"עצמאות", כמו הרבה מילים בשפתנו (ובכל שפה), היא מטאפורה, יותר נכון – מטאפורה של מטאפורה של מטאפורה, שעברה גלגולים רבים בדרכה הארוכה מהמוחשי אל המופשט

עץ

די ברור שבתוך "עצמאות" מסתתרת "עצם", אך גם ב"עצם" קבור שורש קדום יותר: "עץ".

העברית מבוססת על שורשים תלת-עיצוריים, אך ברבדיה הקדומים יש גם שורשים דו-עיצוריים. מוצאים אותם במושגים הבסיסיים ביותר בשפה: חלקי גוף (יד, אף, פה, גב, לב, דם), תופעות טבע (ים, הר, קר, חם, אש) – וגם המילה שממנה נבנתה העצם, "עץ". באזורנו צמחו פעם עצי ענק גדולים ומרשימים כמו אלון וארז, והעץ שלהם היה אחד החומרים החזקים והעמידים שהכיר האדם (בעברית, המילה "עץ" מציינת הן את הצמח והן את החומר).

השורשים התלת-עיצוריים התפתחו מהבסיס הדו-עיצורי הרבה לפני המצאת הכתב, כך שקשה לדעת איך ומתי זה קרה. מניחים שאי שם בעבר הרחוק, רצה כנעני קדמון לתאר חומר חזק וקשה "כמו עץ", ויצא לו "עצ-ם".

במילים פשוטות, ניתן להניח שבראשית השפה היו מילים בנות הברה אחת, ומהן התפתחו מילים בנות שתי הברות ויותר. אם ניקח למשל את הטיותיו של הפועל "הלך" (הלך, יילך, נלך, תלך…) ברור כי בבסיס כולן מצויה הברה אחת – "לך" שהשתמרה בצורת הציווי.

עצם

העץ מוזכר בפרק א' בבראשית: "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ", והעצם מופיעה בפרק הבא: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי". כבר בהופעתה הראשונה של המילה, נזרע השלב הבא בהתפתחותה. האדם מדבר אמנם על העצם הפיזית, הצלע שאלוהים שלף מגופו, אך מתכוון גם למובן המטאפורי – העצם כחלק בלתי נפרד ממני, שמייצג את המהות שלי, את "עצמי".

עצום ועוצמתי

בשלב מוקדם, התפצל השורש ע-צ-ם לשני מובנים עיקריים. אחד מהם נובע מתכונותיה של העצם: חוזק ועמידות. מכאן נולד הפועל "להתעצם" = להתחזק (וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד); והתואר "עצום" (וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם).

בהמשך הדרך מופיעה גם "עוצמה(נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה), סוג של כוח-על. בעברית החדשה התפתחו ממנה "מעצמה" (superpower) ו"העצמה", שבה דבק ניחוח של פלצנות עקב שימוש יתר.

למרות הפיתוי לקשור בין "עוצמה" ו"עצמאות", אין קשר ישיר ביניהן. נחזור לנקודה שבה התפצלו השבילים, לתחילת ספר בראשית.

בעצם

אחרי סיפור גן העדן (שגם בו מופיע עץ…) מגיע המבול. להעצמת המסר, מקפיד הסופר המקראי על ציון התאריך: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ". חסרה רק שעה מדויקת. ביום זה נפתחות ארובות השמים, וקורה עוד משהו: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ … אֶל-הַתֵּבָה".

היום היינו אומרים "ממש באותו יום" – אבל למה בעצם? השלד הוא החלק הקשה של גופנו. העצם שורדת הרבה אחרי הבשר, השיער והפנים, שכולם בני חלוף, ולכן מסמלת את המהות, הבסיס, או בלשונם של מתמודדי "האח הגדול" – את "האמת הפנימית".

המעבר מהעצם הקשה והממשית למטאפורה האוורירית והמופשטת הוא השלב הבא באבולוציה של המילה.

עצמי

"אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", אומר לבן ליעקב, לפני שהוא דופק אותו בשבע שנות עבודה X שתיים. שימו לב שלבן כבר לא מדבר על "עֶצֶם מֵעֲצָמַי" (=מעצמותיי) אלא על "עַצְמִי" – מושג חדש שמובנו "עיקר, מהות, חלק בלתי נפרד". תהליך ההפשטה, שהחל כבר אצל אדם, ממשיך להתרחק מהמקור.

בתנ"ך, משמש המושג רק לציון קירבה משפחתית ("עצמי ובשרי") והדגשת זמן ("בעצם היום הזה"). אצל חז"ל הוא קופץ מדרגה, ומשמש לצורך הנפוץ של רפלקסיביות: דברים שאדם עושה לעצמו, או כהגדרת המילון: "דבר שנעשה בידי המבצע ועל המבצע", למשל "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". מכאן מתפתחים מובנים כמו בעצמי, לעצמי, מעצמי שמבטאים פרטיות, לבד, ללא עזרה וכד'.

לא ניכנס לשאלה הפילוסופית של מיהו אותו "עצמי": למשל, כשאני מנהל דיאלוג ביני לבין עצמי – מי מדבר עם מי?…

המחצית השנייה של המאה ה-20 עמדה בסימן "העצמי" כערך יסודי בתרבות, חינוך, פסיכולוגיה ומה לא. אנו חיים בעידן שמקדש את העצמי, אם כי כאשר זאטוט בן שלוש מודיע לך ש"רק אני מחליט על עצמי", עוברת המחשבה שאולי קצת נסחפנו עם זה…

עצמיות

עם התפתחות המחשבה והפילוסופיה של ימי הביניים, נוצר צורך במונחים חדשים בעברית, ומופיעה המילה "עַצְמִיוּת". בדומה לטיבו החמקמק של "העצמי", גם עצמיות ציינה הרבה דברים: אופי ייחודי, אינדיבידואליות, מקוריות, מהות ועוד. כל כותב יצק בה תוכן משלו, וחוסר הבהירות הזה תרם אולי להיעלמותה.

"עצמיות" ציינה בדרך כלל תכונות דתיות ותרבותיות. עם צמיחת התנועות הלאומיות במאה ה-19, נוסף לה גם המובן של "ממשל עצמי", ובראשית המאה ה-20 היא די קרובה למלא את תפקידה של "עצמאות" שטרם נולדה – אבל לקו הסיום הגיעה מתחרה חדשה.

עצמאות

12560את "עצמאות" חידש איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה והילד הראשון שגדל וחונך על טהרת השפה העברית. בן אב"י היה מייסדו ועורכו של "דואר היום", מחלוצי העיתונות העברית והראשון ששאף להיות קליל ופופולרי, בין היתר באמצעות כותרות צעקניות. בן אב"י השתמש בעיתון להפצת חידושיו, ביניהם אופנוע וקולנוע, אווירון ומכונית, עצמאות ואכזבה. הוא דגל גם בדו-קיום עם ערביי הארץ, והיום היה מוגדר בוודאי כשמאלן בוגד.

בן אב"י אינו מספר על מועד ההמצאה, אך ניתן למקם אותה (אגב, גם "מיקום" הוא חידוש שלו) די במדויק. ב-7 ביוני 1920 עדיין מופיעה בעיתון הגירסה הישנה: "תורקיה מקבלת שא"י, סוריה וארמניה תוכרזנה מדינות עצמיות (אוטונום)". ב-6 בספטמבר מופיעה המילה בפעם הראשונה , בתור "עצמאות עירונית", בידיעה העוסקת בניהול עצמי או אוטונומיה.

בין יוני לספטמבר החליט בן אב"י למצוא תחליף ל"עצמיות", וניתן רק לשער את הסיבות: א') המילה ציינה מגוון מובנים שאינם קשורים לחופש או ניהול עצמי; ב') היא הייתה שייכת לעולם הישן וסימלה ערכים דתיים ולא מדיניים; ג') ללא ניקוד ניתן לקרוא אותה בדרכים שונות ומבלבלות.

עצמאותנו
אחד האזכורים הראשונים העוסקים בעצמאות  עם ישראל בארצו, דואר היום, 14 ביוני 1923 (אתר "עיתונות יהודית היסטורית")

בן אב"י מטמיע את המילה במנות קטנות: האזכור הבא מגיע בינואר 1921 ומדבר על "עצמאות כלכלית לכפרים העבריים", אשר "יעמדו ברשות עצמם". במרץ מוזכרת "עצמאות ממשלתית" – הענקת יותר חופש לתושבי ארץ ישראל, כמובן תחת שלטון המנדט הבריטי, ובמאי חוזרת המילה בידיעה על דרישתם (המופרכת ומסוכנת לדעת העיתון) של הלאומנים המצרים ל"איסתקלאל אלתאם" – חירות גמורה ומוחלטת. בן אב"י מסכים כי "עצמאות היא אפשרית במידה מוגבלת… אבל חופש מוחלט? חס ושלום!" מכאן ואילך מופיעה המילה בתדירות גוברת, בעוד ש"עצמיות" הולכת ונעלמת.

איך מילה נולדת

image_firstcheeky_masterהאוטוביוגרפיה של בן אב"י נקראת "החצוף הארצישראלי". בן אב"י היה שובר מוסכמות כל חייו, וגם כאשר המציא מילים חשב יותר כקופירייטר או עיתונאי (עוד חידוש שלו) מאשר כלשונאי. חידושיו לא תמיד עמדו בכללים המקובלים על מומחי הלשון, וביניהם ביאליק (שלא סבל גם את אביו).

בן אב"י גזר את "עצמאות" על בסיס הצורן "–אי" שמקורו בארמית ומשמש בלשון המשנה עבור בעלי מקצוע (בנאי, שמאי, חקלאי) ותכונות (רמאי, בדאי), וממנו נגזר עד אז רק שם עצם אחד: "רמאות"… "עצמאות" אינה שייכת לכאן, כי המקור הוא "עצמאִי" בחיריק ולא "עצמַאי" בפתח, אך כאמור, בן אב"י לא הקפיד על הכללים כל עוד התוצאה הייתה מוצלחת.

בן גוריון כינה את עצמאות "מילה מלאכותית ומחודשת", והתעקש לקרוא למלחמת 48' "מלחמת הקוממיות".

איזו המצאה נפלאה!

המהפכנות של בן אב"י התבטאה גם בעצם בחירתו. בניגוד ללשונות אחרות, "עצמאות" לא נגזרה על דרך השלילה. Independence למשל, מציינת "אי-תלות", וכמוה Unabhängigkeit הגרמנית. גם "איסתקלאל" הערבית נגזרת משורש ק-ל-ל (לא קשור לקללות אלא לקלילות!) שמובנו "להפחית, להמעיט, לצמצם", ומציינת הקלה והסרת עול השעבוד הכבד.

"עצמאות" העברית היא שונה ומיוחדת. אולי כי מדינת ישראל לא קמה כתוצאה משחרור (הבריטים, כזכור, לא היו כובשים אלא קיבלו מנדט זמני), בן אב"י לא בחר במילה המציינת ניגוד למצב קודם של תלות ושעבוד, אלא כתכונה שעומדת בפני עצמה, מצב טבעי ונכון שהוא חלק מעצמיותנו. העצמאות טבועה במהותנו, כבני אדם וכאומה.

לאיתמר בן אב"י היה רעיון עצום ונפלא. חבל רק שהמציאות אינה מצליחה לעמוד בו. 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “יום העצמאות: עצ עצמ עצמי עצמאות

  1. תודה רבה! מעניין מאוד.

    יש לי שאלה לא קשורה: מה הגרסה שלך לפענוח "בולס שקמים"?

    טלמון

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s