כ"ט בנובמבר: מהי ציונות?

‎פוסט נבחרכ"ט בנובמבר: מהי ציונות?

בכ"ט בנובמבר 1947, חמישים שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, התממש החלום הציוני עם החלטת עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל. אבל מה היא אותה ציונות שכולם חלמו עליה?

הרצל אימץ לתנועה שייסד את המושג 'ציונות' (Zionismus בגירסה הייקית), שאותו טבע עיתונאי אוסטרי בשם נתן בירנבאום. השם 'ציון' סימל אלפיים שנות געגוע לארץ רחוקה ובלתי מושגת, פנטזיה שהרצל שאף להפוך מאגדה למציאות.

אבל הפוסט הזה לא יעסוק בציונות על כל הישגיה וכישלונותיה, אלא במקורה של מילה הקצרה 'ציון', חידה קשה לפיצוח שהעסיקה את טובי החוקרים והבלשנים. להלן ההסברים המקובלים והפחות מקובלים, כולל אחד מפתיע במיוחד.

ארץ עיר דומם

'ציון' הפכה לכינוי פיוטי לארץ ישראל רק לאחר שהעם גלה מארצו. לפני כן, ציין השם את העיר ירושלים, וליתר דיוק – את הר הבית.

הבהרה: הר ציון הנוכחי נמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה ואינו הר ציון המוזכר בתנ"ך. מקור הטעות בזיהוי שגוי של כותבים נוצריים מהתקופה הביזנטית.

השם 'ציון' מוזכר לראשונה בשמואל ב' פרק ה': "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד … וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד; וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב, מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה."

כפי שאנו רואים, השם 'ציון' לא שרד לאחר הכיבוש ונמחק מייד. מעניין מה הייתה הסיבה לכך, חוץ מרצונו של דויד להנציח את עצמו. למרות המחיקה, שם המצודה נשאר כשמו של ההר, שאולי נקרא על שם המצודה – או להיפך?

שחזור של עיר דוד, שנבנתה סביב או ליד מצודת ציון

ה'מילוא' שבנה דויד הוא כנראה מילוי של אבנים ועפר בין המדרון לחומה, שנועד לחזק את החומה ולאפשר בנייה מעליה. נחזור אליו בהמשך.

מעט מאד ידוע לנו על ירושלים היבוסית שלפני דויד, ועל האנשים שגרו בה, שפתם ותרבותם. אין גם כל הסבר למקור השם 'ציון', למרות שהתנ"ך אוהב להביא הסברים לשמותיהם של אנשים ומקומות ('מדרש שם'). רוב ההסברים אמנם מופרכים ואינם מספקים מידע של ממש, אך לגבי 'ציון' אין אפילו ניסיון להסבר. הסיומת -ון מקובלת בשמות הרים ונחלים בארץ ישראל (ירקון, חרמון וכו'), והשם נראה עברי או משפה שֵמית קרובה – אבל מה מקורו?

1. ציוניוני הדרך

החשוד המיידי הוא 'ציוּן' = 'סימן'. המילה 'ציוֹן' (בחוֹלם) מופיעה בתנ"ך כ-150 פעם, אך 'ציוּן' (בשוּרוּק) מופיעה רק פעמים ספורות:

"וַיֹּאמֶר–מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר, הַקֶּבֶר אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-בָּא מִיהוּדָה" (מלכים ב' כ"ג)

"וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ, וְרָאָה עֶצֶם אָדָם, וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן–עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים" (יחזקאל ל"ט)

"הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים–שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ" (ירמיהו ל"א)

בפסוקים הראשונים, 'ציוּן' הוא גל אבנים או מצבת קבר. אצל ירמיהו, אלה סוג של אבני מייל המוצבות לאורך הדרך ('תמרורים' הם עצי תמר קטנים שניטעו לצדי הדרך. ירמיהו מדבר באירוניה: כמה פסוקים לפני כן מוזכר "בכי תמרורים").

בעברית המודרנית התפתח מהציוּן הפועל 'לציין', שהרחיב את משמעותו ממצבת אבן למספר המציין את רמתו של התלמיד – שאם הצטיין קיבל 'מצוין'. אך זו התפתחות מאוחרת ולא ניתן ללמוד ממנה על מקור המילה.

לפי הבלשן הדגול קליין, השורש הוא צו"ה, והכוונה אולי למונומנט שהוקם במצוות האל או המלך. ההסבר אינו משכנע וקשה להתעלם מההבדל בניקוד. כמו כן, לא ידוע על מצבה כלשהי שעמדה על ההר. נמשיך במסע.

2. ישושום מדבר וציה

בישעיהו ל"ב מופיעות שורות שירה נפלאות, שאינן נופלות ברמתן משל זך או עמיחי: "וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ, וְסֵתֶר זָרֶם כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן, כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה." אך ענייננו לא בשירה אלא במילה 'צָיוֹן', שנגזרה מ'ציה' – מדבר ושממה. לפי פירוש זה, מצודת ציון נקראה כך מכיוון שניצבה על גבעה שוממה ועירומה, או צפתה אל המדבר, או שימשה כמפקדה של מחוז מדברי בשם ציון (שאינו מוכר לנו).

גם הסבר זה לוקה בחסר: 'ציה' היא מדבר מרוחק ופראי, או מקום שנחרב וננטש עקב חטאים כאלה ואחרים. שניהם לא מתאימים לירושלים, שהייתה עיר מיושבת ומבוססת כבר בימי דוד, וסביבתה שופעת מעיינות. נעבור להסבר הבא.

3. על חומותייך ירושלים

שורש אפשרי נוסף למילה "ציון" הוא צנ"ן (אין קשר להצטננות) שממנו נגזרה המילה 'צינה' שמוזכרת במקרא בהקשרים צבאיים: "עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה, וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה" (ירמיהו מ"ו); "צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע, יָשִׂימוּ עָלַיִךְ סָבִיב" (יחזקאל כ"ג); "בְּנֵי יְהוּדָה, נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח" (דבה"א י"ב); ועוד.

צינה היא כנראה מגן גדול, או שריון המקיף את כל הגוף. בתהלים צ"א מוזכרות "צִנָּה וְסֹחֵרָה", שלפי רש"י היא "צינה המקפת את האדם קרוב לארבע רוחותיו, לשון סחור סחור".

צינה נוספת ורלוונטית לענייננו מופיעה ביחזקאל כ"ו: "וְנָתַן עָלַיִךְ דָּיֵק, וְשָׁפַךְ עָלַיִךְ סֹלְלָה, וְהֵקִים עָלַיִךְ צִנָּה". זוהי חומה או ביצורים, המזכירים את המילוא שבנה דוד סביב המצודה. לפי הסבר זה, מצודת ציון היא מצודה מוקפת חומה – אלא שלמצודות תמיד יש חומות, לא? ננסה עוד כיוון.

4. צנינים בעינייך

הסבר זה קשור להסבר הקודם, ועוסק במקור אפשרי של השורש צנ"ן במובן של הגנה ושמירה. הביטוי האזוטרי "היה לצנינים בעיניו" מוכר לנבחנים בפסיכומטרי (התשובה הנכונה: מאד הפריע לו), אבל מה זה?

צנינים הם קוצים, כמו ביהושע כ"ג : "יָדוֹעַ תֵּדְעוּ, כִּי לֹא יוֹסִיף יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ, וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם". 'פח' הוא מלכודת חפורה באדמה ("מן הפח אל הפחת"), 'מוקש' הוא משהו דומה, ו'שוטט' קשור לצליפת שוט. "צנינים בעיניכם" הוא דימוי חד של קוץ בעין, שחובבי קולנוע יזהו מסרטם של דאלי ובונואל, 'הכלב האנדלוסי'.

בספר במדבר ל"ג יש גירסה קצת שונה: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם". כאן הקוצים נתקעים בצדי הגוף, והשִֹיכִּים – בעיניים. מאותו שורש באה המשוכה, המוכרת היום מעולם האתלטיקה אך אצל אבותינו שימשה להרחקת מבקרים לא רצויים: "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס" (ישעיהו ה').

משוכה היא גדר קוצים נגד גנבים ושאר מזיקים, ואולי גם הצינה. יתכן כי מצודת ציון התחילה כמאחז חקלאי מגודר בקוצים, או שבזמן הקמתה המושג כבר איבד את מובנו המקורי וציין גם גדר אבנים.

5. צור ישראל

הסבר נוסף קושר את ציון למילה הערבית 'צוואן' (صوان) = אבן צור או גרניט. ירושלים בנויה על סלעי משקע רכים כמו גיר ודולומיט, אך יש בה גם שכבות של צור קשה יותר. הר הבית כוסה שכבות של בנייה והרס ואסור לחפור בו, כך שקשה לדעת אם המצודה נבנתה על שכבת צור, או מאבני גרניט שהובאו ממרחק, או שזהו שם סמלי המציין משהו קשה ועמיד. זהו הסבר סביר, אבל הגיע הזמן לעבור לפירוש האחרון והחביב מכולם.

6. כיכר החתולות

זה הזמן להדגיש כי כל ההסברים לא נלקחו ממוחי הקודח, אלא ממוחות הרבה יותר רציניים ומלומדים ממני – כולל זה שלפניכם.

חוקר מקרא בשם אלברט שַנדה (1873-1953) הציע פירוש מהפכני, במסגרת תיאוריה לפיה שמות מקומות בסיומת ־ון בנויים לעתים על בסיס שמות בעלי חיים, כמו למשל העיר עגלון המופיעה  בספר יהושע. אז איזו חיה מתחבאת בשם 'ציון'?

בישעיהו י"ג מתאר הנביא הזועם את החורבן המוחלט שיבוא על בבל לאחר שה' יעשה בה שפטים בסגנון סדום ועמורה: "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים, וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים; וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה, וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם. וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו, וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג". כמה פרקים מאוחר יותר, הוא מתהפך על אדום: "הָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה. וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא". גם ירמיהו מזכיר ציים ואיים – אבל מיהם?

בפרק מוזכרות עוד חיות, חלקן מוזרות ולא מוכרות, כולן שוכנות מדבר. נתמקד בשתיים: ציים ואיים. לפי תרגום יונתן לארמית, ציים הם תמווין (נמיות) ואיים – חתולין (חתולים). פרשנים אחרים חושבים שאיים הם תנים או זאבים, ודווקא הציים הם חתולי בר. הם נקראים כך בגלל שהם חיים במדבר (ציה), או שזו אונומטופאה בדומה לשורשים צווח וצרח.

קרקל. טורף חסר פחד, המסוגל לקפוץ לגובה 3 מטר ולתפוס ציפור במעופה!

האם מצודת ציון היא מצודת חתול הבר? בארץ ישראל חיים מספר מיני חתול בר, בהם הקרקל המרשים, ובעבר הסתובבו כאן אפילו ברדלסים. סביר גם שעל שמם נקראו מצודה או הר: במצרים השכנה זכו החתולים למעמד של אלים, ופירוש שמו של אחד האתרים המסתוריים והמרשימים ביותר בארץ, רוג'ום אל הירי שברמת הגולן, הוא "גל האבנים של חתול הבר". האם הר ציון הוא 'הר חתול הבר' או 'חתול המדבר'?

רוג'ום אל הירי, אתר מגליתי מסתורי בן כ-5,000 שנה המורכב מכ-42 אלף אבנים, חלקן במשקל כמה טונות, וקוטרו כ-150 מטר. לא ידוע מי בנה אותו, לשם מה, ומדוע הוא מכונה "גל האבנים של חתול הבר". צילום: יצחק מרמלשטיין

לסיכום

בשנת 1975 קבעה עצרת האו"ם כי הציונות, יחד עם האפרטהייד, היא צורה של גזענות. ההחלטה (שבוטלה בשנת 1991) עוררה תרעומת רבה בישראל. בתגובה, שונה שמן של שדרות האו"ם בעיר הולדתי חיפה, ל"שדרות הציונות", החלטה שהותירה את מסעדת או"ם הפופולרית נטולת הקשר. דורות של חיפאים צעירים תהו מה לחומוס ולאו"ם, עד שהיא נסגרה בסוף.

אז אם ציונות היא לא גזענות, מה היא כן?

כפי שראינו, ציון יכולה להיות: 1. מצבת קבר; 2. מדבר שממה; 3. מגן או שריון; 4. גדר קוצים; 5. צור חלמיש; 6. חתול בר.

במה תבחרו?

פרשת נוח: שני סיפורים, שני אלוהים ומבול אחד

פרשת נוח: שני סיפורים, שני אלוהים ומבול אחד

המבול של נוח הוא אחד הסיפורים המפורסמים והאהובים בעולם, בקרב יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד. הוא קצר ופשוט, כיאה לסיפור שנלמד בכיתה ב', ובטח לא תתתקשו לענות על שלוש שאלות קלות (בלי להציץ בספר!)(גם לא בנייד!):

  • כמה ימים ארך המבול?
  • מאין הגיעו מי המבול?
  • מי נשלח מהתיבה לראות אם קלו המים?

אם עניתם: 40 יום; מהשמיים; עורב ויונה – לא תקבלו את מלוא הנקודות. לכל שאלה יש לפחות שתי תשובות, וקריאה ביקורתית  מגלה כי הפרשה המוכרת היא למעשה שני סיפורים נפרדים שנארגו זה בזה.

יש הבדלים רבים בין הסיפורים, הן בפרטים הקטנים והן בזהותו של הגיבור הראשי – שכפי שתראו, איננו זה שעל שמו נקראת הפרשה. נוח הוא דמות פסיבית וחיוורת; הגיבור האמיתי הוא מחולל המבול, שבגירסה אחת נקרא אלוהים, ובשנייה – יהוה. כל אחד מהם הוא טיפוס שונה לגמרי.

התנך כפשרה

התורה אינה מקשה אחת, אלא אוסף אקלקטי של מקורות – אגדות ומסורות שבעל פה, כרוניקות, קבצי חוקים ועוד – שנכתבו בתקופות שונות ושולבו יחד במספר סבבי עריכה, שנועדו ליצור קאנון דתי אחד. לפני שהועלו על הכתב, הסיפורים סופרו בעל פה שוב ושוב, וצברו במהלך הדורות טעויות, תוספות ושינויים. בתקופות של פיצול, כמו בין יהודה וישראל, הגרסאות התרחקו זו מזו.

כאשר עורכי המקרא רצו לגבש גירסה סופית ומוסכמת, הם נדרשו להתגמש ולהתפשר במטרה להגיע לקונצנזוס דתי ופוליטי – אך תחת מגבלות נוקשות. מסיבות פוליטיות, לא ניתן היה לוותר על אף גירסה, ומכיוון שכל מילה נתפסה כדבר אלוהים, אסור היה למחוק דבר. כפיצוי ניתן להם חופש נרחב לגזור ולהדביק, ולהוסיף פה ושם מילה או משפט. הגירסה הסופית כללה כפילויות, סתירות ותפרים גסים – אבל כולם היו מרוצים.

הסבר קצרצר על 'השערת המקורות'

פרשת נוח היא דוגמה קלאסית לשיטת העריכה המקראית. כדי שנבין כיצד זוהו המקורות, נציג בקצרה מושג בסיסי בחקר המקרא: 'השערת המקורות'.

במהלך רוב ההיסטוריה, התנ"ך נתפס כדברי אלוהים חיים. אלוהים כידוע אינו טועה, ואם משהו לא מובן או לא מסתדר, הבעיה היא אצלנו. המלומדים היהודים והנוצרים שעסקו בפיענוח הצופן המורכב שהאל הניח בפנינו, לא היו חוקרים, אלא פרשנים.

תהיות וסתירות לא חסרו. התורה למשל, נכתבה על פי המסורת בידי משה היישר מפי אלוהים. אז מי כתב את פסוקי הסיום של ספר דברים, המתארים את מות משה וקבורתו? ולמה התורה מלאה בסיפורים המופיעים בשתי גרסאות סותרות, כמו סיפור הבריאה הכפול?

הראשון שניסה לבחון את הטקסטים בעין ביקורתית היה שפינוזה, במחצית המאה ה-17. לקח עוד מאה שנה עד שהחוקרים זיהו תבנית קבועה בסיפורים החוזרים: באחד מהם נקרא האל 'אלוהים'; ובשני – 'יהוה'. כל גירסה התאפיינה גם בסגנון, אוצר מילים ואג'נדה משלה.

לפי 'השערת המקורות', שנולדה בגרמניה לפני כמאתיים שנה, שני המקורות ייצגו מסורות שהתפתחו בנפרד בממלכות יהודה וישראל:

  • המקור המשתמש בשם 'יהוה' מכונה מקור J;
  • המקור הנוקב בשם 'אלוהים' מכונה מקור E.

כיום מזוהים ארבעה או חמישה מקורות בתוספת רבדי עריכה. החלוקה המדויקת אינה ודאית, ודיונים סוערים מוקדשים לפסוק או למילה בודדת.

Documentary_Hypothesis_Sources_Distribution_English
חלוקה למקורות של ארבעת ספרי התורה הראשונים (ספר דברים נחשב מקור נפרד)

ההבדל בין יהוה ואלוהים מתחיל בשמותיהם: יהוה הוא דמות, עם שם פרטי; אלוהים הוא שם גנרי כללי ואנונימי, ולא במקרה בגוף רבים המתנשא. בהתאם לכך, ליהוה יש לב ורגשות אנושיים כמו חרטה ועצב; אלוהים הוא קר, מרוחק ועסוק בפרטים טכניים.

"מבוסס על סיפור אמיתי"

פרשת נוח (בראשית ו' עד ט') כוללת לפחות שתי גרסאות של סיפור המבול. קריאתן בנפרד מספקת הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של מלאכת העריכה המקראית. הפשרות והקומבינות הולידו יציר כלאיים שלוקה בחוסר עקביות, חוסר היגיון ובעיות קונטיניואיטי, אך כל אלה לא הפריעו לסיפור המבול להפוך לחלק מהדנ"א התרבותי המערבי. הדרמה חיפתה על הפגמים, הסתירות לא הפריעו לעלילה הסוחפת.

בבסיסו של הסיפור עומד אסון טבע חריג בעוצמתו, שאירע בסוף האלף הרביעי לפנה"ס במסופוטמיה, "הארץ שבין הנהרות", אזור מועד להצפות ושיטפונות. האסון צרב טראומה היסטורית בזיכרון הקולקטיבי של עמי שוּמֵר, אשור ואכד.

1024px-o.1054_color
גילגמש משסע את "שור השמיים", תבליט טרקוטה (סביבות 2000 לפנה"ס), המוזיאון המלכותי, בריסל

בגירסה המוקדמת, הגיבור הוא זיאוסודרה, מלך שוּמֵרי מתחילת האלף השלישי. הגירסה המוכרת יותר מופיעה בעלילות גילגמש, כחמש מאות שנה אחריו. גילגמש פוגש את האדם שחי לנצח, אותנפשתים, ושומע ממנו סיפור דומה להפליא לפרשת נוח. גרסאות נוספות לסיפור מוכרות מתקופת חמורבי, אך בפוסט שלפנינו לא נעסוק במיתוסים המסופוטמיים, אלא בשניים שלנו.

מי היה נוח?

ממלכת אשור כבשה את ארץ כנען במאה ה-8 לפנה"ס, אך המיתוס השוּמֵרי הגיע לכאן הרבה לפני כן. בחצור התגלו לוחות חומר בכתב יתדות עם חוקי חמורבי מהמאה ה-18 לפנה"ס, וגם סיפור המבול התגלגל לכאן באותה תקופה ושולב באגדה על גיבור מקומי בשם נוח.

נוח אינו אותנפשתים (אם כי זו תשובה טובה לשאלה "איך כותבים נוח בשבע שגיאות") או גיבור מסופוטמי אחר. הוא משלנו, דור עשירי לאדם הראשון לפי 'ספר תולדות האדם' (בראשית ה'). איננו יודעים מה היו מעשיו ואם גם הוא ניצל מקטסטרופה כלשהי, אך הוא היה גיבור מיתולוגי ידוע, כפי שניתן ללמוד ממדרש השם שניתן לו: וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

המשימה שהוטלה על נוח התינוק אינה קשורה לסיפור המבול, אלא לסיפור אחר שנמחק ונשכח. היא גם מעוררת חשד: שאר הדמויות בפרק לא זכו אף למדרש שם קצרצר! העניין מתבהר כשמבינים שהפסוק פשוט לא שייך לפרק ה', שכולו מקור E: הוא מתחיל במילים "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ", וממשיך עם "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". יהוה מוזכר רק בפסוק על נוח, ושייך לפרק ד' היהויסטי, המציג שושלת חלופית.

מקור E אינו מכיר את גן העדן, וגם לא את חוה, קין והבל. לפי 'ספר תולדות האדם' , אדם הוליד את שת, שת הוליד את אנוש, וכה הלאה, עד מתושלח, למך ונוח. גירסה J היא המשך ישיר של סיפור גן עדן, ובה קין הוא אביה של שושלת מקבילה שנקטעת בפתאומיות בלמך. הפסוק על נוח נתלש בגסות מפרק ד' והודבק בסוף פרק ה'. רק האיסור על מחיקת מילים חשף את התרגיל.

פרשת נוח: סיפורו של J

פירקנו עבורכם את הסיפור ונביא אותו שני צבעים: מקור J בירוק, מקור E בחום. גירסה J קצרה ותכליתית יותר, ולכן נפתח בה, אם כי גם היא כוללת שני רבדים, האחד קדום וקולח, השני מאוחר ומיותר. להלן הגרסה הבסיסית:

וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

זה מתחיל ישר לפרצוף: יהוה מאוכזב מיציר כפיו האדם, מתחרט על שברא אותו ומחליט למחות אותו מעל פני האדמה, יחד עם שאר בעלי החיים. לא ברור מדוע נגזרה כליה על כל עולם החי, ויתכן שזו ירושה מהמקור המסופוטמישתקעה אותנו עם השלכותיו – הצורך להציל שני נציגים מכל מין.

ההבדל בין המקורות ניכר מייד: לפי יהוה, האשם הבלעדי במצב הוא האדם; בגירסת E, האשמה מוטלת על "כל הארץ" ועל מסה אנונימית המכונה "כל בשר". זהו המשך ישיר של סיפורי הבריאה: מקור J אחראי לגירסה II, סיפור גן העדן שבמרכזו ניצב האדם וכשלונו; מקור E ממשיך את סיפור I, בריאת השמיים והארץ וכל תכולתם, שבו האדם הוא רק החתיכה האחרונה בפאזל.

המקורות שונים גם בסגנונם: יהוה אומר "אמחה את האדם מעל פני האדמה"; אלוהים מעדיף "לשחת את הארץ". 'למחות' היא פעולת ביטול ומחיקה מוחלטת. 'לשחת' נשמע אכזרי, נקמני ומתעלל.

המילה 'אדמה' שייכת לאוצר המילים של מקור J; מקור E מדבר על 'הארץ'. גם זה המשך מסיפורי הבריאה: בראשון האדמה אינה מוזכרת; בשני יהוה יוצר ממנה את האדם, משקה אותה, מצמיח ממנה עצים, ובסוף גוזר על האדם לעבוד אותה.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה תִּקַּח-לְךָ שְׁנַיִם, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם, זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

יהוה אינו טורח להסביר לנוח (ולנו) מדוע הוא נבחר. נוח מצא חן בעיניו וזה מספיק. הוא גם לא מספק לו מידות והנחיות לבניית התיבה. מקור J אינו מתעסק בפרטים, ולמעשה אינו מזכיר כלל את בניית התיבה, שלכאורה נוצרה יש מאין, והנה היא כבר עומדת ומוכנה להתמלא.

מי מוזמן להישרדות?

הרעיון לקחת זוג מכל בעלי החיים שבעולמנו, ממקק עד היפופוטם, נשמע מופרך כבר בכיתה ב'. המקור הבבלי וההיגיון הפשוט מכוונים לרעיון מעשי יותר: לקחת שתיים מכל בהמות הבית. זוג עזים, כבשים, פרות, חמורים וכמה תרנגולות הם מה שניקח לאי בודד. אריות, ג'ירפות, עכבישים ונחשים אינם נחוצים. מקור J מבין זאת, אך לפניו מונחות כמה גרסאות שעליו לזגזג ביניהן. עופות השמיים למשל, מצורפים רק כי הם דרושים למערכה האחרונה.

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ יְהוָה. וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ אֶל-הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן-הַבְּהֵמָה וּמִן-הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ עַל-הָאֲדָמָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ אֶל-הַתֵּבָה, זָכָר וּנְקֵבָה. וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ.

עקב עריכה רשלנית, נוח מעלה לתיבה גם את "כל אשר רומש על האדמה" – למרות שיהוה לא ביקש זאת ממנו. ככה זה כשמנסים לְרַצוֹת את כולם.

ופינוק קטן לפני המבול: יהוה החביב לא רק בונה לנוח את התיבה, הוא אף סוגר אחריו את הדלת!

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל-הָאָרֶץ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן-הָאָרֶץ. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

785px-gustave_dorc3a9_-_the_holy_bible_-_plate_i2c_the_deluge
ציורי התנ"ך של גוסטב דורה הגדירו במידה רבה את עולם הדימויים התנ"כי שלי, ושל  רוב העולם המערבי. 1866 ,La Grande Bible de Tours

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב, וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה כִּי-מַיִם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה. וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מִן-הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו עוֹד. וַיָּסַר נֹחַ אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

dove_sent_forth_from_the_ark

רוב העולם הושמד, אך הסיפור נגמר ברוח אופטימית. יהוה מצטער על ההרס שהוא חולל, ובין השורות ניתן להבין כי הוא מתחרט גם על העונשים הקודמים שהטיל על אדם וחווה ועל קין. הרמז טמון במשפט "יצר לב האדם רע מנעוריו". יהוה אוהב ליצור, פועל שמחליף בסיפור הבריאה II את "לברוא" הרווח בסיפור I. השימוש באותו שורש מלמד אולי כי יהוה לוקח אחריות על "האדם אשר יצר". זו לא אשמתו שהוא נוצר פגום, ומעתה יהוה יבטיח לו מזג אוויר מסודר בהתאם לצרכיו החקלאיים.

התוספת המיותרת

על גרעין הסיפור המקורי, הושתלה שכבת מידע מבלבלת, ובה הנחיות מפורטות באשר למספר וסוגי בעלי החיים המצטרפים למסע:

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם, שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.

המיתוס המסופוטמי מדבר על זוגות, וגם לסיפור נוח המקורי הספיקו שניים מכל מין – התיבה הייתה גדושה עד אפס מקום גם ללא הוספת 14 אקזמפלרים מכל בהמה טהורה. אלא שאחרי המבול מתוכננת העלאת קורבנות – ואם נוח ייקח רק שניים מכל מין ויקריב אחד מהם, הוא גוזר כליה על מין שלם. נשמע הגיוני, לא?

ממש לא! לנוח אין מושג מהי בהמה טהורה! רשימת הבהמות הטהורות נמסרת רק בספר דברים, שלפי הכרונולוגיה המקראית ייכתב רק עוד שמונה מאות שנה, אחרי יציאת מצרים. זהו אנכרוניזם שקוף, ממש כאילו נוח היה מנווט לפסגת האררט עם GPS.

עוד תוספת קצרה הושתלה בין סוף המבול למוסר ההשכל:

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ…)

בגירסה המקורית, יהוה משנה את דעתו בעקבות הזעזוע מההרס הנורא; בגירסה המתוקנת, הסיבה היא הנאתו מניחוח המנגל. גם זהו שריד מהמיתוס המסופוטמי, אך שם התוצאה היא מריבה איומה בין האלים…

הסיום החלופי קשור לפוליטיקות שמאחורי העריכה המקראית. המקור הכוהני P, כמו גם מקור מאוחר יותר המכונה D, מצווים על ריכוז הפולחן: מותר להעלות קורבנות רק בבית המקדש, ורק על ידי הכוהנים. הקורבן של נוח, הרחק מירושלים ובידי סתם אדם, מתריס כנגד מסורת זו.

פרשת נוח: סיפורו של E

הגירסה האלוהימית, המשכו של 'ספר תולדות האדם', מתחילה בנוסח קלאסי:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ. נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת-הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת-שֵׁם אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ.

גם כאן, הסופר ניגש ישר לעיקר, אך ההבדלים רבים: אלוהים, שלא כמו יהוה, משתף את נוח במניעיו ובתוכניותיו; נוח מתואר כצדיק כדי להצדיק את הצלתו; הארץ מתוארת כמושחתת כדי להצדיק את השחתתה. השימוש הכפול בפועל 'לשחת' ('למחות' במקור J) מייצג צדק של "עין תחת עין": הארץ נשחתה – אז נשחית אותה.

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר; כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר.

אמרנו קודם כי מקור J אינו מתעכב על בניית התיבה, אך יתכן שחלק מהפסוק הראשון השתייך אליו. החשד נובע מהמילה הבלתי מוכרת 'גופר' שכמעט זהה ל'כופר', כפילות שאולי מלמדת על שני מקורות שהתערבבו.

יש המקשרים את 'גופר' עם giparu, 'קנה סוף' באכדית, החומר שממנו בנו סירות על נהרות בבל (בציפוי זפת או כופר, כמו התיבה של משה). לפי סברה זו, הניקוד אינו קִנִּים – תאי הספינה, אלא קָנִּים – קני סוף.

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ.

בניגוד ליהוה, אלוהים לא מתכוון לעבוד בשביל נוח. הוא מחלק הוראות ומידות מדויקות – אבל המשימה מוטלת על כתפיו של נוח.

המיפרט הטכני המיותר (כי לא יהיה עוד מבול ולא נצטרך לבנות עוד תיבה), שאליו יצטרפו גם תאריכים מדויקים, מאפיין את מקור E ונועד לייצר תחושה ריאליסטית המחזקת את אמינות הסיפור. כל אלה נעדרים מהגירסה היהויסטית. אצל J זהו מיתוס, סיפור אגדה שכוחו אינו בפרטים הקטנים אלא במסר הגדול.

אמה אגב, היא חצי מטר. אורך התיבה ההוא 150 מ', רוחבה 25 מ' וגובהה 15 מ' – כלי שיט ענק במושגי העולם העתיק. גם סיפורי המבול המסופוטמיים מציגים מידות מופרכות.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל-הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ.

אלוהים מבטיח לנוח לכרות (להקים) אתו ברית, הראשונה מבין בריתות רבות במקרא. איזכורה כאן, ללא הסבר וללא הקשר, נועד ליצור רושם כאילו נוח מתחייב להינצל, אך זו אינה ברית, לנוח אין בה חלק, והסיבה אינה ברורה.

וּמִכָּל-הָחַי, מִכָּל-בָּשָׂר, שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ, זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ, שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה, קַח-לְךָ מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים; כֵּן עָשָׂה.

הפרטים דומים לגירסה J (ללא הבהמות טהורות), עם תוספת פרקטית שמקורה במיתוס הבבלי וגם היא נועדה לחיזוק האמינות: נוח נדרש להביא מספיק מזון לגן החיות הצף.

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם אֶל-הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף.

שוב מכביר הסופר האלוהימי מידע מיותר. יש הסבר לתאריך המוזר 17.2: אלוהים החליט על המבול ב-1.1; בניית התיבה ארכה 40 יום; לקח עוד שבוע להיכנס לתיבה, והגענו ל-17.2. המסורת הקדומה הכירה רק מספרים טיפולוגיים כמו 7 ו-40 ולא נזקקה לתאריכים; גירסת E מסבכת הכל ללא צורך.

אך לא זה ההבדל המהותי מגירסת J. יהוה מסתפק בהמטרת גשם משמיים; אצל אלוהים נבקעים קודם כל "מעינות תהום רבה" ורק אז "ארובות השמיים נפתחו". זהו המשכו של סיפור הבריאה I, שבו אלוהים מבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע ומעל לרקיע (וגם בו יש תהום), והשפעה של אפוס הבריאה הבבלי, הנפתח בהפרדה בין המים המלוחים בים והמים המתוקים ברקיע.

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל-הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל-הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר-תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ, וְכֹל הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה–מֵתוּ. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל-הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

זו הסתירה הבולטת ביותר: האם המבול ארך 40 יום או 150 ימים? בגרסת J, המספרים טיפולוגיים והסיפור אגדתי. 150 יום הוא מספר "ריאליסטי", בניסיון לומר שזה קרה באמת. חבל שהוא לא מתקבל על הדעת… במיתוסים המסופוטמיים, המבול ארך בין שבוע לחודש; מבול בן 40 יום הוא חריג, אך איכשהו סביר; 150 יום הם הגזמה פרועה. מקור E לא ידע דבר על הארץ שבין הנהרות ולא חווה מבול מעולם.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם. וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.

שוב המון פרטים מיותרים, וביניהם פיסת מידע מעניינת: "ויזכור אלוהים את נוח"… 150 יום הם הרף עין עבור אלוהים. הוא יזם את כל הפורענות – אז איך הוא שכח?

אלו ציפורים?

וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

ניתן לשאול מדוע האל, שהסביר לנוח את תוכניותיו בפירוט, נעלם בשלב הקריטי ומאלץ אותו להסתמך על ציפורים כדי לדעת אם תם המבול. היעדרו של האל מקשה על שיוך הגרסאות, אך מקובל ליחס את היונה למקור J ואת העורב למקור E. בכל מקרה, לא סביר ששני העופות שייכים לאותו סיפור.

במיתוסים הקדומים, אותנפשתים שולח יונה שחוזרת, סנונית שחוזרת, ולבסוף עורב שלא חוזר וכך נודע שהארץ יבשה. המוטיב המשולש חוזר בסיפור נוסף, שבו חוזרת היונה עם טיט ברגליה ומכאן עולה שכבר ניתן לנחות על הארץ. מספר הקסם הוא שלוש, ולכן לא סביר שקודם נשלח העורב ואחריו היונה.

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר. צֵא מִן-הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ. וַיֵּצֵא-נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ. כָּל-הַחַיָּה כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה.

סגנונו הטרחני של E כבר מוכר, והוא ממשיך להלאות בחזרות אינסופיות. יש רק נקודה מעניינת אחת: נוח נכנס לתיבה ב-17.2 ויצא ממנה ב-27.2, אחרי שנה ועשרה ימים. התוספת נועדה כנראה כדי להשלים את הפער בין 12 חודשי ירח (355 יום), ובין שנת השמש (365 יום). כך או כך, העמסת הפרטים תורמת אולי לאמינות אך מסבכת הכל.

מעניינת גם הפסיביות של נוח: אחרי שנה פלוס בתיבה דחוסה ומצחינה, הוא אינו יוצא ממנה לפני שקיבל הוראה מפורשת!

המבול נגמר, הסיפור לא

המבול נגמר, כולם יצאו מהתיבה, אבל מקור E אינו עוצר: צריך לכרות ברית כמובטח, ולהעביר עוד מסרים דתיים ופוליטיים.

יְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.

האנושות ביצעה זה עתה איתחול מחדש, וכל הברכות שניתנו לאדם הראשון ביום השישי לבריאה ניתנות שוב לנוח ולצאצאיו – בהבדל אחד. ספר בראשית מציג חזון צמחוני למהדרין: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.

המציאות מורכבת יותר, הבשר טעים והאיתחול הוא הזדמנות לתיקון. כעת מותר גם לאכול בעלי חיים, במגבלה אחת: מותר לאכול בשר, אסור לשפוך דם.

וַאַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ.

הפוסט התארך ולכן נדלג ברשותכם על סיפור הקשת בענן, אגדה פולקלוריסטית חביבה שכמוה מוצאים בכל שבט בעולם. זה אינו חלק מהסיפור המקורי, שכן הוא אינו מופיע במקור J וגם לא באף אחד מהמיתוסים המסופוטמיים. כנראה שזו אגדה מקומית שצורפה לסיפור במטרה להציג איזו "ברית" פיקטיבית בין אלוהים לעם ישראל: צד א' מתחייב לא לשחת עוד את הארץ; צד ב' לא מתחייב לכלום; הקשת בענן ממונה לתפקיד המזכירה. נעבור ישר לקטע הסיום המעצבן:

וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה–שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן. שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ.

שימו לב לפרטים הבאים: חָם מוזכר תמיד בצירוף "אבי כנען"; כנען לא עשה דבר, אך הוא זה שמקולל; המשפט "ויהי כנען עבד למו" חוזר פעמיים. מטרת הסיפור ברורה: להצדיק את השמדתם ושיעבודם של עמי כנען. הפרט המפתיע, הוא שיוכו של כנען לבני חם. מבחינה לשונית, תרבותית וגנטית, יושבי כנען היו עם שֵׁמי ואחינו הקרובים. סימונם כצאצאי חָם נועד להרחיקם מאיתנו וליצור זרות ואיבה. 

שלא במפתיע, ממשיכי דרכו של מקור E פועלים באותה שיטה ליצירת הפרדה ושנאה בינינו לבין תושבי הארץ הפלסטינים, הכנענים של היום, שגם הם קרובים אלינו יותר מכפי שאנו מוכנים להודות.

16224852-noah-cursing-canaan-picture-from-the-holy-scriptures-old-and-new-testaments-books-collection-publish
"נוח מקלל את כנען", גוסטב דורה. במהדורות שיצאו בארה"ב, התחריט נקרא "נוח מקלל את חָם", כדי להצדיק את שיעבודם של שחורי העור שנחשבו לצאצאי חָם. הגזענים לא מתים, הם רק מתחלפים…

אין מצב שיוצרי המיתוס המקורי העלו בדעתם סוף כל כך גזעני, מניפולטיבי ומכוער. אז ברשותכם נישאר עם הסוף האופטימי של מקור J:

עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

 

sue
אם הגעתם עד לכאן, קבלו קוריוז שקרה באמת ב-2019. קבוצת נוצרים אוונגליסטים שבנו רפליקה מדויקת (נניח) של תיבת נוח תבעו את חברת הביטוח על סך מיליון דולר בגין נזקי גשם!

סוכות: כמה חגים נכנסים בחג אחד?

סוכות: כמה חגים נכנסים בחג אחד?

מה בעצם חוגגים בסוכות? התשובה אינה פשוטה. סוכות הוא מולטי-חג מבלבל ורב-פרצופי: זהו חג האסיף, אבל הוא גם זכר ליציאת מצרים; לסופו דבוק "שמיני עצרת", אך באותו יום חוגגים גם את שמחת תורה; בנוסף, הוא גם אחד משלושת הרגלים, ולכל אלה מצטרפת עוד שמחה, חג מסתורי שאינו מוזכר כלל בתורה: שמחת בית השואבה.

ננסה לעשות סדר בחגיגות.

מלחמת גירסאות

פרק כ"ג בספר ויקרא מוקדש לפירוט מדויק של מועדי ה' – הנחיות להבאת מנחות לה', שהן בעצם מנחות לכוהנים, המבטיחות שלא יחסרו להם חלבונים בכל ימות השנה.

שניים מהמועדים קשורים למחזור השנה החקלאית: חג ראשית הקציר בשבועות, וחג האסיף בסוכות. שני החגים הם דוגמה לעריכה גסה, המשלבת בחוסר הצלחה גרסאות שונות ומוסיפה עוד תכנים משלה. לא נתעכב על שבועות, ונזכיר רק שהגרסאות השונות לספירת העומר גרמו למאות שנים של מחלוקות תיאולוגיות. נתמקד בעשרת הפסוקים העוסקים בחג סוכות וחותמים את הפרק – ואת השנה. באותם ימים, השנה העברית החלה בניסן, תשרי היה החודש השביעי, וסוכות היה החג האחרון של השנה.

חג א': על האש

לפי חמשת הפסוקים הראשונים, החג נועד להעלאת קורבנות. הפסוקים אינם מתייחסים לסיבת החג ולאופיו, אלא עוסקים בעניינים טכניים, שעיקרם עולות וזבחים, ובקיצור הוראות שמטרתן להעביר את פרי עמלו של עובד האדמה לידי הכוהנים: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ."

חג ב': וביום השמיני

נקרא שוב את הפסוקים הנ"ל: "חג הסוכות שבעת ימים לה'… שבעת ימים תקריבו אִשֶה לה'…" ופתאום: "ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם…"? אם היום השמיני הוא חלק מהחג, מדוע לא נאמר כך מההתחלה? ואם לא, מה הוא עושה כאן? ומה הסיפור של העצרת, איסור על כל עבודה ומלאכה? הרי בפסוק הקודם נאמר בפירוש שהעבודה נאסרה גם בשאר ימי החג! היום השמיני, המוחרג, נראה בעליל כמו חג שונה ונפרד שהוצמד לכאן. זה לא מתחבר.

בספר במדבר כ"ט החג מוזכר שוב, והפעם נמנים הקורבנות ברמת פירוט מדוקדקת של כתב כמויות במכרז ממשלתי (27 פסוקים!). גם כאן, הסופר אינו עוצר ביום השביעי אלא ממשיך, ללא כל הסבר, לשמיני עצרת. בקיצור: חג מוזר ולא שייך שהודבק איכשהו לסוכות.

בשמיני עצרת נוהגים להתחיל בקריאת תפילת הגשם, שנועדה להבטיח גשמי ברכה בחורף. המנהג מתאים לאופי החקלאי של החג (כמפורט בפיסקה הבאה), אך אינו מופיע בתנ"ך. גם המשנה מציינת כי יש להזכיר את גבורות הגשמים ביום האחרון של סוכות ("משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו"), אך אינה מייחדת לכך תפילה. עוד פן של החג שלא מתחבר לכל השאר…

חג ג': חג יהוה – הגירסה הצמחונית

נחזור לויקרא כ"ג. כמה פסוקים קדימה, מסתבר שיש עוד חג, שחל – הפלא ופלא! – בדיוק באותו יום: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים." העורך תקע את המילה הקטנה "אך" בתחילת המשפט, בניסיון מגושם להדביק אותו לחלקים הקודמים ולתרץ את התמיהה המתבקשת לגבי החג החדש שצץ פתאום והופך את חוקי המשחק.

מחגיגת הבשרים על האש בפסוקים הראשונים, אנחנו עוברים למדיטציה צמחונית. עילת החג היא סיום איסוף תבואת הארץ, ובלבו עומדים ארבעת המינים, "פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל", שאיתם לא צריך לעשות כלום – רק להביט בהם שבעה ימים בשלווה הודית.

גם בגירסה זו, אורך החג אינו ברור. החג הוא בן שבעה ימים, אך "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן"…?

בפסוקים האחרונים, חג סוכות נקרא פשוט 'חג יהוה' או 'חג'. במקור זה היה שמו של החג הראשון, אולי החג היחיד בשנה. עם הזמן, המובן התרחב מחג ספציפי למושג כללי. כל זה מלמד על עתיקותו הרבה של החג המסתורי. המילה "חג" משמרת את המובן המקורי של המושג "לחגוג" – לחוג במעגל.

ראוי לציון שבגירסה ג', באופן נדיר למדי בתנ"ך חמור הסבר, אנו מצווים לשמוח: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

חג ד': בכלל לא מה שחשבתם

בשני הפסוקים האחרונים שוב מחכה הפתעה. ראשית, "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים"… מוזר , לא? רק עכשיו, בסוף הפרק, מוזכרת לראשונה המצווה העיקרית שעל שמה נקרא החג? ואז מגיע ההסבר ומבלבל עוד יותר: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם."

עילת החג, אם כן, אינה קשורה לאסיף התבואה אלא ליציאת מצרים, וזורקת אותנו בבת אחת מעולם חקלאי פורה למדבר הצחיח. אבל רגע, נוודים בונים סוכות? במדבר? איפה ימצאו עצים וכפות תמרים? ועוד ל-600 אלף איש? במדבר מקימים אוהלים!

הקישור ליציאת מצרים, שכידוע כבר קיבלה חג משלה, אינו הגיוני וסותר את מה שנאמר לפניו. גם זו בבירור תוספת מאוחרת. סיכום ביניים: ארבע גרסאות בעשרה פסוקים.

חג ה': עולים לרגל

חג סוכות מוזכר עוד פעמיים בתורה (שמות כ"ד ודברים ט"ז), במסגרת מצוות העלייה לרגל המכונה "שלושת הרגלים". בשתיהן הוא מוזכר כחג האסיף: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה …. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה". גם בגירסה זו אנו מצווים במפורש על השמחה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ … וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".

אין קשר בין עלייה לרגל להליכה ברגל. ברור שאבותינו לא חיכו לקו המהיר לירושלים. השורש רג"ל מציין משהו שעושים דרך קבע, כמו במילים 'רגיל' ו'הרגל'. אולי המקור הוא אכן 'צעד', ואז 'רגל' הוא "משהו שחוזרים עליו". עלייה לרגל היא עלייה במועד קבוע.

אני חובב נלהב של עליות לרגל, וחסיד נאמן של הגדולה מכולן, הקומבה מלה של אללהבאד שמתקיימת אחת ל-12 שנים. אבל גם כאן, קורטוב של חשיבה הגיונית מקלקל את השמחה. הליכה לירושלים מהגליל למשל, הייתה לוקחת שבוע או שבועיים, בדרכים לא סלולות ושורצות שודדים וחיות טרף. אין מצב שאוכלוסייה חקלאית קשת-יום הייתה מתפנה מעבודת השדה לחודש ומשהו של מסעות ברחבי הארץ, ולא רק פעם אחת אלא שלוש פעמים (!) בשנה – והכל על מנת להשאיר בידי הכוהנים את מיטב התוצרת. מתי היה נשאר להם זמן לעבוד?

גירסת שלושת הרגלים נראית כעוד עבר מזהיר אך מדומיין, שהומצא בתקופה שבה לא ניתן לעלות לירושלים, אולי בגלות בבל. יתכן כי בירושלים הייתה מסורת מקומית של עלייה לרגל מהכפרים הסמוכים, או התכנסויות גדולות יותר פעם בכמה שנים – אבל כל הזכרים, כל שנה, שלוש פעמים?

P1020403 (2)
עלייה לרגל: כך זה נראה באמת (קומבה מלה, אללהבאד 2013)

ועוד הפתעה קטנה

מצוות העלייה לרגל מופיעה גם בשמות כ"ג, אבל עם טוויסט מעניין: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר–שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת … וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה."

בפסוק הבא, מופיעים שלושה ציוויים: "לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר. רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ." שני הראשונים קשורים בבירור לפסח ולחג הביכורים – כך שהשלישי שייך לסוכות. בישול גדי בחלב אמו היה כנראה טקס כנעני פגאני שנחוג בתחילת השנה החקלאית החדשה להבטחת פריון ושפע.

אם כן, האיסור אינו על אכילת גדי בחלב אמו, אלא רק על בישולו, פולחן אלילי שאותו רצו הכוהנים להשריש. מקור המצווה נשכח עם הזמן, ובספר דברים היא נכללת באיסורי האכילה – וכך אנו סובלים ממנה עד היום.

חג ו': שמחת תורה

אם חשבתם שסיימנו את מניין החגים החלים בסוכות – טעיתם. יש עוד אחד, ובדרך פלא, שוב חוגגים בדיוק באותו יום שני חגים בלתי קשורים. בנוסף לשמיני עצרת הלא ברור, בתקופת האמוראים הפך היום השמיני של סוכות לחגיגות שמחת תורה, לרגל סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש. היה זה חלק מהמהלך המשמעותי ביותר בהיסטוריה היהודית, שהחל עם חורבן בית המקדש והמעבר ל'עם הספר', יהדות שבמרכזה לא עומד מקדש בנוי מאבנים – אלא ממילים.

המנהג נולד בישיבות הגדולות של בבל, אם כי השם 'שמחת תורה' מופיע רק במאה השמינית. למען ההגינות אציין שבמקור הוא נחגג יום אחרי שמיני עצרת (מה שמביא אותנו לתשעה ימי חג!). המנהג נשמר עד היום בקהילות בחו"ל החוגגות 'יום טוב שני של גלויות', ובמנהג 'הקפות שניות' במוצאי החג.

רגע אישי

גדלתי בנווה שאנן, שכונה חיפאית חילונית עם הרבה ניצולי שואה עם מספר כחול על היד ומעט מאד דת ודתיים. רק פעמיים בשנה, בערב יום כיפור ובשמחת תורה, היינו מתכנסים ליד בית הכנסת היחיד בשכונה. המפגש בערב יום כיפור הפך למסורת, ורבים מחבריי המשיכו להגיע אליו במיוחד, גם ממרחקים, שנים רבות אחרי שעזבו את השכונה.

יום כיפור ותקיעות השופר המגוחכות לא דיברו אליי. אהבתי את שמחת תורה, עם דגל הקרטון המצועצע שעליו תקוע תפוח ובו תקוע נר דולק. הורינו לא חששו לשלוח אותנו לרחוב, לבד, עם מתקן בעירה רעוע וגפרורים. זה היה עידן פחות חרדתי.

36

אהבתי את הדגלון עם הציורים הגנרים של יונים ופרחים, ילדים וילדות מרקדים בכובעי טמבל, ילדים עם כיפה לומדים תורה, חיילים ומטוסי קרב וטנקים, וזהבים, ובמרכזו שתי דלתות נפתחות של ארון הקודש ובו ספר תורה. יכול להיות שכאן נטמן הזרע שלימים יביא אותי ללימודי עיצוב?

פייק סוכות

כיאה למותג יוקרה, גם לסוכות צץ חיקוי, שלא לומר זיוף. פרק י"ב במלכים א' מספר על ניסיון להמציא את סוכות מחדש. הממציא הוא ירבעם בן נבט, המלך הראשון בממלכת ישראל. עורכי ספר מלכים, ובעקבותיהם גם חז"ל, מכפישים את דמותו כחוטא גמור, אבל הוא היה מלך לא רע, ואפילו עם נטיות חברתית.

כבר כנער, ירבעם מתגלה כגיבור חיל, ושלמה ממנה אותו לפקיד בכיר ואחראי על עבודות בנייה נרחבות. בשלב מסוים ירבעם מרגיש ששלמה מנצל את שלטונו לרעה, עושק את העם ומעביד אותו בפרויקטים ראוותניים. הוא מורד בשלמה, ובורח על חייו למצרים.

אחרי מות שלמה מתאספים השבטים וממליכים עליהם את בנו רחבעם, אבל יש להם בקשה אחת: להקל על העול הכבד שהטיל עליהם שלמה. רחבעם מתייעץ עם הזקנים, שממליצים לו בחוכמה: "אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה… וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים–וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים, כָּל-הַיָּמִים". המלך הטיפש פונה לחבריו הצעירים שמייעצים לו ההיפך, וחוזר עם התשובה המפורסמת: "אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים."

51v5FJnZxmL._SX463_
ירבעם זובח בבית אל, חרברנט ון דן אקהאוט, 1656

הזקנים פונים במר נפשם לירבעם, שחזר ממצרים ברגע ששמע על מות שלמה, וממליכים אותו על כל ישראל. בצעד מהפכני, ירבעם מגייס כוהנים "מקצות העם" שאינם מבני לוי. הוא בונה מקדשים בבית אל ובדן, ושם בהם עגלי זהב, ואז: "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה".

לרחבעם נותרו רק שבט יהודה ובנימין, אך הוא שמר על קלף מנצח: ירושלים ובית המקדש. ירבעם רוצה למנוע מבני ישראל לעלות בחג לירושלים ולקדם את המקדש בבית אל, ופשוט דוחה את החג בחודש. הוא רוצה גם לנתק את בני ישראל מבני יהודה. מעתה הם יחגגו במועדים שונים.

יתכן שירבעם היה אפילו מתוחכם עוד יותר: "וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי–בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מִלִּבּוֹ." לפי הפסוק, ירבעם לא בדה רק חג חדש – אלא המציא חודש חדש! רש"י מפרש כך: "חֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי' – דרש להם: הוא חודש האסיף, ובו ראוי החג להיות."

הטריק של ירבעם היה שינוי עיבור השנה. הלוח העברי מחייב הוספת חודש מדי שלוש שנים (בערך), אך אין סיבה הלכתית או אחרת לעשות זאת דווקא באדר – שהיה במקור החודש האחרון בשנה, אך איבד את מעמדו עם העברת ראש השנה לתשרי. סוף השנה הוא זמן הגיוני יותר, וכך עשה ירבעם. הוא הוסיף חודש אחרי אלול, והרוויח בדרך גם את ראש השנה ויום כיפור.

חג סוכות המזויף אינו מוזכר עוד. איננו יודעים כמה שנים, ואם בכלל, חגגו בחודש איחור את סוכות II. לדילמת מספר הימים המשתנה, נוספה עכשיו גם דילמת החודש. כך או כך, ברור מהסיפור כי ירבעם ידע עד כמה החג מושרש בלב העם, ומצא לו אתר חלופי – וזמן חדש.

אז מה היה לנו?

עד עכשיו, חגגנו בסוכות את: א') חג לה', עם קורבנות ותפילות ואיסור עבודה, אך ללא סוכות; ב') שמיני עצרת, חג לא ברור שאיכשהו הודבק אליו; ג') חג האסיף, לציון סוף איסוף התבואה והפירות, כולל (אולי) ישיבה בסוכה; ד') זכר לישיבה בסוכה ביציאת מצרים; ה') אחד משלושת הרגלים; ו') שמחת תורה, לציון סיום קריאת התורה; ז') כל התשובות נכונות.

קשה להסיק מכל הבלגאן הזה מה היה "החג המקורי" ולשם מה התכנסו בני ישראל הקדומים בירושלים, עם או בלי לשבת בסוכה. מטרתי לא הייתה להציע פתרונות, אלא להראות עד כמה התורה – שמתיימרת להיות דבר אלוהים חיים שנמסר ישירות למשה במעמד הר סיני – אינה אלא אוסף אקלקטי של גרסאות סותרות, שכל אחת מהן נועדה לשרת פשרה פוליטית או תביעה קואליציונית של סיעת כוהנים כזאת או אחרת.

כך או כך, מכל גרסאותיו של החג, החביבה עליי ביותר היא זו שבה לא עסקנו הפעם – החגיגה הגדולה והפרועה מכולן, שמחת בית השואבה. על כך בפוסט הבא.

פסח: חג החירות

פסח: חג החירות

מכל שמותיו של חג הפסח, היפה מכולם הוא "חג החירות". היציאה מעבדות לחירות היא התמה המרכזית של החג, שסימל במשך אלפיים שנות גלות את כל מה שהיה חסר לנו.

החירות היא מצבו הטבעי של האדם. כמו האוויר, היא משהו שלא חשים בו אלא אם הוא חסר. היא הפכה למצרך נדיר בעקבות כמה המצאות מפוקפקות כמו החקלאות, הרכוש והצבא, ובמהלך רוב ההיסטוריה היו רוב בני האדם משועבדים בדרך זו או אחרת. חסרי כוח וחסרי תקווה, נותר להם רק לחלום על שחרור פלאי, על יציאת מצרים משלהם. לכן זהו גם אחד הסיפורים האהובים והמוכרים בעולם.

בהגדה מופיעה החירות שלוש פעמים: החג מכונה "זְמַן חֵרוּתֵנוּ"; בהמשך מודים לה' אשר "הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת"; ופעם נוספת בגירסה שונה: "הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין".

אז מה זה "חירות" ומאיפה היא באה לנו?

https3a2f2fstatic.makers.com2ffield2fimage2fstatueofliberty_0
פסל החירות, או בשמו המלא "החירות מאירה את העולם", 1886

פעם קראו לזה "חופש"

העברית, כמו כל שפה, השתנתה במהלך הדורות. המושגים "חירות" ו"בן חורין" מוכרים היטב בלשון המשנה, אך בתנ"ך אינם קיימים כלל (חוץ מדוגמה אחת שתיכף נגיע אליה). ההרגשה הנפלאה של "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות" מכונה במקרא "חופש": "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם" (שמות כא).

כמו החירות, גם החופש קשור לשחרור מעבדות, אך לא תמיד. בסיפור דוד וגוליית, בני ישראל נערכים למלחמה בפלישתים, ששולחים את נשק יום הדין. גוליית מציע דו-קרב במקום מלחמה: "אִם-יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים", מבטיח הלוחם הענק, "וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים"(שמואל א' יז).

לנוכח היתרון המובהק של גוליית, מחפש העם מתאבד עז נפש, ומבטיח שאם ינצח, "יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת-בִּתּוֹ יִתֶּן-לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל". נשאלת השאלה, מדוע החופש הוא מתנה כה יקרה שמצדיקה מוות וודאי? האם בני ישראל הם עבדים לשאול?

ההסבר נמצא קצת לפני כן, בפרק ח' שבו מנסה שמואל להניא את העם מהדרישה לשים עליהם מלך ככל הגויים. שמואל מתאר בפירוט חסר רחמים כיצד המלך ייקח את בניהם לשרת בצבאו ולרוץ לפני מרכבתו, ואת בנותיהם לרקחות, טבחות ואופות. הוא ייקח גם את שדותיהם וכרמיהם, עבדיהם ושפחותיהם, אפילו את חמוריהם. "אַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים", הוא מזהיר, "וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם".

לפי התרחיש הקודר של שמואל (שלא ברור אם אכן התממש), העם אכן מצוי במצב אומלל של שעבוד, והשחרור ממנו בהחלט שווה הימור גורלי. מצד שני, אם כולם ממילא עבדים, מה אכפת להם אם אדונם הוא ישראלי או פלשתי…?

40-11-02/54
"החירות מובילה את העם", אז'ן דלקרואה, 1830. יש הרבה הסברים מלומדים מדוע היא עושה זאת טופלס, אבל נראה לי שדלקרואה פשוט אהב ציצים

המוות כחופש האולטמטיבי

ראיית החיים כשעבוד מתמשך וחסר תוחלת מופיעה בכמה פרקים במקרא, כמו אצל הפסימי הראשי, איוב. אם החיים הם שעבוד, החופש יימצא רק בעולם המתים שבו כולם שווים: "קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא; וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו".

גם בתהלים פח, הדובר מקונן כי "נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר… בַּמֵּתִים, חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים, שֹׁכְבֵי קֶבֶר". עם זאת, בניגוד לאיוב ששמח במוות, בתהלים המוות אינו נתפס כשחרור אלא הוא כלא, בור תחתיות, מה שמביא אותנו להסבר אפשרי למקור המילה.

חופש הוא עונש?

האטימולוגיה של "חופש" אינה ברורה, ויש הקושרים אותה דווקא לשורש חב"ש, שמובנו הפוך: "לאסור, לעטוף בבד". יש בעברית כמה זוגות מילים שמובנן מנוגד (Contronym), כמו לסקול – לסקל, לחטא – לחטוא, ויתכן שגם חופשי – חבוש (אסור, כלוא) הוא זוג כזה. [הסבר רחב יותר יותר תמצאו באתר "בלשון"]

לאחר שהמלך עזריה לוקה בצרעת, הוא יושב עד יום מותו ב"בית החופשית" (מלכים ב' טו). לא ברור מה זה בדיוק, אבל יש להניח שהמובן קרוב יותר ל"בית החבושים" מאשר למעון נופש…

להיות עם חופשי בארצנו

קפיצה של אלפיים שנה קדימה מביאה אותנו אל מהות התנועה הציונית, כפי שהיא משתקפת בהמנון הלאומי. בנוסח המקורי של נפתלי הרץ אימבר, השיר כלל תשעה בתים והתחיל עם "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה". בגרסה הסופית נשארו רק שני בתים, הבית הראשון הפך לשני והנוסח השתנה: "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עָם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם".

המונח "חופשי", שבעבר ציין גם יהודי חילוני, עורר התנגדות אצל חלק מהרבנים, שטענו בצדק שיהודי דתי כלל אינו חופשי אלא להיפך. הרב קוק הציע את הנוסח "להיות עם קדוש" או "גוי קדוש", והנושא עדיין מעסיק את אלה במגזר הדתי ששרים את ההמנון.

מהחופש בחזרה לחירות

כאמור, המילה "חירות" אינה מופיעה בתנ"ך וגם "בני חורין" לא, אך "חורים" מוזכרים פעמים רבות ונבדוק אם הם קשורים לסיפורנו. החורים מופיעים לראשונה בימי המלך אחאב. בסיפור כרם נבות, המלכה איזבל שולחת ספרים בחותם המלך "אֶל-הַזְּקֵנִים וְאֶל-הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ". מהסיפור עולה כי לחורים יש מעמד של שופטים, וכי הם יודעים לקרוא.

החורים שומרים על מעמדם בכל תקופת בית ראשון. ישעיהו מזכיר אותם בנבואת החורבן שלו יחד עם השרים, "חֹרֶיהָ וְאֵין שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ; וְכָל שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס". בימי ירמיהו מגלה נבוכדנאצר לבבל את "כָּל-חֹרֵי יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם", ולאחר מרד נוסף הוא מצווה להורגם.

גם לאחר שיבת ציון, החורים הם חלק מהמעמד השליט, כפי שמפרט נחמיה: "וְלַיְּהוּדִים וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים, וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה". עם זאת, נראה כי חל פיחות במעמדם ונחמיה מתלונן שהם מייצרים עודף בירוקרטיה: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, מַרְבִּים חֹרֵי יְהוּדָה אִגְּרֹתֵיהֶם".

מה הקשר בין חורים לחירות?

בימי בית ראשון ותחילת בית שני, החורים הם בני אצולה או פקידים גבוהים; בתקופת המשנה "בן חורין" הוא עבד משוחרר. האם שני המושגים קשורים?

בתנ"ך מופיע "בן חורים" רק פעם אחת, בקהלת: "אִי-לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר … אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן-חוֹרִים". ניתן לפרש כי רצוי שהמלך לא יהיה משועבד, אך אפשר גם להבין כי עדיף שהוא יהיה בן אצולה ויודע ספר, ולא צעיר חסר ניסיון.

מפיש
גרפיטי מהאביב הערבי במצרים: מפיש חורייאת ביבילאש (אין חירות בחינם)

ההסבר המתבקש הוא שלאחר חורבן בית שני, כאשר אין יותר מוסדות שלטוניים ואין משמעות לתפקידם של החורים (וגם ידיעת קרוא וכתוב הופכת לנחלת הכלל ולא רק של גילדה סגורה), המושג החל לציין אנשים חופשיים. השורש חר"ר מופיע במשנה בצורת "שחרר", למשל במסכת פסחים: "לא מצאנו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד". הוספת שי"ן מציינת גרימה: "לשעבד" פירושו להפוך מישהו לעבד, "לשחרר" הוא להפוך אותו לבן חורין.

בעברית החדשה, בניין שפעל משמש לצרכים אחרים (לשחזר, לשדרג וכד'), אך זה לא היה מובנו המקורי, כפי שמסביר אילון גלעד: "הבולמוס הלשוני שיצר עבורנו את השִׁדְרוּג"

להתלבש כמו חור

אז מי היו אותם חורים, מה מקור שמם וכיצד הם מתקשרים לחירות? לפי כמה פרשנים, בזכות מעמדם, החורים היו פטורים מתשלום מסים, ומכאן המושג "בני חורין". מצד שני, יתכן  שהכיוון היה הפוך, ומושג החופש נקרא על שמם.

חיזוק לכך נמצא בסוג נוסף של "חור" המופיע בתנ"ך, הפעם כבד יוקרתי. בתחילתה של מגילת אסתר מקשט אחשוורוש את ארמונו ביריעות "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן", ובסופה "מָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".

הכרפס, התכלת וכל שאר סוגי הטקסטיל מוכרים היטב מן ההוראות לבניית המשכן – כולם חוץ מהחור, שכנראה לא שימש לצרכי קודש, אלא לתפירה עילית של בגדי אצולה. אבל איזה מין בגדים?

התשובה נמצאת אולי בפרק כז בספר יחזקאל, שבו מפרט הנביא הזועם את עושרן המדהים של צור, צידון ושאר שכנותינו, שכולו יאבד כמובן בגלל חטאיהן. צור סוחרת בין היתר "בְּבִגְדֵי-חֹפֶשׁ, לְרִכְבָּה". "בגדי חופש" אינם גרסה קדומה של חולצות הוואי, אלא בגדים יקרים הראויים לבני אדם חופשיים ורמי מעלה הנוסעים במרכבות. אולי אלה הם בגדי החורים.

חיוור מחיוורון

הפתגם "הבגדים עושים את האדם" היה נכון בימי קדם שבעתיים, כפי שמלמד פסוק אחר ביחזקאל כג "לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת פַּחוֹת וּסְגָנִים, בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם; פָּרָשִׁים, רֹכְבֵי סוּסִים". החורים לבשו בגדים מיוחדים למעמדם – ויש לנו גם מושג מה היה צבעם.

לפי "ספר השורשים" של ר' יונה אבן ג'נאח, מובנה של המילה "חור" הוא "לבן", כמו במילה "חיוור". בן יהודה מסכים אתו, וגם מילונו המקיף של יסטרוב סובר שבגדים לבנים היו לבושם של אנשים חופשיים – בני חורין.

אם כן, החורים נקראו כך בגלל בגדיהם הלבנים… או לא?

משא האדם הלבן

יתכן שהחורים היו במקור בני עם זר, בעלי צבע עור בהיר יותר מהאוכלוסייה המקומית – שאז שכמו היום, נראו יותר פלסטינים מאשר פולנים. החורים היו עם מוכר באזורנו, ומוצאם למרגלות הרי הקווקז, אזור שתושביו ידועים בעורם הבהיר ושמם מציין באנגלית את הארכיטיפ של "האדם הלבן" – Caucasian.

החורים חוורי הפנים הסתובבו כאן בין המאות ה-24 וה-13 לפנה"ס, ובשיאם שלטה ממלכתם מיתני על חלקים נרחבים מטורקיה, סוריה וצפון עיראק של היום. באלף השני לפנה"ס החורים היו בני המעמד העליון בכנען, שנקראה בפי המצרים "חורו". האלה הראשית שלהם, חבת, מופיעה בשמו של עבדי-חבה, מושל ירושלים המככב במכתבי אל עמרנה, ושימשה אולי השראה לחווה שלנו. הם היו ידועים כרוכבי סוסים.

יתר על כן, מאז ימי שיר השירים ("אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים") ועד למהפכה הצרפתית ואחריה, עור לבן ציין השתייכות למעמד גבוה שפטור מעבודה בכרמים ובשדות. רק במאה ה-20 החל העור השזוף לסמל עושר המאפשר יציאה לחופשה בארץ שטופת שמש.

לפי הסבר זה, החורים היו צאצאים למעמד השליט, ובעלי עור בהיר. עם השנים נשכח הקטע האתני והמונח "בני חורים" ("בני חורין" בארמית) הפך לשמו של מעמד אצולה הפטור מעול מסים, ובהמשך לאנשים חופשיים בכלל.

[אגב, במקרא מוזכר גם עם חורי היושב בהר שעיר ובארץ אדום. הם קשורים לעשיו ומעמדם נמוך, וככל הנראה אין להם קשר לעם החורים שמוצאו מצפון, או לחורים בני האצולה.]

חירות והאביב הערבי

גם בערבית, השורש חר"ר מציין חירות. "שחרור" הוא "תח'ריר", ומכאן שמה של הכיכר  המפורסמת בקהיר. במקור היא נקראה "כיכר איסמעיליה", אך בעקבות ההפגנות הסוערות נגד הבריטים בשנת 1919, היא כונתה מיידאן א-תחריר ("כיכר השחרור"), שם שהפך לרשמי אחרי מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.

Egyptian protestors take part in a demon
כיכר תחריר הצדיקה שוב את שמה בשנת 2011, באירועי האביב הערבי שהביאו להפלת הנשיא מוברק

החירות מגיעה לאפריקה

משורש חר"ר נגזרה בערבית גם המילה "ח'וּריה" – חירות. המילה נדדה לאפריקה עם סוחרי העבדים המוסלמיים, ונטמעה בשפת הסוואהילי: UHURU. עם תחילת ההתעוררות הלאומית האפריקאית בשנות ה-50 וה-60, והקריאה לשחרור מעול השלטון האירופאי, הפכה אוּהוּרוּ לסיסמתן של תנועות שחרור רבות ברחבי היבשת.

Stamp-kenya1963-state-symbols
המילה UHURU מופיעה על אינספור בולים ממדינות אפריקה. למרות שהן דוברות שפות שונות, בכולן היא מציינת "עצמאות"

אם אכן מובנה המקורי של המילה הוא "לבן", זוהי אירוניה היסטורית – שאינה מפחיתה כהוא זה מעוצמתה של הדרישה לעצמאות.

ואי אפשר לסיים בלי תהייה גדולה אחת:

איך זה שכל אלה שחוגגים בפסח את החירות שלנו, לא חושבים שהיא מגיעה גם לשכנינו?

 

אהבתם? אולי יעניין אתכם לקרוא עוד כמה פוסטים מעניינים על פסח, ובהם:

האביב: איך זה שסנונית אחת

האביב: איך זה שסנונית אחת

האביב כבר כאן, אם כי אף סנונית אינה מבשרת על בואו. הסיבה פשוטה: הפתגם נולד באירופה, אך לארצנו הסנוניות מגיעות דווקא בסתיו. כמו הסנוניות המגמאות מרחקים, גם הפתגם התגלגל מן הים התיכון אל ארצות הקור, פושט ולובש צורה. בואו נטוס בעקבותיו.

"סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב": אין להוכיח כלל או מגמה על סמך מקרה בודד.

למה סנונית?

סנונית היא ציפור קטנה וחמודה, עם כנפיים מחודדות וזנב מפוצל המקנים לה יכולת אווירודינמית מרשימה. גם במנוחה היא יפהפייה, עם שילוב צבעים כובש של גב שחור, צווארון חום-חלודה וחזה לבן. הסנונית בונה את קינה מכדורי בוץ זעירים, ומעדיפה חללים מקוּרים ומוגנים. לאחר שהאדם החל לבנות מבני קבע, הסנוניות למדו לנצל אותם, כפי שמעיד שמו של המין הנפוץ באירופה וגם אצלנו, "סנונית הרפתות".

את הקן בונה זוג סנוניות בעבודה משותפת, ושתיהן גם דואגות יחד להאכיל את גוזליהן התובעניים. לרוב יחזור הזוג לאותו קן בשנה הבאה, משדר תדמית של זוגיות מאושרת ויציבה. בקיצור, זוהי ציפור חביבה שחיה דורות רבים סמוך לבני האדם והרגליה מוכרים היטב, ולכן אך טבעי שתככב בתרבויות רבות, מאוגרית ויוון העתיקה ועד לאוסקר ויילד.

IMG_20180422_151731
זוג סנוניות מקסים בנה קן בחדר המדרגות שלי וגידל בו ארבעה גוזלים רעבתנים. הרצפה מכוסה אמנם בלשלשת, אבל הן כל כך חמודות שהכל נסלח.

הפתגם של אריסטו

בשנת 349 לפני הספירה, הופיע ספר שיהפוך לאבן הפינה של הפילוסופיה המערבית: האתיקה של אריסטו. לכל דבר בעולם יש תכלית, הוא אומר, ואיכותו של הדבר נמדדת בהשגתה. עם סכין למשל, זה פשוט: תכליתה היא חיתוך, ולכן סכין חדה היא סכין טובה. אך מה על האדם? מהי תכליתו וכיצד ישיגנה?

לא ניכנס לזה כרגע, כי ענייננו רק במשפט שמופיע בפרק 1.7 בספר: "סנונית אחת אינה מביאה את האביב, וגם לא יום יפה אחד; באותה מידה, יום אחד של אושר לא יעשה את האדם מאושר באמת."

שימו לב שכוונתו של אריסטו שונה לגמרי מכפי שהפתגם נתפס היום. זה אינו שיעור בסטטיסטיקה, אלא עצה לגבי הדרך הנכונה לחיות בה. לפי אריסטו, מטרתו של האדם היא להיות מאושר – והאושר אינו רק לעשות חיים אלא להיות אדם טוב, לסגל לעצמנו תכונות חיוביות. לשם כך, אין להסתפק ביציאות חד-פעמיות אלא לעשות מעשים טובים בהתמדה, להתאמן.

יתכן כי אריסטו בחר דווקא בסנונית לצורך הדגמה, מכיוון שלמרות שיש לה הרגלים ומועדים קבועים, היא לעתים חורגת מהם. בעוד שרובן  נודד בחורף דרומה, חלקן נשארות לקנן כל השנה.

נדידת הציפורים לא הייתה מוכרת לקדמונים. היוונים, כולל אבי הפילוסופיה המערבית מר אריסטוטלס הנכבד, האמינו כי הציפורים, כמו הדובים, נכנסות לתרדמת חורף ומתעוררות באביב. למרות היעדר כל הוכחה לתיאוריה המופרכת הזאת, היא שרדה עד סוף המאה ה-19, כאשר כל "חוקר טבע" מעתיק את דברי ההבל של קודמיו…

המשל של איזופוס

משל "הבחור הצעיר והסנונית", מיוחס לממשיל המשלים איזופוס, שחי כמאתיים שנה לפני אריסטו. לכאורה, סביר להניח כי אריסטו שאב את ההשראה לפתגם מהמשל, אך הדבר אינו וודאי. איזופוס הוא דמות חצי-מיתולוגית שקיומה אינו מתועד. יתכן שהיה אדם כזה, ויתכן אף שעסק בכתיבה, אך אין כל הוכחה שהוא כתב את המשלים המיוחסים לו ואין עדות לקיומו של המשל לפני תקופתו של אריסטו.

משלי איזופוס מוזכרים בכתבים יווניים ואף בתלמוד, וחלקם מזכירים סיפורים עתיקים מפרס ומהודו, אך הם נאספו ופורסמו רק במאה הראשונה לספירה, ברומא. משערים שכמה מהם, ובהם "הבחור הצעיר והסנונית", נכתבו בהשראת פתגמים מפורסמים.

כיום מקפיד כל כותב לקבל קרדיט על יצירתו; בימי קדם העדיפו הכותבים להיתלות באילנות גדולים. כך יוחסו ספר משלי וקהלת לשלמה המלך, ספר דברים למשה, ולא נשכח את אותו "חכם סיני זקן" שנהוג לייחס לו קלישאות של טפשים צעירים מכל העדות. יתכן כי כותב רומאי אלמוני המציא את המשל בהשראת הפתגם, וייחס אותו לאיזופוס.

כך או כך, להלן המשל, מתורגם מגירסה אנגלית מהמאה ה-19:

היה היה בחור צעיר שאיבד את כל רכושו בהימורים, ונותר לו רק בגד אחד להתכסות בו עד סוף החורף. האביב טרם הגיע, אך סנונית אחת כבר הופיעה, לאחר שעזבה את ביתה בתביי שבמצרים לפני הזמן.

כאשר הבחור שמע את ציוץ הסנונית, הוא חשב: "לְמה נחוץ לי הבגד? אם הסנונית הגיעה, האביב כמעט כאן!" הוא הצטרף למשחק נוסף, ולאחר כמה הטלות קובייה איבד את בגדו האחרון.

בחוץ פרצה סופת שלגים וניתך ברד כבד. הבחור יצא ללא בגד לעורו וראה את הסנונית הצייצנית מוטלת על הקרקע, קפואה למוות. "יצור אומלל!" הוא קרא, "הלוואי ולא הייתי פוגש בך! הולכת את עצמך שולל – וגם אותי!"

244youngmanswallow
הצעיר הבזבזן (אמנם לבוש, אבל לא מספיק) והסנונית המתה. שימו לב למחליקים על הקרח מאחור. חיתוך עץ ממהדורת Bewick, 1748

גם המשל אינו עוסק רק בחוקי ההסתברות, אלא בא ללמדנו שיעור על עבודה קשה ועל דחיית סיפוקים. מוסר ההשכל דומה למשל "הצרצר והנמלה", או לביטוי החביב על הבנקאים "לשמור משהו ליום סגריר".

האגדה של אוסקר ויילד

משלי איזופוס נפוצו באירופה מאז ימי הביניים (גם בעברית, בשם "משלי שועלים"), עברו עיבודים ותוספות, ואף הופיעו תחת מחברים אחרים, כמו לה פונטיין וקרילוב. משל "הבחור הצעיר והסנונית" היה מוכר באנגליה של המאה ה-19, בשם השיפוטי "הצעיר הפזרן והסנונית", ושימש כהשראה לסיפורו של אוסקר ויילד "הנסיך המאושר" (1888).

dl-portrait-oscar-wilde
אוסקר ויילד, צילום: נפוליאון סרוני, 1882

"הנסיך המאושר" היא אגדה עצובה ומרירה, ממש לא מתאימה לילדים. זהו סיפור נפלא, שאביא כאן בגירסה מקוצרת מאד. אם מזמן לא קראתם אותו, שווה לעצור לרגע וליהנות ממנו במלואו (בעברית או באנגלית). נחכה לכם בסבלנות.

waltercrane-thehappyprince
הנסיך המאושר, איור: וולטר קריין, המהדורה הראשונה, 1888

זהו סיפורה של סנונית קטנה שמגיעה לעיר הגדולה. חברותיה עפו להן למצרים החמה, והיא נשארה מאחור בגלל אהבה נכזבת, ומחפשת מחסה תחת פסל הנסיך המאושר הצופה אל העיר, מעוטר באבנים יקרות ומצופה זהב.

הסנונית מרגישה טיפות של גשם נושרות עליה – אך אלה הן דמעותיו של הנסיך, שחי כל חייו בארמון מוקף חומה, ולא ידע דאגות מהן. רק עתה הוא מגלה את העצב של חיי נתיניו. למרות שלבו עשוי עופרת, הוא בוכה.

הנסיך רוצה להקל על סבלם של בני האדם, ומבקש מהסנונית שתיקח את אבני החן המשובצות על חרבו ובעיניו, ותביא אותן לנזקקים – תופרת שחייבת לסיים שמלה לנשף המלכה אך בנה קודח מחום; סופר צעיר ועני שצריך להסיק את חדרו כדי שיוכל להשלים את המחזה; מוכרת גפרורים קטנה שרועדת מקור, מרכולתה נרטבה והיא פוחדת לחזור לביתה אל אביה המכה.

מדי ערב מבקשת הסנונית לעוף כבר לארצות החום, שעל נפלאותיהן היא מספרת לנסיך, אך הוא מבקש ממנה להישאר עוד לילה, לעזור לעוד סובל. הסנונית מחליטה להישאר עם הנסיך העיוור ולהיות לו לעיניים. היא מספרת לו על המחסור, על הסבל וחוסר הצדק שהיא רואה במעופה, והנסיך מצווה עליה לקלף מגופו את עלי הזהב ולחלקם לעניים.

השלג והכפור מגיעים, והסנונית יודעת שסופה קרוב. היא מבקשת לנשק את ידו של הנסיך לפרידה אך הוא מבקש שתנשק אותו על שפתיו. " נשארת זמן רב מדי", הוא אומר לה, "אני שמח שאת סוף-סוף עפה לדרכך".

"לא למצרים אני עפה", אומרת הסנונית, "אלא לבית המוות." היא מנשקת את הנסיך ונופלת מתה לרגליו. קול נפץ נשמע מתוך הפסל. לב העופרת נבקע לשניים.

למחרת מטייל ראש העיר עם חברי המועצה ורואה את הפסל העירום מקישוטיו. "הוא נראה כמו קבצן" אומרים כולם, "ויש גם ציפור מתה לרגליו!" הפסל מוּסר ונשלח להתכה, כדי שבמקומו יוקם פסל חדש. ראש העיר וחברי המועצה מתקוטטים, כל אחד מהם רוצה שהפסל יהיה בצלמו.

הלב השבור אינו ניתך בכבשן בית היציקה, ומושלך לאשפה לצד הציפור המתה. "הבא לי את שני הדברים היקרים ביותר בעיר", אומר אלוהים לאחד ממלאכיו, והוא מביא את לב העופרת ואת הציפור המתה. "טוב בחרת," אומר אלוהים, " בגן העדן שלי תזמר הציפור הקטנה לנצח, והנסיך המאושר ישיר שירי הלל".

הסיפור עמוס במוטיבים דתיים ותרבותיים: הנסיך המאושר הוא בן דמותו של ישו הנוצרי, המקריב את עצמו למען העניים, ממש מאכיל אותם בגופו. גם ישו ביקש מתלמידיו להישאר אתו רק עוד לילה, וגם סופו בא בנשיקה. הוא מזכיר גם את בודהא, נסיך חסר דאגות שגדל מוגן בארמון ולא ידע על קיומם של סבל ומוות בעולם. אפילו מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן מתגנבת לסיפור, וגם הסוחרים היהודיים בגטו.

אבל התמה המרכזית היא משל "הצעיר הפזרן והסנונית" – במהופך. הכל מתהפך: זהו סתיו ולא אביב, והציפור אינה באה ממצרים אלא הולכת לשם, אך ההיפוך עמוק יותר. ויילד אינו אוהב את מוסר ההשכל היווני-נוצרי-בורגני, שמאשים את העני בעוניו. הוא רואה בעשירים את האשמים בסבלם של העניים, יחד עם המימסד הרקוב, אנשי הדת והתושבים המסכימים לשיטה הנפשעת.

ראש העיר, חברי המועצה ואנשי העיר מוצגים כשוטים נפוחים, צדקניים וחסרי לב. הפרופסור לאורניתולוגיה, למשל, מתפלא לראות סנונית בחורף וכותב לעיתון המקומי מכתב ש"כולם ציטטו ממנו, היו בו המון מילים שאיש לא הבין."

או הנערה היפה על מרפסת הארמון, שאהובה מצהיר בפניה "כמה יפים הכוכבים, כמה עז כוחה של האהבה!" והיא עונה לו: "אני מקווה ששמלתי תהיה מוכנה בזמן לנשף, התופרת שלי כה עצלנית!"

הדמויות היחידות שויילד מחבב הן ילדי בית המחסה, המתפעלים מיופיו של הפסל: "הוא נראה כמו מלאך", הם אמרו, והמורה לחשבון נזף בהם: "איך אתם יודעים? מעולם לא ראיתם מלאכים!". "דווקא ראינו", הם ענו לו, "בחלומותינו." המורה הזעיף את פניו. הוא לא אהב שילדים חולמים.

הערה קטנונית: אצל ויילד הציפור היא ממין זכר (הוא מתאהב בתחילת הסיפור בקנה סוף גמישה וקוקטית, שמפלרטטת עם הרוח ומאכזבת אותו), ולנשיקה על השפתיים בסופו יש גוון הומו אירוטי. בעברית, התקשו המתרגמים להתמודד עם שינוי המגדר. אחד הפך אותה לדרור, שני המציא עוף בשם "סנוני", ואחרים (כמוני) פשוט התעלמו מהבעיה. 

השיר של ביאליק

"הנסיך המאושר ואגדות אחרות" שיצא לאור ב-1888, היה ספרו הראשון של אוסקר ויילד, שעד אז עסק בכתיבת שירה ובעריכה עיתונאית. באותו זמן, בקצה השני של אירופה, החל בחור צעיר בשם חיים נחמן ביאליק בכתיבת הפואמה "אל הציפור", שתשיק קריירה מרשימה לא פחות. הוא עמל עליה כשנתיים ופרסם אותה בשנת 1891.

אינני יודע אם ביאליק הכיר את "הנסיך המאושר" (אם כי בוודאי קרא את משלי איזופוס), אך שירו מכיל יותר מדי מוטיבים המופיעים אצל ויילד. אולי מדובר ב"Great minds think alike" ואולי אלה ארכיטיפים תרבותיים משותפים, למרות המרחק שבין אנגליה לרוסיה ובין הנצרות ליהדות.

d790d79c-d794d7a6d799d7a4d795d7a8715-537
איור של תום זיידמן-פרויד (אחייניתו של זיגמונד) לספר הילדים שהוציאה יחד עם ביאליק "ספר הדברים: שישה עשר שירים", 1923

גם "אל הציפור" עוסק בציפור המגיעה מארצות החום לאירופה הקרה, ושוב מתהפך המשל, הפעם מזווית אחרת לגמרי. אצל ביאליק, הציפור אינה דמות בסיפור. היא אינה מבשרת טובות או רעות, היא רק אורחת חסרת שם מארץ רחוקה שאליה מפנה הכותב את שאלותיו בלי לצפות לתשובה.

גיבורי השיר הם שניים, הכותב וארץ ישראל, ובמהלכו נעשות הקבלות והשוואות ביניהם. גם כאן נוכחים בעוצמה החיים והמוות: "הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי, כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?" האם הארץ פורחת, או "עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?"

גם הדמעות, שאותן חשבה הסנונית לטיפות גשם, נמצאות כאן, "הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?", וגם האושר והסבל: "הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?"

אצל איזופוס ואצל ויילד, הארץ החמה הייתה מצרים, וכאן זו ארץ ישראל. אך שתי הארצות אינן מקום של ממש אלא סמל, משאת נפש דמיונית. בנוסח המלא של האגדה, הסנונית מרבה לספר על  נפלאותיה של מצרים. גם ביאליק מפציר בציפור שלו לספר עוד ועוד: "זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת, הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?"

ביאליק היה רק בן 19 כאשר כתב "אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי". זה אולי סוד כוחו של השיר, שנע בין נעורים לזקנה, פריחה וקמילה, יגון ושמחה, חיים ומוות. למרות הקושי והדאגות, דבר לא נחתם, הכל עוד אפשרי, הכל עומד בסימן שאלה – ולא נחתם בסימן קריאה או בנקודה.

אז התעלמו מעצותיהם של אריסטו ואיזופוס, של אוסקר ויילד וביאליק. אל תחכו שסנונית אחת תביא את האביב, הביאו אותו בעצמכם.

סליחה מר אריסטו, גם יום אחד של אושר זה מספיק!

 

 

טו בשבט: הפרי האסור

טו בשבט: הפרי האסור

ט"ו בשבט הוא חג צנוע, אפילו לא חג רשמי אלא רק מועד. למעשה זהו חג מורכב, עמוק ומרובה רבדים. במקור, החג לא כלל אכילת פירות, יבשים או אחרים, אך מכיוון שהפרי הוא החלק הטעים ביותר שלו, נפתח בו.

המצווה הראשונה שאיתה פותח רש"י את פירושו המונומנטלי לתורה, מופיעה בשמות י"ב: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". החודשים וראש השנה הם עניין חשוב ביותר שאף קשור לט"ו בשבט, אך למעשה יש כמה מצוות שקדמו לה.

לכאורה, המצווה הראשונה מופיעה בסוף ימי הבריאה: "ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ". אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, זו אינה מצווה אלא ברכה. בדיוק באותן מילים מברך ה' את הדגים, רק שאצלם נאמר "ומלאו את המים".

הציווי הראשון מופיע בפרק הבא: "ויצו יהוה אלוהים על האדם לאמור, מכל עץ הגן אכול תאכל". שלא כמו "החודש הזה לכם", זו מצווה אישית ואינה מיועדת לכל העם, אם כי ניתן לטעון שבאותו שלב אדם היה בעצם כל העם, שלא לומר האנושות כולה.

מצוות 'עשה' הראשונה והיחידה שקיבל הדור הראשון של האנושות, היא לאכול פירות. בימינו הראשונים עלי אדמות, תקופה של אושר, ללא בושה וללא חטא, שאיננו יודעים אם ארכה ימים או שנים, זה היה "כל תוכן החיים הדתיים, כל עשיית רצון הבורא" ("מה המקור לחגיגת טו בשבט?" באתר שורש)

אכילת פירות היא המצווה הבסיסית, הראשונית, הטהורה. ט"ו בשבט אינו סתם חג זוטר שבו ילדינו מתלכלכים בבוץ, אלא זכר עולמים למילים הראשונות שאמר לנו האל לאחר שיצר אותנו במו ידיו. מצווה נפלאה, חושנית וטעימה, מצווה שכולנו שמחים לקיים אותה, בט"ו בשבט ובכל ימות השנה.

הגננת בתיה הסבירה לנו שאוכלים פירות יבשים בגלל שבגולה לא היו פירות מארץ ישראל. אבל אנחנו בארץ ישראל? שאלתי ולא קיבלתי תשובה. בנוסף היה השיר המופרך, "השקדייה פורחת, להיטלר יש קרחת". הרגשתי שחגי ישראל סובלים מבעיות אמינות. חלמתי שיום אחד יהיה לי בלוג ואחשוף את האמת. 

האיסור הראשון

למרבה הצער, למצוות 'עשה' הראשונה נצמדה מצוות 'אל תעשה': "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו". מצווה מס' 2 התגלתה כבלתי אפשרית, והובילה לחטא הקדמון שגרם לגירושנו מגן עדן ובגללו אנו סובלים עד היום. ביהדות, ועוד יותר בנצרות, לאכילת הפרי נלווה תמיד טעם של אשמה.

גם לדעת הגמרא, יש לאכילת הפירות בט"ו בשבט קשר נסתר לחטאו של אדם הראשון. כך נרמז מהסיפור שמקורו בתוספתא, "מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט". מכאן הקישו חז"ל שיש באכילה זו דרך לתקן את החטא של אדם הראשון, שאירע בא' בתשרי. מסתבר שארבעה חודשים הם פרק זמן מספיק לתיקון.

ר' עקיבא מלקט את האתרוג בא' ולא בט"ו בשבט, וגם אינו אוכל אותו (האתרוג ממילא אינו אכיל), אלא רק קוטף. אכילת פירות עדיין אינה קשורה לחג, ויעברו כמה גלגולים לפני שהם יוגשו לשולחן.

ט"ו בשבט המקורי: סוד העיבור

אנו שומעים על ט"ו בשבט לראשונה בתקופת המשנה. זהו יום חשוב למדי אך לא ממש חג. ביום זה היה בית דין מיוחד של הסנהדרין מכריז אם השנה תהיה מעוברת או לא. עיבור השנה קשור לאורך השנה החמקמק, שעליו כבר דיברנו בפוסטים על "עשרת הימים החסרים" ועל ה-1 בינואר.

בקצרה, הדילמה שהעסיקה את אבותינו הייתה דומה לזו שאיתה התמודד לוח השנה הרומאי, ואחריו הנוצרי: הפער בין ספירת הזמן על פי הירח ועל פי השמש. אורך שנת השמש הוא כ-365 ימים; שנים עשר חודשי ירח עבריים מסתכמים רק ב-354 ימים; ההפרש: כעשרה ימים. לסגירת הפער, מוסיפים בכל שנה שלישית חודש אקסטרה (ליתר דיוק, מוסיפים 7 חודשים בכל 19 שנים). זוהי שנה מעוברת.

מי עיבר את השנה? למיטב ידיעתי, רק העברית משתמשת בדימוי מעולם הפריון. באנגלית למשל, זו סתם Leap Year. אולי זה נובע מכך שהחודש העברי מתחיל בדימוי גניקולוגי, מולד הירח, שגם הוא אינו נפוץ בשפות אחרות, שברובן הוא פשוט "ירח חדש".

אולי זו מזכרת מהימים הרחוקים של פולחן האם הגדולה, אלת הפריון שאותה ייצגה הלבנה ולפיה נקבעו מועדי החיים – המחזור הנשי, מעשה האהבה, ההתעברות. כפי שנשים  התעברו מדי שנתיים-שלוש, גם השנה "ילדה" מדי כמה שנים חודש-תינוק.

ניתן היה לצפות ממי שברא בשבוע אחד את הארץ, השמש והירח, שיתכנן את מחזוריהם כך שישתלבו בקלות במכפלות של מספרים שלמים, כמו מנגנון של שעון. זה לא קרה. הפער בין שנות השמש והירח הוא לא בדיוק עשרה ימים, והידע המתמטי ומכשירי המדידה של חז"ל לא הספיקו לחישוב מדויק. לכן נדרש בית דין מיוחד של הסנהדרין להתכנס פעם בשנה ולבחון את הצורך בעיבור.

סנכרון גלגלי הזמן הצריך כוונון עדין, וגם קביעת החודשים הייתה בעייתית. עדים שהבחינו בירח החדש התייצבו בפני הסנהדרין, ולאחר שנחקרו ונמצאו מהימנים, הכריז בית הדין על ראש החודש והידיעה הופצה באמצעות משואות. השיטה לא תמיד עבדה, בפרט בימים מעוננים, ובית הדין התערב גם בקביעת אורך החודשים.

את השנה מעברים באמצעות הוספת חודש אדר שני. הסיבה לכך כפולה: ראשית, לוח העברי הקדום התחיל בניסן, ואדר היה החודש האחרון בשנה; שנית, הסיבה העיקרית לעיבור הייתה לוודא שחג הפסח לא ייסוג לתקופת הגשמים, שישבשו את העלייה לרגל לירושלים. לכן התכנס בית הדין מדי שנה בא' בשבט, וערך חישובים אסטרונומיים לצד שיקולים פרקטיים כגון מצב הדרכים אחרי החורף. בט"ו בשבט הוכרז אם השנה תהיה מעוברת, והחודש הבא יהיה אדר א'.

חגיגות ט"ו בשבט: איננו יודעים אם להכרזה נלוו טקס או חגיגה כלשהי. המועד נופל בעיצומם של ימי החורף הגשומים, והדלקת משואה גדולה לשם הפצת הידיעה יכלה לשמש כמוקד למסיבה. נראה שהתאריך היה מוכר ואפילו פופולרי, מכיוון שבהמשך הוא מעורב במחלוקת תיאולוגית-קלנדרית מרה.

רק בשנת 359 קבע הילל נשיא הסנהדרין לוח שנה יציב המבוסס על אלגוריתם של אורך החודש הממוצע ואינו דורש תצפיות ועדים, ונקבע סדר עיבור השנים, ללא צורך בהתכנסות בית הדין.

סוף שנת המס

קוראי הבלוג המבוגרים זוכרים אולי כי פעם, ה-31 במרס היה סוף שנת הכספים, תאריך מלחיץ לעצמאים ולרואי חשבון. ירשנו את המנהג מהבריטים, שאצלם שנת המס מתחילה עד היום ב-6 אפריל, זכר לימים שבהם ציינו את ראש השנה בסוף מרס (הרחבתי על כך בפוסט על ה-1 בינואר). אצלנו, היא אוחדה עם השנה הקלנדרית ב-1987.

אבותינו נצטוו לשלם מדי שנה מעשר מהתוצרת החקלאית למימון הוצאות בית המקדש וכוהניו. לכל ענף נקבע "ראש השנה" משלו: א' באלול לבהמות, א' בתשרי לירקות, א' בשבט לאילנות. כפי שמספר אילון גלעד ב'הארץ' ("אילן יוחסין: מאין הגיע חג ט"ו בשבט?"), בתקופת בית שני, ואולי אף קודם לכך, היה א' בשבט "ראש שנה לאילן", תאריך אדמיניסטרטיבי משעמם שבו החלה שנת המס במגזר האילנות.

בתקופת המשנה התעורר פולמוס נוקב בעניין מועדו של אותו "ראש השנה לאילן", שכדרכם של פלפולי חז"ל, לא נודעה כל משמעות מעשית – בית המקדש חרב מזמן והמעשרות בוטלו. בימי בית שני, ראש השנה לאילן חל בא' בשבט (כנזכר בסיפורו של ר' עקיבא), אך בימי המשנה, נטה העם לציין את החג בט"ו בשבט.

סיבת המחלוקת אינה מוסברת – אולי כי מרבית החגים נופלים באמצע החודש; או שאכן הייתה מסורת כלשהי הקשורה ליום העיבור. הדעות התפלגו כמקובל: בית שמאי המחמירים נטו להיצמד לטקסט המקורי; בית הילל התגמשו – וניצחו. יש טוענים שבית שמאי ייצגו את תושבי השפלה, ובית הילל את ירושלים ואזורי ההר הקרים יותר, ולכן העדיפו לאחר את החג.

49895970_2015636201855414_1025051695320662016_n
צילום (גם הצילום הראשי): דובי רומן 

ראש השנה לאילן

גירסת המשנה מציינת שלב חדש ומרגש באבולוציה של ט"ו בשבט. הקשר לאגף מיסוי וכלכלה נותק, וגם יום העיבור לא היה נחוץ עוד לאחר תיקון הלוח הקבוע ופיזור העם בגלות. החג התרחק ממקורותיו הקונקרטיים, וקיבל משמעות רוחנית ומטאפיזית, של הכרת תודה לאל על יצירי כפיו המרשימים והמיטיבים, האילנות.

בגולת בבל, מתעצב אופי החג כשיר הלל והודיה למתנות שמרעיף עלינו האל, בדגש על אילנות ארץ ישראל. נערכות תפילות מיוחדות להצלחת היבול ונאמרים פיוטים לברכת האילן, אך לאכילת פירות אין עדיין זכר.

עם השנים נודדים המנהגים החדשים ומחלחלים לאירופה. בימי הביניים, נאסר על יהדות אשכנז לקיים תענית בט"ו בשבט, שכן זהו יום טוב. ביומני קהילת וורמייזא מהמאה ה-17, מוזכר ט"ו בשבט כיום חופש לתלמידים, שבו מחלקים להם יין שרף ועוגת "לעקאח" – אך לא פירות.

השנים בגולה מתארכות, וכך גם המרחק מארץ ישראל ואילנותיה. את האילן הממשי מחליף עץ מיסטי ומיתולוגי, העץ שאיתו הכל התחיל, עץ החיים (לסיפור המלא: "חנוכה: המנורה והעץ"). הקשר נחשף כבר בסיפור האתרוג של רבי עקיבא, ואנו מוצאים אותו בהמשך בתורת הקבלה, כעץ שעליו תלויות עשר הספירות. בדרך פתלתלה, כאן מתחיל השביל המוביל לט"ו בשבט המוכר לנו.

הפירות עולים על השולחן

עדות ראשונה לאכילת פירות בט"ו בשבט מופיעה במאה ה-16. ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת, כותב בשנת 1564 כי ביום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, "האשכנזים נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום".

לא ידוע לנו  מתי וכיצד נוצר המנהג, אם כי די מתבקש לאכול מפרי האילן בראש השנה לאילן… איך לא חשבו על זה קודם? נהוג לייחס זאת לר' יצחק לוריא, האר"י הקדוש. הבעיה היא שהאר"י הגיע לצפת רק בשנת 1570, כאשר המנהג כבר היה קיים.

אכילת פירות בט"ו בשבט אינה מתוארת במקורות נוספים, וכבר ראינו שהיא לא הייתה נפוצה. רק במאה ה-18 קרתה המהפכה שהכניסה את הפירות היבשים לכל בית יהודי. במפתיע, זה קרה בזכות דמות ידועה לשמצה, משיח השקר שבתאי צבי, שיהודים דתיים מוסיפים לשמו עד היום את הצירוף שר"י – שם רשעים ירקב.

sabbatai_zevi
שבתאי צבי, מתוך ספרו של תומאס קנן מאמסטרדם (1665)

חג הכופרים

סיפורו המדהים של שבתאי צבי גדול מדי לדפים אלה, ולכן נתמקד רק בקשר שלו לט"ו בשבט. צבי כונה בפי מאמיניו "עץ הנחמד בן ישי חי על האדמה", ודמותו התקשרה לאילן הגדול, עץ החיים. כנראה שהוא היה זה שהתקין את סדר ט"ו בשבט, שכלל אכילת פירות, שתיית ארבע כוסות יין, ואמירת דברי תורה, פרקים מספר הזוהר, תפילות וכוונות.

שבתאי צבי נולד בשנת 1626 באיזמיר ושקע בצעירותו בקבלה ובמיסטיקה, לצד סיגופים והזיות. הוא נהג להיתלות באילנות גדולים וייחס את התגלויותיו לידע קבלי קדום. כך הוסבר גם ט"ו בשבט: "וכל הניצוצות, שנתפזרו על ידינו או על ידי אבותינו, ובעוון אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן, עתה ישובו להתכלל בעוז הדר עץ החיים". נתן העזתי, תלמידו וממשיכו, הרחיק עוד יותר והעמיד את כל השבתאות על קבלת האר"י. עם זאת, ט"ו בשבט אינו מוזכר בכתבי האר"י.

מסורת החג נשמרה עוד דורות רבים בקרב חברי כת ה'דונמה', תלמידי שבתאי צבי שהתאסלמו בעקבות נביאם. ט"ו בשבט החדש יכול היה להישאר נחלתה של כת קטנה ומנודה, אך בעזרת תעלול יצירתי, הוא הצליח להתפשט בקרב כל קהילות ישראל.

הפריצה הגדולה

בשנת 1731 נדפס באיזמיר הספר "חמדת ימים", אוסף אקלקטי של דברי הלכה, פיוטים, דברי מוסר, תיקונים ותפילות, מסודרים לפי חודשי השנה. ביניהם מתואר בפירוט סדר ט"ו בשבט, שנועד לתקן את חטא האדם הראשון.

הספר לא הזכיר את שבתאי צבי אף לא ברמז, אך מקורו השבתאי של סדר ט"ו בשבט, לצד עוד סממנים של שבתאות, לא נעלם מעיני הרבנים. הספר נדפס באיזמיר, עירו של שבתאי צבי, ובאופן מחשיד, זהות הכותב לא נודעה. הוא יוחס בין השאר לאחד מתלמידי שבתאי צבי ואף לנתן העזתי עצמו.

כפי שכתב בועז הוס ב'הארץ' ("ראש השנה לאילן, הלא הוא שבתי צבי"), אין ספק שהספר נכתב על ידי שבתאים, "ששאפו לרפורמה קבלית של אורח החיים היהודי, בתקווה לקרב את הופעתו השנייה של שבתי צבי ולהשלים את משימתו המשיחית."

זכרם המר של שבתאי צבי ותנועתו היה עדיין טרי וטראומתי. כמה רבנים פרסמו גילויי דעת נוקבים נגד הספר, והעלו תיאוריות שונות באשר למחברו. בעוד הרבנים מתווכחים, הספר זכה להצלחה רבה, ובייחוד פרק ט"ו בשבט, שיצא בנפרד בקונטרס צנוע בשם 'פרי עץ הדר'. הספרון הודפס בסלוניקי ונפוץ בכל קהילות ספרד ואשכנז, והיה גורם מכריע בהכנסת ט"ו בשבט ללוח מועדי ישראל וביצירת החג המוכר לנו היום.

Tu-Bishvat-Seder
הספר "פרי עץ הדר" הפך לבסט-סלר עולמי והודפס ב-31 מהדורות בוונציה, פיזה, ליוורנו, אמסטרדם, קושטא, סלוניקי, ירושלים, בגדאד וג'רבה (מאוסף הספרייה הלאומית)

הרבנים המשיכו לתקוף את המקורות השבתאיים של הספר, אך לשווא. החג החדש הלך והתפשט, בייחוד בקרב יהודי אשכנז שאימצו בהתלהבות את החג החדש, שבלבו אכילת פירות ארץ ישראל באמצע החורף האירופי. למרות שהפירות היו יבשים, נחבא בהם טעם של שמש ושל מרחקים, של ימים שבהם חיינו בארץ משלנו, ארץ אבותינו.

אם כך, הוחלט להתעלם מהניחוח השבתאי ולהכריז בדיעבד על ט"ו בשבט כמסורת קבלית עתיקה, שנוצרה הרבה לפני זמנו של שבתאי צבי הרשע. על הטענה העיבו שתי עובדות: החג אינו מוזכר בזוהר ובכתבי האר"י; ומחבר "חמדת ימים" הצהיר במפורש שמדובר בחידוש שאינו מצוי בכתבי האר"י.

לרבנים זה לא הפריע, כי בידיהם הייתה הוכחה: בספרו 'ברכת אליהו' (1728), כותב ר' אליהו מאולינובר על ר' משה חגיז, שסיפר כי סבו נהג בט"ו בשבט לאכול ט"ו מיני פירות (בגירסה אחרת, שלושים), וייחס את המנהג לרבי חיים ויטאל, בשם האר"י הקדוש. שרשרת ההוכחות הרופפת סיפקה את הרבנים, וט"ו בשבט חובר רטרואקטיבית לזוהר הקדוש ולענייני הקבלה, שבמרכזם ניצב עץ החיים, הלוא הוא אילן הספירות.

סיפורו של ר' משה חגיז נועד להעלים  את מקורו השבתאי של החג, אך המחקר מגלה כי הוא רק חיזק אותו – הסבא המצוטט, ר' משה גאלנטי, היה ידוע כמאמין של שבתאי צבי!

6c0ad346gw1e36f2quawuj
The Tree of Life, an etching by Athanasius Kircher, Œdipus Ægypticus, 1652

ניצנים של ציונות

ט"ו בשבט החדש הביא מהפך תפיסתי, שאולי תרם לצמיחת הציונות. עד אז, הקשר עם ארץ ישראל היה וירטואלי בלבד – בספרים, בתפילות, בחלומות. עבור יהודים רבים, ירושלים הייתה מקום מהאגדות ולא עיר קיימת וממשית. פירות ט"ו בשבט הפכו את הארץ מרעיון מופשט למשהו שאפשר למשש, להריח, לטעום… פרי זה, שאני נוגס בו, צמח לא מזמן באדמת ארץ ישראל!

כאז כן עתה, הפירות לא הגיעו בהכרח מפלשתינה אלא מטורקיה ושאר חלקי האימפריה העותומנית. העולם עמד בעיצומה של מהפכת סחר בינלאומי, בים וביבשה, שאיפשרה למצווה החדשה, יחד עם הפירות, להגיע לכל קהילה יהודית נידחת.

במאה ה-19, ט"ו בשבט היה כבר חג מבוסס ואהוב על ילדים והורים, אתנחתא מבורכת בין חנוכה לפורים. הוא הפרה את ניצני הרגש הציוני בניכר ובמקביל עלה ארצה עם ראשוני החלוצים, והשתלב בסדר היום החדש-ישן – השיבה לעבודת האדמה.

כך הולכים השותלים

הציונות לא צמחה בחלל ריק, אלא על רקע עלייתן של התנועות הלאומיות באירופה, ומגמה כללית של רומנטיקה ושיבה אל הטבע, שהשפיעה במיוחד על השכבות המשכילות בעולם היהודי. ט"ו בשבט התאים מאין כמוהו לערכי אהבת הטבע והחקלאות של הציונות הצעירה.

tubishvat_pppa
ט"ו בשבט 1949. עיצוב: רות צרפתי

אהבת הטבע, שלימים תהפוך לתנועה לאיכות הסביבה, זכתה בשנת 1872 לחג משלה, Arbor Day, "יום העץ" שנחוג לראשונה במדינת נברסקה שבארה"ב, וכלל אלמנטים של יציאה אל היער ונטיעת עצים. החג אומץ עד מהרה במדינות נוספות בארה"ב ויוּצא לצרפת, אוסטרליה ויפן.

השמועות על החג הגיעו גם ליהודי מזרח אירופה, שגיירו אותו ואיחדו אותו עם ט"ו בשבט. ברוסיה ערך המורה העברי חיים אריה זוטא טקסי נטיעות עם תלמידיו, ובארץ ישראל נטעו בט"ו בשבט 1884 אנשי יסוד המעלה 1,500 עצי פרי. כך תיאר זאת אחד מבני המושבה:

 "ועוד ניטע… כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות… הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: וייטע אלוהים גן בעדן."‏

המורה זוטא עלה ארצה ב-1903) והחל לקדם את רעיון הנטיעות במערכת החינוך העברית. כאשר עלתה באסיפה השנתית של אגודת המורים העברים הצעה להנהיג טיולים בחיק הטבע בט״ו באב, הוא שיכנע את המשתתפים שעדיף ט"ו בשבט, ורצוי לשלב בחוויה גם נטיעות. בט״ו בשבט 1907, השתתפו כ-300 תלמידים בנטיעות בביה"ס החקלאי מקווה ישראל – והשאר הוא היסטוריה.

d792d79cd795d799d794-d798d795-d791d7a9d791d798-d7a7d7a7d79c

 

1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

הארץ מקיפה את השמש בתנועה מעגלית רצופה, בלי התחלה ובלי סוף. המוח האנושי, לעומת זאת, מחפש באובססיביות סדר ושיטה בכל מקום. לכן נקבעה נקודה פיקטיבית כלשהי לציון "תחילת השנה". אז למה דווקא 1 בינואר?

במהלך ההיסטוריה נוצרו לוחות שנה רבים, מהסיני ועד לאצטקי. רובם נעלמו, ואלה ששרדו – כמו שלנו למשל – משמשים בעיקר לצרכים דתיים וטקסיים. אף אחד מהם אינו מתקרב למעמדו של הלוח הגרגוריאני, לפיו מציין העולם את תחילת השנה ב-1 בינואר. זו  אינה רק השנה הנוצרית, אלא פשוט "השנה האזרחית" – זמן העולם. ננסה לגלות איך זה קרה.

הירח, השמש ומה שביניהם

בחלל אינסופי קר וחשוך, חג לו כוכב קטנטן סביב כוכב גדול שחג סביב כוכב ענק. הכוכב הקטנטן נקרא 'ירח', הבינוני 'ארץ' והגדול 'שמש', והמחול הזה נמשך כבר מיליארדי שנים בלי הפסקה, וטוב שכך – שרק לא ייתקע לנו פתאום!

היקום סידר לנו שלושה מחזורים למדידת הזמן: היום, החודש והשנה. ליום ולחודש יש התחלה, אמצע וסוף; עם השנה זה פחות ברור. היום הקצר והארוך ביותר אינם מספקים שיא דרמטי כמו הזריחה או מולד הירח, וימי השוויון שביניהם מרשימים עוד פחות.

ספירות הזמן הראשונות התנהלו על פי הירח, וניסו איכשהו לגשר על הפער שבין 12 ירחים ובין השנה – שבחוסר התחשבות קוסמי, מוגדרת לפי השמש. כך מתנהלים עד היום הלוח העברי והלוח המוסלמי, האחד עם והשני בלי ההתאמות הנחוצות.

המעבר ללוח שנה שמשי חייב נקודת התחלה, שנקבעה בדרך כלל באחד המועדים שהזכרנו: היום הארוך או הקצר ביותר, או אחד מימי השוויון. השנה העברית למשל, החלה במקור בניסן, סמוך ליום השוויון האביבי, ועברה לתשרי, הסמוך ליום השוויון הסתווי.

כך התנהלו גם הרומאים הקדומים, שהלוח שלהם התגלגל בסופו של דבר ללוח השנה הגרגוריאני. את הלוח הרומי העתיק קבע על פי האגדה רומולוס, מייסדה של רומא, שגם הוא היה אולי רק אגדה. הלוח הושפע מלוחות יווניים קדומים, שהושפעו בתורם מהלוח הבבלי, אך אלה יישארו מחוץ לסיפור.

Capitoline_she-wolf_Musei_Capitolini_MC1181
רומולוס, רמוס ו"הזאבה הקפיטולינית" המפורסמת, סמלה של רומא. הפסל יוחס בעבר לאומן אטרוסקי בן המאה ה-5 לפנה"ס, אך כנראה נוצק רק במאה ה-12 לספירה. התאומים היונקים לא היו חלק מהפסל המקורי, ונוספו רק במאה ה-15.

הלוח הרומי העתיק, שנקבע סביב שנת 738 לפנה"ס, לא התחיל ב-1 בינואר, מהסיבה הפשוטה שחודש ינואר טרם הומצא. הרומאים אהבו את המספר 10 (X), וכללו בלוח 10 חודשים. השנה החלה בחודש מרס, על שם אל המלחמה; אחריו בא אפריל, על שם אפרודיטה; מאי, על שם מאיה, אחת מהפליאדות, אמו של הרמס והאחראית לצמיחה וגדילה – כיאה לחודש האביב; ויוני, שהוקדש לאלה יוּנוֹ, בת זוגו של יופיטר ואמו של מרס, מלכת האלים והפטרונית של רומא.

כאן נגמרה לרומולוס (או מי שזה לא היה) ההשראה. ששת החודשים הנותרים כונו במספרים: קווינטיליס (חמישי), סקסטיליס (שישי), ספטמבר (שביעי), אוקטובר (שמיני), נובמבר (תשיעי) ודצמבר (עשירי). בהמשך ייקרא החודש החמישי יולי, על שם יוליוס קיסר; והשישי אוגוסט, על שם אוגוסטוס. החודשים האחרונים שמרו על שמותיהם גם לאחר שהספירה השתנתה, ואילו היינו עדיין דוברי לטינית זה היה די מבלבל.

היום הראשון של החודש נקרא Calende משורש שמובנו "לצעוק". בתקופות מוקדמות, נהגו הכוהנים להכריז בקול מגבעת הקפיטול על הופעת הירח החדש ותחילת החודש. לימים הפך ה"קלנד" של ינואר ליום הראשון של השנה, ומכאן נגזרה המילה Calendar – לוח הצעקות…

עשרה חודשים רומיים קדומים בני 30-31 יום השאירו כחמישים יום נטולי תאריך. זו הייתה "תקופת החורף", זמן ריק ולא מאורגן שאין הרבה מידע עליו. מעט העדויות מגיעות ממקורות מאוחרים וסותרים, ולא ברור מה בדיוק קרה – או לא קרה – בעונה המתה שמחוץ לספירה.

הלוח הרומי הרפובליקאי

שיטת "התקופה הריקה" לא כל כך עבדה, ויורשו של רומולוס, המלך השני של רומא נומה פומפיליוס, נאלץ לשדרג אותה. נומה הוסיף שני חודשים, ינואר ופברואר, אבל לא ברור היכן: לפי אובידיוס, אחד נוסף בתחילת השנה והשני בסופה, אך יש גם גרסאות אחרות. ינואר הוקדש ליאנוס, אל ההתחלות והפתיחות; פברואר קרוי על שם פסטיבל פברואה, שבו טוהרו הבתים והמקדשים לקראת האביב.

janus-1 (2)
חודש ינואר נקרא על שם האל יאנוס כפול הפנים, צעיר וזקן בו זמנית, צופה לעבר ולעתיד, לשנה שחלפה ולזו שתיכף תתחיל

גם הסדר החדש לא ממש הצליח, וסביב 600 לפנה"ס קבע מלך רומא החמישי, טרקווינוס, את הלוח הרפובליקאי, שהיה קצת יותר מסודר. גם בלוח החדש חסרו עשרה ימים לשנה מלאה, ולכן הושחל מדי שנתיים-שלוש חודש קצר נוסף בסוף פברואר.

החודש הנוסף נקרא Mercedonius, "חודש השכר", מכיוון שבעונה זו שולם שכרם השנתי של הפועלים. בסרבול רומאי אופייני, הוא הושתל אחרי 24 לפברואר, וימי החודש הנותרים הודבקו לסופו. פברואר הועבר למקומו הנוכחי, אחרי ינואר, רק בשנת 452 לפנה"ס.

הרפורמות לא מצאו חן בעיני כוהני המקדשים, שהמשיכו לציין את החגים לפי הלוח המיתולוגי הקדום, ולחגוג את תחילת השנה ב-1 במרס. רק באמצע המאה השנייה לפנה"ס, התקבע סופית ה"קלנד" של ינואר כתחילת השנה, מכיוון שביום זה התמנו הקונסולים והחלה מחדש ספירת השנים.

ההחלטה על הוספת החודש הייתה בידי הפּוֹנטִיפֶקס מקסימוס, הכהן הראשי שמונה על ידי הפוליטיקאים, מה שהזמין לחצים ושחיתויות. החודשים נוספו על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים (להאריך כהונה של קונסול מועדף, ולהיפך), ללא קשר לעונות השנה, והלוח יצא עד מהרה מסינכרון. הוספת החודשים נעשתה ללא שיטה ולעתים ללא הודעה מוקדמת, וברחבי האימפריה רחש בלגאן קלנדרי שגרם לאי הבנות ושיבושים טרגיים.

הרומאים היו חזקים באמונות טפלות, רבות מהן סביב ימות השנה. שנה מעוברת נחשבה לחסרת מזל, ובעיתות משבר, כמו במהלך המלחמות הפוניות, נמנעו מהוספת החודש. כך נגרר לוח השנה רחוק עוד יותר ממועדיו.

הקיסר עושה סדר

כאשר יוליוס קיסר עלה לשלטון, השנה כבר הייתה בסחרור גורלי, אורכה השתנה ללא הרף והקשר בין החודשים ובין עונות השנה אבד. קיסר מינה את עצמו לפּוֹנטיף העליון, הממונה בין השאר על קביעת התאריך, וגילה ששיטת החודש הנוסף פשוט לא עובדת.

בין מסעי קרב לרומן עם קליאופטרה, מצא הקיסר זמן לראיין חכמים ומלומדים ברחבי האימפריה וללמוד אודות לוחותיהם של הפרסים, המצרים והיוונים. עם שובו לרומא, בשנת 46 לפנה"ס, הוא אסף את מיטב הפילוסופים והמתמטיקאים והטיל עליהם למצוא פתרון טוב יותר.

julius-caesar-bust
יוליוס קיסר, מייסד הלוח היוליאני שנרצח באידיו של מרס, בדיוק לפי הלוח שלו!

הפתרון חייב צעדים קיצוניים, כמו מתיחת שנה אחת ל-445 ימים (!) כדי לחזור למסלול. ב-1 בינואר לשנת 709 לספירת הרומאים (45 לפנה"ס), הושק הלוח היוליאני שהצריך רק הוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. הלוח הושלט בצו קיסרי ברחבי האימפריה, והתפשט בהמשך לכל העולם.

למרות ההצלחה, גם הלוח היוליאני לא היה מספיק מדויק, ובשנת 1582 הוא הוחלף בלוח הגרגוריאני (שעליו הרחבנו בפוסט "5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים"). קינים של התנגדות שימרו פה ושם את הלוח היוליאני עד לראשית המאה ה-20, וכמה מהם שורדים עד היום בכנסייה האורתודוקסית, ובמפתיע גם בקרב שבטים בֶּרבֶּרים בצפון אפריקה.

במקומות שבהם עדיין מציינים את השנה החדשה לפי הלוח היוליאני הישן, כמו ברוסיה, היא נקראת "השנה החדשה הישנה"…

רומי ונצרת

כמה עשרות שנים לאחר מותו של קיסר ייוולד בפרובינציה נידחת של האימפריה הרומית תינוק, שבבגרותו יעצבן את הנציב המקומי ויוצא להורג. תוך פחות מ-400 שנה, יורשיו ישלטו ברחבי האימפריה לשעבר.

הנוצרים הראשונים לא ששו לאמץ את לוח השנה של הרומאים, שצלבו את ישו וזרקו נוצרים לאריות. הם קבעו את חג הפסחא לפי הלוח העברי, וציינו את השנה החדשה בכל מיני מועדים – רק לא ב-1 בינואר: ב-25 בדצמבר, יום הולדתו של ישו; ב-1 במרס, לפי השיטה הרומית הישנה; ב-25 במרס, חג הבשורה; או בפסחא.

הכנסייה הנוצרית לא חיבבה את הלוח היוליאני, והתנגדה לציון ראש השנה דווקא בינואר, הקרוי על שם אל פגאני. חגיגת ה-1 בינואר נחשבת לכפירה, ובוטלה רשמית (!) על ידי הכנסייה, במועצה השנייה של טור (Council of Tours) בשנת 567. המועצה הבאה, בשנת 755, הגדילה לעשות והציעה להתחיל את השנה בפסחא.

הנוצרים הצדקנים התנגדו לחגיגות ינואר מסיבה נוספת: זהו זמן ה"יוּל" (Yule), ההילולה הפגאנית של אמצע החורף, שנחגגה בצפון אירופה הרבה לפני הולדת ישו. במאה השביעית, מזהיר אליגיוס הקדוש את הפגאנים של הארצות הפלמיות מפני מנהגים נלוזים בראש השנה, כמו החלפת מתנות ושתייה לשוכרה.

המאבק לא הצליח. קשה היה לעקור את המנהגים הישנים, והם השתלבו בחגיגת הקריסמס המסורתית שנמשכה שנים עשר יום. ליל ראש השנה פשוט הפך לאחד משלושת החגים הנכללים בה, בין קריסמס וחג ההתגלות (Epiphany), הנחגג בלילה השנים עשר ומציין את הגעת האמגושים, שלושת מלכי המזרח, לחלוק כבוד לרך הנולד. כך הוכשר גם מנהג חלוקת המתנות, בטענה ששלושת המלכים הביאו לישו מתנות.

Twelfth-Night-Pub-21-copy-696x435
"הלילה השנים עשר, או כטוב בעיניכם", קומדיה של חילופי זהויות, מגדר ותפקיד מאת ויליאם שייקספיר, נכתבה במיוחד לחגיגות הלילה השנים העשר,שהיו ידועות כזמן של שמחה ופריקת עול.

עם השנים התקבע מעמדו של ה-1 בינואר, אך לא בכל מקום. במדינות פרוטסטנטיות המשיכו לציין את ראש השנה ב-25 במרס, חג הבשורה (Lady Day, Feast of the Annunciation) שבו בישר המלאך למרים בת ה-16 כי היא הרה. הקירבה ליום השוויון האביבי ולראש השנה הרומי הקדום, תרמה לשמירת המסורת. בבריטניה ובמושבותיה, ראש השנה של מרס בוטל בצער רב על יד הפרלמנט רק בשנת 1753. באותו מעמד אומץ באיחור ניכר גם הלוח הגרגוריאני, שלא התקבל באהדה במרחב הפרוטסטנטי.

טוויסט בעלילה

כאמור, ניסיונתיה של הכנסייה להילחם בראש השנה עלו בתוהו, עד שבשלב מסוים היא נהגה על פי הכלל הידוע "If you can't beat them, buy them" – היא פשוט ניכסה את החג לעצמה. ה-1 בינואר קיבל מובן חדש ומפתיע: יום ברית המילה של ישו התינוק!

לפי לוקאס, "ויהי במלאת לנער שמונה ימים ויימול ויקרא שמו ישוע". ישו נולד ב-25 בדצמבר ונימול ב-1 בינואר. ביום זה הוא נקרא בשמו, והקיז בפעם הראשונה את דמו – למעננו.

למרות שהחשבון פשוט, לקח זמן רב עד שמישהו עשה את הקישור בין ראש השנה הרומי ובין יום הברית. רק במאה השביעית הכריזה הכנסייה האורתודוקסית המזרחית על ה-1 בינואר כ"חג מילת המושיע", וציוותה כי מעתה יבלו את כל ליל ה-31 בדצמבר בשירת מזמורי תפילה – ולא בריקודים, שתייה ומעשי שטות!

לא בטוח שזה היה רעיון טוב. לא חייבים להזכיר את ברית המילה, מסימניו של היהודי השנוא, דווקא באמצע חגיגות החורף העליזות, ומייד לאחר השמחה על הולדת ישו. לא חייבים גם לדחוף לפנים את העובדה המצערת שישו, מה לעשות, היה יהודי.

המיתוג החדש לא נקלט, ולקח שבע מאות שנים נוספות עד שהחלו לציין את החג במתכונת זו גם ברומא, ורק בשנת 1568 הוא נכלל רשמית בלוח הליטורגי של הכנסייה הקתולית, בתור "חג מילת המושיע ו[היום] השמיני ללידה". בהמשך נעשו ניסיונות לקדם חג חלופי בשם "יום השם הקדוש", שמדגיש את המימד הרוחני של הברית במקום את קיצוץ העורלה.

עברו עוד ארבע מאות שנים של אי-נחת, עד שבלוח הרשמי של הכנסייה לשנת 1960, ה-1 בינואר הפך בלי הסברים ל"שמיני להולדת ישו" בלבד. חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות שמרו על השם הקודם, ובחלקן הוא הוחלף ב"יום השם הקדוש".

הניסיון לא תפס. מעטים מהמיליארדים שיתנשקו הלילה בחצות יודעים שהם חוגגים בעצם את חיתוך עורלתו של ישו הפעוט. הם גם לא רוצים לדעת.

אז במקום להתעסק בבולבול של בייבי ג'יזוס, נזכור בהוקרת תודה מלך עם שם משעשע, נומה פומפיליוס, שבזכותו אנחנו פותחים את השנה החדשה בינואר, החודש של האל יאנוס כפול הפנים, המביט קדימה ואחורה, לעבר ולעתיד, לחדש ולישן (בהולנד מכונה ליל ה-31 בדצמבר oud en nieuw, "ישן וחדש").

ה-1 בינואר הוא חגו של יאנוס, האל הקדום ביותר בפנתיאון הרומי, הכאוס שממנו הכל נולד. יאנוס ממונה על התחלות וסופים, שערים ודלתות, מעברים ופתחים, זמן, דואליות… שכל אחד ייקח מה שמתאים לו.

שתהיה שנה חדשה נפלאה לכולנו!

חנוכה: סוד המנורה והעץ

חנוכה: סוד המנורה והעץ

הפוסט הזה אינו עוסק בחג החנוכה, אלא בסמלו המרכזי, החנוכייה. למעשה, גם החנוכייה עצמה אינה העניין, אלא מקורותיה הנעלמים והמוכחשים. המסע לשם יעבור בבית המקדש, בגן העדן ואפילו בסין – נא להדק חגורות!

היסטוריה מקוצרת של החנוכייה

החנוכייה "הקלאסית" שכולנו מכירים היא לא כל כך קלאסית. אפילו שמה מופיע לראשונה רק בשנת 1897 בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה. יש אומרים כי זו הייתה בכלל המצאה של אשתו חמדה, ולכן הוא לא כלל אותה במילונו. עד אז היא כונתה "מנורת חנוכה" או פשוט "מנורה".

הסיפור המקורי מופיע בספר מכבים א': אחרי ניצחון החשמונאים וטיהור המקדש, חוגגים כולם את חנוכת המזבח במשך שמונה ימים, "ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים". לפיכך מצווה כל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום כ"ה בכסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה. אין איזכור להדלקת נרות ואין הנחיות כיצד לחגוג, אך זה לא קריטי – ספרי המכבים לא נכללו בתנ"ך וזו אינה מצווה רשמית.

המספר שמונה נקבע בהקבלה לשמונת ימי חג הסוכות (כמסופר בפוסט שמחת בית השואבה). במהלך המרד, סוכות לא נחגג במקדש, והחג החדש שימש מעין פיצוי.

זה היה עוד חג של חורף

ממקורות מאוחרים, ידוע כי מנהגי החג כללו הדלקת נרות שמן במשך שמונה ימים. במקדש ניצבה אמנם מנורה מרשימה מזהב טהור, אך היו לה רק שבעה קנים שלא הספיקו לשמונה נרות. זה היה טקס ביתי, אינטימי ומשפחתי, כפי שאנו חוגגים עד היום.

כמו לכל חג, גם לחנוכה היו מקורות קדומים והסברים קוסמולוגיים. החג נופל סמוך ליום הקצר ביותר בשנה, שבו נערכות בכל העולם חגיגות של אור ואש, מדיוואלי עד קריסמס. החג החשמונאי התלבש על מסורת פגאנית קדומה וקיבל משמעות חדשה.

האגדה על נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים, מופיעה רק חמש מאות שנים מאוחר יותר. במחלוקת בין בית שמאי ובית הילל, אם להדליק ביום הראשון שמונה נרות ולהחסיר אחד בכל יום או להיפך, ניצח בית הילל.

בתחילה הדליקו פשוט שורה של נרות שמן. רק בימי המשנה, יחד עם האגדה על פך השמן, מופיעה מנורה מיוחדת לחנוכה, עם כד חרס שמנמן ושמונה פתחים לפתילות. במאה ה-13 נוצרת בספרד חנוכיית המתכת המורכבת מפס עם שמונה גביעים, וגב מעוטר שתולים על הקיר. העיצוב מתפשט במהירות והופך לדגם המקובל ביהדות המזרח.

view_51701חנוכיית נחושת מהדגם הספרדי, שעליה חרוטה מנורה, המאה ה-18 או ה-19, איטליה

מהפכת המנורה

הדגם המוכר לנו כיום ומבוסס על מנורת המקדש הוא חדש יחסית. צורתה של המנורה הייתה אמנם מוכרת היטב, אך איש לא קישר אותה לחנוכה. המנורה מופיעה על מטבע ברונזה בן עשר אגורות של המלך החשמונאי האחרון, מתתיה אנטיגונוס (40 לפנה"ס), במערות קבורה מתקופת המשנה, בבתי כנסת עתיקים ועל אובייקטים יהודיים בכל הדורות. עם זאת, המשנה אסרה על עשיית חיקויים לכלי המקדש: "לא יעשה אדם … תבנית מנורה כנגד מנורה". הפוסקים נחלקו אם האיסור תקף לכל מנורה או רק לרפליקה מדויקת בת שבעה קנים, אך בפועל הוא מנע את אימוץ המודל לצרכי החנוכה.

המהפכה הגיעה במאה ה-17, עם המצאת השמש. בתחילה זה היה סתם נר נוסף שעמד בצד, אך הגדלת מספר הנרות לתשעה פתחה אפשרויות עיצוב חדשות ואיפשרה לייצר דגם סימטרי – בדומה למנורת המקדש!

החנוכייה דמויית המנורה הופיעה במאה ה-18 בפולין ובגרמניה וכבשה את יהדות אשכנז. ניתן לקשור את הופעתה לתהליכי התחדשות וחילון של יהדות אירופה, שהעזה להתעלם מהאיסור על עשיית מנורה. חזרתה של המנורה, המסמלת את ימי התהילה של בית המקדש וממלכת שלמה, ואת החלום לשוב אליהם ביום מהימים, מבשרת את ניצני הציונות.

arch_of_titus_menorah_22באירוניה היסטורית, תבליט המנורה שעל שער טיטוס, המודל האיקוני שאומץ לסמל מדינת ישראל, הוא סמל התבוסה והחורבן. יתר על כן, הבסיס המשושה שמופיע בסמל, מבוסס על טעות. המנורה המקורית, המופיעה בעשרות תבליטים עתיקים, ניצבה על שלוש רגליים. הרומאים ארזו את הבסיס במסגרת עץ, שבה הושחלו מוטות לשם נשיאתה בתהלוכת הניצחון. המוטות נראים בתבליט.

זו מנורה או עציץ?

החנוכיות החדשות כללו שפע מוטיבים מהצומח, פרחים, ניצנים וענפים, בהשראת מנורת המקדש המקורית. המנורה בנויה כעץ, עם גזע וענפים היוצאים ממנו, ומעוטרת בשלל דימויים פרחוניים: "גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ … שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח…" וכך זה ממשיך, עם עוד כפתורים ופרחים וגביעים משוקדים (= פרח השקדייה).

view_59723
חנוכיית כסף מצוייצת ופרחונית (כולל ציפור!), לבוב, אוקראינה, 1870

sage-looks-like-menorahיש סברה כי צמח מרוות ירושלים שימש כהשראה למנורת המקדש. זה צמח לא מרשים במיוחד שגובהו פחות ממטר, המשמש כצמח מרפא. יש הקושרים את השם "מרווה" להר המוריה. שמו הלטיני של הצמח, Salvia, נגזר מ-Salvere, "להושיע", ויכול לרמז על קשר לרפואה – או לישו.

חבר ספר שמות מצמיח שפע ניצנים ופרחים על ענפי המנורה, כדי להסוות את העובדה שהיא לא הדבר האמיתי. המנורה היא תחליף, או סמל, של העץ הקדוש ששכן בתוך המקדש – אולי אותו עץ ששכן פעם בתוך הגן.

עץ הדעת ועץ החיים

מחבקי עצים היו אבותינו. באינספור סיפורי בריאה, מאוסטרליה ועד לאמריקות, מופיע עץ פלאי כלשהו – עץ החיים, עץ הדעת, עץ העולם. העץ הוא אלוהות טובה ומזינה, וגם דגם קוסמולוגי של העולם, מהשורש עד לצמרת. בכל מקום שבו צמח עץ ענק וחסון, שהאריך ימים מעבר לזיכרון האנושי, פרחו בצילו אגדות ומיתוסים. גם ארץ ישראל הייתה משופעת בעצים מרשימים כמו אלוני הבשן וארזי הלבנון, ועצים מעניקי חיים כמו התמר והזית. גם במיתוס הבריאה שלנו, העץ מופיע ברגע המכונן, בתחילת הכל.

העץ מופיע בגרסה השנייה לבריאת העולם, שהיא דווקא הקדומה יותר. הסיפור הראשון הוא תיאוריה רציונלית, פרה-דרוויניסטית, ניסיון מפואר להכניס סדר בשפע היצורים, הצמחים ותופעות הטבע הסובבות אותנו. זה אינו מיתוס, אלא שיעור בהיסטוריה של הטבע על פי מיטב הידע של המאה החמישית לפנה"ס.

הסיפור השני הוא מיתוס עתיק יומין, פרוע ויצרי, עם חיות מדברות, בני אדם חוטאים ואלים זועמים. מיתוס כמו שמיתוס צריך להיות. ובלב הסיפור, בלבו של הגן, עמד לו עץ – אבל איזה עץ? שאלה טובה.

כולם ידעו שבגן היו שני עצים, עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע – עד שבא חוקר המקרא הגרמני קארל בודה וטען ב-1893 שבסיפור המקורי היה רק עץ אחד. התיאוריה שלו אכן משכנעת: עץ החיים מוזכר בקושי פעמיים, ובשתיהן הוא נראה לא במקום.

הוא מופיע לרגע אחרי שאלוהים נוטע גן בעדן, שֹם בו את האדם, ומצמח מן האדמה "כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". הפסוק נראה קטוע, ולטענת בודה, זו הדבקה גסה. במקור היה רק עץ אחד, עץ הדעת טוב ורע, ועליו נסב הסיפור. זהו "העץ אשר בתוך הגן".

 "בתוך הגן" לא בא לציין שהעץ נמצא בתוך הגן; זה מובן מאליו.  "תוך" הוא "אמצע". העץ מצוי במרכזו של הגן, הוא לב לבו.

מכאן ואילך, לאורך שני פרקים, עץ החיים אינו קיים. האיסור נוגע רק לעץ אחד: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת."

גם בפרק הבא, המגולל את סיפור הנחש, הפיתוי והעונש, מופיע רק עץ אחד, ולכן אין צורך לקרוא בשמו. האישה – שגם לה אין עדיין שם – מכנה אותו "הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן"; אצל ה', זהו "הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ".

בסוף הסיפור, לאחר שה' מקריא לאדם ולאשתו את גזר דינם – ומגלה צד רך ומפתיע כשהוא עושה להם כותנות עור ומלבישם – מופיעה פיסקה חדשה בת שלושה פסוקים, שאילוצי עריכה, או סתם רשלנות, חושפים את חוסר שייכותה.

בפסוק הראשון חוזר עץ החיים הנשכח: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם." הפסוק אינו מתחבר לרצף הסיפורי, וגם הסגנון חריג: אלוהים מדבר בגוף רבים, "ממנו", כפי שעשה רק פעם אחת בסיפור אחר: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ".

דקה לסיום היא מיקום משונה להציג בפעם הראשונה את העילה לעלילה, וזה גם לא עומד במבחן ההיגיון. כבר בכיתה ב', שאלתי את המורה למה הם לא אכלו קודם מעץ החיים. לא הייתה לה תשובה.

הפסוק הבא הוא שורת הסיום של הסיפור הקדום: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם". הפסוק שייך לסיפור, כי קצת לפני כן נאמר, "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ." 

אך ההמשך, כמו הפסוק שלפניו, ממש לא שייך. זהו סוף נוסף, אלטרנטיבי: "וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."

אלוהים שילח את האדם מגן עדן בפסוק הקודם, ואין לו סיבה לגרש אותו שוב. גם איזכור עץ החיים אינו שייך, ונועד רק למטרה אחת: לספק סיבה לעץ החיים, שאינו קיים בסיפור.

לפי החוקר דיוויד קאר, יש שלושה רבדים לסיפור: סיפור הבריאה המקורי, החיובי, ובמרכזו העץ בתוך הגן; סיפור של בריאה ונפילה סביב עץ הדעת; ורובד מאוחר שבו הושתל עץ החיים.

Sanxingdui
סנשינגדוי הוא אתר ארכיאולוגי ליד צ'נגדו (סין), שבו התגלתה תרבות מדהימה ועשירה מהמאות 11-12 לפנה"ס, שאינה דומה לשום דבר אחר, קרוב או רחוק. בין שפע הממצאים עץ מיתולוגי מברונזה בגובה 4 מטר, שמענפיו תולים פרחים מסתוריים, פירות אסורים, יצורים מכונפים ואולי גם נחש.

חברים עוד מגן עדן

זוכרים את הכרובים שהצטרפו ברגע האחרון? הם מקפיצים אותנו למקום אחר, שבו נפגוש מחדש כמה מגיבורי הסיפור. המקרא מנסה לצייר את המקדש כמקום ללא פסלים ודימויים פיזיים, כיאה לדת אבסטרקטית עם אל נטול פנים. המציאות הייתה הרבה יותר צבעונית.

במקדש היו כמה וכמה פסלים, ביניהם הכרובים – יצורים מכונפים בלתי מזוהים. כלפי ספר שמות, הם היו עשויים מעץ זית מצופה זהב בגובה עשר אמות (כ-4.5 מטר), וסוככו בכנפיהם על ארון הברית.

במקדש שכן עוד חבר מוכר: הנחש. בסוף תקופת המלכים, המלך חזקיה "הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' יח). אין לדעת אם זהו אכן אותו נחש שיצר משה למטרות רפואיות (במדבר כא), או נחש קדום אחר שזכרו שרד בסיפור גן עדן.

זה סיפורה של המנורה ולכן לא ניכנס לתפקידו של הנחש בסיפור, ועל קשריו עם חווה – שמקור שמה אינו "אם כל חי" כגירסת המקרא, אלא "חיווא", נחש בארמית. בפעם אחרת.

לצד הכרובים והנחש, נכח במקדש גם העץ. חזקיה כורת את האשרה, פועל שמיוחד לעצים (ולראשים). את האשרה עבדו בדמות עץ קדוש, או פסל דמוי עץ. תושבי הארץ המקוריים עבדו עצים קדושים, ביערות ועל הגבעות. מאוחר יותר, נוצרו ייצוגים סמליים שלהם, כפסלים ותבליטים.

העץ שעמד במקדש היה אולי דגם מופשט וסימטרי של גזע וענפים, שממנו התפתחה המנורה – שנועדה להחליף את האשרה הפגאנית. בבית המקדש הראשון שניהם עדיין כיכבו במקביל, בסיבוב השני נותרה רק המנורה – עד שגם היא נלקחה לרומא.

עץ הדעת המקורי

תרבויות המזרח הקדום היו משופעות בעצים קדושים. למצרים העתיקים היה עץ שיטה קדוש, עץ החיים שממנו נולדו כל האלים, או בשמו המלא "עץ החיים והמוות". עם או בלי קשר, גם המקרא מצווה לבנות את המשכן וכליו מעצי שיטים.

Ashur
אצל האשורים מופיע בתבליטים רבים עץ מסוגנן ומוקף במלאכים, שהמלך סוגד לו.

עוד עץ מעניין מופיע במיתוס של אִינָנָה, האלה הגדולה של השומרים, "אִינָנָה ועץ החוּלוּפּוּ". לאחר שהעץ נעקר בסערה מגדת הנהר, אִינָנָה אוספת אותו ושותלת אותו בגנה הקדוש, בתקווה להכין ממנו כס מלכות ומיטה. על העץ משתלטים הנחש (!), הנשר המיתולוגי אנזו והשדה ליליתו, האם הקדומה של לילית שלנו. הם משתכנים בתוך העץ ומביאים את אִינָנָה לידי דמעות. היא פונה לאחיה האהוב אוּתוּ, אל השמש, אך הוא מסרב לעזור. גילגמש שומע את בכייה, שוחט את הנחש, מבריח את הנשר ואת ליליתו, עוקר את העץ ובונה לאִינָנָה את חלומה: כס מלכות ומיטה מעץ החולופו. הגיבורים אמנם דומים – אִינָנָה קשורה לחווה, לילית מופיעה בגרסאות חלופיות של סיפור הבריאה, ויש גם עץ ונחש – אך הסיפור עצמו שונה.

b5b7a20b59c2915e6e77568bce53d054
מימין לשמאל: גילגמש, עץ החולופו (שימו לב לקירבה העיצובית למנורה), אִינָנָה ומאחוריה הנחש

מוטיב קרוב יותר מופיע במיתוס נוסף, "אִינָנָה ואוּתוּ", המסביר כיצד הפכה אִינָנָה לאלת האהבה. אִינָנָה חפצה ללמוד מהו סקס. היא מגייסת את אחיה אוּתוּ, שהפעם נעתר לה, והם יורדים יחד לעולם התחתון, עולם המתים הקודר שבו צומח עץ פלאי שאכילת פריו תגלה בפניה את כל סודות המין. היא אוכלת מהפרי – ויודעת.

אינני דובר שומרית, אך בעברית מין וידיעה כרוכים זה בזה מאז שאדם ידע את חווה אשתו. לפי המיתוס (ופרויד), פרי עץ הדעת, הפרי האסור, הוא המין.

העץ הנדיב

בגן העדן המקורי היה רק עץ אחד, והנחש היה הגיבור הטוב המשיא את העצה הנכונה: אכלי חביבתי מפרי עץ הדעת ואל תפחדי, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". מה רע בלפקוח עיניים? לדעת מה טוב ומה רע?

בזכות הפרי האסור זכו בני האדם בדעת ובמוּדעוּת, ולפי הגירסה השומרית, גם בחדוות המין. עד אז הם היו סוג של קופים, מקפצים בין עצי הגן ללא מחשבות או דאגות, אולי גם ללא סקס. על כל אלה עלינו להודות לעץ הנדיב. ולנחש.

בזכות העץ נהיינו חכמים, מיניים, בני אדם. לכן עבדו אותו אבותינו, בטבע ובמקדש. זו הייתה אחת האמונות הפגאניות שאותן ביקשו הכוהנים לעקור מן השורש, תרתי משמע. זה לא היה קל, יש הרבה עצים ביער.

הנביא הזועם ירמיהו לא אהב עצים: "הֲרָאִיתָ, אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל; הֹלְכָה הִיא עַל-כָּל-הַר גָּבֹהַּ, וְאֶל-תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן–וַתִּזְנִי-שָׁם … וַתְּפַזְּרִי אֶת-דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים, תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן."

בפולחן שנעשה "תחת כל עץ רענן", מוזכרים האשרים, המקבילה הזכרית של האשרה. האם אמות אמותינו באו לעץ המקודש כדי לעשות סקס עם כוהני אהבה? האשרים מתוארים גם ככהנים נשיים ומאופרים. או שאלה היו בכלל אבותינו, שחגגו סביב הגזע עם אבות אחרים?

המלחמה באשרים נמשכת בכל תקופת המלכים: שוב ושוב כורתים, גודעים וקוצצים אותם, והמלך הבא צריך לעשות זאת שוב… אך בסוף גברה ידה של הדת הממוסדת. העצים יורדים מגדולתם והופכים למטאפורה. אחרי מאות שנים, הכוהנים רושמים ניצחון. בימי בית שני נשארת רק המנורה.

By Hanay - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23042838
By Hanay - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23042838
בית הכנסת העתיק במגדלא, מסוף בית שני, הוא הקדום ביותר שנמצא בגליל. במרכזו ניצבה אבן גיר מרובעת ומעוטרת בכל צדדיה, כדגם סמלי של בית המקדש. בצד המערבי חרוטה מנורה עם שלוש רגליים, ובאחרים – עצים בעיצוב דומה.

המנורה והעץ

עמוק בפנים, אנחנו כנענים. למרות סיפורי יציאת מצרים וכיבוש הארץ, כנראה שהיינו כאן כל הזמן, אחים לאמורים ולאדומים, לארמים ולערבים ולכל השאר. שפתם היא שפתנו, בשינויים המתבקשים מהזמן שעבר; דמם הוא דמנו, בתוספות המתבקשות מהמרחקים שעברנו; ומורשתם נטועה בספר הספרים, הדנ"א התרבותי שלנו.

אבות אבותנו הכנענים הורישו לנו את העץ הקדוש שלהם, שהתגלם במנורה, ולבסוף – בחנוכייה. בכל פעם שאנחנו מדליקים את נרות החנוכה, אנחנו משחזרים לרגע את המסלול הזה – בחזרה לאירופה, לרומא, לירושלים, ואל עץ אחד פלאי שעמד בבית המקדש והזכיר לכולם את המקום שבו הכל התחיל, גן העדן. מקור העולם.

5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

ה-5 באוקטובר 1582 הוא אחד התאריכים המיוחדים בהיסטוריה: לא קרה בו כלום. למעשה, אין תאריך כזה, ולא רק יום אחד חסר – עשרה ימים שלמים נמחקו בין לילה מלוח השנה!

איך זה קרה?

הבעיה עם אורך השנה

המהפכה החקלאית הביאה עמה מהפכה נוספת, מהפכת הזמן. במשך מאות אלפי שנים העולם הסתדר עם ספירת זמן המבוססת על מחזור הירח, אבל מעתה זה לא הספיק. כדי לדעת מתי לזרוע ומתי לקצור, היה צריך לעבוד לפי שנת השמש, ולשם כך נדרש חישוב מדויק של אורך השנה, אתגר לא פשוט לידע ולטכנולוגיה של התקופה. קל היה להגיע למספר עגול, כמו 364 ימים שמתחלקים יפה לארבע עונות, אבל זה היה רק בערך.

בחוסר התחשבות אופייני, מי שתיכנן את היקום לא דאג שהיום, החודש והשנה יסתנכרנו למספרים שלמים. הירח משלים סיבוב ב-27 ימים ושליש (בערך), והארץ מקיפה את השמש ב-365 ימים ורבע (בערך). לוח השנה היוליאני, שנקבע ב-45 לפנה"ס על ידי יוליוס קיסר, הסתפק ברמת הדיוק הנ"ל, וקבע שנה בת 365 ימים בתוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. אבל גם זה היה רק בערך.

הסטייה היא רק 11 דקות וקצת, אבל במהלך השנים ההפרש הצטבר לפיגור רציני. אבותינו אמנם לא ידעו את הסיבה, אבל הם בהחלט ידעו שיש בעיה. ביום הקצר בשנה, ה-21 בדצמבר, השמש אמורה לזרוח בנקודה הצפונית ביותר על האופק, וביום הארוך ביותר, ב-21 ביוני – בדרומית. ככל שהלוח יצא מסינכרון, התאריך התרחק מהיום עצמו. אחרי כמה מאות שנים, הפער הגיע כמעט לשבוע.

ולמה זה היה כל כך חשוב? כי בדיוק באמצע הדרך בין היום הקצר והארוך, נופל יום השוויון האביבי, ה-21 במרץ, זמן קריטי לחישוב מועד הפסחא.

מתי מגיע הפסחא?

למרות הדמיון בשם ובתזמון, הפסחא אינו פסח. העולם הנוצרי אינו חוגג את יציאת מצרים, אלא את תחייתו של ישו ועלייתו השמיימה. האירוע המשמח קרה שלושה ימים אחרי הצליבה,שהייתה למחרת סדר פסח – הידוע גם בשם "הסעודה האחרונה".

במאות הראשונות לנצרות, חגגו את הפסחא ביום צליבתו של ישו, י"ד בניסן לפי התאריך העברי. השיטה כונתה בשם לטיני ארוך Quartodecimanism, שפירושו בערך "ארבע-עשריזם". זרמים אחרים בנצרות העדיפו לחגוג את תחייתו של ישו ולא את צליבתו, ועשו זאת ביום א' הראשון שאחרי הפסח העברי. לשיטתם, ישו נצלב ביום שישי ומכאן שתחייתו חלה ביום ראשון.

השיטות השונות גרמו לסכסוכים ולמחלוקות בין חסידי הדת הצעירה. יתר על כן, כל השיטות חייבו לברר אצל היהודים מתי פסח, וככל שהנצרות התרחקה מהלבנט לא תמיד היה קל למצוא יהודי זמין בסביבה. בכלל, הצורך להסתמך על היהודים המקוללים היה לצנינים בעיני אבות הכנסייה, שגם לא התלהבו מהלוח העברי שהיה פרימיטיבי למדי בהשוואה ללוח היוליאני המשוכלל.

בשנת 195 האפיפיור ויקטור הראשון אסר על השימוש בשיטת ה-14 ונידה את מי שהתעקש לדבוק בה. הקשר עם היהודים והלוח שלהם נותק בהדרגה, ובמרכזים המובילים של הכנסייה, אלכסנדריה ורומא, התגבש קונצנזוס: את הפסחא חוגגים ביום א' הראשון, שלאחר הירח המלא הראשון, שאחרי יום השוויון האביבי.

אבל העולם הנוצרי היה רחב וגדול, ובמקומות שונים המשיכו לחגוג לפי שיטות אחרות ולהתקוטט. בשנת 325 התכנסו שלוש מאות בישופים מרחבי שתי האימפריות הרומיות, המערבית והמזרחית, לוועידה האקומנית הראשונה, ועידת ניקיאה, במטרה לעשות סדר בעיקרי האמונה, לרבות קביעת מועד הפסחא.

462px-the_first_council_of_nicea
ועידת ניקיאה הראשונה, שנת 325

הוועידה החליטה שלא להחליט, והודיעה כי המועד ייקבע מדי שנה על ידי הפטריארך של אלכסנדריה. גם ללא החלטה רשמית, התקבע הכלל לפיו הפסחא יחול תמיד ביום א', ותמיד אחרי יום השוויון האביבי (21 במרץ).

חוסר הבהירות של ההחלטה, והצורך בשילוב מורכב בין מחזורי השמש, הירח והשבוע (שבכלל לא קשור לכלום), גרמו לדורות של נזירים טרוטי עיניים למלא אינספור טבלאות מסובכות בחיפוש אחר האלגוריתם שישים קץ לבלבול. לפעמים נראה היה שנמצאה מחזוריות כלשהי – של 19 שנים, של 84 – אך גם אלה לא עבדו לאורך זמן. הלוח הדתי והלוח האמיתי המשיכו להתרחק זה מזה. חישוב מועד הפסחא הפך לנושא קבוע ושחוק בכל כינוס תיאולוגי

דבר אחד טוב יצא מכל זה: מדע חדש נולד, ונקרא בלטינית computes, "חישוב". אותם טבלאות חישוב מורכבות הן האב הקדמון של ה-computer שעליו אני מקליד.

מסתמן פתרון

בתחילת המאה ה-16, הפער בין ה-21 במרץ ובין יום השוויון האביבי בפועל, הגיע לעשרה ימים. בשנת 1545 החליטה ועידת טרנט על רפורמה בלוח השנה, שתחזיר אותו למצבו המקורי. שוב מונו ועדות ושוב נשלחו בקשות למיטב המתמטיקאים. הפעם, עם פריחתה של האסטרונומיה ושיפור עצום בשיטות המדידה, נראה היה שהמדע ערוך לספק פתרון.

היה זה רופא צנוע ממחוז קלבריה ושמו לואיג'י ליליוס, שהציע שיטה אמינה המבוססת על אורך השנה המדויק. אם בכל שנה רביעית מוסיפים יום, במשך 400 שנה נוסיף 100 ימים. במקום זה, הציע ליליוס, נוסיף רק 97 ימים – נדלג על כל שנה רביעית שחלה במאה עגולה. כך זה עובד עד היום (בהתאמות קלות שלא ניכנס אליהן)

mezzobusto-lilio-capoano
לואיג'י ליליוס (1510-1576)

ליליוס הלך לעולמו לפני שזכה לראות את שיטתו מאומצת על ידי הוועדה שמינה האפיפיור גרגוריוס ה-13 – שעל שמו נקרא הלוח הגרגוריאני. לראשות הוועדה מונה כריסטופר קלאוויוס, מתמטיקאי ואסטרונום ישועי שתרם לנו את הנקודה העשרונית. קלאוויוס הסדיר את שיטתו של ליליוס והגדיר את עקרונותיה. היה צריך לסדר רק עניין אחד לפני שמאתחלים את הלוח החדש: לסגור את הפער של עשרת הימים החסרים.

היו כאלה שהציעו פתרון הדרגתי, להוריד יום בשנה, אולי כל עשר שנים, אך קלאוויוס הנחרץ דרש ביטול מיידי של עשרה ימים. בפברואר 1582 ההמלצה הפכה לצו אפיפיורי, נקבע מועד ליישומה והוזמנו לוחות שנה חדשים. המדפיס, אגב, לא סיפק את הסחורה בזמן, ופוטר.

reforma_gregoriana_del_calendario_juliano
הלוח החדש, LUNARIO NOVO. מעניין שבלטינית "לוח" הוא "לונאריו", שם שמשמר את המורשת הירחית שלו. שימו לב לימים החסרים בעמודה השמאלית.

ויהי ערב ויהי בוקר

אינני יודע כיצד נקבע התאריך – אולי נבחרה תקופה עם מעט ימי קדושים, או כאלה שסר חינם? כך או כך, בערבו של יום חמישי 4 באוקטובר אירופה הלכה לישון, והתעוררה לבוקר של יום שישי 15 באוקטובר.

הטלטלה לא הייתה כה דרמטית. רוב תושבי אירופה היו עדיין כפריים אנאלפביתים, והיחידים שידעו לקרוא וקבעו את מועדי השנה היו ממילא הכמרים. לא נרשמו הפרות סדר או מחאות המוניות.

כיבוש העולם

השינוי הונהג בתחילה במדינות הקתוליות, מה שכמובן גרם למדינות הפרוטסטנטיות להתנגד לו. שני הלוחות פעלו במקביל במדינות שונות, ובמסמכים מהתקופה מצוינים לעתים שני תאריכים, OS ו-NS ("אולד סטייל" ו"ניו סטייל"). המצב הוליד תופעות משונות, כמו מסעו של המלך ויליאם השלישי, שבשנת 1688 הפליג מהולנד ב-11 בנובמבר – ונחת באנגליה ב-5 בנובמבר!

עם הזמן גברו השיקולים המעשיים על השנאה הבין-דתית, ועד סוף המאה ה-18 עברה מרבית אירופה ללוח הגרגוריאני. בבריטניה זה קרה בספטמבר 1752, ועורר הפגנות תחת הסיסמה "החזירו לנו 11 ימים!" באמריקה, בנג'מין פרנקלין דווקא נהנה וכתב ביומנו: "בגילי המתקדם, נעים שאפשר ללכת לישון בשני לספטמבר ולא צריך לקום עד הארבע עשרה."

william_hogarth_028
An Election Entertainment: ציורו של ויליאם הוגארת (1755) מתאר אסיפת בחירות מושחתת עם פוליטיקאים זוללים, משתכרים ומתחנפים לקהל המצביעים. המפגינים שבחוץ נושאים שלט Give us our Eleven days (וגם קריקטורה אנטישמית של יהודי עם כיתוב No Jews, בלי קשר לנושא שלנו אבל בהחלט מזכיר את הבחירות אצלנו). הסצנה מסודרת בתבנית 'הסעודה האחרונה', ולא במקרה.

אחרונה להצטרף הייתה הכנסייה האורתודוקסית, בטענה שמדובר בחילול השם – למרות שהלוח היוליאני נקבע על ידי קיסר רומאי כופר, הרבה לפני הולדת ישו. בתחילת המאה העשרים, רוסיה התנהלה עדיין על פי הלוח הישן, ולכן מהפכת אוקטובר קרתה בעצם בנובמבר. אחרי המהפכה, כאשר הקומוניסטים עדכנו את הלוח, הם נאלצו לבטל כבר 13 ימים.

הכנסייה האורתודוקסית לא אימצה את הלוח במלואו, וחוגגת את כריסמס ב-7 בינואר, מה שאיפשר לרוסים לחגוג את ראש השנה פעמיים – מה רע? המעוז האחרון של הלוח היוליאני המקורי הוא הפטריארכיה הארמנית בירושלים, שמציינת את כריסמס ב-18 לינואר.

עד כאן

כשאני מתחיל בכתיבת הפוסט, אני אף פעם לא יודע לאן מחילת הארנב תוביל אותי, אבל איכשהו אני תמיד חוזר לאותן תחנות מוכרות: ירח ושמש, נשים וגברים, הזמן. אפילו לירושלים קפצנו ברגע האחרון…

תודה שטסתם "מועדים לשמחה" ולהתראות בטיסה הבאה!

 

 

 

שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה

שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה

"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", אמרו חז"ל – ובצדק. בימי בית שני, זו הייתה החגיגה העממית הגדולה והחשובה ביותר, הפקת ענק עתירת תקציב עם שלל פעלולים פירוטכניים. נשאלת רק שאלה אחת: איך זה שחג כה משמעותי אינו מוזכר בתנ"ך ולו במילה אחת?

כפי שראינו בפוסט "כמה חגים נכנסים בחג אחד?", סוכות הוא חג מבולבל ומבלבל, אוסף אקלקטי של מועדים שאוחדו יחד בידי כוהנים אינטרסנטיים ועורכים עלומי שם. התורה עצמה מביאה לפחות שש גירסאות סותרות באשר לסיבת החג, מנהגיו ואפילו אורכו. בפוסט זה נעסוק בגירסה נוספת, מיוחדת ומעניינת מכל השאר, שנותרה מסיבות עלומות מחוץ לתורה.

כמובן שבמהלך הדורות ניסו מיטב הרבנים והמפרשים למצוא לחג רמזים מטרימים בתנ"ך, כמו למשל שהיא נרמזת מהפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (ישעיהו י"ב), או שריקודי הכוהנים מזכירים את כרכוריו של דוד בעת העלאת ארון האלוהים לירושלים, או התירוץ המפוקפק שמתאים לכל מצב "הלכה למשה מסיני"… חוץ מ"הכלב אכל את הפרק שבו זה מוזכר" הם ניסו הכל, אך ללא הועיל. שמחת בית השואבה היא חג שלא כתוב בתורה, וזה הזמן לברר למה.

אקסטזה ופירוטכניקה

אילו ניתן היה להוסיף לבלוג אפקטים באנימציה (רעיון לא רע!), המסך היה מתמלא עכשיו בלהבות אש מסתחררות, לא כאפקט זול אלא כשחזור היסטורי נאמן: "יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִים שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁהֵן מְטִילִין לְכָל סֵפֶל וְסֵפֶל מִבְּלַאי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן. מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה."

בית השואבה

ירושלים הוארה באור יקרות, וההמונים ירדו אל מעיין הגיחון באקסטזה של מוזיקה ולהבות אש: "חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִין בִּפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר." (סוכה, ה ד).

כדי שלא תחשבו שמדובר בסתם ריקודים, התוספתא מפרטת כיצד "רבן שמעון בן גמליאל היה מרקד בשמונה אבוקות של אור, ולא היה אחד מהן נוגע בארץ, וכשהוא משתחווה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה, שוחה ונושק וזוקף מיד." קולטים? הרבי המכובד מג'נגלר עם שמונה לפידים, תוך כדי זה משתחווה ונוגע בקרקע, וכל הזמן לא מפסיק לזמר פרקי תהלים… בקרקס בייג'ינג לא רואים דברים כאלה!

לפנות השחר החלו החוגגות והחוגגים לטפס במעלות אל המקדש, בידיהם כלי זהב מלאים מים מהמעיין הקדוש. עם זריחת השמש, נוסכו מי המעיין על המזבח. שאיבת המים מהמעיין הייתה שריד לפולחן קדום, לֵילי, נשי ולגמרי לא יהודי; ניסוך המים במקדש היה תוספת מאוחרת, שאיפשרה לכוהנים למסגר את הטקס הפגאני במעטפת דתית, ובהמשך לנכס אותו לעצמם.

P1030280 (2)
טקס אש (Aarti), קומבה מלה, אללהבאד 2013

התעלומה

ההסבר המתבקש הוא ששמחת בית השואבה [להלן "השמחה", כי שמב"ש לא בא לי טוב] הייתה חג חדש שלא הספיק להיכלל בקנון המקראי, אך הזמנים לא מסתדרים. אמנם לפי גרסת חז"ל, המקרא נחתם בימי עזרא הסופר (450 לפנה"ס), אך למעשה זה קרה רק במאה הראשונה לספירה, אחרי חורבן בית המקדש. לעורכים היה מספיק זמן לשלב את השמחה פה ושם בספרי התנ"ך – אך נראה שמשימתם הייתה הפוכה: למחוק לה כל זכר…

לכאורה, החג הופיע לראשונה בימי בית שני, אולי בהשפעת חג יווני (או רומאי / מצרי / בבלי / פרסי / לך תדע) כלשהו, אך גם לכך אין כל בסיס במקורות. חגים חדשים לא צצים יש מאין, אלא "מתלבשים" בדרך כלל על חג קיים ומעניקים לו תוכן חדש, לפעמים גם שם חדש.

לשמחת בית השואבה הייתה ללא ספק היסטוריה מוקדמת, אך את רובה נוכל רק לדמיין. יש סימנים לכך שזה היה פולחן מקומי קדום, ששרד בעקשנות את התנכלויות כוהניו של האל העברי הקנאי. באופן פרדוקסלי, הראייה המשכנעת ביותר לכך היא היעדרה התמוה מהתנ"ך.

חגיגה של מים

לפני שנחפש את מקורה העלום של השמחה, נחזור רגע לאווירת החג, האורות והלפידים, השירה והניגונים. החג של הלילה היה ההיפך המוחלט מהחג של היום. במשך היום נשחטו קורבנות, ניגרו נהרות של דם וטונות של בשר הועלו בעשן; בממלכת הלילה, הפולחן לא כלל דם ואש, אלא רק מים, מים טהורים ממעיין הגיחון, שבמקרה או לא, שמו כשם הנהר המשקה את גן העדן.

בניגוד למסופר במשנה, שיא האירוע היה שאיבת המים מהמעיין, ולא ניסוכם על המזבח. לכן זו שמחת בית השואבה, ולא נניח, "חג ניסוך המים". זו הייתה חגיגה של מים ושל אור, חגיגה של חיים ולא של מוות, חגיגת פריון.

למעט אזכורו בסיפור גן העדן, הגיחון אינו מוזכר בתנ"ך כמעיין אלא רק כשם המקום אליו ירד שלמה להימשח למלוכה, וכשמה של מערכת המים שבנו היבוסים (או מלכי ישראל). רק החל מימי בית שני, כונה כך גם המעיין, כנראה בטעות. שמו המקורי של המעיין היה "עין שמש", המוזכרת בספר יהושע כאחד המעיינות שליד ירושלים. מקור השם הוא אולי בעובדה שהמעיין פונה מזרחה ומואר עם בוקר בקרני השמש, או שזהו זכר לפולחן קדום של השמש – בדומה לפולחן שהיה נהוג בבית שמש הסמוכה.

אל המעיין

שמחת בית השואבה מוזכרת בהרחבה בפוסט "ונוס של ירושלים". אתם מאד מוזמנים לקרוא אחרי שתסיימו כאן, בינתיים אעתיק כמה משפטים:

המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גן נעול, אחותי כלה, מעיין חתום". אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש'מעיין' מסמל כאן משהו אחר לגמרי.

טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן 'מיומאס', אולי מהמילה 'מים', והן היו קשורות לאיחוד בין אפרודיטה ודיוניסוס  – שאפילו לא היה בעלה!

שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה. במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית בטקס פגאני קדום. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידים ואזכורים לפולחן 'מלכת השמיים', הלוא היא כוכב נוגה הזוהר. הבבלים קראו לה אישתר, והרומאים – ונוס.

גם החגיגות בירושלים לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.

הטקס הלילי הסתיים עם הזריחה, עוד סממן פגאני. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.

אין טעם שאביא כאן את כל הפוסט, שממשיך לפולחן ונוס בירושלים, שנקראה על שם האל שלם, אחד האחים התאומים שחר ושלם, 'האלים הטובים והנעימים' שמסמלים את נוגה המופיעה גם ככוכב הערב וגם ככוכב הבוקר, איילת השחר – – – טוב, תקראו אחר כך.

אופס, מצאנו עוד חג!

שמחת בית השואבה אמנם אינה מוזכרת בתנ"ך, אך יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג – ואף הסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה, נתן אותה לעם, נפרד מכולם ורוצה רק למות בשקט, צצה לה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה: הַקְהֵל.

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת."

פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל ישראל, כו-לם, ולקרוא בפניהם את התורה. וראו זה פלא: במקרה, זה קורה בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי חג אחר…

ספוילר: זה לא קרה. הניסיון להחליף חגיגה מלהיבה ושמחה, נוטפת מים ומיניות, בהקראה מייבשת ומטילת מורא של ספר התורה, היה חסר סיכוי. למעשה, התנ"ך עצמו מודה כי המצווה לא קוימה מעולם. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה והישיבה בסוכה "כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד."

מיקומה של מצוות 'הקהל', שתקועה באופן לא הגיוני לאחר חתימה התורה, מלמד שזו הייתה תוספת מאוחרת, המצאה של עזרא ששתל אותה בספר דברים, בניסיון לא מוצלח למחוק מסורת פגאנית עתיקה. הפרט המעניין בסיפור הוא שבמקור ההתכנסות נערכה פעם בשבע שנים. אירועים גדולים צריכים אורך נשימה וקשה לקיימם פעם בשנה. בסיפורם של האלים הטובים והנעימים שחר ושלם, למשל, מופיע טקס פריון דומה שנערך פעם בשבע או שמונה שנים. גם עליות גדולות לרגל, כמו הקומבה מלה, נערכות רק פעם ב-12 שנים.

החג במועד הנחשק ביותר

השבוע שאחרי הירח המלא של תשרי הוא מיקום סופר-אסטרטגי בלוח השנה, פיסת נדל"ן אטרקטיבית במיוחד. לא רק שזהו סיום האסיף, ולמעשה סוף השנה החקלאית, בזמן זה חל יום השוויון הסתווי, מה שמעניק לו משמעות קוסמית. וגם מזג האוויר נעים. לא פלא שכל שליט וכוהן ניסה לנכס את החג למטרותיו, תוך המצאת הנמקות קלושות.

להשערתי – שמבוססת על מעט עובדות, הרבה פרשנות יצירתית ורחשי לב סובייקטיביים – בראשית חגגו במועד זה את "החג". אלה היו מעגלי ריקודים מקודשים שנערכו פעם בחודש תחת הירח המלא, מעגלי נשים שאליהם הוזמנו פעם בשנה גם הגברים.

מקור המילה "חג" הוא "לחוג", להסתובב במעגל. זו אחת התבניות האנושיות הבסיסיות והקדומות ביותר, ששרדה עד ימינו חת הכותרת "ריקודי עם". גם החאג' (حجّ) המוסלמי בא מאותו מקור, ובשיאו חגים מיליוני עולי רגל סביב האבן הקדושה.

עם המעבר לחברה חקלאית, "החג" שולב בחג האסיף, שבו היו בונים סוכות וישנים בשטח. השילוב בין טקס הפריון הקדום וחג האסיף הוליד את "החג" מחדש כהתכנסות המונית שנתית, עלייה לרגל, סטארט-אפ ראשון מסוגו. החג שינה את פניו אך המשיך להיות חגיגת פריון לכבוד האלה, האם הגדולה, יהיה שמה אשר יהיה, אלת התהומות, המים המעניקים חיים.

הפולחן ששרד

המעבר לחקלאות, ואתו המעבר מלוח שנה ירחי לשמשי, ציין גם ירידה במעמדן של הנשים. טקסים ופולחנים נשיים נעלמו או ירדו למחתרת, אך שמחת בית השואבה הצליחה לשרוד גם בעידן הגברי.

בעולם העתיק הוקצו לגברים ולנשים תפקידים נפרדים וכל מיגדר חי בעולם משלו. כך ניתן היה לשמר טקס חשאי כזה, שנוהל על ידי נשים ולמען נשים, במשך דורות רבים, מתחת לרדאר של הדיכוי הגברי. טקסי המים המקודשים לא נערכו תחת אור השמש העזה, אלא בלילה, לאור הירח, לנשים בלבד. בתקופות שבהן כוהנים קנאים הרחיקו אותן מהמקדש, הטקס עבר לנביעה אחרת בהרי ירושלים. ממילא כל המעיינות נבעו מאותו מקור והיו מקודשים באותה מידה.

זה אולי ההסבר מדוע אין כל איזכור לפולחן המים בתקופת בית ראשון, עד לפריחתו המחודשת והמפתיעה בימי בית שני. שמחת בית השואבה התקיימה כל עוד פעל המקדש, שהיה הרבה יותר פגאני ממה שרוצים שנאמין (מומלץ ביותר: קיצור תולדות יהוה מאת יגאל בן-נון).

מכיוון שהכוהנים לא יכלו להתעלם מהשמחה, וגם לא לשנות את אופיה הנשי והפגאני, הם שילבו אותה בעבודת המקדש. הם תיקנו שבמהלך ימי הסוכות ינסכו מים על המזבח ולא רק יין, למרות שאין לכך כל רמז בתורה. אמנם לפי רבי עקיבא, "אמרה תורה… הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים", אבל זה לא נאמר בשום מקום. אם לדקדק, מובאת כאן גירסה שמינית (או תשיעית?), לפיה בסוכות מתפללים בכלל לגשמי ברכה.

סוף עידן האלה הגדולה

תחת מכבש הכוהנים והרבנים, החגיגה איבדה בהדרגה את אופייה ההולל, את השמחה. עם חורבן בית המקדש, החג העתיק, ששרד כל כך הרבה תהפוכות וכיבושים, הלך בדרכן של כל המצוות והמנהגים המעשיים, שהוחלפו במילים ועוד מילים. המון מילים.

בכל המיתולוגיות ניתן לאתר סימנים לקרב העתיק מכולם, המלחמה בין הגברים לנשים. הנשים היו המין הדומיננטי במשך מרבית שנותיו של המין האנושי, או לפחות בעלות מעמד שווה ונפרד. חפצי הפולחן הראשונים של האדם הם דמויות נשיות של אלות, אימהות, ונוסיות דשנות ורחבות אגן. מלכותן נמשכת עשרים אלף שנים.

venuswillendorf670
ונוס מווילנדורף, צלמית פרהיסטורית בת כ-30 אלף שנים של אישה בגובה 11 ס"מ, מאבן גיר צבועה באוכרה אדום. נתגלה באתר פלאוליתי באוסטריה.

בתחילה, הנשים שלטו בזמן. הן היו הראשונות לגלות את החודשים, עקב הדמיון בין מחזור הירח והמחזור הנשי. הן למדו את סוד ההיריון, שאותו הן לא מיהרו לחלוק עם הגברים (לך תזכור מה עשית לפני תשעה חודשים…). הן שלטו במין וניהלו אותו על פי מחזור הירח: הירח השחור הוא הזמן האפל של המחזור החודשי וההימנעות; הירח המלא הוא זמן לאהבה.

אבל הנשים עשו משהו חשוב עוד יותר: הן החזיקו את המין האנושי בחיים. במשך מאות אלפי שנים חיו בני האדם בחבורות קטנות של ציידים-לקטים, שהיו בעצם ציידים ולקטיות. האמהות לא יכלו לסמוך על שלל הציד ההפכפך. הן פיתחו מומחיות לצמחים, זחלים, צדפות וכל מה שאכיל או שימושי.

המסורת שרדה עד ימי הביניים, מועברת מאם לבת ולנכדה. בכל כפר הייתה הזקנה שהכירה כל צמח, רקחה תרופות ושיקויים ושימשה כמרפאה ומיילדת, בטוחה ואמינה יותר מכל רופא. הגבול בין רפואה לכישוף היה דק. הכנסייה והגברים לא אהבו את זה. במאות ה-15 עד ה-17 הכמרים יזמו את "ציד המכשפות", מסע אכזרי של גזל, עינויים ורצח, שחיסל את מאגרי הידע הנשי שהועברו מדור לדור. הגברים, או הכנסייה, או אלוהים, ניצחו.

אבל סטינו מהנושא ואנחנו חוזרים לאלף הראשון לפני הספירה. לנשים היה מה להפסיד, והן לא וויתרו בקלות. נראה גם שהעם הלך איתן, כפי עולה מהמאבק המתמשך, המתועד בספרי מלכים ואחריהם, נגד פולחן האשרה וחברותיה: שוב ושוב עבודה זרה משחיתה את העם, שוב ושוב מכריזים על סילוקן והשמדתן, ושוב הן חוזרות בפרק הבא. העם דבק בפולחנים הישנים. פולחן האלה הגדולה, אשרה או עשתורת, לא נפסק. הוא רק ירד למחתרת.

היציאה לאור בימי בית שני הייתה רגע זוהר, דומה אולי לפריחה הלהט"בית של היום. אין לדעת כיצד ומדוע היא קרתה, אך תוך מאה שנה גם היא דעכה וחוסלה. נסתם הגולל על שמחת בית השואבה. הדם והאש גברו על המים. הנשים הובסו והוכנעו למשך אלפיים שנה.

המאה העשרים, האיומה והנשגבת, הביאה את המהפך: שחרור האישה. אולי הגיע הזמן שהנשים ינכסו מחדש את שמחת בית השואבה? לא את מי המעיין עצמם, הספוגים ברעל לאומני ודתי ואינם ראויים לניסוך על כלום. את השאיבה ממעיינות הנשיות, האימהות, החיים.

אולי הנשים יחזירו את השמחה. אולי הן יצילו אותנו מעצמנו.