23 בספטמבר: יום חיפה

בתור חיפאי (לשעבר, אבל בכל זאת), הופתעתי לגלות כי אלפי קילומטרים מעירנו, בניו דלהי הרחוקה, מציין צבא הודו מדי שנה את "יום חיפה". בכל 23 בספטמבר, מתייצב משמר כבוד של צבא הודו בכיכר מרכזית בעיר וחוגג ברוב טקס את גבורתם של חללי חטיבת הפרשים המלכותית ה-15, שלחמה לצד הבריטים במלחמת העולם הראשונה ושיחררה ביום זה את חיפה מידי הטורקים.

הטקס השנתי מול אנדרטת טין מורטי, ניו דלהי

בנימה אישית

את "יום חיפה", שכמעט אף חיפאי לא שמע עליו מעולם, גיליתי בדרך מקרה לפני שנים רבות במהלך טיול בראג'סטאן, ארץ הארמונות והאגדות שבצפון מערב הודו. התאכסנתי בגסטהאוס קטן ומשפחתי בפרבר שקט של ג'איפור, שהיה שייך לקולונל בדימוס מאחד מגדודיה המהוללים של המדינה.

הקולונל פתח את המקום לאחר שחרורו וניהל אותו עם אשתו היפה והצחקנית שכונתה בפיו "האני". הוא היה ראג'פוט גאה, נצר לקסטה גבוהה שמפוזרת על פני מספר מדינות בצפון הודו. הראג'פוטים ידועים כלוחמים נועזים, שכולם קשורים איכשהו זה לזה ולכולם קוראים סינג.

הקולונל היה איש חברותי וחובב אלכוהול, ובילינו ערבים רבים בלגימת רום הודי (דווקא טעים) ושיחות על הא ועל דא, וגם על הצבא הישראלי והצבא ההודי. כאשר ערב אחד התגלה לו שאני יליד חיפה, הקולונל לא ידע את נפשו: "חיפה?! הרג'ימנט שלי חוגג בכל שנה בניו דלהי את יום חיפה! בביקורך הבא בהודו אתה חייב להגיע לשם!"

הגדוד של הקולונל נקרא במקור "רמחי ג'ודפור" (Jhodpur Lancers), ולמרות שעם השנים הוא מוזג בחטיבה אחרת ושינה את שמו, המורשת נשמרה. כך גיליתי שאלפי מילין מעיר הולדתי הצנועה, היא משמשת סמל היסטורי ומופת של אומץ וגבורה. כשהסתבר שבנוסף לכל, האירוע חל ממש ביום הולדתי, לא היה מנוס מפתיחת בקבוק נוסף של רום.

בהמשך הערב (או בערב אחר, קשה לזכור עם כל הרום) הקולונל נזכר שיש לו חבר, שסבא (או סבא רבא?) שלו, השתתף בקרב על גבעות הכרמל! צירוף המקרים לא הפתיע, כי במשפחה ראג'פוטית תמיד נשלח ילד אחד לצבא, בדרך כלל ליחידה שבה שירתו אבותיו. אמנם קצת נעלבתי מהכינוי "גבעות הכרמל", אבל במדינה שנושקת להימלאיה, ההקטנה הייתה מובנת.

החבר לנשק ניהל גסטהאוס דומה בג'ודפור, שהייתה אחת התחנות במסענו, והקולונל הציע להזמין אצלו מקום עבורנו. בניתי ציפיות לסיפורי קרבות עתיקים, אולי אפילו רומן סודי בין קצין הודי אקזוטי ויפהפיה חיפאית שישמש בסיס לסרט מסע דוקומנטרי… אך לצערי, המקום התגלה כקטן ומאכזב, ונאלצנו להתחמק בתירוץ מגושם בלי שהספקתי לדלות אפילו בדל זיכרון.

כיכר שלושת הפסלים

הטקס המנציח את הקרב על חיפה נערך בכיכר רחבת ידיים מול טין מורטי באהאוון, בית מידות שנבנה ב-1930 עבור רמטכ"ל צבא הודו (שהיה בריטי, כמובן). לאחר העצמאות, הבניין שימש כמעונו של נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו. היום זהו מוזיאון ומכון מחקר.

הבית נקרא על שם האנדרטה שהוקמה כעשור לפניו, אנדרטת טין מורטי (Teen Murti Memorial), "שלושת הפסלים". האנדרטה מורכבת מעמוד אבן ועליו חקוקים שמות הנופלים, וסביבו שלושה חיילי ברונזה המייצגים את שלוש הנסיכויות ששלחו את חייליהן להילחם עבור הבריטים: היידרבאד, ג'ודפור ומייסור. אחד הפסלים מעוצב בדמותו של מייג'ור דלפאט סינג, "Haifa Hero", שנפל כשהוא מוביל את הסתערות הפרשים על עמדות הטורקים במורדות הכרמל.

סתם קוריוז: בכתבה ב"ישראל היום" על ביקורו של נתניהו בהודו ביוני 2017, צוין כי "לקראת ביקורו ההיסטורי של ראש ממשלת הודו בישראל… הקים הצבא ההודי בעיר ניו דלהי כיכר ובמרכזה אנדרטה עם שמותיהם של כל כל החיילים ההודים שנפלו בארץ ישראל." האנדרטה הוקמה כמובן ב-1922, עשרות שנים לפני הולדתו של ראש הממשלה מודי, אבל כמקובל ב"ישראל היום", העולם נברא רק עבור ראש ממשלתנו האהוב וחבריו.

מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקוואט, גיבור חיפה

מתקפת הפרשים האחרונה בהיסטוריה

למרות שהמלחמה הייתה בין האנגלים לטורקים, הקרב על חיפה התנהל בעצם בין הודים לגרמנים, שכן הגיזרה אוישה בידי יחידה גרמנית מצוידת בתותחים ומכונות ירייה. המגינים היו מבוצרים, מצוידים בנשק מתקדם לזמנו, וישבו במעלה ההר. לתוקפים ההודיים לא קראו "רמחי ג'ודפור" על דרך המליצה – לרוב הלוחמים (כמתואר באיור) היו רק רמחים וחרבות. ההודים הגיעו לאזור חיפה אחרי כמה ימים רצופים של רכיבה ולחימה, אך למרות זאת הם לחמו בעוז ושיחררו את חיפה הנצורה. הקרב על חיפה נחשב למתקפת הפרשים המוצלחת האחרונה בהיסטוריה.

הקרב על חיפה: קצת היסטוריה

בנובמבר 1917 חדר הצבא הבריטי ממצרים לארץ ישראל. לאחר כמה כשלונות בקרבות עזה, הוחלף המפקד ובמקומו מונה גנרל אלנבי, שכבש את באר שבע וב-11 בדצמבר נכנס בשערי ירושלים. בסוף אותו חודש צלח אלנבי את הירקון, במטרה להגיע לחיפה, שהייתה יעד אסטרטגי בגלל הנמל ומסילת הרכבת.

לרשות אלנבי לא עמדו מספיק גייסות, מכיוון שעקב מתקפת האביב הגרמנית באירופה הוא נאלץ לשלוח לשם 60 אלף מחייליו. הוא חנה ליד הירקון בהמתנה לתגבורת, עד שבאפריל 1918 נחת בארץ כוח המשלוח ההודי וניתן היה לצאת למערכה על צפון הארץ. המשימה הייתה לכבוש את חיפה ועכו, לפני עונת הגשמים שתהפוך את עמק יזרעאל ועמק זבולון לבלתי עבירים לכלי רכב. באותם ימים הפך ערוץ הקישון מדי חורף לביצה רחבת ידיים, וגם בקיץ התנועה הייתה מוגבלת לרצועה צרה למרגלות הכרמל.

כמתואר בסרטון, בצהרי ה-22 בספטמבר התקדמה יחידת משוריינים בריטית מנצרת לכיוון חיפה, ונתקלה בחסימה באזור נשר. מייד נפתחה עליהם אש כבדה והם נסוגו, ושני פרשים אף נבלעו חיים בביצות הקישון. למחרת עם שחר החלה המתקפה הבריטית. שני גדודי הפרשים ההודיים התקדמו עד שבשעה עשר בבוקר, כאשר הגיעו לאזור בלד-א-שייך (היום תל חנן), הם התגלו. תותחי 77 מ"מ גרמניים שהיו מחופרים במעלה ההר החלו להמטיר עליהם אש. הפרשים תפסו מחסה למרגלות ההר, לכודים בין הנחל הטובעני והמדרון התלול.

אחד התותחים הגרמניים שהבריטים מצאו בכרמל

הקרב על חיפה החל בשעה שתיים בצהריים. עם הינתן הפקודה, יצא גדוד הרמחים להסתערות חזיתית נגד מכונות הירייה – וחיסל אותן. הפרשים המשיכו בדהירה למבואות חיפה, תוך שהם משפדים חיילים טורקים בחניתותיהם. בשעה 15:00 חיפה שוחררה. הבריטים לקחו בשבי 1,352 חיילים, 17 תותחים ו-11 מכונות ירייה. ארבעה ימים לאחר מכן עגנו בנמל חיפה האוניות הבריטיות הראשונות והחלו לפרוק אספקה.

פרשי ג'ודפור ומייסור נכנסים לחיפה, 1918

גיבור חיפה

הבריטים ספגו אבידות מעטות יחסית, אך מפקד הגדוד, מייג'ור טאקור דלפאט סינג שיקאוואט (Dalpat Singh Shekhawat), נהרג בהתקפה. מייגו'ר דלפאט סינג זכה לעיטור הצלב הצבאי ונקרא מעתה "גיבור חיפה".

המייג'ור הגיבור זוכה בשנים האחרונות לתחייה מחודשת כגיבור הודי נערץ, וכרגיל יש לכך סיבות פוליטיות שאינן קשורות לגבורה ו/או לחיפה. מייג'ור דלפאט סינג השתייך לקסטה נמוכה יחסית המונה רק 5 מיליון איש, שנקראת אמנם ראוואנה-ראג'פוט אך אינה נמנית על קסטת הראג'פוטים השלטת. על הנצחתו נאבקים יורשי המהארג'ות של ג'ודפור, ונציגי הקסטה עצמה הדורשים שוויון זכויות. סקירה מעניינת בנושא (באנגלית) התפרסמה בג'רוזלם פוסט.

הזווית הבהאית

בחיפה התגורר באותה עת עבדול בהא, בנו וממשיך דרכו של מייסד הדת הבהאית, בהא אללה. הדת הצעירה כבר החלה לעשות נפשות במערב, ועבדול בהא סייר ארוכות באירופה ובצפון אמריקה ורכש חסידים רבי השפעה.

כמו אביו, עבדול בהא היה אדם מרשים וחכם בצורה יוצאת דופן. הוא הרחיק ראות, ועודד בהאים להקים יישובים חקלאיים ולספק את צרכיהם בעצמם. יתכן שהוא הושפע מהטמפלרים, שהגיעו לארץ במקביל לבהאים וייסדו פה את החקלאות המודרנית, שלימים השפיעה גם על הקיבוצים. סביב הכינרת הוקמו ארבעה יישובים בהאים: א-סמרה (היום קיבוץ האון), נוקייב (היום עין גב), אום ג'וני (דגניה) ועדסייה, היום בשטח ירדן.

היישובים נוהלו בצורה שיתופית ועם ידע חקלאי מתקדם, ועבדול בהא עודד אותם לנטוע בוסתני פרי וגידולים חדשים אחרים – יש הטוענים שהם הביאו לכאן את הבננות ואת החציל הפרסי. למרות הצלחתם, עם התפשטות ההתיישבות הציונית, נרכשו מרבית האדמות הבהאיות על ידי הקרן הקיימת, ועד 1948 לא נותרו בהאים בעמק הירדן.

זכר להתיישבות הבהאית בעמק הירדן נמצא בעין שוירח שמעל קיבוץ האון, שבו שופצה לפני מספר שנים בריכת האגירה שבנו הבהאים בתחילת המאה.

הבהאים גייסו את הפלאחים המקומיים להקמת סכרים, בריכות אגירה ותעלות שהובילו מים מהירמוך וממעיינות הגולן, וגידלו מספיק חיטה גם בתקופות קשות. בימי המלחמה קיבל עבדול בהא את האחריות לא רק לשלומה של הקהילה הבהאית, אלא לכלל תושבי צפון הארץ שסבלו מרעב וממחלות. הוא ביקש מהחקלאים הבהאים לשלוח אליו את כל יבוליהם וחילק אותם לנזקקים.

הפופולריות של עבדול בהא בקרב המקומיים, כמו גם קשריו במערב, היו לצנינים בעיני ג'מאל פשה, מפקד הצבא הטורקי בפלסטינה וסוריה. הוא איים לצלוב אותו אם הבריטים יתקרבו לחיפה, ולהשחית את כל רכושם של הבהאים.

שחרורה המהיר של העיר הציל את חיי עבדול בהא. יחידת פרשים הודיים נשלחה למעונו, וגנרל אלנבי דיווח במברק עוד באותו יום: ".Have today taken Palestine. Notify the world that Abdu’l Baha is safe" עבדול בהא גמל על כך לבריטים כבר בחורף הבא, כאשר הם התקשו למצוא מזון לחייליהם. על פועלו ההומניטרי הוא קיבל ב-1920 את אות האימפריה הבריטית.

באותה שנה הוקם חבר הלאומים, הגוף הבינלאומי הראשון בעולם, שלימים יהפוך לארגון האומות המאוחדות. הארגון היה מיוסד על ערכים דומים לחזון השלום העולמי, שעליו דיבר בהא אללה, מייסד הדת הבהאית, ועבדול בהא ראה בכך הוכחה לנכונות הנבואה. אחת מפעולותיו הראשונות של חבר הלאומים הייתה הענקת המנדט על ארץ ישראל לידי הבריטים, "בהינתן ייעוץ מנהלי וסיוע על ידי כוח מנדטורי, עד לאותה עת שבה הם יכולים לעמוד בזכות עצמם".

עבדול בהא נפטר בשנת 1921. הלווייתו הייתה מהגדולות שנראו בארץ עד אז, ואלפים מבני כל הדתות צעדו בה יחד. זכרו הונצח בחיפה ברחוב עבאס (שמו המקורי היה עבאס אפנדי).

מאה שנים של מלחמות

בשנת 2018 צוין יובל המאה למערכה על חיפה בטקסים ובנאומים, הן בחיפה והן בניו דלהי (כמתואר בכתבה ב'מעריב'). ישראל והודו ציינו לאחרונה גם את יובל השבעים שלהם – הבריטים עזבו את שתיהן בהפרש של חודשים ספורים, אך עשו זאת בדרכים שונות שהכתיבו במידה רבה את עתידן.

בהודו, הבריטים עשו מאמץ ניכר לעזוב בצורה מכובדת. על אף נהרות הדם שנשפכו בתקופת המעבר, הם הותירו אחריהם שתי מדינות עצמאיות ומתפקדות, הודו ופקיסטן (שלימים התפצלה ממנה בנגלה דש). אצלנו הם עזבו בחיפזון, בתחושת חמיצות ותוך התנערות מאחריותם לעתיד האזור. מהכאוס שנוצר נולדה מדינה אחת בלבד, ולצידה עם שמחפש את ארצו עד היום הזה – וסכסוך שמסרב לגווע.

צאצאיו של מייג'ור דלפאט סינג יכולים רק לנסות ולהבין על מה ולמה נהרג סבא רבא שלהם במרחק אלפי קילומטרים מביתו וממשפחתו, בשירותו של שליט הודי שראה בו משרת נקלה בן לקסטה בזויה – ושל כובש בריטי קולוניאלי שלא חלם להעניק לו עצמאות. העיקר שלפחות חוגגים לזכרו את "חיפה דיי"…