תשרי הוא ללא ספק חודש בר מזל: אין עוד חודש שבו חוגגים שני חגים רציניים, וגם צמים פעמיים. הרבה מתנות קיבל תשרי – אבל על איזו מתנה מדובר?
פיזור החגים על פני חודשי השנה נראה אקראי ונטול צדק חלוקתי. ישנם חודשים חשוכי חגים וכאלה שמסתפקים בצום פחות נחשב – ואילו בתשרי בקושי עובדים יומיים ברציפות. במה זכה תשרי? התשובה תתגלה (אולי) בעזרת השם.
תשרי זו התחלה
כאשר חזרו אבותינו מגלות בבל הם הביאו איתם חידושים רבים, ביניהם לוח השנה הבבלי. החודשים נקראו אמנם על שם אלילי בבל השנואים, אבל לא הייתה ברירה – כל העולם עבד לפי הלוח הבבלי. אפילו האיסלאם שונא האלילים נאלץ לאמץ אותו, כפי שהנוצרים באירופה שמרו על שמותיהם הפגאניים של ימות השבוע ושל חודשי השנה.
תשרי (באכדית Tashritu) דווקא לא נקרא על שם אל, אלא ציין את פתיחת השנה האזרחית (השנה הדתית החלה בניסן), ובא מהשורש האכדי shurru – התחלה או חנוכת בית. תשרי, כשאר החודשים הבבליים, אינו מוזכר בתנ"ך, אך השורש תש"ר מופיע פעמיים, פעם כשם עצם ופעם כפועל. קבלו טיפ – בשתיהן מדובר בתשר.
"שונא מתנות יחיה"…? סיריוסלי? מה עבר למשלי בראש כשהוא המציא את הפתגם הזה? כולם אוהבים מתנות ונשארים בחיים, והעברית עשירה במיוחד במילות מתנה – שי ודורון, מתן ומתת, מנחה ותרומה, ועוד אחת שאולי קשורה לענייננו: תשורה. כיום איננו מבחינים בין סוגי המתנות, אך בעבר תשורה לא הייתה סתם מתנה.
מה מביאים לאיש האלוהים?
"תשורה" מופיעה רק פעם אחת בכל התנ"ך, בשמואל א' פרק ט'. שאול, בחור טוב וגבה קומה, נשלח יחד עם אחד הנערים לחפש את האתונות שאבדו לאביו. לאחר שלושה ימי חיפושים הם מגיעים למקום בעל שם קסום, ארץ צוף, ושאול מרים ידיים.
בין שאול ונערו מתנהל דיאלוג מרתק ומלא פרטים טריוויאליים, שמזכיר תערובות של עיקר וטפל מסרטי טרנטינו – סתם שיחה מהחיים, שאינה כפופה לחוקי הדרמה. למרות שמדובר בהקדמה לאירוע דרמטי ביותר, הכרזה על המלך הראשון בתולדות עם ישראל, השיחה נסבה על זוטות.
שאול מבקש לשוב לביתו, בטענה שאם ימשיכו, אביו יפסיק לדאוג לאתונות ויתחיל לדאוג להם. לנער יש הברקה: בעיר הסמוכה יש איש אלוהים נכבד, שכבר הוכיח את יכולותיו בעבר: "כל אשר ידבר, בוא יבוא". נלך לשם, הוא מציע, אולי הוא יגיד לנו את דרכנו?
דברי הנער חושפים מידע מרעיש: נביא אינו רק דמות נעלה שתפקידה להנהיג את העם ולהוכיח אותו על חטאיו, אלא גם מיסטיקן שיודע למצוא דברים שאבדו. במילים אחרות, נביא אינו רק ישעיהו ליבוביץ' אלא גם אורן זריף, שלא לומר חודרה הקוראת בקפה.
שאול סקפטי: "וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ, כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים". הנער מרגיע את שאול: יש בידו רבע שקל כסף, סכום שיספיק לאיש האלוהים. כאן אנו למדים דבר נוסף: "נביא" אינו רק ייעוד או קריאה אלוהית, זו גם פרנסה. הנביא לא עובד בחינם. עיסקת ברטר של לחם תמורת מידע תתקבל בברכה, אבל עדיף מזומן.
כאן ניפרד משאול ונערו בדרכם למלוכה (אגב, בסוף הם לא נזקקו לשום תשורה), ונחזור לעסקי הבלשנות.
אפשר לראות בשאלה "מה נביא לאיש?" משחק מילים ציני שרומז שהנביא נקרא "נביא" כי צריך שנביא לו משהו, אבל אולי זה רק בראש שלי.
תשורה לאיש האלוהים
"תשורה" היא אם כן מתנה מסוג מיוחד: מנחה שמביאים לאיש האלוהים. המילה מופיעה רק פעם אחת במקרא, והבלשנים נחלקו בדעותיהם לגבי משמעותה המדויקת: האם היא משורש שו"ר (לראות), מתנה שמביאים כאשר באים לראות מישהו? או אולי מתנה מיוחדת שמביאים לנביא, שבפרק הזה מכונה "הרואה"? מתנה שנועדה לגרום לו "לראות" טוב יותר את העתיד, את מה שנסתר מהעין?
ההסבר מתחבר היטב לחודש תשרי שבו חלה העלייה לרגל העיקרית, שעיקרה הבאת מנחות לכוהנים במקדש. בימי הביניים, החלו הפייטנים להשתמש במילה "תשר" במובן "מתנה", ובשנת 1981 חידשה אותה האקדמיה ללשון במובן "דמי שירות" או טיפ.
אך לשורש תש"ר יש עוד הופעה במקרא, בספר ישעיהו, והיא מעניינת אף יותר.
תשאיר את התשר על השולחן
הנביא ישעיהו, כמו שאר חבריו למקצוע, מרבה להוכיח את עם ישראל. המטאפורה האהובה עליו היא כמובן להשוות את העם לזונה – כי אצל המטיפים הקנאים, בכל דת ובכל תקופה, שנאת נשים היא תמיד הדרך הבטוחה ללב השומעים.
בפרק נ"ז, ישעיהו מתאר את העם כבני זונות ומכשפות ("בְּנֵי עֹנְנָה; זֶרַע מְנָאֵף, וַתִּזְנֶה"), וכרגיל משווה אותו לזונה. לא סתם זונה – זונה נימפומנית ואקסהיביציוניסטית שנהנית שצופים בה ומוכנה לטפס גבוה לשם כך: "עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ."
יתר על כן, הזונה של ישעיהו אוהבת לקבל הרבה לקוחות בו זמנית, ולשם כך הזמינה מיטה רחבה במיוחד: "הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת-לָךְ מֵהֶם–אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם, יָד חָזִית." הפסוק לא לגמרי ברור, אבל הכוונה כנראה למישהי שאוהבת שצופים בה במהלך האקט.
וזה לא הכל: כדי להשיג אספקה סדירה של מאהבים, הזונה הנימפומנית צריכה לשחד אותם, ולשלוח סרסורים שיביאו אותם ממרחקים: "וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ, וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל. בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ"… (תרגום חופשי: יא זונה בת זונה! כמה את יכולה להשפיל את עצמך? את לא מתייאשת?)
המיזוגיניה והוולגריות של ישעיהו אינן מפתיעות, זה הסטנדרט הנביאי המקובל. אבל לא לשם כך התכנסנו. עניינו הוא במילה הלא מוכרת "תָּשוּרִי". נראה שהכוונה היא למתנות שהזונה מעניקה למאהביה – שמן ובשמים (ריקוחים), מעין אתנן מהופך.
הנביא והזונה
האם יש קשר בין התשורה לאיש האלוהים ובין אתנן לזונה? הקשר אינו בלתי סביר. במקדשי בבל, כמו גם בארץ כנען, התנהלו בימי קדם עסקי מין משגשגים. קדשות וקדשים שירתו בקודש את עולי הרגל, מן הסתם תמורת תשורות – בכסף או בשווה כסף.
האם חודש תשרי נקרא על שם אותן תשורות קדומות, או שאולי התשורות נקראו על שם החודש שבו הן ניתנו?
כך או כך, נראה שהבאת פיצ'יפקעס מיותרים בראש השנה היא מנהג עתיק יומין – והכי חשוב, אל תשכחו לצרף פתק החלפה!
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 