האמת? לא היה לי מושג שיש חג כזה בכלל. הגעתי לשבדיה קצת אחרי הצבא, גרתי בשטוקהולם ועבדתי פה ושם, ומתישהו לקראת סוף יוני התחלתי לשמוע שחבריי המקומיים עושים תוכניות לסוף השבוע שבו חוגגים חג לא מוכר – Midsommar.
Midsommar, "אמצע הקיץ", הוא חגיגה פגאנית קדומה, שילוב של חג חקלאי עם הילולת פריון בסגנון ט"ו באב. אחרי חורף ארוך וקפוא שבו בקושי רואים את השמש, מגיעה מסיבת קיץ פרועה של שחרור ופריקת עול. רחובות העיר מתרוקנים וכל השבדים יוצאים לסופשבוע ארוך בטבע.
זהו החג הכי אהוב בשבדיה, עם מסורת שלמה של מאכלים ומשקאות, שירים וריקודים ואפילו משחקים (משיכת חבל למשל) – אבל הייתי חדש בעיר ולא ידעתי כלום. אלמלא הייתה לי חברה שבדית, הייתי מסתובב לי ברחובות השוממים ותוהה לאן נעלמו כולם.
אז זה מה שקרה לי בליל אמצע הקיץ עם אותה חברה ועם בעלה הקודם, אשתו הראשונה ואשתו השלישית (החברה שלי הייתה מספר שתיים). כדי לספר אותו כמו שצריך דרוש סופר מליגה אחרת, ועדיף אולי במאי עם איכויות ברגמניות. אנסה להעביר את רוח הדברים במגבלות כישרוני הדל וזיכרוני המעורפל (בכל זאת, עברו כמה שנים), בתוספת כמה עובדות אסטרונומיות ואחרות.
מהי חגיגת אמצע הקיץ?
21 ביוני, יום אמצע הקיץ, הוא היום הארוך ביותר בשנה. הסיבה להבדל באורך היום בין הקיץ לחורף, ובכלל לכך שהשנה מחולקת לעונות, היא שציר הסיבוב של כדור הארץ קצת נטוי למסלולו סביב השמש. לכן בחורף הימים קצרים יותר ובקיץ הם ארוכים, ושיאם הוא יום אמצע הקיץ.
קו המשווה נקרא כך כי היום והלילה שווים בו כל השנה. אצלנו יש הבדל לא גדול באורך היום, ובארצות הצפון יש הבדל משמעותי בין חורף חשוך ומדכא – וקיץ נפלא, פורח ושטוף אור. לכן אצלם אמצע הקיץ הוא עניין גדול, ואצלנו זה סתם יום חמסין.
אהובתי עם שפתי התות
לחברה שלי קראו גוּנילה. היא הייתה בת 34, קשישה מופלגת בשבילי, אבל יפה להדהים ועם גוף מושלם של מי שמעולם לא ילדה. לשפתיה היה טעם של תות (חשבתי שזה טבעי, תמים פרובינציאלי שכמוני) והיה לנו סקס נהדר. היינו כמעט חודשיים יחד ואמנם ההתלהבות הראשונית החלה להתפוגג, אבל בינתיים עוד היה כיף ובוודאי שלא רציתי לוותר על חווית מִידסוֹמַאר אותנטית בחברתה.
חוץ מהסקס היה לנו מעט מאד במשותף. על הבדלי הגיל, האופי והמנטליות, האהבה עוד יכלה לגשר; אבל לגונילה היו חיים מאד מאורגנים ויציבים בעוד שאני הייתי בתזזית של חיפושים וחוסר שקט. לא ידעתי אם אישאר בשבדיה (לא נשארתי), אפילו אירופה הייתה רק אופציה.
גונילה עבדה במלון וגרה בדירה קטנה ומטופחת בסוֹדֶרמַאלְם, הרובע הדרומי העני שלימים נהיה כמובן הכי אופנתי בעיר. היו לה זוג יורקשייר טריירים מפונפנים, פרנסין ופרנסון, שקינאו בי עד שהיה צריך לנעול אותם מחוץ לחדר השינה.
היא הייתה גרושה, ובעקבות ניתוח גניקולוגי שעברה לא יכלה להרות. בעלה לשעבר היה ארכיטקט ידוע ומבוגר ממנה בהרבה, שגר בדירת פאר בשטוקהולם עם אשתו החדשה. היה לו גם בית בכפר, שאליו הוזמנו כולנו לחגוג את הלילה הקצר ביותר.
היום בו השמש עומדת דום
לאבותינו לא היו לוחות שנה או שעונים מדויקים – אז איך הם ידעו מתי אמצע הקיץ? פשוט מאד: בכל יום, השמש שוקעת בנקודה קצת דרומית יותר. ביום אמצע הקיץ היא עוצרת את מסעה דרומה ומתחילה לשקוע בכל יום קצת צפונה. בעברית זה נקרא "יום ההיפוך", ובאנגלית Solstice – "השמש עומדת דום".
השנה האסטרונומית כוללת שני ימי שוויון, אביבי וסתווי (Equinox) ושני ימי היפוך, חורפי וקיצי (Solstice). בתרבויות רבות ציינו מועדים אלה בחגיגות ופסטיבלים, וגם לאחר שהדתות השונות אימצו אותם ונתנו להם הסבר שונה, עדיין חוגגים אותם בסמוך למועד המקורי – חג המולד וחנוכה בחורף, פסח ופסחא באביב, ראש השנה בסתיו.
האדריכל הזועף
גונילה שאלה מחברים וולוו ישנה ואני נהגתי. היא סיפרה לי שבעבר הייתה לה מכונית ספורט אדומה פתוחה, אבל היא חטפה יום אחד חרדת נהיגה ונטשה אותה באמצע הדרך. מאז היא הסתפקה באופניים לבנים קלאסיים עם סלסלת קש מקדימה, שבה ישבו זוג הכלבלבים עם סרטים וורודים בשיער. זה היה די מביך בשבילי כאשר דיוושנו יחד בשבילי הפארק, אבל הייתי מוכן לסבול קצת בשבילה.
היציאה מהעיר הייתה עמוסה מאד, אם כי זה היה פקק שבדי מנומס בלי צפצופים ובלי עצבים. נחלצנו מהפקק וירדנו מהכביש הראשי לדרכים כפריות מתפתלות בין יערות עבותים. את שביל הכניסה לחווה היה קל לפספס ומצאנו אותו רק בזכות תיבת המכתבים העתיקה. החווה הייתה רחוקה מהכביש ובדרך עצרנו שוב ושוב כדי לפתוח ולסגור שערי בקר – גונילה הכירה היטב את התרגולת – עד שהגענו לבית עץ רחב ידיים צבוע באדום ולבן.
האדריכל יצא לקראתנו. הוא היה גבר גדול גוף, בערך בגיל של אבא שלי, ונראה כמו דמות מסרט: רעמת שיער לבן, כרס חבוקה בחולצה משובצת וקול רועם. להשלמת הקלישאה הוא גם עישן מקטרת. הוא העיף בי מבט עוין, לחץ לי את היד בקצרה, חיבק את גונילה, לקח את המזוודה שלה ונכנס איתה לבית כשהם מפטפטים בעליזות.
מאוחר יותר גונילה גילתה לי שזה לא משהו אישי, הוא פשוט בקושי מדבר אנגלית ומתבייש בכך, וזו דרכו להימנע משיחה. בימי נעוריו, כך הסבירה, שבדיה הייתה מדינה נחשלת ורוב בני דורו לא זכו לחינוך מסודר. אני חשבתי שיש אולי סיבה אחרת.
ירח ושמש, לילה ויום, נשים וגברים
ספירת הזמן הראשונה (ואולי הספירה בכלל) הייתה של 29 ימי מחזור הירח. זו הייתה תגלית נשית שהסתייעה בכך שאורך החודש דומה לאורך המחזור הנשי. כך גילו הנשים את המספרים, את החודשים ואת הקשר בין סקס ומה שקורה תשעה חודשים לאחר מכן. לקח הרבה זמן עד שהן החליטו לגלות זאת גם לגברים.
הנשים שלטו בלוח השנה, בסודות הרבייה ובעוד הרבה דברים כמו הכרת הטבע והצמחים, וכך ניהלו את העניינים במשך עידנים רבים. החברה הייתה מטריארכלית וכולם עבדו את האם הגדולה וחיו על פי הירח (כמו בלוח העברי והמוסלמי).
הייתה רק בעיה אחת: מחזור הירח אינו קשור לאורך השנה. עם המצאת החקלאות, קיבלו עונות השנה חשיבות עליונה, ומי שידע לחשב אותן זכה לכוח ולמעמד. בעידן החדש, עידן השמש, שלטו הגברים. המעבר מזמן הירח לזמן השמש סימן את סוף ההגמוניה הנשית. זה היה המהפך הגדול מכולם.
האם הגדולה
האורחים האחרים כבר הגיעו והתפזרו ברחבי האחוזה. היחידה שפגשתי הייתה אשתו הראשונה ואם ילדיו של האדריכל, אישה גדולה ורחבת אגן ארוז בסינר כחול-לבן, עם שיער כסף ארוך ואסוף לצמה. היא חיבקה אותי בחום והזמינה אותי למטבח שבו עמדו ריחות אפייה נפלאים. המטבח היה כמו בציור ישן, עם שולחן עץ מסיבי, כיסאות גבוהים, תנור ברזל שחור וכבד, וילונות תכלת וצרורות פרחים תלויים לייבוש.
היא דווקא דיברה אנגלית טובה (שלמדה ביוזמתה בגיל מבוגר) והשרתה אווירה נינוחה ורגועה. היא גרה בעיירה הסמוכה, ורמזה שהאדריכל אוהב לשמור את נשותיו קרוב אליו, כמו שולטן טורקי בהרמון. היו להם שני ילדים, בן גדול, כלכלן או משהו באו"ם שלא הגיע הפעם, ובת בגילי שהתחתנה לא מזמן. גם אשתו החדשה של האדריכל, היא הוסיפה בחיוך, הייתה בגילי.
ככל שסוף השבוע התקדם גיליתי שהיא אכן הייתה האם הגדולה. היא הקרינה חום ושלווה על בני החבורה שכולם, כולל בעל הבית, וכולל אותי, היו די לחוצים. האמת שגם גונילה הייתה טיפוס נוירוטי, וזה בנוסף לפוביות שלה. מצד שני, לא בטוח שמישהי נורמלית הייתה מתאהבת בי עם כל התיקים שסחבתי (ואני עדיין סוחב).
סליחה, מתי אמצע הקיץ?
21 ביוני נקרא אמנם Midsummer, אמצע הקיץ, אך בארצות המערב נחשב דווקא ליום הראשון של הקיץ (יום השוויון האביבי, 23 במרץ, מציין את תחילת האביב). כמובן שזו הגדרה מופרכת – ביוני הקיץ כבר בעיצומו.
על פי השנה המטאורולוגית, הקיץ מתחיל ב-1 ביוני; הקלטים הקדומים ציינו את ראשית הקיץ ב-1 במאי, תאריך רב חשיבות עד היום; באיסלנד, היום הראשון של הקיץ הוא חג לאומי שחל ביום חמישי שאחרי 18 באפריל, לעתים בסופת שלג; ובשבדיה, התאריך אינו קבוע אלא תלוי ברצף של שבעה ימים מעל טמפרטורה מסוימת.
לפי מסורת יפאנית, היום הראשון של הקיץ חל ביום הקצר ביותר של השנה, באמצע החורף, שאחריו הימים מתחילים להתארך. כך נובט זרע האור בשעה החשוכה ביותר.
הבת המרובעת
גונילה הייתה עדיין שקועה בשיחה ערה עם האדריכל, והאמא הציעה שאלך להתרענן באגם: "יש לנו שני אגמים בשטח החווה, ועוד אחד בתוך היער. היום הם הלכו לאגם הימני". לקחתי בגד ים ומגבת וצעדתי לפי ההוראות. השביל נפתח לאגם יפהפה מוקף סלעים ועצים, קיטשי כמו ציורי השמן שהיו מוכרים פעם בתחנה המרכזית.
על הסלעים השתזפו הבת ובעלה הטרי. היא הייתה חשופת חזה, מה שבשבדיה נחשב רגיל לגמרי, אבל הבת הייתה כל כך סתמית עד שגם פטמותיה החיוורות לא נראו מיניות בכלל. עם או בלי בגדים, היה בה משהו מרובע (עוד אומרים מרובע? או שצריך לומר חנון? או גיק? טוב, אז עוד אמרו מרובע).
זה היה מוזר. היינו בני אותו גיל אבל לא יכולנו להיות שונים יותר. אני הגעתי באוברול ג'ינס דהוי, תלתלים מבולגנים (אח, הנוסטלגיה…) ומשקפי ג'ון לנון עגולים (כך קראו להם אז); ואצלה הכל – הבגדים, התסרוקת, המשקפיים – שידר קונפורמיזם פקידותי. בתור פסיכולוג בגרוש, הייתי אומר שהיא רצתה להתרחק ככל האפשר מהאבא האקסצנטרי שלה.
אם אותה אני זוכר בקושי (בעיקר את הפטמות), בעלה נמחק לגמרי. אני תמיד חושב על האדריכל ועליי כשני הזכרים היחידים בהרמון, וצריך להזכיר לעצמי שהיה שם עוד גבר. לא זכור לי ששמעתי אותו מדבר, אבל את הבת דווקא שמעו היטב. היו לה כמה מריבות עם אבא שלה שהגיעו לטונים גבוהים. אתי ועם גונילה היא כמעט לא דיברה, ורק הסתודדה ארוכות עם אימה, שקיבלה הכל באהבה ובהקשבה תוך שהיא ממשיכה לבשל ולפטם את כולנו.
סטונהנג' ופרדוקס הגודל
לא ידוע מה הייתה מטרתו של מעגל האבנים המסתורי של סטונהנג' וכיצד הוא הוקם, אך ברור שהייתה לו משמעות אסטרונומית – ביום אמצע הקיץ השמש זורחת מאחורי אבן הניצבת מחוץ למעגל (Heel Stone).
סטונהנג' הוקמה בכמה שלבים, בין 3100 ו-1600 לפנה"ס. האתר המקורי כלל רק סוללת עפר צנועה שהקיפה מתחם עגול ובתוכו 56 בורות בקוטר מטר, המכונים "בורות אוברי" על שם החוקר שגילה אותם. מאוחר יותר הוקם מעגל האבנים החיצוני שגובהו שני מטרים, אחריו המעגל הפנימי בגובה ארבעה מטרים, ולבסוף מעגל אבני הענק שגובהן שבעה מטרים.
מפתיע לגלות שלמעגלי האבן הענקיים אין כל משמעות אסטרונומית. הם אינם מיושרים לשום ציר קוסמי (כמו הפירמידות, למשל) ואפילו אינם יוצרים מעגל מדויק. החלק המדויק היחיד באתר הם אותם 56 בורות עגולים, המסודרים במרחקים שווים ובמעגל מושלם.
האסטרונום פרד הויל העלה תיאוריה לפיה המעגל היה שעון קוסמי ענק, ששימש לחיזוי ליקויי שמש וירח באמצעות העברת אבני סימון מבור לבור על פי שיטה מסובכת (כל יום מזיזים שני חורים בכיוון השעון, פעם בחודש שלושה נגד השעון וכד').
לפי הויל, השיטה הועברה בעל פה מדור לדור אך אבדה מתישהו עקב מגיפה או מלחמה, והחיזוי איבד בהדרגה מדיוקו. כדי לפצות על כך, הוקמו מבני אבן גדולים יותר ויותר, אך ללא הועיל – עם הידע הנכון, גם הבורות הצנועים הספיקו; בלעדיו, גם אבן במשקל 40 טון לא תעזור…
האישה הצעירה
מן הסתם החלפתי כמה מילות נימוס עם הבת ובעלה, אבל לא זכור לי ששוחחנו מעבר לזה. ישבתי על הסלע החמים, שוקל אם לטבול במים שהיו ממש קרים, וכנראה שהתנמנמתי. קול נשי עורר אותי, שואל משהו. פקחתי את עיני וממש מול הפרצוף שלי, ממש קרוב, ראיתי פלומה זהובה של שיער ערווה. הרמתי את מבטי, קולט בדרך זוג שדיים מושלמים, וצללתי לעיניים הכי כחולות שראיתי בחיי. זו הייתה אשתו הצעירה של האדריכל, שחזרה בשחייה מהצד השני של האגם.
האישה השלישית, מיי בריט, הציגה את עצמה בלבביות ומייד המטירה עליי סדרה של שאלות: מאיפה אני? איך פגשתי את גונילה? מה תוכניותיי? מה דעתי על שבדיה? ועל השבדים? והשבדיות?
היא שוחחה אתי בעירום מלא (שלה, לא שלי למזלי). גם זה לא היה דבר חריג בשבדיה – יצא לי לבקר אצל זרים גמורים שהזמינו אותי להצטרף לסאונה עם כל המשפחה, אפילו בלי מגבת סמלית על מבושיהם – אבל הרגשתי שהיא מודעת היטב למבוכתי כמי שבא מתרבות שמרנית יותר.
לא צריך תירוץ להראות את נסטסיה קינסקי היפה, אבל גם היא קשורה איכשהו: בסרטו של פולנסקי "טס" היא מבלה את ליל החופש האחרון שלה בסטונהנג'. הסצנה לא צולמה באתר ההיסטורי: בגלל צו ההסגרה שעמד נגדו, פולנסקי נאלץ לצלם בצרפת ובנה שם סטונהנג' חדשה מקלקר.
האורח הזר
הערב הגיע ואתו סעודת החג. לא אלאה אתכם בכל המאכלים והשירים והטקסים, שאותם אני לא כל כך זוכר (אם זה חשוב לכם, חפשו ביוטיוב). שתינו וודקה רוסית מוברחת – החוף היה קרוב וספינת דיג רוסית דאגה לאספקה סדירה – ושיקוי סמיך ומבחיל מגרגרי יער. את השיקוי ייצרה איכרה מוזנחת עם מראה מכשפתי, שומות והכל, שגרה בכפר הסמוך והייתה המבקרת היחידה שלנו בכל החג. עד סוף הערב, השיקוי גרם לכולנו להקיא. נראה היה שההקאה היא חלק מהבילוי, והיה צריך רק לדאוג שיהיה לך כלי קיבול – אגרטל, עציץ, קרטון חלב ריק – בהישג יד.
Midsummer Night's Dream: גם שייקספיר היה קופירייטר
מכיוון שבעברית אין שם לחג הצפוני הזה, נקראת אצלנו הקומדיה הידועה של שייקספיר פשוט "חלום ליל קיץ", כאילו מדובר בסתם לילה חם – אך כנראה שהמתרגמים צדקו!
במחזה מופיעות כל מיני מסורות הקשורות לחגי טבע ואביב, כגון חגיגות מאי (שכידוע אינן חלות ביוני…), אך בשום מקום לא מצוין שהוא מתרחש בליל אמצע הקיץ. נראה כי השם נבחר מסיבה שיווקית. מִידסַאמֶר היה ידוע כחג של הוללות וזימה, ושייקספיר (או הסוכן שלו) חיפש מן הסתם שם שימשוך קהל יותר מאשר, נניח, "תזאוס והיפוליטה". אין קשר לעלילה? למפיצי הסרטים בישראל זה אף פעם לא הפריע.
למרות שהאדריכל הקפיד שכולנו נשתה ונשיר ונרקוד, ואשתו הראשונה דאגה שנאכל בשפע (דגים כבושים – איכס! – וסלט תפוחי אדמה מעולה), היה באוויר מתח לא נעים. האדריכל עדיין זעף אליי, גם כשניסה למשוך אותי למעגל הרוקדים, ומדי פעם פרץ בעוד ויכוח מר עם הבת. והוא המשיך להחזיק בגונילה.
מצאתי את עצמי רוב הזמן עם מיי בריט, מרגיש לא בנוח. היא הייתה היחידה בבית שהתעניינה בי.האם הגדולה דאגה שאוכל מספיק וארגיש בנוח, אבל כמעט לא שאלה אותי על חיי; האדריכל התעלם רוב הזמן מקיומי; הזוג הצעיר היה בלתי קיים; וגונילה הייתה מרוחקת מהרגע שהגענו.
מיי בריט נצמדה אליי יותר ויותר, גורמת לי להרגיש אשמה כלפי גונילה ופחד מהאדריכל, שלטש בנו מבטים זועמים, מתעלם מכך שבעצם הוא זה שהשתלט על בת זוגי. אצלו זה היה פשוט טבעי, הוא השתלט על הכל.
חוט של דיכאון, שהחל לצמוח במשך היום, הלך והתעבה. זה היה אמנם עוד מפגש משפחתי כמו מדי שנה, גם אם מדובר היה במשפחת החיות המוזרות, אבל נוכחותו של האורח הזר הפרה איזה איזון שביר.
ואז, אחרי עוד סבב הקאות, האדריכל – שיכור גמור אך עדיין עומד על רגליו – קרא לי בקול רם. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא פנה אליי ישירות, לא בשמי אלא "הי אתה, בחור ישראלי!" הוא הוציא מהארון רובה ציד מבריק, והזמין אותי בבליל של אנגלית ושבדית מטושטשות מאלכוהול, לצאת אתו ולירות במשהו, ככל שהבנתי בתור "חייל בצבא הישראלי".
לי זה נשמע יותר כמו איום מאשר הצעה ספורטיבית. יתר על כן, עם כל עברי הקרבי, מעולם לא החזקתי ברובה כזה. מאד הוקל לי כאשר אם הבית הצליחה בסבלנות אין קץ לחלץ מידיו את הנשק בתואנה שעונת הציד טרם החלה.
כבר היה די מאוחר אך מבעד לחלונות הגדולים זרח עדיין אור רך של בין ערביים נצחיים. מתישהו יצאנו החוצה והאדריכל הדליק מדורה ענקית שהוכנה מראש. הייתי שיכור ומדוכא, ונגררתי אחרי החבורה, בלי להבין ובלי לשאול. היינו מוקפים בתפאורה רומנטית מושלמת של שקיעת שמש מוזהבת ואינסופית, ודווקא על רקע כל היופי הגדול הזה הרגשתי שיש משהו רקוב במשפחה הזאת. אפילו החיוך השקט של האמא הגדולה נראה לי מזויף.
אין לי מושג מתי ואיפה צנחתי. התעוררתי לבדי בצריף שבו שיכנו אותנו, למרבית הפליאה בלי הנגאובר – כפי שהבטיחו לי, לשיקוי הפיראטי לא היו תופעות לוואי – אבל מעורפל, מיובש ורצוץ. זחלתי למטבח ואחרי כמה ספלי קפה שבדי חזק ולחם טרי מהתנור עם חמאה כפרית צהובה וריבה ביתית סגולה, אוכמניות או משהו כזה, דידיתי לאגם (השמאלי) ושחיתי ארוכות עד שראשי הצטלל קצת.
הייתי שקוע בשחייה ולא הבחנתי שלצדי שוחה פתאום גוף עירום. מיי בריט שחתה יותר מהר ממני, ולמרות שניסיתי להשיג אותה הגיעה לחוף לפניי. מתנשם בכבדות, טיפסתי לסלע וניסיתי איכשהו לנהל שיחה בלי שהמבט יברח למקומות אסורים. האוויר היה צלול ומבושם, אני ממש יכול להיזכר בטעם שלו, כמו יין לבן צונן.
הפעם היא דיברה על עצמה. היא הכירה את האדריכל [אני יודע, גם לי נראה מוזר שאין לו שם אבל באמת שכחתי – – – פֶּר אוּלָף? קארל יוהן?] כסטודנטית, והייתה כעת אסיסטנטית שמתעדת ומסדרת את ארכיון העבודות שלו. היו לה חששות, שהיא העזה לחשוף בפניי בתור אורח זר שמחר ייעלם מחייה – הוא די מבוגר, שתיין כרוני, נוטה להתפרצויות זעם, ונוסף לכל הוא רצה עוד ילדים. היא ממש לא הייתה בטוחה בקשר לזה. גם לי נראה שאולי היא עשתה עסקה לא מוצלחת – במקרה הטוב היא תגמור כאלמנה, במקרה הגרוע תוחלף במודל צעיר יותר – אבל שתקתי.
מהמעט ששמעתי מגונילה (ברגעים הספורים שבהם בילינו ביחידות מאז שהגענו), הבנתי שגם לאדריכל היו קשיים עם אשתו הצעירה והמרדנית. גונילה אמרה שהוא אמנם חרא של בנאדם, אבל הוא צריך אוזן קשבת ושמורה לו אצלה פינה חמה בלב. הבנתי אותה, בכל זאת הם היו נשואים עשר שנים והבנתי שזה היה סיפור אהבה סוער. אולי בזכותי הוא פתאום חשק בה שוב, או לפחות קלט מה הוא הפסיד?
גם אחרי שחזרנו לבית, מיי בריט ניצלה כל הזדמנות להתחכך בי. היא הביאה לי משקאות, עוגת תותים ושמנת, אפילו ג'וינט, דבר מאד יקר המציאות ויקר בכלל בשבדיה. לא ידעתי מה היא רוצה ממני, ומה שזה לא היה, זה לא בא בחשבון.
אולי הפריעה לה ההתרועעות המוגזמת של האדריכל עם האשה שקדמה לה, ואולי היה זה פער הדורות שדחף אותה לעברי. היינו שני צעירים (בלי לספור את הצנונית והצנון שהיו זקנים יותר מכולם) בעולם של מבוגרים: אחד רודן אגוצנטרי מריר ושתיין; אחת אימא גדולה שמכילה הכל; ואחת עם ציפיות נמוכות מאד מהחיים, שמבזבזת את אהבתה על זוג כלבים מטופשים. לעומתם, היינו שנינו בראשית החיים. לנו לפחות הייתה תקווה.
עד סוף הקיץ אדע את התשובה
יש הרבה ביצועים לשיר המקסים הזה של אהוד מנור ומישה סגל. בעיני, זה של חוה'לה הכי יפה.
לא במקרה חיבר אהוד מנור בין קיץ לסוף. גם שיר עצוב אחר מדבר על "הקיץ האחרון שלי אתכם". הקץ נמצא בתוך הקיץ. האותיות קצ- מופיעות בהרבה שורשים שמובנם חיתוך או סוף: קצץ, קצע, קצה, קצב, קצר, קוץ, קצה ויקיצה (קץ השינה), ושורשים קרובים כמו קטע, קטל, קטם ואפילו קטן.
כך מדגישה גם השפה את ההבדל בין summer האירופי הרך שכולו אהבה ושמחה, ו"קיץ" הישראלי – קשה, סופני, קטלני, חי על הקצה.
גם אמצע הקיץ נגמר בסוף
לקראת הערב הרגשתי שגם גונילה מתחילה לכעוס עליי. לא ידעתי מה לעשות ויצאתי להתבודד מול האגם (הימני). התיישבתי על מזח עץ קטן ועישנתי את הג'וינט – מיי בריט וגונילה לא עישנו, והאדריכל היה ממש נגד (גונילה הזהירה אותי). זה היה חומר אפגני חזק שלא היכרתי. רוח קלה ליטפה אדוות קטיפה על פני האגם, במרחק שטה סירה צהובה והיה קסם באוויר. בחיים לא הייתי במקום יפה כל כך. ואולי זו הייתה הג'וינט.
פתאום מיי בריט התיישבה מולי, מבטה שואב אותי אל כחול הדגנית של עיניה. אחרי זמן מה קמנו שנינו, בלי מילים, ומצאנו את עצמנו מחובקים כמו שני אחים אובדים. אף אחד משנינו לא העז לזוז או לעשות איזו תנועה שתביא את שפתינו לקירבה מסוכנת ותעלה אותנו על דרך שממנה אין חזרה.
היינו מן הסתם עומדים כך עד היום, נצמדים זה לזו בניסיון נואש להתמזג לגוף אחד, אלא שפתאום נשמע קול שכשוך קרוב, הסירה הצהובה עגנה לידינו וממנה ירדו גונילה והאדריכל.
גונילה ניגשה אליי והעיפה לי סטירה איומה, והלכה במהירות, כמעט בריצה, לכיוון הבית. האדריכל זרק בי מבט רצחני ושעט אחריה. גם מיי בריט נעלמה ונשארתי לבדי, פיכח עד כאב. מיהרתי לצריף שלנו ומצאתי את גונילה הנסערת משליכה דברים למזוודה שלה ורוצה לעזוב באותו רגע, אתי או בלעדיי. לא יכולתי לחשוב על להישאר שם, וגם לא על נסיעה משותפת של שעתיים עם אישה כועסת. הסברתי, התנצלתי, התחננתי. לשווא. נותר לנסות רק דבר אחד.
נישקתי אותה.
היא סובבה את ראשה והתנגדה אבל לא ויתרתי. ידעתי שבסוף היא תימס, וכך היה. בפעם הראשונה מאז שהגענו לחווה היינו יחד, שנינו, לבדנו. לקחתי אותה בכוח, כמעט באלימות, חושב על מיי בריט והשדיים המושלמים שלה וכועס על האדריכל השמן שמזיין אותה במקומי ושזיין פעם גם את האישה שמתחתיי ורציתי שהיא תצעק ושהוא ישמע אותה בבית הראשי שהיה די רחוק וכעסתי על עצמי ועל הסופשבוע המטורף הזה במקום הכי יפה בעולם שבמקום שמחה היה מלא בכעסים ופחדים – – – והתפוצצנו יחד כמו שאף פעם לא.
נשארנו בצריף כל הערב. האימא באה להזמין אותנו לארוחה וגונילה אמרה לה שהיא לא מרגישה טוב, ומאוחר יותר היא הביאה לנו צלחות מלאות כל טוב ומשקה צמחים מיוחד שהיא רקחה בשבילה. גונילה באמת לא הרגישה טוב, היה לה כאב חד במקום של הניתוח, זה שבגללו אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס להיריון, והרגשתי די אשם בזה כי באמת הייתי יותר מדי פראי. הצעתי שניסע לבית חולים, רעיון שגונילה דחתה על הסף כי ידוע שבמידסומאר חדרי המיון מתמלאים שיכורים שעשו תאונות או נכוו מאש המדורה או טבעו או מה לא.
לאט לאט הכאב נרגע, היא הלכה לבית להיפרד מכולם (עדיף שתישאר כאן, היא אמרה), ואחר כך נרדמנו קצת. לפנות בוקר, כשכולם עוד ישנו, יצאנו לדרך. עברנו שוב את הריטואל של עצירה, פתיחת השער, נסיעה וסגירה, שלוש פעמים, והגענו לשטוקהולם די מהר.
הבן האובד
זמן קצר לאחר מכן עזבתי את העיר. הכסף התחיל לאזול ושמעתי שבגוטלנד שבדרום שבדיה יש עבודה בקטיף תותים. גונילה ליוותה אותי למעבורת וממש לפני שנפרדנו אמרה לי שמשהו מאד מוזר קרה לה, המחזור שלה מאחר. לא כל כך ידעתי מה להגיד.
אחרי חודש חזרתי לביקור קצר בשטוקהולם. ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים אבל לא תפסתי אותה בעבודה וגם לא בבית. בביקור הבא דיברתי איתה, אבל היא הייתה עסוקה ולא יכלה להיפגש. ומה עם המחזור? אה, שום דבר. הכל בסדר.
נשארתי עוד כמה חודשים בשבדיה, מחליף עבודות ומקומות, עד שהחורף המתקרב הניס אותי לאקלים נוח יותר. מדי פעם הגעתי לשטוקהולם וניסיתי ליצור קשר, אבל איכשהו לא הצלחתי לפגוש אותה יותר, וזה בעצם סוף הסיפור.
אין לי שום הוכחה, אבל המחשבה שהשארתי ילד ברחמה של גונילה לא עוזבת אותי. אם היא אכן נכנסה להיריון, היא לא הייתה מוותרת עליו בקלות. אותי היא לא הייתה צריכה. היא הבינה שאין לה מה לסמוך על הצעיר המבולבל שהייתי, לא כאבא ולא כבעל, ומערכת הרווחה השבדית הייתה הטובה בעולם.
אז אולי יש לי ילד בשבדיה (או ילדה, אבל תמיד חשבתי שזה ילד). ילד כמעט בן ארבעים. אני חושב לפעמים איך הוא פתאום דופק לי בדלת… אבל גונילה לא ידעה עליי מספיק פרטים שיאפשרו לאתר אותי, וגם זה –
רק אם הוא בכלל נולד בסוף –
ורק אם הוא בכלל ירצה לחפש את אבא שלו – –
ורק אם אמא שלו סיפרה לו אי פעם עליי ועל חלום ליל הקיץ שלנו – – –
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 