וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם. וְאוּלַי – (רחל)

פתאום שמתי לב שעבר עוד רביעי או חמישי בנובמבר – מתי זה היה בדיוק? – וכבר עברו איזה עשרים ומשהו שנה והכל טוב, אבל קשה לפעמים לא לחשוב מה היה קורה אילו – אילו, נאמר, המאבטח היה צועד מצד שמאל, או שהכדור היה פוגע כמה סנטימטר נמוך יותר  –  –  – 

לא שזה ממש משנה. הרי אף אחד לא חושב ברצינות שאדם בודד יכול לשנות את ההיסטוריה, נכון? אפילו אם המתנקש הזה, איך קראו לו – אמיר? חגי אמיר? – אפילו אם הוא היה חס וחלילה מצליח, ברור שבשלב זה התהליך היה בלתי-הפיך. הרכבת יצאה מהתחנה, כמו שאומרים.

תהליך השלום, אתם זוכרים, התחיל לזוז בקושי, כמו רכבת משא ארוכה ואיטית – אוסלו, הבית הלבן, שטוקהולם. ואז בא טבח גולדשטיין, והפיגועים באוטובוסים, והכל נתקע… ההתנקשות הכושלת חילצה אותו מהבוץ כמו קטר טורבו.

עד היום יש לי צמרמורת כשמקרינים בטלוויזיה את הרגע הזה שבו איתן הבר השמן יוצא מדלת בית החולים: "נבלה נעשתה בישראל. מרצח נפשע ניסה להתנקש בחיי ראש הממשלה יצחק רבין. ראש הממשלה נפצע קשה – אך לא נשקפת סכנה לחייו…"

ברגע אחד הדאגה הפכה לשמחה, השיתוק הפך לכעס, ושניהם יחד לכוח עצום שהוציא את כל האוויר מהבלון הנפוח של הימין. זו הייתה נקודת המפנה.

2213644-18

השב"כ, מרוב תסכול שהוא לא הצליח למנוע את ההתנקשות, נכנס במתנחלים בלי חשבון, אפילו בהגזמה, ובלי הנחות לרבנים ולפוליטיקאים. אלפי מתנחלים נעצרו ונחקרו, הוגשו מאות כתבי אישום. נכון שבסוף, במסגרת איזה "פיוס לאומי" מפוקפק רובם קיבלו עונשים סמליים, אבל האפקט היה חזק וברור.

רבין יצא מבית החולים עם אנרגיות של פלמ"חניק בן שמונה עשרה. דבר ראשון הוא תיקן את הטעות האיומה שהוא עשה אחרי טבח גולדשטיין, ותוך חודש פינה את המתנחלים מלב חברון. זו הייתה נקודת האל-חזור.

השינוי הכי דרמטי היה הפסקת העישון. רבין, כמו כל חוזר בתשובה, אסר על העישון בישיבות הממשלה וגם בכנסת. המכורים הורחקו למרפסת מאולתרת מאחורי המזנון.

flickr_-_government_press_office_gpo_-_king_hussein_of_jordan_lights_p-m-yitzhak_rabins_cigarette_at_royal_residence_in_akaba

אחרי חצי שנה התפנו כל מתיישבי רצועת עזה והיא הועברה לשליטה פלסטינית. במקביל הונף הדגל השחור ירוק אדום על עשר התנחלויות מבודדות בצפון הגדה. נקבע לו"ז צפוף לפינוי כל השאר. תאריך היעד הסופי נקבע למאי 1998, אבל לאחר שהמתנחלים הבינו שהעניין סגור, רובם לא חיכו לרגע האחרון. הם דאגו יותר לפיצויים שלהם.

חגיגת הפיצויים לא עברה בשקט, לא כמו בימית. לכולם נמאס מהמתנחלים – גם קנו וילות בגרושים, גם עלו לנו מיליארדים, גם סיבכו אותנו עם העולם, הרסו את הכלכלה וכמעט רצחו ראש ממשלה – ועכשיו יקבלו מיליונים? למה מי מת?

הקשת המזרחית הרימה הפגנת ענק בכיכר השלום (לשעבר "כיכר מלכי ישראל"), שממנה זכור המשפט הקאנוני של דוד לוי: "כמה ששילמו – ככה יקבלו!"

אבל האמריקאים שילמו את החשבון (דולר מול דולר של השקעה סעודית בפלסטינים), ויצא שבאופוריה הכללית נתנו להם. אמרו שמגיע להם, בגלל הטראומה.

למרות נבואות הזעם על "מצדה שנייה", הפינוי עבר בקלות יחסית. המתנחלים הפגינו, וחסמו צמתים, ותלו סמרטוט כתום על מראת הרכב בתקווה שכולם יעשו כמוהם. אחרי שכמה מכוניות שלהם נרגמו בתל-אביב, הם ירדו מזה.

כל הלווינגרים והדניאלות וייס נשבעו לא לקחת גרוש פיצויים, ואמרו שאם נחלת אבותינו תימסר לידי זרים הם ירדו מהארץ או יתאבדו. אז אמרו. מסתבר שגם אצלם מילה זו לא מילה.

אריק שרון, שהחליף את ביבי בראשות הליכוד, דרש כמובן לחזור על תקדים ימית ולהרוס הכל, אבל קלינטון היה חכם. קיסינג'ר, שאיכשהו חזר לבמה, ייעץ לו "לדבר עם היהודים רק דרך הכיס". הסיוע האמריקני הנדיב הותנה בהקמת מנגנון פיצויים לכל משפחה שמותנה ב"מסירה במצב חדש", mint condition – כולל הבתים, כולל הכבישים, כולל בריכות השחייה. כן, הם היו צריכים לסייד את הבתים לפני המסירה. הפועלים הפלסטינים צבעו להם.

בהתחלה הטלוויזיה עשתה סיפור גדול מכל טקס הורדת והעלאת דגלים באיזה חור, עד שגם זה הפך לשגרה. כמובן שאת הווילות הכי יפות קיבלו מקורבי ערפאת. אמרו שגם להם מגיע, בגלל הטראומה.

טוב שלפחות נפטרנו מעונשו של ביבי, שהואשם בהסתה, הודח מראשות הליכוד, התפוגג לו לאמריקה והקים סטארט-אפ ביטחוני עם החבר שלו מהסיירת, ברק. כמובן שגם הם נפלו כשהתפוצצה הבועה, אבל איכשהו יצאו מזה וכל כמה שנים הם מאיימים לחזור לארץ. את שני אלה אי אפשר להשמיד.

.

אומרים שחיכוך קרוב עם המוות עושה לך משהו. רבין הבין שאין זמן מיותר לבזבז ואפילו התחיל לדבר מהר יותר. בייגה ישב לו על הווריד וטחן לו באוזן שחייבים לסגור הכל לקראת יובל ה-50 לישראל, וכך היה.

מי לא הגיע לחגיגות? מאז הלוויה של קנדי לא התרכזו כל כך הרבה מנהיגים עולמיים במקום אחד. למרבית אי הנוחות, רובם נאלצו להגיע לכאן פעמיים, מכיוון שאחרי דיונים ארוכים הוחלט שהכרזת העצמאות הפלסטינית תתקיים ב-15 במאי, שבועיים אחרי יום העצמאות.

ערפאת לא כל כך אהב את הרעיון שהכרזת העצמאות שלו תשתלב בחגיגות היובל של ישראל, אבל לא היייתה לו ברירה. גם הוא הבין שהזמן לא פועל לטובתו, וכל עיכוב רק משרת את החמאס ושאר החולירות. לאירוע שלו הגיעו  פחות מנהיגים, אבל די הרבה למדינה שרק אתמול עוד נחשבה ארגון טרור. מה לא עושים למען ההיסטוריה.

עד הרגע האחרון היו עניינים לא פתורים לגבי חילופי הקרקעות: למה, כמה, איפה. בסוף סגרו את פרס וערפאת, וקלינטון, וטוני בלייר, ומובראק, והמלך חוסיין שהיה עם רגל אחת בקבר ולכן כולם הקשיבו לו –  בחדר בקמפ דייוייד (אותו חדר מימי בגין וסאדאת), עד שיצא עשן לבן. כמה ענינים  הושארו למשא ומתן עתידי, וכמובן שלא נפתרו עד היום.

כל העולם ואשתו הרגישו חובה לתרום משהו. ארצות הברית הכניסה ידיים עמוק לכיסים, ופרס דאג לערב את אירופה בתהליך כדי שגם הם ישתתפו בחשבון. מצד הכלה, הדודים העשירים מסעודיה ושאר האמירויות מימנו את שיקום פלסטין. הכלכלה צמחה בטירוף ובייגה הופיע אצל דן שילון מחופש לסנטה קלאוס בכחול-לבן.

הרוסים ואסאד ניסו לתקוע מקלות בגלגלים, אבל אף אחד לא ספר אותם. אפילו האיראנים נרגעו. ראש הממשלה חתאמי הפתיע ברגע האחרון והגיע להכרזת המדינה הפלסטינית, אפילו שהיה צריך לנחות בנתב"ג כי נמל התעופה בעזה עוד לא היה גמור. לך תסמוך על קבלנים טורקיים…

אבל אירועי היובל היו עוד כלום לעומת המילניום. !Happy End, At Last הכריז המגזין 'טיים' בשער הגיליון החגיגי לסיכום האלף. ערפאת וחבורתו ניצלו עד תום את הפוטנציאל הכלכלי של חגיגות המילניום בערש הנצרות. אם הייתה נופלת פצצה על כנסיית המולד באותו ערב, הרבה מדינות היו הולכות לבחירות.

כמובן שלמרות שהתאריך היה ידוע לפחות אלף שנים מראש, המדינה לא הייתה ערוכה לקלוט 12 מיליון תיירים וצליינים. תשתיות התיירות קרסו, והוקמה ועדת חקירה. דווקא אריק שרון, שעמד בראש מינהלת החגיגות, הגה את הרעיון הגאוני לעודד תושבים לארח תיירים בבתיהם, בתשלום. איש לא חשב לרשום פטנט על הרעיון, שלימים הושק מחדש תחת המותג AirBNB.

אסאד החולה קלט בסוף ימיו שהוא מאחר את הרכבת, וסגר בחיפזון עיסקה סיבובית בשלבים: יציאה מלבנון תמורת החזרת רוב הגולן. על המתיישבים בגולן כאב הלב יותר, אבל בשלב הזה כולם כבר הבינו ש"ככה זה כשעושים היסטוריה".

ואיך אפשר לשכוח את סדרת הכתבות של סמי מיכאל מבגדאד…

ומה, פיגועים לא היו? ודאי שהיו. קיצונים מוסלמים הרי לא חסר, קיצונים יהודים גם לא. אבל גם הם התעייפו בסוף. אפילו ה-11/9 עבר וחלף לו, סתם יום שלישי רגיל בעבודה.

ואז הגיעה ההזמנה להצטרף לגוש האירו, שבהתחלה כולם התלהבו ממנה ועכשיו רוצים פתאום משאל עם על פרישה ממנו… האמת, לא ברור מה עדיף.


יש למישהו טישו?

2 מחשבות על “5 בנובמבר: ואולי

  1. הלוואי ולרבין היה את האומץ והיכולת הפוליטית להגיב לרצח הנפשע שעשה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, ולפנות את המתנחלים מחברון אבל כמו בטרגדיה יוונית זה לא קרה, והפיגועים גברו יחדעם ההסתה של מתנגדי השלום עד לרציחתו

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s