1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

1 בינואר: למה השנה מתחילה דווקא היום?

הארץ מקיפה את השמש בתנועה מעגלית רצופה, בלי התחלה ובלי סוף. המוח האנושי, לעומת זאת, מחפש באובססיביות סדר ושיטה בכל מקום. לכן נקבעה נקודה פיקטיבית כלשהי לציון "תחילת השנה" – אבל למה דווקא 1 בינואר?

במהלך ההיסטוריה נוצרו לוחות שנה רבים, מהסיני ועד לאצטקי. רובם נעלמו, ואלה ששרדו – כמו הלוח העברי למשל – משמשים בעיקר לצרכים דתיים וטקסיים. אף אחד מהם אינו מתקרב למעמדו של הלוח הגרגוריאני, לפיו מציין העולם את תחילת השנה ב-1 בינואר. זו  אינה רק השנה הנוצרית, אלא פשוט "השנה האזרחית" – זמן העולם. ננסה לגלות איך זה קרה.

הירח, השמש ומה שביניהם

בחלל אינסופי קר וחשוך, חג לו כוכב קטנטן סביב כוכב גדול שחג סביב כוכב ענק. הכוכב הקטנטן נקרא 'ירח', הבינוני 'ארץ' והגדול 'שמש', והמחול הזה נמשך כבר מיליארדי שנים בלי הפסקה, וטוב שכך – שרק לא ייתקע לנו פתאום!

בעזרת שלושת המאורות האלה, סידר לנו היקום שלושה מחזורים למדידת הזמן: היום, החודש והשנה. ליום ולחודש יש התחלה, אמצע וסוף מובהקים ונראים לעין; עם השנה זה פחות ברור. היום הקצר והארוך ביותר אינם מספקים שיא דרמטי כמו הזריחה או מולד הירח, וימי השוויון שביניהם מרשימים עוד פחות.

הכי קל לספור חודשים, ואכן ספירות הזמן הראשונות התנהלו על פי הירח, וניסו איכשהו לגשר על הפער שבין 12 ירחים ובין השנה – שבחוסר התחשבות קוסמי, מוגדרת לפי השמש. כך מתנהלים עד היום הלוח העברי והלוח המוסלמי, האחד עם, והשני בלי ההתאמות הנחוצות.

המעבר ללוח שנה שמשי חייב נקודת התחלה, שנקבעה בדרך כלל באחד המועדים שהזכרנו: היום הארוך או הקצר ביותר, או אחד מימי השוויון. השנה העברית למשל, החלה במקור בניסן, סמוך ליום השוויון האביבי, ועברה לתשרי, הסמוך ליום השוויון הסתווי.

כך התנהלו גם הרומאים הקדומים, שהלוח שלהם התגלגל בסופו של דבר ללוח השנה הגרגוריאני. את הלוח הרומי העתיק קבע על פי האגדה רומולוס, מייסדה של רומא, שגם הוא היה אולי רק אגדה. הלוח הושפע מלוחות יווניים קדומים, שהושפעו בתורם מהלוח הבבלי, אך אלה יישארו מחוץ לסיפור.

Capitoline_she-wolf_Musei_Capitolini_MC1181
רומולוס, רמוס ו"הזאבה הקפיטולינית" המפורסמת, סמלה של רומא. הפסל יוחס בעבר לאומן אטרוסקי בן המאה ה-5 לפנה"ס, אך כנראה נוצק רק במאה ה-12 לספירה. התאומים היונקים לא היו חלק מהפסל המקורי, ונוספו רק במאה ה-15.

הלוח הרומי העתיק, שנקבע סביב שנת 738 לפנה"ס, לא התחיל ב-1 בינואר, מהסיבה הפשוטה שחודש ינואר טרם הומצא. הרומאים אהבו את המספר 10 (X), וכללו בלוח 10 חודשים. השנה החלה בחודש מרס, על שם אל המלחמה; אחריו בא אפריל, על שם אפרודיטה; מאי, על שם מאיה, אחת מהפליאדות, אמו של הרמס והאחראית לצמיחה וגדילה – כיאה לחודש האביב; ויוני, שהוקדש למלכת האלים יוּנוֹ, בת זוגו של יופיטר, אמו של מרס והפטרונית של רומא.

כאן נגמרה ההשראה לרומולוס, או מי שזה לא היה. ששת החודשים הנותרים כונו במספרים: קווינטיליס (חמישי), סקסטיליס (שישי), ספטמבר (שביעי), אוקטובר (שמיני), נובמבר (תשיעי) ודצמבר (עשירי). מאוחר יותר ייקרא החודש החמישי יולי, על שם יוליוס קיסר; והשישי אוגוסט, על שם אוגוסטוס. ארבעת החודשים האחרונים שמרו על שמותיהם גם לאחר שהספירה השתנתה, ואילו היינו עדיין דוברי לטינית זה היה די מבלבל.

היום הראשון של החודש נקרא Calende משורש לטיני שמובנו "לצעוק, להכריז". בתקופות מוקדמות, נהגו הכוהנים להכריז בקול מגבעת הקפיטול על הופעת הירח החדש ותחילת החודש. לימים הפך ה"קלנד" של ינואר ליום הראשון של השנה, ומכאן נגזרה המילה Calendar – לוח הצעקות…

הלוח הרומי הרפובליקאי

עשרה חודשים רומיים קדומים בני 30-31 יום השאירו כחמישים יום נטולי תאריך. זו הייתה "תקופת החורף", זמן ריק ולא מאורגן שאין הרבה מידע עליו. מעט העדויות מגיעות ממקורות מאוחרים וסותרים, ולא ברור מה בדיוק קרה – או לא קרה – בעונה המתה שמחוץ לספירה.

שיטת "התקופה הריקה" לא כל כך עבדה, ויורשו של רומולוס, המלך השני של רומא נומה פומפיליוס, נאלץ לשדרג אותה. נומה הוסיף שני חודשים, ינואר ופברואר, אבל לא ברור היכן: לפי אובידיוס, אחד נוסף בתחילת השנה והשני בסופה, אך יש גם גרסאות אחרות. ינואר הוקדש ליאנוס, אל ההתחלות והפתיחות; פברואר נקרא על שם פסטיבל פברואה, שבו טוהרו הבתים והמקדשים לקראת האביב.

janus-1 (2)
חודש ינואר נקרא על שם האל יאנוס כפול הפנים, צעיר וזקן בו זמנית, צופה לעבר ולעתיד, לשנה שחלפה ולזו שתיכף תתחיל

גם הסדר החדש לא ממש הצליח, וסביב 600 לפנה"ס קבע מלך רומא החמישי, טרקווינוס, את הלוח הרפובליקאי, שהיה קצת יותר מסודר. גם בלוח החדש חסרו עשרה ימים לשנה מלאה, ולכן הושחל מדי שנתיים-שלוש חודש קצר נוסף בסוף פברואר.

החודש הנוסף נקרא Mercedonius, "חודש השכר", מכיוון שבעונה זו שולם שכרם השנתי של הפועלים. בסרבול רומאי אופייני, הוא הושתל אחרי 24 לפברואר, וימי החודש הנותרים הודבקו לסופו. פברואר הועבר למקומו הנוכחי, אחרי ינואר, רק בשנת 452 לפנה"ס.

הרפורמות לא מצאו חן בעיני כוהני המקדשים, שהמשיכו לציין את החגים לפי הלוח המיתולוגי הקדום, ולחגוג את תחילת השנה ב-1 במרס. רק באמצע המאה השנייה לפנה"ס, התקבע סופית ה"קלנד" של ינואר כתחילת השנה, מכיוון שביום זה התמנו הקונסולים והחלה מחדש ספירת השנים.

ההחלטה על הוספת החודש הייתה בידי הכהן הראשי, פּוֹנטִיפֶקס מקסימוס. הכוהן מונה על ידי הפוליטיקאים, מה שהזמין לחצים ושחיתויות. החודשים נוספו על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים (להאריך כהונה של קונסול מועדף, ולהיפך), ללא קשר לעונות השנה, והלוח יצא עד מהרה מסינכרון. הוספת החודשים נעשתה ללא שיטה ולעתים ללא הודעה מוקדמת, וברחבי האימפריה רחש בלגאן קלנדרי שגרם לאי הבנות ושיבושים טרגיים.

הרומאים היו שטופים באמונות טפלות, רבות מהן סביב ימות השנה. שנה מעוברת נחשבה לחסרת מזל, ובעיתות משבר, כמו במהלך המלחמות הפוניות, נמנעו מהוספת החודש. כך נגרר לוח השנה רחוק עוד יותר ממועדיו.

הקיסר עושה סדר

כאשר יוליוס קיסר עלה לשלטון, השנה כבר הייתה בסחרור גורלי, אורכה השתנה ללא הרף והקשר בין החודשים ובין עונות השנה אבד. קיסר מינה את עצמו לפּוֹנטיף העליון, הממונה בין השאר על קביעת התאריך, וגילה ששיטת החודש הנוסף פשוט לא עובדת.

בין מסעי קרב לרומן עם קליאופטרה, מצא הקיסר זמן לראיין חכמים ומלומדים ברחבי האימפריה וללמוד אודות לוחותיהם של הפרסים, המצרים והיוונים. עם שובו לרומא, בשנת 46 לפנה"ס, הוא אסף את מיטב הפילוסופים והמתמטיקאים והטיל עליהם למצוא פתרון טוב יותר.

julius-caesar-bust
יוליוס קיסר, מייסד הלוח היוליאני שנרצח באידיו של מרס, בדיוק לפי הלוח שלו!

הפתרון חייב צעדים קיצוניים, כמו מתיחת שנה אחת ל-445 ימים (!) כדי לחזור למסלול. ב-1 בינואר לשנת 709 לספירת הרומאים (45 לפנה"ס), הושק הלוח היוליאני שהצריך רק הוספת יום אחד בפברואר מדי ארבע שנים. הלוח הושלט בצו קיסרי ברחבי האימפריה, והתפשט בהמשך לכל העולם.

למרות ההצלחה, גם הלוח היוליאני לא היה מספיק מדויק, ובשנת 1582 הוא הוחלף בלוח הגרגוריאני (שעליו הרחבנו בפוסט "5 באוקטובר: עשרת הימים החסרים"). קינים של התנגדות שימרו פה ושם את הלוח היוליאני עד לראשית המאה ה-20, וכמה מהם שורדים עד היום בכנסייה האורתודוקסית, ובמפתיע גם בקרב שבטים בֶּרבֶּרים בצפון אפריקה.

במקומות שבהם עדיין מציינים את השנה החדשה לפי הלוח היוליאני הישן, כמו ברוסיה, היא נקראת "השנה החדשה הישנה"…

רומי ונצרת

כמה עשרות שנים לאחר מותו של קיסר, ייוולד בפרובינציה נידחת של האימפריה הרומית תינוק, שבבגרותו יעצבן את הנציב המקומי ויוּצא להורג. תוך פחות מארבע מאות שנה, יורשיו ישלטו ברחבי האימפריה לשעבר – וגם הם יצטרכו להתמודד עם סיבוכי לוח השנה.

הנוצרים הראשונים לא ששו לאמץ את לוח השנה של אויביהם, הרומאים שצלבו את ישו והשליכו נוצרים לפני האריות. הם קבעו את חג הפסחא לפי הלוח העברי, וציינו את השנה החדשה בכל מיני מועדים – רק לא ב-1 בינואר: ב-25 בדצמבר, יום הולדתו של ישו; ב-1 במרס, לפי השיטה הרומית הישנה; ב-25 במרס, חג הבשורה; או בפסחא.

הכנסייה הנוצרית לא חיבבה את הלוח היוליאני, והתנגדה לציון ראש השנה דווקא בינואר, הקרוי על שם אל פגאני. חגיגת ה-1 בינואר נחשבת לכפירה, ובוטלה רשמית (!) על ידי הכנסייה, במועצה השנייה של טור (Council of Tours) בשנת 567. המועצה הבאה, בשנת 755, הגדילה לעשות והציעה להתחיל את השנה בפסחא.

הנוצרים הצדקנים התנגדו לחגיגות ינואר מסיבה נוספת: זהו זמן ה"יוּל" (Yule), ההילולה הפגאנית של אמצע החורף, שנחגגה בצפון אירופה הרבה לפני הולדת ישו. במאה השביעית, מזהיר אליגיוס הקדוש את הפגאנים של הארצות הפלמיות מפני מנהגים נלוזים בראש השנה, כמו החלפת מתנות ושתייה לשוכרה.

המאבק לא הצליח. קשה היה לעקור את המנהגים הישנים, והם השתלבו בחגיגת הקריסמס המסורתית שנמשכה שנים עשר יום. ליל ראש השנה פשוט הפך לאחד משלושת החגים הנכללים בה, בין קריסמס וחג ההתגלות (Epiphany), הנחגג בלילה השנים עשר ומציין את הגעת האמגושים, שלושת מלכי המזרח, לחלוק כבוד לרך הנולד. כך הוכשר גם מנהג חלוקת המתנות, בתירוץ הקלוש שגם שלושת המלכים הביאו לישו מתנות.

Twelfth-Night-Pub-21-copy-696x435
"הלילה השנים עשר, או כטוב בעיניכם", קומדיה של חילופי זהויות, מגדר ותפקיד מאת ויליאם שייקספיר, נכתבה במיוחד לחגיגות הלילה השנים העשר,שהיו ידועות כזמן של שמחה ופריקת עול.

עם השנים התקבע מעמדו של ה-1 בינואר, אך לא בכל מקום. במדינות פרוטסטנטיות המשיכו לציין את ראש השנה ב-25 במרס, חג הבשורה (Lady Day, Feast of the Annunciation) שבו בישר המלאך למרים הבתולה בת ה-16 כי היא הרה. הקירבה ליום השוויון האביבי ולראש השנה הרומי הקדום, תרמה לשמירת המסורת. בבריטניה ובמושבותיה, ראש השנה של מרס בוטל בצער רב על יד הפרלמנט רק בשנת 1753. באותו מעמד אומץ באיחור ניכר גם הלוח הגרגוריאני, שבגלל מקורו הקתולי לא התקבל באהדה במרחב הפרוטסטנטי.

טוויסט בעלילה

כאמור, ניסיונותיה של הכנסייה להילחם בראש השנה עלו בתוהו, עד שבשלב מסוים היא נהגה על פי הכלל הידוע "If you can't beat them, buy them" – היא פשוט ניכסה את החג לעצמה. ה-1 בינואר קיבל מובן חדש ומפתיע: יום ברית המילה של ישו התינוק!

לפי לוקאס, "ויהי במלאת לנער שמונה ימים ויימול ויקרא שמו ישוע". ישו נולד ב-25 בדצמבר ונימול ב-1 בינואר. ביום זה הוא נקרא בשמו, והקיז בפעם הראשונה את דמו – למעננו.

למרות שהחשבון פשוט, לקח זמן רב עד שמישהו עשה את הקישור בין ראש השנה הרומי ובין יום הברית. רק במאה השביעית הכריזה הכנסייה האורתודוקסית המזרחית על ה-1 בינואר כ"חג מילת המושיע", וציוותה כי מעתה יבלו את כל ליל ה-31 בדצמבר בשירת מזמורי תפילה – ולא בריקודים, שתייה ומעשי שטות!

חג מילת המושיע? אהממ… לא בטוח שזה היה רעיון טוב. לא חייבים להזכיר את ברית המילה, מסימניו של היהודי השנוא, דווקא באמצע חגיגות החורף העליזות, ומייד לאחר השמחה על הולדת ישו. לא חייבים גם לדחוף לפנים את העובדה המצערת שישו, מה לעשות, היה יהודי. לא פלא שהמיתוג החדש לא נקלט.

לקח שבע מאות שנים נוספות (!) עד שהחלו לציין את החג במתכונת זו גם ברומא, ורק בשנת 1568 הוא נכלל רשמית בלוח הליטורגי של הכנסייה הקתולית, בתור "חג מילת המושיע ו[היום] השמיני ללידה". בהמשך נעשו ניסיונות לקדם חג חלופי בשם "יום השם הקדוש", שמדגיש את המימד הרוחני של הברית במקום את קיצוץ העורלה.

עברו עוד ארבע מאות שנים של אי-נחת, עד שבלוח הרשמי של הכנסייה לשנת 1960, ה-1 בינואר הפך בלי הסברים ל"שמיני להולדת ישו" בלבד. חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות שמרו על השם הקודם, ובחלקן הוא הוחלף ל"יום השם הקדוש".

הניסיון לנצר את החג הפגאני לא תפס. מעטים מהמיליארדים שיתנשקו הלילה בחצות יודעים שהם חוגגים בעצם את חיתוך עורלתו של ישו הפעוט. אני מניח שהם גם לא רוצים לדעת.

אז במקום להתעסק בבולבול של בייבי ג'יזוס, נזכור בהוקרת תודה מלך עם שם משעשע, נומה פומפיליוס, שבזכותו אנחנו פותחים את השנה החדשה בינואר, החודש של האל יאנוס כפול הפנים, המביט קדימה ואחורה, לעבר ולעתיד, לחדש ולישן (בהולנד מכונה ליל ה-31 בדצמבר oud en nieuw, "ישן וחדש").

ה-1 בינואר הוא חגו של יאנוס, האל הקדום ביותר בפנתיאון הרומי, הכאוס שממנו הכל נולד. יאנוס ממונה על התחלות וסופים, שערים ודלתות, מעברים ופתחים, זמן, דואליות… שכל אחד ייקח מה שמתאים לו.

שתהיה שנה חדשה נפלאה לכולנו!