ואולי (לא היו הדברים מעולם)

פתאום שמתי לב שעבר עוד רביעי או חמישי בנובמבר – מתי זה היה בדיוק? – וכבר עברו איזה עשרים ומשהו שנה והכל טוב, אבל קשה לפעמים לא לחשוב מה היה קורה אילו – אילו, נאמר, המאבטח היה צועד מצד שמאל, או שהכדור היה פוגע כמה סנטימטר למעלה – –  – 

לא שזה ממש משנה. הרי אף אחד לא חושב ברצינות שאדם בודד יכול לשנות את ההיסטוריה, נכון? אפילו אם המתנקש הזה, איך קראו לו – אמיר? חגי אמיר? – אפילו אם הוא היה חס וחלילה מצליח, ברור שבשלב זה התהליך היה בלתי-הפיך. הרכבת יצאה מהתחנה, כמו שאומרים.

תהליך השלום, אתם זוכרים, התחיל לנוע באיטיות, כמו רכבת משא ארוכה – אוסלו, הבית הלבן, שטוקהולם. ואז בא טבח גולדשטיין, והפיגועים באוטובוסים, והכל נתקע… ההתנקשות הכושלת חילצה אותו מהבוץ כמו קטר טורבו.

עד היום יש לי צמרמורת כשמקרינים בטלוויזיה לפעמים את הרגע הזה שבו השמן ההוא, איתן הבר, יוצא מדלת בית החולים: "נבלה נעשתה בישראל. מרצח נפשע ניסה להתנקש בחיי ראש הממשלה יצחק רבין. ראש הממשלה נפצע קשה אך לא נשקפת סכנה לחייו…" איך ברגע אחד הדאגה הפכה לשמחה, השיתוק הפך לכעס, ושניהם יחד לכוח עצום שהוציא את כל האוויר מהבלון הנפוח של הימין. זו הייתה נקודת המפנה.

2213644-18

השב"כ, מרוב תסכול שהוא לא הצליח למנוע את ההתנקשות, נכנס במתנחלים בלי חשבון, אפילו בהגזמה, בלי לעשות הנחות לאף אחד. רבנים ופוליטיקאים ועוד אלפי מתנחלים נעצרו ונחקרו. נכון שבסוף, במסגרת איזה "תהליך פיוס לאומי" מפוקפק רובם קיבלו עונשים סמליים, אבל האפקט היה חזק וברור.

ואז התחיל הסיפור של פינוי השטחים. שיטת הסלאמי – עזה תחילה, התנחלויות מבודדות אחר כך, ובהמשך כמעט כל השאר.

חגיגת הפיצויים לא עברה בשקט, לא כמו בימית. לכולם נמאס מהמתנחלים – גם קנו וילה בגרושים, גם עלו לנו מיליארדים, גם סיבכו אותנו עם העולם, הרסו את הכלכלה וכמעט רצחו ראש ממשלה – ועכשיו יקבלו מיליונים? למה מי מת?

זוכרים את הפגנת ענק של הקשת המזרחית בכיכר השלום (לשעבר "כיכר מלכי ישראל"), עם המשפט הקאנוני של דוד לוי: "כמה ששילמו – ככה יקבלו"?

אבל איכשהו, באופוריה הכללית, נתנו להם. אמרו שמגיע להם, בגלל הטראומה. למרות נבואות הזעם על "מצדה שנייה", הפינוי עבר בקלות יחסית. המתנחלים ניסו להפגין ולחסום צמתים, אבל לא בתל-אביב. כאן כמעט עשו בהם לינץ'. אז כל הלווינגרים והדניאלות וייס נשבעו לא לקחת גרוש פיצויים, ואמרו שירדו מהארץ או יתאבדו אם נחלת אבותינו תימסר לידי זרים? אז אמרו. מסתבר שגם אצלם מילה זו לא מילה.

אריק שרון, שהחליף את ביבי בראשות הליכוד, דרש כמובן לחזור על תקדים ימית ולהרוס הכל, אבל קלינטון היה חכם. קיסינג'ר עצמו ייעץ לו ש"עם היהודים צריך לדבר דרך הכיס". הסיוע האמריקני הנדיב הותנה בהקמת מנגנון פיצויים אישי שמותנה ב"מסירה במצב חדש" – כולל הבתים, כולל הכבישים, כולל בריכות השחייה.

בהתחלה הטלוויזיה עשתה סיפור שלם מכל טקס הורדת דגלים באיזו התנחלות נידחת, עד שגם זה הפך לשגרה. כמובן שאת הווילות הכי יפות קיבלו מקורבי ערפאת. אמרו שגם להם מגיע, בגלל הטראומה.

.טוב שלפחות נפטרנו מעונשו של ביבי, שהואשם בהסתה, הודח מראשות הליכוד, התפוגג לו לאמריקה והקים משהו בהייטק עם החבר שלו מהסיירת, ברק. גם הם נפלו כשהתפוצצה הבועה, אבל יצאו מזה. כל כמה שנים הם מאיימים לחזור לארץ. את שני אלה אי אפשר להשמיד.

 

רבין יצא מבית החולים עם אנרגיות של פלמ"חניק בן שמונה עשרה. דבר ראשון הוא תיקן את הטעות האיומה שהוא עשה אחרי טבח גולדשטיין, ותוך חודש פינה את המתנחלים מחברון.

השינוי הכי דרמטי היה הפסקת העישון. רבין, כמו כל חוזר בתשובה, אסר על העישון בישיבות הממשלה. גם בכנסת, המכורים הורחקו למרפסת מאולתרת מאחורי המזנון.

flickr_-_government_press_office_gpo_-_king_hussein_of_jordan_lights_p-m-yitzhak_rabins_cigarette_at_royal_residence_in_akaba

אומרים שחיכוך קרוב עם המוות עושה לך משהו. רבין הבין שאין זמן מיותר לבזבז ואפילו התחיל לדבר מהר יותר. בייגה ישב לו על הווריד וטחן לו באוזן שחייבים לסגור הכל לקראת יובל ה-50 למדינה, וכך היה.

מי לא הגיע לחגיגות? מאז הלוויה של קנדי לא התרכזו כל כך הרבה מנהיגים עולמיים במקום אחד. ערפאת לא כל כך אהב את הרעיון שהכרזת העצמאות שלו תשתלב בחגיגות היובל של ישראל, אבל לא היייתה לו ברירה. גם הוא הבין בסוף שהזמן לא פועל לטובתו וכל עיכוב רק משרת את החמאס ושאר החולרות. זה לא היה עניין פשוט, לקבוע תאריך להכרזת המדינה הפלסטינית שיהיה מספיק קרוב לחגיגות היובל כך שמנהיגי העולם יוכלו להיות נוכחים בשני האירועים, אבל מה לא עושים למען ההיסטוריה.

עד הרגע האחרון היו עניינים לא פתורים לגבי חילופי הקרקעות: למה, כמה, איפה. בסוף קלינטון וטוני בלייר ומובראק והמלך חוסיין – שהיה כבר עם רגל אחת בקבר ולכן כולם הקשיבו לו – סגרו אותם בחדר בקמפ דייוייד (כן, אותו קמפ דייויד מימי בגין וסאדאת), עד שיצא עשן לבן. כמה ענינים לא פתורים הושארו למשא ומתן עתידי, וכמובן שלא נפתרו עד היום.

כל העולם ואשתו הרגישו חובה לתרום משהו. ארצות הברית הכניסה ידיים עמוק לכיסים, ופרס דאג לערב את אירופה בתהליך כדי שגם הם ישתתפו בחשבון. מצד הכלה, הדודים העשירים מסעודיה ושאר הנסיכויות מימנו את שיקום פלשתין. הכלכלה צמחה בטירוף ובייגה הופיע אצל דן שילון מחופש לסנטה קלאוס אבל בכחול-לבן.

הרוסים ואסאד ניסו לתקוע מקלות בגלגלים, אבל אף אחד לא ספר אותם. אפילו האיראנים נרגעו וחתאמי הפתיע ונחת בנתב"ג ממש ברגע האחרון.

אירועי היובל היו עוד כלום לעומת המילניום. “!Happy End, At Last” הכריז טיים מגזין בשער הגיליון החגיגי לסיכום האלף השני. ערפאת וחבורתו ניצלו עד תום את הפוטנציאל של חגיגות המילניום בערש הנצרות. אם הייתה נופלת פצצה על כנסיית המולד באותו ערב, הרבה מדינות היו הולכות לבחירות.

כמובן שלמרות שהתאריך היה ידוע מראש כבר אלף שנה, המדינה לא הייתה ערוכה לקלוט 12 מיליון תיירים וצליינים. אחרי חודשיים קרסו כל תשתיות התיירות. הוקמה ועדת חקירה.

אסאד קלט בסוף ימיו שהוא מאחר את הרכבת, וסגר בחיפזון עיסקה סיבובית בשלבים: יציאה מלבנון תמורת החזרת רוב הגולן. על המתיישבים בגולן כאב הלב יותר, אבל בשלב הזה כולם כבר הבינו שככה זה כשעושים היסטוריה.

אה, ואיך שכחנו את סדרת הכתבות של סמי מיכאל מבגדאד…

ומה, פיגועים לא היו? ודאי שהיו. קיצונים מוסלמים הרי לא חסר, קיצונים יהודים גם לא. אבל גם הם התעייפו בסוף. אפילו ה-11/9 עבר וחלף לו, סתם יום שלישי רגיל.

ואז הגיעה ההזמנה להצטרף לגוש האירו, שבהתחלה כולם התלהבו ממנה ועכשיו רוצים פתאום משאל עם על פרישה ממנו… האמת, אני לא יודע מה עדיף.


יש למישהו טישו?

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “5 בדצמבר: ואולי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s