מה יש בו בשופר הזה, שכה מרטיט לבבות? בטח לא יכולותיו המוזיקליות הצנועות או תקיעותיו המקוטעות. זחילה לעומקיו המפותלים חושפת שני ערוצים נסתרים: זכר למהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות – ולמאבק קדום ומוכחש בין אלוהים לשטן.

גם שופר זה עז

השופר מוזכר במקרא פעמים רבות, אך מקור המילה אינו ידוע. קרוב המשפחה היחיד שזוהה הוא הצפיר. צפיר העיזים מופיע רק בספרים שנכתבו לאחר גלות בבל, ומקורו במילה האכדית shapparu = עז פרא.

 

wildgoat_14507_lg
עז פרא Educational Technology Clearinghouse, University of South Florida

באכדית, שָפָּרוּ מציינת גם את הקרן המפוארת של עז הפרא, שאורכה מגיע למטר. עם ביות העז, התיש וויתר על קרניו המפוארות והמילה הוסבה לקרן איל, וכך נכנסה לעברית פעם נוספת בצורת שופר.

ויש שורשים עמוקים עוד יותר. האכדית שאלה כנראה את המילה מהשומרית, שבה segbar הוא יחמור. יתכן שמקורה אף מעבר לים, בתת היבשת ההודית שם חי אייל ושמו sambar.

male_sambar_deer_by_joseph_lazer1
male sambar deer by joseph lazer

מסעות הצפיר מהודו לארץ כנען ארכו למעלה מאלף שנים ואלפי מילין של ים, מדבר והרים. זה לא היה סתם נתיב אקראי מערבה. כל תחנה בדרך – איל, יחמור, עז פרא ועז בית – סימנה צעד נוסף במהפכה ששינתה את העולם, ביות חיות הבר. המסע הלשוני מלווה את מסלול הכנעתם של יצורי הפרא המפחידים והפיכתם למשרתי האדם.

העז הייתה בעל החי הראשון שבויית. אהבה ראשונה לא שוכחים. וגם לא את רגשי האשם על שאכלת את אהוביך.

ההיסטוריה שמקופלת בין פיתולי השופר ננשפת החוצה בקול תרועה, ברגע של יופי ואימה, של זעקה מהבטן, של הודיה לאל. כך לפחות זה היה בימים הקדומים ההם.

שופר לכל עת

קול השופר נשמע לראשונה בזמן מתן תורה, והתוקע היה הקב"ה עצמו. מאז תקעו בו בימי חג ומועד, כשיצאו לקרב וכשחזרו ממנו. בבוא העת השופר יציין גם את בוא הגאולה: "תקעו שופר בציון… כי בא יום ה' כי קרוב" (יואל ב).

ביחזקאל מוצאים ניסוח דומה, אך בנבואת זעם: "בא העת, קרוב היום… הנה היום, הנה באה, יצאה הצפירה". לא ברור בדיוק מהי אותה צפירה. יתכן שהכוונה לבוקר, ואז המובן הוא "בא יומך". אך אולי מדובר ב"שפירה" – תקיעה בשופר? ההבדל ברור: השופר מבשר גאולה, הצפירה – חורבן.

 [לצפירה ששומעים ביום הזיכרון אין קשר. זה חידוש מאוחר מערבית, שקרוב דווקא לציפור]

צפירה עם שחר

בלשון המשנה, צפירה היא "בוקר, שחר", בדומה לארמית: צפרא טבא! מובן זה שרד כמעט עד ימינו, וכך נקרא גם אחד העיתונים העבריים הראשונים. בתנ"ך מופיע הפועל צפ"ר רק פעם אחת, בסיפור גדעון: "מי ירא וחרד, ישוב ויצפור מהר הגלעד". גם כאן לא ברור בדיוק מה הכוונה. אולי "לצפור" זה לצאת לפני הזריחה כדי להסתיר את הבושה?

1397973_10151923389532520_40002492_o1

הקשר בין צפירה ובוקר מתגלה גם בהיסטוריה הארוכה של תרועת חצוצרה להשכמה, ממחנות הנוודים של ימי קדם ועד למחנות צבא של היום. אולי כך קיבלה בכלל הצפירה את המובן "בוקר"?

צפרירים: זהרורים שובבים או מזיקים מסוכנים

"צפרירים" היא מילה שכולם מכירים אך מתקשים להגדירה במדויק. לפי ביאליק, אלה זהרורי אור אשר –

מְפַזְּזִים וְנוֹצְצִים בִּמְשׁוּבָה צֹהֶלֶת / מִתְדַּפְּקִים כְּיוֹנִים עַל זְכוּכִית אֶשְׁנַבִּי / מַחֲלִיקִים, מִתְחַמְּקִים בְּאוֹרָה נֹזֶלֶת / הַשֹּׁפַעַת, שֹּׁפַעַת עַל-גַּבִּי

מילון אבן שושן מוסיף עוד מובן: "רוח בוקר נעימה". אלא שלפני הפירושים החביבים הללו מופיע מובן שונה לגמרי:

"בספרות הקבלה: אחד ממיני השדים או המזיקים המופיעים כביכול באור השמש, רוח בוקר רעה".

בתרגום הארמי לתנ"ך, המיוחס ליונתן בן עוזיאל מופיעה ברכה שנועדה להרחיק רוחות רעות: "יברכינך ה' בכל עסקך ויטרינך מן לילי ומזייעי ובני טיהררי ובני צפרירי ומזיקי וטלוי". בעברית: "יברכך ה' בכל עסקיך, וישמורך מלילים וזוועים ובני צהרים ובני בוקר ומזיקים וצללים".

המזיקים הביתיים עובדים בשעות שונות: הצפרירים הם בני בוקר, הלילים והזוועים פועלים בלילה, הטהרירים (צהרירים) בצהרים, והטללים (צללים) לפנות ערב. את שדון הלילה שברירי שנמצא במקווי מים מבריחים בלחש "שברירי ברירי רירי רי" ובצהרים פועל גם השד האיום קטב מרירי, "כולו עיניים וקליפות ושערות".

הצפרירים וחבריהם גזורים כולם באותו משקל שניתן לכנותו "משקל המזיקים", ולעתים מכונים בשם הכולל "שעירים". במאה הראשונה לספירה (זמנו של תרגום יונתן) הם נחשבו עדת מזיקים פחותי ערך, על גבול האמונה הטפלה. אלא שאמונות כאלה הן בדרך כלל זכרון קלוש של משהו קדום יותר, משהו מפחיד באמת. כדי לגלות אותו צריך לנטוש את אור הבוקר הבהיר ולרדת למחוזות אפלים יותר.

הצפיר כחדקרן

בבבל, שבה מוזכר הצפיר לראשונה, הוא כיכב כנראה במיתוס מקומי כלשהו, שבזכותו הפך אותו הנביא המיסטיקן דניאל מסתם תיש שחור לדמות מהאגדות: חדקרן.

the-ram-and-the-goat-1-goodsalt-rhpas1073

בשושן בירת עילם, ליד נהר בשם אוּלַי, רואה דניאל חזון מדהים: ראשית מגיע איל ולו שתי קרניים גבוהות, ומנגח לכל רוחות השמים. אף חיה אינה עומדת בפניו ואין מציל מידו – "וְהִנֵּה צְפִיר-הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב … וְהַצָּפִיר – קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו."

הצפיר, גירסה מוקדמת של השטן בעל רגלי התיש, מכה את האיל ושובר את קרניו. בהמשך נשברת הקרן הגדולה וארבע קרניים עולות תחתינה. לסיום יוצא קול מתוך הנהר: "הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ, בַּעַל הַקְּרָנָיִם – מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס. וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר, מֶלֶךְ יָוָן". לפי יוספוס, הצפיר הוא אלכסנדר מוקדון וארבע הקרניים הן המלכויות שחילקו בינהן שרי צבאו.

הצפיר מופיע כחדקרן רק באלגוריה הפוליטית של דניאל. בשאר המקרים יש לו שתי קרניים והוא מייצג משהו רע וקדום יותר.

הצפיר השעיר

הצפיר שייך למשפחת העזים, אך כיצד? התורה מכירה עז, תיש וגדי כמשפחה נורמטיבית. הצפיר מופיע רק בספרים מאוחרים כמו עזרא, המצווה על הקרבת צפיר עזים לחטאת. בתפקיד זה הוא מחליף דמות מוכרת יותר: השעיר – חיה מקוללת שהתנ"ך מוצא רק עילה אחת לקיומה: "שעיר עזים אחד לחטאת". אפשר לקרוא לו "הכבשה השחורה של המשפחה", רק שזה נשמע מגוחך.

שביל העזים הלשוני נוטש כאן את הצפיר ועובר לתאומו, השעיר. השם אחר אך המבוקש לא יתחמק. הדנ"א שלו זהה. מכונת הזמן האטימולוגית חוזרת אחורה עוד אלף שנים, לערש הולדתה של היהדות, למדבר.

הר במדבר

שעיר הוא קודם כל מקום – הר, מדבר. הר שעיר הוא רכס מדברי העובר ממזרח לערבה, היום בממלכת ירדן, אז בממלכת אדום. עם האדומים היו לנו יחסי אהבה-שנאה, כצפוי בין שני עמים-אחים. שעיר מוזכר בעיקר בהקשרים שליליים: "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר – אֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל" (במדבר כד). הנביא יחזקאל מקדיש לו נבואת חורבן איומה, שבה חוזרת המילה "שממה" בכל ההטיות: "הִנְנִי אֵלֶיךָ, הַר-שֵׂעִיר; וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ, וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה."

gabelrum01_st_07

הר שעיר הוא נחלתו של עשיו. ועשיו לא רק בא משעיר, הוא שעיר בעצמו: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק". יעקב ועשיו, ישראל ושעיר.

התורה רצופה סיפורי אחים-יריבים. מכולם, זו אולי הגרסה הטעונה ביותר: עשיו הוא תמונת הראי של יעקב. ונכדו של עשיו, עמלק, הוא הנגטיב שלנו עצמנו, שאת זכרו אנו מצווים למחוק.

עד כדי כך.

שעיר עזים לחטאת

הר או אח-יריב – לשעיר יש גם ייצוג קומפקטי כשעיר עזים, פשוט תיש צעיר ושחור. כבר בהופעתו הראשונה בתנ"ך השעיר מעורב בעניין לא כשר: "וַיִּקְחוּ אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית לז).

מכאן ואילך, השעיר הוא "שעיר עזים לחטאת", קורבן המכפר על חטאים שעשינו בשוגג. כאשר כוהן גדול חוטא, יש להקריב פר בן בקר תמים; כאשר מדובר בנשיא, מספיק שעיר עזים זכר תמים; ולסתם אדם מהיישוב – שעירת עזים.

אבל לא זה העניין. נוסף לכפרת חטאים על פי הצורך, לשעיר יש תפקיד גורלי פי כמה: שעיר לעזאזל. פעם בשנה, ביום הכיפורים עצמו, הוא מכפר על חטאיו של כל העם. פעם בשנה מתגלה דמותו האמיתית, המאגית. הטקס מתואר לראשונה אחרי מותם המסתורי של בני אהרון הכהן הגדול:

"וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים, לְחַטָּאת … וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת – גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה; וְעָשָׂהוּ, חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו – לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז)

כל כך פשוט, כל כך חתרני. גורל אחד לה' ואחד לעזאזל, אלוהים מול השטן, אחד-על-אחד. והסיכויים? פיפטי-פיפטי.

דואליות כזאת שייכת לדתות אחרות, זורואסתרים למשל, לא אצלנו. היא מערערת את כל מה שחשבנו על התנ"ך. לא פלא שחכמינו כללו את שילוח השעיר ברשימת המצוות השמעיות, שאין צורך לנסות להבין את מטרתן או ההיגיון שלהן.

William Holman Hunt: The Scapegoat, 1854.
William Holman Hunt: The Scapegoat, 1854.

השעיר של שרדינגר

השעיר שעלה בגורל לה' ונשחט במקום הוא השעיר המת. גורלו של השעיר החי, השעיר לעזאזל, אינו ברור:

"וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי. וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר " (ויקרא טז)

הוקרב או נשאר בחיים? נשלח למדבר ו…? בימי בית שני וידאו את מות השעיר באמצעות הטלה מצוק גבוה "עד שהיה נעשה איברים איברים", אך זו אינה רוח הפסוק. "הקורבן החי" נשאר אוקסימורון שאינו מתפרש בקלות.

במעין גירסה מוקדמת של חתולו של שרדינגר, השעיר החי אינו מת ואינו חי. גורלו ידוע רק לאותו "איש עיתי" (?) שנשלח אתו המדברה. 

ונוסף לכל, עבודה זרה

בהמשך, מעמדו של השעיר הולך ומידרדר. הפרק הבא, שמדגיש את החובה לשחוט בעלי חיים רק באוהל מועד ורק בידי הכוהן, מסתיים בהשבעה:

"וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם"

מהאיסור ברור שהעם הפשוט, "איש איש מבית ישראל", הקריבו שעירים במקום אחר ו/או לאלוהות אחרת – אולי לאל האדומי, אלם של בני שעיר? אולי זה מסביר את השנאה לשעיר-עשיו-אדום-עמלק?

לך לעזאזל

"עשו אותי שעיר לעזאזל" מתגנדר כל גנב שנתפס. "עזאזל" השתמרה יפה בשפה, אך על פירושה הדעות חלוקות:

  • בארמית, אזל = הלך. יש הקוראים "עז-אזל', העז שהולכת (לעזאזל?)
  • יש הקושרים למקור המילה "עז", העוז והעזוז של עז הפרא המדלגת בין הצוקים.
  • אולי זה שם או כינוי לארץ הגזירה, הר או צוק עז וקשה (ערבית: עזאז = אדמה קשה).
  • אולי זה שמה של אלוהות זרה, "עזז-אל', כוח האל.
  • ואולי יש קשר לאל הכנעני הדד.

בספר החיצוני חנוך מסופר על עזאל, אחד מבני האלוהים שחמדו את בנות האדם. עזאל היה שר מלאך הממונה על הכישוף, על המלחמה ועל הזנות, וגם הוא, כמו השעיר, הושלך למדבר כדי שיחיה בו תחת הסלעים עד יום הדין. גם אצל חז"ל מופיעים עוזא ועזאל, שני מלאכים חוטאים שנפלו מן השמים. עזאזל נזכר כמי שפיתה את הנשים ולימד אותן להתייפות ולהתקשט.

כרגיל, הכל מגיע איכשהו לנשים – המפתות, המכשפות, המתייפות, הזונות – "כל הדבורות והחנות / הן יודעות רק לרכל / נעזוב את הבננות / שילכו לעזאזל!" (חיים חפר, שיר השכונה)

הקרב הקדמון

הפחד הקמאי מהשעיר נובע אולי מזיכרון אמיתי, רחוק מכדי שישאיר אחריו עקבות של ממש ולא רק פחדים בלתי מובנים עטופים באגדה. השלבים הכי משמעותיים בהתפתחות האנושות קרו ממש כאן, בארץ ישראל. ילדותו של האדם החושב עברה עליו בהרי הכרמל. כמו ילדותי שלי.

האבולוציה הכירה מינים רבים של הומינידים, שהסתעפו מהענף שמכונה "אדם". לישורת האחרונה הגיעו שניים, האדם הניאנדרטלי והומו ספיינס. הניאנדרטלים היו כאן הרבה לפנינו, ונשארו עד לא מזמן – לפני 30 אלף שנה. שתי האוכלוסיות חיו באותם זמנים, אך ככל הנראה לא בשלום ובהרמוניה. עובדה שרק אחת שרדה.

ארץ ישראל היא המקום היחיד עד כה, שבו התקיימו במקביל מושבות של ניאנדרטלים והומו ספיינס באותו אזור.

עבור אבותינו, המפגש עם הניאנדרטלים היה בוודאי טראומתי. מצד אחד הם היו גזע חזק ומהיר מאיתנו, אינטליגנטי ובעל ארגון חברתי ותרבותי; מצד שני, הם לא ידעו לדבר וכך שייכו את עצמם לעולם החיות. יש מקום להאמין שהם היו שעירים יותר מהאדם המודרני.

אלפי שנים לאחר שהאדם האחרון שראה ניאנדרטלי במו עיניו נקבר ונשכח ונמוג, עדיין משהו מהפחד הסתום מהשעיר – כה דומה לנו וכה שונה מאיתנו – נאגר איכשהו בדנ"א התרבותי שלנו, שכמו מקבילו הגנטי יודע לשרוד ולזכור הכל.

הפחד מהשעיר הוא הפחד מאדום, הוא שורש המצווה למחוק את עמלק; הוא הפחד מעשיו, האח השעיר והאדום, בנה האהוב של אמא; הוא עומד בבסיסה של התפיסה הדואלית, שבה השעיר מייצג את החצי השני שלנו, החצי השחור, הדמוני.

סביב גלות בבל השעיר מוחלף בצפיר, אולי בהשפעת מיתוס מקומי ואולי כדי להקהות את זיכרון השעירות המרתיע. לאחר המיתוג מחדש המצב מידרדר: כעת נותרו מהמפלצת רק שדוני בוקר מזיקים למחצה, הצפרירים.

את הכנעתו הסופית של הצפיר מזכיר לנו מדי שנה השופר, בראש השנה וביום כיפור. הוא אינו רק קרן של איל, הוא האיל עצמו, הוא הצפיר, השעיר, החלק האפל שלנו.

תקיעה! שברים!! תרועה!!!

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “יומכיפור: שופר לעזאזל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s