גרמו למאות שנים של מחלוקות תיאולוגיות. נתמקד בעשרת הפסוקים העוסקים בחג סוכות וחותמים את הפרק (סוכות היה החג האחרון של השנה, שהחלה בפסח).

חג א': על האש

חמשת הפסוקים הראשונים אינם מתייחסים לסיבת החג ולאופיו, אלא עוסקים בעניינים טכניים, שעיקרם עולות וזבחים ועוד דרכים להעביר את פרי עמלו של האזרח לידי הכוהנים: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ."

חג ב': היום השמיני

פעמיים נאמר שסוכות חוגגים שבעה ימים, ופתאום מסתבר שיש גם יום שמיני… אם הוא חלק מהחג, מדוע לא נאמר מראש שמונה ימים? ואם לא, מה הוא עושה כאן? גם עניין העצרת, עצירת כל עבודה ומלאכה, אינו ברור, שכן העבודה נאסרה גם בשאר ימי החג.

היום הנוסף, המוחרג, אולי בכלל חג נפרד שהוצמד לכאן, לא מתחבר. "כאן התחלתי לחשוד…"

החג מוזכר שוב (מדבר כ"ט), שם נמנים הקורבנות ברמת פירוט מדוקדקת של כתב כמויות במכרז ממשלתי (27 פסוקים!). שוב, הסופר אינו עוצר ביום השביעי אלא ממשיך, ללא כל הסבר, לשמיני עצרת. בקיצור: חג מוזר ולא שייך שהודבק איכשהו לסוכות.

חג ג': חג יהוה

בפסוק הבא מסתבר שיש עוד חג, שחל – הפלא ופלא – בדיוק באותו יום: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים." העורך דחף את המילה הקטנה "אך" בניסיון מגושם לעקוף את הסתירה, אך לשווא.

מחגיגת הבשרים על האש בפסוקים הראשונים, אנחנו עוברים למדיטציה צמחונית. עילת החג היא סיום איסוף תבואת הארץ, ובלבו עומדים ארבעת המינים, "פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל", שאיתם לא צריך לעשות כלום – רק להביט בהם שבעה ימים בשלווה הודית.

ראוי לציון שבחג זה, באופן נדיר למדי בתנ"ך חמור הסבר, אנו מצווים לשמוח: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

גם בגירסה זו, אורך החג אינו ברור. החג הוא בן שבעה ימים, אך "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן"…?

החג המקורי

בפסוקים האחרונים, חג סוכות נקרא פשוט 'חג יהוה' או 'חג'. במקור זה היה שמו של החג הראשון, אולי החג היחיד בשנה. עם הזמן, המובן התרחב מחג ספציפי למושג כללי. כל זה מלמד על עתיקותו הרבה של החג המסתורי.

המילה "חג" משמרת את המובן המקורי של המושג "לחגוג" – לחוג במעגל.

חג ד': בכלל לא מה שחשבתם

בשני הפסוקים האחרונים שוב מחכה הפתעה. ראשית, "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים"… מוזר שעד כה לא שמענו על המצווה העיקרית המזוהה עם החג הנקרא על שמה, ואז מגיע ההסבר הבא: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם."

עילת החג, אם כן, אינה קשורה לאסיף אלא ליציאת מצרים, וזורקת אותנו בבת אחת מעולם חקלאי פורה למדבר הצחיח. אבל רגע, נוודים בונים סוכות? במדבר? איפה ימצאו עצים וכפות תמרים? ועוד ל-600 אלף איש? במדבר מקימים אוהל. הקישור ליציאת מצרים, שכבר קיבלה חג משלה, אינו הגיוני וסותר את מה שנאמר לפניו. זו בבירור תוספת מאוחרת.

סיכום ביניים: ארבע גרסאות בעשרה פסוקים.

חג ה': עולים לרגל

חג סוכות מוזכר עוד פעמיים בתורה (שמות כ"ד ודברים ט"ז), במסגרת מצוות העלייה לרגל המכונה "שלושת הרגלים". בשתיהן הוא מוזכר כחג האסיף: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה …. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה". גם בגירסה זו אנו מצווים במפורש על השמחה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ … וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".

אין קשר בין עלייה לרגל להליכה ברגל. ברור שאבותינו לא חיכו לקו המהיר לירושלים. השורש ר-ג-ל מציין משהו שעושים דרך קבע, כמו במילים "רגיל" ו"הרגל".אולי המקור הוא אכן "צעד", ומכאן "משהו שחוזרים עליו". עלייה לרגל היא עלייה במועד קבוע.

אני חובב נלהב של עליות לרגל, וחסיד נאמן של הגדולה מכולן, הקומבה מלה של אללהבאד שמתקיימת אחת ל-12 שנים. אבל פעם נוספת, קורטוב של חשיבה הגיונית מקלקל את השמחה. הליכה לירושלים מהגליל למשל, הייתה לוקחת שבוע או שבועיים, בדרכים לא סלולות ושורצות שודדים וחיות טרף. אין מצב שאוכלוסייה חקלאית קשת יום הייתה מתפנה מעבודת השדה לחודש של טיולים, לא רק פעם אחת אלא שלוש פעמים בשנה – וכל זה בשביל להשאיר בידי הכוהנים את מיטב התוצרת.

גירסת שלושת הרגלים נראית כעוד עבר מזהיר אך מדומיין, שהומצא בתקופה שבה לא ניתן לעלות לירושלים, אולי בגלות בבל. יתכן כי בירושלים הייתה מסורת מקומית של עלייה לרגל מהכפרים הסמוכים, או התכנסויות גדולות יותר פעם בכמה שנים – אבל כל הזכרים, כל שנה, שלוש פעמים?

P1020403 (2)
עלייה לרגל: כך זה נראה באמת (קומבה מלה, אללהבאד 2013)

חג ו': שמחת תורה

בדרך פלא, שוב חוגגים בדיוק באותו יום שני חגים בלתי קשורים. לא ברור מתי וכיצד חגגו את החג התלוש שמיני עצרת, אך בתקופת המשנה, היום השמיני הפך לחגיגות סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש. המנהג נולד עם חורבן בית המקדש והמעבר ל'עם הספר', יהדות שבמרכזה לא עומד מקדש מאבנים אלא מקדש של מילים.

החג החל בישיבות הגדולות של בבל, ולמען ההגינות אציין שבמקור הוא נחגג יום אחרי שמיני עצרת (מה שמביא אותנו לתשעה ימי חג!). המנהג נשמר עד היום בקהילות בחו"ל החוגגות 'יום טוב שני של גלויות', ובמנהג 'הקפות שניות' במוצאי החג.

רגע אישי

כילד חילוני בשכונה חילונית של ניצולי שואה עם מספר כחול על היד, היה לי מעט מאד קשר לדת. למעט בערב יום כיפור ובשמחת תורה, שבהם התכנסו כל ילדי השכונה, ולא מעט מבוגרים, ליד בית הכנסת היחיד בשכונה ברחוב ציון. המפגש בערב יום כיפור הפך למסורת. רבים מאלה שהגיעו אליו שנה אחרי שנה, מהילדות עד לתיכון, המשיכו להגיע במיוחד מדי שנה, גם ממרחקים, שנים רבות אחרי שעזבו את נווה שאנן.

יום כיפור עם השופר המגוחך לא דיבר אליי. אהבתי את שמחת תורה, עם דגל הקרטון המצועצע שעליו תקוע תפוח ובו תקוע נר דולק. הורינו לא חששו לשלוח אותנו לרחוב, לבד, עם מתקן בעירה רעוע וגפרורים. זה היה עידן פחות חרדתי.

36

אהבתי את הדגלון עם הציורים הגנרים של יונים ופרחים, ילדים וילדות מרקדים בכובעי טמבל, ילדים עם כיפה לומדים תורה, חיילים ומטוסי קרב וטנקים, וזהבים, ובמרכזו שתי דלתות נפתחות של ארון הקודש ובו ספר תורה. יכול להיות שכאן נטמן הזרע שלימים יביא אותי ללימודי עיצוב?

פייק סוכות

כיאה למותג יוקרה, גם לסוכות צץ חיקוי, שלא לומר זיוף. פרק י"ב במלכים א' מספר על ניסיון להמציא את סוכות מחדש. הממציא הוא ירבעם בן נבט, המלך הראשון בממלכת ישראל. משום מה, עורכי ספר מלכים, ובעקבותיהם גם חז"ל, מכפישים את דמותו כחוטא גמור, אבל הוא מלך לא רע, אפילו עם נטיות חברתית.

כבר כנער ירבעם מתגלה כגיבור חיל, ושלמה ממנה אותו לפקיד בכיר ואחראי על עבודות בנייה נרחבות. בשלב מסוים ירבעם מרגיש ששלמה מנצל את שלטונו לרעה, עושק את העם ומעביד אותו בפרויקטים ראוותניים. הוא מורד בשלמה, ובורח על חייו למצרים.

אחרי מות שלמה מתאספים השבטים וממליכים עליהם את בנו רחבעם, אבל יש להם בקשה אחת: להקל על העול הכבד שהטיל עליהם שלמה. רחבעם מתייעץ עם הזקנים, שממליצים לו בחוכמה: "אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה… וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים–וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים, כָּל-הַיָּמִים". המלך הטיפש פונה לחבריו הצעירים שמייעצים לו ההיפך, וחוזר עם התשובה המפורסמת: "אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים."

51v5FJnZxmL._SX463_
ירבעם זובח בבית אל, חרברנט ון דן אקהאוט, 1656

הזקנים פונים במר נפשם לירבעם, שחזר ממצרים ברגע ששמע על מות שלמה, וממליכים אותו על כל ישראל. בצעד מהפכני, ירבעם מגייס כוהנים "מקצות העם" שאינם מבני לוי. הוא בונה מקדשים בבית אל ובדן, ושם בהם עגלי זהב, ואז: "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה".

לרחבעם נותרו רק שבט יהודה ובנימין, אך הוא שמר על קלף מנצח: ירושלים ובית המקדש. ירבעם רוצה למנוע מבני ישראל לעלות בחג לירושלים ולקדם את המקדש בבית אל, ופשוט דוחה את החג בחודש. הוא רוצה גם לנתק את בני ישראל מבני יהודה. מעתה הם יחגגו במועדים שונים.

יתכן שירבעם היה אפילו מתוחכם עוד יותר: "וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי–בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מִלִּבּוֹ." לפי הפסוק, ירבעם לא בדה חג חדש – אלא חודש חדש! רש"י מפרש כך: "חֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי' – דרש להם: הוא חודש האסיף, ובו ראוי החג להיות."

הטריק של ירבעם היה שינוי עיבור השנה. לפי הלוח העברי, יש להוסיף חודש מדי ארבע שנים, אך אין סיבה הלכתית או אחרת לעשות זאת דווקא באדר. סוף השנה הוא זמן הגיוני יותר, וכך עשה ירבעם. הוא הוסיף חודש אחרי אלול, והרוויח בדרך גם את ראש השנה ויום כיפור.

חג סוכות המזויף אינו מוזכר עוד, ואיננו יודעים כמה שנים ואם בכלל חגגו בחודש איחור את סוכות II. לדילמת מספר הימים המשתנה, נוספה עכשיו גם דילמת החודש. כך או כך, ירבעם יודע עד כמה החג מושרש בלב העם, ומוצא לו מקום חלופי – וזמן חדש.

אז מה היה לנו?

סוכות הוא: א') חג לה', עם קורבנות ותפילות ואיסור עבודה והכל, אך ללא סוכות; ב') שמיני עצרת, חג לא ברור שנדבק אליו איכשהו; ג') חג האסיף, לציון סוף איסוף התבואה והפירות, כולל (אולי) ישיבה בסוכה; ד') זכר לישיבה בסוכה ביציאת מצרים; ה') אחד משלושת הרגלים; ו') שמחת תורה, לציון סיום קריאת התורה; ז') כל התשובות נכונות.

מספיק לספור גרסאות. סוף סוף הגענו לנושא שלשמו התכנסנו, לחגיגה הגדולה, שמחת בית השואבה. בתקופת בית שני, אין עוד חג כזה: "מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה – לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו."

אקסטזה ופירוטכניקה

אילו הבלוג היה בוידאו (רעיון להדסטארט), המסך היה מתמלא ברגע זה בלהבות אש מסתחררות ומרקדות, לא כאפקט זול אלא כשחזור היסטורי: "יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִים שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁהֵן מְטִילִין לְכָל סֵפֶל וְסֵפֶל מִבְּלַאי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן. מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה."

בית השואבה

העיר הוארה באור יקרות, והירידה אל המעיין הייתה חגיגה של מוזיקה ולהבות אש: "חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִין בִּפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר."

לפנות שחר החלו החוגגות והחוגגים לעלות במעלות אל המקדש, כשהם מביאים מים מהמעיין הקדוש נתונים בכלי זהב. עם זריחת השמש, נוסכו מי המעיין על המזבח.

שאיבת המים הייתה שריד לפולחן קדום, נשי וממש לא יהודי. החלק השני, ניסוך המים במקדש, איפשר לכוהנים למסגר את הטקס הפגאני במעטפת דתית, ובהדרגה לנכס אותו לעצמם.

P1030280 (2)
טקס אש (Aarti), קומבה מלה, אללהבאד 2013

נעצור לרגע ונשאל מה עושים עכשיו עם שש הגרסאות הקודמות, שאינן קשורות בשום דרך לשמחה הנוכחית – שלמרבה הפלא שוב חלה בדיוק באותם תאריכים! האמת היא שהן פחות מעניינות, ונתרכז בשמחה עצמה (אם כי עוד מעט תגיע גירסה נוספת).

אבל השאלה הגדולה באמת היא – – – איך זה שחג כה משמעותי אינו מוזכר ולו במילה אחת בכל התנ"ך כולו?

התעלומה

ההסבר הפשוט הוא ששמחת בית השואבה [להלן "השמחה", כי שמב"ש לא בא לי טוב] היא חג חדש, שלא הספיק להיכלל בקנון המקראי. אם היא הופיעה לראשונה בימי בית שני, יתכן שקיבלנו אותה מהיוונים (או הרומאים, או המצרים או הבבלים?) – אך אין כל עדות לכך.

חגים חדשים לא צצים יש מאין, אלא "רוכבים" על חג קיים ומעניקים לו תוכן חדש, לפעמים גם שם חדש. לשמחת בית השואבה הייתה ללא ספק היסטוריה קודמת, אך את רובה נוכל רק לדמיין.

גם הזמנים לא מסתדרים. אמנם חז"ל טענו שהמקרא נחתם בימי עזרא הסופר (450 לפנה"ס), אך למעשה זה קרה רק במאה הראשונה לספירה, אחרי חורבן בית המקדש. לעורכים השקדנים היה מספיק זמן לשלב את השמחה פה ושם בין ספרי התורה – – – או שאולי להיפך, הם מחקו כל זכר לשמחה?

יש סימנים לכך ששמחת בית השואבה הייתה פולחן מקומי קדום, ששרד בעקשנות את התנכלויות האל העברי הקנאי וכוהניו. היעדרה התמוה מהתנ"ך, הוא הראייה המחשידה ביותר.

חגיגה של מים

לפני שנחפש את מקורה העלום של השמחה, נחזור רגע לאווירת החג: אורות ולפידים, שירה וניגונים. החג הלילי היה ההיפך המוחלט מהחג של היום. במשך היום נשחטו חיות, ניגרו נהרות של דם ובשר הועלה בעשן. בממלכת הלילה, הפולחן לא כלל דם ואש, אלא רק מים, מים טהורים ממעיין הגיחון, שבמקרה או לא, שמו כשם הנהר היוצא מגן עדן.

בניגוד למה שנאמר קודם, שיא האירוע היה שאיבת המים מהמעיין, ולא ניסוכם על המזבח. לכן זו שמחת בית השואבה, ולא למשל "חג הניסוך". זו הייתה חגיגת פריון, חגיגה של מים ושל אור.

אל המעיין

על שמחת בית השואבה כתבתי בהרחבה בפוסט "ונוס של ירושלים" – אתם מוזמנים לקרוא, אבל רק אחרי שתסיימו כאן! בינתיים אעתיק כמה משפטים:

המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גן נעול, אחותי כלה, מעיין חתום". אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש"מעיין" מסמל כאן משהו אחר לגמרי.

טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן "מיומאס", אולי מהמילה "מים", והן היו קשורות לאיחוד בין אפרודיטה ודיוניסוס (שלא היה בעלה!)

שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה. במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית בטקס פגאני קדום. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידים ואזכורים לפולחן "מלכת השמיים", הלוא היא כוכב נוגה הזוהר. הבבלים קראו לה אישתר, והרומאים – ונוס.

גם החגיגות בירושלים לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.

הטקס הלילי הסתיים עם הזריחה, עוד סממן פגאני. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.

כאמור, אין טעם שאביא כאן את כל הפוסט, שממשיך לפולחן ונוס בירושלים, שנקראה על שם האל שלם, שמופיע בכתבי אוגרית כאחד האחים התאומים שחר ושלם, 'האלים הטובים והנעימים' שמסמלים את נוגה המופיעה פעם ככוכב הערב ופעם ככוכב הבוקר, איילת השחר – – – טוב, תקראו אחר כך.

אופס, יש לנו עוד גירסה

שמחת בית השואבה אמנם אינה מוזכרת בתנ"ך, אך יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג והסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה, נתן אותה לעם, נפרד מהם ורוצה רק למות בשקט, צצה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה: הַקְהֵל.

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת."

פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל ישראל, כו-לם, ולקרוא בפניהם את התורה. ופלא כפול ומכופל: שוב זה קורה בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי חג אחר… האמנם צירוף מקרים?

שמחת בית השואבה הייתה חגיגה של שמחה, נוטפת מים ומיניות; הניסיון להחליף אותה בהקראה מייבשת של התורה היה חסר סיכוי. למעשה, התנ"ך עצמו מודה כי המצווה לא קוימה מעולם. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה והישיבה בסוכה "כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד."

נראה שעזרא המציא את מצוות "הקהל" ושתל אותה בספר דברים, בניסיון למחוק מסורת פגאנית עתיקה – ללא הצלחה. מהסיפור ניתן ללמוד שבמקור היה זהו התכנסות שנערכה פעם בשבע שנים. אירועים גדולים צריכים אורך נשימה. בסיפורם של האלים הטובים והנעימים שחר ושלם, מופיע טקס פריון דומה שנערך פעם בשבע או שמונה שנים, וגם עליות גדולות לרגל, כמו הקומבה מלה, נערכות כל 12 שנים.

מיקום נחשק

השבוע שאחרי הירח המלא של תשרי, מתגלה כמיקום סופר-אסטרטגי בלוח השנה, פיסת נדל"ן נחשקת שכל כובש רוצה לנכס לעצמו. בשבוע זה חל יום השוויון הסתווי, מה שמעניק לו גם משמעות קוסמית. כולם רוצים את החג לעצמם, ממציאים הנמקות אפויות למחצה.

להשערתי [שמבוססת על מעט עובדות, הרבה פרשנות יצירתית ורחשי לב סובייקטיביים], בראשית היה החג. מלשון לחוג, להסתובב במעגל, התבנית האנושית הבסיסית ביותר. גם החאג' בא מאותו מקור, ושיאו הסיבוב סביב האבן הקדושה.

זב התחיל כמעגלי ריקודים מקודשים תחת הירח המלא, שאליהם הוזמנו פעם בשנה גם הגברים. עם המעבר לחברה חקלאית, החג שולב בחג האסיף, שבו היו ישנים בשטח ובונים סוכות. השילוב בין טקס הפריון הקדום והחג החקלאי הוליד את החג, סטארט אפ ראשון מסוגו. החג שינה את פניו אך המשיך להיות חגיגת פריון לכבוד האלה, האם הגדולה, יהיה שמה אשר יהיה, אלת התהומות, המים המעניקים חיים.

הפולחן ששרד

טקסי מים מקודשים נערכים בלילה, באור הירח, לא תחת השמש העזה. הם מסתוריים וחשאיים ונשיים, ואולי כך הם שרדו תחת דורות של דיכוי גברי ודתי. בתקופות שבהן כוהנים קנאים הרחיקו אותן מהמקדש, הנשים יכלו לעבור לאחת הנביעות הרבות שבהרי ירושלים, שכולן מקודשות. בעולם שבו לגברים ולנשים יש תפקידים מוגדרים ונפרדים, טקס כזה, שנוהל על ידי נשים ולמען נשים, יכול היה לשרוד.

בימי בית ראשון לא שומעים על פולחן המים, עד לפריחה המחודשת והמפתיעה בימי בית שני. שמחת בית השואבה התקיימה כל עוד פעל המקדש, שהיה הרבה יותר פגאני ממה שרוצים שנאמין (מומלץ ביותר: קיצור תולדות יהוה מאת יגאל בן-נון).

הכוהנים לא יכלו להתעלם מהשמחה, וגם לא לשנות את אופיה הנשי והפגאני. לכן הם שילבו אותו בעבודת המקדש. הם תיקנו שבמהלך ימי הסוכות ינסכו מים על המזבח ולא רק יין, למרות שאין לכך כל רמז בתורה. אמנם לפי רבי עקיבא, "אמרה תורה… הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים", אבל זה לא נאמר בשום מקום. אם לדקדק, מובאת כאן גירסה שמינית (תשיעית?), לפיה בסוכות מתפללים בכלל לגשמי ברכה.

סוף עידן

תחת מכבש הכוהנים והרבנים, השמחה איבדה בהדרגה את אופייה ההולל, את השמחה. עם חורבן בית המקדש, החג העתיק, ששרד כל כך הרבה תהפוכות וכיבושים, הלך בדרכן של כל המצוות והמנהגים המעשיים, שהוחלפו במילים. ועוד מילים. המון מילים.

בכל המיתולוגיות ניתן לאתר סימנים לקרב העתיק מכולם, המלחמה בין הגברים לנשים. הנשים היו המין הדומיננטי במשך מרבית שנותיו של המין האנושי, או לפחות בעלות מעמד שווה ונפרד. חפצי הפולחן הראשונים של האדם הם דמויות נשיות של אלות, אימהות, ונוסיות שמנמנות, ומלכותן נמשכת עשרים אלף שנים.

venuswillendorf670
ונוס מווילנדורף, צלמית פרהיסטורית בת כ-30 אלף שנים של אישה בגובה 11 ס"מ, מאבן גיר צבועה באוכרה אדום. נתגלה באתר פלאוליתי באוסטריה.

ראשית, הנשים שלטו בזמן. הן היו הראשונות לגלות את החודשים, עקב הדמיון המקרי (או לא) בין מחזור הירח והמחזור הנשי. הן למדו את סוד העיבור, שאותו הן לא מיהרו לחלוק עם הגברים (לך תזכור מה עשית לפני תשעה חודשים…). הן שלטו במין וניהלו אותו על פי מחזור הירח: הירח השחור הוא הזמן האפל של המחזור החודשי וההימנעות; הירח המלא הוא זמן לאהבה.

אבל הנשים עשו משהו חשוב עוד יותר: הן החזיקו את המין האנושי בחיים. במשך מאות אלפי שנים חיו בני האדם בחבורות קטנות של ציידים-לקטים, שהיו בעצם ציידים ולקטיות. האמהות לא יכלו לסמוך על שלל הציד ההפכפך. הן פיתחו מומחיות לצמחים, זחלים, צדפות וכל מה שאכיל או שימושי.

המסורת שרדה עד ימי הביניים, מועברת מאם לבת ולנכדה. בכל כפר הייתה הזקנה שהכירה כל צמח ושימשה כמרפאה ומיילדת, בטוחה ואמינה יותר מכל רופא. הן רקחו גם סמים ושיקויים, הגבול בין רפואה לכישוף היה דק.

כך או כך, הכנסייה, או הגברים, לא אהבו את זה. ב'ציד המכשפות', מסע אכזרי של גזל, עינויים ורצח (המאות ה-15 עד ה-17), חוסלה מרבית הידע הנשי שנאגר והועבר במשך דורות. הגברים ניצחו, או הכנסייה, או אלוהים.

אבל סטינו מהנושא ואנחנו חוזרים לאלף האחרון לפני הספירה. לנשים יש מה להפסיד, והן לא מוותרות בקלות. נראה גם שהעם הולך איתן, כך עולה מהמאבק המתמשך לכל אורך ספר מלכים נגד פולחן האלה, האשרה וחברותיה. שוב ושוב עבודה זרה משחיתה את העם, שוב ושוב מכריזים על סילוקן והשמדתן, ושוב הן חוזרות בפרק הבא. העם דבק בפולחנים הישנים. פולחן האלה הגדולה, יהיה שמה אשרה או עשתורת, לא נפסק, רק ירד למחתרת.

היציאה לאור בימי בית שני הייתה רגע זוהר, דומה אולי לפריחה הלהט"בית של היום. אין לדעת כיצד ומדוע היא קרתה, אך תוך מאה שנה היא דעכה וחוסלה. נסתם הגולל על שמחת בית השואבה. הדם והאש גברו על המים. הנשים הובסו והוכנעו למשך אלפיים שנה.

המאה העשרים, האיומה והנשגבת, הביאה את המהפך: שחרור האישה. אולי הגיע הזמן שהנשים ינכסו מחדש את שמחת בית השואבה. לא את מי המעיין עצמם, הספוגים ברעל לאומני ודתי ואינם ראויים לניסוך על כלום. את השאיבה ממעיינות הנשיות, האימהות, החיים.

אולי הנשים יחזירו את השמחה. אולי הן יצילו אותנו מעצמנו.

23 בספטמבר: יום חיפה

23 בספטמבר: יום חיפה

 

בכל 23 בספטמבר, כבר קרוב למאה שנה, מתייצב בכיכר מרכזית בניו דלהי משמר כבוד של צבא הודו וחוגג ברוב טקס את "יום חיפה". האירוע מציין את גבורתם של חללי חטיבת הפרשים המלכותית ה-15 של הצבא ההודי, שלחמה בצד הבריטי במלחמת העולם הראשונה ושיחררה ביום זה את חיפה מידי הטורקים.

teen murti
הטקס השנתי מול אנדרטת טין מורטי, ניו דלהי

בנימה אישית

את "יום חיפה", שאף חיפאי לא שמע עליו מעולם, גיליתי בדרך מקרה לפני יותר מעשרים שנה בטיול בראג'סטאן, ארץ הארמונות והאגדות שבצפון מערב הודו. התאכסנתי בגסטהאוס קטן ומשפחתי בפרבר שקט של ג'איפור, שהיה שייך לקולונל בדימוס מאחד מגדודיה המהוללים של המדינה.

הקולונל פתח את המקום לאחר שחרורו וניהל אותו עם אשתו היפה והצחקנית שכונתה בפיו "האני". הוא היה ראג'פוט גאה, נצר לקסטה גבוהה שמפוזרת על פני מספר מדינות בצפון הודו. הראג'פוטים ידועים כלוחמים נועזים, שכולם קשורים איכשהו זה לזה ולכולם קוראים סינג.

הקולונל היה איש חברותי וחובב אלכוהול, ובילינו ערבים רבים בשיחות על הצבא הישראלי והצבא ההודי, על הא ועל דא. כאשר ערב אחד סיפרתי שאני יליד חיפה, הקולונל לא ידע את נפשו: "הרג'ימנט שלי חוגג בכל שנה את יום חיפה! אתה חייב להיות שם בביקור הבא שלך!"

הגדוד שלו נקרא במקור "רמחי ג'ודפור" (Jhodpur Lancers), ולמרות שעם השנים הוא מוזג בחטיבה אחרת ושינה את שמו, המורשת נשמרה. לקולונל היה אפילו חבר, שסבא (או סבא רבא) שלו, השתתף בקרב על גבעות הכרמל! צירוף המקרים לא הפתיע, כי במשפחה ראג'פוטית תמיד נשלח ילד אחד לצבא, בדרך כלל ליחידה שבה שירתו אבותיו. מה שקצת העליב היה הכינוי "גבעות הכרמל", אבל במדינה שנושקת להימלאיה, ההקטנה הייתה מובנת.

החבר לנשק ניהל גסטהאוס דומה בג'ודפור, והקולונל הציע להזמין אצלו מקום עבורנו. כאשר  הגענו לשם, המקום היה קטן ומאכזב, והתחמקנו בתירוץ מגושם, ולצערי לא זכיתי לשמוע אם במשפחתו הסתובבו זיכרונות מלחמה מחיפה, ולחשוף אולי רומן סודי בין קצין הודי אקזוטי ויפהפיה חיפאית, שהיה יכול לשמש בסיס לסרט מסע דוקומנטרי.

כך גיליתי שאלפי מילין מעיר הולדתי הצנועה, היא משמשת סמל היסטורי ומופת של אומץ וגבורה. כשהסתבר שבנוסף לכל, האירוע חל ממש ביום הולדתי, לא היה מנוס מפתיחת בקבוק נוסף של רום הודי.

כיכר שלושת הפסלים

הטקס המנציח את הקרב על חיפה נערך בכיכר רחבת ידיים מול טין מורטי באהאוון, בית מידות שנבנה בשנות ה-30 עבור הרמטכ"ל (הבריטי כמובן) של צבא הודו, ואחרי העצמאות שימש כמעונו של נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו. היום זהו מוזיאון ומכון מחקר.

הבית נקרא על שם האנדרטה שהוקמה כעשור לפניו, אנדרטת טין מורטי (Teen Murti Memorial), "שלושת הפסלים". האנדרטה מורכבת מעמוד אבן ועליו חקוקים שמות הנופלים, וסביבו שלושה חיילי ברונזה המייצגים את שלוש הנסיכויות ששלחו את חייליהן להילחם עבור הבריטים: היידרבאד, ג'ודפור ומייסור. אחד הפסלים מעוצב בדמותו של מייג'ור דלפאט סינג, "Haifa Hero", שנפל כשהוא מוביל את הסתערות הפרשים על עמדות הטורקים במורדות הכרמל.

סתם קוריוז: בכתבה ב"ישראל היום" על ביקורו של נתניהו בהודו, צוין כי "לקראת ביקורו ההיסטורי של ראש ממשלת הודו בישראל… הקים הצבא ההודי בעיר ניו דלהי כיכר ובמרכזה אנדרטה עם שמותיהם של כל כל החיילים ההודים שנפלו בארץ ישראל." האנדרטה הוקמה כמובן ב-1922, עשרות שנים לפני הולדתו של ראש הממשלה מודי, אבל ב"ישראל היום" העולם כרגיל נברא רק עבור ראש ממשלתנו האהוב וחבריו.

teen murti dalpat
מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקוואט, גיבור חיפה

הקרב בין האנגלים לטורקים היה בעצם בין הודים לגרמנים, שכן הגיזרה אוישה בידי יחידה גרמנית מצוידת בתותחים ומכונות ירייה. המגנים היו מבוצרים, מצוידים בנשק מתקדם לזמנו, וישבו במעלה ההר. לגדוד ההודי לא קראו "רמחי ג'ודפור" על דרך המליצה – לרוב הלוחמים היו רק רמחים וחרבות, והם הגיעו לשם אחרי כמה ימים של רכיבה וקרבות. למרות זאת הם לחמו בעוז ושיחררו את חיפה הנצורה, באחת ממתקפות הפרשים המוצלחות האחרונות בהיסטוריה.

Jodhpur Lancers & Mysore Lancers

קצת היסטוריה

בנובמבר 1917 חדר הצבא הבריטי ממצרים לארץ ישראל. לאחר כמה כשלונות בקרבות עזה, הוחלף המפקד ובמקומו מונה גנרל אלנבי, שכבש את באר שבע וב-11 בדצמבר נכנס בשערי ירושלים. בסוף אותו חודש צלח אלנבי את הירקון, אך שם הוא נעצר, בהמתנה לתגבורת. מטרתו הייתה חיפה, עם הנמל ומסילת הרכבת היוצאת ממנה, אך לרשותו לא עמדו מספיק גייסות, ועקב מתקפת האביב הגרמנית הוא נאלץ לשלוח 60 אלף חיילים לאירופה.

haifa day map

באפריל 1918 נחת בארץ כוח המשלוח ההודי, והחלה המערכה על צפון הארץ. המשימה הייתה לכבוש את חיפה ועכו, לפני עונת הגשמים שתהפוך את עמק יזרעאל ועמק זבולון לבלתי עבירים לכלי רכב. ערוץ הקישון הפך באותם ימים מדי חורף לביצה רחבת ידיים, וגם בקיץ התנועה הייתה מוגבלת לרצועה צרה למרגלות הכרמל.

בצהרי ה-22 בספטמבר התקדמה יחידת משוריינים בריטית מנצרת לכיוון חיפה, ונתקלה בחסימה באזור נשר. מייד נפתחה עליהם אש כבדה והם נסוגו. שני פרשים אף נבלעו חיים בביצות הקישון. למחרת עם שחר החלה המתקפה הבריטית. שני גדודי הפרשים ההודיים התקדמו אך בעשר בבוקר נפתחה עליהם אש מתותחי 77 מ"מ גרמניים באזור בלד-א-שייך (היום תל חנן). הם תפסו מחסה למרגלות ההר, לכודים בין הנחל הטובעני והמדרון התלול.

One of the German guns on Mount Carmel, above Haifa, as photographed in 1920
אחד התותחים הגרמניים שהבריטים מצאו בכרמל

בשתיים בצהריים יצאו הג'ודפור לאנסרס להסתערות חזיתית נגד מכונות הירייה – וחיסלו אותן. הם המשיכו בדהירה למבואות חיפה, משפדים חיילים טורקים בחניתותיהם. בשעה 1500 חיפה שוחררה. הבריטים לקחו בשבי 1,352 חיילים, 17 תותחים ו-11 מכונות ירייה. ארבעה ימים לאחר מכן עגנו בנמל חיפה האוניות הבריטיות הראשונות והחלו לפרוק אספקה.

הבריטים ספגו אבידות מעטות יחסית, אך מפקד הגדוד, מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקאוואט (Dalpat Singh Shekhawat), נהרג בהתקפה. מייגו'ר דלפאט סינג זכה לעיטור הצלב הצבאי ונקרא מעתה "גיבור חיפה".

הזווית הבהאית

בחיפה התגורר באותה עת עבדול בהא, בנו וממשיך דרכו של מייסד הדת הבהאית, בהא אללה. הדת הצעירה כבר החלה לעשות נפשות במערב, ועבדול בהא סייר ארוכות באירופה ובצפון אמריקה ורכש חסידים רבי השפעה.

1411675549-243_abdul-baha

כמו אביו, עבדול בהא היה אדם מרשים וחכם בצורה יוצאת דופן. הוא הרחיק ראות, ועודד בהאים להקים יישובים חקלאיים ולספק את צרכיהם בעצמם. יתכן שהוא הושפע מהטמפלרים, שהגיעו לארץ במקביל לבהאים וייסדו פה את החקלאות המודרנית, שלימים השפיעה גם על הקיבוצים. סביב הכינרת הוקמו ארבעה יישובים בהאים: א-סמרה (היום קיבוץ האון), נוקייב (היום עין גב), אום ג'וני (דגניה) ועדסייה, היום בשטח ירדן.

היישובים נוהלו בצורה שיתופית ועם ידע חקלאי מתקדם, ועבדול בהא עודד אותם לנטוע בוסתני פרי וגידולים חדשים אחרים. למרות הצלחתם, עם התפשטות ההתיישבות הציונית, נרכשו מרבית האדמות הבהאיות על ידי הקרן הקיימת, ועד 1948 לא נותרו בהאים בעמק הירדן.

MayanKAY239202[66135561].jpg
זכר להתיישבות הבהאית בעמק הירדן נמצא בעין שוירח שמעל קיבוץ האון, שבו שופצה לפני מספר שנים בריכת האגירה שבנו הבהאים בתחילת המאה.
הבהאים גייסו את הפלאחים המקומיים להקמת סכרים, בריכות אגירה ותעלות שהובילו מים מהירמוך וממעיינות הגולן, וגידלו מספיק חיטה גם בתקופות קשות. בימי המלחמה קיבל עבדול בהא את האחריות לא רק לשלומה של הקהילה הבהאית, אלא לכלל תושבי צפון הארץ שסבלו מרעב וממחלות. הוא ביקש מהחקלאים הבהאים לשלוח אליו את כל יבוליהם וחילק אותם לנזקקים.

הפופולריות של עבדול בהא בקרב המקומיים, כמו גם קשריו במערב, היו לצנינים בעיני ג'מאל פשה, מפקד הצבא הטורקי בפלסטינה וסוריה. הוא איים לצלוב אותו אם הבריטים יתקרבו לחיפה, ולהשחית את כל רכושם של הבהאים.

שחרורה המהיר של העיר הציל את חיי עבדול בהא. יחידת פרשים הודיים נשלחה למעונו, וגנרל אלנבי דיווח במברק עוד באותו יום: “Have today taken Palestine. Notify the world that Abdu’l .Baha is safe” עבדול בהא גמל על כך לבריטים כבר בחורף הבא, כאשר הם התקשו למצוא מזון לחייליהם. על פועלו ההומניטרי הוא קיבל ב-1920 את אות האימפריה הבריטית.

באותה שנה הוקם חבר הלאומים, הגוף הבינלאומי הראשון בעולם, שלימים יהפוך לארגון האומות המאוחדות. הארגון היה מיוסד על ערכים דומים לחזון השלום העולמי, שעליו דיבר בהא אללה, מייסד הדת הבהאית, ועבדול בהא ראה בכך הוכחה לנכונות הנבואה. אחת מפעולותיו הראשונות של חבר הלאומים הייתה הענקת המנדט על ארץ ישראל לידי הבריטים, "בהינתן ייעוץ מנהלי וסיוע על ידי כוח מנדטורי, עד לאותה עת שבה הם יכולים לעמוד בזכות עצמם".

מאה שנים של מלחמות

השנה יצוין יובל המאה למערכה על חיפה, ומן הסתם יהיו טקסים ויינשאו נאומים, בחיפה ובניו דלהי. ישראל והודו חולקות קווי דמיון נוספים: שתיהן ציינו לאחרונה גם את יובל השבעים שלהם, לאחר שהבריטים עזבו את שתיהן בהפרש של חודשים ספורים. אך כאן טמון גם ההבדל הגדול ביניהן.

בהודו, הבריטים עשו מאמץ ניכר לעזוב בצורה מכובדת. על אף נהרות הדם שנשפכו בתקופת המעבר, הם הותירו אחריהם שתי מדינות עצמאיות ומתפקדות, הודו ופקיסטן (שלימים התפצלה ממנה בנגלה דש). אצלנו הם עזבו בחיפזון, בתחושת חמיצות ובחוסר אחריות. מהכאוס שנוצר נולדה מדינה אחת בלבד, ולצידה עם שמחפש את ארצו עד היום הזה, וסכסוך שמסרב לגווע.

צאצאיו של מייג'ור דלפאט סינג יכולים רק לנסות ולהבין על מה ובשביל מה נהרג סבא רבא שלהם, בשירותו של כובש זר ובמרחק אלפי קילומטרים מביתו ומשפחתו.

ראש השנה: שהשנה תהיה שונה

ראש השנה: שהשנה תהיה שונה

שוב השלמנו סיבוב סביב השמש, שוב מתחלפת לה שנה בשנה, וזה הזמן לבדוק מהי בעצם אותה "שנה"?

הגירסה המקראית

על פי בראשית פרק א', השנה נוצרה ביום הרביעי לבריאה, יחד עם השמש, הירח ושאר הכוכבים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים."

קטונתי מלהתערב בהחלטותיהם של גדולים ממני, ובוודאי לא כאלה שהתקבלו לפני 5,779 שנה, אבל בחינה אובייקטיבית של סדר הבריאה מעלה תהייה מסוימת: אם השמש נבראה רק ביום הרביעי, איזה אור בדיוק נברא ביום הראשון? אור החשמל?

ותהייה נוספת: מדוע אלוהים סידר לנו רק ימים ושנים, אבל לא חודשים – שבשבילם הרי יש ירח? יתכן שאותה לָקוּנָה מציעה פתרון לשאלת גילם המופלג של אבותינו, שהגיעו לסביבות 900 שנה. אם נניח שאדם, נוח, מתושלח וחבריהם הגיעו פחות או יותר לאריכות ימים נורמלית, נגיד 75 שנה, חשבון פשוט מעלה שכל "שנה" שלהם הייתה בערך 30 יום – זאת אומרת שהם ספרו חודשים ולא שנים, ואלי גם חגגו יומולדת מדי חודש – מה רע?

אך לא באנו לחקור את אורך השנה המקראית, אלא את מקור המילה "שנה".

שנה או שנתיים?

מאיפה באה המילה "שנה"? התשובה אינה פשוטה. על התואר מתחרים שני שורשים זהים (הומונימים), שניהם מועמדים ותיקים, נכבדים וראויים, וההתלבטות ביניהם העסיקה בלשנים לאורך הדורות.

השורש ש-נ-ה מציין שני מושגים נפרדים, שהגיעו ממקורות שונים: לִשְנוֹת / לְשַׁנּוֹת. האחד מציין חזרה, והשני – שינוי. למען הפשטות, נכנה אותם שנה 1 ושנה 2.

הדיון על מקורה של המילה "שנה" אינו רק עניין לשוני. כל מובן מציין תפיסת זמן שונה: "מעגל הזמן", תפיסה מחזורית קדומה, מיסטית-דתית ושמרנית; או "חץ הזמן" הנע קדימהואינו חוזר לאחור -תפיסה מודרנית, מדעית וחילונית.

אחד ושניים

"שָנָה: עשה דבר-מה שנית, חזר על דבר" (אבן שושן).

מקורה של שנה 1 ("חזרה") הוא באחד המושגים הבסיסיים והקדומים ביותר של התודעה האנושית. הזוגיות היא מרכיב מהותי של גופנו, מהעיניים עד לרגליים וכמעט כל מה שביניהן. המושג "שניים" הוא חלק מאיתנו, לא פחות מאשר "אחד". לכן יוחדה בשפות השמיות צורת ריבוי נפרדת לדברים שבאים בזוג.

את אותה דואליות הטבועה בגופנו, זיהה האדם בכל מקום. העולם התחלק לשניים: אור וחושך, יום ולילה, שמש וירח (שבצירוף מקרים קוסמי נראים מכדור הארץ כאילו הם זהים בגודלם), גבר ואישה, טוב ורע.

מהמושג "שניים" התפתח המובן "לעשות משהו בשנית, לחזור פעם נוספת". במקרא משמש הפועל רק במובן זה, למשל "וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ" (מלכים א' י"ח), או "וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא… פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ" (שמואל א' כ"ו).

בלשון חכמים קיבל השורש משמעות חדשה: לימוד תורה, המבוסס על שינון* וחזרה על הטקסטים. החכמים ששנו בתורה נקראו "תַּנָּאִים", בחילופי ש/ת הנפוצים בארמית, והספר שבו כונסו דבריהם נקרא "משנה". בהדרגה התקבע המובן של לימוד תורה, והמובן המקורי נזנח והוחלף ב"לחזור, לעשות שוב" וכד'.

  • לדעתי "לשנן" בא מאותו שורש של "לִשְנוֹת", אם כי החוקר הדגול קליין טוען שהמקור הוא "לחדד, להשחיז", מלשון "שֵן".

שנה באה, שנה הלכה

החזרתיות התאימה לתפיסת הזמן המחזורית של אבותינו – הימים התחלפו וגם החודשים, העונות חזרו מדי שנה, ואיתן החגים והמועדים (לשמחה); צמחים צמחו וקמלו, בני אדם נולדו ומתו:

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם.

הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת.

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

השינויים בחיי האדם היו איטיים ובלתי מורגשים, ותמונת העולם המעגלית שלטה בכל. גם כאשר קצב השינויים הואץ, תפיסת הזמן המעגלית הייתה כבר מושרשת עמוק. בנוסף, היא הפכה לערך תיאולוגי חשוב.

בדתות המזרח, המחזוריות טבועה בכל בן אנוש, שנדון למות ולהיוולד מחדש במעגל אינסופי של גלגולים. בדתות המערב, מחזורי הזמן גדולים יותר, אך גם הן מאמינות באחרית הימים כלשהי, שאינה אלא חזרה למצב ההתחלתי. אצל הנוצרים זה היה אמור לקרות אחרי אלף שנה, או אלפיים, אבל עד כה התיאוריה לא הוכיחה את עצמה.

2000px-MUTCD_W2-6.svg.png

ממעגל הזמן לחֵץ הזמן

הזמן שלנו שונה לחלוטין. הוא אינו חוזר על עצמו, אלא מתקדם ללא הרף בקצב תקתוק השעון. אך שינוי הפרדיגמה, ממעגל הזמן לחֵץ הזמן, לא עבר בקלות ונקנה בייסורים. המלכים והכוהנים העדיפו תמונת עולם קבועה ובלתי משתנה. שינויים ומהפכות היו האויב, ערעור על סדרי בראשית.

המהפך הגיע בהדרגה, בזכות חשיבה פורצת דרך של קומץ הוגים אמיצים, מקופרניקוס ועד דרווין, ושורה של תגליות ומהפכות מדעיות – הגיאולוגיה, הפיזיקה, הגנטיקה, המדע בכלל. כחלק מהקשיים שהאדם החילוני לוקח על עצמו, אנו נדונים לחיות בזמן שמתקדם מהעבר לעתיד, מהלידה עד המוות, במסלול בלתי הפיך וחד-סטרי עד ייאוש.

אם תרצו להעמיק בנושא, מומלץ ספרו של סטיבן ג'יי גולד:

(Time's Arrow, Time's Cycle: Myth and Metaphor in the Discovery of Geological Time (1987

11989540327._SY1500_

הכמיהה לריכוך פסק הדין הסופי והאכזרי, לחזרה אל המעגליות הטובה והנעימה, היא אנושית ומובנת. כך נולדו תיאוריות הניו אייג' על גלגול נשמות. בתרבות הפופולרית משמשת בתפקיד המנחם פנטזיית "מכונת הזמן". אבל עמוק בפנים, אנחנו יודעים שאלה רק אשליות.

מסקנת ביניים: שנה 1, "דבר-מה שחוזר", מתאימה לתפיסת העולם המעגלית של אבותינו, והיא קנדידט מוצלח. אך ההגינות מחייבת שנבחן גם את הקייס של שנה 2.

מה נשתנה השנה?

גם לשנה 2, "שינוי, החלפה", יש היסטוריה ארוכה ומכובדת. השורש קיים באכדית, אוגריתית ושאר אחיותינו השמיות, ומופיע במקרא בכל הצורות: שִינָה, שוּנָה, השתנה. בדרך כלל הוא מציין שינוי חיצוני: "להשתנות" פירושו להחליף בגדים, ודוד "שינה את טעמו" כאשר התחזה למשוגע.

כאשר אדם דתי חייב לבצע מלאכה בשבת, עליו לעשותה "בשינוי". הכוונה אינה למשהו בסגנון "מיניסטריון ההליכות הטיפשיות" של מונטי פייתון, אלא לעשותה באופן אחר. לאחרונה שמענו למשל על רב צבאי שהתיר לחיילים דתיים להדליק ולכבות ציוד חיוני בשבת, אך לעשות זאת בשינוי, למשל באמצעות המרפק או עם מקל.

שינוי מורגש באוויר

בעולם המושגים של היום, שינוי הוא כמעט תמיד לטובה – הייתה אפילו מפלגה כזאת, אם כי לא זכור לי מה היא שינתה. עולמנו משתנה מדי יום, ואנחנו חייבים להשתנות או לחדול. עם זאת, לשמות התואר של שנה 2 עדיין אין חיים קלים.

שונה ומשונה

השפה אינה יכולה להימלט מתמונת העולם הבסיסית של השתייכות למשפחה, שבט וגזע. אבותינו עברו מיליוני שנים של אבולוציה במסגרות קטנות והומוגניות, ממשפחה עד בית אב, שבהן השונה היה תמיד גם זר, "לא משלנו".

כאשר המן רוצה להשמיץ את היהודים באזני אחשוורוש, הוא מספר ש"דָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם"; ומשלי ממליץ לנו "יְרָא אֶת יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ; עִם שׁוֹנִים, אַל תִּתְעָרָב". המילה "שונים" נדירה במקרא, והפרשנים חלוקים על מובנה: לפי רש"י, המקור הוא "שניים", והכוונה לאלה שחושבים שאלוהים והמלך הם שתי רשויות שיש לעובדן במקביל ולא בטור. אחרים טוענים שמדובר באלה ששינו מהוראות המלך; או פשוט אנשים שונים מאיתנו, במובן הרע של המילה.

לשם התואר "משונה" לא היה בעבר מובן שלילי, אלא פשוט "משהו שהשתנה". אך למרות ש"משונה" הוא רק תוצאת השינוי ולא משהו מוזר, בעברית של היום, יש לו תמיד גוון שלילי. אם הוגדרת כ"בחור/ה משונה", סיכוייך בעולם הדייטים אפסיים. "שונה" אינו סובל מסטיגמה כה חמורה, אך גם היחס אליו אמביוולנטי – וזה במקרה הטוב.

הכנסת "קבלת השונה" לתוכנית הלימודים, רק מלמדת עד כמה אנחנו רחוקים מהאידיאל הנכסף. רובנו מקבלים מידה מוגבלת של שונות, אך לא מעבר לכך. רובנו מתחתנים עם הדומים לנו, או שונים במקצת. אשכנזים ומרוקאים כבר מתערבבים איכשהו, לבנים ושחורים כמעט לא, ויהודים עם ערבים – השם ישמור!

בחזרה לנושא

בעת הולדת המילים, אי שם במעמקי הזמן הבלתי כתוב, שנה 2 טרם קיבלה גוון מפוקפק. להיפך, חילופי העונות היו מרכיב מרכזי בעולמם החקלאי והתרבותי של אבותינו. השנה העברית הקדומה התחילה בחודש האביב, ומשם עברה לסתיו. שני המועדים סמוכים ליום השוויון (Equinox), שבו היום והלילה משתווים באורכם. זו ההגדרה הכי מדויקת של סוף החורף וראשית הקיץ (ולהיפך). נזכיר כי השנה של אבותינו התחלקה לשתי עונות בלבד, קיץ וחורף.

שנה 2, "שינוי", היא לפיכך מועמדת לא פחות טובה לכתר. אם אתם מצפים לתשובה חותכת – סורי, אין לי. אבל אם אתם כבר כאן, הישארו עוד פיסקה עוד שתיים. אפשר לשים ברקע את דייויד בואי עליו השלום, שלא הפסיק להשתנות. עד שהפסיק.

איך אתם מעדיפים את השנה שלכם?

לשיטתה של שנה 1, השנה הבאה תהיה חזרה על קודמתה, More of the same. זה לא בהכרח רע. אם השנה שחלפה הייתה מוצלחת, אפשר ורצוי לחזור עליה בשמחה.

בגירסה 2, השינוי הוא בלתי נמנע. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", אמר הרקליטוס, וגם לא לאותה שנה. השנה הבאה תהיה תמיד שונה מקודמתה, וכדאי שנהיה מוכנים לשינוי – ומוכנים להשתנות. אם היה טוב, יהיה טוב בדרך שונה; ואם היה רע – על אחת כמה וכמה.

ראש השנה הוא זמן טוב לחשבונות נפש וחשבונות אחרים, לחלומות ולהחלטות. זכרו: Change זו מילה גדולה, אבל גם כסף קטן.

שנה טובה!

 

 

 

 

 

 

חמודים וחמודות

חמודים וחמודות

אנו מוקפים ביצורים חמודים: תינוקות מתוקים, צעצועים צמריריים, כלבלבים שמנמנים וחתלתולים מנגנים. ביפן, החמידות (kawaii) היא תעשייה שמגלגלת מיליארדי יֶנִים חמודים. אלא שבמקור, השורש ח-מ-ד מתחבר יותר למוות בסקילה מאשר ל"הלו קיטי".

איך ומתי קרה המהפך?

לחמוד: למה זה רע?

"חָמַד: התאווה, השתוקק, התעורר בלבו חשק לדבר-מה שאינו שלו או שאינו יכול להשיגו" (מילון אבן שושן הישן והטוב)  

"לא תחמוד" הוא האיסור הסוגר את עשרת הדברות: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ; לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ').

בספר דברים, שמשמש מעין תקציר מנהלים של החומש, האיסור חוזר בגירסה קצת שונה: "וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ". ראשית, האישה הועברה לראש הטבלה, ובצדק. בנוסף, על האישה נאמר "לא תחמוד", ועל כל השאר – "אל תתאווה".

ניתן לצפות שהתאווה תופנה דווקא אל האישה, ובוודאי שלא לשור ולחמור, אך התאווה המקראית היא בדרך כלל לאוכל, כסף ודברים חומריים. הפיצול נועד לחזק את האיסור לרצות במשהו שאינו שלך. הנושא הוא בעלות, לא רגש.

ההבדל בין תאוות בשרים ותאוות בצע מודגש בנצרות, שהפרידה ביניהן ברשימת שבעת החטאים הקטלניים, שהחוטא בהם מאבד את נפשו ואת חלקו בעולם הבא. החטאים שברשימה הם כאלה שמובילים בהכרח לחטאים אחרים.

se7en)
שבעת החטאים קיבלו פרשנות מצמררת בסרט se7en שצולם ב-1995. עשרים שנה לאחר מכן, סצנת הסיום האיומה בוימה מחדש לעין המצלמה, בסדרה כמעט זהה של הוצאות להורג בכתום.

מחשבה בוראת מציאות

גם לפי התנ"ך, לחמוד היא תחילתו של מדרון חלקלק. כבר בשלב המחשבה אנחנו יודעים שהדבר שאנו רוצים בו הוא אסור או בלתי אפשרי. זה תמיד נגמר רע. הנביא מיכה מתאר את התהליך: "הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע, עַל מִשְׁכְּבוֹתָם; בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ, כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם. וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ; וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ, וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ." הרשעים חומדים בלילות, ועם בוקר מבצעים את זממם. מתחילים לחמוד ומסיימים בגזל ועושק.

"חָמַד רָשָׁע, מְצוֹד רָעִים" (משלי י"ב). מה חומד הרשע? לשבת במצודת הרעים! 

לחמוד זה אנושי – ובכל זאת

המקרא מכיר בחמדנות הטבועה בנו, אך דורש שנשלוט בה. בדברים ז' מצווים בני ישראל לשרוף את פסילי הגויים באש, אך תחת אזהרה: "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם, וְלָקַחְתָּ לָךְ, פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ" ("תיווקש" זה בערך "תעלה על מוקש"). עם כל התיעוב לאלוהי הגויים ופסליהם, אלוהים מודע ליופיים ולכוח המשיכה שלהם. לכן הוא מכביר קללות ואיומים על מי שיילך אחריהם.

 "יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ" (ישעיהו מ"ד) – אבל הפסלים שלהם כל כך חמודים, לעזאזל!

משלי עוסק בחמידת משהו נחשק יותר מפסלים: "לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע; מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה. אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ; וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ." משלי, מיזוגן ידוע בכלל ושונא נשים זרות בפרט, מזהיר את החכם לבל יחמוד את יופייה של הנוכרייה המעפעפת בחושניות, ומדגיש: גם לא בלב!

בסרט "שתיקת הכבשים", חניבעל לקטר מסביר זאת יפה לאייג'נט סטארלינג: אנחנו לא חומדים דברים שרחוקים מאיתנו אלא את מה שרואות עינינו – אשת רעך, בית רעך…

No we begin by coveting what we see every day
Hannibal: How do we begin to covet, Clarice? Do we seek out things to covet?
No. We begin by coveting what we see every day.
(שתיקת הכבשים, 1991)

נחמד זה טוב?

כוחות השוק משפיעים גם על השפה. אם משהו הוא כה נחשק, בטח יש בו משהו. מה שכולם חומדים, הופך לחמוד, או נחמד. אלא שבמקרא המילה עדיין מתקשה להימלט מהדנ"א העכור שלה. כשבוחנים את ההקשר, החמידות הופכת לחמיצות.

"נחמד" מופיע כבר בסיפור הבריאה. אלוהים נוטע בגן העדן "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל". חמוד מצדו, לא? אז זהו, שלא. הנחמדות היא מלכודת קטלנית. "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל". התוצאה: גירוש, סבל ומוות.

עץ נחמד למראה
עוד עץ נחמד למראה

חמד של בחור

"חֶמֶד" היא חומד של מילה, אך היא מופיעה תמיד בנסיבות בלתי חמודות. "שֹדי חמד" מוזכרים בנבואת חורבן קשה, ובה מכות הנשים על חזן ביגון וסופדות על מה שאבד להן: "עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים; עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה. עַל אַדְמַת עַמִּי, קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה" (ישעיהו ל"ב). "כרמי חמד" מככבים בחורבן דומה: "כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם" (עמוס ה').

לשיא האירוניה מגיע הביטוי "בחורי חמד". יחזקאל כ"ג הוא פרק ידוע לשמצה שאינו נלמד בכיתה אך מועבר מתחת לשולחן בין טינאייג'רים חרמנים, כמו מגזין פורנו אסור. בתשפוכת קללות פורנו-סדיסטית (אחת העדויות הראשונות לתסמונת טורט), יחזקאל משווה את עם ישראל לשתי אחיות זונות ונימפומניות, שנוהות אחרי "פַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים, לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל, פָּרָשִׁים, רֹכְבֵי סוּסִים – בַּחוּרֵי חֶמֶד, כֻּלָּם." לא נראה שהנביא התכוון לחבר'ה הטובים.

לא כל החמוד – ורוד

השורש ח-מ-ד על נטיותיו הרבות, אינו מופיע רק בהקשרים שליליים. פה ושם נשכח עברו העברייני, כמו למשל במילה "חֶמְדָה", שעברה לצד הטובים: חמדת ישראל, חמדת כל הגויים, כלי חמדת בית ה', חמדת נשים ושכיית חמדה.

עם זאת, במרבית המופעים של ח-מ-ד ניכר חוסר נחת. הדברים הנחמדים הם אלה שאינם, שמתגעגעים אליהם, שחולמים עליהם – אבל לא באמת נהנים מהם. כמו שנאמר על המלך חסר המזל יהורם, שניגף כל חייו ומת בייסורים: "וַיֵּלֶךְ בְּלֹא חֶמְדָּה".

ובינתיים, במדבריות ערב

השורש ח-מ-ד קיים בשפות שמיות נוספות, ומובנו בדרך כלל "להתאוות", אך לשיא פריחתו הוא הגיע בערבית, שבה מובנו הוא "לשבח, להלל". התשובה הנפוצה ביותר בערבית, כמעט על כל שאלה, היא "אלחמדולילה" (أَلْحَمْدُ لِلّٰهِ) – "השבח לאל".

665ae08fcf738aaa7a9efda4e3e7d1aa

רצה הגורל, או אללה, ושמו של נביא האיסלם היה מוחמד, שפירושו "המהולל" (=מי שמדברים בשבחו). מכאן ואילך הפך השורש לשם הנפוץ ביותר בעולם הערבי, בכל הטיותיו: אחמד (הראוי ביותר לשבח), מחמוד (ראוי לשבח), חמיד (ראוי לשבח, הגון, ואחד מ-99 שמות האל), חמוד וכה הלאה.

המגע ההדוק עם הערבית בימי הביניים תרם לטיהורה הסופי של הנחמדות, כמו בשיר האהבה היפהפה של ר' שלמה אבן גבירול, "שוכנת בשדה": "מַה לָּךְ צְבִי נֶחְמָד, כִּי תַעֲזוֹב גַּנִּי. הָבָה נֵרְדָה לַגַּן, נֹאכַל מְגָדִים שָׁם, וּבְחֵיק יְפַת עַיִן, תִּשְׁכַּב וְגַם תִּישַׁן."

עלייתם ונפילתם של חמודי ונחמד

עם תחיית העברית, במחצית השנייה של המאה ה-19, "נחמד" צוברת פופולריות. מאמרים רבים בעיתונות התקופה נפתחים בפנייה ל"קורא נחמד". מכאן הטרנד מצוי בעלייה מתמדת ושיאו בעשורים 1960-1980, ואז הוא יוצא מהאופנה עד להיעלמותו בשנות ה-2000. ימי התהילה של "חמוד" קצרים יותר, ושיאם בשנים 1950-1970.

נחמד
ל"נחמד" היו כמה שנים נחמדות, אבל כבר לא (מתוך ארכיון עיתונות יהודית היסטורית)

"חמוד" שמור יותר לעוללים, ו"נחמד" לבוגרים, אם כי לדעתי הסיבה היא פונטית גרידא – "חמודי" מתגלגל טוב יותר על הלשון, בייחוד אצל תינוקות. שניהם מותירים חותם על התרבות העברית, מ"אודי חמודי" ועד "נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", עד שהם ננטשים בגין מתיקות יתר. לגבי בני אדם שעברו את גיל הצביטה בלחי, הסיווג "חמוד/נחמד" הוא מחמאה מפוקפקת. כשזה נאמר על בחורה או בחור שהגיעו לפרקם, כנראה שאין משהו טוב יותר להגיד עליהם.

האינפנטיליות שולתתתת

בעולם קפיטליסטי, אף אחד לא ייתן לחמידות להיעלם. כוח הקנייה של הורים צעירים, של הוריהם, ומהר מאד גם של ילדיהם, הוא בור ללא תחתית. ההצלחה הפנומנלית של החמידות ביפן, הולידה גלים גלים של פלישות חמודות למערב, רכובות על חדי קרן ורודים. אם חשבנו שהדמויות של דיסני חמודות, היפנים הציבו רף חדש. בנוסף, תרבות המנגה הרחיבה את תקופת הילדות אל גילאי העשרה ומעבר להם. התכנים אולי שונים, אך לגיבורים יש אותן עיני ענק זוהרות.

cats.jpg

החמידות היא רגש אינסטנט, נטול עומק ומשמעות. "אויש כמה זה חמוד" נפלט מפינו באופן לא רצוני למראה תינוקות וכלבלבים, בלי שייווצר קשר משמעותי. כמובן שמאחורי זה עומד אינסטינקט קדום של חמלה והגנה על יצורים קטנים וחלשים, אך הפרשנות המודרנית שלו התרחקה מאד מהמקור.

החמידות ותרומתה למהפכת ההתיילדות הגלובלית, היא נושא לפוסט נפרד. חוסר בגרות היא מאפיין של מרבית המשטרים המושחתים שמשתלטים על העולם, תוך האבסת ההמונים האינפנטילים במזון לעוס, חסר ערך תזונתי וגדוש בחומרים מסרטנים.

האובססיה לחמידות היא בריחה, אסקפיזם נואש – ואולי זה מפלטם של החולמים, הגעגועים לגן העדן האבוד של הילדות?

פורים: חג גורלי

פורים: חג גורלי

כולם יודעים שפורים נקרא פורים לזכר הפור שהופל, אבל חשבתם פעם למה? מדוע דווקא הפלת הפור נחשבת לאירוע המרכזי במגילה, ובמה זכה הפור הצנוע – אבן, חתיכת חרס או חלוק נחל – שחג כה פופולרי ייקרא על שמו? ושאלת בונוס: למה לגורל יש לב של אבן?

למה הופל הפור?

הסיפור מתרחש בפרס, בין המאה החמישית לשלישית לפנה"ס. המלך אחשוורוש זה עתה העלה לגדולה את המן בן המדתא וכל עבדי המלך כורעים ומשתחווים לו, חוץ ממרדכי. בתור יהודי, הוא מסביר, הדבר אסור עליו. המן נמלא חימה ומחליט להיפרע לא רק ממרדכי החצוף, אלא לנצל את ההזדמנות ולהשמיד את כל בני עמו.

בשושן הבירה, כמו בכל העולם הקדום (ובמקומות רבים עד היום, הודו למשל) לא עושים אף צעד משמעותי לפני קביעת המועד המתאים על ידי איש מקצוע: אסטרולוג, מפרש חלומות, קורא בעננים, מנחש בקרביים, סופר ציפורים נודדות, מטיל מקלות או מטבעות…

dice
הגורלות הקדומים היו עשויים מעצם. אלה הם גורלות עופרת יווניים מהמאה ה-4 לפנה"ס, שעוצבו בצורת עצמות כבש עם מספר חורים שונה בכל פאה (29 מ"מ).

השמדת עם אינה פרויקט של מה בכך, ובלי עזרת הכוכבים, איך תצלח המשימה? לארמון מוזמן מפיל פורים, שבדרך שאינה ידועה לנו (הפלת אבנים לרצפה? שליפתן מכד?) קובע את התאריך:

"הפיל פור הוא הגורל לפני המן, מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר."

זה אינו הליך טכני גרידא, אלא אירוע דרמטי שלא לחינם החג נקרא על שמו. הטלת גורל היא אמנם מנהג נפוץ במקרא, אלא שמגילת אסתר היא מקרה חריג. זהו אחד משני ספרים (השני הוא שיר השירים) שבהם לא מוזכר שם אלוהים אפילו פעם אחת. את העלילה מניעים בני אנוש ובעיקר בנות אנוש. בכל המגילה יש התערבות אחת ויחידה של כוח עליון, הפלת הפור, וכבר חכמינו תהו על כך:

"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר?"

ברור למה המן, עובד אלילים נבער שכמותו, מייחס חשיבות רבה לקביעת התאריך הגורלי; פחות ברור למה זה אמור להעסיק גם אותנו. מסתבר שהפלת הפור היא אקט משמעותי לכותב המגילה, ולמפרשיה לאורך הדורות. חז"ל מקדישים לנושא דיונים ארכניים ותיאוריות מתמטיות סבוכות שקושרות את תאריך היעד ליום הולדתו ופטירתו של משה, שניהם בז' באדר. לא חסרים גם חישובים אחרים, פתלתלים לא פחות, וחישובים קבליים שגם הם קשים להבנה. ניכר שההסבר אינו קל גם עבור המאמינים.

הנחת היסוד היא שכך מסייע אלוהים בדרכו להתרחשות הנס. איך זה עובד בדיוק? כנראה שזו שאלה שמעסיקה רק חסרי אמונה כמוני. משהו אנרגטי אולי? למזלנו, הסקפטיות שלי אינה במקומה. במבחן התוצאה, זה עובד. אלוהים מתערב ודואג שהפור ייפול על יום מבורך, שבו ליהודים לא יאונה כל רע. ביום אחר, יתכן מאד שליהודים לא הייתה כל כך אורה ושמחה.

עם הגושפנקא החזלית, הפכו הגורלות לחלק בלתי נפרד של הפולקלור היהודי, והשימוש בהם נפוץ בכל עדות ישראל לאורך הדורות.

317b
ספר גורלות, פתרון חלומות, קמיעות ולחשים (מרוקו, המאה ה-19)

איך אתם מעדיפים את הגורל שלכם?

מקור המילה הפרסית "פור" הוא באכדית, pūru. לפי האטימולוג קליין, המובן המקורי הוא "אבן" והמקור הוא בכלל שוּמֵרי. עורך המגילה לא היה בטוח שקוראיו מכירים את המילה הפרסית ופירש "פור הוא הגורל".

המילה מופיעה באכדית, בשני צירופים שונים: pūru ṣalā'u – להפיל/להטיל גורל; pūru karāru – למשוך גורל. ṣalā'u שבביטוי הראשון דומה לשורש העברי "שִׁלֵּחַ", שמופיע בסיפור הגורלי הבא , שילוח השעיר לעזאזל.

הפלת ("שילוח") גורל כללה הפלת אבנים מעל ציור רצפה מקודש, והסקת מסקנות מפיזורן על פני חלקיו השונים. משיכת גורל היא הכנסת יד (בדרך כלל של מישהו תמים, ילד או בתולה קשורת עיניים) לתוך כד אפל ושליפת חרס או פתק ממנו. בדרך הראשונה יש תחושה שהגורל "פתוח" ונקבע באותו רגע; בשנייה זו בחירה מבין כמה אפשרויות שנקבעו מראש. לא ידוע לי מתי  השתמשו בכל אחת מהטכניקות.

גורל זה אבן

כמו הפור, גם למילה גורל יש מקור דומה: אבן, חלוק. היוונים, שייבאו אלמוגים מארץ כנען, קראו להם בשמם המקורי בתוספת הקטנה, korralion – "אבן קטנה". כן, השם "קורל" שכיכב בחדרי היולדות בשנות ה-90, הוא שם כמעט עברי.

סוג נוסף של גורל שנכיר בהמשך הוא "פיס", גם הוא ממשפחת האבנים. לפי חלק מהמפרשים, מקור המילה בשורש פ-ס-ס, שקרוב לשורש פ-צ-ץ ומציין שבירה לחתיכות (פיסות) קטנות. לפי תיאוריה אחרת, המקור הוא במילה היוונית psephos, אבן קטנה או חלוק נחל ששימש להטלת גורל, וממנו הגיעה גם המילה "פסיפס". כך או כך, הגורל קשור תמיד לאבנים, או משהו דומה (זוכרים את הגרלת הצדפים של מקימי תל אביב?)

pur
כך נראה פור אכדי מקורי: קוביית חימר (כ-2.5 ס"מ) מנציחה את בחירתו של אחד להאלי לתפקיד בכיר בחצר שלמנאסר מלך אשור (828 לפנה"ס) באמצעות הפלת גורל.

גורל יום הכיפורים

הפלת גורל הייתה פרקטיקה מקובלת אצל אבותינו, ושימשה למגוון מטרות שונות במידת גורליותן. הגורל הראשון שמוזכר במקרא ממלא תפקיד מרכזי בטקס מיסטי, פגאני ובלתי שייך בעליל לתנ"ך: שילוח השעיר לעזאזל. זהו לב לבה של עבודת יום הכיפורים, הכפרה עצמה.

פרק טז בספר ויקרא נפתח באזכור קצר של מות שני בני אהרון עקב אשמה לא ברורה, שאחריו מתבקש אהרון לקיים טקס מוזר, שאולי קשור לאירוע הטראגי ואולי לא. מאת עדת בני ישראל נלקחים שני שעירי עזים לחטאת ומובאים מול אוהל מועד –

"ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה'; ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יעמד חי לפני ה', לכפר עליו – לשלח אתו לעזאזל, המדברה."

בלי הסברים והקדמות, בסגנון חסכוני ומופתי, מוצגת כאן תזה חתרנית שאין כדוגמתה בשום מקום אחר במקרא: בעולמנו יש אלוהים ויש עזאזל. פיפטי-פיפטי.

אהרון שוחט את השעיר שעלה בגורל לחטאת, מזה את דמו בכל מקום אפשרי (הוא שוחט גם פר, כך שדם לא חסר) וכך מכפר על טומאותיהם, פשעיהם וחטאותיהם של בני ישראל. ואחרי משחק הדמים, בלי להתקלח או לפחות להחליף בגדים, מביאים לו את השעיר החי.

"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאתם; ונתן אותם על ראש השעיר, ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, אל ארץ גזירה; ושילח את השעיר במדבר."

לא נעים, אבל שעיר מוכשר יכול לשרוד גם במדבר. יחסית לתאוות הקורבנות של המקרא (שהומרה בימינו לאובססיית על האש), השעיר המתרחק אל האופק מציע תמונת סיום אופטימית, וחסר רק קולו המרגיע של דיוויד אטנבורו.

לחז"ל, הסוף הפתוח דווקא הפריע. לפי פרשנותם, צריך להשליך את השעיר לעזאזל מצוק גבוה עד שגופו נעשה איברים איברים, וכך התנהל הטקס בימי בית שני. להמצאה האכזרית הזאת אין כל בסיס בטקסט, אבל לך תתווכח עם חז"ל.

(על השעיר לעזאזל כתבנו בהרחבה גם כאן)

אורים ותומים

סוג מיוחד ומסתורי של גורלות שגם הם שימשו במקדש, היו האורים ותומים שאותם עונד הכוהן הגדול על חזהו, ובהם יש להיוועץ במקרי חירום, "משפט האורים". האורים והתומים קשורים לחושן, שבו משובצות 12 אבנים יקרות – אך לא ברור אם הם היו חלק מאותן אבנים, או אלמנט נפרד לצורך שאלות "כן/לא".

official_yale_shield
אורים ותומים (בעברית!) מופיעים בסמלה של אוניברסיטת ייל. המילים בלטינית מתחתיהן מציינות "אור ואמת", ונראה שכך פירש זאת מייסד האוניברסיטה

גורל נדל"ן

גורל נוסף מופיע בספר במדבר, שם מצווה ה' על משה לחלק את הארץ בין בני ישראל לפי מטות (איכשהו זה יוצא תשעה וחצי מטות). בספר יהושע, תפקיד הגורל מתרחב לאינספור אזכורים של רישומי מקרקעין ברזולוציה הולכת וגדלה. הגורל הופך לכלי עבודה יומיומי בטאבו.

הקשר בין גורלות ונדל"ן שרד גם אחרי ימי המקרא, כפי שרואים בתצלום ההיסטורי של הגרלת קרקעות אחוזת בית, עם צדפים במקום אבנים. אפילו באנגלית, המילה lot מציינת הן "גורל", והן חלקה במובן המקרקעין, "גוש חלקה".

ShowImage
ייסודה של העיר העברית הראשונה נעשה בהטלת גורל (1909)

גורל מלחמה

הפלת גורל היא כלי תומך החלטות, זמין, קל לתפעול וחסין מכישלון, והשימוש בה מתרחב. בפתח ספר שופטים, מייד לאחר מות יהושע, מנהלים בני ישראל דיאלוג עם אלוהים:

"וישאלו בני ישראל בה' לאמר: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להילחם בו. ויאמר ה', יהודה יעלה; הנה נתתי את הארץ בידו. ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי, ונלחמה בכנעני, והלכתי גם אני אתך בגורלך."

בניגוד לרושם שנוצר בפסוק הראשון, אלוהים לא ממש "אומר" שיהודה יעלה, אלא מתבטא באמצעות פתק או חרס שנשלף מכד. סיכוי של 1:12. או אולי אחד לתשע וחצי?

גורל אכזר

בספרים המאוחרים יותר של התנ"ך מצבו של הגורל מידרדר. בישעיהו נז, מפילי גורלות נמנים על הגרועים שבגרועים. בנבואת הזעם שלו הוא מונה רשימה אינסופית של בני עוולה שאין להם סיבה לצפות שאלוהים ירחם עליהם: בני עננה זרע מנאף ותזנה, ילדי פשע זרע שקר ומה לא. העוסקים בגורלות מוזכרים בצמוד לגדולי החלאות:

"שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים. בחלוקי נחל חלקך, הם הם גורלך, גם להם שפכת נסך, העלית מנחה."

הפסוק נאמר בלשון נקבה, כך שכנראה הזעם מופנה לנשים המטילות הגורלות בחלוקי נחל. הן מואשמות בנוסף גם בעבודה זרה, וגרוע מכך, נזכרות בנשימה אחת עם שוחטי הילדים בנחלים  – והקישור לנחלים ולסלעים אינו מקרי.

גורל בארץ החיות המוזרות

במקום אחר (ישעיהו לד), הגורל משמש את הנביא למטאפורה מבריקה. אחרי שהוא מתאר את הרעות שיבואו על הארץ, שתהפוך לשממה מוחלטת שבה יקננו חיות פרא מוזרות – קאת וקפוד וינשוף, תנים ובנות יענה, ציים את איים, ושעיר ועוד כהנה וכהנה, ה' מקבץ את כל החיות –

"והוא הפיל להן גורל, וידו חלקתה להם בקו עד עולם, יירשוה לדור ודור, ישכנו בה."

אלוהים מפיל גורל, מותח קווי סימון ומחלק את המגרשים לחיות לתמיד. חסר רק רישום בטאבו. אלוהים הוא מייסד ארץ יצורי הפרא.

הגורל כבלש

ביהושע ז, הגורל מופיע בתפקיד גלאי אמת קדום. לאחר כיבוש יריחו, מתגלה שלמרות האיסור המפורש היה מי שמעל בחרם ולקח לכיסו מהשלל. באמצעות סדרה של הטלות גורל מאתר יהושע את השבט, המשפחה, הבית ובסוף את העבריין עצמו. השלל אכן נמצא באוהלו של עכן בן כרמי, רכושו מוחרם והוא נסקל ונשרף.

במקום אחר, הספינה שבה בורח יונה נקלעת לסער גדול ועומדת לטבוע. לאחר שהמלחים ניסו ונואשו מכל שאר הדרכים, נותר מוצא אחרון:

"ויאמרו איש אל רעהו, לכו ונפילה גורלות, ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו; ויפילו גורלות, וייפול הגורל על יונה."

בניגוד למגילה, בספר יונה אלוהים דווקא אקטיבי ונוכח. בין השאר הוא מעורר את הסער הגדול וממנה דג גדול שיבלע את יונה. בין שני מפגני הכוח המרשימים הללו, הוא מוצא זמן לסדר את תוצאות ההגרלה, בקטנה. הגורל כטאץ' הקטן של המאסטר.

גורל אישי

במשלי טז מוזכר גורל נוסף, כחלק מתיאור תכונות האדם ההולך בדרך הנכונה:

"טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו."

משלי מדבר על הטלת גורל אישית, של האדם בינו לבין עצמו. הוא מסתיר את הפתקים בחיקו, שולף אחד מהם ומקבל עליו את ההחלטה, כי היא משפט האל. זהו מעשה אינטימי, ללא עדים, ולכן הוא ההוכחה לאמונה שלמה.

גורל ליישוב סכסוכים

במשלי יח נזכר עוד שימוש חיובי לגורל: מדיינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד. "מדיינים" הם אנשים שמתדיינים בבית דין, או אולי אנשי מדון; "עצומים" הם יריבים שלהם סכסוך גדול ועצום. הגורל הוא הפתרון המומלץ ליישוב סכסוכים חסרי פתרון.

במקרה מאוחר בהרבה, הוכרעה שאלה של חיים ומוות ביד הגורל. יוסף בן מתתיהו מתאר בספרו שתי הפלות גולר, האחת ביודפת – שם הוא נכח עצמו ודאג להיות אחרון רשימה וכך הציל את חייו – והשני במצדה, שם הוא לא נכח ואין לדעת עד כמה הסיפור הדרמטי אכן קרה באמת.

"אחר כך הפילו גורל והעלו מתוכם עשרה אנשים שיהיה עליהם להרוג את כל השאר … הם הרגו את כולם בלי להירתע וקבעו ביניהם אותו כלל : זה אשר עליו יפול הגורל יהרוג את תשעת האחרים ולאחר מכן ישלח יד בנפשו."

Benyair
יגאל ידין, שחיפש בנרות הוכחה כלשהי לסיפור, מצא עדות מדהימה: 11 חרסים מפויחים ועליהם שמות, וביניהם אחד "בן יאיר".

גורל פיס

בשנת 1951 נולד מוסד ההימורים הרשמי של מדינת ישראל הצעירה, מפעל הפיס, כיוזמה של ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח למימון הקמת בתי חולים ומרפאות. גזבר העירייה, בן-ציון ארגוב, הציע את המילה המשנאית "פיס" וכך היה.

הפלת גורלות בשם "פיס" הייתה נהוגה במקדש בימי בית שני , ושימשה לבחירת הכוהנים שיבצעו את העבודות השונות. הקרבת הקורבנות הייתה עסק משתלם, שכן חלקים מהקורבן נשארו אצל הכוהן, ולכן היו מריבות גדולות ביניהם. כדי למנוע אפליה, נערכו במקדש פייסות, הגרלות מורכבות שכללו ספירת אצבעות. הגרלות דומות נהוגות עד היום בצבא, כאשר צריך לשלוח מישהו למשימה לא נעימה ואף אחד לא מתנדב.

מפרשי המקרא, שלא היו חזקים במחקר בלשני, סברו ש"פיס" בא מלשון "פיוס", והכוונה למניעת מריבות בין הכוהנים. כאמור, היום הסברה המקובלת היא שמדובר באבן קטנה.

גורל בהטלת מטבע

עברו אלפיים שנה והגורל עדיין נמצא איתנו. מי שחושב שהטלת גורל פסה מן העולם, לא ראה כנראה משחק כדורגל מימיו. בעבר היו אף משחקים שהוכרעו בהטלת מטבע, עד להמצאת שיטת הפנדלים בשנות ה-70. הגורל, פעם כוח מסתורי רב עוצמה, מצטמצם היום להחלטה מי יבעט ראשון בכדור.

הטלת מטבע מקובלת לקביעת סדר ולקבלת הכרעות מכל הסוגים – בפרלמנטים, במגרשי הקריקט, בבורסה. היא נחשבת לשיטת הכרעה מהירה, אקראית, זמינה ופשוטה. במילה אחת: הוגנת.

i-ching-chinese-medicine
הסינים פיתחו תורה שלמה סביב הטלות המטבע, אי צ'ינג – "ספר התמורות". סימני האי צ'ינג, הטריגרמות, עשו את דרכם אפילו לדגל קוריאה הדרומית, שמציג 4 הטלות מבורכות המסמלות תנועה והרמוניה.

הגורל עבר מהפך תפיסתי של מאה ושמונים מעלות. עבור המאמינים, הוא ביטא את רצון האל, הייתה לו כוונה ומשמעות, ולכן סמכו עליו ללא עוררין. עבור הבלתי מאמינים (אם כי אוהדי כדורגל בהחלט שייכים לקטגוריית המאמינים), הגורל הוא פתרון כה מוצלח מהסיבה ההפוכה, הידיעה שהוא אקראי ונטול כל כוונה ומשמעות. לכן אנחנו מוכנים לסמוך עליו ולקבל את הכרעתו.

גורל והגרלה

הגורל נתפס כחסר פניות והוגן במאת האחוזים, אך ממנו נגזר מושג דומה אך מפוקפק יותר, ההגרלה. מהי הגרלת הלוטו (המילים lotto ו-lottery נגזרות אף הן מאותו lot) אם לא הטלת גורלות עגולים עם מספרים? ומהי הרולטה?

יש הבדל גדול בין הטלת מטבע שסיכוייה פיפטי פיפטי, ובין הגרלת הלוטו שבה הסיכוי לזכות הוא אחד ל-18 מיליון או משהו כזה. האקראיות היא אותה אקראיות, רק הסיכויים שונים. הקזינו תמיד זוכה. השפה יוצרת בלבול מכוון בין הגורל ההוגן, ובין ההגרלה שבדרך כלל אינה כזאת.

גורל ומזל

אי אפשר לדון בגורל בלי להזכיר את אחותו, מזל. בתנ"ך היא מוזכרת רק פעם אחת, במלכים ב' כג, ולשלילה. המלך יאשיהו עושה סדר במקדש ומוציא ממנו את כל חפצי העבודה הזרה, וכן:

"השבית את הכמרים אשר נתנו מלכי יהודה … ואת המקטרים לבעל, לשמש ולירח ולמזלות, ולכל צבא השמים."

המזלות הם כוכבי הלכת והמקרא אינו מייחס להם משמעות כלשהי, אך אצל חז"ל התמונה משתנה. בתחילה גם אצלם המזלות קשורים לעבודה זרה, מובן שהשתמר בצירוף "עובדי כוכבים ומזלות". למרבית המבוכה, הכינוי הארכאי מופיע עד היום בצירוף "אוכלי חמאת עכו"ם", שנשמע כמו קללה מעליבה במיוחד.

בהמשך, חכמי הגמרא מגיירים את מפות הכוכבים, מייחסים כמובן את חוכמת השמיים לנפלאות האל. בחוסר מודעות מסוים, הם מאמצים את גלגל המזלות האלילי שפיתחו הבבלים. כנראה שבזמנם האסטרולוגיה הבבלית הייתה כה ידועה ונפוצה, עד שנתפסה כעובדה שאין להרהר אחריה. זו הסיבה שהמאזניים, הבתולה וכל השאר מופיעים על רצפות בתי כנסת קדומים.

מזל נאחס

בימינו נטולי האמונה, הגורל והמזל ירדו מגדולתם, והם נתפסים כמשהו שבין אמונה תפלה ובין סעיף הבלת"ם (בלתי מתוכנן) שמופיע בכל תקציב, בדרך כלל תוספת של 10%.

הגורל ומזל נתפסים כמילים נרדפות, אך לא לגמרי. המזל כולו אקראיות, הכרה בחוסר היכולת לתכנן ולהצליח בעולם מורכב, לא תמיד מובן ולעתים אף עוין. לכן מאחלים תמיד "מזל טוב". הגורל נתפס כמשהו שונה וממש לא מקרי. לרוב הוא מוזכר בהקשר שלילי של "גזירת גורל", משהו שנקבע מראש ולמרות כל המאמצים – בסוף ידו על העליונה.

ששבש
הרומאים שיחקו משחק דומה לשש בש, אלא שכדרכם הם היו חייבים לקרוא לו בשם המפוצץ Ludus duodecim scriptorum, משחק 12 הסימנים (כרמינה בוראנה, המאה ה-11)

רצוי לא לסמוך על המזל, אבל זה קשה. הצורך במציאת אחיזה כלשהי בתוך חשיכת האקראיות מוביל אותנו שוב ושוב לחשיבה לא רציונלית, ואולי טוב שכך. אצלי למשל, האמונה שיש לי שליטה על תוצאות הקוביות הובילה אותי להרבה ניצחונות בשש בש. כשזה עבד, הייתי בלתי מנוצח. חבל שזה לא תמיד עבד.

(עוד בענייני פורים ומסכות, למי שטרם קרא: מסכה חה חה)

 

 

 

Midsummer: חלום ליל קיץ

Midsummer: חלום ליל קיץ

הגעתי לשבדיה קצת אחרי הצבא, וגיליתי חג שלא שמעתי עליו: Midsommar – אמצע הקיץ. אחרי חורף ארוך וקפוא שבו בקושי רואים את השמש, מגיעה חגיגת קיץ פרועה של שחרור ופריקת עול. רחובות העיר מתרוקנים וכל השבדים יוצאים לסופשבוע ארוך בטבע.

Midsommar היא חגיגה פגאנית קדומה, שילוב של חג חקלאי עם הילולת פריון בסגנון ט"ו באב. זהו החג הכי אהוב בשבדיה, עם מסורת שלמה של מאכלים ומשקאות, שירים וריקודים ואפילו משחקים (משיכת חבל למשל) – אבל את כל זה לא ידעתי. הייתי חדש בעיר, ואלמלא הייתה לי חברה שבדית, הייתי מסתובב לי ברחובות השוממים ותוהה לאן נעלמו כולם.

זה הסיפור על מה שקרה לי בליל אמצע הקיץ עם אותה חברה, ועם בעלה הקודם, אשתו הראשונה ואשתו השלישית (החברה שלי הייתה מספר שתיים). כדי לספר אותו כמו שצריך דרוש סופר מליגה אחרת, ועדיף אולי תסריטאי. אנסה להעביר את רוח הדברים במגבלות כישרוני הדל וזיכרוני המעורפל (בכל זאת, כמעט 40 שנה!), בתוספת כמה עובדות אסטרונומיות ואחרות.

מהי חגיגת אמצע הקיץ?

הסיבה לכך שהשנה מחולקת לעונות, ושיש הבדלים באורך היום בין הקיץ לחורף, היא שציר הסיבוב של כדור הארץ קצת נטוי למסלולו סביב השמש. לכן יש פחות שעות אור בחורף ויותר בקיץ, ושיאן הוא היום הארוך היותר.

בקו המשווה, היום והלילה שווים כל השנה ואין חורף וקיץ; אצלנו יש הבדל קטן באורך היום; ובארצות הצפון יש הבדל משמעותי בין חורף חשוך ומדכא – וקיץ נפלא, פורח ושטוף אור. לכן אצלם אמצע הקיץ הוא עניין גדול, ואצלנו זה סתם יום חמסין.

2014-05-31-23-43-37-2

אהובתי עם שפתי התות

לחברה שלי קראו גוּנילה. היא הייתה בת 34, קשישה מופלגת בשבילי, אבל יפה להדהים ועם גוף מושלם של מי שמעולם לא ילדה. לשפתיה היה טעם של תות (חשבתי שזה טבעי, תמים פרובינציאלי שכמוני) והיה לנו סקס נהדר. היינו כמעט חודשיים יחד ואמנם ההתלהבות הראשונית החלה להתפוגג, אבל בינתיים עוד היה כיף ובוודאי שלא רציתי לוותר על חווית מִידסוֹמַאר אותנטית בחברתה.

האמת שחוץ מהסקס היה לנו מעט מאד במשותף: חוץ מהבדלי הגיל, האופי והמנטליות, שעליהם האהבה עוד יכולה לגשר, לגונילה היו חיים מאד מאורגנים ויציבים בעוד שאני הייתי בתזזית של חיפושים וחוסר שקט. לא ידעתי אם אישאר בשבדיה (לא נשארתי), ואפילו אירופה הייתה רק אופציה.

yorkshireterriersf3גונילה עבדה במלון וגרה בדירה קטנה ומטופחת בסוֹדֶרמַאלְם, הרובע הדרומי העני שלימים נהיה כמובן הכי אופנתי בעיר. היו לה זוג יורקשייר טריירים מפונפנים, פרנסין ופרנסון, שקינאו בי עד שהיה צריך לנעול אותם מחוץ לחדר השינה.

היא הייתה גרושה, ובעקבות ניתוח גניקולוגי שעברה לא יכלה להרות. בעלה לשעבר היה ארכיטקט ידוע ומבוגר ממנה בהרבה, שגר בדירת פאר בשטוקהולם עם אשתו החדשה. היה לו גם בית בכפר, שאליו הוזמנו כולנו לחגוג את הלילה הקצר ביותר.

היום בו השמש עומדת דום

לאבותינו לא היו לוחות שנה או שעונים מדויקים – אז איך הם ידעו מתי אמצע הקיץ? פשוט מאד: השמש שוקעת כל יום בנקודה קצת יותר דרומית. ביום אמצע הקיץ היא עוצרת את מסעה דרומה ומתחילה לשקוע בכל יום קצת יותר צפונה. בעברית זה נקרא "יום ההיפוך", ובאנגלית Solstice – "השמש עומדת דום".

astron_640

השנה האסטרונומית כוללת שני ימי שוויון, אביבי וסתווי (Equinox) ושני ימי היפוך, חורפי וקיצי (Solstice). בתרבויות רבות ציינו מועדים אלה בחגיגות ופסטיבלים, וגם לאחר שהדתות השונות אימצו אותם ונתנו להם הסבר שונה, עדיין חוגגים אותם בסמוך למועד המקורי – חג המולד וחנוכה בחורף, פסח ופסחא באביב, ראש השנה בסתיו.

האדריכל הזועף

גונילה שאלה מחברים וולוו ישנה ואני נהגתי. היא סיפרה לי שבעבר הייתה לה מכונית ספורט אדומה פתוחה, אבל היא חטפה יום אחד חרדת נהיגה ונטשה אותה באמצע הדרך. מאז היא הסתפקה באופניים לבנים עם סלסלת קש שבה ישבו זוג הכלבלבים עם סרטים וורודים בשיער, מה שהיה די מביך בשבילי כשדיוושנו יחד.

היציאה מהעיר הייתה עמוסה מאד, אם כי זה היה פקק שבדי מנומס בלי צפצופים ובלי עצבים. נחלצנו מהפקק וירדנו מהכביש הראשי לדרכים כפריות מתפתלות ביער. את שביל הכניסה לחווה היה קל לפספס ומצאנו אותו רק בזכות תיבת המכתבים העתיקה. הווחה הייתה רחוקה מהכביש ובדרך עצרנו שוב ושוב כדי לפתוח ולסגור שערי בקר – גונילה הכירה את התרגולת – עד שהגענו לבית עץ רחב ידיים צבוע באדום ולבן.

husvyהאדריכל יצא לקראתנו. הוא היה גבר גדול, בערך בגיל של אבא שלי, ונראה כמו דמות מסרט: רעמת שיער לבן, כרס חבוקה בחולצה משובצת וקול רועם. להשלמת הקלישאה הוא גם עישן מקטרת. הוא העיף בי מבט עוין, לחץ לי את היד בקצרה, חיבק את גונילה, לקח את המזוודה שלה ונכנס איתה לבית כשהם מפטפטים בעליזות.

מאוחר יותר גונילה גילתה לי שזה לא משהו אישי, הוא פשוט בקושי מדבר אנגלית ומתבייש בכך, וזו דרכו להימנע משיחה. בימי נעוריו, כך הסבירה, שבדיה הייתה מדינה נחשלת ורוב בני דורו לא זכו לחינוך מסודר. אני חשבתי שיש אולי סיבה אחרת.

ירח ושמש, לילה ויום, נשים וגברים

ספירת הזמן הראשונה (ואולי הספירה בכלל) הייתה של 29 ימי מחזור הירח. זו הייתה תגלית נשית שהסתייעה בדמיון למחזור הנשי. כך גילו הנשים את המספרים, את החודשים ואת הקשר בין סקס ומה שקורה תשעה חודשים לאחר מכן. לקח הרבה זמן עד שהן החליטו לגלות זאת גם לגברים.

הנשים שלטו בלוח השנה, בסודות הרבייה ובעוד הרבה דברים כמו הכרת הטבע והצמחים, וכך ניהלו את העניינים במשך עידנים רבים. החברה הייתה מטריארכלית וכולם עבדו את האם הגדולה וחיו על פי הירח (כמו בלוח העברי והמוסלמי).

venuswillendorf670

הייתה רק בעיה אחת: מחזור הירח אינו קשור לאורך השנה. עם המצאת החקלאות, קיבלו עונות השנה חשיבות עליונה, ומי שידע לחשב אותן זכה לכוח ולמעמד. בעידן החדש, עידן השמש, שלטו הגברים. המעבר מזמן הירח לזמן השמש סימן את סוף ההגמוניה הנשית. זה היה המהפך הגדול מכולם.

האם הגדולה

שאר האורחים כבר הגיעו והתפזרו ברחבי האחוזה. היחידה שפגשתי הייתה אשתו הראשונה ואם ילדיו של האדריכל, אישה גדולה ורחבת אגן ארוז בסינר כחול-לבן, עם שיער כסף ארוך ואסוף לצמה. היא חיבקה אותי בחום והזמינה אותי למטבח שבו עמדו ריחות אפייה נפלאים. המטבח היה כמו בציור ישן, עם שולחן עץ מסיבי, כיסאות גבוהים, תנור ברזל שחור וכבד, וילונות תכלת וצרורות פרחים תלויים לייבוש.

היא דווקא דיברה אנגלית טובה (שלמדה מיוזמתה בגיל מבוגר) והשרתה אווירה נינוחה ורגועה. היא גרה סמוך לכאן, ורמזה שהאדריכל אוהב לשמור את נשותיו קרוב אליו, כמו שולטן טורקי בהרמון. היו להם שני ילדים, בן גדול, כלכלן או משהו באו"ם שלא הגיע הפעם, ובת בגילי שהתחתנה לא מזמן. גם אשתו החדשה של האדריכל, היא הוסיפה בחיוך, הייתה בגילי.

ככל שסוף השבוע התקדם  גיליתי שהיא אכן הייתה האם הגדולה. היא הקרינה חום ושלווה על בני החבורה שכולם, כולל בעל הבית, וכולל אותי, היו די לחוצים. האמת שגם גונילה הייתה טיפוס נוירוטי, וזה בנוסף לפוביות שלה. מצד שני, לא בטוח שמישהי נורמלית הייתה מתאהבת בי עם כל התיקים שסחבתי (ואני עדיין סוחב).

סליחה, מתי אמצע הקיץ?

21 ביוני נקרא אמנם Midsummer, אמצע הקיץ, אך בארצות המערב נחשב דווקא ליום הראשון של הקיץ (יום השוויון האביבי, 23 במרץ, מציין את תחילת האביב). כמובן שזו הגדרה מופרכת – ביוני הקיץ כבר בעיצומו.

על פי השנה המטאורולוגית, הקיץ מתחיל ב-1 ביוני; הקלטים הקדומים ציינו את ראשית הקיץ ב-1 במאי, תאריך רב חשיבות עד היום; באיסלנד, היום הראשון של הקיץ הוא חג לאומי שחל ביום חמישי שאחרי 18 באפריל, לעתים בסופת שלג; ובשבדיה, התאריך אינו קבוע אלא תלוי ברצף של שבעה ימים מעל טמפרטורה מסוימת.

לפי מסורת יפאנית, היום הראשון של הקיץ חל ביום הקצר ביותר של השנה, באמצע החורף, שאחריו הימים מתחילים להתארך. כך נובט זרע האור בשעה החשוכה ביותר.

הבת המרובעת

גונילה הייתה עדיין שקועה בשיחה ערה עם האדריכל, והאמא הציעה שאלך להתרענן באגם: "יש לנו שני אגמים בשטח החווה, ועוד אחד בתוך היער. היום הם הלכו לאגם הימני". לקחתי בגד ים ומגבת וצעדתי לפי ההוראות. השביל נפתח לאגם יפהפה מוקף סלעים ועצים, קיטשי כמו ציורי השמן שהיו מוכרים פעם בתחנה המרכזית.

על הסלעים השתזפו הבת ובעלה הטרי. היא הייתה חשופת חזה, מה שבשבדיה נחשב רגיל לגמרי, אבל הבת הייתה כל כך סתמית עד שגם פטמותיה החיוורות לא נראו מיניות בכלל. עם או בלי בגדים, היה בה משהו מרובע (עוד אומרים מרובע? או שצריך לומר חנון? או גיק? טוב, אז עוד אמרו מרובע).

maxresdefault (3)זה היה מוזר. היינו בני אותו גיל אבל לא יכולנו להיות שונים יותר. אני הגעתי באוברול ג'ינס דהוי, תלתלים מבולגנים (אח, הנוסטלגיה…) ומשקפי ג'ון לנון עגולים (כך קראו להם אז); ואצלה הכל – הבגדים, התסרוקת, המשקפיים – שידר קונפורמיזם פקידותי. בתור פסיכולוג בגרוש, הייתי אומר שהיא רצתה להתרחק ככל האפשר מהאבא האקסצנטרי שלה.

אם אותה אני זוכר בקושי (בעיקר את הפטמות), בעלה נמחק לגמרי. אני תמיד חושב על האדריכל ועליי כשני הזכרים היחידים בהרמון, וצריך להזכיר לעצמי שהיה שם עוד גבר. לא זכור לי ששמעתי אותו מדבר, אבל את הבת דווקא שמעו היטב. היו לה כמה מריבות עם אבא שלה שהגיעו לטונים גבוהים. אתי ועם גונילה היא כמעט לא דיברה, ורק הסתודדה ארוכות עם אימה, שקיבלה הכל באהבה ובהקשבה תוך שהיא ממשיכה לבשל ולפטם את כולנו.

בינתיים ישבתי על הסלע החמים, שוקל אם לצלול למים שהיו ממש קרים, וכנראה שהתנמנמתי. קול נשי עורר אותי, שואל משהו. פקחתי את עיני וממש מול הפרצוף שלי, ממש קרוב, ראיתי פלומה זהובה של שיער ערווה. הרמתי את מבטי, קולט בדרך זוג שדיים מושלמים, וצללתי לעיניים הכי כחולות שראיתי בחיים. זו הייתה אשתו הצעירה של האדריכל, שחזרה בשחייה מהצד השני של האגם.

סטונהנג' ופרדוקס הגודל

לא ידוע מה הייתה מטרתו של מעגל האבנים המסתורי של סטונהנג' וכיצד הוא הוקם, אך ברור שהייתה לו משמעות אסטרונומית – ביום אמצע הקיץ השמש זורחת מאחורי אבן הניצבת מחוץ למעגל (Heel Stone).

stonehenge-circle-pink-skyסטונהנג' הוקמה בכמה שלבים, בין 3100 ו-1600 לפנה"ס. האתר המקורי כלל רק סוללת עפר צנועה שהקיפה מתחם עגול ובתוכו 56 בורות בקוטר מטר, המכונים "בורות אוברי" על שם החוקר שגילה אותם. מאוחר יותר הוקם מעגל האבנים החיצוני שגובהו שני מטרים, אחריו המעגל הפנימי בגובה ארבעה מטרים, ולבסוף מעגל אבני הענק שגובהן שבעה מטרים.

מפתיע לגלות שלמעגלי האבן הענקיים אין כל משמעות אסטרונומית. הם אינם מיושרים לשום ציר קוסמי (כמו הפירמידות, למשל) ואפילו אינם יוצרים מעגל מדויק. החלק המדויק היחיד באתר הם אותם 56 בורות עגולים, המסודרים במרחקים שווים ובמעגל מושלם.

3האסטרונום פרד הויל העלה תיאוריה לפיה המעגל היה שעון קוסמי ענק, ששימש לחיזוי ליקויי שמש וירח באמצעות העברת אבני סימון מבור לבור על פי שיטה מסובכת (כל יום מזיזים שני חורים בכיוון השעון, פעם בשבועיים שלושה נגד השעון וכד').

לפי הויל, השיטה הועברה בעל פה מדור לדור אך אבדה מתישהו עקב מגיפה או מלחמה, והחיזוי איבד בהדרגה מדיוקו. כדי לפצות על כך, הוקמו מבנים גדולים יותר ויותר, אך ללא הועיל – עם הידע הנכון, גם הבורות הצנועים הספיקו; בלעדיו, גם אבן במשקל 40 טון לא תעזור…

האישה הצעירה

האישה השלישית, מיי בריט, הייתה היחידה בבית שהתעניינה בי. אמנם גם האם הגדולה דאגה שאוכל ושארגיש בנוח, אבל כמעט לא שאלה אותי  על חיי. מיי בריט רצתה לדעת הכל – איך פגשתי את גונילה? מה תוכניותיי? מה דעתי על שבדיה? ועל השבדים? והשבדיות?

היא שוחחה אתי בעירום מלא (שלה, לא שלי למזלי). גם זה לא היה דבר חריג בשבדיה – יצא לי לבקר אצל זרים גמורים שהזמינו אותי להצטרף לסאונה עם כל המשפחה, אפילו בלי מגבת סמלית על מבושיהם – אבל הרגשתי שהיא מודעת היטב למבוכתי כמי שבא מתרבות שמרנית יותר.

tess2
לא צריך תירוץ להראות את נסטסיה קינסקי היפה, אבל גם היא קשורה איכשהו: בסרטו של פולנסקי "טס" היא מבלה את ליל החופש האחרון שלה בסטונהנג'. הסצנה לא צולמה באתר ההיסטורי: בגלל צו ההסגרה שעמד נגדו, פולנסקי נאלץ לצלם בצרפת ובנה שם סטונהנג' חדשה מקלקר.

הערב הגיע ואתו ארוחת החג. לא אלאה אתכם בכל המאכלים והשירים והטקסים של הערב, אני לא כל כך זוכר וביוטיוב יש סרטים על זה. שתינו וודקה רוסית מוברחת – החוף היה קרוב וספינת דיג רוסית דאגה לאספקה סדירה – ושיקוי גרגרי יער סמיך ומבחיל שאיכרה מהכפר הסמוך ייצרה בעצמה והביאה לנו (הביקור היחיד בכל החג), שגרם לכולנו להקיא במהלך הערב. ההקאה נתפסה כחלק מהבילוי, וכולם דאגו רק שיהיה כלי קיבול – אגרטל, עציץ, קרטון חלב ריק – בהישג יד.

Midsummer Night's Dream: מסתבר שגם שייקספיר היה קופירייטר

מכיוון שבעברית אין שם לחג הצפוני הזה, נקראת אצלנו הקומדיה הידועה של שייקספיר פשוט "חלום ליל קיץ", כאילו מדובר בסתם לילה חם – אך כנראה שהמתרגמים צדקו! 

במחזה מופיעות כל מיני מסורות הקשורות לחגי טבע ואביב, ביניהן חגיגות מאי (שכידוע אינן חלות ביוני…), אך בשום מקום לא מצוין שהוא מתרחש בליל אמצע הקיץ. נראה כי השם נבחר מסיבה שיווקית. מִידסַאמֶר היה ידוע כחג של הוללות וזימה, ושייקספיר (או הסוכן שלו) חיפש מן הסתם שם שימשוך קהל יותר מאשר, נניח,  "תזאוס והיפוליטה".

אין קשר לעלילה? אז אין. למפיצי הסרטים בישראל זה אף פעם לא הפריע.

poster20-20a20midsummer20nights20dream201935_03

למרות שהאדריכל הקפיד שכולנו נשתה ונשיר ונרקוד, ואשתו הראשונה דאגה שנאכל בשפע (דגים כבושים – איכס! – וסלט תפוחי אדמה מעולה), היה באוויר מתח לא נעים. האדריכל עדיין זעף אליי, גם כשניסה למשוך אותי למעגל הרוקדים, ומדי פעם פרץ עוד ויכוח מר עם הבת. הוא המשיך להחזיק בגונילה, ואני מצאתי את עצמי רוב הזמן עם מיי בריט, מרגיש לא בנוח.

חוט של דיכאון, שהחל לצמוח במשך היום, הלך והתעבה. עבורם זה היה עוד מפגש משפחתי, כמו מדי שנה, אבל נוכחותו של האורח הזר הפרה אולי איזה איזון שביר. מיי בריט נצמדה אליי, גורמת לי להרגיש אשמה כלפי גונילה ופחד מהאדריכל, שלטש בנו מבטים זועמים, מתעלם מכך שבעצם הוא זה שהשתלט על בת זוגי. אצלו זה פשוט היה טבעי, הוא השתלט על הכל.

ואז, אחרי סבב הקאות או שניים, הוא קרא לי. זו הייתה הפעם היחידה שהוא פנה אליי, שיכור גמור אך עדיין עומד על רגליו. הוא הוציא מהארון רובה ציד מבריק ומוכן לפעולה, והזמין אותי בבליל של אנגלית ושבדית מטושטשות מאלכוהול, לצאת אתו ולירות במשהו, ככל שהבנתי בתור "חייל בצבא הישראלי".

לי זה נשמע יותר כמו איום מאשר הצעה ספורטיבית. יתר על כן, עם כל עברי הקרבי בחיים לא יריתי ברובה כזה. מאד הוקל לי כאשר אם הבית הצליחה בסבלנות אין קץ לחלץ מידיו את הנשק בתואנה שעונת הציד טרם החלה.

האורח הזר

כבר היה די מאוחר אך מבעד לחלונות הגדולים זרח עדיין אור רך של בין ערביים נצחיים. מתישהו יצאנו החוצה והאדריכל הדליק מדורה ענקית שהוכנה מראש. בשלב זה הייתי די שיכור ופסיבי ומדוכא, ונגררתי אחרי החבורה, בלי להבין ובלי לשאול. היינו מוקפים בתפאורה רומנטית מושלמת של שקיעת שמש מוזהבת ואינסופית, ודווקא על רקע כל היופי הגדול הזה הרגשתי שיש משהו רקוב במשפחה הזאת. אפילו החיוך השקט של האמא הגדולה נראה לי מזויף.

אין לי מושג מתי או איפה צנחתי. התעוררתי לבדי בצריף שבו שיכנו אותנו, למרבית הפליאה בלי הנגאובר (גונילה הבטיחה לי שלשיקוי הפיראטי אין תופעות לוואי), אבל מטושטש ומיובש ורצוץ. זחלתי למטבח ואחרי כמה ספלי קפה שבדי חזק ולחם טרי מהתנור עם חמאה כפרית צהובה וריבה ביתית סגולה, אוכמניות או משהו דומה, דידיתי לאגם (השמאלי) ושחיתי ארוכות עד שהראש הצטלל.

הייתי שקוע בשחייה ולא הבחנתי שלצדי שוחה פתאום גוף עירום. מיי בריט שחתה יותר מהר ממני, ולמרות שניסיתי להשיג אותה הגיעה לחוף לפניי. מתנשם בכבדות, טיפסתי לסלע וניסיתי איכשהו לנהל שיחה בלי שהמבט יברח למקומות אסורים. האוויר היה צלול ומבושם, אני ממש יכול להיזכר בטעם שלו, כמו יין לבן צונן.

היום היא דיברה על עצמה. היא הכירה את האדריכל (אני יודע, גם לי נראה מוזר שאין לו שם אבל באמת שכחתי – – – פֶּר אוּלָף? קארל יוהן?) כסטודנטית, והייתה כעת אסיסטנטית שמתעדת ומסדרת את ארכיון העבודות שלו. היו לה חששות, שהיא העזה לחשוף בפניי בתור אורח זר שמחר ייעלם מחייה – הוא די מבוגר, שתיין כרוני, נוטה להתפרצויות זעם, ונוסף לכל הוא רצה ילדים. היא ממש לא הייתה בטוחה בקשר לזה. גם לי נראה שאולי היא עשתה עסקה לא מוצלחת – במקרה הטוב היא תגמור כאלמנה; במקרה הגרוע תוחלף במודל צעיר יותר – אבל שתקתי.

72990_1680_945

מהמעט ששמעתי מגונילה (ברגעים הספורים שבהם בילינו ביחידות מאז שהגענו), הבנתי שגם לאדריכל היו כל מיני קשיים עם אשתו הצעירה והמרדנית. גונילה אמרה שהוא אמנם חרא של בנאדם, אבל הוא צריך אוזן קשבת ושמורה לו אצלה פינה חמה בלב. הבנתי אותה, בכל זאת הם היו נשואים עשר שנים והבנתי שזה היה סיפור אהבה סוער. חשבתי גם שאולי בזכותי הוא פתאום חשק בה שוב, או לפחות קלט מה הוא הפסיד.

גם אחרי שחזרנו לבית, מיי בריט ניצלה כל הזדמנות להתחכך בי. היא הביאה לי משקאות, עוגת תותים ושמנת, אפילו ג'וינט, דבר מאד יקר המציאות ויקר בכלל בשבדיה. לא ידעתי מה היא רוצה ממני, ומה שזה לא היה, זה לא בא בחשבון. אולי הפריעה לה ההתרועעות המוגזמת של האדריכל עם האשה שקדמה לה, ואולי היה זה פער הדורות שדחף אותה לעברי. היינו שני צעירים (בלי לספור את הצנונית והצנון שהיו זקנים יותר מכולם) בעולם של מבוגרים: אחד מריר ושתיין שיודע הכל; אחת אימא גדולה שמכילה הכל; ואחת עם ציפיות נמוכות מאד מהחיים, שמבזבזת את אהבתה על זוג כלבים מטופשים. מולם היינו שנינו בראשית החיים, ולנו לפחות הייתה תקווה.

עד סוף הקיץ אדע את התשובה

maxresdefault1
יש הרבה ביצועים לשיר המקסים הזה של אהוד מנור ומישה סגל. בעיני, זה של חוה'לה הכי יפה.

לא במקרה חיבר אהוד מנור בין קיץ לסוף. גם שיר עצוב אחר מדבר על "הקיץ האחרון שלי אתכם". הקץ נמצא בתוך הקיץ.

האותיות קצ- מופיעות בהרבה שורשים שמובנם חיתוך או סוף: קצץ, קצע, קצה, קצב, קצר, קוץ, קצה ויקיצה (קץ השינה), ושורשים קרובים כמו קטע, קטל, קטם ואפילו קטן.

כך מדגישה גם השפה את ההבדל בין summer האירופי הרך שכולו אהבה ושמחה, ו"קיץ" הישראלי – קשה, סופני, קטלני, חי על הקצה.

גם אמצע הקיץ נגמר בסוף

לקראת הערב הרגשתי שגם גונילה מתחילה לכעוס עליי. לא ידעתי מה לעשות ויצאתי להתבודד מול האגם (הימני). התיישבתי על מזח עץ קטן ועישנתי את הג'וינט – מיי בריט וגונילה לא עישנו, והאדריכל היה ממש נגד (גונילה הזהירה אותי). זה היה חומר אפגני חזק שלא היכרתי. רוח קלה ליטפה אדוות קטיפה על פני האגם, במרחק שטה סירה צהובה והיה קסם באוויר. בחיים לא הייתי במקום יפה כל כך. ואולי זו הייתה הג'וינט.

centaurea_cyanoides_10

פתאום מיי בריט התיישבה מולי, מבטה שואב אותי אל כחול הדגנית של עיניה. אחרי זמן מה קמנו שנינו, בלי מילים, ומצאנו את עצמנו מחובקים כמו שני אחים אובדים. אף אחד משנינו לא העז לזוז או לעשות איזו תנועה שתביא את שפתינו לקירבה מסוכנת ותעלה אותנו על דרך שממנה אין חזרה.

היינו מן הסתם עומדים כך עד היום, נצמדים זה לזו בניסיון נואש להתמזג לגוף אחד, אלא שפתאום נשמע קול שכשוך קרוב, הסירה הצהובה עגנה לידינו וממנה ירדו גונילה והאדריכל.

גונילה ניגשה אליי והעיפה לי סטירה איומה, והלכה במהירות, כמעט בריצה, לכיוון הבית. האדריכל זרק בי מבט רצחני ושעט אחריה. גם מיי בריט נעלמה ונשארתי לבדי, פיכח עד כאב. מיהרתי לצריף שלנו ומצאתי את גונילה הנסערת משליכה דברים למזוודה שלה ורוצה לעזוב באותו רגע, אתי או בלעדיי. לא יכולתי לחשוב על להישאר שם, וגם לא על נסיעה משותפת של שעתיים עם אישה כועסת. הסברתי, התנצלתי, התחננתי. לשווא. נותר לנסות רק דבר אחד.

נישקתי אותה.

היא סובבה את ראשה והתנגדה אבל לא ויתרתי. ידעתי שבסוף היא תימס, וכך היה. בפעם הראשונה מאז שהגענו לחווה היינו יחד, שנינו, לבדנו. לקחתי אותה בכוח, כמעט באלימות, חושב על מיי בריט והשדיים המושלמים שלה וכועס על האדריכל השמן שמזיין אותה במקומי ושזיין פעם גם את האישה שמתחתיי ורציתי שהיא תצעק ושהוא ישמע אותה בבית הראשי שהיה די רחוק וכעסתי על עצמי ועל הסופשבוע המטורף הזה במקום הכי יפה בעולם שבמקום שמחה היה מלא בכעסים ופחדים – – – והתפוצצנו יחד כמו שאף פעם לא.

נשארנו בצריף כל הערב. האימא באה להזמין אותנו לארוחה וגונילה אמרה לה שהיא לא מרגישה טוב, ומאוחר יותר היא הביאה לנו צלחות מלאות כל טוב ומשקה צמחים מיוחד שהיא רקחה בשבילה. גונילה באמת לא הרגישה טוב, היה לה כאב חד במקום של הניתוח, זה שבגללו אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס להיריון, והרגשתי די אשם בזה כי באמת הייתי יותר מדי פראי. הצעתי שניסע לבית חולים, רעיון שגונילה דחתה על הסף כי ידוע שבמידסומאר חדרי המיון מתמלאים שיכורים שעשו תאונות או נכוו מאש המדורה או טבעו או מה לא.

לאט לאט הכאב נרגע, היא הלכה לבית להיפרד מכולם (עדיף שתישאר כאן, היא אמרה), ואחר כך נרדמנו קצת. לפנות בוקר, כשכולם עוד ישנו, יצאנו לדרך. עברנו שוב את הריטואל של עצירה, פתיחת השער, נסיעה וסגירה, שלוש פעמים, והגענו לשטוקהולם די מהר.

זמן קצר אחר כך עזבתי את העיר. הכסף התחיל לאזול ושמעתי שבגוטלנד שבדרום שבדיה יש עבודה בקטיף תותים. גונילה ליוותה אותי למעבורת וממש לפני שנפרדנו אמרה לי שמשהו מאד מוזר קרה לה, המחזור שלה מאחר. לא כל כך ידעתי מה להגיד.

flowerfield_143757אחרי חודש חזרתי לביקור קצר בשטוקהולם. ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים אבל לא תפסתי אותה בעבודה וגם לא בבית. בביקור הבא דיברתי איתה, אבל היא הייתה עסוקה ולא יכלה להיפגש. ומה עם המחזור? אה, שום דבר. הכל בסדר.

נשארתי עוד כמה חודשים בשבדיה, מחליף עבודות ומקומות, עד שהחורף המתקרב הניס אותי לאקלים נוח יותר. הגעתי עוד כמה פעמים לשטוקהולם וניסיתי ליצור קשר, ובכל פעם איכשהו לא הצלחתי לפגוש איתה, וזה בעצם סוף הסיפור.

אין לי שום הוכחה, אבל המחשבה שהשארתי ילד ברחמה של גונילה לא עוזבת אותי. אם היא אכן נכנסה להיריון, היא לא הייתה מוותרת עליו בקלות. אותי היא לא הייתה צריכה, מערכת הרווחה של שבדיה הייתה הטובה בעולם והיא קראה אותי מספיק כדי לדעת שאין לה מה לסמוך עליי, לא כאבא ולא כבעל.

אז אולי יש לי ילד בשבדיה. או ילדה, אבל תמיד חשבתי שזה ילד. ילד כמעט בן ארבעים. אני חושב לפעמים איך הוא פתאום דופק לי בדלת – אבל גונילה לא ידעה עליי מספיק פרטים שיאפשרו לאתר אותי, וגם זה –

רק אם הוא בכלל נולד בסוף – 

ורק אם הוא בכלל ירצה לחפש את אבא שלו –

ורק אם אמא שלו סיפרה לו אי פעם עליי ועל חלום ליל הקיץ שלנו  –  –  –