24 ספרים יש בתנ"ך, מתוכם שניים בלבד נקראים על שם נשים, רות ואסתר, ומשניהם ראוי רק אחד להיקרא יצירה פמיניסטית.

נתחיל בקווי הדימיון. כמקובל בעולם האגדות, שתי הגיבורות הן צעירות, יפות תואר ועניות. על פי חוקי הז'אנר, הן גם נטולות משפחה: אצל אסתר מצוין במפורש כי "אין לה אב ואם", ואצל רות מוזכר בחטף "בית אימה" אך חזרה אליו אינה אופציה. עוד מרכיב משותף הוא היעדרו של אלוהים. במגילת אסתר הוא אינו מוזכר כלל, ובמגילת רות אין לו תפקיד בעלילה ושמו מוזכר רק במסגרת ביטויי לשון סטנדרטיים כמו "יעשה ה' עמכם חסד", או "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל". אלוהים זוכה להתייחסות רצינית אחת בלבד, בהבטחתה של רות לנעמי: "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי".

שתי הגיבורות הצעירות אינן בקיאות בהוויות העולם, ומובלות בידי דמות מבוגרת ומנוסה. כאן מתגלה הההבדל הגדול ביניהן. את אסתר מפעיל מרדכי, ואת רות – נעמי. מרדכי מסתייע באסתר להצלת עמו, בעוד שנעמי רוצה רק להבטיח לכלתה אוכל וקורת גג. לכן מגילת אסתר היא סיפור שגרתי על מאבק כוח גברי שבו לאישה נועד תפקיד פאסיבי, בעוד שמגילת רות היא סיפור נשי פמיניסטי, עם הפתעה גדולה בסופו.

הזווית הנשית נקבעת כבר בפרק א', שבו מופיעים רק שלושה גברים, שכולם מתים בדקות הראשונות לפני שאמרו מילה אחת. הבנים המתים, מחלון וכיליון, לא הצליחו להעמיד צאצאים במהלך עשר שנות נישואיהם ושמותיהם משדרים חולשה ומוות. בסוף הפרק מגיעות רות ונעמי לבית לחם, וגם שם הן פוגשות נשים בלבד. בפרק ב' יצטרפו בועז ונעריו לסיפור, אך נעמי תמשיך להוביל את העלילה ולקבוע את מהלכיה.

כמו באגדת סינדרלה, שיאו של הסיפור מגיע בחצות הלילה. אך בעוד שסינדרלה בורחת מהנסיך ולאחר מכן יושבת בבית ומחכה, רות המואביה מעירה את הנסיך שלה בחצי הלילה, וממש לא בורחת.

קרשצ'נדו בשלושה שלבים

השיא מגיע כאמור בפרק האחרון. עד אז, העלילה מתרחשת במסגרת הדוקה של זמן ומרחב. למעט האקספוזיציה, הסיפור קורה במהלך יממה וקצת, ובתחום גיאוגרפי צר שבין השדה, הגורן ושער העיר. חוץ מאזכור קצר בפתיחה, "ויהי בימי שפוט השופטים", העלילה נטולת כל הקשר לאומי והיסטורי.

  • שלב א': רחל ולאה

היציאה מהאישי אל הלאומי, מסיפור אהבה אינטימי לפרק בתולדות בית ישראל, מגיעה אחרי שבועז פותר את התסבוכת המשפטית ולוקח את רות לאישה:

"וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל"

הברכה זורקת אותנו אלפי קילומטרים מבית לחם, לארץ ארם הרחוקה, ותשעה דורות אחורה, אך אזכורן של רחל ולאה כמופת של הצלחה מעורר תחושת אי נוחות מסיבות נוספות. המקרא מזכיר בדרך כלל את אברהם, יצחק ויעקב – ולא את נשותיהם. ואם כבר, למה דווקא את רחל ולאה, שצרובות בזיכרון הקולקטיבי כצמד אויבות ושונאות – או לא…?

dante-s-vision-of-rachel-and-leah-1855
Dante`s Vision of Rachel and Leah, Dante Gabriel Rossetti, 1855 – רוזטי חיבב יותר את לאה (בירוק) שנראית חיונית ופעילה לעומת רחל (בסגול) הקודרת והחולנית

השנאה בין האחיות היא פיקציה מגמתית ללא כל בסיס בטקסט. שתי האחיות נפלו קורבן למעשי הנכלים של אביהן הרמאי, וברור כי לאה לא יזמה את ההחלפה הלילית אלא רק שיתפה פעולה, אולי בלית ברירה. לאה אכן שנואה – אך לא על אחותה אלא על יעקב. גם כאשר רחל העקרה מקנאה בלאה, היא באה בטענות ליעקב ורק אליו.

התורה מספרת רק על פעם אחת שבה הן ממש מדברות זו עם זו, והתמונה המתקבלת מורכבת ונוגעת ללב. ראובן מוצא בשדה דודאים ומביאם ללאה אמו (בראשית ל 14-16). הדודאים הם סגולה לתשוקה ולפריון, ורחל מבקשת אותם מלאה. כל אחת מהן זקוקה לדודאים למטרה אחרת: לאה רוצה שיעקב יחשוק בה, רחל רוצה להתעבר. למרות שבעייתה של רחל גדולה וכואבת יותר, היא מוותרת לאחותה הפגועה ובגדלות נפש מרשה לה לבלות את הלילה עם יעקב. לאה, שלפני אותו לילה גורלי "עמדה מלדת", יולדת בהמשך עוד שני בנים ובת. רחל תיאלץ לחכות עוד מספר שנים עד שתלד בן ראשון, את יוסף.

בליל הדודאים, לאה היא זו שיוזמת את הסקס, ויעקב שותק וממלא את תפקידו. גם בלילה על הגורן, רות היא היוזמת ובועז נסחף אחריה. שני הסיפורים קורים בעת הקציר, זמן של פריון והוללות.

  • שלב ב': תמר ויהודה

השלב הבא בקרשצ'נדו קרוב יותר: רק שבעה דורות אחורה, ובמרחק יום הליכה מבית לחם. אם רחל ולאה אינן דוגמה קלאסית לברכה תנ"כית, הפסוק הבא חריג עוד יותר:

"וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה"

תקציר: תמר הייתה כלתו של יהודה, אשת בנו עֵר. ער נפטר ועל פי מנהג הייבום היא מתחתנת עם אחיו אונן, שמסרב לשכב אתה ועל כן ה' ממית אותו (הדימיון לשני האחים המתים מחלון וכיליון בוודאי אינו מקרי). ליהודה יש בן נוסף, אך הוא חושש לחייו ואינו מוכן להשיא אותו לתמר, וכך דן אותה לחיי אלמנות, ללא בנים וללא מעמד. אבל תמר לא פראיירית. היא מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה.

1-5-tamar_and_judah_horace_vernet
Judah and Tamar, Emile Vernet, 1840 – כנוצרי, וֶרנֶה אינו יכול שלא לצייר את יהודה כרשע מרושע. זה לא קשור לדמות, זה השם…

בחלוף שלושה חודשים, "וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף." המוקד כבר מוכן, תמר מובלת אליו והאספסוף מנופף בלפידים, אך ברגע האחרון, כמו בדרמת בית משפט אמריקנית, שולפת תמר כמה חפצים אישיים של יהודה, שאותם ביקשה כערבון – "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי". יהודה אינו שוכב יותר עם תמר, ובבוא העת, היא יולדת את התאומים פרץ וזרח. על רקע בכי התינוקות עולות כותרות הסיום, אך הסיפור לא תם. הסוף האמיתי מגיע בפרק האחרון במגילת רות.

השאלה המתבקשת היא – באמת? זה מה שבוחרים אנשי בית לחם לאחל לזוג הצעיר? מוות כפול, זנות, כמעט הוצאה להורג בשריפה, וגידול ילדים ללא אבא (שהוא גם סבא)?

כפי שהשיבה לרחל ולאה את כבודן, המחברת של מגילת רות רוצה לטהר ולהאדיר את שמה של תמר, עוד קורבן של חוקים שנכתבו על ידי גברים למען גברים, ושל גברים נצלנים, תחמנים וחרמנים.

אף אחת מהן אינה אשמה במצבה. כל שנותר להן לעשות הוא להפיק את המקסימום מקלפי הפתיחה הגרועים שחולקו להן. בדיוק כמו שעשתה רות המואביה.

  • שלב ג': על מה כל הסיפור?

אחרי שלב הברכות מגיעה החתונה, ואחרי כמה חודשים הלידה. לבן קוראים עובד וכאן נגמרת בעצם המגילה – אבל לא! רק עכשיו מגיע הטוויסט בעלילה, שלב השיא בקרשצ'נדו.

המקרא מייחס חשיבות גדולה למוצאו של אדם, ומביא תמיד את תולדותיו בפתיחת הפרק שעוסק בו. אפילו הברית החדשה מפרטת את אילן היוחסין (המומצא לחלוטין) שמחבר את יוסף ישירות לדוד המלך, ומתעלמת מבעיה אחת קטנה – יוסף אינו אביו של ישו…

מגילת רות היא דוגמה יחידה למיקום אילן היוחסין אחרי הסיפור. פסוקיה האחרונים חושפים מידע משמעותי שלא ברור כיצד הועלם מאיתנו עד כה:

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז…"

סורפרייז! לאורך כל המגילה הוסתר מאיתנו מוצאם המכובד של אלימלך ובועז. אלימלך הוא סתם "איש מבית לחם", ובועז "איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך". המספרת משמיטה את המידע החשוב הזה כדי שלא יפריע לסיפור האנושי האינטימי, ולא יגנוב פוקוס מתפקידן של של רות ונעמי, חסרות הייחוס – וזה עוד לא הכל:

"…וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד."

הסיפור נצבע פתאום בצבעים חדשים. אם חשבתם שקראתם סיפור רומנטי על זוג אוהבים בגורן, טעיתם. זהו סיפור מכונן בתולדות עם ישראל. בועז הוא חוליה בשרשרת הדורות שמחברת אותו לאברהם, יצחק, יעקב, יהודה ופרץ, ונמשכת ממנו הלאה לדוד המלך. שושלת גברית כמובן, שבה הנשים הן בדרך כלל רק פונדקאיות חסרות שם. פסוקי הסיום אינם נראים כחלק מהסיפור המקורי, ואולי הם תוספת מאוחרת.

מגילת רות, שיתכן מאד כי נכתבה בידי אישה, מכירה שושלת אחרת לגמרי, שושלת של נשים – מבוזות, שנואות, מדוכאות, כמעט מועלות על המוקד. מה שמציל אותן היא אחווה נשית, פעם בין אחיות ופעם בין כלה לחמותה, והחוכמה להבין את חוקיו המעוותים של העולם הגברי – ולדעת לנצל אותם לטובתן.

סינדרלה המואביה אינה עוד קורבן פסיבי המחכה לנסיך שאולי יבוא. היא באה אליו בעצמה, עושה בו כרצונה, ודואגת שיחשוב שהוא זה שמנהל את העניינים.

hqdefault
רות מודרנית: קוראים לה רותי פוסטר והיא שרה כאן שיר של מאיה אנג'לוּ, אישה פנומנלית:

עכשיו אתן מבינות
בדיוק מדוע אני לא מרכינה את ראשי.
איני צועקת או מקפצת
ולא צריכה להרים את קולי.
כשאתן רואות אותי חולפת,
אתן צריכות להיות גאות.
אני אומרת,
זה בנקישות עקבי,
בתלתול בשערי,
בכף ידי,
בצורך באהבתי.
כי אני אשה
באופן פנומנלי.
אשה פנומנלית,
זו אני.

(צילום תמונה ראשית: דורית לומברוזו, lombrosophoto.com, דוגמנית: ננה רון-אליאס)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s