יום העצמאות: מה זה בעצם?

'עצמאות', כמו מילים רבות בעברית (ובכל שפה), היא מטאפורה, וליתר דיוק – מטאפורה של מטאפורה של מטאפורה. גלגולים רבים עברה עצמאותנו, וכמו בובת מטריושקה רוסית, היא מסתירה בתוכה את ה'עצמי', שבתוכו קבורה 'עצם', ועמוק בפנים נמצא השורש הקדמוני 'עץ'.

עץ ועצם

כמעט כל מילה בעברית מבוססת על שורש בעל שלושה עיצורים: ה-ל-ך, ש-מ-ר, מ-ל-ך וכה הלאה. עם זאת, ברבדים הקדומים של העברית נמצא גם שורשים בעלי שני עיצורים. יש הטוענים שאלה היו השורשים המקוריים של העברית (ושאר השפות השמיות) – המילים הראשונות שנהגו בפי תושבי המזרח הקדום.

במילים פשוטות, ניתן להניח כי בראשית השפה היו מילים בנות הברה אחת, ומהן התפתחו מילים בנות שתי הברות ויותר. אם ניקח למשל את הטיותיו של השורש הל"ך (הלך, יילך, נלך, תלך…) נראה כי בבסיס כולן מצויה הברה אחת – 'לך' שהשתמרה בצורת הציווי.

השורשים התלת-עיצוריים התפתחו הרבה לפני המצאת הכתב, כך שקשה לדעת איך ומתי זה קרה. ההוכחה לקדמותן של המילים הדו-עיצוריות היא שכיחותן במושגים הבסיסיים ביותר של השפה, כמו חלקי גוף – יד, אף, פה, גב, לב, דם; או תופעות טבע – ים, הר, קר, חם, אש.

אחת מאותן אבני בניין קדומות של השפה היא המילה 'עץ'. בימי קדם צמחו באזורנו אלונים, ארזים ועוד עצי ענק מרשימים, שחלקם אף תפקדו כמושבם של אלי כנען הקדומים (לא במקרה מסתתרת המילה 'אל' בשמם של האלון והאלה).

בעברית, המילה 'עץ' מציינת הן את הצמח החי והן את החומר עצמו, שממנו בונים בתים ורהיטים. העץ היה אחד החומרים החזקים והעמידים שהכירו אבותינו, ומניחים שבעבר הרחוק, באיזו שפה פרוטו-שמית קדומה שלא השתמרה, המילה 'עצ-ם' ציינה משהו חזק וקשה "כמו עץ".

עצם ועצמי

העץ מוזכר כבר בפרק א' בבראשית: "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ"; העצם מופיעה מיד בפרק הבא: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".

כבר בהופעתה הראשונה של המילה, נזרע השלב הבא בהתפתחותה. האדם מדבר אמנם על העצם הפיזית, הצלע שאלוהים שלף מגופו, אך מתכוון גם למובן המטאפורי – העצם כחלק בלתי נפרד ממני, שמייצג את המהות שלי, את 'עצמי'.

עצום ועוצמתי

השורש ע-צ-ם התפצל כבר בשלב מוקדם לשני מובנים עיקריים. הראשון מילולי יותר, ונובע מתכונותיה הפיזיות של העצם, חוזק ועמידות. מכאן נולד הפועל "'להתעצם' = להתחזק (וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד); והתואר 'עצום' (וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם).

בהמשך הדרך מופיעה גם 'עוצמה' (נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה), סוג של כוח-על. בעברית החדשה התפתחו ממנה 'מעצמה' (superpower) ו'העצמה', שבה דבק ניחוח של פלצנות עקב שימוש יתר.

למרות הפיתוי לקשור בין 'עוצמה' ובין 'עצמאות', אין ביניהן קשר ישיר. נחזור לנקודה שבה התפצלו השבילים, לתחילת ספר בראשית.

מה זה בעצם…?

המובן השני והמופשט יותר של השורש, הוא זה שיוביל לימים אל עצמאותנו. הוא מופיע בצנעה בסיפור המבול. להעצמת המסר, מקפיד הסופר המקראי על ציון התאריך המדויק שבו נפתחו ארובות השמים: "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ … בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ … אֶל הַתֵּבָה".

מובנו של הביטוי הוא "ממש באותו יום". המקרא משתמש בביטוי המטאפורי "בעצם היום הזה" מכיוון שהעצמות הן החלק הקשה ביותר של גופנו (השיניים קשות יותר, אבל פחות מרשימות בתור מטאפורה). השלד שורד הרבה אחרי העור והבשר, שכולם בני חלוף. לכן העצם מסמלת את המהות, הבסיס, או בלשונם של מתמודדי הריאליטי – את "האמת הפנימית".

עצמי ובשרי

המעבר מהעצם הקשה והממשית לדימוי האוורירי והמופשט של "בעצם", מוביל אל השלב הבא באבולוציה של המילה.

"אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה", אומר לבן ליעקב, לפני שהוא דופק אותו בשבע שנות עבודה חינם כפול שתיים. שימו לב שבעוד שאדם הראשון דיבר על "עֶצֶם מֵעֲצָמַי" (=עצמותיי), לבן מדבר על "עַצְמִי וּבְשָׂרִי" – מושג חדש שמובנו "עיקר, מהות, חלק בלתי נפרד".

מעניין לבחון את הבדלי התרבות כפי שהם משתקפים בשפה: "עצמי ובשרי" הופך באנגלית ל-my own flesh and blood. הבשר הוא אותו בשר, אך את העצם הקשה מחליף הדם החם, שמסמל קירבה משפחתית, "קשר דם".

תהליך ההפשטה ימשיך להתרחק מהמקור ירחיב את עולם המובנים המקושר אליו, ולימים יפרנס דורות של פילוסופים, ובהמשך גם פסיכולוגים, שיחקרו את אותו 'עצמי' חמקמק.

אני בעצמי

התנ"ך משתמש במילה רק לציון קירבה משפחתית ("עצמי ובשרי") או הדגשת זמן ("בעצם היום הזה"); אצל חז"ל היא קופצת מדרגה. 'עצמי' משמש לצורך הנפוץ של רפלקסיביות: דברים שאדם עושה לעצמו, או כהגדרת המילון: "דבר שנעשה בידי המבצע ועל המבצע". דוגמה אופיינית: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". מכאן מתפתחים מובנים כמו בעצמי, לעצמי, מעצמי שמבטאים פרטיות, לבד, ללא עזרה וכד'.

המחצית השנייה של המאה ה-20 עמדה בסימן 'העצמי' כערך יסודי בתרבות, חינוך, פסיכולוגיה ומה לא. אנו חיים בעידן שמקדש את העצמי, אם כי כאשר זאטוט בן שלוש מודיע לך ש"רק אני מחליט על עצמי", עוברת המחשבה שאולי קצת נסחפנו…

לא ניכנס לשאלה הפילוסופית של מיהו בעצם אותו 'עצמי': למשל, כשאני מנהל דיאלוג ביני לבין עצמי – מי מדבר עם מי? כמו בשירו של מאיר אריאל, 'טרמינל': "לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל / עצמי עונה לי בהגיענו: אז נתחיל כל יום להתעמל"

מה שמעניין הוא ההיפוך המוחלט שעושה המושג, מהמוחשי עד כאב (עצמות ובשר) אל המופשט ונטול ממשות פיזית, עד שעצם הדיון על מהותו מחייב נסיקה לגבהים תיאורטיים שבהם החמצן דליל מדי עבור רובנו.

עצמיות

עם התפתחות המחשבה והפילוסופיה של ימי הביניים, עולה הצורך במונחים חדשים בעברית ומופיעה המילה 'עַצְמִיוּת'. בדומה לטיבו המעורפל של 'העצמי', גם 'עצמיות' מציינת הרבה דברים: אופי ייחודי, אינדיבידואליות, מקוריות, מהות ועוד. כל כותב יצק בה תוכן משלו, ויתכן כי חוסר הבהירות הזה תרם להיעלמותה.

'עצמיות' ציינה בדרך כלל תכונות דתיות ותרבותיות. עם צמיחת התנועות הלאומיות במאה ה-19, נוסף לה גם המובן של 'מימשל עצמי', ובראשית המאה ה-20 היא די קרובה למלא את תפקידו של המושג 'עצמאות' שטרם נולד – אבל לקו הסיום הגיעה מתחרה חדשה.

עצמאות

את המילה 'עצמאות' חידש איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה והילד הראשון שחונך על טהרת השפה העברית. בן אב"י היה מייסדו ועורכו של 'דואר היום', מחלוצי העיתונות העברית והראשון ששאף להיות קליל ופופולרי, בין היתר באמצעות כותרות צעקניות. בן אב"י השתמש בעיתון להפצת חידושיו, ביניהם אופנוע וקולנוע, אווירון ומכונית, עצמאות ואכזבה. הוא דגל גם בדו-קיום עם ערביי הארץ, והיום היה מוגדר בוודאי כשמאלן בוגד.

איתמר בן אב"י (1882-1943)

בן אב"י היה גאה מאד בהמצאתו, ואף קרא לאוטוביוגרפיה שלו בשם "עם שחר עצמאותנו". הוא מספר בגאווה על מפגש עם ד"ר גליקסון, עורך העיתון המתחרה 'הארץ'. באמצע שנות ה-30 נקלעו העיתונים לקשיים כספיים ורצו לבחון דרכים לשיחוף פעולה ביניהם.
– אני מסכים – פתח עורך 'הארץ' – להצעה בדבר שיתוף בין שני העתונים בתנאי אחד.
– אני מבין, אדוני – אמרתי – מה כוונתו, והיא מובנת מאליה: עצמאות…
ד"ר גליקסון הצטחק: אכן מלה זו יצירתך היא, אבל כולנו, ואפילו 'הארץ' המסתייג מהרבה חידושי־לשון, משתמשים בה.

בספרו, טוען בן אב"י כי המציא את המילה בשנת 1908 כאשר שהה בברלין:
המהפכה התורכית היא שהציתה בי את החלום ל"מהפכה עברית". הנה שולח לפנינו אלהי אבותינו את הרצון והעוז להקים על יסודם את העצמאות (כבר אז יצרתי מלה זאת למלה הלועזית Autonomia) העברית בכל תפארתה. כארמנים, כסורים, כלבנונים, כאלבנים, כתימנים, כערבים, גם הם – נעשה גם אנחנו, ויחד אתם ניצור את הקהיליה העותמנית, שבקרבתה ישותפו כל עממיה כולם לאחידה מוצקה אחת.

עם זאת, המילה 'עצמאות' אינה מופיעה כלל עד שנת 1920 ויתכן כי בן אב"י, שהיה ידוע כגוזמן ופנטזיונר, המציא את הסיפור. ניתן למקם את מועד היצירה (אגב, גם 'מיקום' הוא חידוש שלו!) במדויק. ב-7 ביוני 1920 עדיין מופיעה בעיתונו הגירסה הישנה: "תורקיה מקבלת שא"י, סוריה וארמניה תוכרזנה מדינות עצמיות (אוטונום)". ב-6 בספטמבר מופיעה המילה בפעם הראשונה , בתור "עצמאות עירונית", בידיעה העוסקת בניהול עצמי או אוטונומיה.

בין יוני לספטמבר 1920 החליט בן אב"י למצוא תחליף ל'עצמיות'. לא מצאתי התייחסות לכך בכתביו, כך שאני יכול רק לשער את הסיבות: א') 'עצמיות' ציינה מגוון מובנים נוספים שאינם קשורים לחופש או ניהול עצמי; ב') היא הייתה שייכת לעולם הישן וסימלה ערכים דתיים ולא מדיניים; ג') ללא ניקוד ניתן לקרוא אותה בדרכים שונות ומבלבלות.

דאר היום, 14 ביוני 1923 (מאתר עיתונות יהודית היסטורית)

כמקצוען בתחום חידוש השפה, בן אב"י מטמיע את המילה בהדרגה ובמנות קטנות, ובפעמים הראשונות מקפיד לצרף לה הסבר. האזכור הבא מגיע בינואר 1921 ומדבר על "עצמאות כלכלית לכפרים העבריים", אשר "יעמדו ברשות עצמם". בחודש מרץ של אותה שנה מוזכרת "עצמאות ממשלתית" – הענקת יותר חופש לתושבי ארץ ישראל, כמובן תחת שלטון המנדט הבריטי, ובמאי חוזרת המילה בידיעה על דרישתם של הלאומנים המצרים ל"איסתקלאל אלתאם" – חירות גמורה ומוחלטת. לדעתו של בן אב"י זו דרישה מופרכת ואף מסוכנת: "עצמאות היא אפשרית במידה מוגבלת… אבל חופש מוחלט? חס ושלום!" מכאן ואילך מופיעה המילה בתדירות גוברת, בעוד ש"עצמיות" הולכת ונעלמת.

מילה שנולדה בחטא

איתמר בן אב"י היה שובר מוסכמות כל חייו, ולא לחינם נקראת האוטוביוגרפיה שלו "החצוף הארצישראלי". גם כאשר המציא מילים, הוא חשב יותר כקופירייטר או עיתונאי (עוד חידוש שלו!) מאשר כלשונאי. חידושיו לא תמיד עמדו בכללים המקובלים על מומחי הלשון, וביניהם ביאליק, שכידוע לא סבל גם את אביו אליעזר בן יהודה (למחלוקת בהרחבה: "מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה?", שמואל אבנרי, הארץ).

בן אב"י גזר את 'עצמאות' על בסיס צורן שמקורו בארמית ומשמש בלשון המשנה עבור בעלי מקצוע כמו בנאי, שמאי וחקלאי, ותכונות כמו רמאי או בדאי. מאותו משקל נגזר עד אז רק שם עצם אחד: 'רמאות', תקדים לא מוצלח במיוחד (אופס… גם 'תקדים' היא חידוש של בן אב"י!)

יתר על כן, מהבחינה הלשונית 'עצמאות' היא יציר כלאיים בלתי תקני. המילה מבוססת לכאורה על שם התואר (המומצא) 'עצמאִי', שנכתב בחיריק ולא 'עצמַאי' בפתח, כמו שאר בעלי המקצוע. אך כאמור, בן אב"י לא הקפיד על הכללים כל עוד התוצאה הייתה לרוחו.

בן גוריון, שדווקא הקפיד יותר, לא סבל את 'עצמאות', שאותה כינה "מילה מלאכותית ומחודשת". הוא התעקש לקרוא למלחמת 1948 "מלחמת הקוממיות", מילה תנ"כית שיש בה "ביטוי יותר עמוק ונועז למעמד של עם בן-חורין באשר במלה המעומעמת עצמאות".

איזו המצאה נפלאה!

החשיבה של בן אב"י הייתה מהפכנית, ולא רק מהבחינה הדקדוקית. כדי להבין עד כמה המילה העברית 'עצמאות' שונה ומופלאה במהותה, יש להשוות אותה למילים מקבילות בלשונות אחרות – שרובן נגזרות על דרך השלילה.

Independence למשל, מציינת 'אי-תלות', כמוה גם Unabhängigkeit הגרמנית, ומרבית שפות אירופה מקבילות לאחת משתי אלה. גם 'איסתקלאל' הערבית נגזרת משורש ק-ל-ל (לא קשור לקללות אלא לקלילות!) שמובנו "להפחית, להמעיט, לצמצם", ומציינת הקלה והסרת עול השעבוד הכבד.

'עצמאות' שלנו מיוחדת ושונה מכולן. בן אב"י בחר במושג שעומד בפני עצמו ואינו מציין ניגוד למצב של תלות ושעבוד. אולי כי מדינת ישראל לא קמה כתוצאה של שחרור מעולו של כובש זר (הבריטים, כזכור, לא היו כובשים אלא קיבלו מראש רק מנדט זמני).

'עצמאות' העברית היא תכונה עצמאית שעומדת בפני עצמה, היא חלק מעצמיותנו, מצב טבעי ונכון שטבוע במהותנו – כבני אדם וכאומה.
לאיתמר בן אב"י היה רעיון עצום ונפלא. חבל רק שהמציאות אינה מצליחה לעמוד בו.