מה יש בו בשופר הזה, שכה מרטיט לבבות ומהפך את הקרביים? בטח לא יכולותיו המוזיקליות הצנועות. ההיסטוריה של השופר מפותלת לפחות כמוהו. בואו לגלות את המקורות הנסתרים שמחברים את השופר למהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות – ולמאבק קדום בין אלוהים לשטן!

שופר זה עז?

השופר מוזכר במקרא פעמים רבות, אך מקורה של המילה אינו מוסבר. קרוב המשפחה הלשוני היחיד שלה הוא צפיר העיזים, שמופיע רק בספרים שנכתבו לאחר גלות בבל. הצפיר התגלגל אלינו מאכדית, שבה Shapparu היא עז פרא.

wildgoat_14507_lg
עז פרא (Educational Technology Clearinghouse, University of South Florida)

המסע לא נעצר בבבל. שָׁפָּרוּ האכדית מגיעה מהמילה השוּמֵרית, Segbar, יחמור, וכנראה מקורה בכלל בהודו, שם חי אייל עם קרניים מרשימות בשם Sambar.

male_sambar_deer_by_joseph_lazer1
(Male Sambar deer (by Joseph Lazer

מסעות הצפיר מהודו לארץ כנען ארכו למעלה מאלף שנים ועברו אלפי קילומטרים של ים, מדבר והרים. זה לא היה סתם נתיב אקראי מערבה. כל תחנה בדרך – איל, יחמור, עז פרא ועז הבית – סימנה צעד נוסף במהפכה ששינתה את העולם, בִּיוּת חיות הבר וראשית החקלאות.

המסע הלשוני מלווה את מסלול הכנעתם של יצורי הפרא המפחידים והפיכתם למשרתי האדם. מקור שמו של השופר מזכיר לנו כי לפני הכל, לפני היהדות ושאר הדתות, התקיעה בשופר הייתה קריאת תודה של האדם לאלים על המתנה הגדולה שהם העניקו לו, סוד בִּיוּת חיות הבר, שהחל את מהפכת החקלאות והוביל לבּיוּת העולם כולו.

העז הייתה בעל החי הראשון שבויית. אהבה ראשונה לא שוכחים. וגם לא את רגשי האשם על שאכלת את אהובתך…

"קול שופר חזק מאד"

באכדית, שָׁפָּרוּ מציינת הן את העז והן את סימן ההיכר הבולט שלה, הקרן המפוארת שאורכה הגיע למטר. עם ביות עז הפרא, התיש וויתר בהדרגה על קרניו המפוארות והמילה קיבלה מובן חדש: קרן איל. כך נכנסה המילה האכדית לעברית פעמיים, פעם כ'צפיר' ופעם נוספת בצורת 'שופר'.

השופר מוזכר לראשונה במעמד מתן תורה, והתוקע היה הקב"ה עצמו: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה."

מאז נודע לשופר תפקיד חשוב בטקסים דתיים ובראשם יום כיפור, ובהזדמנויות חגיגיות כמו משיחת מלך חדש או יציאה לקרב. השופר היה הנשק הסודי שהפיל את חומות יריחו, שימש להתרעה מפני אסונות ופלישות, ובבוא העת יציין את הגאולה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" (ישעיהו כז); "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי … כִּי-בָא יוֹם יְהוָה, כִּי קָרוֹב." (יואל ב).

צפיר וצפירה

במקרא מופיעה גם גרסה נקבית של השופר/צפיר: "צפירה". זוהי מילה נדירה ומובנה אינו וודאי. היא מופיעה למשל ביחזקאל פרק ז', בפסוק שמזכיר את יואל וישעיהו אך בסגנון מודרניסטי להפליא, שאינו נופל משירי נתן זך או עמיחי (נסו לקרוא בקול ולחוש את העוצמה השירית): "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה / רָעָה אַחַת רָעָה, הִנֵּה בָאָה / קֵץ בָּא, בָּא הַקֵּץ, הֵקִיץ אֵלָיִךְ / הִנֵּה בָּאָה, בָּאָה הַצְּפִירָה / אֵלֶיךָ, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ / בָּא הָעֵת, קָרוֹב הַיּוֹם / מְהוּמָה."

הצפירה ממלאת אצל יחזקאל תפקיד דומה לזה של השופר בספר יואל, אבל להיפך: השופר מבשר גאולה; הצפירה – חורבן. אבל מהי אותה צפירה מבשרת רע?

צפירת השכמה

כאשר שני חז"לניקים היו נפגשים בבוקר, הם בירכו זה את זה "צפרא טבא" – "בוקר טוב" בארמית. המובן "בוקר" שרד כמעט עד ימינו, וכך נקרא גם אחד העיתונים העבריים הראשונים.

1397973_10151923389532520_40002492_o1

רוב המפרשים טוענים שגם ביחזקאל המובן הוא "בוקר, שחר", ולכן מובנה של "באה הצפירה" הוא "בא הבוקר," ובמילים אחרות – "הגיע יומך". פירוש זה יכול להסביר מילה סתומה בספר שופטים ז'. לפני שגדעון יוצא למלחמה במדיינים, ה' מבקש ממנו לקצץ במספר הלוחמים כדי שהניצחון יהיה מרשים יותר. גדעון מציע לאנשיו דרך נסיגה: "מִי יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד". הפועל "לצפור" מופיע רק כאן, ולפי המפרשים הוא קשור ל'צפרא' הארמית ומובנו 'להשכים בבוקר'. גדעון מציע אולי לפחדנים לצאת לפני הזריחה, כדי להסתיר את הבושה?

גם בקרב עם המדיינים מילאו השופרות תפקיד מרכזי: כל אחד מ-300 האמיצים שנשארו עם גדעון קיבל שופר אישי, כד ולפיד. הכוח התפצל לשלושה ראשים שסבבו את מחנה המדיינים. באמצע הלילה ניתנה הפקודה לנפץ את הכדים, לתקוע בשופרות ולנופף בלפידים – והמדיינים נסו על נפשם ללא קרב.

הקשר בין צפירה לבוקר מוכר בהיסטוריה הארוכה של תרועת השכמה, ממחנות הנוודים של ימי קדם ועד למחנות צבא של היום. יתכו שבמקור זו הייתה 'שפירה' – תקיעה בשופר? אולי כך קיבלה הצפירה את המובן "בוקר"?

rousereveille_-_feature

מה שבטוח זה שלצפירה התנ"כית אין כל קשר לצפירה ששומעים ביום הזיכרון. זהו חידוש מאוחר שהגיע אלינו מערבית, וקשור למילה "ציפור" ולצפצוף הציפורים.

צפרירים: זהרורים שובבים או שדים מסוכנים?

הקשר לבוקר מופיע במילה חידתית נוספת, 'צפרירים'. לפי ביאליק, אלה זהרורי אור אשר "מְפַזְּזִים וְנוֹצְצִים בִּמְשׁוּבָה צֹהֶלֶת / מִתְדַּפְּקִים כְּיוֹנִים עַל זְכוּכִית אֶשְׁנַבִּי / מַחֲלִיקִים, מִתְחַמְּקִים בְּאוֹרָה נֹזֶלֶת / הַשֹּׁפַעַת, שֹּׁפַעַת עַל-גַּבִּי."

מילון אבן שושן מוסיף עוד מובן, "רוח בוקר נעימה", שקשור אולי לאל היווני Zephyros האחראי על רוח המערב, הנעימה מארבעת הרוחות וזו שמבשרת את האביב (באנגלית, zephyr היא 'בריזה קלה').

Ford Zephyr MkII
בזכות ההקשר המרענן והצליל האקזוטי, "זֶפִיר" שימשה כשם פופולרי לדגמי אוניות ומטוסים, קווי רכבת, אופנועים ודגמי רכב (בתמונה: פורד זפיר, שנות ה-50).

אלא שלפני הפירושים החביבים הללו, מופיע במילון מובן שונה לגמרי: "בספרות הקבלה: אחד ממיני השדים או המזיקים המופיעים כביכול באור השמש, רוח בוקר רעה".

בתרגום ארמי לתנ"ך ("התרגום הירושלמי") מהמאה הראשונה לספירה, מופיעה ברכה להרחקת רוחות רעות: "יברכינך ה' בכל עסקך, ויטרינך מן לילי ומזייעי ובני טיהררי ובני צפרירי ומזיקי וטלוי". בעברית: "יברכך ה' בכל עסקיך, וישמרך מלילים וזוועים ובני צהרים ובני בוקר ומזיקים וצללים".

המזיקים הביתיים עובדים בשעות שונות: הצפרירים בבוקר, הלילים והזוועים בלילה, הטהרירים ('צהרירים') בצהרים, והטללים ('צללים') לפנות ערב. לצידם פועל שדון הלילה שברירי, שנמצא במקווי מים ואותו מבריחים באמצעות הלחש "שברירי ברירי רירי רי". בצהרים פועל גם השד האיום קטב מרירי, "כולו עיניים וקליפות ושערות".

הצפרירים וחבריהם גזורים כולם באותו משקל שניתן לכנותו "משקל המזיקים", ולעתים מכונים בשם הכולל "שעירים". בתקופת המשנה הם נחשבו עדת מזיקים פחותי ערך, אמונה טפלה. אבל אמונות כאלה הן תמיד זכרון של משהו קדום ומפחיד באמת. כדי לגלות אותו צריך לנטוש את אור הבוקר הבהיר ולרדת למחוזות אפלים יותר.

הצפיר כחד קרן

בבבל, שבה מוזכר הצפיר לראשונה, הוא כיכב כנראה במיתוס מקומי כלשהו, שבזכותו הפך אותו הנביא המיסטיקן דניאל מסתם תיש שחור לדמות מהאגדות: חד-קרן. בשושן בירת עילם, ליד נהר בשם אוּלַי, רואה דניאל חזון מדהים: ראשית מגיע איל ולו שתי קרניים גבוהות, ומנגח לכל רוחות השמים. אף חיה אינה עומדת בפניו ואין מציל מידו – "וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב … וְהַצָּפִיר – קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו."

file_12_03.jpg

הצפיר מכה את האיל ושובר את קרניו. בהמשך נשברת הקרן הגדולה וארבע קרניים עולות תחתינה. לסיום יוצא קול מתוך הנהר: "הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ, בַּעַל הַקְּרָנָיִם – מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס. וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר, מֶלֶךְ יָוָן". לפי יוספוס, הצפיר הוא אלכסנדר מוקדון וארבע הקרניים הן המלכויות ששרי צבאו חילקו בינהם.

הצפיר, גירסה מוקדמת של השטן בעל רגלי התיש, מופיע כחד-קרן רק באלגוריה הפוליטית של דניאל. בשאר המקרים יש לו שתי קרניים והוא מייצג משהו רע וקדום יותר. התרומה החשובה של דניאל היא הזיהוי "הַצָּפִיר הַשָּׂעִיר" – מדובר באותו יצור!

הצפיר הוא השעיר

הצפיר שייך למשפחת העזים, אך כיצד? התורה מכירה עז, תיש וגדי כמשפחה נורמטיבית. הצפיר מופיע רק בספרים מאוחרים כמו עזרא, המצווה על הקרבת צפיר עזים לחטאת. בתפקיד זה הוא מחליף דמות מוכרת יותר: השעיר – חיה מקוללת שהתנ"ך מוצא רק עילה אחת לקיומה: "שעיר עזים אחד לחטאת". היינו קוראים לו "הכבשה השחורה של המשפחה", אם זה לא היה מגוחך…

שביל העזים הלשוני נוטש כאן את הצפיר ועובר לתאומו, השעיר. המבוקש שינה את שמו אך אינו יכול להתחמק. הדנ"א שלו זהה. מכונת הזמן האטימולוגית חוזרת אחורה עוד אלף שנים, לערש הולדתה של היהדות, למדבר.

השעיר: הר במדבר

שעיר הוא קודם כל מקום – הר, מדבר. הר שעיר הוא רכס מדברי העובר ממזרח לערבה. היום זו ירדן, אך בימי התנ"ך שכנו שם האדומים, שאיתם היו לנו יחסי אהבה-שנאה, כצפוי בין שני עמים-אחים. הארץ והעם היושב בה מוזכרים בעיקר בהקשרים שליליים: "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר – אֹיְבָיו; וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל" (במדבר כד). הנביא יחזקאל מקדיש לו נבואת חורבן איומה, שבה חוזרת המילה "שממה" בכל ההטיות: "הִנְנִי אֵלֶיךָ, הַר-שֵׂעִיר; וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ, וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה."

gabelrum01_st_07

הר שעיר הוא נחלתו של עשיו, שלא רק בא משֵעיר, הוא גם שָעיר: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק". להשלמת הזיהוי, עשיו הוא גם "אדמוני" ולכן נקרא "אדום". יעקב ועשיו, חלק ושעיר, ישראל ואדום. התורה רצופה סיפורי אחים-יריבים, וזו הגרסה הטעונה מכולם. עשיו הוא תמונת הראי של יעקב; נכדו של עשיו, עמלק, הוא הנגטיב שלנו עצמנו, שאת זכרו אנו מצווים למחוק.

שעיר עזים לחטאת

הר במדבר,  אח ויריב נצחי – לא נשכח שבסופו של דבר השעיר הוא גם עז, תיש צעיר ושחור, שעיר עזים. אבל העניין אינו פשוט כלל. כבר בהופעתו הראשונה, הוא מעורב בעניין לא כשר: "וַיִּקְחוּ אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית לז).

מכאן ואילך, השעיר הוא "שעיר עזים לחטאת", קורבן המכפר על חטאים שעשינו בשוגג. כאשר כוהן גדול חוטא, יש להקריב פר בן בקר; כאשר מדובר בנשיא, מספיק שעיר עזים זכר; ולסתם אדם מהיישוב – שעירת עזים.

נוסף לכפרת חטאים על פי הצורך, לשעיר יש תפקיד גורלי בהרבה: שעיר לעזאזל. ביום הכיפורים, מכפר השעיר על חטאי העם כולו. בממודע או שלא במודע, מחבר המקרא ביום הקדוש ביותר שני סמלים: השופר והצפיר-השעיר.

דמותו המאגית של השעיר כקובע גורלות, מתגלה פעם בשנה בטקס פגאני מסתורי: "וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים, לְחַטָּאת … וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת – גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה; וְעָשָׂהוּ, חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו – לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז)

כל כך פשוט, כל כך חתרני. גורל אחד לה' ואחד לעזאזל, אלוהים מול השטן, אחד-על-אחד. והסיכויים? פיפטי-פיפטי. דואליות כזאת שייכת לדתות אחרות, זורואסטרית למשל, לא אצלנו. היא מערערת את כל מה שחשבנו על התנ"ך. לא פלא שחכמינו כללו את שילוח השעיר ברשימת המצוות השמעיות, שאין צורך לנסות להבין את מטרתן או ההיגיון שלהן.

William Holman Hunt: The Scapegoat, 1854.
William Holman Hunt: The Scapegoat, 1854. ה"כתר" שעל ראשו של השעיר מחבר אותו לישו הנוצרי, שכמו השעיר לעזאזל הקריב את חייו כדי לכפר על עוונותינו.

השעיר של שרדינגר

השעיר שעלה בגורל לה', השעיר המת, נשחט במקום וזהו. אך מה קרוה עם השעיר החי, השעיר לעזאזל? "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר." (ויקרא טז)

האם השעיר הוקרב או נשאר בחיים? מה קרה לו אחרי שנשלח למדבר? בגירסה מוקדמת של העז של שרדינגר, "השעיר החי" אינו מת ואינו חי. גורלו ידוע רק לאותו "איש עיתי" (?) שנשלח אתו המדברה. 'הקורבן החי' נשאר אוקסימורון שאינו מתפרש בקלות.

בנגב נמצאו מקומות פולחן רבים מתקופת הברונזה, שרובם כוללים מעין במה, משטח אבנים בקצה הרכס, ועליו כמה אבני מצבה. לדעת החוקרים, יתכן שכאן בוצע טקס פולחן דומה, שבו הושלך הקורבן לגורלו. בביקור בכמה מקדשים כאלה, גיליתי כי בדרך כלל לא היה זה צוק גבוה, ולגדי האומלל היה סיכוי סביר להינצל ולשרוד – כמו לשעיר המקראי.

אלא שלכוהני המקדש זה לא הספיק. הם רצו דם. בימי בית שני, וידאו את מות השעיר באמצעות הטלה מצוק גבוה "עד שהיה נעשה איברים איברים", זה מנוגד לחלוטין לרוח המצווה, אבל את הכוהנים זה לא עניין…

מה רוצים מהשעיר?

מעמדו של השעיר ממשיך להידרדר. הפרק הבא מדגיש את החובה לשחוט בעלי חיים רק באוהל מועד ורק בידי הכוהן, וכולל איומים קשים למי שלא יציית. המטרה היא כמובן להבטיח את הבלעדיות של הכוהנים באספקת הבשר למקדש, אך בטקסט מוזכרת מטרה נוספת: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם." השעיר, עד לפני רגע קורבן לגיטימי לה', הופך לשד מסוכן, עבודה זרה שיש לשרש מהארץ.

מהאיסור ברור שהעם הפשוט, "איש איש מבית ישראל", הקריבו שעירים במקום אחר ו/או לאלוהות אחרת – אולי לאל האדומי, האל של בני שעיר. אולי זה מסביר את השנאה לשעיר-עשיו-אדום-עמלק?

לך לעזאזל

"עשו אותי שעיר לעזאזל" מתגנדר כל גנב שנתפס. "עזאזל" השתמרה יפה בשפה, אך על פירושה הדעות חלוקות. סביר להניח שהמקור היה "עזזאל", כדרכם של שמות תיאופוריים במקרא, ועורך מאוחר שינה את סדר האותיות. השורש ע-ז-ז מציין כוח, עזות ועזוז.

בספר החיצוני חנוך, מסופר על עזאל, אחד מבני האלוהים שחמדו את בנות האדם. עזאל היה שר מלאך הממונה על הכישוף, על המלחמה ועל הזנות (!), וגם הוא, כמו השעיר, הושלך למדבר כדי שיחיה שם תחת הסלעים עד יום הדין. גם אצל חז"ל מופיעים עוזא ועזאל, שני מלאכים חוטאים שנפלו מן השמים. עזאל נזכר כמי שפיתה את הנשים ולימד אותן להתייפות ולהתקשט.

כרגיל, בסוף הכל אשמת הנשים – המפתות, המכשפות, המתייפות, הזונות: "כל הדבורות והחנות / הן יודעות רק לרכל / נעזוב את הבננות / שילכו לעזאזל!" (חיים חפר, שיר השכונה)

הקרב הקדמון

[אזהרה: רוב מה שקראתם עד כאן היה מגובה במחקרים ועובדות. הפרק האחרון שלפניכם כולו השערה שלי.]

הפחד הקמאי מהשעיר נובע אולי מזיכרון אמיתי, רחוק מכדי שישאיר אחריו עקבות של ממש ולא רק פחדים בלתי מובנים ועטופים באגדה. שלב משמעותי בהתפתחות האנושות קרה ממש כאן, בארץ ישראל.

האבולוציה הכירה מינים רבים של הומינידים, שהסתעפו מהענף שמכונה "אדם". לישורת האחרונה הגיעו שניים, האדם הניאנדרטלי והומו ספיינס, "האדם החושב" (נניח). הניאנדרטלים היו כאן הרבה לפנינו, ונשארו עד לא מזמן – לפני 30 אלף שנה. שתי האוכלוסיות חיו תקופות ארוכות זו לצד זו, אם כי לא בשלום ובהרמוניה. עובדה שרק אחת שרדה.

ילדותו של הומו סאפיינס עברה עליו בהרי הכרמל, כמו ילדותי שלי. ארץ ישראל היא המקום היחיד הידוע לנו, שבו התקיימו במקביל מושבות של ניאנדרטלים והומו ספיינס באותו אזור.

עבור אבותינו, המפגש עם הניאנדרטלים היה בוודאי טראומתי. מצד אחד הם היו גזע חזק ומהיר מאיתנו, אינטליגנטי ובעל ארגון חברתי ותרבותי; מצד שני, הם לא ידעו לדבר וכך שייכו את עצמם לעולם החיות. יש מקום להאמין שהם היו שעירים יותר מהאדם המודרני.

אלפי שנים לאחר שהאדם האחרון שראה ניאנדרטלי במו עיניו נקבר ונשכח, משהו מהפחד הסתום מהשעיר – כה דומה וכה שונה מאיתנו – נותר איכשהו בדנ"א התרבותי שלנו. הפחד מהשעיר הוא אולי שורש המצווה למחוק את עמלק; הוא הפחד מעשיו, האח השעיר של יעקב אבינו ובנו האהוב של יצחק; הוא עומד בבסיסה של התפיסה הדואלית, שבה השעיר מייצג את החצי השני שלנו, החצי האפל, הקדום, הדמוני.

סביב גלות בבל השעיר מוחלף בצפיר, אולי בהשפעת מיתוס מקומי ואולי כדי להקהות את זיכרון השעיר המרתיע. לאחר המיתוג מחדש המצב מידרדר: כעת נותרו מהמפלצת רק שדוני בוקר מזיקים למחצה, הצפרירים.

את הכנעתו הסופית של הדֶמוֹן הפנימי והחיצוני שלנו מזכיר לנו השופר מדי שנה, בראש השנה וביום כיפור. השופר אינו רק קרן של איל, הוא האיל עצמו; הוא הצפיר, השעיר, החלק האפל שלנו.

תקיעה! שברים!! תרועה!!!

3 מחשבות על “יום כיפור: שופר לעזאזל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s