שמחת בית השואבה: החג שלא כתוב בתורה

"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", אמרו חז"ל – ובצדק. בימי בית שני, זו הייתה החגיגה העממית הגדולה והחשובה ביותר, הפקת ענק עתירת תקציב עם שלל פעלולים פירוטכניים. נשאלת רק שאלה אחת: איך זה שחג כה משמעותי אינו מוזכר בתנ"ך ולו במילה אחת?

כפי שראינו בפוסט "כמה חגים נכנסים בחג אחד?", סוכות הוא חג מבולבל ומבלבל, אוסף אקלקטי של מועדים שאוחדו יחד בידי כוהנים אינטרסנטיים ועורכים עלומי שם. התורה עצמה מביאה לפחות שש גירסאות סותרות באשר לסיבת החג, מנהגיו ואפילו אורכו. בפוסט זה נעסוק בגירסה נוספת, מיוחדת ומעניינת מכל השאר, שנותרה מסיבות עלומות מחוץ לתורה.

כמובן שבמהלך הדורות ניסו מיטב הרבנים והמפרשים למצוא לחג רמזים מטרימים בתנ"ך, כמו למשל שהיא נרמזת מהפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (ישעיהו י"ב), או שריקודי הכוהנים מזכירים את כרכוריו של דוד בעת העלאת ארון האלוהים לירושלים, או התירוץ המפוקפק שמתאים לכל מצב "הלכה למשה מסיני"… חוץ מ"הכלב אכל את הפרק שבו זה מוזכר" הם ניסו הכל, אך ללא הועיל. שמחת בית השואבה היא חג שלא כתוב בתורה, וזה הזמן לברר למה.

אקסטזה ופירוטכניקה

אילו ניתן היה להוסיף לבלוג אפקטים באנימציה (רעיון לא רע!), המסך היה מתמלא עכשיו בלהבות אש מסתחררות, לא כאפקט זול אלא כשחזור היסטורי נאמן: "יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּבִידֵיהֶם כַּדִים שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁהֵן מְטִילִין לְכָל סֵפֶל וְסֵפֶל מִבְּלַאי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן. מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. וְלֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה."

ירושלים הוארה באור יקרות, וההמונים ירדו אל מעיין הגיחון באקסטזה של מוזיקה ולהבות אש: "חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִין בִּפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר." (סוכה, ה ד).

כדי שלא תחשבו שמדובר בסתם ריקודים, התוספתא מפרטת כיצד "רבן שמעון בן גמליאל היה מרקד בשמונה אבוקות של אור, ולא היה אחד מהן נוגע בארץ, וכשהוא משתחווה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה, שוחה ונושק וזוקף מיד." קולטים? הרבי המכובד מג'נגלר עם שמונה לפידים, תוך כדי זה משתחווה ונוגע בקרקע, וכל הזמן לא מפסיק לזמר פרקי תהלים… בקרקס בייג'ינג לא רואים דברים כאלה!

לפנות השחר החלו החוגגות והחוגגים לטפס במעלות אל המקדש, בידיהם כלי זהב מלאים מים מהמעיין הקדוש. עם זריחת השמש, נוסכו מי המעיין על המזבח. שאיבת המים מהמעיין הייתה שריד לפולחן קדום, לֵילי, נשי ולגמרי לא יהודי; ניסוך המים במקדש היה תוספת מאוחרת, שאיפשרה לכוהנים למסגר את הטקס הפגאני במעטפת דתית, ובהמשך לנכס אותו לעצמם.

טקס אש (Aarti), קומבה מלה, אללהבאד 2013

התעלומה

ההסבר המתבקש הוא ששמחת בית השואבה [להלן "השמחה", כי שמב"ש לא בא לי טוב] הייתה חג חדש שלא הספיק להיכלל בקנון המקראי, אך הזמנים לא מסתדרים. אמנם לפי גרסת חז"ל, המקרא נחתם בימי עזרא הסופר (450 לפנה"ס), אך למעשה זה קרה רק במאה הראשונה לספירה, אחרי חורבן בית המקדש. לעורכים היה מספיק זמן לשלב את השמחה פה ושם בספרי התנ"ך – אך נראה שמשימתם הייתה הפוכה: למחוק לה כל זכר…

לכאורה, החג הופיע לראשונה בימי בית שני, אולי בהשפעת חג יווני (או רומאי / מצרי / בבלי / פרסי / לך תדע) כלשהו, אך גם לכך אין כל בסיס במקורות. חגים חדשים לא צצים יש מאין, אלא "מתלבשים" בדרך כלל על חג קיים ומעניקים לו תוכן חדש, לפעמים גם שם חדש.

לשמחת בית השואבה הייתה ללא ספק היסטוריה מוקדמת, אך את רובה נוכל רק לדמיין. יש סימנים לכך שזה היה פולחן מקומי קדום, ששרד בעקשנות את התנכלויות כוהניו של האל העברי הקנאי. באופן פרדוקסלי, הראייה המשכנעת ביותר לכך היא היעדרה התמוה מהתנ"ך.

חגיגה של מים

לפני שנחפש את מקורה העלום של השמחה, נחזור רגע לאווירת החג, האורות והלפידים, השירה והניגונים. החג של הלילה היה ההיפך המוחלט מהחג של היום. במשך היום נשחטו קורבנות, ניגרו נהרות של דם וטונות של בשר הועלו בעשן; בממלכת הלילה, הפולחן לא כלל דם ואש, אלא רק מים, מים טהורים ממעיין הגיחון, שבמקרה או לא, שמו כשם הנהר המשקה את גן העדן.

בניגוד למסופר במשנה, שיא האירוע היה שאיבת המים מהמעיין, ולא ניסוכם על המזבח. לכן זו שמחת בית השואבה, ולא נניח, "חג ניסוך המים". זו הייתה חגיגה של מים ושל אור, חגיגה של חיים ולא של מוות, חגיגת פריון.

למעט אזכורו בסיפור גן העדן, הגיחון אינו מוזכר בתנ"ך כמעיין אלא רק כשם המקום אליו ירד שלמה להימשח למלוכה, וכשמה של מערכת המים שבנו היבוסים (או מלכי ישראל). רק החל מימי בית שני, כונה כך גם המעיין, כנראה בטעות. שמו המקורי של המעיין היה "עין שמש", המוזכרת בספר יהושע כאחד המעיינות שליד ירושלים. מקור השם הוא אולי בעובדה שהמעיין פונה מזרחה ומואר עם בוקר בקרני השמש, או שזהו זכר לפולחן קדום של השמש – בדומה לפולחן שהיה נהוג בבית שמש הסמוכה.

אל המעיין

שמחת בית השואבה מוזכרת בהרחבה בפוסט "ונוס של ירושלים". אתם מאד מוזמנים לקרוא אחרי שתסיימו כאן, בינתיים אעתיק כמה משפטים:

המעיין הוא פתח מסתורי בין העולמות העליונים והתחתונים, מאיים ומפתה, סמל של נשיות ופריון, כדברי האוהב בשיר השירים: "גן נעול, אחותי כלה, מעיין חתום". אפילו המפרשים הצנועים ביותר מסכימים ש'מעיין' מסמל כאן משהו אחר לגמרי.

טבילות פולחניות במעיינות נחגגו בכל רחבי כנען וכללו רחצה משותפת בעירום, כפי שמתאר בשנת 390 לספירה הבישוף יוחנן כריסוסטומוס (ששנא יהודים, נשים, תיאטראות וכל מה שכיף) בדרשה נוקבת נגד "תהומות ההפקרות". הרומאים קראו להן 'מיומאס', אולי מהמילה 'מים', והן היו קשורות לאיחוד בין אפרודיטה ודיוניסוס  – שאפילו לא היה בעלה!

שמחת בית השואבה הייתה חגיגת פולחן פגאנית קדומה. במשך מאות ואולי אלפי שנים עבדו בירושלים אלת פריון כנענית בטקס פגאני קדום. המקרא מתכחש לכך, אך ללא הצלחה: נותרו יותר מדי עקבות מחשידים ואזכורים לפולחן 'מלכת השמיים', הלוא היא כוכב נוגה הזוהר. הבבלים קראו לה אישתר, והרומאים – ונוס.

גם החגיגות בירושלים לא עמדו בסטנדרט הצניעות הנדרש. על פי מסכת סוכה, השמחה הייתה מעורבת, מה שהביא "לידי קלות ראש", ולכן הוחלט לבנות גזוזטראות ולהסתיר מאחוריהן את הנשים. זו הייתה התערבות בוטה במבנה המקדש, שכזכור תוכנן בידי הקב"ה עצמו, אבל זה לא הפריע לכוהנים. כך הוקמה עזרת הנשים הראשונה, והושלמה ההשתלטות הגברית העוינת על חג נשי מובהק.

הטקס הלילי הסתיים עם הזריחה, עוד סממן פגאני. החוגגים בירכו את השמש העולה, מפנים את אחוריהם אל קודש הקודשים ומעוררים עוד יותר את כעסם של הכוהנים.

אין טעם שאביא כאן את כל הפוסט, שממשיך לפולחן ונוס בירושלים, שנקראה על שם האל שלם, אחד האחים התאומים שחר ושלם, 'האלים הטובים והנעימים' שמסמלים את נוגה המופיעה גם ככוכב הערב וגם ככוכב הבוקר, איילת השחר – – – טוב, תקראו אחר כך.

אופס, מצאנו עוד חג!

שמחת בית השואבה אמנם אינה מוזכרת בתנ"ך, אך יש ראייה עקיפה לכך שמחבר ספר דברים הכיר את החג – ואף הסתייג ממנו. ממש בסוף הספר (טכנית, מחוצה לו), אחרי שמשה סיים לכתוב את התורה, נתן אותה לעם, נפרד מכולם ורוצה רק למות בשקט, צצה לה פתאום מצווה חדשה, בלתי שייכת בעליל, שנראית בבירור כהשתלה גסה: הַקְהֵל.

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת."

פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, יש להקהיל את כל ישראל, כו-לם, ולקרוא בפניהם את התורה. וראו זה פלא: במקרה, זה קורה בדיוק במועד שכבר תפוס על ידי חג אחר…

ספוילר: זה לא קרה. הניסיון להחליף חגיגה מלהיבה ושמחה, נוטפת מים ומיניות, בהקראה מייבשת ומטילת מורא של ספר התורה, היה חסר סיכוי. למעשה, התנ"ך עצמו מודה כי המצווה לא קוימה מעולם. בספר נחמיה מסופר כי עזרא הסופר חידש את מסורת הקריאה בתורה והישיבה בסוכה "כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד."

מיקומה של מצוות 'הקהל', שתקועה באופן לא הגיוני לאחר חתימה התורה, מלמד שזו הייתה תוספת מאוחרת, המצאה של עזרא ששתל אותה בספר דברים, בניסיון לא מוצלח למחוק מסורת פגאנית עתיקה. הפרט המעניין בסיפור הוא שבמקור ההתכנסות נערכה פעם בשבע שנים. אירועים גדולים צריכים אורך נשימה וקשה לקיימם פעם בשנה. בסיפורם של האלים הטובים והנעימים שחר ושלם, למשל, מופיע טקס פריון דומה שנערך פעם בשבע או שמונה שנים. גם עליות גדולות לרגל, כמו הקומבה מלה, נערכות רק פעם ב-12 שנים.

החג במועד הנחשק ביותר

השבוע שאחרי הירח המלא של תשרי הוא מיקום סופר-אסטרטגי בלוח השנה, פיסת נדל"ן אטרקטיבית במיוחד. לא רק שזהו סיום האסיף, ולמעשה סוף השנה החקלאית, בזמן זה חל יום השוויון הסתווי, מה שמעניק לו משמעות קוסמית. וגם מזג האוויר נעים. לא פלא שכל שליט וכוהן ניסה לנכס את החג למטרותיו, תוך המצאת הנמקות קלושות.

להשערתי – שמבוססת על מעט עובדות, הרבה פרשנות יצירתית ורחשי לב סובייקטיביים – בראשית חגגו במועד זה את "החג". אלה היו מעגלי ריקודים מקודשים שנערכו פעם בחודש תחת הירח המלא, מעגלי נשים שאליהם הוזמנו פעם בשנה גם הגברים.

מקור המילה "חג" הוא "לחוג", להסתובב במעגל. זו אחת התבניות האנושיות הבסיסיות והקדומות ביותר, ששרדה עד ימינו חת הכותרת "ריקודי עם". גם החאג' (حجّ) המוסלמי בא מאותו מקור, ובשיאו חגים מיליוני עולי רגל סביב האבן הקדושה.

עם המעבר לחברה חקלאית, "החג" שולב בחג האסיף, שבו היו בונים סוכות וישנים בשטח. השילוב בין טקס הפריון הקדום וחג האסיף הוליד את "החג" מחדש כהתכנסות המונית שנתית, עלייה לרגל, סטארט-אפ ראשון מסוגו. החג שינה את פניו אך המשיך להיות חגיגת פריון לכבוד האלה, האם הגדולה, יהיה שמה אשר יהיה, אלת התהומות, המים המעניקים חיים.

הפולחן ששרד

המעבר לחקלאות, ואתו המעבר מלוח שנה ירחי לשמשי, ציין גם ירידה במעמדן של הנשים. טקסים ופולחנים נשיים נעלמו או ירדו למחתרת, אך שמחת בית השואבה הצליחה לשרוד גם בעידן הגברי.

בעולם העתיק הוקצו לגברים ולנשים תפקידים נפרדים וכל מיגדר חי בעולם משלו. כך ניתן היה לשמר טקס חשאי כזה, שנוהל על ידי נשים ולמען נשים, במשך דורות רבים, מתחת לרדאר של הדיכוי הגברי. טקסי המים המקודשים לא נערכו תחת אור השמש העזה, אלא בלילה, לאור הירח, לנשים בלבד. בתקופות שבהן כוהנים קנאים הרחיקו אותן מהמקדש, הטקס עבר לנביעה אחרת בהרי ירושלים. ממילא כל המעיינות נבעו מאותו מקור והיו מקודשים באותה מידה.

זה אולי ההסבר מדוע אין כל איזכור לפולחן המים בתקופת בית ראשון, עד לפריחתו המחודשת והמפתיעה בימי בית שני. שמחת בית השואבה התקיימה כל עוד פעל המקדש, שהיה הרבה יותר פגאני ממה שרוצים שנאמין (מומלץ ביותר: קיצור תולדות יהוה מאת יגאל בן-נון).

מכיוון שהכוהנים לא יכלו להתעלם מהשמחה, וגם לא לשנות את אופיה הנשי והפגאני, הם שילבו אותה בעבודת המקדש. הם תיקנו שבמהלך ימי הסוכות ינסכו מים על המזבח ולא רק יין, למרות שאין לכך כל רמז בתורה. אמנם לפי רבי עקיבא, "אמרה תורה… הבא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך גשמים", אבל זה לא נאמר בשום מקום. אם לדקדק, מובאת כאן גירסה שמינית (או תשיעית?), לפיה בסוכות מתפללים בכלל לגשמי ברכה.

סוף עידן האלה הגדולה

תחת מכבש הכוהנים והרבנים, החגיגה איבדה בהדרגה את אופייה ההולל, את השמחה. עם חורבן בית המקדש, החג העתיק, ששרד כל כך הרבה תהפוכות וכיבושים, הלך בדרכן של כל המצוות והמנהגים המעשיים, שהוחלפו במילים ועוד מילים. המון מילים.

בכל המיתולוגיות ניתן לאתר סימנים לקרב העתיק מכולם, המלחמה בין הגברים לנשים. הנשים היו המין הדומיננטי במשך מרבית שנותיו של המין האנושי, או לפחות בעלות מעמד שווה ונפרד. חפצי הפולחן הראשונים של האדם הם דמויות נשיות של אלות, אימהות, ונוסיות דשנות ורחבות אגן. מלכותן נמשכת עשרים אלף שנים.

ונוס מווילנדורף, צלמית פרהיסטורית בת כ-30 אלף שנים של אישה בגובה 11 ס"מ, מאבן גיר צבועה באוכרה אדום. נתגלה באתר פלאוליתי באוסטריה.

בתחילה, הנשים שלטו בזמן. הן היו הראשונות לגלות את החודשים, עקב הדמיון בין מחזור הירח והמחזור הנשי. הן למדו את סוד ההיריון, שאותו הן לא מיהרו לחלוק עם הגברים (לך תזכור מה עשית לפני תשעה חודשים…). הן שלטו במין וניהלו אותו על פי מחזור הירח: הירח השחור הוא הזמן האפל של המחזור החודשי וההימנעות; הירח המלא הוא זמן לאהבה.

אבל הנשים עשו משהו חשוב עוד יותר: הן החזיקו את המין האנושי בחיים. במשך מאות אלפי שנים חיו בני האדם בחבורות קטנות של ציידים-לקטים, שהיו בעצם ציידים ולקטיות. האמהות לא יכלו לסמוך על שלל הציד ההפכפך. הן פיתחו מומחיות לצמחים, זחלים, צדפות וכל מה שאכיל או שימושי.

המסורת שרדה עד ימי הביניים, מועברת מאם לבת ולנכדה. בכל כפר הייתה הזקנה שהכירה כל צמח, רקחה תרופות ושיקויים ושימשה כמרפאה ומיילדת, בטוחה ואמינה יותר מכל רופא. הגבול בין רפואה לכישוף היה דק. הכנסייה והגברים לא אהבו את זה. במאות ה-15 עד ה-17 הכמרים יזמו את "ציד המכשפות", מסע אכזרי של גזל, עינויים ורצח, שחיסל את מאגרי הידע הנשי שהועברו מדור לדור. הגברים, או הכנסייה, או אלוהים, ניצחו.

אבל סטינו מהנושא ואנחנו חוזרים לאלף הראשון לפני הספירה. לנשים היה מה להפסיד, והן לא וויתרו בקלות. נראה גם שהעם הלך איתן, כפי עולה מהמאבק המתמשך, המתועד בספרי מלכים ואחריהם, נגד פולחן האשרה וחברותיה: שוב ושוב עבודה זרה משחיתה את העם, שוב ושוב מכריזים על סילוקן והשמדתן, ושוב הן חוזרות בפרק הבא. העם דבק בפולחנים הישנים. פולחן האלה הגדולה, אשרה או עשתורת, לא נפסק. הוא רק ירד למחתרת.

היציאה לאור בימי בית שני הייתה רגע זוהר, דומה אולי לפריחה הלהט"בית של היום. אין לדעת כיצד ומדוע היא קרתה, אך תוך מאה שנה גם היא דעכה וחוסלה. נסתם הגולל על שמחת בית השואבה. הדם והאש גברו על המים. הנשים הובסו והוכנעו למשך אלפיים שנה.

המאה העשרים, האיומה והנשגבת, הביאה את המהפך: שחרור האישה. אולי הגיע הזמן שהנשים ינכסו מחדש את שמחת בית השואבה? לא את מי המעיין עצמם, הספוגים ברעל לאומני ודתי ואינם ראויים לניסוך על כלום. את השאיבה ממעיינות הנשיות, האימהות, החיים.

אולי הנשים יחזירו את השמחה. אולי הן יצילו אותנו מעצמנו.