טו בשבט: הפרי האסור

‎פוסט נבחרטו בשבט: הפרי האסור

ט"ו בשבט הוא חג צנוע, אפילו לא חג רשמי אלא רק מועד. למעשה זהו חג מורכב, עמוק ומרובה רבדים, ושלביו המוקדמים לא כללו אכילת פירות, יבשים או אחרים. עם זאת, הפרי הוא החלק הטעים ביותר של החג, ולכן נפתח בו.

המצווה "הרשמית" הראשונה, שבה פותח רש"י את פירושו המונומנטלי לתורה, מופיעה בשמות פרק יב: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". החודשים וראש השנה הם עניין חשוב ביותר שאף קשור לט"ו בשבט, אך למעשה יש כמה מצוות שקדמו לה.

לכאורה, המצווה הראשונה מופיעה בסוף ימי הבריאה: "ויברך אתם אלוהים, ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ". אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, זו אינה מצווה אלא ברכה. בדיוק באותן מילים מברך ה' את הדגים, רק שאצלם נאמר "ומלאו את המים".

הציווי הראשון מופיע בפרק הבא: "ויצו יהוה אלוהים על האדם לאמור, מכל עץ הגן אכול תאכל". שלא כמו "החודש הזה לכם", זו מצווה אישית ואינה מיועדת לכל העם, אם כי ניתן לטעון שבאותו שלב אדם היה בעצם כל העם, שלא לומר האנושות כולה.

מצוות 'עשה' הראשונה והיחידה שקיבל הדור הראשון של האנושות, היא לאכול פירות. בימינו הראשונים עלי אדמות, תקופה של אושר, ללא בושה וללא חטא, שאיננו יודעים אם ארכה ימים או שנים, זה היה "כל תוכן החיים הדתיים, כל עשיית רצון הבורא" ("מה המקור לחגיגת טו בשבט?" באתר שורש)

אכילת פירות היא המצווה הבסיסית, הראשונית, הטהורה. ט"ו בשבט אינו סתם חג זוטר שבו ילדינו מתלכלכים בבוץ, אלא זכר עולמים למילים הראשונות שאמר לנו האל לאחר שיצר אותנו במו ידיו. מצווה נפלאה, חושנית וטעימה, מצווה שכולנו שמחים לקיים אותה, בט"ו בשבט ובכל ימות השנה.

הגננת בתיה הסבירה לנו שאוכלים פירות יבשים בגלל שבגולה לא היו פירות מארץ ישראל. אבל אנחנו בארץ ישראל, שאלתי ולא קיבלתי תשובה. בנוסף היה השיר המופרך, "השקדייה פורחת, להיטלר יש קרחת". חגי ישראל סבלו מבעיית אמינות. חלמתי שיום אחד יהיה לי בלוג ואחשוף את האמת. 

האיסור הראשון

למרבה הצער, למצוות 'עשה' הראשונה נצמדה מצוות 'אל תעשה': "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו". מצווה מס' 2 התגלתה כבלתי אפשרית, והובילה לחטא הקדמון שגרם לגירושנו מגן עדן ובגללו אנו סובלים עד היום. ביהדות, ועוד יותר בנצרות, לאכילת הפרי נלווה תמיד טעם של אשמה.

גם לדעת הגמרא, יש לאכילת הפירות בט"ו בשבט קשר נסתר לחטאו של אדם הראשון. כך נרמז מהסיפור שמקורו בתוספתא, "מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט". מכאן הקישו חז"ל שיש באכילה זו דרך לתקן את החטא של אדם הראשון, שאירע בא' בתשרי. מסתבר שארבעה חודשים הם פרק זמן מספיק לתיקון.

ר' עקיבא מלקט את האתרוג בא' ולא בט"ו בשבט, וגם אינו אוכל אותו (האתרוג ממילא אינו אכיל), אלא רק קוטף. אכילת פירות עדיין אינה קשורה לחג. יעברו כמה גלגולים, לפני שהפרי יוגש לשולחן.

ט"ו בשבט המקורי: סוד העיבור

אנו שומעים על ט"ו בשבט לראשונה בתקופת המשנה. זהו יום חשוב למדי אך לא ממש חג. ביום זה היה בית דין מיוחד של הסנהדרין מכריז אם השנה תהיה מעוברת או לא. עיבור השנה קשור לאורך השנה החמקמק, שעליו כבר דיברנו בפוסטים על "עשרת הימים החסרים" ועל ה-1 בינואר.

בקצרה, הדילמה שהעסיקה את אבותינו הייתה דומה לזו שאיתה התמודד לוח השנה הרומאי, ואחריו הנוצרי: הפער בין ספירת הזמן על פי הירח ועל פי השמש. אורך שנת השמש הוא כ-365 ימים; שנים עשר חודשי ירח עבריים, מסתכמים רק ב-354 ימים; ההפרש: כעשרה ימים. לסגירת הפער, מוסיפים בכל שנה שלישית חודש אקסטרה (ליתר דיוק, יש להוסיף 7 חודשים בכל 19 שנים). זוהי שנה מעוברת.

מי עיבר את השנה? למיטב ידיעתי, רק העברית משתמשת בדימוי מעולם הפריון. באנגלית למשל, זו סתם Leap Year. אולי זה נובע מכך שהחודש העברי מתחיל בדימוי גניקולוגי, מולד הירח, שגם הוא אינו נפוץ בשפות אחרות, שברובן הוא פשוט "ירח חדש".

זו אולי מזכרת מהימים הרחוקים של פולחן האם הגדולה, אלת הפריון שאותה ייצגה הלבנה ולפיה נקבעו מועדי החיים – המחזור הנשי, מעשה האהבה, ההתעברות. כפי שנשים בגיל הפריון התעברו מדי שנתיים-שלוש, גם השנה "ילדה" מדי כמה שנים חודש-תינוק.

ניתן היה לצפות ממי שברא בשבוע אחד את הארץ, השמש והירח, שיתכנן את מחזוריהם כך שישתלבו בקלות במכפלות של מספרים שלמים, כמו מנגנון של שעון. זה לא קרה. הפער בין שנות השמש והירח הוא לא בדיוק עשרה ימים, והחישוב המדויק שכן מחוץ לידע המתמטי ולמכשירי המדידה של חז"ל. לכן נדרש בית דין מיוחד של הסנהדרין להתכנס פעם בשנה ולבחון את הצורך בעיבור.

סנכרון גלגלי הזמן הצריך כוונון עדין, וגם קביעת החודשים הייתה בעייתית. עדים שהבחינו בירח החדש התייצבו בפני הסנהדרין, ולאחר שנחקרו ונמצאו מהימנים, הכריז בית הדין על ראש החודש והידיעה הופצה באמצעות משואות. השיטה לא תמיד עבדה, בפרט בימים מעוננים, ובית הדין התערב גם בקביעת אורך החודשים.

את השנה מעברים באמצעות הוספת חודש אדר נוסף. הסיבה לכך כפולה: ראשית, לוח העברי הקדום התחיל בניסן, ואדר היה החודש האחרון; שנית, הסיבה העיקרית לעיבור הייתה לוודא שחג הפסח לא ייסוג לתקופת הגשמים, שישבשו את העלייה לרגל לירושלים. לכן התכנס בית הדין מדי שנה בא' בשבט, וערך חישובים אסטרונומיים לצד שיקולים פרקטיים כגון מצב הדרכים אחרי החורף. בט"ו בשבט הוכרז אם השנה תהיה מעוברת, והחודש הבא יהיה אדר א'.

חגיגות ט"ו בשבט: איננו יודעים אם להכרזה נלוו טקס או חגיגה כלשהי. המועד נופל בעיצומם של ימי החורף הגשומים, והדלקת משואה גדולה לשם הפצת הידיעה יכלה לשמש כמוקד למסיבה. נראה שהתאריך היה מוכר ואפילו פופולרי, מכיוון שבהמשך הוא מעורב במחלוקת תיאולוגית-קלנדרית מרה.

רק בשנת 359 קבע הילל נשיא הסנהדרין לוח שנה קבוע, המבוסס על אלגוריתם של אורך החודש הממוצע, בלי צורך בתצפיות ישירות; וכן סדר קבוע לעיבור השנים, ללא צורך בהתכנסות בית הדין.

סוף שנת המס

קוראי הבלוג המבוגרים זוכרים אולי כי פעם, ה-31 במרס היה סוף שנת הכספים, תאריך מלחיץ לעצמאים ולרואי חשבון. ירשנו את המנהג מהבריטים, שאצלם שנת המס מתחילה עד היום ב-6 אפריל, זכר לימים שבהם ציינו את ראש השנה בסוף מרס (הרחבתי על כך בפוסט על ה-1 בינואר). אצלנו, היא אוחדה עם השנה הקלנדרית ב-1987.

כפי שמספר אילון גלעד ב'הארץ' ("אילן יוחסין: מאין הגיע חג ט"ו בשבט?"), בתקופת בית שני, ואולי אף קודם לכך, היה א' בשבט "ראש שנה לאילן", תאריך אדמיניסטרטיבי משעמם שבו החלה שנת המס במגזר האילנות. אבותינו נצטוו לשלם מדי שנה מעשר מהתוצרת החקלאית למימון הוצאות בית המקדש וכוהניו. לכל ענף נקבע "ראש השנה" משלו: א' באלול לבהמות, א' בתשרי לירקות, א' בשבט לאילנות.

בתקופת המשנה התעורר פולמוס נוקב בעניין מועדו של אותו "ראש השנה לאילן", שכדרכם של פלפולי חז"ל, לא נודעה כל משמעות מעשית – בית המקדש חרב מזמן והמעשרות בוטלו. בימי בית שני ראש השנה לאילן חל בא' בשבט, וכך נזכר גם בסיפורו של ר' עקיבא, אך בימי המשנה, נטה העם לציין את החג בט"ו בשבט.

סיבת המחלוקת אינה מוסברת – אולי כי מרבית החגים נופלים באמצע החודש; או שאכן הייתה מסורת כלשהי הקשורה ליום העיבור. הדעות התפלגו כמקובל: בית שמאי המחמירים נטו להיצמד לטקסט המקורי; בית הילל התגמשו – וניצחו. יש טוענים שבית שמאי ייצגו את תושבי השפלה, ובית הילל את ירושלים ואזור ההר הקרים יותר, ולכן העדיפו לדחות את החג.

49895970_2015636201855414_1025051695320662016_n
צילום (גם הצילום הראשי): דובי רומן 

ראש השנה לאילן

גירסת המשנה מציינת שלב חדש ומרגש באבולוציה של ט"ו בשבט. הקשר לאגף מיסוי וכלכלה נותק, וגם יום העיבור לא היה נחוץ עוד לאחר תיקון הלוח הקבוע ופיזור העם בגלות. החג התרחק ממקורותיו הקונקרטיים, וקיבל משמעות רוחנית ומטאפיזית, של הכרת תודה לאל על יצירי כפיו המרשימים והמיטיבים, האילנות.

בגולת בבל, מתעצב אופי החג כשיר הלל והודיה למתנות שמרעיף עלינו האל, בדגש על אילנות ארץ ישראל. נערכות תפילות מיוחדות להצלחת היבול ונאמרים פיוטים לברכת האילן, אך לאכילת פירות אין עדיין זכר.

עם השנים נודדים המנהגים החדשים ומחלחלים לאירופה. בימי הביניים, נאסר על יהדות אשכנז לקיים תענית בט"ו בשבט, שכן זהו יום טוב. ביומני קהילת וורמייזא מהמאה ה-17, מוזכר ט"ו בשבט כיום חופש לתלמידים, שבו מחלקים להם יין שרף ועוגת "לעקאח" – אך לא פירות.

השנים בגולה מתארכות, וכך גם המרחק מארץ ישראל ואילנותיה. את האילן הממשי מחליף עץ מיסטי ומיתולוגי, העץ שאיתו הכל התחיל, עץ החיים (לסיפור המלא: "חנוכה: המנורה והעץ"). הקשר נחשף כבר בסיפור האתרוג של רבי עקיבא, ואנו מוצאים אותו בהמשך בתורת הקבלה, כעץ שעליו תלויות עשר הספירות. בדרך פתלתלה, כאן מתחיל השביל המוביל לט"ו בשבט שלנו.

הפירות מופיעים על השולחן

עדות ראשונה לאכילת פירות בט"ו בשבט מופיעה במאה ה-16. ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת, כותב בשנת 1564 כי ביום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, "האשכנזים נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום".

די מתבקש לאכול מפרי האילן בראש השנה לאילן… איך לא חשבו על זה קודם? לא ידוע לנו  מתי וכיצד נוצר המנהג. נהוג לייחס אותו לר' יצחק לוריא, האר"י הקדוש. הבעיה היא שהאר"י הגיע לצפת רק בשנת 1570, כאשר המנהג כבר היה קיים.

אכילת פירות בט"ו בשבט אינה מתוארת במקורות נוספים, וכבר ראינו שהיא לא הייתה נפוצה. רק במאה ה-18 קרתה המהפכה שהכניסה את הפירות היבשים לכל בית יהודי. במפתיע, זה קרה בזכות דמות ידועה לשמצה, משיח השקר שבתאי צבי, שיהודים דתיים מוסיפים לשמו עד היום את הצירוף שר"י – שם רשעים ירקב.

sabbatai_zevi
שבתאי צבי, מתוך ספרו של תומאס קנן מאמסטרדם (1665)

חג הכופרים

סיפורו המדהים של שבתאי צבי, שנולד בשנת 1626 באיזמיר, גדול מדי לדפים אלה, ולכן נתמקד רק בקשר שלו לט"ו בשבט. צבי כונה בפי מאמיניו "עץ הנחמד בן ישי חי על האדמה", ודמותו התקשרה לאילן הגדול, עץ החיים. כנראה שהוא היה זה שהתקין את סדר ט"ו בשבט, שכלל אכילת פירות, שתיית ארבע כוסות יין, ואמירת דברי תורה, פרקים מספר הזוהר, תפילות וכוונות.

שבתאי צבי שקע בצעירותו בקבלה ובמיסטיקה, לצד סיגופים והזיות. הוא נהג להיתלות באילנות גדולים ולייחס את התגלויותיו לידע קבלי קדום. כך הוסבר גם ט"ו בשבט: "וכל הניצוצות, שנתפזרו על ידינו או על ידי אבותינו, ובעוון אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן, עתה ישובו להתכלל בעוז הדר עץ החיים". נתן העזתי, תלמידו וממשיכו, הרחיק עוד יותר והעמיד את כל השבתאות על קבלת האר"י. עם זאת, ט"ו בשבט אינו מוזכר בכתבי האר"י.

מסורת החג נשמרה עוד דורות רבים בקרב חברי כת ה'דונמה', תלמידי שבתאי צבי שהתאסלמו בעקבות נביאם. ט"ו בשבט החדש יכול היה להישאר נחלתה של כת קטנה ומנודה, אך בעזרת תעלול יצירתי, הוא הצליח להתפשט בקרב כל קהילות ישראל.

הפריצה הגדולה

בשנת 1731 נדפס באיזמיר הספר "חמדת ימים", אוסף אקלקטי של דברי הלכה, פיוטים, דברי מוסר, תיקונים ותפילות, מסודרים לפי חודשי השנה. ביניהם מתואר בפירוט סדר ט"ו בשבט, שנועד לתקן בין השאר את חטא האדם הראשון.

הספר לא הזכיר את שבתאי צבי אף לא ברמז, אך מקורו השבתאי של סדר ט"ו בשבט, לצד עוד סממנים של שבתאות, לא נעלם מעיני הרבנים. הספר נדפס באיזמיר, עירו של שבתאי צבי, ובאופן מחשיד, זהות הכותב לא נודעה. הוא יוחס בין השאר לאחד מתלמידי שבתאי צבי ואף לנתן העזתי עצמו.

כפי שכתב בועז הוס ב'הארץ' ("ראש השנה לאילן, הלא הוא שבתי צבי"), אין ספק שהספר נכתב על ידי שבתאים, "ששאפו לרפורמה קבלית של אורח החיים היהודי, בתקווה לקרב את הופעתו השנייה של שבתי צבי ולהשלים את משימתו המשיחית."

זכרם המר של שבתאי צבי ותנועתו היה עדיין טרי וטראומתי. כמה רבנים פרסמו גילויי דעת נוקבים נגד הספר, והעלו תיאוריות שונות באשר למחברו. בעוד הרבנים מתווכחים, הספר זכה להצלחה רבה, ובייחוד פרק ט"ו בשבט, שיצא בנפרד בקונטרס צנוע בשם 'פרי עץ הדר'. הספרון הודפס בסלוניקי ונפוץ בכל קהילות ספרד ואשכנז, והיה גורם מכריע בהכנסת ט"ו בשבט ללוח מועדי ישראל וביצירת החג המוכר לנו היום.

Tu-Bishvat-Seder
הספר "פרי עץ הדר" הפך לבסט-סלר עולמי והודפס ב-31 מהדורות בוונציה, פיזה, ליוורנו, אמסטרדם, קושטא, סלוניקי, ירושלים, בגדאד וג'רבה (מאוסף הספרייה הלאומית)

הרבנים המשיכו לתקוף את המקורות השבתאיים של הספר, אך לשווא. החג החדש הלך והתפשט, בייחוד בקרב יהודי אשכנז שאימצו בהתלהבות את החג החדש, שבלבו אכילת פירות ארץ ישראל באמצע החורף האירופי. למרות שהפירות היו יבשים, נחבא בהם טעם של שמש ושל מרחקים, של ימים שבהם חיינו בארץ משלנו, ארץ אבותינו.

אם כך, הוחלט להתעלם מהניחוח השבתאי ולהכריז בדיעבד על ט"ו בשבט כמסורת קבלית עתיקה, שנוצרה הרבה לפני זמנו של שבתאי צבי שר"י. על הטענה העיבו שתי עובדות: החג אינו מוזכר בזוהר ובכתבי האר"י; ומחבר "חמדת ימים" הצהיר במפורש שמדובר בחידוש שאינו מצוי בכתבי האר"י.

לרבנים זה לא הפריע, כי בידיהם הייתה הוכחה: בספרו 'ברכת אליהו' (1728), כותב ר' אליהו מאולינובר על ר' משה חגיז, שסיפר כי סבו נהג בט"ו בשבט לאכול ט"ו מיני פירות (בגירסה אחרת, שלושים), וייחס את המנהג לרבי חיים ויטאל, בשם האר"י הקדוש. שרשרת ההוכחות הרופפת סיפקה את הרבנים, וט"ו בשבט חובר רטרואקטיבית לזוהר הקדוש ולענייני הקבלה, שבמרכזם ניצב עץ החיים, הלוא הוא אילן הספירות.

סיפורו של ר' משה חגיז נועד להעלים  את מקורו השבתאי של החג, אך המחקר מגלה כי הוא רק חיזק אותו – הסבא המצוטט, ר' משה גאלנטי, היה ידוע כמאמין של שבתאי צבי!

6c0ad346gw1e36f2quawuj
The Tree of Life, an etching by Athanasius Kircher, Œdipus Ægypticus, 1652

ניצנים של ציונות

ט"ו בשבט החדש הביא מהפך תפיסתי, שאולי תרם לצמיחת הציונות. עד אז, הקשר עם ארץ ישראל היה וירטואלי בלבד – בספרים, בתפילות, בחלומות. עבור יהודים רבים, ירושלים הייתה מקום מהאגדות, לא עיר קיימת וממשית. פירות ט"ו בשבט הפכו את הארץ מרעיון מופשט למשהו שאפשר למשש, להריח, לטעום… פרי זה, שאני נוגס בו, צמח לא מזמן באדמת ארץ ישראל!

כאז כן עתה, הפירות לא הגיעו בהכרח מפלשתינה אלא מטורקיה ושאר חלקי האימפריה העותומנית. העולם עמד בעיצומה של מהפכת סחר בינלאומי, בים וביבשה, שאיפשרה למצווה החדשה, יחד עם הפירות, להגיע לכל קהילה יהודית נידחת.

במאה ה-19, ט"ו בשבט היה כבר חג מבוסס ואהוב על ילדים והורים, אתנחתא מבורכת בין חנוכה לפורים. הוא הפרה את ניצני הרגש הציוני בניכר ובמקביל עלה ארצה עם ראשוני החלוצים, והשתלב בסדר היום החדש-ישן – השיבה לעבודת האדמה.

כך הולכים השותלים

הציונות לא צמחה בחלל ריק, אלא על רקע עלייתן של התנועות הלאומיות באירופה, ומגמה כללית של רומנטיקה ושיבה אל הטבע, שהשפיעה במיוחד על השכבות המשכילות בעולם היהודי. ט"ו בשבט התאים מאין כמוהו לערכי אהבת הטבע והחקלאות של הציונות הצעירה.

tubishvat_pppa
ט"ו בשבט 1949. עיצוב: רות צרפתי

אהבת הטבע, שלימים תהפוך לתנועה לאיכות הסביבה, זכתה בשנת 1872 לחג משלה, Arbor Day, "יום העץ" שנחוג לראשונה במדינת נברסקה שבארה"ב, וכלל אלמנטים של יציאה אל היער ונטיעת עצים. החג אומץ עד מהרה במדינות נוספות בארה"ב ויצא לצרפת, אוסטרליה ויפן.

השמועות על החג הגיעו גם ליהודי מזרח אירופה, שגיירו אותו ואיחדו אותו עם ט"ו בשבט. ברוסיה ערך המורה העברי חיים אריה זוטא טקסי נטיעות עם תלמידיו, ובארץ ישראל נטעו בט"ו בשבט 1884 אנשי יסוד המעלה כ-1,500 עצי פרי. כתב בן המושבה "ועוד ניטע… כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות… הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: וייטע אלוהים גן בעדן…"‏

עם עלייתו ארצה של המורה זוטא (1903), הוא החל לקדם את רעיון הנטיעות במערכת החינוך העברית. כאשר עלתה באסיפה השנתית של אגודת המורים העברים הצעה להנהיג טיולים בחיק הטבע בט״ו באב, הוא שיכנע את המשתתפים שעדיף ט"ו בשבט, ורצוי גם לשלב נטיעות בחוויה. בט״ו בשבט 1907, השתתפו כ-300 תלמידים בנטיעות בביה"ס החקלאי מקווה ישראל – והשאר הוא היסטוריה.

d792d79cd795d799d794-d798d795-d791d7a9d791d798-d7a7d7a7d79c

 

מודעות פרסומת

1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

בחלל אינסופי קר וחשוך, חג לו כוכב קטן סביב כוכב גדול פי כמה. הכוכב הקטן, "ארץ" שמו, סובב לו כבר מיליארדי שנים בלי הפסקה, וטוב שכך – שרק לא ייתקע לנו פתאום. הוא מקיף את השמש בתנועה מעגלית רצופה, בלי התחלה ובלי סוף, אבל המוח האנושי מכור לסדר, ולכן הוא סימן בנקודה כלשהי את תחילת השנה: 1 ינואר. למה דווקא היום?

במהלך ההיסטוריה נוצרו לוחות שנה רבים, מהסיני ועד לאצטקי. רובם נעלמו, ואלה ששרדו משמשים לצרכים דתיים וטקסיים ואינם מתקרבים למעמדו של הלוח הגרגוריאני, שמזמן אינו משרת רק את הנוצרים אלא הוא פשוט "השנה האזרחית", ולפיו מציין העולם את תחילת השנה ב-1 בינואר.

הירח, השמש ומה שביניהם

היקום סידר לנו שלושה מחזורים למדידת הזמן: היום, החודש והשנה. לשני הראשונים יש התחלה, אמצע וסוף; עם השנה זה פחות ברור. היום הקצר והארוך ביותר אינם מספקים שיאים דרמטיים, וימי השוויון שביניהם מרשימים אף פחות.

ספירות הזמן הראשונות התנהלו על פי הירח, וניסו איכשהו לגשר על הפער שבין 12 ירחים ובין השנה – שבחוסר התחשבות קוסמי, מוגדרת לפי השמש. כך מתנהלים עד היום הלוח העברי והלוח המוסלמי, עם או בלי ההתאמות הנחוצות.

המעבר ללוח שנה שמשי חייב נקודת התחלה, שנקבעה בדרך כלל באחד המועדים שהזכרנו: היום הארוך או הקצר ביותר, או אחד מימי השוויון. השנה העברית למשל, החלה במקור בניסן, סמוך ליום השוויון האביבי, ועברה לתשרי, הסמוך ליום השוויון הסתווי.

כך התנהלו גם הרומאים הקדומים, שהלוח שלהם התגלגל בסופו של דבר ללוח השנה הגרגוריאני. את הלוח הרומי העתיק קבע על פי האגדה רומולוס, מייסדה של רומא, שגם הוא היה אולי רק אגדה. הלוח הושפע מלוחות יווניים קדומים, שהושפעו בתורם מהלוח הבבלי, אך אלה יישארו מחוץ לסיפור.

Capitoline_she-wolf_Musei_Capitolini_MC1181
רומולוס, רמוס ו"הזאבה הקפיטולינית" המפורסמת, סמלה של רומא. הפסל יוחס בעבר לאומן אטרוסקי בן המאה ה-5 לפנה"ס, אך כנראה נוצק רק במאה ה-12 לספירה. התאומים היונקים לא היו חלק מהפסל המקורי, ונוספו רק במאה ה-15.

הלוח הרומי העתיק, שנקבע סביב שנת 738 לפנה"ס, לא התחיל ב-1 בינואר, מהסיבה הפשוטה שחודש ינואר טרם הומצא. הרומאים אהבו את המספר 10 (X), וכללו בלוח 10 חודשים. השנה החלה בחודש מרס, על שם אל המלחמה; אחריו בא אפריל, על שם אפרודיטה; מאי, על שם מאיה, אחת מהפליאדות, אמו של הרמס והאחראית לצמיחה וגדילה – כיאה לחודש האביב; ויוני, שהוקדש לאלה יוּנוֹ, בת זוגו של יופיטר ואמו של מרס, מלכת האלים והפטרונית של רומא.

כאן נגמרה לרומולוס (או מי שזה לא היה) ההשראה. ששת החודשים הנותרים כונו במספרים: קווינטיליס (החמישי), סקסטיליס (השישי), ספטמבר (השביעי), אוקטובר (השמיני), נובמבר (התשיעי) ודצמבר (העשירי). בהמשך ייקרא החודש החמישי יולי, על שם יוליוס קיסר; והשישי אוגוסט, על שם אוגוסטוס. החודשים האחרונים שמרו על שמותיהם גם לאחר שהספירה השתנתה, ואילו היינו עדיין דוברי לטינית זה היה די מבלבל.

היום הראשון של החודש נקרא Calende משורש שמובנו "לצעוק". בתקופות מוקדמות, נהגו הכוהנים להכריז בקול מגבעת הקפיטול על הופעת הירח החדש ותחילת החודש. לימים הפך ה"קלנד" של ינואר ליום הראשון של השנה, ומכאן נגזרה המילה הבינלאומית "קלנדר" – לוח הצעקות…

עשרה חודשים רומיים קדומים בני 30-31 יום השאירו כחמישים יום נטולי תאריך. זו הייתה "תקופת החורף", זמן ריק ולא מאורגן שאין לנו מספיק מידע עליו. מעט העדויות מגיעות ממקורות מאוחרים וסותרים, ולא ברור מה בדיוק קרה – או לא קרה – בעונה המתה מחוץ לספירה.

הלוח הרומי הרפובליקאי

שיטת "התקופה הריקה" לא כל כך עבדה, ויורשו של רומולוס, המלך השני של רומא נומה פומפיליוס, נאלץ לשדרג אותה. נומה הוסיף שני חודשים, ינואר ופברואר, אבל לא ברור היכן: לפי אובידיוס, אחד נוסף בתחילת השנה והשני בסופה, אך יש גם גרסאות אחרות. ינואר הוקדש ליאנוס, אל ההתחלות והפתיחות; פברואר קרוי על שם פסטיבל פברואה, שבו טוהרו הבתים והמקדשים לקראת האביב.

janus-1 (2)
חודש ינואר נקרא על שם האל יאנוס כפול הפנים, צעיר וזקן בו זמנית, צופה לעבר ולעתיד, לשנה שחלפה ולזו שתיכף תתחיל

גם הסדר החדש לא ממש הצליח, וסביב 600 לפנה"ס קבע מלך רומא החמישי, טרקווינוס, את הלוח הרפובליקאי, שהיה קצת יותר מסודר. גם בלוח החדש חסרו עשרה ימים לשנה מלאה, ולכן הושחל מדי שנתיים-שלוש חודש קצר נוסף בסוף פברואר.

בסרבול אופייני, חודש האקסטרה הושתל אחרי ה-24 לפברואר, וימי החודש הנותרים הודבקו לסופו. פברואר הועבר למקומו הנוכחי, אחרי ינואר, רק בשנת 452 לפנה"ס.

הרפורמות לא מצאו חן בעיני כוהני המקדשים, שהמשיכו לציין את החגים לפי הלוח המיתולוגי הקדום, ולחגוג את תחילת השנה ב-1 במרס. רק באמצע המאה השנייה לפנה"ס, התקבע סופית ה"קלנד" של ינואר כתחילת השנה, מכיוון שביום זה התמנו הקונסולים והחלה מחדש ספירת השנים.

ההחלטה על הוספת החודש הייתה בידי הפּוֹנטִיפֶקס מקסימוס, הכהן הראשי שמונה על ידי הפוליטיקאים, מה שהזמין לחצים ושחיתויות. החודשים נוספו על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים ללא קשר לעונות השנה, והלוח יצא עד מהרה מסינכרון. מכיוון שהוספת החודשים נעשתה ללא שיטה ולעתים ללא הודעה מוקדמת, רחש ברחבי האימפריה בלגאן קלנדרי שגרם אף לשיבושים טרגיים, כמו בעת המלחמות הפוניות.

הקיסר עושה סדר

כאשר יוליוס קיסר עלה לשלטון השנה כבר הייתה בסחרור גורלי, אורכה השתנה ללא הרף והקשר בין החודשים ובין עונות השנה אבד. קיסר מינה את עצמו לפּוֹנטיף העליון, הממונה בין השאר על קביעת התאריך, וגילה ששיטת החודש הנוסף פשוט לא עובדת.

בין מסעי קרב לרומן עם קליאופטרה, מצא הקיסר זמן לראיין חכמים ומלומדים ברחבי האימפריה וללמוד אודות לוחותיהם של הפרסים, המצרים והיוונים. עם שובו לרומא, בשנת 46 לפנה"ס, הוא אסף את מיטב הפילוסופים והמתמטיקאים והטיל עליהם למצוא פתרון טוב יותר.

julius-caesar-bust
יוליוס קיסר, מייסד הלוח היוליאני שנרצח באידיו של מרס, בדיוק לפי הלוח

הפתרון חייב צעדים קיצוניים, כמו מתיחת שנה אחת ל-445 ימים (!) כדי לחזור למסלול. ב-1 בינואר לשנת 709 לספירת הרומאים, 45 לפנה"ס, הושק הלוח היוליאני שהצריך רק הוספת יום בפברואר מדי ארבע שנים. הלוח הושלט בצו קיסרי ברחבי האימפריה, והתפשט בהמשך לכל אירופה ולשאר העולם.

למרות ההצלחה, גם הלוח היוליאני לא היה מספיק מדויק, ובשנת 1582 הוא הוחלף בלוח הגרגוריאני (שעליו הרחבנו בפוסט אחר). קינים של התנגדות שימרו פה ושם את הלוח היוליאני עד לראשית המאה ה-20, וכמה מהם שורדים עד היום בכנסייה האורתודוקסית, ובמפתיע גם בקרב שבטים בֶּרבֶּרים בצפון אפריקה.

במקומות שבהם עדיין מציינים את השנה החדשה לפי הלוח היוליאני הישן, כמו ברוסיה, היא נקראת "השנה החדשה הישנה"…

רומי ונצרת

כמה עשרות שנים לאחר מותו של קיסר ייוולד בפרובינציה נידחת של האימפריה הרומית תינוק, שבבגרותו יעצבן את הנציב המקומי ויוצא להורג. תוך פחות מ-400 שנה, יורשיו ישלטו ברחבי האימפריה לשעבר.

הנוצרים הראשונים לא ששו לאמץ את לוח השנה של הרומאים, שצלבו את ישו וזרקו נוצרים לאריות. הם קבעו את חג הפסחא לפי הלוח העברי, וציינו את השנה החדשה בכל מיני מועדים – רק לא ב-1 בינואר: ב-25 בדצמבר, יום הולדתו של ישו; ב-1 במרס, לפי השיטה הרומית הישנה; 25 במרס, חג הבשורה; או בפסחא.

הכנסייה הנוצרית לא חיבבה את הלוח היוליאני, והתנגדה לציון ראש השנה דווקא בינואר, הקרוי על שם אל פגאני. חגיגת ה-1 בינואר נחשבת לכפירה, ובוטלה רשמית (!) על ידי הכנסייה, במועצה השנייה של טור (Council of Tours) בשנת 567. המועצה הבאה, בשנת 755, הגדילה לעשות והציעה להתחיל את השנה בפסחא.

הנוצרים הצדקנים התנגדו לחגיגות ינואר מסיבה נוספת: זהו זמן ה"יוּל" (Yule), ההילולה הפגאנית של אמצע החורף, שנחגגה בצפון אירופה הרבה לפני הולדת ישו. במאה השביעית, מזהיר אליגיוס הקדוש את הפגאנים של הארצות הפלמיות מפני מנהגים נלוזים בראש השנה, כמו החלפת מתנות ושתייה לשוכרה.

המאבק לא הצליח. קשה היה לעקור את המנהגים הישנים, והם השתלבו בחגיגת הקריסמס המסורתית שנמשכה שנים עשר יום. ליל ראש השנה פשוט הפך לאחד משלושת החגים הנכללים בה, בין קריסמס וחג ההתגלות (Epiphany), הנחגג בלילה השנים עשר ומציין את הגעת האמגושים, שלושת מלכי המזרח, לחלוק כבוד לרך הנולד. כך הוכשר גם מנהג חלוקת המתנות, בטענה ששלושת המלכים הביאו לישו מתנות.

Twelfth-Night-Pub-21-copy-696x435
"הלילה השנים עשר, או כטוב בעיניכם", קומדיה של חילופי זהויות, מגדר ותפקיד מאת ויליאם שייקספיר, נכתבה במיוחד לחגיגות הלילה השנים העשר,שהיו ידועות כזמן של שמחה ופריקת עול.

עם השנים התקבע מעמדו של ה-1 בינואר, אך לא בכל מקום. במדינות פרוטסטנטיות המשיכו לציין את ראש השנה בחג הבשורה (Lady Day, Feast of the Annunciation). ה-25 במרס – שבו בישר המלאך למרים בת ה-16 כי היא הרה – נופל בסמוך ליום השוויון האביבי ולראש השנה הרומי הקדום, מה שתרם לשמירת המסורת. בבריטניה ובמושבותיה, ראש השנה של מרס בוטל בצער רב על יד הפרלמנט רק בשנת 1753. באותו מעמד אומץ באיחור ניכר גם הלוח הגרגוריאני, שלא התקבל באהדה במרחב הפרוטסטנטי.

טוויסט בעלילה

כאמור, ניסיונתיה של הכנסייה להילחם בראש השנה עלו בתוהו, עד שבשלב מסוים היא נהגה על פי הכלל הידוע "If you can't beat them, buy them" – היא פשוט ניכסה את החג לעצמה. ה-1 בינואר קיבל מובן חדש ומפתיע: יום ברית המילה של ישו התינוק!

לפי לוקאס, "ויהי במלאת לנער שמונה ימים ויימול ויקרא שמו ישוע". ישו נולד ב-25 בדצמבר ונימול ב-1 בינואר. ביום זה הוא נקרא בשמו, והקיז בפעם הראשונה את דמו – למעננו.

למרות שהחשבון פשוט, לקח זמן רב עד שמישהו עשה את הקישור בין ראש השנה הרומי ובין יום הברית. רק במאה השביעית הכריזה הכנסייה האורתודוקסית המזרחית על ה-1 בינואר כ"חג מילת המושיע", וציוותה כי מעתה יבלו את כל ליל ה-31 בדצמבר בשירת מזמורי תפילה, ולא בריקודים, שתייה ומעשי שטות.

לא בטוח שזה היה רעיון טוב. לא חייבים להזכיר את ברית המילה, מסימניו של היהודי השנוא, דווקא באמצע חגיגות החורף העליזות, ומייד לאחר השמחה על הולדת ישו. לא חייבים גם לדחוף לפנים את העובדה המצערת שישו, מה לעשות, היה יהודי.

המיתוג החדש לא נקלט, ולקח שבע מאות שנים נוספות עד שהחלו לציין את החג במתכונת זו גם ברומא, ורק בשנת 1568 הוא נכלל רשמית בלוח הליטורגי של הכנסייה הקתולית, בתור "חג מילת המושיע ו[היום] השמיני ללידה". בהמשך נעשו ניסיונות לקדם חג חלופי בשם "יום השם הקדוש", שמדגיש את המימד הרוחני של הברית במקום את קיצוץ העורלה.

עברו עוד ארבע מאות שנים של אי נחת, ובלוח הרשמי של הכנסייה לשנת 1960, ה-1 בינואר הפך בלי הסברים ל"שמיני להולדת ישו" בלבד. חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות שמרו על שם החג, ובחלקן הוא הוחלף ביום השם הקדוש.

הניסיון לא תפס. מעטים מהמיליארדים שיתנשקו הלילה בחצות יודעים שהם חוגגים בעצם את חיתוך עורלתו של ישו הפעוט. הם גם לא רוצים לדעת.

אז במקום להתעסק בבולבול של בייבי ג'יזוס, נזכור בהוקרת תודה מלך עם שם משעשע, נומה פומפיליוס, שבזכותו אנחנו פותחים את השנה החדשה בינואר, החודש של האל יאנוס כפול הפנים, המביט קדימה ואחורה, לעבר ולעתיד, לחדש ולישן (בהולנד מכונה ליל ה-31 בדצמבר oud en nieuw, "ישן וחדש").

ה-1 בינואר הוא חגו של יאנוס, האל הקדום ביותר בפנתיאון הרומי, הכאוס שממנו הכל נולד. יאנוס ממונה על התחלות, שערים ודלתות, מעברים ופתחים, זמן, דואליות, וסופים גם – שכל אחד ייקח מה שמתאים לו מכל אלה.

שתהיה שנה אזרחית נפלאה לכולנו!

חנוכה: המנורה והעץ

חנוכה: המנורה והעץ

הפוסט הזה אינו עוסק בחנוכייה עצמה, אלא מנסה לחשוף את המקור המפתיע שלה, שהועלם והוכחש אלפי שנים. המסע ייקח אותנו לבית המקדש ולגן עדן, ויכלול אפילו קפיצה לסין. נא להדק חגורות.

היסטוריה מקוצרת של החנוכייה

החנוכייה "הקלאסית" שכולנו מכירים היא לא כל כך קלאסית. אפילו שמה מופיע לראשונה רק בשנת 1897 בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה. יש אומרים כי זו הייתה בכלל המצאה של אשתו חמדה, ולכן הוא לא כלל אותה במילונו. עד אז היא כונתה "מנורת חנוכה" או פשוט "מנורה".

הדלקת נרות אינה מוזכרת בסיפור המקורי שבספר מכבים א'. אחרי ניצחון החשמונאים וטיהור המקדש, חוגגים את חנוכת המזבח שמונת ימים, "ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים". לפיכך מצווה כל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום כ"ה בכסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה. אין הנחיות כיצד לחגוג, אך זה לא קריטי; ספרי המכבים לא נכללו בתנ"ך וזו אינה מצווה רשמית.

המספר שמונה נקבע בהקבלה לשמונת ימי חג הסוכות (כמסופר בפוסט שמחת בית השואבה). במהלך המרד, סוכות לא נחגג במקדש, והחג החדש שימש מעין פיצוי.

זה היה עוד חג של חורף

מנהגי החג כללו הדלקת נרות שמן במשך שמונה ימים. במקדש ניצבה אמנם מנורה מרשימה מזהב טהור, אך היו לה רק  שבעה קנים ואין מצב שהיא שימשה להדלקת שמונה נרות. את נרות החנוכה הדליקו בבית, בטקס פרטי.זה היה חג ביתי ומשפחתי כפי שנשאר עד היום, וכמו כל חג, היו לו מקורות קדומים.

קוראי הבלוג מכירים את חיבתי להסברים קוסמולוגיים, וגם חנוכה לא יקופח. החג נופל סמוך ליום הקצר ביותר בשנה, שבו נערכות בכל העולם חגיגות של אור ואש, מדיוואלי ועד קריסמס. חג החנוכה התלבש על מסורת פגאנית קדומה וקיבל משמעות חדשה.

האגדה על נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים, מופיעה רק חמש מאות שנים מאוחר יותר. במחלוקת בין בית שמאי ובית הילל, אם להדליק ביום הראשון שמונה נרות ולהחסיר אחד בכל יום או להיפך, ניצח בית הילל.

חנוכייה לי יש

בתחילה הדליקו פשוט שורה של נרות שמן. רק בימי המשנה, יחד עם האגדה על פך השמן, מופיעה מנורה מיוחדת לחנוכה, עם כד חרס שמנמן ושמונה פתחים לפתילות. במאה ה-13 נולדת בספרד חנוכיית המתכת המורכבת מפס ועליו שמונה גביעים, וגב מעוטר ששימש לתלייה על הקיר, הדגם המקובל ביהדות המזרח.

במהלך רוב ההיסטוריה, מנורת החנוכה לא ניסתה לחקות את מנורת המקדש, למרות שצורתה הייתה מוכרת היטב. האיור המוקדם ביותר שלה הוא מסביבות 40 לפנה"ס, על מטבע ברונזה של עשר אגורות של המלך החשמונאי האחרון, מתתיה אנטיגונוס. מנורות דומות מופיעות במערות קבורה מתקופת המשנה ובבתי כנסת עתיקים, ומעטרות אובייקטים יהודיים בכל הדורות.

עם זאת, המשנה אוסרת על עשיית חיקויים לכלי המקדש: "לא יעשה אדם … תבנית מנורה כנגד מנורה". הפוסקים נחלקו אם האיסור תקף לכל מנורה או רק לרפליקה מדויקת בת שבעה קנים, אך בפועל הוא מנע את אימוץ המודל לצרכי החנוכה.

view_51701
חנוכיית נחושת מהדגם הספרדי, שעליה חרוטה מנורה, המאה ה-18 או ה-19, איטליה

מהפכת המנורה

המהפכה מגיעה במאה ה-17, עם המצאת השמש. בתחילה הוא סתם נר נוסף שעומד בצד, אך הגדלת מספר הנרות לתשעה פותחת אפשרויות עיצוב חדשות. כעת ניתן לייצר דגם חנוכייה סימטרי – בדומה למנורת המקדש!

דגם המנורה מופיע במאה ה-18 בפולין ובגרמניה וכובש את יהדות אשכנז. ניתן לקשור את ההופעה המחודשת לתהליכי התחדשות וחילון של יהדות אירופה, לרבות התעלמות מהאיסור על עשיית מנורה. חזרתה של המנורה, המסמלת את ימי התהילה של מקדש שלמה ושל בית שני, ואת החלום לחזור אליהם ביום מהימים, מבשרת אולי את ניצני הציונות.

arch_of_titus_menorah_22
באירוניה היסטורית, תבליט המנורה שעל שער טיטוס, המודל האיקוני שאומץ לסמל מדינת ישראל, הוא סמל התבוסה והחורבן. יתר על כן, הבסיס המשושה שמופיע בסמל, מבוסס על טעות. המנורה המקורית ניצבה על שלוש רגליים, וכך היא מופיעה בעשרות תבליטים עתיקים. והרומאים ארזו את הבסיס במסגרת עץ שבה השחילו מוטות לצורך נשיאת השלל בתהלוכת הניצחון. המוטות נראים בתבליט.

מנורה או עציץ?

החנוכיות החדשות כללו שפע מוטיבים מהצומח, פרחים, ניצנים וענפים, בהשראת מנורת המקדש המקורית. המנורה בנויה כעץ, עם גזע וענפים היוצאים ממנו, ומעוטרת בשלל דימויים פרחוניים: "גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ … שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח…" וכך זה ממשיך, עם עוד גביעים משוקדים (כמו פרח השקדייה), כפתורים ופרחים.

view_59723
חנוכיית כסף מצוייצת ופרחונית (כולל ציפור!), לבוב, אוקראינה, 1870
sage-looks-like-menorah
יש סברה כי צמח מרוות ירושלים שימש כהשראה למנורת המקדש. זה צמח לא מרשים במיוחד שגובהו פחות ממטר, ששימש כצמח מרפא. יש הקושרים את השם "מרווה" להר המוריה. שמו הלטיני של הצמח, Salvia, נגזר מ-Salvere, "להושיע", ויכול לרמז על קשר לרפואה – או לישו.

מחבר ספר שמות מצמיח שפע ניצנים ופרחים על ענפי המנורה, כדי להסוות את העובדה שהיא לא הדבר האמיתי. המנורה היא תחליף – ובעצם גם המשך – של העץ הקדוש ששכן בתוך המקדש. אולי אותו עץ ששכן פעם בתוך הגן.

עץ הדעת ועץ החיים

מחבקי עצים היו אבותינו. באינספור סיפורי בריאה, מאוסטרליה ועד לאמריקות, מופיע עץ פלאי כלשהו – עץ החיים, עץ הדעת, עץ העולם. עצים מרשימים כמו אלוני הבשן וארזי הלבנון, או מעניקי חיים, כמו התמר והזית. העץ הוא אלוהות טובה ומזינה, וגם דגם קוסמולוגי של העולם, מהשורש עד לצמרת. בכל מקום שבו צמח עץ ענק וחסון, מאריך ימים מעבר לזיכרון האנושי, פרחו בצילו אגדות ומיתוסים.

גם אצלנו, העץ מופיע ברגע המכונן, בתחילת הכל. העץ מופיע בשנייה משתי הגרסאות לבריאת העולם, שהיא דווקא הקדומה יותר. הסיפור הראשון הוא תיאוריה רציונלית, פרה-דרוויניסטית, ניסיון מפואר להכניס סדר בשפע היצורים, הצמחים ותופעות הטבע הסובבות אותנו. זה אינו מיתוס, אלא שיעור בהיסטוריה של הטבע על פי מיטב הידע של המאה החמישית לפנה"ס.

הסיפור השני הוא מיתוס עתיק יומין, פרוע ויצרי, עם חיות מדברות, בני אדם חוטאים ואלים זועמים. מיתוס כמו שמיתוס צריך להיות. ובלב הסיפור, בלבו של הגן שבו הכל קורה, עומד לו עץ.

איזה עץ? שאלה טובה. כולם יודעים שבגן היו שני עצים, עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, אבל מאז שחוקר המקרא הגרמני קארל בודה טען ב-1893 שבסיפור המקורי היה רק עץ אחד, נראה שאכן יש בעיה בטקסט.

עץ החיים מופיע בסיפור רק פעמיים, בתחילתו ובסופו, ובשתיהן הוא נראה לא במקום. הוא מופיע פעם אחת לרגע אחרי שאלוהים נוטע גן בעדן, שם בו את האדם אשר יצר והוא מצמח מן האדמה "כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". 

הפסוק קטוע והסוף פתוח. לטענת בודה, כי זו הדבקה גסה. במקור היה רק עץ אחד, עץ הדעת טוב ורע, והסיפור עוסק רק בו. זהו "העץ אשר בתוך הגן".

 "בתוך הגן" לא בא לציין שהעץ נמצא בתוך הגן; זה מובן מאליו.  "תוך" הוא "אמצע". העץ מצוי במרכזו של הגן, הוא לב לבו.

מכאן ואילך, לאורך שני פרקים, עץ החיים אינו קיים. האיסור נוגע רק לעץ אחד: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת."

בפרק הבא, המגולל את סיפור הנחש, הפיתוי והעונש, יש רק עץ אחד, ואין צורך לקרוא בשמו. האישה – שגם לה עדיין אין שם – מכנה אותו "העץ אשר בתוך הגן"; לאלוהים, זהו "העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו".

בסוף הסיפור, לאחר שאלוהים מקריא לעבריינים את גזר דינם – ומגלה צד רך ומפתיע כשהוא עושה לאדם ולאשתו כותנות עור ומלבישם – מופיעה פיסקה חדשה, רק שלושה פסוקים, שאילוצי עריכה, או סתם רשלנות, חושפים את חוסר שייכותה.

בפסוק הראשון חוזר עץ החיים הנשכח: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם." הפסוק אינו מתחבר לרצף הסיפורי, וגם הסגנון חריג: אלוהים מדבר בגוף רבים, "ממנו", כפי שעשה רק פעם אחת ובסיפור אחר: "נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו."

דקה לסיום היא מיקום משונה להציג בפעם הראשונה את העילה לעלילה. זה גם לא עומד במבחן ההיגיון. כבר בכיתה בי"ת, שאלתי את המורה למה הם לא אכלו קודם מעץ החיים. גם היא לא ידעה.

הפסוק הבא הוא שורת הסיום של הסיפור הקדום: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם". כמה פסוקים לפני כן נאמר, "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ." הפסוק שייך לסיפור; אלה שלפניו ואחריו, פחות.

ואז מופיע סוף נוסף, אלטרנטיבי: "וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

אלוהים שילח את האדם מגן עדן בפסוק הקודם, למה לגרש אותו שוב? ולסיום, אזכור נוסף של עץ החיים לחיזוק. שני הפסוקים נועדו למטרה אחת: לספק סיבה לעץ החיים, שאינו קיים בסיפור.

לפי החוקר דיוויד קאר, יש שלושה רבדים לסיפור: סיפור הבריאה המקורי, החיובי, ובמרכזו העץ בתוך הגן; סיפור של בריאה ונפילה סביב עץ הדעת; ורובד מאוחר שבו הושתל עץ החיים.

Sanxingdui
סנשינגדוי הוא אתר ארכיאולוגי ליד צ'נגדו (סין), שבו התגלתה תרבות מדהימה ועשירה מהמאות 11-12 לפנה"ס, לא דומה לשום דבר אחר, קרוב או רחוק. בין שפע הממצאים עץ מיתולוגי מברונזה בגובה 4 מטר, שמענפיו תולים פרחים מסתוריים ופירות אסורים, יצורים מכונפים ואולי גם נחש.

חברים עוד מגן עדן

הכרובים שהצטרפו ברגע האחרון, מקפיצים אותנו למקום אחר, שבו נפגוש מחדש כמה מגיבורי הסיפור. המקרא מנסה לצייר את המקדש כמקום ללא פסלים ודימויים פיזיים, כיאה לדת אבסטרקטית עם אל חסר גוף ופנים. המציאות הייתה הרבה יותר צבעונית.

במקדש היו כמה וכמה פסלים, ביניהם הכרובים – יצורים מכונפים שזהותם אינה ידועה. כמפורט בהוראות המשכן בספר שמות, הם היו עשויים מעץ זית מצופה זהב, גובהם עשר אמות (כ-4.5 מטר), והם סוככו בכנפיהם על ארון הברית.

במקדש שכן עוד חבר מוכר: הנחש. בסוף תקופת המלכים, המלך חזקיה עושה את הישר בעיני ה': "הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת, אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ, נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' יח). אין לדעת אם זהו אכן אותו נחש שיצר משה למטרות רפואיות (במדבר כא), או נחש אחר מפולחן קדום שזכרו שרד איכשהו בסיפור גן עדן.

זה סיפורה של המנורה ולכן לא ניכנס לתפקידו של הנחש בסיפור, ועל קשריו עם לחווה – שמקור שמה אינו "אם כל חי" כגירסת המקרא, אלא "חיווא", נחש בארמית. פעם אחרת.

לצד הכרובים והנחש, נכח במקדש גם העץ. חזקיה כורת את האשרה, פועל שמיוחד לעצים (ולראשים). את האשרה עבדו בתור עץ קדוש, או פסל בדמות עמוד עץ.

תושבי הארץ המקוריים עבדו עצים קדושים, ביערות ועל הגבעות. מאוחר יותר, נוצרו ייצוגים סמליים שלו, כפסלים ותבליטים. העץ שעמד במקדש היה אולי דגם מופשט וסימטרי של גזע וענפים, שממנו התפתחה המנורה – שנועדה להחליף אותו. בבית המקדש הראשון שניהם עדיין כיכבו במקביל. בסיבוב השני נותרה רק המנורה. עד שגם היא נלקחה לרומא.

עץ הדעת המקורי

תרבויות המזרח הקדום היו משופעות בעצים קדושים. למצרים העתיקים היה עץ שיטה קדוש, עץ החיים שממנו נולדו כל האלים. שמו המלא היה "עץ החיים והמוות", למען הבהירות. עם או בלי קשר, גם המקרא מצווה לבנות את המשכן וכליו מעצי שיטים.

Ashur
אצל האשורים מופיע בתבליטים רבים עץ מסוגנן ומוקף במלאכים, שהמלך סוגד לו.

עץ מעניין מופיע במיתוס של אִינָנָה, האלה הגדולה של השומרים, "אִינָנָה ועץ החוּלוּפּוּ". לאחר שהעץ נעקר בסערה מגדת הנהר, אִינָנָה אוספת אותו ושותלת אותו בגנה הקדוש, בתקווה להכין ממנו כס מלכות ומיטה.

אך על העץ משתלטים הנחש (!), הנשר המיתולוגי אנזו והשדה ליליתו, האם הקדומה של לילית שלנו. הם משתכנים בתוך העץ ומביאים את אִינָנָה לידי דמעות. היא פונה לאחיה האהוב אוּתוּ, אל השמש, אך הוא מסרב. גילגמש שומע את בכייה ונחלץ לעזרה. הוא שוחט את הנחש, מבריח את הנשר ואת ליליתו, עוקר את העץ ובונה לאִינָנָה את חלומה: כס מלכות ומיטה מעץ החולופו.

b5b7a20b59c2915e6e77568bce53d054
מימין לשמאל: גילגמש, עץ החולופו (שימו לב לקירבה העיצובית למנורה), אִינָנָה ומאחוריה הנחש

זוהי גירסה די רחוקה משלנו. הגיבורים שם: אִינָנָה קשורה לחווה; לילית מופיעה בגרסאות חלופיות של סיפור הבריאה; יש גם עץ ונחש – אך הסיפור עצמו אינו דומה.

מוטיב קרוב יותר מופיע במיתוס נוסף, "אִינָנָה ואוּתוּ", המסביר כיצד הפכה אִינָנָה לאלת האהבה. אִינָנָה חפצה ללמוד מהו סקס. היא מגייסת את אחיה אוּתוּ, שהפעם נעתר לה, והם יורדים יחד לעולם התחתון, עולם המתים הקודר שבו צומח עץ פלאי שאכילת פריו תגלה בפניה את כל סודות המין. היא אוכלת מהפרי – ויודעת.

אינני דובר שומרית, אך בעברית מין וידיעה כרוכים זה בזה מאז שאדם ידע את חווה אשתו. לפי המיתוס (ופרויד), פרי עץ הדעת, הפרי האסור, הוא המין.

העץ הנדיב

בגן העדן המקורי היה רק עץ אחד, והנחש הוא הגיבור הטוב המשיא את העצה הנכונה: אכלי חביבתי מפרי עץ הדעת ואל תפחדי, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע". מה רע בלפקוח עיניים? לדעת מה טוב ומה רע?

בזכות הפרי האסור זוכים בני האדם בדעת ובמוּדעוּת, ולפי הגירסה השומרית, גם בחדוות המין. עד אז הם היו סוג של קופים, מקפצים בין עצי הגן ללא מחשבות וללא דאגות, אולי גם ללא סקס. על כל אלה עלינו להודות לעץ הנדיב. ולנחש.

בזכות העץ נהיינו חכמים, יצורים מיניים, בני אדם. לכן עבדו אותו אבותינו, בטבע ובמקדש. זו הייתה אחת האמונות הפגאניות שאותן ביקשו הכוהנים לעקור מן השורש, תרתי משמע. זה לא היה קל, יש הרבה עצים ביער.

הנביא הזועם ירמיהו לא אהב עצים: "הֲרָאִיתָ, אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל; הֹלְכָה הִיא עַל-כָּל-הַר גָּבֹהַּ, וְאֶל-תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן–וַתִּזְנִי-שָׁם … וַתְּפַזְּרִי אֶת-דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים, תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן."

בפולחן שנעשה "תחת כל עץ רענן", מוזכרים האשרים, המקבילה הזכרית של האשרה. האם אמות אמותינו באו לעץ המקודש כדי לעשות סקס עם כוהני אהבה? האשרים מתוארים גם ככהנים נשיים ומאופרים. יתכן שהיו אלה בכלל אבותינו שחגגו סביב הגזע עם אבות אחרים?

המלחמה באשרים נמשכת בכל תקופת המלכים, שוב ושוב כורתים, גודעים וקוצצים אותם, ואצל המלך הבא צריך לעשות זאת שוב. אך בסוף גוברת ידה של הדת הממוסדת. העצים יורדים מגדולתם והופכים למטאפורה. אחרי מאות שנים, הכוהנים רושמים ניצחון. בימי בית שני נשארת רק המנורה.

By Hanay - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23042838

By Hanay - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=23042838
בית הכנסת העתיק במגדלא, מסוף בית שני, הקדום ביותר שנמצא בגליל. במרכזו ניצבה אבן גיר מרובעת ומעוטרת בכל צדדיה, כדגם סמלי של בית המקדש. בצד המערבי חרוטה המנורה עם שלוש רגליים, ובאחרים – עצים בעיצוב דומה למדי.

המנורה והעץ

עמוק בפנים, אנחנו כנענים. למרות סיפורי יציאת מצרים וכיבוש הארץ, כנראה שהיינו כאן כל הזמן, אחים לאמורים ולאדומים, לארמים ולערבים וכל השאר. שפתם היא שפתנו, בשינויים המתבקשים מהזמן שעבר; דמם הוא דמנו, בתוספות המתבקשות מהמרחקים שעברנו; ומורשתם נטועה בספר הספרים, הדנ"א התרבותי שלנו.

אבות אבותנו הכנענים הורישו לנו את העץ הקדוש שלהם, שהתגלם במנורה, ולבסוף – בחנוכייה. בכל פעם שאנחנו מדליקים את נרות החנוכה, אנחנו משחזרים לרגע את המסלול הזה – בחזרה לאירופה, לרומא, לירושלים, ואל עץ אחד פלאי שעמד בבית המקדש והזכיר לכולם את המקום שבו הכל התחיל, גן העדן. מקור העולם.

5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים

ה-5 באוקטובר 1582 הוא אחד התאריכים המיוחדים בהיסטוריה: לא קרה בו כלום. למעשה, אין תאריך כזה, ולא רק יום אחד – עשרה ימים שלמים נמחקו בין לילה מלוח השנה!

איך זה קרה?

הבעיה עם אורך השנה

המהפכה החקלאית הביאה עמה מהפכה נוספת, מהפכת הזמן. במשך מאות אלפי שנים העולם הסתדר עם ספירת זמן המבוססת על מחזור הירח, אבל מעתה זה לא הספיק. כדי לדעת מתי לזרוע ומתי לקצור, היה צריך לעבוד לפי שנת השמש, ולשם כך נדרש חישוב מדויק של אורך השנה, אתגר לא פשוט לידע ולטכנולוגיה של התקופה. קל היה להגיע למספר עגול, כמו 364 ימים שמתחלקים יפה לארבע עונות, אבל זה היה רק בערך.

בחוסר התחשבות אופייני, מי שתיכנן את היקום לא דאג שהיום, החודש והשנה יסתנכרנו למספרים שלמים. הירח משלים סיבוב ב-27 ימים ושליש (בערך), והארץ מקיפה את השמש ב-365 ימים ורבע (בערך). לוח השנה היוליאני, שנקבע ב-45 לפנה"ס על ידי יוליוס קיסר, הסתפק ברמת הדיוק הנ"ל, וקבע שנה בת 365 ימים בתוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. אבל גם זה היה רק בערך.

הסטייה היא רק 11 דקות וקצת, אבל במהלך השנים ההפרש הצטבר לפיגור רציני. אבותינו אמנם לא ידעו את הסיבה, אבל הם בהחלט ידעו שיש בעיה. ביום הקצר בשנה, ה-21 בדצמבר, השמש אמורה לזרוח בנקודה הצפונית ביותר על האופק, וביום הארוך ביותר, ב-21 ביוני – בדרומית. ככל שהלוח יצא מסינכרון, התאריך התרחק מהיום עצמו. אחרי כמה מאות שנים, הפער הגיע כמעט לשבוע.

ולמה זה היה כל כך חשוב? כי בדיוק באמצע הדרך בין היום הקצר והארוך, נופל יום השוויון האביבי, ה-21 במרץ, זמן קריטי לחישוב מועד הפסחא.

מתי מגיע הפסחא?

למרות הדמיון בשם ובתזמון, הפסחא אינו פסח. הנוצרים אינם חוגגים את יציאת מצרים, אלא את תחייתו של ישו ועלייתו השמיימה. האירוע המשמח קרה שלושה ימים אחרי הצליבה,שהייתה למחרת סדר פסח, הידוע גם בשם "הסעודה האחרונה".

במאות הראשונות לנצרות, חגגו את הפסחא ביום צליבתו של ישו, י"ד בניסן לפי התאריך העברי. השיטה כונתה בשם לטיני ארוך Quartodecimanism, שפירושו בערך "ארבע-עשריזם". זרמים אחרים בנצרות העדיפו לחגוג את תחייתו של ישו ולא את צליבתו, ועשו זאת ביום א' הראשון שאחרי הפסח העברי. לשיטתם, ישו נצלב ביום שישי ומכאן שתחייתו חלה ביום ראשון.

השיטות השונות גרמו לסכסוכים ולמחלוקות בין חסידי הדת הצעירה. יתר על כן, כל השיטות חייבו לברר אצל היהודים מתי פסח, וככל שהנצרות התרחקה מהלבנט לא תמיד היה קל למצוא יהודי זמין בסביבה. בכלל, הצורך להסתמך על היהודים המקוללים היה לצנינים בעיני אבות הכנסייה,שגם לא התלהבו מהלוח העברי הפרימיטיבי למדי בהשוואה ללוח היוליאני המשוכלל.

בשנת 195 האפיפיור ויקטור הראשון אסר על השימוש בשיטת ה-14 ונידה את מי שהתעקש לדבוק בה. הקשר עם היהודים והלוח שלהם נותק בהדרגה, ובמרכזים המובילים של הכנסייה, אלכסנדריה ורומא, התגבש קונצנזוס: את הפסחא חוגגים ביום א' הראשון, שלאחר הירח המלא הראשון, שאחרי יום השוויון האביבי.

אבל העולם הנוצרי היה רחב וגדול, ובמקומות שונים המשיכו לחגוג לפי שיטות אחרות ולהתקוטט. בשנת 325 התכנסו שלוש מאות בישופים מרחבי שתי האימפריות הרומיות, המערבית והמזרחית, לוועידה האקומנית הראשונה, ועידת ניקיאה, במטרה לעשות סדר בעיקרי האמונה, לרבות קביעת מועד הפסחא.

462px-the_first_council_of_nicea
ועידת ניקיאה הראשונה, שנת 325

הוועידה החליטה שלא להחליט, והודיעה כי המועד ייקבע מדי שנה על ידי הפטריארך של אלכסנדריה. גם ללא החלטה רשמית, התקבע הכלל לפיו הפסחא יחול תמיד ביום א', ותמיד אחרי יום השוויון האביבי (21 במרץ).

חוסר הבהירות של ההחלטה, והצורך בשילוב מורכב בין מחזורי השמש, הירח והשבוע, הולידו מדע חדש שנקרא בלטינית computes, "חישוב", האב הקדמון של ה-computer שעליו אני מקליד. נזירים טרוטי עיניים בילו שעות במילוי טבלאות מסובכות בניסיון למצוא את האלגוריתם הנכון, והנושא עלה מחדש בכל כינוס תיאולוגי. לפעמים נראה היה שהם עלו על מחזוריות כלשהי – של 19 שנים, של 84 – אך גם אלה לא עבדו לאורך זמן. הלוח הדתי והלוח האמיתי המשיכו להתרחק זה מזה.

מסתמן פתרון

בתחילת המאה ה-16, הפער בין ה-21 במרץ ובין יום השוויון האביבי בפועל, הגיע לעשרה ימים. בשנת 1545 החליטה ועידת טרנט על רפורמה בלוח השנה, שתחזיר אותו למצבו המקורי. שוב מונו ועדות ושוב נשלחו בקשות למיטב המתמטיקאים. הפעם, עם פריחתה של האסטרונומיה ושיפור עצום בשיטות המדידה, נראה היה שהמדע סוגר את הפער.

היה זה רופא צנוע ממחוז קלבריה ושמו לואיג'י ליליוס, שהציע שיטה אמינה המבוססת על אורך השנה המדויק. אם בכל שנה רביעית מוסיפים יום, במשך 400 שנה נוסיף 100 ימים. במקום זה, הציע ליליוס, נוסיף רק 97 ימים – נדלג על כל שנה רביעית שחלה במאה עגולה. כך זה עובד עד היום (בהתאמות קלות שלא ניכנס אליהן)

mezzobusto-lilio-capoano
לואיג'י ליליוס (1510-1576)

ליליוס הלך לעולמו לפני שזכה לראות את שיטתו מאומצת על ידי הוועדה שמינה האפיפיור גרגוריוס ה-13 – שעל שמו נקרא הלוח הגרגוריאני. לראשות הוועדה מונה כריסטופר קלאוויוס, מתמטיקאי ואסטרונום ישועי שתרם לנו את הנקודה העשרונית. קלאוויוס הסדיר את שיטתו של ליליוס והגדיר את עקרונותיה. היה צריך לסדר רק עניין אחד לפני שמאתחלים את הלוח החדש: לסגור את הפער של עשרת הימים החסרים.

אני מניח שהיו כאלה שהציעו פתרון הדרגתי, יום אחד בכל שנה, אולי כל עשר שנים? אך קלאוויוס היה נחרץ: ביטול מיידי של עשרה ימים. בפברואר 1582 ההמלצה הפכה לצו אפיפיורי, נקבע מועד ליישומה והוזמנו לוחות שנה חדשים. המדפיס, אגב, לא סיפק את הסחורה בזמן, ופוטר.

reforma_gregoriana_del_calendario_juliano
הלוח החדש, LUNARIO NOVO. מעניין שבלטינית "לוח" הוא "לונאריו", שם שמשמר את המורשת הירחית שלו. שימו לב לימים החסרים בעמודה השמאלית.

ויהי ערב ויהי בוקר

אינני יודע כיצד נקבע התאריך – אולי נבחרה תקופה עם מעט ימי קדושים, או כאלה שסר חינם? כך או כך, בלילה של יום חמישי 4 באוקטובר אירופה הלכה לישון, והתעוררה לבוקר של יום שישי 15 באוקטובר.

הטלטלה לא הייתה כה דרמטית. רוב תושבי אירופה היו עדיין כפריים אנאלפביתים, והיחידים שידעו לקרוא וקבעו את מועדי השנה היו ממילא הכמרים. לא נרשמו הפרות סדר או מחאות המוניות.

כיבוש העולם

השינוי הונהג בתחילה במדינות הקתוליות, מה שכמובן גרם למדינות הפרוטסטנטיות להתנגד לו. שני הלוחות פעלו במקביל במדינות שונות, ובמסמכים מהתקופה מצוינים לעתים שני תאריכים, OS ו-NS ("אולד סטייל" ו"ניו סטייל"). המצב הוליד תופעות משונות, כמו מסעו של המלך ויליאם השלישי, שבשנת 1688 הפליג מהולנד ב-11 בנובמבר ונחת באנגליה ב-5 בנובמבר.

לבסוף השיקולים המעשיים גברו על השנאה הבין-דתית, ועד סוף המאה ה-18 עברה מרבית אירופה ללוח הגרגוריאני. בבריטניה זה קרה בספטמבר 1752, ועורר הפגנות תחת הסיסמה "החזירו לנו 11 ימים!" באמריקה, בנג'מין פרנקלין דווקא נהנה וכתב ביומנו: "בגילי המתקדם, נעים שאפשר ללכת לישון בשני לספטמבר ולא צריך לקום עד הארבע עשרה."

william_hogarth_028
An Election Entertainment: ציורו של ויליאם הוגארת (1755) מתאר אסיפת בחירות מושחתת עם פוליטיקאים זוללים, משתכרים ומתחנפים לקהל המצביעים. המפגינים שבחוץ נושאים שלט Give us our Eleven days (וגם קריקטורה אנטישמית של יהודי עם כיתוב No Jews, בלי קשר לנושא שלנו אבל בהחלט מזכיר את הבחירות אצלנו). הסצנה מסודרת בתבנית 'הסעודה האחרונה', ולא במקרה.

אחרונה להצטרף הייתה הכנסייה האורתודוקסית, בטענה שמדובר בחילול השם – למרות שהלוח היוליאני נקבע על ידי קיסר רומאי כופר, הרבה לפני הולדת ישו. בתחילת המאה העשרים, רוסיה התנהלה עדיין על פי הלוח הישן, ולכן מהפכת אוקטובר קרתה בעצם בנובמבר. אחרי המהפכה, כאשר הקומוניסטים עדכנו את הלוח, הם נאלצו לבטל כבר 13 ימים.

הכנסייה האורתודוקסית לא אימצה את הלוח במלואו, וחוגגת את כריסמס ב-7 בינואר, מה שאיפשר לרוסים לחגוג את ראש השנה פעמיים – מה רע? המעוז האחרון של הלוח היוליאני המקורי הוא הפטריארכיה הארמנית בירושלים, שמציינת את כריסמס ב-18 לינואר.

עד כאן

כשאני מתחיל בכתיבת הפוסט, אני אף פעם לא יודע לאן מחילת הארנב תוביל אותי, אבל איכשהו אני תמיד חוזר לאותן תחנות מוכרות: ירח ושמש, נשים וגברים, הזמן. אפילו לירושלים קפצנו ברגע האחרון.

תודה שטסתם "מועדים לשמחה" ולהתראות בטיסה הבאה!

 

 

 

שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה

שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה

מה בעצם חוגגים בסוכות? התשובה אינה פשוטה. סוכות הוא מין מולטי-חג מבלבל ורב-פרצופי: זהו חג האסיף, אבל הוא קשור גם ליציאת מצרים; לסופו דבוק שמיני עצרת, ובאותו יום חוגגים גם את שמחת תורה; בנוסף, הוא גם אחד משלושת הרגלים. לכל אלה מצטרף עוד חג מסתורי, שמצד אחד היה החג המוביל של זמנו, ומצד שני אינו מוזכר במילה אחת בתורה: שמחת בית השואבה.

ננסה לעשות סדר בחגיגות.

מלחמת גירסאות

פרק כ"ג בספר ויקרא מוקדש לפירוט מדויק של מועדי ה'. אלה הנחיות להבאת מנחות לה', שהן בעצם מנחות לכוהנים, המבטיחות שלא יחסרו להם חלבונים כל השנה.

שניים מהמועדים קשורים למחזור השנה החקלאית: חג ראשית הקציר בשבועות, וחג האסיף בסוכות. שני החגים הם דוגמה לעריכה גסה, המשלבת בחוסר הצלחה גרסאות שונות ומוסיפה עוד תכנים משלה. לא נתעכב על שבועות, ונזכיר רק שהגרסאות השונות לספירת העומר גרמו למאות שנים של מחלוקות תיאולוגיות. נתמקד בעשרת הפסוקים העוסקים בחג סוכות וחותמים את הפרק (סוכות היה החג האחרון של השנה, שהחלה בפסח).

חג א': על האש

חמשת הפסוקים הראשונים אינם מתייחסים לסיבת החג ולאופיו, אלא עוסקים בעניינים טכניים, שעיקרם עולות וזבחים ועוד דרכים להעביר את פרי עמלו של האזרח לידי הכוהנים: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ."

חג ב': היום השמיני

פעמיים נאמר שסוכות חוגגים שבעה ימים, ופתאום מסתבר שיש גם יום שמיני… אם הוא חלק מהחג, מדוע לא נאמר מראש שמונה ימים? ואם לא, מה הוא עושה כאן? גם עניין העצרת, עצירת כל עבודה ומלאכה, אינו ברור, שכן העבודה נאסרה גם בשאר ימי החג.

היום הנוסף, המוחרג, אולי בכלל חג נפרד שהוצמד לכאן, לא מתחבר. "כאן התחלתי לחשוד…"

החג מוזכר שוב (מדבר כ"ט), שם נמנים הקורבנות ברמת פירוט מדוקדקת של כתב כמויות במכרז ממשלתי (27 פסוקים!). שוב, הסופר אינו עוצר ביום השביעי אלא ממשיך, ללא כל הסבר, לשמיני עצרת. בקיצור: חג מוזר ולא שייך שהודבק איכשהו לסוכות.

חג ג': חג יהוה

בפסוק הבא מסתבר שיש עוד חג, שחל – הפלא ופלא – בדיוק באותו יום: "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים." העורך דחף את המילה הקטנה "אך" בניסיון מגושם לעקוף את הסתירה, אך לשווא.

מחגיגת הבשרים על האש בפסוקים הראשונים, אנחנו עוברים למדיטציה צמחונית. עילת החג היא סיום איסוף תבואת הארץ, ובלבו עומדים ארבעת המינים, "פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל", שאיתם לא צריך לעשות כלום – רק להביט בהם שבעה ימים בשלווה הודית.

ראוי לציון שבחג זה, באופן נדיר למדי בתנ"ך חמור הסבר, אנו מצווים לשמוח: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

גם בגירסה זו, אורך החג אינו ברור. החג הוא בן שבעה ימים, אך "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן"…?

החג המקורי

בפסוקים האחרונים, חג סוכות נקרא פשוט 'חג יהוה' או 'חג'. במקור זה היה שמו של החג הראשון, אולי החג היחיד בשנה. עם הזמן, המובן התרחב מחג ספציפי למושג כללי. כל זה מלמד על עתיקותו הרבה של החג המסתורי.

המילה "חג" משמרת את המובן המקורי של המושג "לחגוג" – לחוג במעגל.

חג ד': בכלל לא מה שחשבתם

בשני הפסוקים האחרונים שוב מחכה הפתעה. ראשית, "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים"… מוזר שעד כה לא שמענו על המצווה העיקרית המזוהה עם החג הנקרא על שמה, ואז מגיע ההסבר הבא: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם."

עילת החג, אם כן, אינה קשורה לאסיף אלא ליציאת מצרים, וזורקת אותנו בבת אחת מעולם חקלאי פורה למדבר הצחיח. אבל רגע, נוודים בונים סוכות? במדבר? איפה ימצאו עצים וכפות תמרים? ועוד ל-600 אלף איש? במדבר מקימים אוהל. הקישור ליציאת מצרים, שכבר קיבלה חג משלה, אינו הגיוני וסותר את מה שנאמר לפניו. זו בבירור תוספת מאוחרת.

סיכום ביניים: ארבע גרסאות בעשרה פסוקים.

חג ה': עולים לרגל

חג סוכות מוזכר עוד פעמיים בתורה (שמות כ"ד ודברים ט"ז), במסגרת מצוות העלייה לרגל המכונה "שלושת הרגלים". בשתיהן הוא מוזכר כחג האסיף: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה …. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה". גם בגירסה זו אנו מצווים במפורש על השמחה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ … וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".

אין קשר בין עלייה לרגל להליכה ברגל. ברור שאבותינו לא חיכו לקו המהיר לירושלים. השורש ר-ג-ל מציין משהו שעושים דרך קבע, כמו במילים "רגיל" ו"הרגל".אולי המקור הוא אכן "צעד", ומכאן "משהו שחוזרים עליו". עלייה לרגל היא עלייה במועד קבוע.

אני חובב נלהב של עליות לרגל, וחסיד נאמן של הגדולה מכולן, הקומבה מלה של אללהבאד שמתקיימת אחת ל-12 שנים. אבל פעם נוספת, קורטוב של חשיבה הגיונית מקלקל את השמחה. הליכה לירושלים מהגליל למשל, הייתה לוקחת שבוע או שבועיים, בדרכים לא סלולות ושורצות שודדים וחיות טרף. אין מצב שאוכלוסייה חקלאית קשת יום הייתה מתפנה מעבודת השדה לחודש של טיולים, לא רק פעם אחת אלא שלוש פעמים בשנה – וכל זה בשביל להשאיר בידי הכוהנים את מיטב התוצרת.

גירסת שלושת הרגלים נראית כעוד עבר מזהיר אך מדומיין, שהומצא בתקופה שבה לא ניתן לעלות לירושלים, אולי בגלות בבל. יתכן כי בירושלים הייתה מסורת מקומית של עלייה לרגל מהכפרים הסמוכים, או התכנסויות גדולות יותר פעם בכמה שנים – אבל כל הזכרים, כל שנה, שלוש פעמים?

P1020403 (2)
עלייה לרגל: כך זה נראה באמת (קומבה מלה, אללהבאד 2013)

חג ו': שמחת תורה

בדרך פלא, שוב חוגגים בדיוק באותו יום שני חגים בלתי קשורים. לא ברור מתי וכיצד חגגו את החג התלוש שמיני עצרת, אך בתקופת המשנה, היום השמיני הפך לחגיגות סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש. המנהג נולד עם חורבן בית המקדש והמעבר ל'עם הספר', יהדות שבמרכזה לא עומד מקדש מאבנים אלא מקדש של מילים.

החג החל בישיבות הגדולות של בבל, ולמען ההגינות אציין שבמקור הוא נחגג יום אחרי שמיני עצרת (מה שמביא אותנו לתשעה ימי חג!). המנהג נשמר עד היום בקהילות בחו"ל החוגגות 'יום טוב שני של גלויות', ובמנהג 'הקפות שניות' במוצאי החג.

רגע אישי

כילד חילוני בשכונה חילונית של ניצולי שואה עם מספר כחול על היד, היה לי מעט מאד קשר לדת. למעט בערב יום כיפור ובשמחת תורה, שבהם התכנסו כל ילדי השכונה, ולא מעט מבוגרים, ליד בית הכנסת היחיד בשכונה ברחוב ציון. המפגש בערב יום כיפור הפך למסורת. רבים מאלה שהגיעו אליו שנה אחרי שנה, מהילדות עד לתיכון, המשיכו להגיע במיוחד מדי שנה, גם ממרחקים, שנים רבות אחרי שעזבו את נווה שאנן.

יום כיפור עם השופר המגוחך לא דיבר אליי. אהבתי את שמחת תורה, עם דגל הקרטון המצועצע שעליו תקוע תפוח ובו תקוע נר דולק. הורינו לא חששו לשלוח אותנו לרחוב, לבד, עם מתקן בעירה רעוע וגפרורים. זה היה עידן פחות חרדתי.

36

אהבתי את הדגלון עם הציורים הגנרים של יונים ופרחים, ילדים וילדות מרקדים בכובעי טמבל, ילדים עם כיפה לומדים תורה, חיילים ומטוסי קרב וטנקים, וזהבים, ובמרכזו שתי דלתות נפתחות של ארון הקודש ובו ספר תורה. יכול להיות שכאן נטמן הזרע שלימים יביא אותי ללימודי עיצוב?

פייק סוכות

כיאה למותג יוקרה, גם לסוכות צץ חיקוי, שלא לומר זיוף. פרק י"ב במלכים א' מספר על ניסיון להמציא את סוכות מחדש. הממציא הוא ירבעם בן נבט, המלך הראשון בממלכת ישראל. משום מה, עורכי ספר מלכים, ובעקבותיהם גם חז"ל, מכפישים את דמותו כחוטא גמור, אבל הוא מלך לא רע, אפילו עם נטיות חברתית.

כבר כנער ירבעם מתגלה כגיבור חיל, ושלמה ממנה אותו לפקיד בכיר ואחראי על עבודות בנייה נרחבות. בשלב מסוים ירבעם מרגיש ששלמה מנצל את שלטונו לרעה, עושק את העם ומעביד אותו בפרויקטים ראוותניים. הוא מורד בשלמה, ובורח על חייו למצרים.

אחרי מות שלמה מתאספים השבטים וממליכים עליהם את בנו רחבעם, אבל יש להם בקשה אחת: להקל על העול הכבד שהטיל עליהם שלמה. רחבעם מתייעץ עם הזקנים, שממליצים לו בחוכמה: "אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה… וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים–וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים, כָּל-הַיָּמִים". המלך הטיפש פונה לחבריו הצעירים שמייעצים לו ההיפך, וחוזר עם התשובה המפורסמת: "אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים."

51v5FJnZxmL._SX463_
ירבעם זובח בבית אל, חרברנט ון דן אקהאוט, 1656

הזקנים פונים במר נפשם לירבעם, שחזר ממצרים ברגע ששמע על מות שלמה, וממליכים אותו על כל ישראל. בצעד מהפכני, ירבעם מגייס כוהנים "מקצות העם" שאינם מבני לוי. הוא בונה מקדשים בבית אל ובדן, ושם בהם עגלי זהב, ואז: "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה".

לרחבעם נותרו רק שבט יהודה ובנימין, אך הוא שמר על קלף מנצח: ירושלים ובית המקדש. ירבעם רוצה למנוע מבני ישראל לעלות בחג לירושלים ולקדם את המקדש בבית אל, ופשוט דוחה את החג בחודש. הוא רוצה גם לנתק את בני ישראל מבני יהודה. מעתה הם יחגגו במועדים שונים.

יתכן שירבעם היה אפילו מתוחכם עוד יותר: "וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי–בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מִלִּבּוֹ." לפי הפסוק, ירבעם לא בדה חג חדש – אלא חודש חדש! רש"י מפרש כך: "חֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי' – דרש להם: הוא חודש האסיף, ובו ראוי החג להיות."

הטריק של ירבעם היה שינוי עיבור השנה. לפי הלוח העברי, יש להוסיף חודש מדי ארבע שנים, אך אין סיבה הלכתית או אחרת לעשות זאת דווקא באדר. סוף השנה הוא זמן הגיוני יותר, וכך עשה ירבעם. הוא הוסיף חודש אחרי אלול, והרוויח בדרך גם את ראש השנה ויום כיפור.

חג סוכות המזויף אינו מוזכר עוד, ואיננו יודעים כמה שנים ואם בכלל חגגו בחודש איחור את סוכות II. לדילמת מספר הימים המשתנה, נוספה עכשיו גם דילמת החודש. כך או כך, ירבעם יודע עד כמה החג מושרש בלב העם, ומוצא לו מקום חלופי – וזמן חדש.

אז מה היה לנו?

סוכות הוא: א') חג לה', עם קורבנות ותפילות ואיסור עבודה והכל, אך ללא סוכות; ב') שמיני עצרת, חג לא ברור שנדבק אליו איכשהו; ג') חג האסיף, לציון סוף איסוף התבואה והפירות, כולל (אולי) ישיבה בסוכה; ד') זכר לישיבה בסוכה ביציאת מצרים; ה') אחד משלושת הרגלים; ו') שמחת תורה, לציון סיום קריאת התורה; ז') כל התשובות נכונות.

מספיק לספור גרסאות. סוף סוף הגענו לנושא שלשמו התכנסנו, לחגיגה הגדולה, שמחת בית השואבה. בתקופת בית שני, אין עוד חג כזה: "מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה – לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו."

אקסטזה ופירוטכניקה

אילו הבלוג היה בוידאו (רעיון להדסטארט), המסך היה מתמלא ברגע זה בלהבות אש מסתחררות ומרקדות, לא כאפקט זול אלא כשחזור היסטורי: "יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִים שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁהֵן מְטִילִין לְכָל סֵפֶל וְסֵפֶל מִבְּלַאי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן. מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה."

בית השואבה

העיר הוארה באור יקרות, והירידה אל המעיין הייתה חגיגה של מוזיקה ולהבות אש: "חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִין בִּפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר."

לפנות שחר החלו החוגגות והחוגגים לעלות במעלות אל המקדש, כשהם מביאים מים מהמעיין הקדוש נתונים בכלי זהב. עם זריחת השמש, נוסכו מי המעיין על המזבח.

שאיבת המים הייתה שריד לפולחן קדום, נשי וממש לא יהודי. החלק השני, ניסוך המים במקדש, איפשר לכוהנים למסגר את הטקס הפגאני במעטפת דתית, ובהדרגה לנכס אותו לעצמם.

P1030280 (2)
טקס אש (Aarti), קומבה מלה, אללהבאד 2013

נעצור לרגע ונשאל מה עושים עכשיו עם שש הגרסאות הקודמות, שאינן קשורות בשום דרך לשמחה הנוכחית – שלמרבה הפלא שוב חלה בדיוק באותם תאריכים! האמת היא שהן פחות מעניינות, ונתרכז בשמחה עצמה (אם כי עוד מעט תגיע גירסה נוספת).

אבל השאלה הגדולה באמת היא – – – איך זה שחג כה משמעותי אינו מוזכר ולו במילה אחת בכל התנ"ך כולו?

התעלומה

ההסבר הפשוט הוא ששמחת בית השואבה [להלן "השמחה", כי שמב"ש לא בא לי טוב] היא חג חדש, שלא הספיק להיכלל בקנון המקראי. אם היא הופיעה לראשונה בימי בית שני, יתכן שקיבלנו אותה מהיוונים (או הרומאים, או המצרים או הבבלים?) – אך אין כל עדות לכך.

חגים חדשים לא צצים יש מאין, אלא "רוכבים" על חג קיים ומעניקים לו תוכן חדש, לפעמים גם שם חדש. לשמחת בית השואבה הייתה ללא ספק היסטוריה קודמת, אך את רובה נוכל רק לדמיין.

גם הזמנים לא מסתדרים. אמנם חז"ל טענו שהמקרא נחתם בימי עזרא הסופר (450 לפנה"ס), אך למעשה זה קרה רק במאה הראשונה לספירה, אחרי חורבן בית המקדש. לעורכים השקדנים היה מספיק זמן לשלב את השמחה פה ושם בין ספרי התורה – – – או שאולי להיפך, הם מחקו כל זכר לשמחה?

יש סימנים לכך ששמחת בית השואבה הייתה פולחן מקומי קדום, ששרד בעקשנות את התנכלויות האל העברי הקנאי וכוהניו. היעדרה התמוה מהתנ"ך, הוא הראייה המחשידה ביותר.

חגיגה של מים

לפני שנחפש את מקורה העלום של השמחה, נחזור רגע לאווירת החג: אורות ולפידים, שירה וניגונים. החג הלילי היה ההיפך המוחלט מהחג של היום. במשך היום נשחטו חיות, ניגרו נהרות של דם ובשר הועלה בעשן. בממלכת הלילה, הפולחן לא כלל דם ואש, אלא רק מים, מים טהורים ממעיין הגיחון, שבמקרה או לא, שמו כשם הנהר היוצא מגן עדן.

בניגוד למה שנאמר קודם, שיא האירוע היה שאיבת המים מהמעיין, ולא ניסוכם על המזבח. לכן זו שמחת בית השואבה, ולא למשל "חג הניסוך". זו הייתה חגיגת פריון, חגיגה של מים ושל אור.

אל המעיין

על שמחת בית השואבה כתבתי בהרחבה בפוסט "ונוס של ירושלים" – אתם מוזמנים לקרוא, אבל רק אחרי שתסיימו כאן! בינתיים אעתיק כמה משפטים:

המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גן נעול, אחותי כלה, מעיין חתום". אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש"מעיין" מסמל כאן משהו אחר לגמרי.

טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן "מיומאס", אולי מהמילה "מים", והן היו קשורות לאיחוד בין אפרודיטה ודיוניסוס (שלא היה בעלה!)

שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה. במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית בטקס פגאני קדום. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידים ואזכורים לפולחן "מלכת השמיים", הלוא היא כוכב נוגה הזוהר. הבבלים קראו לה אישתר, והרומאים – ונוס.

גם החגיגות בירושלים לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.

הטקס הלילי הסתיים עם הזריחה, עוד סממן פגאני. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.

כאמור, אין טעם שאביא כאן את כל הפוסט, שממשיך לפולחן ונוס בירושלים, שנקראה על שם האל שלם, שמופיע בכתבי אוגרית כאחד האחים התאומים שחר ושלם, 'האלים הטובים והנעימים' שמסמלים את נוגה המופיעה פעם ככוכב הערב ופעם ככוכב הבוקר, איילת השחר – – – טוב, תקראו אחר כך.

אופס, יש לנו עוד גירסה

שמחת בית השואבה אמנם אינה מוזכרת בתנ"ך, אך יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג והסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה, נתן אותה לעם, נפרד מהם ורוצה רק למות בשקט, צצה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה: הַקְהֵל.

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת."

פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל ישראל, כו-לם, ולקרוא בפניהם את התורה. ופלא כפול ומכופל: שוב זה קורה בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי חג אחר… האמנם צירוף מקרים?

שמחת בית השואבה הייתה חגיגה של שמחה, נוטפת מים ומיניות; הניסיון להחליף אותה בהקראה מייבשת של התורה היה חסר סיכוי. למעשה, התנ"ך עצמו מודה כי המצווה לא קוימה מעולם. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה והישיבה בסוכה "כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד."

נראה שעזרא המציא את מצוות "הקהל" ושתל אותה בספר דברים, בניסיון למחוק מסורת פגאנית עתיקה – ללא הצלחה. מהסיפור ניתן ללמוד שבמקור היה זהו התכנסות שנערכה פעם בשבע שנים. אירועים גדולים צריכים אורך נשימה. בסיפורם של האלים הטובים והנעימים שחר ושלם, מופיע טקס פריון דומה שנערך פעם בשבע או שמונה שנים, וגם עליות גדולות לרגל, כמו הקומבה מלה, נערכות כל 12 שנים.

מיקום נחשק

השבוע שאחרי הירח המלא של תשרי, מתגלה כמיקום סופר-אסטרטגי בלוח השנה, פיסת נדל"ן נחשקת שכל כובש רוצה לנכס לעצמו. בשבוע זה חל יום השוויון הסתווי, מה שמעניק לו גם משמעות קוסמית. כולם רוצים את החג לעצמם, ממציאים הנמקות אפויות למחצה.

להשערתי [שמבוססת על מעט עובדות, הרבה פרשנות יצירתית ורחשי לב סובייקטיביים], בראשית היה החג. מלשון לחוג, להסתובב במעגל, התבנית האנושית הבסיסית ביותר. גם החאג' בא מאותו מקור, ושיאו הסיבוב סביב האבן הקדושה.

זב התחיל כמעגלי ריקודים מקודשים תחת הירח המלא, שאליהם הוזמנו פעם בשנה גם הגברים. עם המעבר לחברה חקלאית, החג שולב בחג האסיף, שבו היו ישנים בשטח ובונים סוכות. השילוב בין טקס הפריון הקדום והחג החקלאי הוליד את החג, סטארט אפ ראשון מסוגו. החג שינה את פניו אך המשיך להיות חגיגת פריון לכבוד האלה, האם הגדולה, יהיה שמה אשר יהיה, אלת התהומות, המים המעניקים חיים.

הפולחן ששרד

טקסי מים מקודשים נערכים בלילה, באור הירח, לא תחת השמש העזה. הם מסתוריים וחשאיים ונשיים, ואולי כך הם שרדו תחת דורות של דיכוי גברי ודתי. בתקופות שבהן כוהנים קנאים הרחיקו אותן מהמקדש, הנשים יכלו לעבור לאחת הנביעות הרבות שבהרי ירושלים, שכולן מקודשות. בעולם שבו לגברים ולנשים יש תפקידים מוגדרים ונפרדים, טקס כזה, שנוהל על ידי נשים ולמען נשים, יכול היה לשרוד.

בימי בית ראשון לא שומעים על פולחן המים, עד לפריחה המחודשת והמפתיעה בימי בית שני. שמחת בית השואבה התקיימה כל עוד פעל המקדש, שהיה הרבה יותר פגאני ממה שרוצים שנאמין (מומלץ ביותר: קיצור תולדות יהוה מאת יגאל בן-נון).

הכוהנים לא יכלו להתעלם מהשמחה, וגם לא לשנות את אופיה הנשי והפגאני. לכן הם שילבו אותו בעבודת המקדש. הם תיקנו שבמהלך ימי הסוכות ינסכו מים על המזבח ולא רק יין, למרות שאין לכך כל רמז בתורה. אמנם לפי רבי עקיבא, "אמרה תורה… הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים", אבל זה לא נאמר בשום מקום. אם לדקדק, מובאת כאן גירסה שמינית (תשיעית?), לפיה בסוכות מתפללים בכלל לגשמי ברכה.

סוף עידן

תחת מכבש הכוהנים והרבנים, השמחה איבדה בהדרגה את אופייה ההולל, את השמחה. עם חורבן בית המקדש, החג העתיק, ששרד כל כך הרבה תהפוכות וכיבושים, הלך בדרכן של כל המצוות והמנהגים המעשיים, שהוחלפו במילים. ועוד מילים. המון מילים.

בכל המיתולוגיות ניתן לאתר סימנים לקרב העתיק מכולם, המלחמה בין הגברים לנשים. הנשים היו המין הדומיננטי במשך מרבית שנותיו של המין האנושי, או לפחות בעלות מעמד שווה ונפרד. חפצי הפולחן הראשונים של האדם הם דמויות נשיות של אלות, אימהות, ונוסיות שמנמנות, ומלכותן נמשכת עשרים אלף שנים.

venuswillendorf670
ונוס מווילנדורף, צלמית פרהיסטורית בת כ-30 אלף שנים של אישה בגובה 11 ס"מ, מאבן גיר צבועה באוכרה אדום. נתגלה באתר פלאוליתי באוסטריה.

ראשית, הנשים שלטו בזמן. הן היו הראשונות לגלות את החודשים, עקב הדמיון המקרי (או לא) בין מחזור הירח והמחזור הנשי. הן למדו את סוד העיבור, שאותו הן לא מיהרו לחלוק עם הגברים (לך תזכור מה עשית לפני תשעה חודשים…). הן שלטו במין וניהלו אותו על פי מחזור הירח: הירח השחור הוא הזמן האפל של המחזור החודשי וההימנעות; הירח המלא הוא זמן לאהבה.

אבל הנשים עשו משהו חשוב עוד יותר: הן החזיקו את המין האנושי בחיים. במשך מאות אלפי שנים חיו בני האדם בחבורות קטנות של ציידים-לקטים, שהיו בעצם ציידים ולקטיות. האמהות לא יכלו לסמוך על שלל הציד ההפכפך. הן פיתחו מומחיות לצמחים, זחלים, צדפות וכל מה שאכיל או שימושי.

המסורת שרדה עד ימי הביניים, מועברת מאם לבת ולנכדה. בכל כפר הייתה הזקנה שהכירה כל צמח ושימשה כמרפאה ומיילדת, בטוחה ואמינה יותר מכל רופא. הן רקחו גם סמים ושיקויים, הגבול בין רפואה לכישוף היה דק.

כך או כך, הכנסייה, או הגברים, לא אהבו את זה. ב'ציד המכשפות', מסע אכזרי של גזל, עינויים ורצח (המאות ה-15 עד ה-17), חוסלה מרבית הידע הנשי שנאגר והועבר במשך דורות. הגברים ניצחו, או הכנסייה, או אלוהים.

אבל סטינו מהנושא ואנחנו חוזרים לאלף האחרון לפני הספירה. לנשים יש מה להפסיד, והן לא מוותרות בקלות. נראה גם שהעם הולך איתן, כך עולה מהמאבק המתמשך לכל אורך ספר מלכים נגד פולחן האלה, האשרה וחברותיה. שוב ושוב עבודה זרה משחיתה את העם, שוב ושוב מכריזים על סילוקן והשמדתן, ושוב הן חוזרות בפרק הבא. העם דבק בפולחנים הישנים. פולחן האלה הגדולה, יהיה שמה אשרה או עשתורת, לא נפסק, רק ירד למחתרת.

היציאה לאור בימי בית שני הייתה רגע זוהר, דומה אולי לפריחה הלהט"בית של היום. אין לדעת כיצד ומדוע היא קרתה, אך תוך מאה שנה היא דעכה וחוסלה. נסתם הגולל על שמחת בית השואבה. הדם והאש גברו על המים. הנשים הובסו והוכנעו למשך אלפיים שנה.

המאה העשרים, האיומה והנשגבת, הביאה את המהפך: שחרור האישה. אולי הגיע הזמן שהנשים ינכסו מחדש את שמחת בית השואבה. לא את מי המעיין עצמם, הספוגים ברעל לאומני ודתי ואינם ראויים לניסוך על כלום. את השאיבה ממעיינות הנשיות, האימהות, החיים.

אולי הנשים יחזירו את השמחה. אולי הן יצילו אותנו מעצמנו.

23 בספטמבר: יום חיפה

23 בספטמבר: יום חיפה

 

בכל 23 בספטמבר, כבר קרוב למאה שנה, מתייצב בכיכר מרכזית בניו דלהי משמר כבוד של צבא הודו וחוגג ברוב טקס את "יום חיפה". האירוע מציין את גבורתם של חללי חטיבת הפרשים המלכותית ה-15 של הצבא ההודי, שלחמה בצד הבריטי במלחמת העולם הראשונה ושיחררה ביום זה את חיפה מידי הטורקים.

teen murti
הטקס השנתי מול אנדרטת טין מורטי, ניו דלהי

בנימה אישית

את "יום חיפה", שאף חיפאי לא שמע עליו מעולם, גיליתי בדרך מקרה לפני יותר מעשרים שנה בטיול בראג'סטאן, ארץ הארמונות והאגדות שבצפון מערב הודו. התאכסנתי בגסטהאוס קטן ומשפחתי בפרבר שקט של ג'איפור, שהיה שייך לקולונל בדימוס מאחד מגדודיה המהוללים של המדינה.

הקולונל פתח את המקום לאחר שחרורו וניהל אותו עם אשתו היפה והצחקנית שכונתה בפיו "האני". הוא היה ראג'פוט גאה, נצר לקסטה גבוהה שמפוזרת על פני מספר מדינות בצפון הודו. הראג'פוטים ידועים כלוחמים נועזים, שכולם קשורים איכשהו זה לזה ולכולם קוראים סינג.

הקולונל היה איש חברותי וחובב אלכוהול, ובילינו ערבים רבים בשיחות על הצבא הישראלי והצבא ההודי, על הא ועל דא. כאשר ערב אחד סיפרתי שאני יליד חיפה, הקולונל לא ידע את נפשו: "הרג'ימנט שלי חוגג בכל שנה את יום חיפה! אתה חייב להיות שם בביקור הבא שלך!"

הגדוד שלו נקרא במקור "רמחי ג'ודפור" (Jhodpur Lancers), ולמרות שעם השנים הוא מוזג בחטיבה אחרת ושינה את שמו, המורשת נשמרה. לקולונל היה אפילו חבר, שסבא (או סבא רבא) שלו, השתתף בקרב על גבעות הכרמל! צירוף המקרים לא הפתיע, כי במשפחה ראג'פוטית תמיד נשלח ילד אחד לצבא, בדרך כלל ליחידה שבה שירתו אבותיו. מה שקצת העליב היה הכינוי "גבעות הכרמל", אבל במדינה שנושקת להימלאיה, ההקטנה הייתה מובנת.

החבר לנשק ניהל גסטהאוס דומה בג'ודפור, והקולונל הציע להזמין אצלו מקום עבורנו. כאשר  הגענו לשם, המקום היה קטן ומאכזב, והתחמקנו בתירוץ מגושם, ולצערי לא זכיתי לשמוע אם במשפחתו הסתובבו זיכרונות מלחמה מחיפה, ולחשוף אולי רומן סודי בין קצין הודי אקזוטי ויפהפיה חיפאית, שהיה יכול לשמש בסיס לסרט מסע דוקומנטרי.

כך גיליתי שאלפי מילין מעיר הולדתי הצנועה, היא משמשת סמל היסטורי ומופת של אומץ וגבורה. כשהסתבר שבנוסף לכל, האירוע חל ממש ביום הולדתי, לא היה מנוס מפתיחת בקבוק נוסף של רום הודי.

כיכר שלושת הפסלים

הטקס המנציח את הקרב על חיפה נערך בכיכר רחבת ידיים מול טין מורטי באהאוון, בית מידות שנבנה בשנות ה-30 עבור הרמטכ"ל (הבריטי כמובן) של צבא הודו, ואחרי העצמאות שימש כמעונו של נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו. היום זהו מוזיאון ומכון מחקר.

הבית נקרא על שם האנדרטה שהוקמה כעשור לפניו, אנדרטת טין מורטי (Teen Murti Memorial), "שלושת הפסלים". האנדרטה מורכבת מעמוד אבן ועליו חקוקים שמות הנופלים, וסביבו שלושה חיילי ברונזה המייצגים את שלוש הנסיכויות ששלחו את חייליהן להילחם עבור הבריטים: היידרבאד, ג'ודפור ומייסור. אחד הפסלים מעוצב בדמותו של מייג'ור דלפאט סינג, "Haifa Hero", שנפל כשהוא מוביל את הסתערות הפרשים על עמדות הטורקים במורדות הכרמל.

סתם קוריוז: בכתבה ב"ישראל היום" על ביקורו של נתניהו בהודו, צוין כי "לקראת ביקורו ההיסטורי של ראש ממשלת הודו בישראל… הקים הצבא ההודי בעיר ניו דלהי כיכר ובמרכזה אנדרטה עם שמותיהם של כל כל החיילים ההודים שנפלו בארץ ישראל." האנדרטה הוקמה כמובן ב-1922, עשרות שנים לפני הולדתו של ראש הממשלה מודי, אבל ב"ישראל היום" העולם כרגיל נברא רק עבור ראש ממשלתנו האהוב וחבריו.

teen murti dalpat
מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקוואט, גיבור חיפה

הקרב בין האנגלים לטורקים היה בעצם בין הודים לגרמנים, שכן הגיזרה אוישה בידי יחידה גרמנית מצוידת בתותחים ומכונות ירייה. המגנים היו מבוצרים, מצוידים בנשק מתקדם לזמנו, וישבו במעלה ההר. לגדוד ההודי לא קראו "רמחי ג'ודפור" על דרך המליצה – לרוב הלוחמים היו רק רמחים וחרבות, והם הגיעו לשם אחרי כמה ימים של רכיבה וקרבות. למרות זאת הם לחמו בעוז ושיחררו את חיפה הנצורה, באחת ממתקפות הפרשים המוצלחות האחרונות בהיסטוריה.

Jodhpur Lancers & Mysore Lancers

קצת היסטוריה

בנובמבר 1917 חדר הצבא הבריטי ממצרים לארץ ישראל. לאחר כמה כשלונות בקרבות עזה, הוחלף המפקד ובמקומו מונה גנרל אלנבי, שכבש את באר שבע וב-11 בדצמבר נכנס בשערי ירושלים. בסוף אותו חודש צלח אלנבי את הירקון, אך שם הוא נעצר, בהמתנה לתגבורת. מטרתו הייתה חיפה, עם הנמל ומסילת הרכבת היוצאת ממנה, אך לרשותו לא עמדו מספיק גייסות, ועקב מתקפת האביב הגרמנית הוא נאלץ לשלוח 60 אלף חיילים לאירופה.

haifa day map

באפריל 1918 נחת בארץ כוח המשלוח ההודי, והחלה המערכה על צפון הארץ. המשימה הייתה לכבוש את חיפה ועכו, לפני עונת הגשמים שתהפוך את עמק יזרעאל ועמק זבולון לבלתי עבירים לכלי רכב. ערוץ הקישון הפך באותם ימים מדי חורף לביצה רחבת ידיים, וגם בקיץ התנועה הייתה מוגבלת לרצועה צרה למרגלות הכרמל.

בצהרי ה-22 בספטמבר התקדמה יחידת משוריינים בריטית מנצרת לכיוון חיפה, ונתקלה בחסימה באזור נשר. מייד נפתחה עליהם אש כבדה והם נסוגו. שני פרשים אף נבלעו חיים בביצות הקישון. למחרת עם שחר החלה המתקפה הבריטית. שני גדודי הפרשים ההודיים התקדמו אך בעשר בבוקר נפתחה עליהם אש מתותחי 77 מ"מ גרמניים באזור בלד-א-שייך (היום תל חנן). הם תפסו מחסה למרגלות ההר, לכודים בין הנחל הטובעני והמדרון התלול.

One of the German guns on Mount Carmel, above Haifa, as photographed in 1920
אחד התותחים הגרמניים שהבריטים מצאו בכרמל

בשתיים בצהריים יצאו הג'ודפור לאנסרס להסתערות חזיתית נגד מכונות הירייה – וחיסלו אותן. הם המשיכו בדהירה למבואות חיפה, משפדים חיילים טורקים בחניתותיהם. בשעה 1500 חיפה שוחררה. הבריטים לקחו בשבי 1,352 חיילים, 17 תותחים ו-11 מכונות ירייה. ארבעה ימים לאחר מכן עגנו בנמל חיפה האוניות הבריטיות הראשונות והחלו לפרוק אספקה.

הבריטים ספגו אבידות מעטות יחסית, אך מפקד הגדוד, מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקאוואט (Dalpat Singh Shekhawat), נהרג בהתקפה. מייגו'ר דלפאט סינג זכה לעיטור הצלב הצבאי ונקרא מעתה "גיבור חיפה".

הזווית הבהאית

בחיפה התגורר באותה עת עבדול בהא, בנו וממשיך דרכו של מייסד הדת הבהאית, בהא אללה. הדת הצעירה כבר החלה לעשות נפשות במערב, ועבדול בהא סייר ארוכות באירופה ובצפון אמריקה ורכש חסידים רבי השפעה.

1411675549-243_abdul-baha

כמו אביו, עבדול בהא היה אדם מרשים וחכם בצורה יוצאת דופן. הוא הרחיק ראות, ועודד בהאים להקים יישובים חקלאיים ולספק את צרכיהם בעצמם. יתכן שהוא הושפע מהטמפלרים, שהגיעו לארץ במקביל לבהאים וייסדו פה את החקלאות המודרנית, שלימים השפיעה גם על הקיבוצים. סביב הכינרת הוקמו ארבעה יישובים בהאים: א-סמרה (היום קיבוץ האון), נוקייב (היום עין גב), אום ג'וני (דגניה) ועדסייה, היום בשטח ירדן.

היישובים נוהלו בצורה שיתופית ועם ידע חקלאי מתקדם, ועבדול בהא עודד אותם לנטוע בוסתני פרי וגידולים חדשים אחרים. למרות הצלחתם, עם התפשטות ההתיישבות הציונית, נרכשו מרבית האדמות הבהאיות על ידי הקרן הקיימת, ועד 1948 לא נותרו בהאים בעמק הירדן.

MayanKAY239202[66135561].jpg
זכר להתיישבות הבהאית בעמק הירדן נמצא בעין שוירח שמעל קיבוץ האון, שבו שופצה לפני מספר שנים בריכת האגירה שבנו הבהאים בתחילת המאה.
הבהאים גייסו את הפלאחים המקומיים להקמת סכרים, בריכות אגירה ותעלות שהובילו מים מהירמוך וממעיינות הגולן, וגידלו מספיק חיטה גם בתקופות קשות. בימי המלחמה קיבל עבדול בהא את האחריות לא רק לשלומה של הקהילה הבהאית, אלא לכלל תושבי צפון הארץ שסבלו מרעב וממחלות. הוא ביקש מהחקלאים הבהאים לשלוח אליו את כל יבוליהם וחילק אותם לנזקקים.

הפופולריות של עבדול בהא בקרב המקומיים, כמו גם קשריו במערב, היו לצנינים בעיני ג'מאל פשה, מפקד הצבא הטורקי בפלסטינה וסוריה. הוא איים לצלוב אותו אם הבריטים יתקרבו לחיפה, ולהשחית את כל רכושם של הבהאים.

שחרורה המהיר של העיר הציל את חיי עבדול בהא. יחידת פרשים הודיים נשלחה למעונו, וגנרל אלנבי דיווח במברק עוד באותו יום: ".Have today taken Palestine. Notify the world that Abdu’l Baha is safe" עבדול בהא גמל על כך לבריטים כבר בחורף הבא, כאשר הם התקשו למצוא מזון לחייליהם. על פועלו ההומניטרי הוא קיבל ב-1920 את אות האימפריה הבריטית.

באותה שנה הוקם חבר הלאומים, הגוף הבינלאומי הראשון בעולם, שלימים יהפוך לארגון האומות המאוחדות. הארגון היה מיוסד על ערכים דומים לחזון השלום העולמי, שעליו דיבר בהא אללה, מייסד הדת הבהאית, ועבדול בהא ראה בכך הוכחה לנכונות הנבואה. אחת מפעולותיו הראשונות של חבר הלאומים הייתה הענקת המנדט על ארץ ישראל לידי הבריטים, "בהינתן ייעוץ מנהלי וסיוע על ידי כוח מנדטורי, עד לאותה עת שבה הם יכולים לעמוד בזכות עצמם".

מאה שנים של מלחמות

השנה יצוין יובל המאה למערכה על חיפה, ומן הסתם יהיו טקסים ויינשאו נאומים, בחיפה ובניו דלהי. ישראל והודו חולקות קווי דמיון נוספים: שתיהן ציינו לאחרונה גם את יובל השבעים שלהם, לאחר שהבריטים עזבו את שתיהן בהפרש של חודשים ספורים. אך כאן טמון גם ההבדל הגדול ביניהן.

בהודו, הבריטים עשו מאמץ ניכר לעזוב בצורה מכובדת. על אף נהרות הדם שנשפכו בתקופת המעבר, הם הותירו אחריהם שתי מדינות עצמאיות ומתפקדות, הודו ופקיסטן (שלימים התפצלה ממנה בנגלה דש). אצלנו הם עזבו בחיפזון, בתחושת חמיצות ובחוסר אחריות. מהכאוס שנוצר נולדה מדינה אחת בלבד, ולצידה עם שמחפש את ארצו עד היום הזה, וסכסוך שמסרב לגווע.

צאצאיו של מייג'ור דלפאט סינג יכולים רק לנסות ולהבין על מה ובשביל מה נהרג סבא רבא שלהם, בשירותו של כובש זר ובמרחק אלפי קילומטרים מביתו ומשפחתו.

ראש השנה: שהשנה תהיה שונה

ראש השנה: שהשנה תהיה שונה

שוב השלמנו סיבוב סביב השמש, שוב מתחלפת לה שנה בשנה, וזה הזמן לבדוק מהי בעצם אותה "שנה"?

הגירסה המקראית

על פי בראשית פרק א', השנה נוצרה ביום הרביעי לבריאה, יחד עם השמש, הירח ושאר הכוכבים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים."

קטונתי מלהתערב בהחלטותיהם של גדולים ממני, ובוודאי לא כאלה שהתקבלו לפני 5,779 שנה, אבל בחינה אובייקטיבית של סדר הבריאה מעלה תהייה מסוימת: אם השמש נבראה רק ביום הרביעי, איזה אור בדיוק נברא ביום הראשון? אור החשמל?

ותהייה נוספת: מדוע אלוהים סידר לנו רק ימים ושנים, אבל לא חודשים – שבשבילם הרי יש ירח? יתכן שאותה לָקוּנָה מציעה פתרון לשאלת גילם המופלג של אבותינו, שהגיעו לסביבות 900 שנה. אם נניח שאדם, נוח, מתושלח וחבריהם הגיעו פחות או יותר לאריכות ימים נורמלית, נגיד 75 שנה, חשבון פשוט מעלה שכל "שנה" שלהם הייתה בערך 30 יום – זאת אומרת שהם ספרו חודשים ולא שנים, ואלי גם חגגו יומולדת מדי חודש – מה רע?

אך לא באנו לחקור את אורך השנה המקראית, אלא את מקור המילה "שנה".

שנה או שנתיים?

מאיפה באה המילה "שנה"? התשובה אינה פשוטה. על התואר מתחרים שני שורשים זהים (הומונימים), שניהם מועמדים ותיקים, נכבדים וראויים, וההתלבטות ביניהם העסיקה בלשנים לאורך הדורות.

השורש ש-נ-ה מציין שני מושגים נפרדים, שהגיעו ממקורות שונים: לִשְנוֹת / לְשַׁנּוֹת. האחד מציין חזרה, והשני – שינוי. למען הפשטות, נכנה אותם שנה 1 ושנה 2.

הדיון על מקורה של המילה "שנה" אינו רק עניין לשוני. כל מובן מציין תפיסת זמן שונה: "מעגל הזמן", תפיסה מחזורית קדומה, מיסטית-דתית ושמרנית; או "חץ הזמן" הנע קדימהואינו חוזר לאחור -תפיסה מודרנית, מדעית וחילונית.

אחד ושניים

"שָנָה: עשה דבר-מה שנית, חזר על דבר" (אבן שושן).

מקורה של שנה 1 ("חזרה") הוא באחד המושגים הבסיסיים והקדומים ביותר של התודעה האנושית. הזוגיות היא מרכיב מהותי של גופנו, מהעיניים עד לרגליים וכמעט כל מה שביניהן. המושג "שניים" הוא חלק מאיתנו, לא פחות מאשר "אחד". לכן יוחדה בשפות השמיות צורת ריבוי נפרדת לדברים שבאים בזוג.

את אותה דואליות הטבועה בגופנו, זיהה האדם בכל מקום. העולם התחלק לשניים: אור וחושך, יום ולילה, שמש וירח (שבצירוף מקרים קוסמי נראים מכדור הארץ כאילו הם זהים בגודלם), גבר ואישה, טוב ורע.

מהמושג "שניים" התפתח המובן "לעשות משהו בשנית, לחזור פעם נוספת". במקרא משמש הפועל רק במובן זה, למשל "וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ" (מלכים א' י"ח), או "וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא… פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ" (שמואל א' כ"ו).

בלשון חכמים קיבל השורש משמעות חדשה: לימוד תורה, המבוסס על שינון* וחזרה על הטקסטים. החכמים ששנו בתורה נקראו "תַּנָּאִים", בחילופי ש/ת הנפוצים בארמית, והספר שבו כונסו דבריהם נקרא "משנה". בהדרגה התקבע המובן של לימוד תורה, והמובן המקורי נזנח והוחלף ב"לחזור, לעשות שוב" וכד'.

  • לדעתי "לשנן" בא מאותו שורש של "לִשְנוֹת", אם כי החוקר הדגול קליין טוען שהמקור הוא "לחדד, להשחיז", מלשון "שֵן".

שנה באה, שנה הלכה

החזרתיות התאימה לתפיסת הזמן המחזורית של אבותינו – הימים התחלפו וגם החודשים, העונות חזרו מדי שנה, ואיתן החגים והמועדים (לשמחה); צמחים צמחו וקמלו, בני אדם נולדו ומתו:

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם.

הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת.

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

השינויים בחיי האדם היו איטיים ובלתי מורגשים, ותמונת העולם המעגלית שלטה בכל. גם כאשר קצב השינויים הואץ, תפיסת הזמן המעגלית הייתה כבר מושרשת עמוק. בנוסף, היא הפכה לערך תיאולוגי חשוב.

בדתות המזרח, המחזוריות טבועה בכל בן אנוש, שנדון למות ולהיוולד מחדש במעגל אינסופי של גלגולים. בדתות המערב, מחזורי הזמן גדולים יותר, אך גם הן מאמינות באחרית הימים כלשהי, שאינה אלא חזרה למצב ההתחלתי. אצל הנוצרים זה היה אמור לקרות אחרי אלף שנה, או אלפיים, אבל עד כה התיאוריה לא הוכיחה את עצמה.

2000px-MUTCD_W2-6.svg.png

ממעגל הזמן לחֵץ הזמן

הזמן שלנו שונה לחלוטין. הוא אינו חוזר על עצמו, אלא מתקדם ללא הרף בקצב תקתוק השעון. אך שינוי הפרדיגמה, ממעגל הזמן לחֵץ הזמן, לא עבר בקלות ונקנה בייסורים. המלכים והכוהנים העדיפו תמונת עולם קבועה ובלתי משתנה. שינויים ומהפכות היו האויב, ערעור על סדרי בראשית.

המהפך הגיע בהדרגה, בזכות חשיבה פורצת דרך של קומץ הוגים אמיצים, מקופרניקוס ועד דרווין, ושורה של תגליות ומהפכות מדעיות – הגיאולוגיה, הפיזיקה, הגנטיקה, המדע בכלל. כחלק מהקשיים שהאדם החילוני לוקח על עצמו, אנו נדונים לחיות בזמן שמתקדם מהעבר לעתיד, מהלידה עד המוות, במסלול בלתי הפיך וחד-סטרי עד ייאוש.

אם תרצו להעמיק בנושא, מומלץ ספרו של סטיבן ג'יי גולד:

(Time's Arrow, Time's Cycle: Myth and Metaphor in the Discovery of Geological Time (1987

11989540327._SY1500_

הכמיהה לריכוך פסק הדין הסופי והאכזרי, לחזרה אל המעגליות הטובה והנעימה, היא אנושית ומובנת. כך נולדו תיאוריות הניו אייג' על גלגול נשמות. בתרבות הפופולרית משמשת בתפקיד המנחם פנטזיית "מכונת הזמן". אבל עמוק בפנים, אנחנו יודעים שאלה רק אשליות.

מסקנת ביניים: שנה 1, "דבר-מה שחוזר", מתאימה לתפיסת העולם המעגלית של אבותינו, והיא קנדידט מוצלח. אך ההגינות מחייבת שנבחן גם את הקייס של שנה 2.

מה נשתנה השנה?

גם לשנה 2, "שינוי, החלפה", יש היסטוריה ארוכה ומכובדת. השורש קיים באכדית, אוגריתית ושאר אחיותינו השמיות, ומופיע במקרא בכל הצורות: שִינָה, שוּנָה, השתנה. בדרך כלל הוא מציין שינוי חיצוני: "להשתנות" פירושו להחליף בגדים, ודוד "שינה את טעמו" כאשר התחזה למשוגע.

כאשר אדם דתי חייב לבצע מלאכה בשבת, עליו לעשותה "בשינוי". הכוונה אינה למשהו בסגנון "מיניסטריון ההליכות הטיפשיות" של מונטי פייתון, אלא לעשותה באופן אחר. לאחרונה שמענו למשל על רב צבאי שהתיר לחיילים דתיים להדליק ולכבות ציוד חיוני בשבת, אך לעשות זאת בשינוי, למשל באמצעות המרפק או עם מקל.

שינוי מורגש באוויר

בעולם המושגים של היום, שינוי הוא כמעט תמיד לטובה – הייתה אפילו מפלגה כזאת, אם כי לא זכור לי מה היא שינתה. עולמנו משתנה מדי יום, ואנחנו חייבים להשתנות או לחדול. עם זאת, לשמות התואר של שנה 2 עדיין אין חיים קלים.

שונה ומשונה

השפה אינה יכולה להימלט מתמונת העולם הבסיסית של השתייכות למשפחה, שבט וגזע. אבותינו עברו מיליוני שנים של אבולוציה במסגרות קטנות והומוגניות, ממשפחה עד בית אב, שבהן השונה היה תמיד גם זר, "לא משלנו".

כאשר המן רוצה להשמיץ את היהודים באזני אחשוורוש, הוא מספר ש"דָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם"; ומשלי ממליץ לנו "יְרָא אֶת יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ; עִם שׁוֹנִים, אַל תִּתְעָרָב". המילה "שונים" נדירה במקרא, והפרשנים חלוקים על מובנה: לפי רש"י, המקור הוא "שניים", והכוונה לאלה שחושבים שאלוהים והמלך הם שתי רשויות שיש לעובדן במקביל ולא בטור. אחרים טוענים שמדובר באלה ששינו מהוראות המלך; או פשוט אנשים שונים מאיתנו, במובן הרע של המילה.

לשם התואר "משונה" לא היה בעבר מובן שלילי, אלא פשוט "משהו שהשתנה". אך למרות ש"משונה" הוא רק תוצאת השינוי ולא משהו מוזר, בעברית של היום, יש לו תמיד גוון שלילי. אם הוגדרת כ"בחור/ה משונה", סיכוייך בעולם הדייטים אפסיים. "שונה" אינו סובל מסטיגמה כה חמורה, אך גם היחס אליו אמביוולנטי – וזה במקרה הטוב.

הכנסת "קבלת השונה" לתוכנית הלימודים, רק מלמדת עד כמה אנחנו רחוקים מהאידיאל הנכסף. רובנו מקבלים מידה מוגבלת של שונות, אך לא מעבר לכך. רובנו מתחתנים עם הדומים לנו, או שונים במקצת. אשכנזים ומרוקאים כבר מתערבבים איכשהו, לבנים ושחורים כמעט לא, ויהודים עם ערבים – השם ישמור!

בחזרה לנושא

בעת הולדת המילים, אי שם במעמקי הזמן הבלתי כתוב, שנה 2 טרם קיבלה גוון מפוקפק. להיפך, חילופי העונות היו מרכיב מרכזי בעולמם החקלאי והתרבותי של אבותינו. השנה העברית הקדומה התחילה בחודש האביב, ומשם עברה לסתיו. שני המועדים סמוכים ליום השוויון (Equinox), שבו היום והלילה משתווים באורכם. זו ההגדרה הכי מדויקת של סוף החורף וראשית הקיץ (ולהיפך). נזכיר כי השנה של אבותינו התחלקה לשתי עונות בלבד, קיץ וחורף.

שנה 2, "שינוי", היא לפיכך מועמדת לא פחות טובה לכתר. אם אתם מצפים לתשובה חותכת – סורי, אין לי. אבל אם אתם כבר כאן, הישארו עוד פיסקה עוד שתיים. אפשר לשים ברקע את דייויד בואי עליו השלום, שלא הפסיק להשתנות. עד שהפסיק.

איך אתם מעדיפים את השנה שלכם?

לשיטתה של שנה 1, השנה הבאה תהיה חזרה על קודמתה, More of the same. זה לא בהכרח רע. אם השנה שחלפה הייתה מוצלחת, אפשר ורצוי לחזור עליה בשמחה.

בגירסה 2, השינוי הוא בלתי נמנע. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", אמר הרקליטוס, וגם לא לאותה שנה. השנה הבאה תהיה תמיד שונה מקודמתה, וכדאי שנהיה מוכנים לשינוי – ומוכנים להשתנות. אם היה טוב, יהיה טוב בדרך שונה; ואם היה רע – על אחת כמה וכמה.

ראש השנה הוא זמן טוב לחשבונות נפש וחשבונות אחרים, לחלומות ולהחלטות. זכרו: Change זו מילה גדולה, אבל גם כסף קטן.

שנה טובה!