כל ילד יודע לדקלם "ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות", אך מאיפה בעצם הגיע אלינו החג הזה, שאפילו אינו ממש חג אלא רק מועד, שאינו נזכר בתנ"ך וגם לא במשנה, ולא קשור כלל לפירות, יבשים או טריים?
נפתח בשאלה: מהי המצווה הראשונה בתנ"ך? רבים יענו כי זו "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א' כח), אך זו אינה מצווה אלא ברכה. כמה פסוקים קודם לכן, מברך אלוהים בדיוק באותן מילים את הדגים, רק שאצלם זה "ומלאו את המים". כידוע, דגים אינם אמורים לקיים מצוות.
לפי רש"י, המצווה הראשונה מופיעה בשמות י"ב: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". רשתות השיווק יסכימו בוודאי שראש השנה הוא חג חשוב, אך עם כל הכבוד לרש"י ולשופרסל, גם קביעה זו אינה מדויקת.
הציווי הראשון מופיע בבראשית פרק ב': "ויצו ה' אלוהים על האדם לאמור, מכל עץ הגן אכול תאכל". ניתן אמנם לטעון כי זו מצווה אישית שאינה מיועדת לכל העם; מצד שני, באותה עת אדם הראשון אכן היה כל העם, שלא לומר כל האנושות.
אבל הוויכוח על "מי היה קודם" אינו העיקר. מה שחשוב זו ההבנה כי מצוות 'עשה' הראשונה, המצווה היחידה שקיבל הדור הראשון של האנושות, היא – לאכול פירות! אלה הם ימיה הראשונים של האנושות עלי פני האדמה, ימים של אושר ותמימות, ללא בושה וללא חטא, תקופה של חסד שארכה ימים או שנים, ובה זה היה "כל תוכן החיים הדתיים, כל עשיית רצון הבורא" (מתוך "מה המקור לחגיגת טו בשבט?" באתר שורש) – תאכל פרי ותהיה לי בריא!
אכילת פירות היא המצווה הבסיסית, הראשונית, הטהורה. מכאן נובע כי ט"ו בשבט אינו סתם חג זוטר שבו הילדים מתלכלכים בבוץ, אלא זכר עולמים למילים הראשונות שאמר לנו האל לאחר שיצר אותנו מהאדמה. מצווה נפלאה, חושנית וטעימה, מצווה שכולם שמחים לקיים, בט"ו בשבט ובכל ימות השנה. אלא שיעבור זמן רב עד שט"ו בשבט יתחבר למקורותיו, לעידן גן עדן, והפעם המסע שלנו יהיה ארוך ומפותל מהרגיל.
הגננת בתיה הסבירה לנו שאוכלים פירות יבשים בגלל שבגולה לא היו פירות מארץ ישראל. אבל אנחנו בארץ ישראל? שאלתי ולא קיבלתי תשובה. בנוסף היה השיר המופרך, "השקדייה פורחת, להיטלר יש קרחת" – אבל היה לו שפם, לא? הרגשתי שחגי ישראל סובלים מבעיות אמינות. חלמתי שיום אחד יהיה לי בלוג ואחשוף את האמת.
האיסור הראשון
למרבה הצער, למצוות 'עשה' הראשונה נצמדה מצוות 'אל תעשה': "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו". מצווה מס' 2 התגלתה כבלתי אפשרית והובילה לחטא הקדמון, שגרם לגירושנו מגן עדן ובגללו אנו סובלים עד היום. ביהדות, ועוד יותר בנצרות, לאכילת הפרי נלווה תמיד טעם של אשמה.
הגמרא יוצרת קשר נסתר בין ט"ו בשבט ובין חטא אכילת עץ הדעת, בסיפור "מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט" (יבמות, טו ע"א). לדעת חז"ל, הפרי האסור היה אתרוג, ואכילת הפרי אמורה לתקן את החטא של אדם הראשון, שקרה בא' בתשרי… עם זאת, הקשר אינו וודאי. רבי עקיבא מלקט את האתרוג באחד ולא בט"ו בשבט, ובעצם רק קוטף ולא אוכל אותו (מי בכלל אוכל אתרוג? מקסימום ריבה). עדיין אין קשר בין הפירות לחג, ויעבור זמן רב עד שהם יוגשו לשולחן.
ט"ו בשבט הראשון: סוד העיבור
ט"ו בשבט מופיע לראשונה בתקופת המשנה. זהו תאריך חשוב – אך לא חג. ביום זה היה בית הדין המיוחד של הסנהדרין מכריז אם השנה תהיה מעוברת או לא. ניתן לצפות ממי שברא בשבוע אחד את הארץ, השמש והירח, שיתכנן את מחזוריהם כמו מנגנון של שעון, שבו השניות מצטברות לדקות ולשעות ולימים, בלי להותיר שארית. אבל זה לא קרה. גם הפער בין שנת השמש ושנת הירח הוא לא בדיוק עשרה ימים. סנכרון גלגלי הזמן הצריך לפיכך כוונון עדין. לאבותינו היה ידע אסטרונומי לא רע, אבל חסרה להם המתמטיקה.
העיבור קשור לאורך השנה החמקמק (שעליו דיברנו בפוסטים "עשרת הימים החסרים" וה-1 בינואר). אבותינו התמודדו עם אותה דילמה כרונית שהטרידה את לוח השנה הרומי, ואחריו הנוצרי: הפער בין ספירת הזמן על פי הירח ועל פי השמש. אורך שנת השמש הוא כ-365 ימים; שנים עשר חודשי ירח מסתכמים ב-354 ימים; ההפרש: כעשרה ימים. לסגירת הפער, מוסיפים בכל שנה שלישית חודש אקסטרה (ליתר דיוק, מוסיפים 7 חודשים בכל 19 שנים).
גם חז"ל לא פיצחו לגמרי את השיטה. הם הכירו את השנה בת 364 הימים וידעו את סוד העיבור, אבל כאמור – לא עד הסוף. לכן כונס מדי שנה בית דין מיוחד של הסנהדרין כדי לבחון את הצורך בעיבור. גם בימים רגילים, קביעת החודשים התבססה על עדים שראו את הירח החדש, התייצבו בפני הסנהדרין, נחקרו ונמצאו מהימנים. השיטה לא תמיד עבדה, בפרט בימים מעוננים, ובית הדין התערב גם בקביעת אורך החודשים (על הפוליטיקה של קביעת מועדי השנה במאמרה המצוין של פרופ' רחל אליאור).
ההחלטה על העיבור נדרשה בעיקר כדי לוודא שחג הפסח לא ייסוג לתקופת הגשמים, שעלולים לשבש את העלייה לרגל לירושלים. לכן התכנס בית הדין בא' בשבט, וערך חישובים אסטרונומיים לצד שיקולים פרקטיים כגון מצב הדרכים אחרי החורף. בט"ו בשבט הוכרז אם השנה תהיה מעוברת, ואז הפך החודש הבא לאדר א' ואחריו נוסף אדר ב'. המיקום התאים מסיבה נוספת: הלוח העברי הקדום התחיל בניסן, כך שאדר היה החודש האחרון בשנה.
אין במקורות עדויות לחגיגות או טקס כלשהו שנלוו להכרזה על העיבור, אם כי זה מתבקש. בליל ההכרזה הודלקו בהרי ירושלים משואות גדולות, והעבירו את הבשורה לערים השכנות, ומהן לכל ערי ישראל. הדלקת מדורה גדולה בשיא החורף היא תמיד סיבה למסיבה, גם אם איננו יודעים איך בדיוק חגגו.
החגיגה, אם הייתה, נגמרה בשנת 359 כאשר הילל נשיא הסנהדרין קבע לוח שנה יציב המבוסס על אלגוריתם של אורך החודש הממוצע ואינו דורש תצפיות או עדים. סדר עיבור השנים נודע מראש, ללא צורך בהתכנסות בית דין.
העיבור והעברית: למיטב ידיעתי, רק העברית מכניסה את השנה להיריון. באנגלית למשל, זו סתם Leap Year. גם החודש העברי מתחיל במולד הירח, וגם זה אינו דימוי נפוץ – בשפות אחרות זה פשוט "ירח חדש". העברית משמרת אולי שריד מהימים הרחוקים ההם, פולחן האם הגדולה, אלת הפריון שאותה ייצגה הלבנה ולפיה נקבעו מועדי החיים – המחזור הנשי, מעשה האהבה, ההתעברות. כמו הנשים הצעירות, שהתעברו מדי שנתיים-שלוש, גם השנה "ילדה" פעם בכמה שנים חודש-תינוק.
סוף שנת המס
קוראינו המבוגרים יותר זוכרים אולי כי פעם, ה-31 במרס היה סוף שנת הכספים, תאריך מלחיץ לעצמאים ולרואי חשבון. זו הייתה ירושה מהבריטים, שאצלם שנת המס מתחילה עד היום ב-6 אפריל, זכר לימים שבהם ציינו את ראש השנה בסוף מרס (הרחבתי על כך בפוסט על ה-1 בינואר). בישראל אוחדה שנת המס עם השנה הקלנדרית רק ב-1987.
בתקופת בית שני, ואולי אף קודם לכך, נצטוו החקלאים לשלם פעם בשנה מעשר מפרי עמלם למימון הוצאות בית המקדש וכוהניו. לכל ענף נקבע "ראש שנה" משלו: א' באלול לבהמות, א' בתשרי לירקות, א' בשבט לאילנות. כפי שמספר אילון גלעד ב'הארץ' ("אילן יוחסין: מאין הגיע חג ט"ו בשבט?"), א' בשבט היה "ראש השנה לאילן", פתיחת שנת המס במגזר האילנות.
בתקופת המשנה התעורר פולמוס נוקב בעניין מועדו של אותו "ראש השנה לאילן". כדרכם של פלפולי חז"ל, לא נודעה כל משמעות מעשית – בית המקדש חרב מזמן והמעשרות בוטלו. בימי בית שני, ראש השנה לאילן חל בא' בשבט (כזכור מסיפור רבי עקיבא והאתרוג), אך בימי המשנה, נטה העם לציין את החג בט"ו בשבט. הסיבה לכך אינה מוסברת – אולי כי רוב החגים נופלים בירח המלא, ואולי אכן הייתה מסורת כלשהי הקשורה ליום העיבור. כרגיל, בית שמאי המחמירים נטו להיצמד לטקסט המקורי; בית הילל התגמשו – וניצחו. יש טוענים שבית שמאי ייצגו את תושבי השפלה, ובית הילל את ירושלים הקרה יותר, ולכן העדיפו לאחר את החג.
ראש השנה לאילן
גירסת המשנה מציינת שלב חדש ומרגש באבולוציה של ט"ו בשבט. עם תיקון הלוח הקבוע, לא היה צורך בקביעת יום העיבור; לאחר חורבן בית מקדש, לא היה צורך במיסים. החג נותר "ראש השנה לאילן", אך ככל שהעם התרחק ממולדתו, החג המיר את שורשיו הקונקרטיים בענפים גבוהים של רוח וקדושה. בגולת בבל, התעצב אופי החג כשיר הלל והודיה על המתנות שמרעיף עלינו האל, בדגש על אילנות ארץ ישראל. נערכו תפילות מיוחדות להצלחת היבול ונאמרו פיוטים לברכת האילן, אך לאכילת פירות אין עדיין זכר.
עם השנים נדדו המנהגים החדשים לאירופה. בימי הביניים, נאסר על יהדות אשכנז לקיים תענית בט"ו בשבט, שכן זהו יום טוב. ביומני קהילת וורמייזא מהמאה ה-17, מוזכר ט"ו בשבט כיום חופש לתלמידים, שבו מחלקים להם יין שרף ועוגת "לעקאח" – אך עדיין ללא פירות.
השנים בגולה התארכו, וכך גם המרחק מארץ ישראל ואילנותיה. את האילן הממשי החליף עץ סימבולי, עץ מיתולוגי, העץ שאיתו הכל התחיל, עץ החיים (לסיפור המלא: "חנוכה: המנורה והעץ"). הקשר ביניהם, שהתחיל אולי בסיפור האתרוג של רבי עקיבא, צץ בהמשך בתורת הקבלה, כעץ שעליו תלויות עשר הספירות. בדרך פתלתלה, כאן מתחיל השביל המוביל לט"ו בשבט המוכר לנו.
הפירות עולים על השולחן
רק במאה ה-16 מופיעה עדות ראשונה לאכילת פירות בט"ו בשבט. ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת, כותב בשנת 1564 כי ביום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, "האשכנזים נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום". מקור המנהג אינו ידוע, אם כי די מתבקש לאכול מפרי האילן בראש השנה לאילן…
חסידי הקבלה מייחסים את ההמצאה לאר"י הקדוש, ר' יצחק לוריא. הבעיה היא שהאר"י הגיע לצפת רק בשנת 1570, ארבע שנים אחרי שר' יששכר מתאר את המנהג שכבר היה מקובל שנים לפניו. יתר על כן, ט"ו בשבט אינו מוזכר כלל בכתבי האר"י.
כך או כך, המנהג לא תפס. במשך מאתיים שנה איננו שומעים על אכילת פירות בט"ו בשבט. רק במאה ה-18 מגיעה המהפכה שהכניסה את הפירות היבשים לכל בית יהודי. ודווקא בזכות משיח השקר, שבתאי צבי, שיהודים דתיים מוסיפים לשמו עד היום את הצירוף שר"י – שם רשעים ירקב!
חג הכופרים
שבתאי צבי נולד בשנת 1626 באיזמיר שבטורקיה, ושקע בצעירותו בקבלה ובמיסטיקה, סיגופים והזיות. הוא נהג להיתלות באילנות גדולים וייחס את התגלויותיו לידע קבלי קדום. שבתאי צבי כונה בפי מאמיניו "עץ הנחמד בן ישי, חי על האדמה", וסימל עבורם את האילן הגדול, עץ החיים. זה היה עולם הדימויים שיצר את החיבור המיוחד של צבי וחסידיו לט"ו בשבט.
כך הסביר שבתאי צבי את חשיבותו של ט"ו בשבט: "וכל הניצוצות, שנתפזרו על ידינו או על ידי אבותינו, ובעוון אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן, עתה ישובו להתכלל בעוז הדר עץ החיים". יחד עם חסידיו הוא התקין לראשונה את סדר ט"ו בשבט, שכלל אכילת פירות, שתיית ארבע כוסות יין, אמירת דברי תורה, פרקים מספר הזוהר, תפילות וכוונות. ניתן לראות בטקס חלופה צמחונית לסדר פסח, פירות במקום בשר, צמחים במקום זבחים.
עוד דורות רבים אחרי כישלון התנועה השבתאית והתאסלמות הנביא ותלמידיו (1666), שמרו חברי כת ה'דונמה' בסתר על מסורת החג המחודש. עם זאת, החג יכול היה להישאר טקס סודי של כת קטנה ומנודה – אלמלא תעלול יצירתי שהפיץ אותו בקרב כל קהילות ישראל.
הפריצה הגדולה
בשנת 1731 נדפס באיזמיר הספר "חמדת ימים", אוסף אקלקטי של דברי הלכה, פיוטים, דברי מוסר, תיקונים ותפילות, מסודרים לפי חודשי השנה. ביניהם מתואר בפירוט סדר ט"ו בשבט, שנועד לתקן את חטא האדם הראשון. שם הכותב לא נודע, והספר לא הזכיר את שבתאי צבי אף לא ברמז, אך הספר נדפס בעירו של משיח השקר וכולם ידעו כי מקורו של סדר ט"ו בשבט הוא שבתאי.
הספר יוחס לאחד מתלמידי שבתאי צבי ואף לנתן העזתי עצמו. כפי שכתב בועז הוס ב'הארץ' ("ראש השנה לאילן, הלא הוא שבתי צבי"), הספר נכתב על ידי שבתאים, "ששאפו לרפורמה קבלית של אורח החיים היהודי, בתקווה לקרב את הופעתו השנייה של שבתי צבי ולהשלים את משימתו המשיחית." אבל זה לא היה קל. הטראומה שגרם שבתאי צבי הייתה עדיין טרייה ומרה, ורבנים רבים נזעקו ופרסמו גילויי דעת נוקבים נגד הספר, והעלו תיאוריות שונות באשר למחברו. בעוד הרבנים מתווכחים, הספר זכה להצלחה רבה. עוד יותר מהספר המלא, נמכר ברבים קונטרס צנוע בשם 'פרי עץ הדר' שכלל רק את פרק ט"ו בשבט.
הספרון הודפס בסלוניקי ונפוץ בכל קהילות ספרד ואשכנז. ככל שהרבנים תקפו את הספר השבתאי המוקצה, הוא הפך לפופולרי יותר. בזכותו נשתל ט"ו בשבט בלוח מועדי ישראל, ונוצר החג המוכר לנו היום. יהודי אשכנז אימצו בהתלהבות את החג שבליבו אכילת פירות ארץ ישראל באמצע החורף האירופי. הפירות היו יבשים, אך נחבא בהם טעם של שמש ושל מרחקים, של ימים שבהם חיינו בארץ משלנו, ארץ אבותינו.
הרבנים המובסים הבינו שעליהם להתעלם מהניחוח השבתאי והכריזו בדיעבד על ט"ו בשבט כמסורת קבלית עתיקה, הרבה לפני זמנו של שבתאי צבי הרשע. על הטענה העיבו שתי עובדות: החג אינו מוזכר בזוהר ובכתבי האר"י; ומחבר "חמדת ימים" הצהיר במפורש שמדובר בחידוש שאינו מצוי בכתבי האר"י. לרבנים, העובדות לא הפריעו. הייתה להם הוכחה: בספרו 'ברכת אליהו' (1728), כותב ר' אליהו מאולינובר על ר' משה חגיז, שסיפר כי סבו נהג לאכול בט"ו בשבט ט"ו מיני פירות (בגירסה אחרת, שלושים). לדבריו, חגיז ייחס את המנהג לרבי חיים ויטאל, בשם האר"י הקדוש. שרשרת ההוכחות הרופפת סיפקה את הרבנים, וט"ו בשבט חוּבָּר רטרואקטיבית לזוהר הקדוש ולענייני הקבלה, שבמרכזם ניצב עץ החיים, הלוא הוא אילן הספירות.
משה חגיז היה לוחם קנאי בשבתאות (במסגרת מאבקו, הוא ביקש אף לאסור על לימוד הקבלה!), וסיפורו על מסורת סבו נועד להעלים את מקורו השבתאי של החג. לימים, גילה המחקר כי הסיפור מוכיח בדיוק את ההיפך: הסבא המצוטט בספר, ר' משה גאלנטי, היה בצעירותו מאמין של שבתאי צבי!
ניצנים של ציונות
החג החדש לא היה רק מנהג מלבב, הוא היה מהפך תודעתי, ואולי אף מבַשֵֹר הציונות. עד אז, הקשר עם ארץ הקדם היה רק דרך ספרים, תפילות וחלומות. עבור רוב היהודים, ירושלים הייתה רק עיר אגדתית ולא מקום ממשי. בזכות פירות ט"ו בשבט, ארץ ישראל הפכה מרעיון מופשט למשהו שאפשר למשש, להריח, לטעום… פרי זה, שאני נוגס בו, צמח לא מזמן באדמת ארץ ישראל!
כבר אז, הפירות לא הגיעו בהכרח מפלשתינה אלא מטורקיה ושאר חלקי האימפריה העותומנית. העולם עמד בעיצומה של מהפכת סחר בינלאומי, בים וביבשה. לסוחרים היהודים היה חלק נכבד באותו גל ראשון של גלובליזציה, והחג החדש, יחד עם הפירות היבשים הנלווים אליו, הגיע בעזרתם לכל קהילה יהודית נידחת.
במאה ה-19, ט"ו בשבט היה כבר חג מבוסס ואהוב על ילדים ומבוגרים כאחד, אתנחתא מבורכת בין חנוכה לפורים. החג החדש הפרה את ניצני הרגש הציוני בניכר, ובמקביל עלה ארצה עם ראשוני החלוצים והשתלב בסדר היום החדש-ישן – השיבה לעבודת האדמה.
כך הולכים השותלים
במחצית השנייה של המאה ה-19 עולות התנועות הלאומיות באירופה ואיתן מגמה כללית של רומנטיקה ושיבה אל הטבע. בסוף המאה מצטרפת גם הציונות לטרנד, ומוצאת בט"ו בשבט חג מתאים מאין כמוהו לעידוד אהבת הטבע והחקלאות, ערכי היסוד של הציונות הצעירה והרומנטית.
בשנת 1872 נחוג לראשונה במדינת נברסקה שבארה"ב "יום העץ", Arbor Day, שכלל יציאה אל היער ונטיעת עצים. החג אומץ עד מהרה במדינות נוספות בארה"ב ויוּצא לצרפת, אוסטרליה ויפן. יש הרואים בחג את הניצן הראשון של מגיני הטבע, שלימים יהפכו לתנועה לאיכות הסביבה. השמועות על החג הגיעו גם ליהודי מזרח אירופה, שגיירו אותו ואיחדו אותו עם ט"ו בשבט.
ברוסיה ערך המורה העברי חיים אריה זוטא טקסי נטיעות עם תלמידיו, ובארץ ישראל נטעו תושבי יסוד המעלה 1,500 עצי פרי בט"ו בשבט תרמ"ד (1884). כך תיאר את הנטיעות אחד מבני המושבה, תוך שהוא "סוגר מעגל" עם העץ הראשון שהכיר האדם בגן עדן:
"ועוד ניטע… כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות… הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: וייטע אלוהים גן בעדן."
המורה זוטא עלה ארצה ב-1903 והחליט לשתול את רעיון הנטיעות בלבה של מערכת החינוך הצעירה. כאשר עלתה באסיפה השנתית של אגודת המורים העברים הצעה להנהיג טיולים בחיק הטבע בט״ו באב, הוא שיכנע את כולם כי ט"ו בשבט עדיף, וכי יש לשלב בחוויה גם נטיעות. בט״ו בשבט 1907, השתתפו כ-300 תלמידים בנטיעות בביה"ס החקלאי מקווה ישראל – והשאר הוא היסטוריה.
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 
עיבור השנה העברית אינו אחת לארבע שנים, אלא 7 פעמים בכל 19 שנה. אתה עצמך כותב כי הפער בין השנה השמשית ל 12 חודשי ירח הוא כ 10 ימים, כך שהוספת חודש אחת ל 4 שנים לא מספיקה לכתחילה… צא ולמד.
אהבתיאהבתי
תודה יעקב, תוקן!
אהבתיאהבתי
תודה! מעניין מאוד!
תיקון קל למספרים: "אורך שנת השמש הוא כ-365 ימים; שנים עשר חודשי ירח עבריים, מסתכמים רק ב-354 ימים; ההפרש: כעשרה ימים. לסגירת הפער, מוסיפים בכל שנה רביעית חודש אקסטרה. זוהי שנה מעוברת.".
מכיוון שההפרש בין ארכי שנת השמש ושנת הירח הוא כ-11 יום, מוסיפים חודש בערך כל שנה שלישית. ליתר דיוק: 7 פעמים בכל מחזור של 19 שנה ("גוח אדזט"). כלומר, כל 2.7 שנים בקירוב.
"כל שנה רביעית" – זה פברואר.
טלמון
אהבתיאהבתי
תודה טלמון, תוקן!
אהבתיאהבתי
תודה רבה, מאד נהנית לקרוא
את מאמריך
אהבתיאהבתי
תודה אילנה, שבוע טוב וחג שמח!
אהבתיאהבתי
יאיר – הרשימה מעניינת ומרחיבה דעת, כמו שאר הרשימות.
מתי תוציא זאת כספר?
אהבתיאהבתי
תענוג אמיתי לקרוא, החכמתי – תודה.
אהבתיאהבתי
קצת זלזלת מדי ביכולת החישוב של חז"ל, אם כבר הזכרת את פרופ' רחל אליאור, היא בהרצאותיה סוקרת את הלוח השמשי של כוהני בית צדוק שהיה מדוייק מאוד, וסינטרי מאוד: 364 ימים בשנה המתחלקת באופן שווה לארבע עונות, 12 חודשים המתחילים בניסן, ומועדים ושבתות מוגדרים מראש. כולל עיבור של שבוע בעם בשבע שנים ועוד קצת פעם ב 28 שנה. כנראה שהלוח הירחי של חז"ל-הרבנים הפרושים, היה אנטי תזה ללוח השמשי המדויק של כוהני בית צדוק.
אהבתיאהבתי
ביהדות חלב ארם צובא נהגו לערוך סדר טו בשבט
אהבתיאהבתי