23 בספטמבר: יום חיפה

‎פוסט נבחר23 בספטמבר: יום חיפה

 

בכל 23 בספטמבר, כבר קרוב למאה שנה, מתייצב בכיכר מרכזית בניו דלהי משמר כבוד של צבא הודו וחוגג ברוב טקס את "יום חיפה". האירוע מציין את גבורתם של חללי חטיבת הפרשים המלכותית ה-15 של הצבא ההודי, שלחמה בצד הבריטי במלחמת העולם הראשונה ושיחררה ביום זה את חיפה מידי הטורקים.

teen murti
הטקס השנתי מול אנדרטת טין מורטי, ניו דלהי

בנימה אישית

את "יום חיפה", שאף חיפאי לא שמע עליו מעולם, גיליתי בדרך מקרה לפני יותר מעשרים שנה בטיול בראג'סטאן, ארץ הארמונות והאגדות שבצפון מערב הודו. התאכסנתי בגסטהאוס קטן ומשפחתי בפרבר שקט של ג'איפור, שהיה שייך לקולונל בדימוס מאחד מגדודיה המהוללים של המדינה.

הקולונל פתח את המקום לאחר שחרורו וניהל אותו עם אשתו היפה והצחקנית שכונתה בפיו "האני". הוא היה ראג'פוט גאה, נצר לקסטה גבוהה שמפוזרת על פני מספר מדינות בצפון הודו. הראג'פוטים ידועים כלוחמים נועזים, שכולם קשורים איכשהו זה לזה ולכולם קוראים סינג.

הקולונל היה איש חברותי וחובב אלכוהול, ובילינו ערבים רבים בשיחות על הצבא הישראלי והצבא ההודי, על הא ועל דא. כאשר ערב אחד סיפרתי שאני יליד חיפה, הקולונל לא ידע את נפשו: "הרג'ימנט שלי חוגג בכל שנה את יום חיפה! אתה חייב להיות שם בביקור הבא שלך!"

הגדוד שלו נקרא במקור "רמחי ג'ודפור" (Jhodpur Lancers), ולמרות שעם השנים הוא מוזג בחטיבה אחרת ושינה את שמו, המורשת נשמרה. לקולונל היה אפילו חבר, שסבא (או סבא רבא) שלו, השתתף בקרב על גבעות הכרמל! צירוף המקרים לא הפתיע, כי במשפחה ראג'פוטית תמיד נשלח ילד אחד לצבא, בדרך כלל ליחידה שבה שירתו אבותיו. מה שקצת העליב היה הכינוי "גבעות הכרמל", אבל במדינה שנושקת להימלאיה, ההקטנה הייתה מובנת.

החבר לנשק ניהל גסטהאוס דומה בג'ודפור, והקולונל הציע להזמין אצלו מקום עבורנו. כאשר  הגענו לשם, המקום היה קטן ומאכזב, והתחמקנו בתירוץ מגושם, ולצערי לא זכיתי לשמוע אם במשפחתו הסתובבו זיכרונות מלחמה מחיפה, ולחשוף אולי רומן סודי בין קצין הודי אקזוטי ויפהפיה חיפאית, שהיה יכול לשמש בסיס לסרט מסע דוקומנטרי.

כך גיליתי שאלפי מילין מעיר הולדתי הצנועה, היא משמשת סמל היסטורי ומופת של אומץ וגבורה. כשהסתבר שבנוסף לכל, האירוע חל ממש ביום הולדתי, לא היה מנוס מפתיחת בקבוק נוסף של רום הודי.

כיכר שלושת הפסלים

הטקס המנציח את הקרב על חיפה נערך בכיכר רחבת ידיים מול טין מורטי באהאוון, בית מידות שנבנה בשנות ה-30 עבור הרמטכ"ל (הבריטי כמובן) של צבא הודו, ואחרי העצמאות שימש כמעונו של נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו. היום זהו מוזיאון ומכון מחקר.

הבית נקרא על שם האנדרטה שהוקמה כעשור לפניו, אנדרטת טין מורטי (Teen Murti Memorial), "שלושת הפסלים". האנדרטה מורכבת מעמוד אבן ועליו חקוקים שמות הנופלים, וסביבו שלושה חיילי ברונזה המייצגים את שלוש הנסיכויות ששלחו את חייליהן להילחם עבור הבריטים: היידרבאד, ג'ודפור ומייסור. אחד הפסלים מעוצב בדמותו של מייג'ור דלפאט סינג, "Haifa Hero", שנפל כשהוא מוביל את הסתערות הפרשים על עמדות הטורקים במורדות הכרמל.

סתם קוריוז: בכתבה ב"ישראל היום" על ביקורו של נתניהו בהודו, צוין כי "לקראת ביקורו ההיסטורי של ראש ממשלת הודו בישראל… הקים הצבא ההודי בעיר ניו דלהי כיכר ובמרכזה אנדרטה עם שמותיהם של כל כל החיילים ההודים שנפלו בארץ ישראל." האנדרטה הוקמה כמובן ב-1922, עשרות שנים לפני הולדתו של ראש הממשלה מודי, אבל ב"ישראל היום" העולם כרגיל נברא רק עבור ראש ממשלתנו האהוב וחבריו.

teen murti dalpat
מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקוואט, גיבור חיפה

הקרב בין האנגלים לטורקים היה בעצם בין הודים לגרמנים, שכן הגיזרה אוישה בידי יחידה גרמנית מצוידת בתותחים ומכונות ירייה. המגנים היו מבוצרים, מצוידים בנשק מתקדם לזמנו, וישבו במעלה ההר. לגדוד ההודי לא קראו "רמחי ג'ודפור" על דרך המליצה – לרוב הלוחמים היו רק רמחים וחרבות, והם הגיעו לשם אחרי כמה ימים של רכיבה וקרבות. למרות זאת הם לחמו בעוז ושיחררו את חיפה הנצורה, באחת ממתקפות הפרשים המוצלחות האחרונות בהיסטוריה.

Jodhpur Lancers & Mysore Lancers

קצת היסטוריה

בנובמבר 1917 חדר הצבא הבריטי ממצרים לארץ ישראל. לאחר כמה כשלונות בקרבות עזה, הוחלף המפקד ובמקומו מונה גנרל אלנבי, שכבש את באר שבע וב-11 בדצמבר נכנס בשערי ירושלים. בסוף אותו חודש צלח אלנבי את הירקון, אך שם הוא נעצר, בהמתנה לתגבורת. מטרתו הייתה חיפה, עם הנמל ומסילת הרכבת היוצאת ממנה, אך לרשותו לא עמדו מספיק גייסות, ועקב מתקפת האביב הגרמנית הוא נאלץ לשלוח 60 אלף חיילים לאירופה.

haifa day map

באפריל 1918 נחת בארץ כוח המשלוח ההודי, והחלה המערכה על צפון הארץ. המשימה הייתה לכבוש את חיפה ועכו, לפני עונת הגשמים שתהפוך את עמק יזרעאל ועמק זבולון לבלתי עבירים לכלי רכב. ערוץ הקישון הפך באותם ימים מדי חורף לביצה רחבת ידיים, וגם בקיץ התנועה הייתה מוגבלת לרצועה צרה למרגלות הכרמל.

בצהרי ה-22 בספטמבר התקדמה יחידת משוריינים בריטית מנצרת לכיוון חיפה, ונתקלה בחסימה באזור נשר. מייד נפתחה עליהם אש כבדה והם נסוגו. שני פרשים אף נבלעו חיים בביצות הקישון. למחרת עם שחר החלה המתקפה הבריטית. שני גדודי הפרשים ההודיים התקדמו אך בעשר בבוקר נפתחה עליהם אש מתותחי 77 מ"מ גרמניים באזור בלד-א-שייך (היום תל חנן). הם תפסו מחסה למרגלות ההר, לכודים בין הנחל הטובעני והמדרון התלול.

One of the German guns on Mount Carmel, above Haifa, as photographed in 1920
אחד התותחים הגרמניים שהבריטים מצאו בכרמל

בשתיים בצהריים יצאו הג'ודפור לאנסרס להסתערות חזיתית נגד מכונות הירייה – וחיסלו אותן. הם המשיכו בדהירה למבואות חיפה, משפדים חיילים טורקים בחניתותיהם. בשעה 1500 חיפה שוחררה. הבריטים לקחו בשבי 1,352 חיילים, 17 תותחים ו-11 מכונות ירייה. ארבעה ימים לאחר מכן עגנו בנמל חיפה האוניות הבריטיות הראשונות והחלו לפרוק אספקה.

הבריטים ספגו אבידות מעטות יחסית, אך מפקד הגדוד, מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקאוואט (Dalpat Singh Shekhawat), נהרג בהתקפה. מייגו'ר דלפאט סינג זכה לעיטור הצלב הצבאי ונקרא מעתה "גיבור חיפה".

הזווית הבהאית

בחיפה התגורר באותה עת עבדול בהא, בנו וממשיך דרכו של מייסד הדת הבהאית, בהא אללה. הדת הצעירה כבר החלה לעשות נפשות במערב, ועבדול בהא סייר ארוכות באירופה ובצפון אמריקה ורכש חסידים רבי השפעה.

1411675549-243_abdul-baha

כמו אביו, עבדול בהא היה אדם מרשים וחכם בצורה יוצאת דופן. הוא הרחיק ראות, ועודד בהאים להקים יישובים חקלאיים ולספק את צרכיהם בעצמם. יתכן שהוא הושפע מהטמפלרים, שהגיעו לארץ במקביל לבהאים וייסדו פה את החקלאות המודרנית, שלימים השפיעה גם על הקיבוצים. סביב הכינרת הוקמו ארבעה יישובים בהאים: א-סמרה (היום קיבוץ האון), נוקייב (היום עין גב), אום ג'וני (דגניה) ועדסייה, היום בשטח ירדן.

היישובים נוהלו בצורה שיתופית ועם ידע חקלאי מתקדם, ועבדול בהא עודד אותם לנטוע בוסתני פרי וגידולים חדשים אחרים. למרות הצלחתם, עם התפשטות ההתיישבות הציונית, נרכשו מרבית האדמות הבהאיות על ידי הקרן הקיימת, ועד 1948 לא נותרו בהאים בעמק הירדן.

MayanKAY239202[66135561].jpg
זכר להתיישבות הבהאית בעמק הירדן נמצא בעין שוירח שמעל קיבוץ האון, שבו שופצה לפני מספר שנים בריכת האגירה שבנו הבהאים בתחילת המאה.
הבהאים גייסו את הפלאחים המקומיים להקמת סכרים, בריכות אגירה ותעלות שהובילו מים מהירמוך וממעיינות הגולן, וגידלו מספיק חיטה גם בתקופות קשות. בימי המלחמה קיבל עבדול בהא את האחריות לא רק לשלומה של הקהילה הבהאית, אלא לכלל תושבי צפון הארץ שסבלו מרעב וממחלות. הוא ביקש מהחקלאים הבהאים לשלוח אליו את כל יבוליהם וחילק אותם לנזקקים.

הפופולריות של עבדול בהא בקרב המקומיים, כמו גם קשריו במערב, היו לצנינים בעיני ג'מאל פשה, מפקד הצבא הטורקי בפלסטינה וסוריה. הוא איים לצלוב אותו אם הבריטים יתקרבו לחיפה, ולהשחית את כל רכושם של הבהאים.

שחרורה המהיר של העיר הציל את חיי עבדול בהא. יחידת פרשים הודיים נשלחה למעונו, וגנרל אלנבי דיווח במברק עוד באותו יום: “Have today taken Palestine. Notify the world that Abdu’l .Baha is safe” עבדול בהא גמל על כך לבריטים כבר בחורף הבא, כאשר הם התקשו למצוא מזון לחייליהם. על פועלו ההומניטרי הוא קיבל ב-1920 את אות האימפריה הבריטית.

באותה שנה הוקם חבר הלאומים, הגוף הבינלאומי הראשון בעולם, שלימים יהפוך לארגון האומות המאוחדות. הארגון היה מיוסד על ערכים דומים לחזון השלום העולמי, שעליו דיבר בהא אללה, מייסד הדת הבהאית, ועבדול בהא ראה בכך הוכחה לנכונות הנבואה. אחת מפעולותיו הראשונות של חבר הלאומים הייתה הענקת המנדט על ארץ ישראל לידי הבריטים, "בהינתן ייעוץ מנהלי וסיוע על ידי כוח מנדטורי, עד לאותה עת שבה הם יכולים לעמוד בזכות עצמם".

מאה שנים של מלחמות

השנה יצוין יובל המאה למערכה על חיפה, ומן הסתם יהיו טקסים ויינשאו נאומים, בחיפה ובניו דלהי. ישראל והודו חולקות קווי דמיון נוספים: שתיהן ציינו לאחרונה גם את יובל השבעים שלהם, לאחר שהבריטים עזבו את שתיהן בהפרש של חודשים ספורים. אך כאן טמון גם ההבדל הגדול ביניהן.

בהודו, הבריטים עשו מאמץ ניכר לעזוב בצורה מכובדת. על אף נהרות הדם שנשפכו בתקופת המעבר, הם הותירו אחריהם שתי מדינות עצמאיות ומתפקדות, הודו ופקיסטן (שלימים התפצלה ממנה בנגלה דש). אצלנו הם עזבו בחיפזון, בתחושת חמיצות ובחוסר אחריות. מהכאוס שנוצר נולדה מדינה אחת בלבד, ולצידה עם שמחפש את ארצו עד היום הזה, וסכסוך שמסרב לגווע.

צאצאיו של מייג'ור דלפאט סינג יכולים רק לנסות ולהבין על מה ובשביל מה נהרג סבא רבא שלהם, בשירותו של כובש זר ובמרחק אלפי קילומטרים מביתו ומשפחתו.

מודעות פרסומת

ראש השנה: שהשנה תהיה שונה

ראש השנה: שהשנה תהיה שונה

שוב השלמנו סיבוב סביב השמש, שוב מתחלפת לה שנה בשנה, וזה הזמן לבדוק מהי בעצם אותה "שנה"?

הגירסה המקראית

על פי בראשית פרק א', השנה נוצרה ביום הרביעי לבריאה, יחד עם השמש, הירח ושאר הכוכבים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים."

קטונתי מלהתערב בהחלטותיהם של גדולים ממני, ובוודאי לא כאלה שהתקבלו לפני 5,779 שנה, אבל בחינה אובייקטיבית של סדר הבריאה מעלה תהייה מסוימת: אם השמש נבראה רק ביום הרביעי, איזה אור בדיוק נברא ביום הראשון? אור החשמל?

ותהייה נוספת: מדוע אלוהים סידר לנו רק ימים ושנים, אבל לא חודשים – שבשבילם הרי יש ירח? יתכן שאותה לָקוּנָה מציעה פתרון לשאלת גילם המופלג של אבותינו, שהגיעו לסביבות 900 שנה. אם נניח שאדם, נוח, מתושלח וחבריהם הגיעו פחות או יותר לאריכות ימים נורמלית, נגיד 75 שנה, חשבון פשוט מעלה שכל "שנה" שלהם הייתה בערך 30 יום – זאת אומרת שהם ספרו חודשים ולא שנים, ואלי גם חגגו יומולדת מדי חודש – מה רע?

אך לא באנו לחקור את אורך השנה המקראית, אלא את מקור המילה "שנה".

שנה או שנתיים?

מאיפה באה המילה "שנה"? התשובה אינה פשוטה. על התואר מתחרים שני שורשים זהים (הומונימים), שניהם מועמדים ותיקים, נכבדים וראויים, וההתלבטות ביניהם העסיקה בלשנים לאורך הדורות.

השורש ש-נ-ה מציין שני מושגים נפרדים, שהגיעו ממקורות שונים: לִשְנוֹת / לְשַׁנּוֹת. האחד מציין חזרה, והשני – שינוי. למען הפשטות, נכנה אותם שנה 1 ושנה 2.

הדיון על מקורה של המילה "שנה" אינו רק עניין לשוני. כל מובן מציין תפיסת זמן שונה: "מעגל הזמן", תפיסה מחזורית קדומה, מיסטית-דתית ושמרנית; או "חץ הזמן" הנע קדימהואינו חוזר לאחור -תפיסה מודרנית, מדעית וחילונית.

אחד ושניים

"שָנָה: עשה דבר-מה שנית, חזר על דבר" (אבן שושן).

מקורה של שנה 1 ("חזרה") הוא באחד המושגים הבסיסיים והקדומים ביותר של התודעה האנושית. הזוגיות היא מרכיב מהותי של גופנו, מהעיניים עד לרגליים וכמעט כל מה שביניהן. המושג "שניים" הוא חלק מאיתנו, לא פחות מאשר "אחד". לכן יוחדה בשפות השמיות צורת ריבוי נפרדת לדברים שבאים בזוג.

את אותה דואליות הטבועה בגופנו, זיהה האדם בכל מקום. העולם התחלק לשניים: אור וחושך, יום ולילה, שמש וירח (שבצירוף מקרים קוסמי נראים מכדור הארץ כאילו הם זהים בגודלם), גבר ואישה, טוב ורע.

מהמושג "שניים" התפתח המובן "לעשות משהו בשנית, לחזור פעם נוספת". במקרא משמש הפועל רק במובן זה, למשל "וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ" (מלכים א' י"ח), או "וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא… פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ" (שמואל א' כ"ו).

בלשון חכמים קיבל השורש משמעות חדשה: לימוד תורה, המבוסס על שינון* וחזרה על הטקסטים. החכמים ששנו בתורה נקראו "תַּנָּאִים", בחילופי ש/ת הנפוצים בארמית, והספר שבו כונסו דבריהם נקרא "משנה". בהדרגה התקבע המובן של לימוד תורה, והמובן המקורי נזנח והוחלף ב"לחזור, לעשות שוב" וכד'.

  • לדעתי "לשנן" בא מאותו שורש של "לִשְנוֹת", אם כי החוקר הדגול קליין טוען שהמקור הוא "לחדד, להשחיז", מלשון "שֵן".

שנה באה, שנה הלכה

החזרתיות התאימה לתפיסת הזמן המחזורית של אבותינו – הימים התחלפו וגם החודשים, העונות חזרו מדי שנה, ואיתן החגים והמועדים (לשמחה); צמחים צמחו וקמלו, בני אדם נולדו ומתו:

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם.

הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת.

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

השינויים בחיי האדם היו איטיים ובלתי מורגשים, ותמונת העולם המעגלית שלטה בכל. גם כאשר קצב השינויים הואץ, תפיסת הזמן המעגלית הייתה כבר מושרשת עמוק. בנוסף, היא הפכה לערך תיאולוגי חשוב.

בדתות המזרח, המחזוריות טבועה בכל בן אנוש, שנדון למות ולהיוולד מחדש במעגל אינסופי של גלגולים. בדתות המערב, מחזורי הזמן גדולים יותר, אך גם הן מאמינות באחרית הימים כלשהי, שאינה אלא חזרה למצב ההתחלתי. אצל הנוצרים זה היה אמור לקרות אחרי אלף שנה, או אלפיים, אבל עד כה התיאוריה לא הוכיחה את עצמה.

2000px-MUTCD_W2-6.svg.png

ממעגל הזמן לחֵץ הזמן

הזמן שלנו שונה לחלוטין. הוא אינו חוזר על עצמו, אלא מתקדם ללא הרף בקצב תקתוק השעון. אך שינוי הפרדיגמה, ממעגל הזמן לחֵץ הזמן, לא עבר בקלות ונקנה בייסורים. המלכים והכוהנים העדיפו תמונת עולם קבועה ובלתי משתנה. שינויים ומהפכות היו האויב, ערעור על סדרי בראשית.

המהפך הגיע בהדרגה, בזכות חשיבה פורצת דרך של קומץ הוגים אמיצים, מקופרניקוס ועד דרווין, ושורה של תגליות ומהפכות מדעיות – הגיאולוגיה, הפיזיקה, הגנטיקה, המדע בכלל. כחלק מהקשיים שהאדם החילוני לוקח על עצמו, אנו נדונים לחיות בזמן שמתקדם מהעבר לעתיד, מהלידה עד המוות, במסלול בלתי הפיך וחד-סטרי עד ייאוש.

אם תרצו להעמיק בנושא, מומלץ ספרו של סטיבן ג'יי גולד:

(Time's Arrow, Time's Cycle: Myth and Metaphor in the Discovery of Geological Time (1987

11989540327._SY1500_

הכמיהה לריכוך פסק הדין הסופי והאכזרי, לחזרה אל המעגליות הטובה והנעימה, היא אנושית ומובנת. כך נולדו תיאוריות הניו אייג' על גלגול נשמות. בתרבות הפופולרית משמשת בתפקיד המנחם פנטזיית "מכונת הזמן". אבל עמוק בפנים, אנחנו יודעים שאלה רק אשליות.

מסקנת ביניים: שנה 1, "דבר-מה שחוזר", מתאימה לתפיסת העולם המעגלית של אבותינו, והיא קנדידט מוצלח. אך ההגינות מחייבת שנבחן גם את הקייס של שנה 2.

מה נשתנה השנה?

גם לשנה 2, "שינוי, החלפה", יש היסטוריה ארוכה ומכובדת. השורש קיים באכדית, אוגריתית ושאר אחיותינו השמיות, ומופיע במקרא בכל הצורות: שִינָה, שוּנָה, השתנה. בדרך כלל הוא מציין שינוי חיצוני: "להשתנות" פירושו להחליף בגדים, ודוד "שינה את טעמו" כאשר התחזה למשוגע.

כאשר אדם דתי חייב לבצע מלאכה בשבת, עליו לעשותה "בשינוי". הכוונה אינה למשהו בסגנון "מיניסטריון ההליכות הטיפשיות" של מונטי פייתון, אלא לעשותה באופן אחר. לאחרונה שמענו למשל על רב צבאי שהתיר לחיילים דתיים להדליק ולכבות ציוד חיוני בשבת, אך לעשות זאת בשינוי, למשל באמצעות המרפק או עם מקל.

שינוי מורגש באוויר

בעולם המושגים של היום, שינוי הוא כמעט תמיד לטובה – הייתה אפילו מפלגה כזאת, אם כי לא זכור לי מה היא שינתה. עולמנו משתנה מדי יום, ואנחנו חייבים להשתנות או לחדול. עם זאת, לשמות התואר של שנה 2 עדיין אין חיים קלים.

שונה ומשונה

השפה אינה יכולה להימלט מתמונת העולם הבסיסית של השתייכות למשפחה, שבט וגזע. אבותינו עברו מיליוני שנים של אבולוציה במסגרות קטנות והומוגניות, ממשפחה עד בית אב, שבהן השונה היה תמיד גם זר, "לא משלנו".

כאשר המן רוצה להשמיץ את היהודים באזני אחשוורוש, הוא מספר ש"דָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם"; ומשלי ממליץ לנו "יְרָא אֶת יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ; עִם שׁוֹנִים, אַל תִּתְעָרָב". המילה "שונים" נדירה במקרא, והפרשנים חלוקים על מובנה: לפי רש"י, המקור הוא "שניים", והכוונה לאלה שחושבים שאלוהים והמלך הם שתי רשויות שיש לעובדן במקביל ולא בטור. אחרים טוענים שמדובר באלה ששינו מהוראות המלך; או פשוט אנשים שונים מאיתנו, במובן הרע של המילה.

לשם התואר "משונה" לא היה בעבר מובן שלילי, אלא פשוט "משהו שהשתנה". אך למרות ש"משונה" הוא רק תוצאת השינוי ולא משהו מוזר, בעברית של היום, יש לו תמיד גוון שלילי. אם הוגדרת כ"בחור/ה משונה", סיכוייך בעולם הדייטים אפסיים. "שונה" אינו סובל מסטיגמה כה חמורה, אך גם היחס אליו אמביוולנטי – וזה במקרה הטוב.

הכנסת "קבלת השונה" לתוכנית הלימודים, רק מלמדת עד כמה אנחנו רחוקים מהאידיאל הנכסף. רובנו מקבלים מידה מוגבלת של שונות, אך לא מעבר לכך. רובנו מתחתנים עם הדומים לנו, או שונים במקצת. אשכנזים ומרוקאים כבר מתערבבים איכשהו, לבנים ושחורים כמעט לא, ויהודים עם ערבים – השם ישמור!

בחזרה לנושא

בעת הולדת המילים, אי שם במעמקי הזמן הבלתי כתוב, שנה 2 טרם קיבלה גוון מפוקפק. להיפך, חילופי העונות היו מרכיב מרכזי בעולמם החקלאי והתרבותי של אבותינו. השנה העברית הקדומה התחילה בחודש האביב, ומשם עברה לסתיו. שני המועדים סמוכים ליום השוויון (Equinox), שבו היום והלילה משתווים באורכם. זו ההגדרה הכי מדויקת של סוף החורף וראשית הקיץ (ולהיפך). נזכיר כי השנה של אבותינו התחלקה לשתי עונות בלבד, קיץ וחורף.

שנה 2, "שינוי", היא לפיכך מועמדת לא פחות טובה לכתר. אם אתם מצפים לתשובה חותכת – סורי, אין לי. אבל אם אתם כבר כאן, הישארו עוד פיסקה עוד שתיים. אפשר לשים ברקע את דייויד בואי עליו השלום, שלא הפסיק להשתנות. עד שהפסיק.

איך אתם מעדיפים את השנה שלכם?

לשיטתה של שנה 1, השנה הבאה תהיה חזרה על קודמתה, More of the same. זה לא בהכרח רע. אם השנה שחלפה הייתה מוצלחת, אפשר ורצוי לחזור עליה בשמחה.

בגירסה 2, השינוי הוא בלתי נמנע. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", אמר הרקליטוס, וגם לא לאותה שנה. השנה הבאה תהיה תמיד שונה מקודמתה, וכדאי שנהיה מוכנים לשינוי – ומוכנים להשתנות. אם היה טוב, יהיה טוב בדרך שונה; ואם היה רע – על אחת כמה וכמה.

ראש השנה הוא זמן טוב לחשבונות נפש וחשבונות אחרים, לחלומות ולהחלטות. זכרו: Change זו מילה גדולה, אבל גם כסף קטן.

שנה טובה!

 

 

 

 

 

 

חמודים וחמודות

חמודים וחמודות

אנו מוקפים ביצורים חמודים: תינוקות מתוקים, צעצועים צמריריים, כלבלבים שמנמנים וחתלתולים מנגנים. ביפן, החמידות (kawaii) היא תעשייה שמגלגלת מיליארדי יֶנִים חמודים. אלא שבמקור, השורש ח-מ-ד מתחבר יותר למוות בסקילה מאשר ל"הלו קיטי".

איך ומתי קרה המהפך?

לחמוד: למה זה רע?

"חָמַד: התאווה, השתוקק, התעורר בלבו חשק לדבר-מה שאינו שלו או שאינו יכול להשיגו" (מילון אבן שושן הישן והטוב)  

"לא תחמוד" הוא האיסור הסוגר את עשרת הדברות: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ; לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ').

בספר דברים, שמשמש מעין תקציר מנהלים של החומש, האיסור חוזר בגירסה קצת שונה: "וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ". ראשית, האישה הועברה לראש הטבלה, ובצדק. בנוסף, על האישה נאמר "לא תחמוד", ועל כל השאר – "אל תתאווה".

ניתן לצפות שהתאווה תופנה דווקא אל האישה, ובוודאי שלא לשור ולחמור, אך התאווה המקראית היא בדרך כלל לאוכל, כסף ודברים חומריים. הפיצול נועד לחזק את האיסור לרצות במשהו שאינו שלך. הנושא הוא בעלות, לא רגש.

ההבדל בין תאוות בשרים ותאוות בצע מודגש בנצרות, שהפרידה ביניהן ברשימת שבעת החטאים הקטלניים, שהחוטא בהם מאבד את נפשו ואת חלקו בעולם הבא. החטאים שברשימה הם כאלה שמובילים בהכרח לחטאים אחרים.

se7en)
שבעת החטאים קיבלו פרשנות מצמררת בסרט se7en שצולם ב-1995. עשרים שנה לאחר מכן, סצנת הסיום האיומה בוימה מחדש לעין המצלמה, בסדרה כמעט זהה של הוצאות להורג בכתום.

מחשבה בוראת מציאות

גם לפי התנ"ך, לחמוד היא תחילתו של מדרון חלקלק. כבר בשלב המחשבה אנחנו יודעים שהדבר שאנו רוצים בו הוא אסור או בלתי אפשרי. זה תמיד נגמר רע. הנביא מיכה מתאר את התהליך: "הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע, עַל מִשְׁכְּבוֹתָם; בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ, כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם. וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ; וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ, וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ." הרשעים חומדים בלילות, ועם בוקר מבצעים את זממם. מתחילים לחמוד ומסיימים בגזל ועושק.

"חָמַד רָשָׁע, מְצוֹד רָעִים" (משלי י"ב). מה חומד הרשע? לשבת במצודת הרעים! 

לחמוד זה אנושי – ובכל זאת

המקרא מכיר בחמדנות הטבועה בנו, אך דורש שנשלוט בה. בדברים ז' מצווים בני ישראל לשרוף את פסילי הגויים באש, אך תחת אזהרה: "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם, וְלָקַחְתָּ לָךְ, פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ" ("תיווקש" זה בערך "תעלה על מוקש"). עם כל התיעוב לאלוהי הגויים ופסליהם, אלוהים מודע ליופיים ולכוח המשיכה שלהם. לכן הוא מכביר קללות ואיומים על מי שיילך אחריהם.

 "יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ" (ישעיהו מ"ד) – אבל הפסלים שלהם כל כך חמודים, לעזאזל!

משלי עוסק בחמידת משהו נחשק יותר מפסלים: "לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע; מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה. אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ; וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ." משלי, מיזוגן ידוע בכלל ושונא נשים זרות בפרט, מזהיר את החכם לבל יחמוד את יופייה של הנוכרייה המעפעפת בחושניות, ומדגיש: גם לא בלב!

בסרט "שתיקת הכבשים", חניבעל לקטר מסביר זאת יפה לאייג'נט סטארלינג: אנחנו לא חומדים דברים שרחוקים מאיתנו אלא את מה שרואות עינינו – אשת רעך, בית רעך…

No we begin by coveting what we see every day
Hannibal: How do we begin to covet, Clarice? Do we seek out things to covet?
No. We begin by coveting what we see every day.
(שתיקת הכבשים, 1991)

נחמד זה טוב?

כוחות השוק משפיעים גם על השפה. אם משהו הוא כה נחשק, בטח יש בו משהו. מה שכולם חומדים, הופך לחמוד, או נחמד. אלא שבמקרא המילה עדיין מתקשה להימלט מהדנ"א העכור שלה. כשבוחנים את ההקשר, החמידות הופכת לחמיצות.

"נחמד" מופיע כבר בסיפור הבריאה. אלוהים נוטע בגן העדן "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל". חמוד מצדו, לא? אז זהו, שלא. הנחמדות היא מלכודת קטלנית. "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל". התוצאה: גירוש, סבל ומוות.

עץ נחמד למראה
עוד עץ נחמד למראה

חמד של בחור

"חֶמֶד" היא חומד של מילה, אך היא מופיעה תמיד בנסיבות בלתי חמודות. "שֹדי חמד" מוזכרים בנבואת חורבן קשה, ובה מכות הנשים על חזן ביגון וסופדות על מה שאבד להן: "עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים; עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה. עַל אַדְמַת עַמִּי, קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה" (ישעיהו ל"ב). "כרמי חמד" מככבים בחורבן דומה: "כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם" (עמוס ה').

לשיא האירוניה מגיע הביטוי "בחורי חמד". יחזקאל כ"ג הוא פרק ידוע לשמצה שאינו נלמד בכיתה אך מועבר מתחת לשולחן בין טינאייג'רים חרמנים, כמו מגזין פורנו אסור. בתשפוכת קללות פורנו-סדיסטית (אחת העדויות הראשונות לתסמונת טורט), יחזקאל משווה את עם ישראל לשתי אחיות זונות ונימפומניות, שנוהות אחרי "פַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים, לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל, פָּרָשִׁים, רֹכְבֵי סוּסִים – בַּחוּרֵי חֶמֶד, כֻּלָּם." לא נראה שהנביא התכוון לחבר'ה הטובים.

לא כל החמוד – ורוד

השורש ח-מ-ד על נטיותיו הרבות, אינו מופיע רק בהקשרים שליליים. פה ושם נשכח עברו העברייני, כמו למשל במילה "חֶמְדָה", שעברה לצד הטובים: חמדת ישראל, חמדת כל הגויים, כלי חמדת בית ה', חמדת נשים ושכיית חמדה.

עם זאת, במרבית המופעים של ח-מ-ד ניכר חוסר נחת. הדברים הנחמדים הם אלה שאינם, שמתגעגעים אליהם, שחולמים עליהם – אבל לא באמת נהנים מהם. כמו שנאמר על המלך חסר המזל יהורם, שניגף כל חייו ומת בייסורים: "וַיֵּלֶךְ בְּלֹא חֶמְדָּה".

ובינתיים, במדבריות ערב

השורש ח-מ-ד קיים בשפות שמיות נוספות, ומובנו בדרך כלל "להתאוות", אך לשיא פריחתו הוא הגיע בערבית, שבה מובנו הוא "לשבח, להלל". התשובה הנפוצה ביותר בערבית, כמעט על כל שאלה, היא "אלחמדולילה" (أَلْحَمْدُ لِلّٰهِ) – "השבח לאל".

665ae08fcf738aaa7a9efda4e3e7d1aa

רצה הגורל, או אללה, ושמו של נביא האיסלם היה מוחמד, שפירושו "המהולל" (=מי שמדברים בשבחו). מכאן ואילך הפך השורש לשם הנפוץ ביותר בעולם הערבי, בכל הטיותיו: אחמד (הראוי ביותר לשבח), מחמוד (ראוי לשבח), חמיד (ראוי לשבח, הגון, ואחד מ-99 שמות האל), חמוד וכה הלאה.

המגע ההדוק עם הערבית בימי הביניים תרם לטיהורה הסופי של הנחמדות, כמו בשיר האהבה היפהפה של ר' שלמה אבן גבירול, "שוכנת בשדה": "מַה לָּךְ צְבִי נֶחְמָד, כִּי תַעֲזוֹב גַּנִּי. הָבָה נֵרְדָה לַגַּן, נֹאכַל מְגָדִים שָׁם, וּבְחֵיק יְפַת עַיִן, תִּשְׁכַּב וְגַם תִּישַׁן."

עלייתם ונפילתם של חמודי ונחמד

עם תחיית העברית, במחצית השנייה של המאה ה-19, "נחמד" צוברת פופולריות. מאמרים רבים בעיתונות התקופה נפתחים בפנייה ל"קורא נחמד". מכאן הטרנד מצוי בעלייה מתמדת ושיאו בעשורים 1960-1980, ואז הוא יוצא מהאופנה עד להיעלמותו בשנות ה-2000. ימי התהילה של "חמוד" קצרים יותר, ושיאם בשנים 1950-1970.

נחמד
ל"נחמד" היו כמה שנים נחמדות, אבל כבר לא (מתוך ארכיון עיתונות יהודית היסטורית)

"חמוד" שמור יותר לעוללים, ו"נחמד" לבוגרים, אם כי לדעתי הסיבה היא פונטית גרידא – "חמודי" מתגלגל טוב יותר על הלשון, בייחוד אצל תינוקות. שניהם מותירים חותם על התרבות העברית, מ"אודי חמודי" ועד "נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", עד שהם ננטשים בגין מתיקות יתר. לגבי בני אדם שעברו את גיל הצביטה בלחי, הסיווג "חמוד/נחמד" הוא מחמאה מפוקפקת. כשזה נאמר על בחורה או בחור שהגיעו לפרקם, כנראה שאין משהו טוב יותר להגיד עליהם.

האינפנטיליות שולתתתת

בעולם קפיטליסטי, אף אחד לא ייתן לחמידות להיעלם. כוח הקנייה של הורים צעירים, של הוריהם, ומהר מאד גם של ילדיהם, הוא בור ללא תחתית. ההצלחה הפנומנלית של החמידות ביפן, הולידה גלים גלים של פלישות חמודות למערב, רכובות על חדי קרן ורודים. אם חשבנו שהדמויות של דיסני חמודות, היפנים הציבו רף חדש. בנוסף, תרבות המנגה הרחיבה את תקופת הילדות אל גילאי העשרה ומעבר להם. התכנים אולי שונים, אך לגיבורים יש אותן עיני ענק זוהרות.

cats.jpg

החמידות היא רגש אינסטנט, נטול עומק ומשמעות. "אויש כמה זה חמוד" נפלט מפינו באופן לא רצוני למראה תינוקות וכלבלבים, בלי שייווצר קשר משמעותי. כמובן שמאחורי זה עומד אינסטינקט קדום של חמלה והגנה על יצורים קטנים וחלשים, אך הפרשנות המודרנית שלו התרחקה מאד מהמקור.

החמידות ותרומתה למהפכת ההתיילדות הגלובלית, היא נושא לפוסט נפרד. חוסר בגרות היא מאפיין של מרבית המשטרים המושחתים שמשתלטים על העולם, תוך האבסת ההמונים האינפנטילים במזון לעוס, חסר ערך תזונתי וגדוש בחומרים מסרטנים.

האובססיה לחמידות היא בריחה, אסקפיזם נואש – ואולי זה מפלטם של החולמים, הגעגועים לגן העדן האבוד של הילדות?

פורים: חג גורלי

פורים: חג גורלי

כולם יודעים שפורים נקרא פורים לזכר הפור שהופל, אבל חשבתם פעם למה? מדוע דווקא הפלת הפור נחשבת לאירוע המרכזי במגילה, ובמה זכה הפור הצנוע – אבן, חתיכת חרס או חלוק נחל – שחג כה פופולרי ייקרא על שמו? ושאלת בונוס: למה לגורל יש לב של אבן?

למה הופל הפור?

הסיפור מתרחש בפרס, בין המאה החמישית לשלישית לפנה"ס. המלך אחשוורוש זה עתה העלה לגדולה את המן בן המדתא וכל עבדי המלך כורעים ומשתחווים לו, חוץ ממרדכי. בתור יהודי, הוא מסביר, הדבר אסור עליו. המן נמלא חימה ומחליט להיפרע לא רק ממרדכי החצוף, אלא לנצל את ההזדמנות ולהשמיד את כל בני עמו.

בשושן הבירה, כמו בכל העולם הקדום (ובמקומות רבים עד היום, הודו למשל) לא עושים אף צעד משמעותי לפני קביעת המועד המתאים על ידי איש מקצוע: אסטרולוג, מפרש חלומות, קורא בעננים, מנחש בקרביים, סופר ציפורים נודדות, מטיל מקלות או מטבעות…

dice
הגורלות הקדומים היו עשויים מעצם. אלה הם גורלות עופרת יווניים מהמאה ה-4 לפנה"ס, שעוצבו בצורת עצמות כבש עם מספר חורים שונה בכל פאה (29 מ"מ).

השמדת עם אינה פרויקט של מה בכך, ובלי עזרת הכוכבים, איך תצלח המשימה? לארמון מוזמן מפיל פורים, שבדרך שאינה ידועה לנו (הפלת אבנים לרצפה? שליפתן מכד?) קובע את התאריך:

"הפיל פור הוא הגורל לפני המן, מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר, הוא חודש אדר."

זה אינו הליך טכני גרידא, אלא אירוע דרמטי שלא לחינם החג נקרא על שמו. הטלת גורל היא אמנם מנהג נפוץ במקרא, אלא שמגילת אסתר היא מקרה חריג. זהו אחד משני ספרים (השני הוא שיר השירים) שבהם לא מוזכר שם אלוהים אפילו פעם אחת. את העלילה מניעים בני אנוש ובעיקר בנות אנוש. בכל המגילה יש התערבות אחת ויחידה של כוח עליון, הפלת הפור, וכבר חכמינו תהו על כך:

"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר?"

ברור למה המן, עובד אלילים נבער שכמותו, מייחס חשיבות רבה לקביעת התאריך הגורלי; פחות ברור למה זה אמור להעסיק גם אותנו. מסתבר שהפלת הפור היא אקט משמעותי לכותב המגילה, ולמפרשיה לאורך הדורות. חז"ל מקדישים לנושא דיונים ארכניים ותיאוריות מתמטיות סבוכות שקושרות את תאריך היעד ליום הולדתו ופטירתו של משה, שניהם בז' באדר. לא חסרים גם חישובים אחרים, פתלתלים לא פחות, וחישובים קבליים שגם הם קשים להבנה. ניכר שההסבר אינו קל גם עבור המאמינים.

הנחת היסוד היא שכך מסייע אלוהים בדרכו להתרחשות הנס. איך זה עובד בדיוק? כנראה שזו שאלה שמעסיקה רק חסרי אמונה כמוני. משהו אנרגטי אולי? למזלנו, הסקפטיות שלי אינה במקומה. במבחן התוצאה, זה עובד. אלוהים מתערב ודואג שהפור ייפול על יום מבורך, שבו ליהודים לא יאונה כל רע. ביום אחר, יתכן מאד שליהודים לא הייתה כל כך אורה ושמחה.

עם הגושפנקא החזלית, הפכו הגורלות לחלק בלתי נפרד של הפולקלור היהודי, והשימוש בהם נפוץ בכל עדות ישראל לאורך הדורות.

317b
ספר גורלות, פתרון חלומות, קמיעות ולחשים (מרוקו, המאה ה-19)

איך אתם מעדיפים את הגורל שלכם?

מקור המילה הפרסית "פור" הוא באכדית, pūru. לפי האטימולוג קליין, המובן המקורי הוא "אבן" והמקור הוא בכלל שוּמֵרי. עורך המגילה לא היה בטוח שקוראיו מכירים את המילה הפרסית ופירש "פור הוא הגורל".

המילה מופיעה באכדית, בשני צירופים שונים: pūru ṣalā'u – להפיל/להטיל גורל; pūru karāru – למשוך גורל. ṣalā'u שבביטוי הראשון דומה לשורש העברי "שִׁלֵּחַ", שמופיע בסיפור הגורלי הבא , שילוח השעיר לעזאזל.

הפלת ("שילוח") גורל כללה הפלת אבנים מעל ציור רצפה מקודש, והסקת מסקנות מפיזורן על פני חלקיו השונים. משיכת גורל היא הכנסת יד (בדרך כלל של מישהו תמים, ילד או בתולה קשורת עיניים) לתוך כד אפל ושליפת חרס או פתק ממנו. בדרך הראשונה יש תחושה שהגורל "פתוח" ונקבע באותו רגע; בשנייה זו בחירה מבין כמה אפשרויות שנקבעו מראש. לא ידוע לי מתי  השתמשו בכל אחת מהטכניקות.

גורל זה אבן

כמו הפור, גם למילה גורל יש מקור דומה: אבן, חלוק. היוונים, שייבאו אלמוגים מארץ כנען, קראו להם בשמם המקורי בתוספת הקטנה, korralion – "אבן קטנה". כן, השם "קורל" שכיכב בחדרי היולדות בשנות ה-90, הוא שם כמעט עברי.

סוג נוסף של גורל שנכיר בהמשך הוא "פיס", גם הוא ממשפחת האבנים. לפי חלק מהמפרשים, מקור המילה בשורש פ-ס-ס, שקרוב לשורש פ-צ-ץ ומציין שבירה לחתיכות (פיסות) קטנות. לפי תיאוריה אחרת, המקור הוא במילה היוונית psephos, אבן קטנה או חלוק נחל ששימש להטלת גורל, וממנו הגיעה גם המילה "פסיפס". כך או כך, הגורל קשור תמיד לאבנים, או משהו דומה (זוכרים את הגרלת הצדפים של מקימי תל אביב?)

pur
כך נראה פור אכדי מקורי: קוביית חימר (כ-2.5 ס"מ) מנציחה את בחירתו של אחד להאלי לתפקיד בכיר בחצר שלמנאסר מלך אשור (828 לפנה"ס) באמצעות הפלת גורל.

גורל יום הכיפורים

הפלת גורל הייתה פרקטיקה מקובלת אצל אבותינו, ושימשה למגוון מטרות שונות במידת גורליותן. הגורל הראשון שמוזכר במקרא ממלא תפקיד מרכזי בטקס מיסטי, פגאני ובלתי שייך בעליל לתנ"ך: שילוח השעיר לעזאזל. זהו לב לבה של עבודת יום הכיפורים, הכפרה עצמה.

פרק טז בספר ויקרא נפתח באזכור קצר של מות שני בני אהרון עקב אשמה לא ברורה, שאחריו מתבקש אהרון לקיים טקס מוזר, שאולי קשור לאירוע הטראגי ואולי לא. מאת עדת בני ישראל נלקחים שני שעירי עזים לחטאת ומובאים מול אוהל מועד –

"ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה'; ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יעמד חי לפני ה', לכפר עליו – לשלח אתו לעזאזל, המדברה."

בלי הסברים והקדמות, בסגנון חסכוני ומופתי, מוצגת כאן תזה חתרנית שאין כדוגמתה בשום מקום אחר במקרא: בעולמנו יש אלוהים ויש עזאזל. פיפטי-פיפטי.

אהרון שוחט את השעיר שעלה בגורל לחטאת, מזה את דמו בכל מקום אפשרי (הוא שוחט גם פר, כך שדם לא חסר) וכך מכפר על טומאותיהם, פשעיהם וחטאותיהם של בני ישראל. ואחרי משחק הדמים, בלי להתקלח או לפחות להחליף בגדים, מביאים לו את השעיר החי.

"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאתם; ונתן אותם על ראש השעיר, ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, אל ארץ גזירה; ושילח את השעיר במדבר."

לא נעים, אבל שעיר מוכשר יכול לשרוד גם במדבר. יחסית לתאוות הקורבנות של המקרא (שהומרה בימינו לאובססיית על האש), השעיר המתרחק אל האופק מציע תמונת סיום אופטימית, וחסר רק קולו המרגיע של דיוויד אטנבורו.

לחז"ל, הסוף הפתוח דווקא הפריע. לפי פרשנותם, צריך להשליך את השעיר לעזאזל מצוק גבוה עד שגופו נעשה איברים איברים, וכך התנהל הטקס בימי בית שני. להמצאה האכזרית הזאת אין כל בסיס בטקסט, אבל לך תתווכח עם חז"ל.

(על השעיר לעזאזל כתבנו בהרחבה גם כאן)

אורים ותומים

סוג מיוחד ומסתורי של גורלות שגם הם שימשו במקדש, היו האורים ותומים שאותם עונד הכוהן הגדול על חזהו, ובהם יש להיוועץ במקרי חירום, "משפט האורים". האורים והתומים קשורים לחושן, שבו משובצות 12 אבנים יקרות – אך לא ברור אם הם היו חלק מאותן אבנים, או אלמנט נפרד לצורך שאלות "כן/לא".

official_yale_shield
אורים ותומים (בעברית!) מופיעים בסמלה של אוניברסיטת ייל. המילים בלטינית מתחתיהן מציינות "אור ואמת", ונראה שכך פירש זאת מייסד האוניברסיטה

גורל נדל"ן

גורל נוסף מופיע בספר במדבר, שם מצווה ה' על משה לחלק את הארץ בין בני ישראל לפי מטות (איכשהו זה יוצא תשעה וחצי מטות). בספר יהושע, תפקיד הגורל מתרחב לאינספור אזכורים של רישומי מקרקעין ברזולוציה הולכת וגדלה. הגורל הופך לכלי עבודה יומיומי בטאבו.

הקשר בין גורלות ונדל"ן שרד גם אחרי ימי המקרא, כפי שרואים בתצלום ההיסטורי של הגרלת קרקעות אחוזת בית, עם צדפים במקום אבנים. אפילו באנגלית, המילה lot מציינת הן "גורל", והן חלקה במובן המקרקעין, "גוש חלקה".

ShowImage
ייסודה של העיר העברית הראשונה נעשה בהטלת גורל (1909)

גורל מלחמה

הפלת גורל היא כלי תומך החלטות, זמין, קל לתפעול וחסין מכישלון, והשימוש בה מתרחב. בפתח ספר שופטים, מייד לאחר מות יהושע, מנהלים בני ישראל דיאלוג עם אלוהים:

"וישאלו בני ישראל בה' לאמר: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להילחם בו. ויאמר ה', יהודה יעלה; הנה נתתי את הארץ בידו. ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי, ונלחמה בכנעני, והלכתי גם אני אתך בגורלך."

בניגוד לרושם שנוצר בפסוק הראשון, אלוהים לא ממש "אומר" שיהודה יעלה, אלא מתבטא באמצעות פתק או חרס שנשלף מכד. סיכוי של 1:12. או אולי אחד לתשע וחצי?

גורל אכזר

בספרים המאוחרים יותר של התנ"ך מצבו של הגורל מידרדר. בישעיהו נז, מפילי גורלות נמנים על הגרועים שבגרועים. בנבואת הזעם שלו הוא מונה רשימה אינסופית של בני עוולה שאין להם סיבה לצפות שאלוהים ירחם עליהם: בני עננה זרע מנאף ותזנה, ילדי פשע זרע שקר ומה לא. העוסקים בגורלות מוזכרים בצמוד לגדולי החלאות:

"שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים. בחלוקי נחל חלקך, הם הם גורלך, גם להם שפכת נסך, העלית מנחה."

הפסוק נאמר בלשון נקבה, כך שכנראה הזעם מופנה לנשים המטילות הגורלות בחלוקי נחל. הן מואשמות בנוסף גם בעבודה זרה, וגרוע מכך, נזכרות בנשימה אחת עם שוחטי הילדים בנחלים  – והקישור לנחלים ולסלעים אינו מקרי.

גורל בארץ החיות המוזרות

במקום אחר (ישעיהו לד), הגורל משמש את הנביא למטאפורה מבריקה. אחרי שהוא מתאר את הרעות שיבואו על הארץ, שתהפוך לשממה מוחלטת שבה יקננו חיות פרא מוזרות – קאת וקפוד וינשוף, תנים ובנות יענה, ציים את איים, ושעיר ועוד כהנה וכהנה, ה' מקבץ את כל החיות –

"והוא הפיל להן גורל, וידו חלקתה להם בקו עד עולם, יירשוה לדור ודור, ישכנו בה."

אלוהים מפיל גורל, מותח קווי סימון ומחלק את המגרשים לחיות לתמיד. חסר רק רישום בטאבו. אלוהים הוא מייסד ארץ יצורי הפרא.

הגורל כבלש

ביהושע ז, הגורל מופיע בתפקיד גלאי אמת קדום. לאחר כיבוש יריחו, מתגלה שלמרות האיסור המפורש היה מי שמעל בחרם ולקח לכיסו מהשלל. באמצעות סדרה של הטלות גורל מאתר יהושע את השבט, המשפחה, הבית ובסוף את העבריין עצמו. השלל אכן נמצא באוהלו של עכן בן כרמי, רכושו מוחרם והוא נסקל ונשרף.

במקום אחר, הספינה שבה בורח יונה נקלעת לסער גדול ועומדת לטבוע. לאחר שהמלחים ניסו ונואשו מכל שאר הדרכים, נותר מוצא אחרון:

"ויאמרו איש אל רעהו, לכו ונפילה גורלות, ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו; ויפילו גורלות, וייפול הגורל על יונה."

בניגוד למגילה, בספר יונה אלוהים דווקא אקטיבי ונוכח. בין השאר הוא מעורר את הסער הגדול וממנה דג גדול שיבלע את יונה. בין שני מפגני הכוח המרשימים הללו, הוא מוצא זמן לסדר את תוצאות ההגרלה, בקטנה. הגורל כטאץ' הקטן של המאסטר.

גורל אישי

במשלי טז מוזכר גורל נוסף, כחלק מתיאור תכונות האדם ההולך בדרך הנכונה:

"טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר. בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו."

משלי מדבר על הטלת גורל אישית, של האדם בינו לבין עצמו. הוא מסתיר את הפתקים בחיקו, שולף אחד מהם ומקבל עליו את ההחלטה, כי היא משפט האל. זהו מעשה אינטימי, ללא עדים, ולכן הוא ההוכחה לאמונה שלמה.

גורל ליישוב סכסוכים

במשלי יח נזכר עוד שימוש חיובי לגורל: מדיינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד. "מדיינים" הם אנשים שמתדיינים בבית דין, או אולי אנשי מדון; "עצומים" הם יריבים שלהם סכסוך גדול ועצום. הגורל הוא הפתרון המומלץ ליישוב סכסוכים חסרי פתרון.

במקרה מאוחר בהרבה, הוכרעה שאלה של חיים ומוות ביד הגורל. יוסף בן מתתיהו מתאר בספרו שתי הפלות גולר, האחת ביודפת – שם הוא נכח עצמו ודאג להיות אחרון רשימה וכך הציל את חייו – והשני במצדה, שם הוא לא נכח ואין לדעת עד כמה הסיפור הדרמטי אכן קרה באמת.

"אחר כך הפילו גורל והעלו מתוכם עשרה אנשים שיהיה עליהם להרוג את כל השאר … הם הרגו את כולם בלי להירתע וקבעו ביניהם אותו כלל : זה אשר עליו יפול הגורל יהרוג את תשעת האחרים ולאחר מכן ישלח יד בנפשו."

Benyair
יגאל ידין, שחיפש בנרות הוכחה כלשהי לסיפור, מצא עדות מדהימה: 11 חרסים מפויחים ועליהם שמות, וביניהם אחד "בן יאיר".

גורל פיס

בשנת 1951 נולד מוסד ההימורים הרשמי של מדינת ישראל הצעירה, מפעל הפיס, כיוזמה של ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח למימון הקמת בתי חולים ומרפאות. גזבר העירייה, בן-ציון ארגוב, הציע את המילה המשנאית "פיס" וכך היה.

הפלת גורלות בשם "פיס" הייתה נהוגה במקדש בימי בית שני , ושימשה לבחירת הכוהנים שיבצעו את העבודות השונות. הקרבת הקורבנות הייתה עסק משתלם, שכן חלקים מהקורבן נשארו אצל הכוהן, ולכן היו מריבות גדולות ביניהם. כדי למנוע אפליה, נערכו במקדש פייסות, הגרלות מורכבות שכללו ספירת אצבעות. הגרלות דומות נהוגות עד היום בצבא, כאשר צריך לשלוח מישהו למשימה לא נעימה ואף אחד לא מתנדב.

מפרשי המקרא, שלא היו חזקים במחקר בלשני, סברו ש"פיס" בא מלשון "פיוס", והכוונה למניעת מריבות בין הכוהנים. כאמור, היום הסברה המקובלת היא שמדובר באבן קטנה.

גורל בהטלת מטבע

עברו אלפיים שנה והגורל עדיין נמצא איתנו. מי שחושב שהטלת גורל פסה מן העולם, לא ראה כנראה משחק כדורגל מימיו. בעבר היו אף משחקים שהוכרעו בהטלת מטבע, עד להמצאת שיטת הפנדלים בשנות ה-70. הגורל, פעם כוח מסתורי רב עוצמה, מצטמצם היום להחלטה מי יבעט ראשון בכדור.

הטלת מטבע מקובלת לקביעת סדר ולקבלת הכרעות מכל הסוגים – בפרלמנטים, במגרשי הקריקט, בבורסה. היא נחשבת לשיטת הכרעה מהירה, אקראית, זמינה ופשוטה. במילה אחת: הוגנת.

i-ching-chinese-medicine
הסינים פיתחו תורה שלמה סביב הטלות המטבע, אי צ'ינג – "ספר התמורות". סימני האי צ'ינג, הטריגרמות, עשו את דרכם אפילו לדגל קוריאה הדרומית, שמציג 4 הטלות מבורכות המסמלות תנועה והרמוניה.

הגורל עבר מהפך תפיסתי של מאה ושמונים מעלות. עבור המאמינים, הוא ביטא את רצון האל, הייתה לו כוונה ומשמעות, ולכן סמכו עליו ללא עוררין. עבור הבלתי מאמינים (אם כי אוהדי כדורגל בהחלט שייכים לקטגוריית המאמינים), הגורל הוא פתרון כה מוצלח מהסיבה ההפוכה, הידיעה שהוא אקראי ונטול כל כוונה ומשמעות. לכן אנחנו מוכנים לסמוך עליו ולקבל את הכרעתו.

גורל והגרלה

הגורל נתפס כחסר פניות והוגן במאת האחוזים, אך ממנו נגזר מושג דומה אך מפוקפק יותר, ההגרלה. מהי הגרלת הלוטו (המילים lotto ו-lottery נגזרות אף הן מאותו lot) אם לא הטלת גורלות עגולים עם מספרים? ומהי הרולטה?

יש הבדל גדול בין הטלת מטבע שסיכוייה פיפטי פיפטי, ובין הגרלת הלוטו שבה הסיכוי לזכות הוא אחד ל-18 מיליון או משהו כזה. האקראיות היא אותה אקראיות, רק הסיכויים שונים. הקזינו תמיד זוכה. השפה יוצרת בלבול מכוון בין הגורל ההוגן, ובין ההגרלה שבדרך כלל אינה כזאת.

גורל ומזל

אי אפשר לדון בגורל בלי להזכיר את אחותו, מזל. בתנ"ך היא מוזכרת רק פעם אחת, במלכים ב' כג, ולשלילה. המלך יאשיהו עושה סדר במקדש ומוציא ממנו את כל חפצי העבודה הזרה, וכן:

"השבית את הכמרים אשר נתנו מלכי יהודה … ואת המקטרים לבעל, לשמש ולירח ולמזלות, ולכל צבא השמים."

המזלות הם כוכבי הלכת והמקרא אינו מייחס להם משמעות כלשהי, אך אצל חז"ל התמונה משתנה. בתחילה גם אצלם המזלות קשורים לעבודה זרה, מובן שהשתמר בצירוף "עובדי כוכבים ומזלות". למרבית המבוכה, הכינוי הארכאי מופיע עד היום בצירוף "אוכלי חמאת עכו"ם", שנשמע כמו קללה מעליבה במיוחד.

בהמשך, חכמי הגמרא מגיירים את מפות הכוכבים, מייחסים כמובן את חוכמת השמיים לנפלאות האל. בחוסר מודעות מסוים, הם מאמצים את גלגל המזלות האלילי שפיתחו הבבלים. כנראה שבזמנם האסטרולוגיה הבבלית הייתה כה ידועה ונפוצה, עד שנתפסה כעובדה שאין להרהר אחריה. זו הסיבה שהמאזניים, הבתולה וכל השאר מופיעים על רצפות בתי כנסת קדומים.

מזל נאחס

בימינו נטולי האמונה, הגורל והמזל ירדו מגדולתם, והם נתפסים כמשהו שבין אמונה תפלה ובין סעיף הבלת"ם (בלתי מתוכנן) שמופיע בכל תקציב, בדרך כלל תוספת של 10%.

הגורל ומזל נתפסים כמילים נרדפות, אך לא לגמרי. המזל כולו אקראיות, הכרה בחוסר היכולת לתכנן ולהצליח בעולם מורכב, לא תמיד מובן ולעתים אף עוין. לכן מאחלים תמיד "מזל טוב". הגורל נתפס כמשהו שונה וממש לא מקרי. לרוב הוא מוזכר בהקשר שלילי של "גזירת גורל", משהו שנקבע מראש ולמרות כל המאמצים – בסוף ידו על העליונה.

ששבש
הרומאים שיחקו משחק דומה לשש בש, אלא שכדרכם הם היו חייבים לקרוא לו בשם המפוצץ Ludus duodecim scriptorum, משחק 12 הסימנים (כרמינה בוראנה, המאה ה-11)

רצוי לא לסמוך על המזל, אבל זה קשה. הצורך במציאת אחיזה כלשהי בתוך חשיכת האקראיות מוביל אותנו שוב ושוב לחשיבה לא רציונלית, ואולי טוב שכך. אצלי למשל, האמונה שיש לי שליטה על תוצאות הקוביות הובילה אותי להרבה ניצחונות בשש בש. כשזה עבד, הייתי בלתי מנוצח. חבל שזה לא תמיד עבד.

(עוד בענייני פורים ומסכות, למי שטרם קרא: מסכה חה חה)

 

 

 

Midsummer: חלום ליל קיץ

Midsummer: חלום ליל קיץ

הגעתי לשבדיה קצת אחרי הצבא, וגיליתי חג שלא שמעתי עליו: Midsommar – אמצע הקיץ. אחרי חורף ארוך וקפוא שבו בקושי רואים את השמש, מגיעה חגיגת קיץ פרועה של שחרור ופריקת עול. רחובות העיר מתרוקנים וכל השבדים יוצאים לסופשבוע ארוך בטבע.

Midsommar היא חגיגה פגאנית קדומה, שילוב של חג חקלאי עם הילולת פריון בסגנון ט"ו באב. זהו החג הכי אהוב בשבדיה, עם מסורת שלמה של מאכלים ומשקאות, שירים וריקודים ואפילו משחקים (משיכת חבל למשל) – אבל את כל זה לא ידעתי. הייתי חדש בעיר, ואלמלא הייתה לי חברה שבדית, הייתי מסתובב לי ברחובות השוממים ותוהה לאן נעלמו כולם.

זה הסיפור על מה שקרה לי בליל אמצע הקיץ עם אותה חברה, ועם בעלה הקודם, אשתו הראשונה ואשתו השלישית (החברה שלי הייתה מספר שתיים). כדי לספר אותו כמו שצריך דרוש סופר מליגה אחרת, ועדיף אולי תסריטאי. אנסה להעביר את רוח הדברים במגבלות כישרוני הדל וזיכרוני המעורפל (בכל זאת, כמעט 40 שנה!), בתוספת כמה עובדות אסטרונומיות ואחרות.

מהי חגיגת אמצע הקיץ?

הסיבה לכך שהשנה מחולקת לעונות, ושיש הבדלים באורך היום בין הקיץ לחורף, היא שציר הסיבוב של כדור הארץ קצת נטוי למסלולו סביב השמש. לכן יש פחות שעות אור בחורף ויותר בקיץ, ושיאן הוא היום הארוך היותר.

בקו המשווה, היום והלילה שווים כל השנה ואין חורף וקיץ; אצלנו יש הבדל קטן באורך היום; ובארצות הצפון יש הבדל משמעותי בין חורף חשוך ומדכא – וקיץ נפלא, פורח ושטוף אור. לכן אצלם אמצע הקיץ הוא עניין גדול, ואצלנו זה סתם יום חמסין.

2014-05-31-23-43-37-2

אהובתי עם שפתי התות

לחברה שלי קראו גוּנילה. היא הייתה בת 34, קשישה מופלגת בשבילי, אבל יפה להדהים ועם גוף מושלם של מי שמעולם לא ילדה. לשפתיה היה טעם של תות (חשבתי שזה טבעי, תמים פרובינציאלי שכמוני) והיה לנו סקס נהדר. היינו כמעט חודשיים יחד ואמנם ההתלהבות הראשונית החלה להתפוגג, אבל בינתיים עוד היה כיף ובוודאי שלא רציתי לוותר על חווית מִידסוֹמַאר אותנטית בחברתה.

האמת שחוץ מהסקס היה לנו מעט מאד במשותף: חוץ מהבדלי הגיל, האופי והמנטליות, שעליהם האהבה עוד יכולה לגשר, לגונילה היו חיים מאד מאורגנים ויציבים בעוד שאני הייתי בתזזית של חיפושים וחוסר שקט. לא ידעתי אם אישאר בשבדיה (לא נשארתי), ואפילו אירופה הייתה רק אופציה.

yorkshireterriersf3גונילה עבדה במלון וגרה בדירה קטנה ומטופחת בסוֹדֶרמַאלְם, הרובע הדרומי העני שלימים נהיה כמובן הכי אופנתי בעיר. היו לה זוג יורקשייר טריירים מפונפנים, פרנסין ופרנסון, שקינאו בי עד שהיה צריך לנעול אותם מחוץ לחדר השינה.

היא הייתה גרושה, ובעקבות ניתוח גניקולוגי שעברה לא יכלה להרות. בעלה לשעבר היה ארכיטקט ידוע ומבוגר ממנה בהרבה, שגר בדירת פאר בשטוקהולם עם אשתו החדשה. היה לו גם בית בכפר, שאליו הוזמנו כולנו לחגוג את הלילה הקצר ביותר.

היום בו השמש עומדת דום

לאבותינו לא היו לוחות שנה או שעונים מדויקים – אז איך הם ידעו מתי אמצע הקיץ? פשוט מאד: השמש שוקעת כל יום בנקודה קצת יותר דרומית. ביום אמצע הקיץ היא עוצרת את מסעה דרומה ומתחילה לשקוע בכל יום קצת יותר צפונה. בעברית זה נקרא "יום ההיפוך", ובאנגלית Solstice – "השמש עומדת דום".

astron_640

השנה האסטרונומית כוללת שני ימי שוויון, אביבי וסתווי (Equinox) ושני ימי היפוך, חורפי וקיצי (Solstice). בתרבויות רבות ציינו מועדים אלה בחגיגות ופסטיבלים, וגם לאחר שהדתות השונות אימצו אותם ונתנו להם הסבר שונה, עדיין חוגגים אותם בסמוך למועד המקורי – חג המולד וחנוכה בחורף, פסח ופסחא באביב, ראש השנה בסתיו.

האדריכל הזועף

גונילה שאלה מחברים וולוו ישנה ואני נהגתי. היא סיפרה לי שבעבר הייתה לה מכונית ספורט אדומה פתוחה, אבל היא חטפה יום אחד חרדת נהיגה ונטשה אותה באמצע הדרך. מאז היא הסתפקה באופניים לבנים עם סלסלת קש שבה ישבו זוג הכלבלבים עם סרטים וורודים בשיער, מה שהיה די מביך בשבילי כשדיוושנו יחד.

היציאה מהעיר הייתה עמוסה מאד, אם כי זה היה פקק שבדי מנומס בלי צפצופים ובלי עצבים. נחלצנו מהפקק וירדנו מהכביש הראשי לדרכים כפריות מתפתלות ביער. את שביל הכניסה לחווה היה קל לפספס ומצאנו אותו רק בזכות תיבת המכתבים העתיקה. הווחה הייתה רחוקה מהכביש ובדרך עצרנו שוב ושוב כדי לפתוח ולסגור שערי בקר – גונילה הכירה את התרגולת – עד שהגענו לבית עץ רחב ידיים צבוע באדום ולבן.

husvyהאדריכל יצא לקראתנו. הוא היה גבר גדול, בערך בגיל של אבא שלי, ונראה כמו דמות מסרט: רעמת שיער לבן, כרס חבוקה בחולצה משובצת וקול רועם. להשלמת הקלישאה הוא גם עישן מקטרת. הוא העיף בי מבט עוין, לחץ לי את היד בקצרה, חיבק את גונילה, לקח את המזוודה שלה ונכנס איתה לבית כשהם מפטפטים בעליזות.

מאוחר יותר גונילה גילתה לי שזה לא משהו אישי, הוא פשוט בקושי מדבר אנגלית ומתבייש בכך, וזו דרכו להימנע משיחה. בימי נעוריו, כך הסבירה, שבדיה הייתה מדינה נחשלת ורוב בני דורו לא זכו לחינוך מסודר. אני חשבתי שיש אולי סיבה אחרת.

ירח ושמש, לילה ויום, נשים וגברים

ספירת הזמן הראשונה (ואולי הספירה בכלל) הייתה של 29 ימי מחזור הירח. זו הייתה תגלית נשית שהסתייעה בדמיון למחזור הנשי. כך גילו הנשים את המספרים, את החודשים ואת הקשר בין סקס ומה שקורה תשעה חודשים לאחר מכן. לקח הרבה זמן עד שהן החליטו לגלות זאת גם לגברים.

הנשים שלטו בלוח השנה, בסודות הרבייה ובעוד הרבה דברים כמו הכרת הטבע והצמחים, וכך ניהלו את העניינים במשך עידנים רבים. החברה הייתה מטריארכלית וכולם עבדו את האם הגדולה וחיו על פי הירח (כמו בלוח העברי והמוסלמי).

venuswillendorf670

הייתה רק בעיה אחת: מחזור הירח אינו קשור לאורך השנה. עם המצאת החקלאות, קיבלו עונות השנה חשיבות עליונה, ומי שידע לחשב אותן זכה לכוח ולמעמד. בעידן החדש, עידן השמש, שלטו הגברים. המעבר מזמן הירח לזמן השמש סימן את סוף ההגמוניה הנשית. זה היה המהפך הגדול מכולם.

האם הגדולה

שאר האורחים כבר הגיעו והתפזרו ברחבי האחוזה. היחידה שפגשתי הייתה אשתו הראשונה ואם ילדיו של האדריכל, אישה גדולה ורחבת אגן ארוז בסינר כחול-לבן, עם שיער כסף ארוך ואסוף לצמה. היא חיבקה אותי בחום והזמינה אותי למטבח שבו עמדו ריחות אפייה נפלאים. המטבח היה כמו בציור ישן, עם שולחן עץ מסיבי, כיסאות גבוהים, תנור ברזל שחור וכבד, וילונות תכלת וצרורות פרחים תלויים לייבוש.

היא דווקא דיברה אנגלית טובה (שלמדה מיוזמתה בגיל מבוגר) והשרתה אווירה נינוחה ורגועה. היא גרה סמוך לכאן, ורמזה שהאדריכל אוהב לשמור את נשותיו קרוב אליו, כמו שולטן טורקי בהרמון. היו להם שני ילדים, בן גדול, כלכלן או משהו באו"ם שלא הגיע הפעם, ובת בגילי שהתחתנה לא מזמן. גם אשתו החדשה של האדריכל, היא הוסיפה בחיוך, הייתה בגילי.

ככל שסוף השבוע התקדם  גיליתי שהיא אכן הייתה האם הגדולה. היא הקרינה חום ושלווה על בני החבורה שכולם, כולל בעל הבית, וכולל אותי, היו די לחוצים. האמת שגם גונילה הייתה טיפוס נוירוטי, וזה בנוסף לפוביות שלה. מצד שני, לא בטוח שמישהי נורמלית הייתה מתאהבת בי עם כל התיקים שסחבתי (ואני עדיין סוחב).

סליחה, מתי אמצע הקיץ?

21 ביוני נקרא אמנם Midsummer, אמצע הקיץ, אך בארצות המערב נחשב דווקא ליום הראשון של הקיץ (יום השוויון האביבי, 23 במרץ, מציין את תחילת האביב). כמובן שזו הגדרה מופרכת – ביוני הקיץ כבר בעיצומו.

על פי השנה המטאורולוגית, הקיץ מתחיל ב-1 ביוני; הקלטים הקדומים ציינו את ראשית הקיץ ב-1 במאי, תאריך רב חשיבות עד היום; באיסלנד, היום הראשון של הקיץ הוא חג לאומי שחל ביום חמישי שאחרי 18 באפריל, לעתים בסופת שלג; ובשבדיה, התאריך אינו קבוע אלא תלוי ברצף של שבעה ימים מעל טמפרטורה מסוימת.

לפי מסורת יפאנית, היום הראשון של הקיץ חל ביום הקצר ביותר של השנה, באמצע החורף, שאחריו הימים מתחילים להתארך. כך נובט זרע האור בשעה החשוכה ביותר.

הבת המרובעת

גונילה הייתה עדיין שקועה בשיחה ערה עם האדריכל, והאמא הציעה שאלך להתרענן באגם: "יש לנו שני אגמים בשטח החווה, ועוד אחד בתוך היער. היום הם הלכו לאגם הימני". לקחתי בגד ים ומגבת וצעדתי לפי ההוראות. השביל נפתח לאגם יפהפה מוקף סלעים ועצים, קיטשי כמו ציורי השמן שהיו מוכרים פעם בתחנה המרכזית.

על הסלעים השתזפו הבת ובעלה הטרי. היא הייתה חשופת חזה, מה שבשבדיה נחשב רגיל לגמרי, אבל הבת הייתה כל כך סתמית עד שגם פטמותיה החיוורות לא נראו מיניות בכלל. עם או בלי בגדים, היה בה משהו מרובע (עוד אומרים מרובע? או שצריך לומר חנון? או גיק? טוב, אז עוד אמרו מרובע).

maxresdefault (3)זה היה מוזר. היינו בני אותו גיל אבל לא יכולנו להיות שונים יותר. אני הגעתי באוברול ג'ינס דהוי, תלתלים מבולגנים (אח, הנוסטלגיה…) ומשקפי ג'ון לנון עגולים (כך קראו להם אז); ואצלה הכל – הבגדים, התסרוקת, המשקפיים – שידר קונפורמיזם פקידותי. בתור פסיכולוג בגרוש, הייתי אומר שהיא רצתה להתרחק ככל האפשר מהאבא האקסצנטרי שלה.

אם אותה אני זוכר בקושי (בעיקר את הפטמות), בעלה נמחק לגמרי. אני תמיד חושב על האדריכל ועליי כשני הזכרים היחידים בהרמון, וצריך להזכיר לעצמי שהיה שם עוד גבר. לא זכור לי ששמעתי אותו מדבר, אבל את הבת דווקא שמעו היטב. היו לה כמה מריבות עם אבא שלה שהגיעו לטונים גבוהים. אתי ועם גונילה היא כמעט לא דיברה, ורק הסתודדה ארוכות עם אימה, שקיבלה הכל באהבה ובהקשבה תוך שהיא ממשיכה לבשל ולפטם את כולנו.

בינתיים ישבתי על הסלע החמים, שוקל אם לצלול למים שהיו ממש קרים, וכנראה שהתנמנמתי. קול נשי עורר אותי, שואל משהו. פקחתי את עיני וממש מול הפרצוף שלי, ממש קרוב, ראיתי פלומה זהובה של שיער ערווה. הרמתי את מבטי, קולט בדרך זוג שדיים מושלמים, וצללתי לעיניים הכי כחולות שראיתי בחיים. זו הייתה אשתו הצעירה של האדריכל, שחזרה בשחייה מהצד השני של האגם.

סטונהנג' ופרדוקס הגודל

לא ידוע מה הייתה מטרתו של מעגל האבנים המסתורי של סטונהנג' וכיצד הוא הוקם, אך ברור שהייתה לו משמעות אסטרונומית – ביום אמצע הקיץ השמש זורחת מאחורי אבן הניצבת מחוץ למעגל (Heel Stone).

stonehenge-circle-pink-skyסטונהנג' הוקמה בכמה שלבים, בין 3100 ו-1600 לפנה"ס. האתר המקורי כלל רק סוללת עפר צנועה שהקיפה מתחם עגול ובתוכו 56 בורות בקוטר מטר, המכונים "בורות אוברי" על שם החוקר שגילה אותם. מאוחר יותר הוקם מעגל האבנים החיצוני שגובהו שני מטרים, אחריו המעגל הפנימי בגובה ארבעה מטרים, ולבסוף מעגל אבני הענק שגובהן שבעה מטרים.

מפתיע לגלות שלמעגלי האבן הענקיים אין כל משמעות אסטרונומית. הם אינם מיושרים לשום ציר קוסמי (כמו הפירמידות, למשל) ואפילו אינם יוצרים מעגל מדויק. החלק המדויק היחיד באתר הם אותם 56 בורות עגולים, המסודרים במרחקים שווים ובמעגל מושלם.

3האסטרונום פרד הויל העלה תיאוריה לפיה המעגל היה שעון קוסמי ענק, ששימש לחיזוי ליקויי שמש וירח באמצעות העברת אבני סימון מבור לבור על פי שיטה מסובכת (כל יום מזיזים שני חורים בכיוון השעון, פעם בשבועיים שלושה נגד השעון וכד').

לפי הויל, השיטה הועברה בעל פה מדור לדור אך אבדה מתישהו עקב מגיפה או מלחמה, והחיזוי איבד בהדרגה מדיוקו. כדי לפצות על כך, הוקמו מבנים גדולים יותר ויותר, אך ללא הועיל – עם הידע הנכון, גם הבורות הצנועים הספיקו; בלעדיו, גם אבן במשקל 40 טון לא תעזור…

האישה הצעירה

האישה השלישית, מיי בריט, הייתה היחידה בבית שהתעניינה בי. אמנם גם האם הגדולה דאגה שאוכל ושארגיש בנוח, אבל כמעט לא שאלה אותי  על חיי. מיי בריט רצתה לדעת הכל – איך פגשתי את גונילה? מה תוכניותיי? מה דעתי על שבדיה? ועל השבדים? והשבדיות?

היא שוחחה אתי בעירום מלא (שלה, לא שלי למזלי). גם זה לא היה דבר חריג בשבדיה – יצא לי לבקר אצל זרים גמורים שהזמינו אותי להצטרף לסאונה עם כל המשפחה, אפילו בלי מגבת סמלית על מבושיהם – אבל הרגשתי שהיא מודעת היטב למבוכתי כמי שבא מתרבות שמרנית יותר.

tess2
לא צריך תירוץ להראות את נסטסיה קינסקי היפה, אבל גם היא קשורה איכשהו: בסרטו של פולנסקי "טס" היא מבלה את ליל החופש האחרון שלה בסטונהנג'. הסצנה לא צולמה באתר ההיסטורי: בגלל צו ההסגרה שעמד נגדו, פולנסקי נאלץ לצלם בצרפת ובנה שם סטונהנג' חדשה מקלקר.

הערב הגיע ואתו ארוחת החג. לא אלאה אתכם בכל המאכלים והשירים והטקסים של הערב, אני לא כל כך זוכר וביוטיוב יש סרטים על זה. שתינו וודקה רוסית מוברחת – החוף היה קרוב וספינת דיג רוסית דאגה לאספקה סדירה – ושיקוי גרגרי יער סמיך ומבחיל שאיכרה מהכפר הסמוך ייצרה בעצמה והביאה לנו (הביקור היחיד בכל החג), שגרם לכולנו להקיא במהלך הערב. ההקאה נתפסה כחלק מהבילוי, וכולם דאגו רק שיהיה כלי קיבול – אגרטל, עציץ, קרטון חלב ריק – בהישג יד.

Midsummer Night's Dream: מסתבר שגם שייקספיר היה קופירייטר

מכיוון שבעברית אין שם לחג הצפוני הזה, נקראת אצלנו הקומדיה הידועה של שייקספיר פשוט "חלום ליל קיץ", כאילו מדובר בסתם לילה חם – אך כנראה שהמתרגמים צדקו! 

במחזה מופיעות כל מיני מסורות הקשורות לחגי טבע ואביב, ביניהן חגיגות מאי (שכידוע אינן חלות ביוני…), אך בשום מקום לא מצוין שהוא מתרחש בליל אמצע הקיץ. נראה כי השם נבחר מסיבה שיווקית. מִידסַאמֶר היה ידוע כחג של הוללות וזימה, ושייקספיר (או הסוכן שלו) חיפש מן הסתם שם שימשוך קהל יותר מאשר, נניח,  "תזאוס והיפוליטה".

אין קשר לעלילה? אז אין. למפיצי הסרטים בישראל זה אף פעם לא הפריע.

poster20-20a20midsummer20nights20dream201935_03

למרות שהאדריכל הקפיד שכולנו נשתה ונשיר ונרקוד, ואשתו הראשונה דאגה שנאכל בשפע (דגים כבושים – איכס! – וסלט תפוחי אדמה מעולה), היה באוויר מתח לא נעים. האדריכל עדיין זעף אליי, גם כשניסה למשוך אותי למעגל הרוקדים, ומדי פעם פרץ עוד ויכוח מר עם הבת. הוא המשיך להחזיק בגונילה, ואני מצאתי את עצמי רוב הזמן עם מיי בריט, מרגיש לא בנוח.

חוט של דיכאון, שהחל לצמוח במשך היום, הלך והתעבה. עבורם זה היה עוד מפגש משפחתי, כמו מדי שנה, אבל נוכחותו של האורח הזר הפרה אולי איזה איזון שביר. מיי בריט נצמדה אליי, גורמת לי להרגיש אשמה כלפי גונילה ופחד מהאדריכל, שלטש בנו מבטים זועמים, מתעלם מכך שבעצם הוא זה שהשתלט על בת זוגי. אצלו זה פשוט היה טבעי, הוא השתלט על הכל.

ואז, אחרי סבב הקאות או שניים, הוא קרא לי. זו הייתה הפעם היחידה שהוא פנה אליי, שיכור גמור אך עדיין עומד על רגליו. הוא הוציא מהארון רובה ציד מבריק ומוכן לפעולה, והזמין אותי בבליל של אנגלית ושבדית מטושטשות מאלכוהול, לצאת אתו ולירות במשהו, ככל שהבנתי בתור "חייל בצבא הישראלי".

לי זה נשמע יותר כמו איום מאשר הצעה ספורטיבית. יתר על כן, עם כל עברי הקרבי בחיים לא יריתי ברובה כזה. מאד הוקל לי כאשר אם הבית הצליחה בסבלנות אין קץ לחלץ מידיו את הנשק בתואנה שעונת הציד טרם החלה.

האורח הזר

כבר היה די מאוחר אך מבעד לחלונות הגדולים זרח עדיין אור רך של בין ערביים נצחיים. מתישהו יצאנו החוצה והאדריכל הדליק מדורה ענקית שהוכנה מראש. בשלב זה הייתי די שיכור ופסיבי ומדוכא, ונגררתי אחרי החבורה, בלי להבין ובלי לשאול. היינו מוקפים בתפאורה רומנטית מושלמת של שקיעת שמש מוזהבת ואינסופית, ודווקא על רקע כל היופי הגדול הזה הרגשתי שיש משהו רקוב במשפחה הזאת. אפילו החיוך השקט של האמא הגדולה נראה לי מזויף.

אין לי מושג מתי או איפה צנחתי. התעוררתי לבדי בצריף שבו שיכנו אותנו, למרבית הפליאה בלי הנגאובר (גונילה הבטיחה לי שלשיקוי הפיראטי אין תופעות לוואי), אבל מטושטש ומיובש ורצוץ. זחלתי למטבח ואחרי כמה ספלי קפה שבדי חזק ולחם טרי מהתנור עם חמאה כפרית צהובה וריבה ביתית סגולה, אוכמניות או משהו דומה, דידיתי לאגם (השמאלי) ושחיתי ארוכות עד שהראש הצטלל.

הייתי שקוע בשחייה ולא הבחנתי שלצדי שוחה פתאום גוף עירום. מיי בריט שחתה יותר מהר ממני, ולמרות שניסיתי להשיג אותה הגיעה לחוף לפניי. מתנשם בכבדות, טיפסתי לסלע וניסיתי איכשהו לנהל שיחה בלי שהמבט יברח למקומות אסורים. האוויר היה צלול ומבושם, אני ממש יכול להיזכר בטעם שלו, כמו יין לבן צונן.

היום היא דיברה על עצמה. היא הכירה את האדריכל (אני יודע, גם לי נראה מוזר שאין לו שם אבל באמת שכחתי – – – פֶּר אוּלָף? קארל יוהן?) כסטודנטית, והייתה כעת אסיסטנטית שמתעדת ומסדרת את ארכיון העבודות שלו. היו לה חששות, שהיא העזה לחשוף בפניי בתור אורח זר שמחר ייעלם מחייה – הוא די מבוגר, שתיין כרוני, נוטה להתפרצויות זעם, ונוסף לכל הוא רצה ילדים. היא ממש לא הייתה בטוחה בקשר לזה. גם לי נראה שאולי היא עשתה עסקה לא מוצלחת – במקרה הטוב היא תגמור כאלמנה; במקרה הגרוע תוחלף במודל צעיר יותר – אבל שתקתי.

72990_1680_945

מהמעט ששמעתי מגונילה (ברגעים הספורים שבהם בילינו ביחידות מאז שהגענו), הבנתי שגם לאדריכל היו כל מיני קשיים עם אשתו הצעירה והמרדנית. גונילה אמרה שהוא אמנם חרא של בנאדם, אבל הוא צריך אוזן קשבת ושמורה לו אצלה פינה חמה בלב. הבנתי אותה, בכל זאת הם היו נשואים עשר שנים והבנתי שזה היה סיפור אהבה סוער. חשבתי גם שאולי בזכותי הוא פתאום חשק בה שוב, או לפחות קלט מה הוא הפסיד.

גם אחרי שחזרנו לבית, מיי בריט ניצלה כל הזדמנות להתחכך בי. היא הביאה לי משקאות, עוגת תותים ושמנת, אפילו ג'וינט, דבר מאד יקר המציאות ויקר בכלל בשבדיה. לא ידעתי מה היא רוצה ממני, ומה שזה לא היה, זה לא בא בחשבון. אולי הפריעה לה ההתרועעות המוגזמת של האדריכל עם האשה שקדמה לה, ואולי היה זה פער הדורות שדחף אותה לעברי. היינו שני צעירים (בלי לספור את הצנונית והצנון שהיו זקנים יותר מכולם) בעולם של מבוגרים: אחד מריר ושתיין שיודע הכל; אחת אימא גדולה שמכילה הכל; ואחת עם ציפיות נמוכות מאד מהחיים, שמבזבזת את אהבתה על זוג כלבים מטופשים. מולם היינו שנינו בראשית החיים, ולנו לפחות הייתה תקווה.

עד סוף הקיץ אדע את התשובה

maxresdefault1
יש הרבה ביצועים לשיר המקסים הזה של אהוד מנור ומישה סגל. בעיני, זה של חוה'לה הכי יפה.

לא במקרה חיבר אהוד מנור בין קיץ לסוף. גם שיר עצוב אחר מדבר על "הקיץ האחרון שלי אתכם". הקץ נמצא בתוך הקיץ.

האותיות קצ- מופיעות בהרבה שורשים שמובנם חיתוך או סוף: קצץ, קצע, קצה, קצב, קצר, קוץ, קצה ויקיצה (קץ השינה), ושורשים קרובים כמו קטע, קטל, קטם ואפילו קטן.

כך מדגישה גם השפה את ההבדל בין summer האירופי הרך שכולו אהבה ושמחה, ו"קיץ" הישראלי – קשה, סופני, קטלני, חי על הקצה.

גם אמצע הקיץ נגמר בסוף

לקראת הערב הרגשתי שגם גונילה מתחילה לכעוס עליי. לא ידעתי מה לעשות ויצאתי להתבודד מול האגם (הימני). התיישבתי על מזח עץ קטן ועישנתי את הג'וינט – מיי בריט וגונילה לא עישנו, והאדריכל היה ממש נגד (גונילה הזהירה אותי). זה היה חומר אפגני חזק שלא היכרתי. רוח קלה ליטפה אדוות קטיפה על פני האגם, במרחק שטה סירה צהובה והיה קסם באוויר. בחיים לא הייתי במקום יפה כל כך. ואולי זו הייתה הג'וינט.

centaurea_cyanoides_10

פתאום מיי בריט התיישבה מולי, מבטה שואב אותי אל כחול הדגנית של עיניה. אחרי זמן מה קמנו שנינו, בלי מילים, ומצאנו את עצמנו מחובקים כמו שני אחים אובדים. אף אחד משנינו לא העז לזוז או לעשות איזו תנועה שתביא את שפתינו לקירבה מסוכנת ותעלה אותנו על דרך שממנה אין חזרה.

היינו מן הסתם עומדים כך עד היום, נצמדים זה לזו בניסיון נואש להתמזג לגוף אחד, אלא שפתאום נשמע קול שכשוך קרוב, הסירה הצהובה עגנה לידינו וממנה ירדו גונילה והאדריכל.

גונילה ניגשה אליי והעיפה לי סטירה איומה, והלכה במהירות, כמעט בריצה, לכיוון הבית. האדריכל זרק בי מבט רצחני ושעט אחריה. גם מיי בריט נעלמה ונשארתי לבדי, פיכח עד כאב. מיהרתי לצריף שלנו ומצאתי את גונילה הנסערת משליכה דברים למזוודה שלה ורוצה לעזוב באותו רגע, אתי או בלעדיי. לא יכולתי לחשוב על להישאר שם, וגם לא על נסיעה משותפת של שעתיים עם אישה כועסת. הסברתי, התנצלתי, התחננתי. לשווא. נותר לנסות רק דבר אחד.

נישקתי אותה.

היא סובבה את ראשה והתנגדה אבל לא ויתרתי. ידעתי שבסוף היא תימס, וכך היה. בפעם הראשונה מאז שהגענו לחווה היינו יחד, שנינו, לבדנו. לקחתי אותה בכוח, כמעט באלימות, חושב על מיי בריט והשדיים המושלמים שלה וכועס על האדריכל השמן שמזיין אותה במקומי ושזיין פעם גם את האישה שמתחתיי ורציתי שהיא תצעק ושהוא ישמע אותה בבית הראשי שהיה די רחוק וכעסתי על עצמי ועל הסופשבוע המטורף הזה במקום הכי יפה בעולם שבמקום שמחה היה מלא בכעסים ופחדים – – – והתפוצצנו יחד כמו שאף פעם לא.

נשארנו בצריף כל הערב. האימא באה להזמין אותנו לארוחה וגונילה אמרה לה שהיא לא מרגישה טוב, ומאוחר יותר היא הביאה לנו צלחות מלאות כל טוב ומשקה צמחים מיוחד שהיא רקחה בשבילה. גונילה באמת לא הרגישה טוב, היה לה כאב חד במקום של הניתוח, זה שבגללו אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס להיריון, והרגשתי די אשם בזה כי באמת הייתי יותר מדי פראי. הצעתי שניסע לבית חולים, רעיון שגונילה דחתה על הסף כי ידוע שבמידסומאר חדרי המיון מתמלאים שיכורים שעשו תאונות או נכוו מאש המדורה או טבעו או מה לא.

לאט לאט הכאב נרגע, היא הלכה לבית להיפרד מכולם (עדיף שתישאר כאן, היא אמרה), ואחר כך נרדמנו קצת. לפנות בוקר, כשכולם עוד ישנו, יצאנו לדרך. עברנו שוב את הריטואל של עצירה, פתיחת השער, נסיעה וסגירה, שלוש פעמים, והגענו לשטוקהולם די מהר.

זמן קצר אחר כך עזבתי את העיר. הכסף התחיל לאזול ושמעתי שבגוטלנד שבדרום שבדיה יש עבודה בקטיף תותים. גונילה ליוותה אותי למעבורת וממש לפני שנפרדנו אמרה לי שמשהו מאד מוזר קרה לה, המחזור שלה מאחר. לא כל כך ידעתי מה להגיד.

flowerfield_143757אחרי חודש חזרתי לביקור קצר בשטוקהולם. ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים אבל לא תפסתי אותה בעבודה וגם לא בבית. בביקור הבא דיברתי איתה, אבל היא הייתה עסוקה ולא יכלה להיפגש. ומה עם המחזור? אה, שום דבר. הכל בסדר.

נשארתי עוד כמה חודשים בשבדיה, מחליף עבודות ומקומות, עד שהחורף המתקרב הניס אותי לאקלים נוח יותר. הגעתי עוד כמה פעמים לשטוקהולם וניסיתי ליצור קשר, ובכל פעם איכשהו לא הצלחתי לפגוש איתה, וזה בעצם סוף הסיפור.

אין לי שום הוכחה, אבל המחשבה שהשארתי ילד ברחמה של גונילה לא עוזבת אותי. אם היא אכן נכנסה להיריון, היא לא הייתה מוותרת עליו בקלות. אותי היא לא הייתה צריכה, מערכת הרווחה של שבדיה הייתה הטובה בעולם והיא קראה אותי מספיק כדי לדעת שאין לה מה לסמוך עליי, לא כאבא ולא כבעל.

אז אולי יש לי ילד בשבדיה. או ילדה, אבל תמיד חשבתי שזה ילד. ילד כמעט בן ארבעים. אני חושב לפעמים איך הוא פתאום דופק לי בדלת – אבל גונילה לא ידעה עליי מספיק פרטים שיאפשרו לאתר אותי, וגם זה –

רק אם הוא בכלל נולד בסוף – 

ורק אם הוא בכלל ירצה לחפש את אבא שלו –

ורק אם אמא שלו סיפרה לו אי פעם עליי ועל חלום ליל הקיץ שלנו  –  –  –

שבועות: סינדרלה המואביה

שבועות: סינדרלה המואביה

24 ספרים יש בתנ"ך, מתוכם שניים בלבד נקראים על שם נשים, רות ואסתר, ומשניהם ראוי רק אחד להיקרא יצירה פמיניסטית.

רות ואסתר: הדמיון והשוני

לא במקרה מכונסות שתי היצירות יחד בקובץ המכונה "חמש מגילות", שכן הן חולקות כמה קווי דמיון: כמקובל בעולם האגדות, שתי הגיבורות הן צעירות, יפות תואר ועניות. על פי חוקי הז'אנר, הן גם נטולות משפחה. אצל אסתר מצוין במפורש כי "אין לה אב ואם", ואצל רות מוזכר בחטף "בית אמה" אך חזרה אליו אינה אופציה.

עוד מרכיב משותף הוא היעדרו של אלוהים. במגילת אסתר הוא אינו מוזכר כלל, ובמגילת רות אין לו תפקיד בעלילה ושמו מוזכר רק במסגרת ביטויי לשון סטנדרטיים כמו "יעשה ה' עמכם חסד", או "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל". אלוהים זוכה להתייחסות רצינית רק פעם אחת, בהבטחתה של רות לנעמי: "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי".

שתי הגיבורות הצעירות אינן בקיאות בהוויות העולם, ומובלות בידי דמות מבוגרת ומנוסה – וכאן מתגלה הההבדל הגדול ביניהן. את אסתר מפעיל מרדכי, ואת רות – נעמי. מרדכי מסתייע באסתר להצלת עמו, בעוד שנעמי רוצה רק להבטיח לכלתה אוכל וקורת גג.

מגילת אסתר היא סיפור שגרתי על מאבק כוח גברי שבו לאישה נועד תפקיד פאסיבי, בעוד שמגילת רות היא סיפור נשי פמיניסטי, עם הפתעה גדולה בסופו.

היום כבר ברור שהתנ"ך הוא אסופה של אגדות, משלים, מצוות והיסטוריות, שנכתבו בזמנים שונים ובידי אנשים שונים. למרות מעמדן הנמוך של נשים בימי המקרא, לא מן הנמנע שכמה מאותם חומרים נכתבו בידי אישה. אם כן, מגילת  רות היא מועמדת מובילה לתואר. במגילה מפוזרים רמזים רבים לכך שהיא נכתבה בידי אישה. עם א'גנדה.

שלושה גברים מתים

הזווית הנשית נקבעת כבר בפרק א', שבו מופיעים שלושה גברים שיוצאים מהסיפור בדקות הראשונות, בלי שאמרו אף מילה. בפסוק ג' מת אלימלך, ובפסוק ה' מתים גם בניו מחלון וכיליון. שניהם לא העמידו צאצאים במהלך עשר שנות נישואיהם (רות אינה עקרה, כפי שמסתבר בהמשך) ושמותיהם משדרים חולשה ומוות.

בסוף הפרק מגיעות רות ונעמי לבית לחם, וגם שם הן פוגשות נשים בלבד. בפרק ב' יצטרפו בועז ונעריו לסיפור, אך נעמי תמשיך להוביל את העלילה ולקבוע את מהלכיה. למעשה, היא הדמות הדומיננטית בסיפור, ורות רק עושה כדבריה.

כמו באגדת סינדרלה, שיאו של הסיפור מגיע בחצות הלילה. אך בעוד שסינדרלה בורחת מהנסיך ולאחר מכן יושבת בבית ומחכה לו, רות המואביה מעירה את הנסיך שלה בחצי הלילה, וממש לא בורחת.

את מהלכי הסיפור תיארנו בהרחבה בפוסט "מגילת רות – הסיפור האמיתי". כאן נדלג עליהם ונעבור ישר לפרק האחרון.

קרשצ'נדו בשלושה שלבים

השיא מגיע כאמור בפרק האחרון. עד אז, העלילה מתרחשת במסגרת הדוקה של זמן ומרחב. למעט האקספוזיציה, הסיפור קורה במהלך יממה וקצת, ובתחום גיאוגרפי צר שבין השדה, הגורן ושער העיר. חוץ מאזכור קצר בפתיחה, "ויהי בימי שפוט השופטים", העלילה נטולת כל הקשר לאומי והיסטורי.

שלב א': רחל ולאה

היציאה מהאישי אל הלאומי, מסיפור אהבה אינטימי לפרק בתולדות בית ישראל, מגיעה אחרי שבועז פותר את התסבוכת המשפטית ולוקח את רות לאישה:

"וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל"

הברכה זורקת אותנו אלפי קילומטרים מבית לחם, לארץ ארם הרחוקה, ותשעה דורות אחורה, אך אזכורן של רחל ולאה כמופת של הצלחה מעורר תחושת אי נוחות מסיבות נוספות. המקרא מזכיר בדרך כלל את אברהם, יצחק ויעקב – ולא את נשותיהם. ואם כבר, למה דווקא את רחל ולאה, שצרובות בזיכרון הקולקטיבי כצמד אויבות ושונאות?

ובכן, עבדו עלינו. השנאה בין רחל ולאה היא פיקציה מגמתית ללא בסיס בטקסט. שתי האחיות נפלו קורבן למעשי הנכלים של אביהן לבן הרמאי, ולאה לא יזמה את ההחלפה הלילית אלא רק שיתפה פעולה, אולי בלית ברירה. לאה אכן שנואה – אך לא על אחותה אלא על יעקב. גם כאשר רחל העקרה מקנאה בלאה, היא באה בטענות ליעקב, ורק אליו.

dante-s-vision-of-rachel-and-leah-1855
Dante's Vision of Rachel and Leah, Dante Gabriel Rossetti, 1855 – שלא כמו בסיפור המקראי, רוזֶטִי מחבב יותר את לאה (מימין, בשיער אדמוני פזור כמו רוב דמויותיו) שנראית חיונית ופעילה, לעומת רחל (בסגול) שנראית קודרת וחולנית

התורה מספרת רק על פעם אחת שבה רחל ולאה ממש מדברות זו עם זו, והתמונה המתקבלת מורכבת ונוגעת ללב. ראובן מוצא בשדה דודאים ומביאם ללאה אמו (בראשית ל'). הדודאים הם סגולה לתשוקה ולפריון, ורחל מבקשת אותם מלאה. כל אחת מהן זקוקה לדודאים למטרה אחרת: לאה רוצה שיעקב יחשוק בה, רחל רוצה להתעבר.

למרות שבעייתה של רחל קשה וכואבת יותר, היא מוותרת לאחותה הפגועה ובגדלות נפש מרשה לה לבלות את הלילה עם יעקב. לאה, שלפני אותו לילה גורלי "עמדה מלדת", יולדת בהמשך עוד שני בנים ובת. רחל תיאלץ לחכות עוד מספר שנים עד שתלד בן ראשון, את יוסף.

בליל הדודאים, לאה היא זו שיוזמת את הסקס, ויעקב שותק וממלא את תפקידו. גם בלילה על הגורן, רות היא היוזמת ובועז נסחף אחריה. שני הסיפורים קורים בעת הקציר, זמן של פריון והוללות, ובשניהם האישה מובילה את העלילה.

אזכורן של רחל ולאה כמי ש"בנו את בית ישראל" הוא מופע בודד וחריג בתנ"ך, ונראה שלמישהו/י היה חשוב להשיב את כבודן האבוד של שתי האמהות. 

שלב ב': תמר ויהודה

השלב הבא בקרשצ'נדו קרוב יותר: רק שבעה דורות אחורה, ובמרחק יום הליכה מבית לחם. אם רחל ולאה אינן דוגמה קלאסית לברכה תנ"כית, הפסוק הבא חריג עוד יותר:

"וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה"

להבנת גודל השערוריה, נדרשת תזכורת קצרה: תמר הייתה כלתו של יהודה, אשת בנו עֵר. ער נפטר ועל פי מנהג הייבום היא מתחתנת עם אחיו אונן, שמסרב לשכב אתה ועל כן ה' ממית אותו (הדימיון לשני האחים המתים מחלון וכיליון בוודאי אינו מקרי). ליהודה יש בן נוסף, אך הוא חושש לחייו ואינו מוכן להשיא אותו לתמר, וכך דן אותה לחיי אלמנות, ללא בנים וללא מעמד. אבל תמר לא פראיירית. היא מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה.

1-5-tamar_and_judah_horace_vernet
Judah and Tamar, Emile Vernet, 1840 – כנוצרי, וֶרנֶה אינו יכול שלא לצייר את יהודה כרשע מרושע. זה לא קשור לדמות, זה השם…

בחלוף שלושה חודשים, "וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף." המוקד כבר מוכן, תמר מובלת אליו והאספסוף מנופף בלפידים – אך ברגע האחרון, כמו בדרמת בית משפט אמריקנית, שולפת תמר כמה חפצים אישיים של יהודה, שאותם ביקשה כערבון – "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי".

יהודה אינו שוכב יותר עם תמר, ובבוא העת היא יולדת את התאומים פרץ וזרח. על רקע בכי התינוקות עולות כותרות הסיום, אך הסיפור לא תם. הסוף האמיתי מגיע בפרק האחרון במגילת רות.

השאלה המתבקשת היא – באמת? זה מה שבוחרים אנשי בית לחם לאחל לזוג הצעיר? מוות כפול, זנות, כמעט הוצאה להורג בשריפה, וגידול ילדים ללא אבא (שהוא גם סבא)?

כפי שהשיבה לרחל ולאה את כבודן, המחברת של מגילת רות רוצה לטהר ולהאדיר את שמה של תמר, עוד קורבן של גברים נצלנים, תחמנים וחרמנים, ושל חוקים שכתבו גברים למען גברים.

רחל, לאה ותמר אינן אשמות במצבן. כל שנותר להן לעשות הוא להפיק את המקסימום מקלפי הפתיחה הגרועים שחולקו להן. בדיוק כמו שעשתה רות המואביה.

שלב ג': על מה כל הסיפור?

אחרי שלב הברכות מגיעה החתונה, ואחרי כמה חודשים הלידה. לבן קוראים עובד וכאן נגמרת בעצם המגילה – אבל לא! עכשיו מגיע הטוויסט בעלילה, שיא הקרשצ'נדו.

המקרא מייחס חשיבות גדולה למוצאו של אדם, ומביא תמיד את תולדותיו בפתיחת הפרק שעוסק בו. אפילו הברית החדשה מפרטת את אילן היוחסין (המומצא) שמחבר את יוסף ישירות לדוד המלך, תוך התעלמות מבעיה אחת קטנה – יוסף אינו אביו של ישו…

מגילת רות היא דוגמה יחידה למיקום אילן היוחסין בסוף הסיפור. פסוקיה האחרונים של המגילה חושפים מידע משמעותי שלא ברור כיצד הועלם מאיתנו עד כה:

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז…"

סורפרייז! לאורך כל המגילה הוסתר מאיתנו מוצאם המכובד של אלימלך ובועז. עד עכשיו חשבנו שאלימלך הוא סתם "איש מבית לחם", ובועז "איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך". המספרת משמיטה את המידע החשוב הזה כדי שלא יפריע לסיפור האנושי האינטימי, ולא יגנוב את הפוקוס מרות ונעמי חסרות הייחוס – אבל זה לא הכל:

"…וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד" (!!!)

הסיפור נצבע פתאום בצבעים חדשים. חשבתם שקראתם סיפור רומנטי על זוג אוהבים בגורן? טעיתם! זהו סיפור מכונן בתולדות עם ישראל. בועז הוא חוליה בשרשרת הדורות שמחברת אותו לאברהם, יצחק, יעקב, יהודה ופרץ, ונמשכת ממנו הלאה לדוד המלך. שושלת גברית כמובן, שבה הנשים הן בדרך כלל רק פונדקאיות חסרות שם. פסוקי הסיום אינם נראים כחלק מהסיפור המקורי, ואולי הם תוספת מאוחרת.

מגילת רות, שאוליי נכתבה בידי אישה, מכירה שושלת אחרת לגמרי, שושלת של נשים – מבוזות, שנואות, מדוכאות, כמעט מועלות על המוקד. מה שמציל אותן היא אחווה נשית, פעם בין אחיות ופעם בין כלה לחמותה, והחוכמה להבין את חוקיו המעוותים של העולם הגברי – ולנצל אותם לטובתן.

סינדרלה המואביה אינה עוד קורבן פסיבי המחכה לנסיך שאולי יבוא. היא באה אליו בעצמה, עושה בו כרצונה, ודואגת שיחשוב שהוא זה שמנהל את העניינים.

hqdefault
רות מודרנית: קוראים לה רותי פוסטר והיא שרה כאן שיר של מאיה אנג'לוּ, אישה פנומנלית:

עכשיו אתן מבינות
בדיוק מדוע אני לא מרכינה את ראשי.
איני צועקת או מקפצת
ולא צריכה להרים את קולי.
כשאתן רואות אותי חולפת,
אתן צריכות להיות גאות.
אני אומרת,
זה בנקישות עקבי,
בתלתול בשערי,
בכף ידי,
בצורך באהבתי.
כי אני אשה
באופן פנומנלי.
אשה פנומנלית,
זו אני.

 

(צילום תמונה ראשית: דורית לומברוזו, lombrosophoto.com, דוגמנית: ננה רון-אליאס)

יום ירושלים: ונוס של ירושלים

יום ירושלים: ונוס של ירושלים

בשנת 1995 חגגה כנסת ישראל יום הולדת 3000 לירושלים. מילא הרעיון המופרך כאילו ניתן לקבוע תאריך מדויק לאירוע מיתולוגי; הקביעה כי ההיסטוריה של העיר החלה עם כיבושה בידי דוד, הדיפה ניחוח קולוניאלי. כאשר דוד נכנס בשעריה, ירושלים הייתה כבר עיר עתיקה וקדושה בת אלף שנים לפחות.

סיפור שמתחיל בקללה מצרית

כמו מרבית ערי העולם, ירושלים הוקמה ליד מקור מים – מעיין הגיחון שנחשב קדוש מאז ימי קדם, ועל שמו נקרא אחד הנהרות המשקים את גן עדן. העיר ישבה על הדרך המובילה ממישור החוף ליריחו ולמדבריות ערב, וכך ספגה השפעות תרבותיות ממזרח וממערב.

Egyptian_execration_text
צלמית מקוללת המפרטת ערים בכנען ובהן ירושלים. נמצאה בסקארה שבמצרים, כיום בבריסל.

ירושלים מוזכרת לראשונה במאה ה-19 לפנה"ס, וכמה סמלי – כחלק מקללה. כתבי המְאֵרות המצריים היו צלמיות או קערות מאגיות, שעליהם נכתבו שמות השליטים הכפופים למלך. במקרה של מרד, שברו אותן כהני פרעה בלווי קללות נמרצות.

על פסלון של עבד כפות נרשמו מספר ערים בכנען, ובינהן מופיע לראשונה השם "רשלמם", עיר מבוצרת במחוז חורו, ארץ החורים הלוא היא כנען, שמלכיה נושאים שמות בעלי צליל שמי מובהק.

חמש מאות שנים עוברות בשקט, ובמאה ה-14 לפנה"ס העיר מופיעה מחדש באגרות אל עמארנה, גנזך משרד החוץ המצרי דאז. מושל העיר עבדי-חבה, מתלונן בפני אדונו, פרעה אמנחותפ, על צרותיו עם החבירו, שבט נוודים תוקפני שיש המקשרים אותו עם העברים.

השם עבדי-חבה מקביל ל"עובדיה", אלא שאת "יה" מחליפה חֶבָּה, האלה החורית הראשית. חֶבָּה, המכונה "אם כל חי", מזכירה את חווה בשמה ובכינויה, ומזוהה עם האלה הבבלית אישתר והאלה השומרית איננה, שגם לה יש סיפור שכולל עץ ונחש (ראו בחותם המצורף).

 

43f4101bb88aa8320c307b3080206be2
האלה החורית חֶבָּה מזוהה עם אישתר הבבלית ואִינָנָה השומרית, שמופיעה כאן על חותם ליד "עץ הדעת טוב ורע", כשמאחור לוחש לה משהו הנחש.

במקרא מופיעה ירושלים לראשונה כאשר מלכי-צדק מלך שלם מקבל את אברהם בלחם ויין, ומגלה ששניהם עובדים את "אל עליון קונה שמים וארץ". אל עליון (בקיצור "אל") היה ראש הפנתיאון הכנעני, והאפיזודה מראה שהעברים הקדמונים, כמו שאר עמי כנען, חלקו אלים משותפים. אימוץ אלים ואלות של עמים כבושים היה מנהג מקובל, עד להופעת יהוה, האל הקנאי שהתעקש על בלעדיות מוחלטת. עורך ספר בראשית לא אהב את הגישה הליברלית, אך לא יכל להעלים את המפגש לחלוטין ולכן רק קיצץ בו ותפר אותו בגסות לתוך סיפור אחר, שבמקרה גם בו מוזכר אל עליון.

מי ירה בשלם?

איננו יודעים הרבה על ירושלים הטרום-ישראלית. המקרא אינו מנדב עליה מידע, היא לא עניינה את שכנינו דאז, מסופוטמיה ומצרים, ומחזורי הבנייה והחורבן לא הותירו ממצאים ארכיאולוגיים. נותר רק רמז בודד – השם.

שמות של נהרות, הרים וערים שורדים הרבה אחרי שהתרבויות שטבעו אותם הפכו לאבק. הרכיב הראשון בשם קל לפענוח: "ירו-" בא משורש י-ר-ה במובן של ייסוד עיר או מבנה, כמו בביטוי "לירות אבן פינה", או מהמילה השומרית "אוּר" המציינת "עיר", כמו אור כשדים. אך מי היה שלם?

דורות של פרשנים קישרו את שמה של ירושלים עם שלום או שלמות. מפתה לחשוב שאבותינו היו פציפיסטים או פרפקציוניסטים, אך קשה להאמין שלכך הם התכוונו.

נזכיר כי דוד ניסה למחוק את שמה המקורי של העיר, מסיבות שמיד נתחקה אחריהן. הוא קרא לה "עיר דוד", אך זה לא תפס. התושבים דבקו בשם הישן, ירושלם.

חוץ מהמפגש עם מלכיצדק, השם "שלם" אינו מוזכר במקרא. זהותו של שלם המסתורי שהעניק את שמו לעיר קדשנו התגלתה רק במקרה, במרחק מאות קילומטרים ואלפי שנים. 

באביב 1928 חרש פלאח בשדה ליד לטקיה שבצפון סוריה, וחשף חדר קבורה מלא חרסים. למקום הוזעק מנהל שירות העתיקות הצרפתי שארל וירולו, שגילה עיר נכבדה ובה ארמון, נמל ומקדשים. זו הייתה אוגרית, עיר נמל כנענית שזכרה אבד ונשכח.

אוגרית התגלתה כאוצר נדיר של ארכיונים גדושים בטבלאות חרס בשפה בלתי ידועה הכתובה בכתב יתדות. בכתב היו רק 30 סימנים ולכן הסיק וירולו כי זו שפה אלפביתית. משפוענח הכתב, התגלה דמיון מדהים לעברית. על פי פרופ' צבי רין, מחוקרי אוגרית הבולטים, שתי הלשונות לא היו "שוות רק במבנה הפסוק, בקצב החרוז ובסוגי התקבולת… הן היו זהות אף בצליל, בתצורה ובתחביר וכן בשימושי הלשון ובמטבעותיה."

גם אם רין נסחף קצת, אוגרית היא ללא ספק אחותנו האבודה. כתביה פתחו צוהר אל מאחורי הקלעים של סיפורי המקרא, ועם כל לוח שפוענח נוספו קווי דימיון לעלילות אלי אוגרית. כך נפגשנו מחדש עם התנינים הגדולים מסיפור הבריאה, ועם חבריהם לויתן, נחש בריח ונחש עקלתון, שגם הם מוכרים היטב מהתנ"ך.

למרות הדימיון המדהים, מרבית הישראלים לא שמעו מעולם על אוגרית. הממסד הדתי העדיף להסתיר את מקורותיו הפגאניים של ספר הספרים.

סיפורם של שחר ושלם

שחר ושלם
תבליט שנהב שציפה את המיטה המלכותית בארמון אוגרית, ועליו זוג נסיכים יונקים משדיה של אלה מכונפת. אין לדעת אם אלה שחר ושלם.

משפוענח אחד מלוחות החרס האוגריתיים, לוח מס' 52, נחשף לראשונה אל בלתי מוכר ושמו שלם, אשר חי ופרח באוגרית מאות שנים אחרי שזכרו נשכח ונמחק בעיר שנושאת את שמו.

בלוח מתואר טקס חגיגי שנפתח בברכה לאלים ואחריה זבח גדי בחלב, ואז משורר הקריין או המקהלה את סיפור הולדתם של שחר ושלם, האלים הטובים והנעימים:

אֵל, אבי האלים ["אל עליון" מסיפור מלכיצדק] מטייל על שפת הים ופוגש בנשותיו אֲשֵרָה [הידועה לשמצה מהתנ"ך] ורַחֲמַי. האלות מבחינות שאברו נפול וצווחות: "הו אישי, אישי, מקלך ירד, מטה ידך רפה!" האבר מתארך ויורה את מטענו לעבר ציפור שעפה בשמים, ואל צולה אותה על האש. הוא מכבד את נשותיו, מנשק את שפתיהן המתוקות כרימונים ומחבק אותן. האלות מתייחמות והרות, ויולדות את שחר ושלם.

התאומים יונקים וגדלים, זוללים את ציפור השמים ואת דג המים וגורמים לרעב על הארץ, ומוגלים למדבר. אחרי שבע שנים הם חוזרים לציביליזציה, פוגשים את שומר השדות שמכבד אותם בלחם ויין…

כאן נקטע הלוח. ההמשך נמצא בלוח אחר, המספר על צמד אלים זללנים שהוגלו למדבר, נלחמו בבעל וגרמו לבצורת של שבע שנים, שבסופה נערך טקס ניסוך מי מעיין להורדת הגשמים – פרט חשוב שנחזור אליו בהמשך.

כוכב אחד, שני אלים

כאמור, שלם אינו מוזכר במקרא, אך אחיו שחר מופיע בספר ישעיהו. הסיפור חריג ומאד בלתי אופייני לתנ"ך, אך קרוב למיתוסים של אוגרית: "איך נפלת משמים הילל בן שחר… ואתה אמרת בלבבך, השמים אעלה, ממעל לכוכבי-אל ארים כסאי ואשב בהר מועד ירכתי צפון, אעלה על במתי עב אדמה לעליון – אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור." 

הילל בן שחר קשור לאיילת השחר המופיעה בשיר השירים – כוכב הבוקר, נוגה, ונוס, אלת האהבה. הבבלים קראו לה אישתר, הפרסים אסתר, והכנענים עשתורת. מקור כל השמות בשורש קדום שמובנו "כוכב" שהגיעה לשפות אירופה בצורת stern, étoile ,star וכד'. נוגה-ונוס-אישתר היא הכוכב בה"א הידיעה.

ירושלים לא נקראה על שם שחר, אלא על שם אחיו התאום שלם. כדי להבין מדוע הוקצו שני אלים לאותו כוכב, נדרש הסבר אסטרונומי קצר.

הקדמונים, שנהנו מערבים פנויים ומשמי לילה צלולים, רכשו ידע נרחב לגבי תנועת הכוכבים והמציאו סיפורים יצירתיים המסבירים את מהלכם, שחלקם שרדו עד היום במדורי ההורוסקופ. נוגה הציתה במיוחד את דמיונם. זהו הכוכב הבהיר והיפה ביותר בשמי הלילה, אך מסלולו מסתורי ובלתי מובן. 

נוגה מופיעה במשך מספר חודשים ככוכב הבוקר, בהתחלה סמוך לזריחת השמש, ומדי יום מוקדם יותר. אורה מתחזק, מגיע לשיאו… ואז – דעיכה מהירה. מיום ליום זריחתה מתאחרת, תוך זמן קצר היא מופיעה שוב לפני השמש – ונעלמת!

חמישים ימים עוברים בלי מלכה ברקיע, ואז מופיע לפתע כוכב חדש בשמי הערב, סמוך לשקיעה, והתהליך חוזר על עצמו  – זריחת כוכב הערב מתאחרת ואורו מתחזק – ושוב שיא ואחריו היעלמות. הפעם חולפים רק שמונה ימים עד להופעתה מחדש ככוכב הבוקר.

מחזור החיים הדרמטי של נוגה הוא אולי המקור לסיפור על הילל בן שחר, הכוכב היהיר שנפל מהשמיים לתוך הבור.

venus-pentagramההסבר למוזרויות הללו הוא שנוגה סובבת במסלול פנימי (בין השמש וכדור הארץ), עגול (ולא אליפטי) וקצת נטוי יחסית לארץ. לקדמונים לא היה שמץ מושג על כך, והם המציאו הסברים רומנטיים יותר. נוגה היפהפיה והקפריזית סימלה נשיות ואהבה. תרמה לכך העובדה שמחזורה אורך 263 יום, בדומה להיריון.

האסטרונומים הבבלים והמצרים, שמיפו את נקודות השיא והשפל של נוגה, מצאו תבנית חוזרת היוצרת כוכב מחומש סביב האופק. בתרבויות רבות זה סמלה של ונוס.

2012-09-03-starmoonthe-egyptian-hieroglyph-for-the-venus-cycle-from-morning-to-evening-star-in-the-shape-of-a-perfect-pentagram-as-viewed-from-earth
הסימן של ונוס בכתב החרטומים המצרי מתייחס בבירור למחזור המחומש שלה

המיתולוגיה הקדומה ראתה את ונוס כשני כוכבים נפרדים, זוג אוהבים שרודפים זה אחר זו אך מצליחים להיפגש רק מתחת לאופק, בשאול. באוגרית מילאו תפקיד זה עשתורת ועשתר, אך כאשר שחר ושלם אומצו במסגרת חילופי תרבות כלשהם, הם קיבלו את האחריות לבוקר ולערב.

שלם היה כנראה האל המקורי של ירושלים. אין לכך הוכחות, אך יש סימנים רבים לפולחן ונוס בירושלים, כמו שמו של מושל העיר עבדי-חֶבָּה (=אישתר) ועוד כמה שיפורטו בהמשך.

שחר ושלם: מה אומרים השמות?

שמו של שחר מגיע מהצבע השחור. השעה שלפני הזריחה היא השעה החשוכה ביותר, וזו השעה בה נגלה כוכב השחר במלוא זוהרו.

ומה עם שלם? ניתן לשער כי כוכב הערב "משלים" את היום, אך זה אינו המקור. השורש ש-ל-מ (וכן ז-ל-מ או צ-ל-מ, האותיות השורקות נוטות להתחלף ובעבר הגו אותן אחרת מאשר היום) מציין באכדית, אוגריתית, ערבית ושפות שמיות נוספות "חושך, אפילה", ויתכן כי הוא קשור למילה "צל".

במקרא מציינת המילה "צלמוות" חשיכה גדולה, ונוטים לחשוב כי מדובר בהלחם של המילים צל+ מוות, אלא שזהו פירוש שגוי. שוב באה האוגריתית לעזרתנו: ẓlmt (הניקוד אינו ידוע כי באוגריתית אין תנועות) היא פשוט "חשיכה".

קשה להוכיח זאת בוודאות, אך נראה כי שחר ושלם מייצגים את החשיכה – זו שלפני הזריחה וזו שאחרי השקיעה.

ונוס של ירושלים

במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית בטקס פגאני קדום. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידות.

בין תלונותיו של ירמיהו על חטאי העם, הוא מונה את עבודת מלכת השמיים, שהנשים נוסכות לה נסכים ומכינות לה כוונים. צנזור מאוחר  התעקש אמנם לנקד "מְלֶכֶת" בסגול, כאילו זו סתם מלאכה ולא המלכה עצמה, אך זה קשקוש. מלכת השמיים, "שַֹרָת שַמַי", היה כינויה הכנעני של אישתר, ו"כוונים" היו עוגות טקסיות בצורת כוכב שנאפו במיוחד לכבודה.

אך תלונותיו של ירמיהו הן רק המתאבן. החגיגה השנתית לכבוד ונוס הירושלמית לא הייתה טקס סודי אזוטרי, אלא החג הגדול ביותר בימי בית שני: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה. ההוכחה המשכנעת יותר לכך היא העובדה המחשידה שחג כה מרכזי ופופולרי אינו מוזכר כלל בתנ"ך…

שיא האירוע היה שאיבת מי מעיין הגיחון וניסוכם על המזבח, בדומה לטקס שמופיע בסיפור שחר ושלם. המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גן נעול, אחותי כלה, מעיין חתום". אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש"מעיין" מסמל כאן משהו אחר לגמרי.

טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן "מיומאס", אולי מהמילה "מים".

חגיגות המיומאס היו קשורות לאיחוד בין אפרודיטה ודיוניסוס (שלא היה בעלה!), כאן בציור קיר מפומפיי

גם בירושלים החגיגות לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.

הטקס הלילי נערך לאור אבוקות והסתיים עם הזריחה, זו הייתה חגיגה של מים ושל אור, ללא דם וללא עשן קורבנות, עוד סממן פגאני, נשי ובלתי יהודי. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.

כאמור, באופן תמוה למדי, שמחת בית השואבה אינה נזכרת בתנ"ך. עם זאת, יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג והסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו…), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה, נתן אותה לעם, נפרד מהם ורוצה רק למות בשקט, צצה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה של עורך מגמתי: הקהל.

על פי המצווה הפיקטיבית, פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל העם ולקרוא בפניהם את התורה, בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי שמחת בית השואבה… האמנם צירוף מקרים?

שמחת בית השואבה הייתה חגיגה של שמחה, נוטפת מים ומיניות; הניסיון להחליף אותה בהקראה דידקטית ויבשה של התורה היה חסר סיכוי. אפילו התנ"ך עצמו מודה כי המצווה מעולם לא קויימה. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה בסוכות "כי לא-עשו מימי ישוע בן-נון כן בני ישראל, עד היום ההוא".

יתכן כי במקור נחגגה שמחת בית השואבה פעם בשבע שנים, כמו בסיפורם של שחר ושלם. נראה שעזרא המציא את מצוות "הקהל" ושתל אותה בספר דברים, בניסיון למחוק מסורת פגאנית עתיקה – אך ללא הצלחה.

ניסיון מחיקה שהצליח חלקית: עורכי התנ"ך שינו את השם המקורי ירושלם לירושלים. ניכר שזה שינוי מאוחר ומלאכותי: במקרא, הכתיב נותר ללא יו"ד ועם ניקוד משונה (יְרוּשָׁלִַם).

שלם ושלמה

הדנ"א של כל מילה עברית טבוע בשלוש אותיות השורש, והשימוש בשורש ש-ל-ם יכול להעיד על הקשריו התרבותיים והדתיים. הצאצא הבולט ביותר של השורש ש-ל-ם הוא החכם מכל אדם, שלמה המלך.

הכוהנים לא אהבו את הצליל הפגאני של השם "שלמה" וניסו למחוק אותו. נתן הנביא העניק לרך הנולד את השם "ידידיה", אך העם צחק לו.

שלמה המלך אינו מופת של מונוגמיה וגם לא של מונותאיזם. הוא חסיד של אלת האהבה עשתורת ואף בונה לה מקדש, ואוהב לזבוח ולהקטיר בבמות. בבמה הגדולה בגבעון הוא מעלה אלף עולות (!), ומעניין שאלוהים לא נוטר לו על כך ואף נגלה אליו בחלום ומעניק לו פרס.

גבעון היא עיר בעלת מעמד מיוחד במקרא. היא אחת מערי החיווי, שמקור שמם הוא אולי חווה אימנו, ויש להם קשר עם החורים של עבד-חבה מושל ירושלם. עריהם שכנו סביב ירושלים אך גם באזור אוגרית. הגבעונים מככבים בסיפור מוזר (יהושע ט) שבסופו הם כורתים ברית עולמים עם עם ישראל וממונים כחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוהים. בניגוד לדימוי המקובל, זו אינה השפלה אלא תפקיד מכובד ומרכזי בעבודת המקדש. שוב החוטאים אינם נענשים ואף מתוגמלים, וכמובן ששאיבת המים קשורה לשמחת בית השואבה.

הכוכב של ונוס וחותם שלמה

לשלמה ולירושלים יש קשר נוסף עם ונוס: האגדה מספרת על "חותם שלמה", סמל רב עוצמה שבאמצעותו הוא שלט בשדים. הסמל היה כוכב מחומש, פנטגרם, שהיה גם סמלה של ונוס-אישתר וגם סמלה של ירושלים – שבכתב העברי הקדום נכתב בחמש אותיות: ירשלמ.

כוכב
המופע הראשון של ירושלים בכתב עברי: הטביעת חותם על כד מהמאה השנייה לפנה"ס, שבמרכזו כוכב מחומש ובין קרניו המילה ירשלמ.

בנצרות עברה ונוס תהליך דמוניזציה, יחד עם המין הנשי בכלל. ביוונית, כוכב הבוקר הוא פוספורוס, "מביא האור", וכך נקרא הילל בן שחר בתרגום השבעים. בלטינית, "מביא האור" הוא לוציפר, שבהמשך שודרג ממלאך מורד לשטן עצמו, יחד עם סמלו, הכוכב המחומש.

כך הושלמה נפילתה של ונוס, מאלת האהבה לאשה מפתה ומדיחה, ולבסוף השטן עצמו.

שלמה והשולמית

Eder_Gyula_(1875-1945)_Salome_with_head_of_John_the_Baptist,_1907_(Palatul_Culturii,_Tg._Mures,_RO)
שלומית/סלומה במחול הפיתוי, מחזיקה בראשו של יוחנן המטביל (אדר גיולה, 1907)

קשר נוסף לשורש ש-ל-ם מופיע בשיר השירים, שיר האהבה היפהפה שמיוחס לשלמה, שבו מככבת השולמית, מושא תשוקתו של המחבר ואולי האספקט הנקבי שלו. שיר השירים מופנה אל בנות ירושלים, שהשולמית היא אחת מהן או כולן – ה"א הידיעה מלמדת שהשולמית אינה סתם אשה אלא מושג. אשה או מושג, התיאורים הפיוטיים של חמוקיה הם השירה הארוטית היפה ביותר שנכתבה אי פעם.

השולמית קשורה גם לשחר ("מי זאת נשקפה כמו שחר"), ויוצאת גם במחולות. אלף שנה מאוחר יותר יוצאת נסיכה בעלת שם דומה במחול פיתוי ארוטי. קוראים לה שלומית בת הורדוס, דמות דמונית ושנואה בנצרות.

שלמה והשולמית מוכרים גם מחוץ לשיר השירים. באכדית, שבה השורש ש-ל-ם מציין שלום וידידות ומופיע בשמות מלכים כמו שלמנאסר. במיתולוגיה הבבלית מככב זוג אלים בעלי שמות דומים, שוּלמן ושוּלמניתו.

שולמן ושולמנית קשורים לפריון, אהבה ומלחמה, והקשר הישראלי מתחזק בטבלת חרס מפורסמת שפוענחה על ידי אולברייט, ובה מופיעה "שוּלמניתו שרת אוּרוּשלימו" – שולמית מלכת ירושלים.

946px-Song_of_solomon

ספקולציה אחרונה לסיום

למערכת הקשרים הסודית בין ירושלים, שחר ושלם, חג המים והפריון, וזוג הנאהבים משיר השירים, אפשר להוסיף ספקולציה אחרונה, הנובעת מכינוים של שחר ושלם – האלים הטובים והנעימים.

השורש נ-ע-ם נושא במקרא קונוטציות מיניות, כמו בקינה של דוד על יהונתן, "נעמת לי מאד, נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים". דוד מכנה את שאול ויהונתן "הנאהבים והנעימים", כאשר הסיפור המקראי סותר זאת מכל וכל: שאול ניסה לרצוח את יהונתן, והנאהבים והנעימים האמיתיים היו דוד ויהונתן. גם זה נראה כניסיון הסוואה מגושם, של דוד עצמו או של עורך הומופוב. אותו פועל חוזר בשיר השירים, בתיאור אירוטי של  השולמית: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".

מין מקודש היה חלק מעבודת הפולחן בכל המזרח הקדום. ממרחק הזמן, קשה לדעת אם מדובר היה בסוג של זנות בתשלום (הכוהנת בתפקיד "הסטודנטית שמשלימה הכנסה") או סקס טנטרי. המקרא מספר לנו שבמקדשי כנען היו לא רק קדֵשות אלא גם קדֵשים, כוהני אהבה גאים – שבגללם נחקקו חוקים כה חמורים נגד משכב זכר.

בתרבויות שבהן ראו את ונוס כזוג כוכבים, הם נחשבו תמיד לגבר ואישה – אח ואחות, זוג אוהבים. ייצוגה של ונוס דרך שני אלים זכרים כמו שחר ושלם הוא מקרה חריג ונדיר, אך לא בלתי-סביר לתקופתו.

יתכן כי האלים הטובים והנעימים שחר ושלם היו סמל של אהבה הומוסקסואלית, ואף חלק מפולחן שכלל משכב זכר מקודש.

מספיק חתרני לגלות שבירת הנצח של עם ישראל נקראת על שמו של אל כנעני – אבל אל כנעני גיי…?