בשנת 1995 חגגה כנסת ישראל יום הולדת 3000 לירושלים. מילא הרעיון המופרך כאילו ניתן לקבוע תאריך מדויק לאירוע מיתולוגי; עצם הקביעה כי ההיסטוריה של העיר החלה עם כיבושה בידי דויד, הדיפה ניחוח קולוניאלי. כאשר דויד נכנס בשעריה, ירושלים הייתה כבר עיר עתיקה וקדושה מזה לפחות אלף שנים.
סיפור שמתחיל בקללה מצרית
כמו מרבית ערי העולם, ירושלים הוקמה ליד מקור מים – מעיין הגיחון שנחשב קדוש מאז ימי קדם, ועל שמו נקרא אחד הנהרות המשקים את גן עדן. העיר ישבה על הדרך המובילה ממישור החוף ליריחו ולמדבריות ערב, וכך ספגה השפעות תרבותיות ממזרח וממערב.
ירושלים מוזכרת לראשונה במאה ה-19 לפנה"ס, וכמה סמלי – כחלק מקללה. כתבי המְאֵרות המצריים היו צלמיות או קערות מאגיות, שעליהם נכתבו שמות השליטים הכפופים למלך. במקרה של מרד, שברו אותן כהני פרעה בלווי קללות נמרצות. על פסלון של עבד כפות נרשמו שמותיהן של מספר ערים בכנען, וכאן מופיע לראשונה השם "רשלמם". זוהי עיר מבוצרת בארץ כנען, ששמות מלכיה נושאים צליל שמי מובהק.
בחמש מאות השנים הבאות ירושלים אינה זוכה לכותרות, עד שבמאה ה-14 לפנה"ס היא מופיעה מחדש באגרות אל עמארנה, גנזך משרד החוץ המצרי דאז. מושל ירושלים עבדי-חבה מתלונן בפני אדונו, פרעה אמנחותפ, על צרותיו עם החבירו, שבט נוודים תוקפני שיש המקשרים אותו עם העברים.
השם עבדי-חבה מקביל ל"עובדיה", אלא שאת "יה" מחליפה חֶבָּה (או חֶבָּת), האלה החורית הראשית. חֶבָּה, המכונה "אם כל חי", מזכירה את חווה בשמה ובכינויה, ומזוהה עם האלה הבבלית אישתר והאלה השומרית איננה, שגם לה יש סיפור שכולל עץ ונחש (ראו בחותם המצורף).
במקרא מופיעה ירושלים לראשונה בשמה המקוצר "שלם". מלכיצדק מלך שלם מקבל את אברהם בלחם ויין, ומגלה ששניהם עובדים את "אל עליון קונה שמים וארץ" (בראשית יד). אל עליון (בקיצור "אל") היה ראש הפנתיאון הכנעני, והאפיזודה מראה שהעברים הקדמונים, כמו שאר עמי כנען, חלקו אלים משותפים. אימוץ אלים ואלות של עמים כבושים היה מנהג מקובל, עד להופעת יהוה, האל הקנאי שהתעקש על בלעדיות מוחלטת.
נראה כי עורך ספר בראשית לא אהב את הגישה הליברלית, אך לא יכל להעלים את המפגש לחלוטין ולכן רק קיצץ בו ותפר אותו בגסות לתוך סיפור אחר, שגם בו מוזכר "אל עליון".
מי ירה בשלם?
איננו יודעים הרבה על ירושלם הטרום-ישראלית. המקרא אינו מנדב עליה מידע, היא לא עניינה את שכנינו במסופוטמיה ובמצרים, ומחזורי הבנייה והחורבן לא הותירו ממצאים ארכיאולוגיים. נותר רק רמז בודד – השם.
שמות של נהרות, הרים וערים שורדים הרבה אחרי שהתרבויות שטבעו אותם הפכו לאבק. הרכיב הראשון בשם קל לפענוח: "ירו-" בא משורש יר"ה במובן של ייסוד עיר או מבנה, כמו בביטוי "לירות אבן פינה"; או מהמילה השומרית "אוּר" המציינת "עיר", כמו אור כשדים. ירושלם היא אם כן עירו של שלם, או העיר אותה ייסד שלם – אך מי היה שלם?
דורות של פרשנים קישרו את שמה של ירושלים עם "שלום" או "שלמות". מפתה לחשוב שאבותינו היו פציפיסטים או פרפקציוניסטים, אך קשה להאמין שלכך הם התכוונו.
חוץ מהמפגש עם מלכיצדק, השם "שלם" אינו מוזכר עוד במקרא. זהותו של שלם המסתורי שהעניק את שמו לעיר קדשנו התגלתה רק במקרה, במרחק מאות קילומטרים ואלפי שנים.
באביב 1928 חרש פלאח בשדה ליד לטקיה שבצפון סוריה, וחשף חדר קבורה מלא חרסים. למקום הוזעק מנהל שירות העתיקות הצרפתי שארל וירולו, שגילה עיר נכבדה ובה ארמון, נמל ומקדשים. זו הייתה אוגרית, עיר נמל כנענית שזכרה אבד ונשכח.
אוגרית התגלתה כאוצר נדיר של ארכיונים גדושים בטבלאות חרס בשפה בלתי ידועה הכתובה בכתב יתדות. בכתב היו רק 30 סימנים ולכן הסיק וירולו כי זו שפה אלפביתית. משפוענח הכתב, התגלה דמיון מדהים לעברית. על פי פרופ' צבי רין, מחוקרי אוגרית הבולטים, שתי הלשונות לא היו "שוות רק במבנה הפסוק, בקצב החרוז ובסוגי התקבולת… הן היו זהות אף בצליל, בתצורה ובתחביר וכן בשימושי הלשון ובמטבעותיה."
גם אם רין נסחף קצת, אין ספק כי אוגרית היא אחותנו האבודה. כתביה פתחו צוהר אל מאחורי הקלעים של סיפורי המקרא, ועם כל לוח שפוענח נוספו קווי דימיון לעלילות אלי אוגרית. כך נפגשנו מחדש עם התנינים הגדולים מסיפור הבריאה, ועם חבריהם לויתן, נחש בריח ונחש עקלתון, שגם הם מוכרים היטב מהתנ"ך.
למרות הדימיון המדהים, מרבית הישראלים לא שמעו מעולם על אוגרית. הממסד הדתי העדיף להסתיר את מקורותיו הפגאניים של ספר הספרים. גם דוד ניסה למחוק את שמה המקורי של העיר, מסיבות שנגלה בהמשך. הוא קרא לה "עיר דוד", אך זה לא תפס. התושבים דבקו בשם הישן, ירושלם.
סיפורם של שחר ושלם
משפוענח אחד מלוחות החרס האוגריתים, לוח מס' 52, נחשף לראשונה אל בלתי מוכר ושמו שלם, אשר חי ופרח באוגרית גם אחרי שזכרו נשכח ונמחק בעיר שנושאת את שמו. בלוח מתואר טקס חגיגי שנפתח בברכה לאלים ואחריה זבח גדי בחלב, ואז משוררים הקריין והמקהלה את סיפור הולדתם של שחר ושלם, "האלים הטובים והנעימים":
אֵל, אבי האלים ["אל עליון" מסיפור מלכיצדק] מטייל על שפת הים ופוגש בנשותיו אֲשֵרָה [הידועה לשמצה מהתנ"ך] ורַחֲמַי. האלות מבחינות שאברו נפול וצווחות: "הו אישי, אישי, מקלך ירד, מטה ידך רפה!" האבר מתארך ויורה את מטענו לעבר ציפור שעפה בשמים, ואל צולה אותה על האש. הוא מכבד את נשותיו, מנשק את שפתיהן המתוקות כרימונים ומחבק אותן. האלות מתייחמות והרות, ויולדות את שחר ושלם.
התאומים יונקים וגדלים, זוללים את ציפור השמים ואת דג המים וגורמים לרעב על הארץ, ומוגלים למדבר. אחרי שבע שנים הם חוזרים לציביליזציה, ופוגשים את שומר השדות שמכבד אותם בלחם ויין – – –
כאן נקטע הלוח. ההמשך נמצא בלוח אחר, המספר על צמד אלים זללנים שהוגלו למדבר, נלחמו בבעל וגרמו לבצורת של שבע שנים, שבסופה נערך טקס ניסוך מי מעיין להורדת הגשמים – פרט חשוב שנחזור אליו בהמשך.
כוכב אחד, שני אלים
כאמור, שלם אינו מוזכר במקרא, אך אחיו שחר מופיע בספר ישעיהו יד. הסיפור חריג ומאד בלתי אופייני לתנ"ך, אך קרוב למיתוסים של אוגרית: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה–מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן. טו אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר."
פרטים נוספים בסיפור מחברים אותו הן למיתוסים בבליים ולצפון כנען ("גַּם-בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן; מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא-יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ"), והן למיתוס של שחר ושלם ("הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת. שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וְעָרָיו הָרָס").
הילל בן שחר קשור לאיילת השחר המופיעה בשיר השירים – כוכב הבוקר, נוגה, ונוס, אלת האהבה. הבבלים קראו לה אישתר, הפרסים אסתר, והכנענים עשתורת. מקור כל השמות בשורש קדום שמובנו "כוכב" שהגיעה לשפות אירופה בצורת stern, étoile ,star וכד'. נוגה-ונוס-אישתר היא הכוכב בה"א הידיעה.
ירושלים לא נקראה על שם שחר, אלא על שם אחיו התאום שלם. כדי להבין מדוע הוקצו שני אלים לאותו כוכב, נדרש הסבר אסטרונומי קצר.
הקדמונים, שנהנו מערבים פנויים ומשמי לילה צלולים, רכשו ידע נרחב לגבי תנועת הכוכבים והמציאו סיפורים יצירתיים המסבירים את מהלכם, שחלקם שרדו עד היום במדורי ההורוסקופים. נוגה הציתה במיוחד את דמיונם.
נוגה-ונוס היא הכוכב הבהיר והיפה ביותר בשמי הלילה, אך מסלולה מסתורי ובלתי מובן. במשך מספר חודשים מופיעה נוגה ככוכב הבוקר, בתחילה סמוך לזריחת השמש, ומדי יום קצת מוקדם יותר. ככל שהיא נסוגה אל החשיכה אורה מתחזק, מגיע לשיאו… ואז – דעיכה מהירה. מיום ליום הופעתה מתאחרת, תוך זמן קצר היא מופיעה שוב לפני הזריחה – ונעלמת!
חמישים ימים עוברים בלי מלכה ברקיע, ואז מופיע לפתע כוכב חדש בשמי הערב, סמוך לשקיעה, והתהליך חוזר על עצמו – זריחת כוכב הערב מתאחרת, אורו מתחזק – ושוב שיא ואחריו היעלמות. הפעם חולפים רק שמונה ימים עד להופעתה מחדש ככוכב הבוקר.
מחזור החיים הדרמטי של נוגה הוא אולי המקור לסיפור על הילל בן שחר, הכוכב היהיר שנפל מהשמיים לתוך הבור.
ההסבר למוזרויות הללו הוא שנוגה סובבת במסלול פנימי (בין השמש וכדור הארץ), עגול (ולא אליפטי), וקצת נטוי יחסית לארץ. לקדמונים לא היה שמץ מושג על כך, וההסברים שהם המציאו היו רומנטיים יותר. נוגה היפהפיה והקפריזית סימלה נשיות ואהבה. תרמה לכך העובדה שמחזורה אורך 263 יום או 37.5 שבועות, בדומה להיריון.
מיפוי נקודות השיא והשפל של נוגה במהלך מחזורה בן 8 השנים, מגלה תבנית חוזרת היוצרת תבנית של כוכב מחומש סביב האופק. איננו יודעים אם חוזי הכוכבים במסופוטמיה ובמצרים העתיקה היו מודעים לתבנית זו, אך בתרבויות רבות הכוכב המחומש או הפנטגרם סימל את כוכב ונוס.
המיתולוגיה הקדומה ראתה את ונוס כשני כוכבים נפרדים, זוג אוהבים שרודפים זה אחר זו אך מצליחים להיפגש רק מתחת לאופק, בשאוֹל. באוגרית, מונו לתפקיד זה במקור עשתורת ועשתר, אך כאשר שחר ושלם אומצו במסגרת חילופי תרבות כלשהם, הם קיבלו את האחריות לבוקר ולערב.
שלם היה כנראה האל המקורי של ירושלים. אין לכך הוכחות, אך יש סימנים רבים לפולחן ונוס בירושלים, כמו שמו של מושל העיר עבדי-חֶבָּה (=אישתר) ועוד כמה שיפורטו בהמשך.
שחר ושלם: מה אומרים השמות?
שמו של שחר מגיע מהצבע השחור. השעה שלפני הזריחה היא השעה החשוכה ביותר, וזו השעה בה נגלה כוכב השחר במלוא זוהרו.
ומה עם שלם? ניתן לשער כי כוכב הערב "משלים" את היום, אך זה אינו המקור. השורש ש-ל-מ (וכן ז-ל-מ / צ-ל-מ, האותיות השורקות נוטות להתחלף ובעבר הגו אותן אחרת מאשר היום) מציין באכדית, אוגריתית, ערבית ושפות שמיות נוספות "חושך, אפילה", וקשור אולי ל"צל".
במקרא מציינת המילה "צלמוות" חשיכה גדולה, ונוטים לחשוב כי מדובר בהלחם של המילים צל+ מוות, אלא שזהו פירוש שגוי. שוב באה האוגריתית לעזרתנו: ẓlmt (הניקוד אינו ידוע כי באוגריתית אין תנועות) היא פשוט "חשיכה".
נראה כי גם שחר וגם שלם מייצגים את החשיכה – לפני הזריחה ואחרי השקיעה. בתרבויות רבות באזורנו ונוס – או אלים ואלות המזוהים עמה – אחראית גם על העולם שמתחת, השאול, עולם המתים האפל. יתכן כי שמם של צמד האלים קשור לכך.
ונוס של ירושלים
במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית בטקס פגאני קדום. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידים.
בירמיהו ז' הנביא מתלונן על חטאי העם: "הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים, לָשׁוֹת בָּצֵק: לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים–לְמַעַן, הַכְעִסֵנִי". צנזור מאוחר התעקש אמנם לנקד "מְלֶכֶת" בסגול, כאילו זו סתם מלאכה ולא המלכה עצמה, אך זהו קשקוש. מלכת השמיים, "שַֹרָת שַמַי", היה כינויה הכנעני של אישתר, ו"כוונים" (מאכדית, סוג של לחם) היו עוגות טקסיות בצורת כוכב שנאפו במיוחד לכבודה.
אך תלונותיו של ירמיהו הן רק המתאבן. החגיגה השנתית לכבוד ונוס הירושלמית לא הייתה טקס סודי אזוטרי, אלא החג הגדול ביותר בימי בית שני: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה ולא יהודית בעליל, וההוכחה המשכנעת יותר לכך היא העובדה המחשידה שחג כה מרכזי ופופולרי אינו מוזכר כלל בתנ"ך… על החג המוכחש כתבנו בהרחבה בפוסט "שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה".
שיא האירוע היה שאיבת מי מעיין הגיחון וניסוכם על המזבח, בדומה לטקס שמופיע בסיפור שחר ושלם. המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם" ("גל" הוא מעיין או מקור מים). אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש"מעיין" מסמל כאן משהו אחר לגמרי.
טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן "מיומאס", אולי מהמילה "מים".
גם בירושלים החגיגות לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.
הטקס הלילי נערך לאור אבוקות והסתיים עם הזריחה, זו הייתה חגיגה של מים ושל אור, ללא דם וללא עשן קורבנות, עוד סממן פגאני, נשי ובלתי יהודי. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.
כאמור, באופן תמוה למדי, שמחת בית השואבה אינה נזכרת בתנ"ך. עם זאת, יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג והסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו…), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה, נתן אותה לעם, נפרד מהם ורוצה רק למות בשקט, צצה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה של עורך מגמתי: הקהל.
על פי המצווה הפיקטיבית, פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל העם ולקרוא בפניהם את התורה, בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי שמחת בית השואבה… האמנם צירוף מקרים?
שמחת בית השואבה הייתה חגיגה של שמחה, נוטפת מים ומיניות; הניסיון להחליף אותה בהקראה דידקטית ויבשה של התורה היה חסר סיכוי. אפילו התנ"ך עצמו מודה כי המצווה מעולם לא קויימה. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה בסוכות "כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא".
יתכן כי במקור נחגגה שמחת בית השואבה פעם בשבע שנים, כמו בסיפורם של שחר ושלם. נראה שעזרא המציא את מצוות "הקהל" ושתל אותה בספר דברים, בניסיון למחוק מסורת פגאנית עתיקה – אך ללא הצלחה.
ניסיון מחיקה שהצליח חלקית: עורכי התנ"ך שינו את השם המקורי ירושלם לירושלים. ניכר שזה שינוי מאוחר ומלאכותי: במקרא, הכתיב נותר ללא יו"ד ועם ניקוד משונה (יְרוּשָׁלִַם).
שלם ושלמה
הדנ"א של כל מילה עברית טבוע בשלוש אותיות השורש, והשימוש בשורש ש-ל-ם יכול להעיד על הקשריו התרבותיים והדתיים. הצאצא הבולט ביותר של השורש ש-ל-ם הוא החכם מכל אדם, שלמה המלך.
הכוהנים לא אהבו את הצליל הפגאני של השם "שלמה" וניסו למחוק אותו. נתן הנביא העניק לרך הנולד את השם "ידידיה", אך העם צחק לו. בן נוסף של דוד קיבל שם מאותו שורש: אבשלום.
שלמה המלך אינו מופת של מונוגמיה וגם לא של מונותאיזם. הוא חסיד של אלת האהבה עשתורת ואף בונה לה מקדש, ואוהב לזבוח ולהקטיר בבמות. בבמה הגדולה בגבעון הוא מעלה אלף עולות (!), ומעניין שאלוהים לא נוטר לו על כך ואף נגלה אליו בחלום ומעניק לו פרס.
גבעון היא עיר בעלת מעמד מיוחד במקרא. היא אחת מערי החיווי, שמקור שמם הוא אולי חווה אימנו, ויש להם קשר עם החורים של עבד-חבה מושל ירושלם. עריהם שכנו סביב ירושלים אך גם באזור אוגרית. הגבעונים מככבים בסיפור מוזר (יהושע ט) שבסופו הם כורתים ברית עולמים עם עם ישראל וממונים כחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוהים.
בניגוד לדימוי המקובל, לשמש כ"חוטבי עצים ושואבי מים" אינו השפלה אלא תפקיד מכובד ומרכזי בעבודת המקדש! שוב החוטאים אינם נענשים ואף מתוגמלים, וכמובן ששאיבת המים קשורה לשמחת בית השואבה.
הכוכב של ונוס וחותם שלמה
לשלמה ולירושלים יש קשר נוסף עם ונוס: האגדה מספרת על "חותם שלמה", סמל רב עוצמה שבאמצעותו הוא שלט בשדים. הסמל היה כוכב מחומש, פנטגרם, שהיה גם סמלה של ונוס-אישתר וגם סמלה של ירושלים – שבכתב העברי הקדום נכתב בחמש אותיות: ירשלמ.
בנצרות עברה ונוס תהליך דמוניזציה, יחד עם המין הנשי בכלל. ביוונית, כוכב הבוקר הוא פוספורוס, "מביא האור", וכך נקרא הילל בן שחר בתרגום השבעים. בלטינית, "מביא האור" הוא לוציפר, שבהמשך שודרג ממלאך מוֹרד לשטן עצמו, יחד עם סמלו, הכוכב המחומש. כך הושלמה נפילתה של ונוס, מאלת האהבה לאשה מפתה ומדיחה, ולבסוף השטן עצמו.
שלמה והשולמית
קשר נוסף לשורש ש-ל-ם מופיע בשיר השירים, שיר האהבה היפהפה שמיוחס לשלמה, שבו מככבת השולמית, מושא תשוקתו של המחבר ואולי האספקט הנקבי שלו – שלמה ושולמית. שיר השירים מופנה אל בנות ירושלים, שהשולמית היא אחת מהן או כולן – ה"א הידיעה מלמדת שהשולמית אינה סתם אשה אלא מושג. אשה או מושג, התיאורים הפיוטיים של חמוקיה הם השירה הארוטית היפה ביותר שנכתבה אי פעם.
השולמית קשורה גם לשחר ("מִי-זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ-שָׁחַר", וגם "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה"), ויחסיה עם אהובה נמשלים ליחסי אח ואחות: את "אֲחֹתִי כַלָּה" כבר הזכרנו, ובמקום אחר גם האהובה מייחלת "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי" – אולי יש כאן הד לאהבתם של האחים התאומים שחר ושלם, שינקו יחד משדי אימם?
השולמית יוצאת גם במחולות: "מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם". הפירוש המדויק אינו ברור (לא נראה שיש קשר ליישוב מחניים) ויתכן שמדובר במנהג קדום של יציאה במחול לפני הקרב, בין שני המחנות.
אלף שנה מאוחר יותר יוצאת נסיכה בעלת שם דומה במחול פיתוי ארוטי, שבסופו היא מבקשת – ומקבלת – את ראשו הכרות של יוחנן המטביל. קוראים לה שלומית והיא בתו של הורדוס והארכיטיפ של האישה המפתה, דמות דֶמונית ושנואה בנצרות.
שלמה והשולמית מוכרים גם מחוץ לשיר השירים. באכדית, השורש ש-ל-ם מציין שלום וידידות ומופיע בשמות מלכים כמו שלמנאסר, שמובנו "(האל) שולמנו הדגול". במיתולוגיה הבבלית, מככב זוג אלים בעלי שמות דומים, שולמן ושולמנית הקשורים לפריון, אהבה ומלחמה.
שולמן (או שולמנוּ) הוא אל מלחמה ופריון אכדי, שלקראת האלף הראשון לפנה"ס היגר לאזורנו והיה מוכר בסוריה, פניקיה וצידון. שולמניתו היא אלת האהבה והמלחמה גם יחד, כמו אישתר, ולזה מרמז אולי תפקידה במחול המחניים. חוקרים רבים קושרים אותה לשולמית של שיר השירים.
הקשר לשלם ולירושלים מתחזק בטבלת חרס מפורסמת שפוענחה על ידי אולברייט, ובה מופיעה "שוּלמניתו שרת אוּרוּשלימו" – שולמית מלכת ירושלים!
ספקולציה אחרונה לסיום
למערכת הקשרים הסודית בין ירושלים, שחר ושלם, חג המים והפריון, והנאהבים משיר השירים, אפשר להוסיף ספקולציה אחרונה, הנובעת מכינוים של שחר ושלם – האלים הטובים והנעימים.
השורש נ-ע-ם נושא במקרא קונוטציות מיניות, כמו בקינה של דוד על יהונתן, "נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים". בהמשך מכנה דוד את שאול ויהונתן "הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם", כאשר הסיפור המקראי סותר זאת מכל וכל: שאול ניסה לרצוח את יהונתן, והנאהבים והנעימים האמיתיים היו דוד ויהונתן. גם זה נראה כניסיון הסוואה מגושם, של דוד עצמו או של עורך הומופוב. אותו פועל חוזר בשיר השירים, בעוד תיאור אירוטי של השולמית: "מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ–אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים".
מין מקודש היה חלק מעבודת הפולחן בכל המזרח הקדום. ממרחק הזמן, קשה לדעת אם מדובר היה בסוג של זנות בתשלום (הכוהנת בתפקיד "הסטודנטית שמשלימה הכנסה") או סקס טנטרי. המקרא מספר לנו שבמקדשי כנען היו לא רק קדֵשות אלא גם קדֵשים, כוהני אהבה גאים – שבגללם נחקקו חוקים כה חמורים נגד משכב זכר.
בתרבויות שבהן ראו את ונוס כזוג כוכבים, הם נחשבו תמיד לגבר ואישה – אח ואחות, זוג אוהבים. ייצוגה של ונוס דרך שני אחים-נאהבים כמו שחר ושלם הוא מקרה חריג, אך לא בלתי-סביר לתקופתו.
יתכן כי האלים הטובים והנעימים שחר ושלם היו סמל של אהבה הומוסקסואלית, ואף חלק מפולחן שכלל משכב זכר מקודש. מספיק חתרני לגלות שבירת הנצח של עם ישראל נקראת על שמו של אל כנעני – אבל אל כנעני גיי…?
הכורים חזרו לכנען ובצקלונם הכתב שהמציאו במדבר, אך החידוש לא נקלט. לצרכים רשמיים שימשה האכדית, ובתקופות של שליטה מצרית – כתב החרטומים. רוב האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב, ולצעיר כנעני שאפתן שחיפש קריירה כסופר היה עדיף ללמוד כתב יתדות (או חרטומים, תלוי מתי).
הפניקים השאילו את רעיון האלפבית משכנתם אוגרית חסרת המזל, שהותירה אחריה ערימות של לוחות חרס חסרי ערך, כתובים בשפה דומה מאד לפניקית אך בכתב היתדות שגורלו נחרץ. כל שהיה עליהם לעשות הוא לתרגם את הסימנים לכתב כנעני – והופ! כתב חדש נולד!
היוונית הולידה את הכתב הלטיני והקירילי, המכסים יחד את כל שפות אירופה ואמריקה, וגם חלקים מאסיה ומאפריקה. בערוץ המקומי, הכתב הכנעני שירת שפות שמיות נוספות, ובראשן הערבית, שכבשה חצי עולם. וכמובן הכתב העברי המרובע, צנוע אבל שלנו.
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 