ראש השנה: שהשנה תהיה שונה

שוב השלמנו סיבוב סביב השמש, שוב מתחלפת לה שנה בשנה, וזה הזמן לבדוק מהי בעצם אותה "שנה" – מילה קטנה אך מבלבלת.

הקדמה קצרה

בלוג "מועדים לשמחה" עוסק במועדי השנה, ובדרך הטבע זהו הפוסט הפותח אותו. רבים מהפוסטים כאן (אבל לא כולם) עוסקים במילים, באטימולוגיה – חקר מקור המילים, תולדותיהן והתפתחותן. קצת דומה לחוקרי האבולוציה המחפשים אחר מקורם של מינים שונים בטבע.

דוגמה קטנה היא האטימולוגיה של "אטימולוגיה" עצמה: המילה מורכבת מ-etymon היוונית, "המובן האמיתי, המקורי", שקרובה למילה eteos, "אמיתי"; ו"-לוגיה", סיומת המציינת ידע, לימוד ומחקר, ומקורה ב-logos, "מילה, דיבור, תבונה" – כפי שנאמר בפסוק הפותח את הבשורה על פי יוחנן: "בראשית הייתה המילה [לוגוס] … והמילה הייתה אלוהים."

כך, במילה אחת, מסתתרים שני מושגי יסוד של ההוויה האנושית: המילה, הבסיס לתקשורת, "המרכיב הסודי" שבזכותו השתלטנו על העולם; והאמת, מושג מופשט אך בלעדיו אין למילים זכות קיום.

החיפוש אחר מקור המילה אמור לגלות לנו משהו על טבעה האמיתי – אך המשימה אינה פשוטה. למגינת ליבם של האטימולוגים, מילים אינן חולצות, ולא מוצמדת להן תווית קטנה עם רשימת רכיבים, ארץ ייצור והוראות כביסה. רוב המילים נוצרו הרבה לפני הולדת הכתב ואין בידינו עדות על מקורן. לפעמים קשה להגיע לאותה "אמת" מובטחת – אבל העיקר החיפוש עצמו.

שנצא לדרך?

שנה-שנתיים

מאיפה באה המילה "שנה"? התשובה אינה פשוטה. יש שני מקורות אפשריים, וההתלבטות ביניהם העסיקה דורות של בלשנים.

מדובר בשני שורשים זהים (הומונימים) וכל אחד מהם מועמד נכבד וראוי. השורש שנ"ה מציין שני מושגים נפרדים: 1. לִשְנוֹת; 2. לְשַׁנּוֹת. האחד מציין חזרה, והשני – שינוי. למען הפשטות, נכנה אותן שנה 1 (חזרה) ושנה 2 (שינוי). כפי שנראה, זה אינו רק דיון לשוני. כל מובן מציין תפיסת זמן, ואף תפיסת עולם, שונה לחלוטין.

אחד ושניים

1. שָנָה: עשה דבר-מה שנית, חזר על דבר (מילון אבן שושן)

מקורה של שנה 1 ("חזרה") הוא במושג בסיסי וקדום ביותר של התודעה האנושית: שניים. הזוגיות היא תכונה מהותית של גופנו, מהעיניים עד לרגליים וכמעט כל מה שביניהן. "שניים שניים", כמו בתיבת נוח. "שניים" הם חלק מאיתנו, לא פחות מאשר "אחד". בעברית, ועוד יותר בערבית, יש אפילו צורת ריבוי נפרדת לדברים שבאים בשניים.

ואת אותה דואליות זיהה האדם בכל מקום. העולם התחלק לשניים: אור וחושך, יום ולילה, שמש וירח (שבצירוף מקרים קוסמי, נראים לנו זהים בגודלם), גבר ואישה, ימין ושמאל, טוב ורע.

מן המובן הבסיסי "שניים", התפתחה הפעולה: לִשְנוֹת – "לעשות משהו בשנית". במקרא משמש הפועל רק במובן זה, למשל "וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ" (מלכים א' יח), או "וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא… פַּעַם אַחַת, וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ" (שמואל א' כו).

בשלב מאוחר יותר, בתקופת המשנה – השם כבר מרמז על השינוי – "לִשְנוֹת" (לחזור) קיבל משמעות חדשה: לימוד תורה דרך חזרה אינסופית על טקסטים. החכמים ששנו בתורה נקראו "תַּנָּאִים", אותו שורש בחילופי ש/ת הנפוצים בארמית (שור – תורא). הספר שבו כונסו דבריהם נקרא "משנה". השורש נשאר מאז באוהלה של תורה. כיום לא נבקש ממישהו "לִשְנוֹת" את דבריו.

לכאורה, השורש שנ"ן שייך לאותה משפחה. גם השינון הוא חזרה על טקסט שוב ושוב, אך לא בטוח שזה המקור. במקרא, השורש מציין  "לחדד, להשחיז" מלשון "שן": "אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי" (דברים לב); "שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם" (תהלים סד), זה גם המובן בערבית. מצד שני, אולי המילה "שן" עצמה ציינה במקור משהו ששונה וחוזר על עצמו שוב ושוב… 

שנה באה, שנה הלכה

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם.

הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת.

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ."

קהלת מסכם היטב את תפיסת הזמן המחזורית של אבותינו: הכל מסתובב, הכל חוזר, הימים מתחלפים, והחודשים, והעונות, ואיתן החגים והמועדים (לשמחה). צמחים צמחים וקמלים. בני אדם נולדים ומתים.

בימים שלפנים, שהיו אגדה רחוקה כבר בזמנו של קהלת, הזמן הסתובב, אך גם עמד מלכת. קצב השינויים היה איטי ובלתי מורגש. תמונת העולם המעגלית הייתה התגובה ההגיונית היחידה למציאות. הכל חוזר, הכל סובב לו.

ואז הגיע עידן שונה וחדש, מהחקלאות ואילך. קצב השינויים הואץ, יותר הצלחות, יותר אסונות, פחות שליטה ואפס וודאות.  תפיסת הזמן המעגלי הייתה מושרשת עמוק ולא נכנעה בקלות. היא גייסה לעזרתה את הכוח המתעורר: הדת.  בכל הדתות הגדולות היא הפכה לערך תיאולוגי מרכזי. המחזוריות היא הנחמה האוניברסלית, התשובה היחידה לקוצר ידי האדם – גם לא האל או המלך – נוכח הסופיות של המוות.

בדתות המזרח, המחזוריות טבועה בכל בן אנוש. כולנו נדונים למות ולהיוולד מחדש במעגל אינסופי של גלגולים. בדתות המערב, מחזורי הזמן גדולים יותר, אך גם הן מאמינות באחרית הימים כלשהי, שאינה אלא חזרה למצב ההתחלתי. בנצרות זה היה אמור לקרות אחרי אלף שנה. או אלפיים. או לא. אי התגשמותן של נבואות מעולם לא הרתיעה את המאמינים.

ממעגל הזמן אל חֵץ הזמן

במאות השנים האחרונות התפתחה תפיסת זמן שונה לגמרי – מודרנית, חילונית, אינדיבידואלית. חץ הזמן שלנו אינו חוזר על עקבותיו, אלא מתקדם ללא הרף. תיק תק תיק תק. שינוי הפרדיגמה, ממעגל הזמן אל חֵץ הזמן, היה ממושך וטראומטי. השליטים וכוהני הדת העדיפו תמונת עולם קבועה ובלתי משתנה, המנציחה את מעמדם ואת זכויותיהם. שינויים וחידושים הם האויב, ערעור על סדרי בראשית.

המהפך הגיע בהדרגה. חשיבה פורצת דרך של קומץ הוגים אמיצים, מקופרניקוס ועד דרווין, ושורה של תגליות ומהפכות מדעיות – בגיאולוגיה, פיזיקה, גנטיקה, במדע בכלל, סללו את הדרך. זה חלק מהקשיים שהאדם החילוני לוקח על עצמו – נדונים לחיות בזמן חד-סטרי שמתקדם מהעבר לעתיד, מהלידה אל המוות, במסלול בלתי הפיך עד ייאוש.

אם תרצו להעמיק בנושא, מומלץ ספרו של סטיבן ג'יי גולד:

Time's Arrow, Time's Cycle: Myth and Metaphor in the Discovery of Geological Time (1987)

הכמיהה לריכוך פסק הדין הסופי, האכזר, לחזרה אל המעגליות הטובה והנעימה, היא אנושית ומובנת. כך נולדו מחדש תיאוריות הניו אייג' על גלגול נשמות. גם פנטזיית "מכונת הזמן" בסרטי מדע בדיוני, ממלאת אותו תפקיד מנחם. אבל עמוק בפנים, אנחנו יודעים שאלה רק אשליות.

אבל בסך הכך רצינו לדעת מה זאת "שנה", לא?

מסקנת ביניים: שנה 1, "חזרה", מתאימה לתפיסת העולם המעגלית של אבותינו והיא מועמד ראוי לאבהות. לא לפני שנבחן את הקייס של שנה 2.

מה נשתנה השנה?

2. שִנָה: התחלף, הפך מראהו או טבעו, לא היה דומה לאחר (מילון אבן שושן)

גם לשנה 2, "שינוי, החלפה", יש היסטוריה ארוכה ומכובדת. השורש קיים באכדית, אוגריתית ועוד שפות שמיות, ומופיע במקרא בכל הצורות: שִינָה, שוּנָה, השתנה. בדרך כלל הוא מציין שינוי חיצוני: "להשתנות" פירושו להחליף בגדים, ודויד "שינה את טעמו" כאשר התחזה למשוגע.

כאשר אדם דתי חייב לבצע מלאכה בשבת, עליו לעשותה "בשינוי". הכוונה אינה למשהו בסגנון "מיניסטריון ההליכות הטיפשיות", אלא לעשותה באופן אחר. לדוגמה, רב צבאי התיר לחייל דתי להדליק ולכבות ציוד חיוני בשבת, אך לעשות זאת בשינוי, באמצעות המרפק או עם מקל.

שונה ומשונה

בתרבות שלנו, של החברה המערבית לסוגיה, שינוי הוא מושג חיובי. הייתה אפילו מפלגה כזאת. לא תמיד השינוי הוא לטובה אבל לא שואלים אותנו. העולם משתנה בטירוף, וחייבים להשתנות או לחדול.

אז שינוי הוא תמיד לטובה? לא נראה שהשפה חושבת כך. רוב המילים הנגזרות מ"שינוי" אינן מבשרות טוב. עדיף לא להיות "משונה" או "שונה". תמונת העולם הבסיסית שלנו הייתה של משפחה, שבט וגזע. העברנו את רוב האבולוציה שלנו במסגרות קטנות והומוגניות. ה"שונה" היה תמיד גם זר, "לא משלנו".

כאשר המן משמיץ את היהודים באזני אחשוורוש, הוא מספר ש"דָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם"; ומשלי ממליץ לנו "יְרָא אֶת יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ; עִם שׁוֹנִים, אַל תִּתְעָרָב". הפרשנים חלוקים על מובן המילה "שונים". לפי רש"י, אין להתערב עם אלה שחושבים שאלוהים והמלך הם "שניים", במעמד דומה. יש טוענים שמדובר באלה ששינו מהוראות המלך; ואולי אלה פשוט אנשים שונים, זרים.

גם "משונה" ציין במקור "משהו שהשתנה", ללא גוון של ביקורת או רתיעה. בעברית של היום נוסף לו גוון שלילי. לא כדאי לתאר מישהו כ"בחור/ה משונה" במסגרת המלצה לדייט. "שונה" נמצא קצת מתחת ל"משונה" בסולם הסטיגמות, קצת שונות יכולה להיות חיננית. אך גם היחס לשונה אמביוולנטי – וזה במקרה הטוב.

הכנסת "קבלת השונה" לתוכנית הלימודים, רק מלמדת עד כמה רחוק האידיאל הנכסף. החברה הישראלית מקבלת מידה מוגבלת של שונות, אך לא מעבר לכך: אשכנזים ומרוקאים כבר מתערבבים, לבנים ושחורים כמעט לא, ויהודים עם ערבים – השם ישמור!

בחזרה לנושא

בעת הולדת המילים, במעמקי הזמן הבלתי כתוב, שנה 2 (שינוי) טרם קיבלה גוון מפוקפק. להיפך, חילופי העונות היו מרכיב מרכזי בעולמם של אבותינו, וציינו את מועדי השנה החקלאית והדתית.  בימי התנ"ך, השנה התחלקה לשתי עונות בלבד, קיץ וחורף. השנה החלה בחודש האביב, סמוך ליום השוויון (Equinox) שבו היום והלילה משתווים באורכם. כאשר הלוח עבר לתשרי, השנה נצמדה ליום השוויון הסתווי. יום השוויון מציין את "השינוי" – ההגדרה הכי מדויקת של סוף החורף וראשית הקיץ (ולהיפך).

מסקנת ביניים 2: גם שנה 2, "שינוי", היא מועמדת לא פחות טובה לכתר. אם אתם מצפים לתשובה חותכת – סורי, אין לי. אבל אם אתם כבר כאן, הישארו עוד פיסקה עוד שתיים. מומלץ לשים ברקע את Changes של דייויד בואי עליו השלום, האיש שלא הפסיק להשתנות. עד שהפסיק.

איך אתם מעדיפים את השנה שלכם?

לשיטתה של שנה 1, השנה הבאה תהיה חזרה על קודמתה, More of the same. זה לא בהכרח רע – אם השנה שחלפה הייתה מוצלחת, אפשר ורצוי לחזור עליה בשמחה. אבל אם לא…

בגירסה 2, השינוי הוא בלתי נמנע. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", אמר הרקליטוס. וגם לא לאותה שנה. השנה החדשה תהיה תמיד שונה מקודמתה. אם היה טוב, יהיה טוב בדרך שונה; אם היה רע – על אחת כמה וכמה רצוי שינוי.

האם אני מוכן לשינוי?  האם אני מוכן להשתנות?

ראש השנה. הזמן הטוב יותר לחשבונות נפש ואחרים, לחלומות, להחלטות. בסופו של דבר, Change זו מילה גדולה, אבל גם כסף קטן.

שנה טובה!