כאשר בוחנים את השתלשלות האירועים שהובילו לחורבן בית ראשון בפרספקטיבה היסטורית, עולה הדחף לדפוק את הראש בקיר: בכל צמרת השלטון של ממלכת יהודה לא היה אפילו אחד שידע לקרוא את המפה?
(החודשים האחרונים שלפני החורבן מתוארים בפוסט "אז למה חרב בית המקדש?". בפוסט זה נעסוק בתמונה הרחבה יותר)
הרקע לסיפורנו הוא תחילת המאה השישית לפנה"ס. ממלכת יהודה היא פרובינציה זעירה הדחוקה בין שתי אימפריות עולמיות, אמריקה ורוסיה של העולם העתיק:
בפינה השמאלית: מצרים!
מדרום-מערב שוכנת ממלכת מצרים האדירה, הקיימת 2,500 שנה כבר אז. עוצמתה הכלכלית של מצרים מבוססת על הנילוס המשקה ומפרה אותה מדי שנה, המדבר מגן עליה מכל עבר, וכמעט שאין עליה איומים חיצוניים. לכאורה הפרעונים יכולים לנוח בשלווה על כס מלכותם, אך הם זקוקים לאספקה סדירה של עבדים שיבנו את מפעלי האדריכלות המגלומניים שלהם. לשם כך הם משעבדים את שכניהם, ביניהם תושבי כנען שהייתה מחוז מצרי רוב האלף השני לפנה"ס. על כס המלך יושב פרעה נכו II, מלך רב פעלים שהונצח בדפי ההיסטוריה בתור לוּזר, ולא בצדק. אמנם הוא נחל כמה תבוסות, אך ממלכת יהודה הזעירה בוודאי אינה יריב רציני עבורו.
בפינה הימנית: בבל!
אלף שנה לפני הולדת התרבות המצרית קמה במזרח ממלכה מפוארת בשם שומר. גם לה יש מדבר ונהר, ואפילו שניים, ומכאן כינויו של האזור, מסופוטמיה (ביוונית: "בין הנהרות"). בעוד שבמצרים מתחלפות שושלות אך נשמר רצף תרבותי ואתני, במסופוטמיה מתחלפים עמים וממלכות, שכל אחת מהן – שומר, אכד, בבל ואשור – חזקה, מתוחכמת ושאפתנית יותר מקודמתה. בתחילת סיפורנו מצויה האימפריה האשורית בשלהי תהילתה, והעמים הכפופים לה חולמים להשתלט עליה או לפחות להשתחרר מעולה.
…ובאמצע: כנען
לשתי היריבות הגדולות אין גבול משותף, וביניהן מפרידים ים ומדבר בלתי עביר. נקודת החיכוך היחידה שלהן נמצאת לרוע מזלנו אצלנו בשכונה. רק לאורך החוף, בדרך הים הקדומה (Via Maris), ניתן לשנע גייסות גדולים. עם זאת, ירושלים רחוקה מהים, ועם קצת זהירות ותבונה פוליטית אין סיבה שנהיה מעורבים בקרב האיתנים הזה.
626 לפנה"ס: אימפריה נולדת
בשנת 627 לפנה"ס מת אשורבניפל מלך אשור, והאימפריה הענקית שלו מתחילה להתפורר. ברחבי הממלכה מתמרדים עמים ושבטים, ביניהם הכשדים, עם לוחמני דובר שפה שמית, שמוצאו מאזור הביצות שבדרום בבל (המובן המקורי של שמם הוא כנראה "הכובשים"). בראשם עומד מצביא אלמוני בשם נבופלאסר, שמשתלט על בבל ומכריז על עצמו כמלך שיחזיר את עטרת בבל ליושנה. בשנת 612 הוא מחריב את נינווה בירת אשור ומשלים את ההשתלטות על האימפריה המכונה בפינו "ניאו-בבלית".
הכשדים ומכונת הזמן
הכשדים מככבים באחד האנכרוניזמים המביכים בתנ"ך. "אנכרוניזם" הוא כשל כרונולוגי: למשל, אם בתעודה שאמורה להיות מהמאה ה-19 מוזכרת תל אביב, ברור שמדובר בזיוף כי תל אביב טרם נוסדה אז.
כאשר בספר בראשית מסופר שאברהם בא מאור כשדים, בעוד שהסיפור מתרחש כאלף שנה לפני הופעתם, אפשר ללמוד מכך שני דברים: הסופר לא ידע היסטוריה (כבר אז החרדים התחמקו מלימודי ליבה?); והסיפור נכתב אחרי המאה השישית לפנה"ס.
609 לפנה"ס: ישראל – מצרים 1:0
נבופלאסר מלך בבל מתקדם צפונה לכיוון חרן שבצפון סוריה. צריך לזכור שסוריה הייתה אז חלק מכנען, וכנען היא חלק ממצרים, לפחות בעיני פרעה נכו, שמוביל צבא שכירי חרב וצי ספינות קרב במטרה לחבור לשרידי צבא אשור. מצרים אמנם סבלה בעבר תחת הכיבוש האשורי, אך כעת היא חוששת יותר מהבבלים החדשים המתקדמים בסערה, ומעמים נוספים שמתקוממים נגדה בעקבות נפילת אשור וערעור הסדר האזורי.
פרעה פונה לעמק יזרעאל, ומופתע לגלות במגידו את צבאו של יאשיהו מלך יהודה. לא ברור למה החליט יאשיהו לצאת לקרב לא-לו, ופרעה מנסה להניא אותו מלהילחם: "מַה-לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֹא-עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל-בֵּית מִלְחַמְתִּי" (דבה"ב לה). יאשיהו לא מקשיב לעצתו ונופל בקרב עוד לפני תחילת המערכה.
יאשיהו נחשב למלך הצדיק ביותר בתולדות ישראל, "וכָמֹהוּ לֹא-הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר-שָׁב אֶל-יְהוָה בְּכָל-לְבָבוֹ וּבְכָל-נַפְשׁוֹ וּבְכָל-מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא-קָם כָּמֹהוּ" (מל"ב כג). הסיבה לכך אינה צדיקותו המופלגת, אלא העובדה הפשוטה שהתנ"ך (או לפחות חלקים נרחבים ממנו) נכתב בימי חייו. נפילתו המיותרת בקרב מיותר היא לפיכך פרדוקס בלתי מוסבר וטראומה קשה שהתנ"ך מתקשה לתרץ.
פרעה ממשיך לחרן, מובס בידי נבופלאסר וחוזר הביתה. בדרך הוא עובר בירושלים, אוסר את המלך יהואחז וממליך את אחיו יהויקים, ומטיל מס כבד של מאה כיכר (3.5 טון!) כסף וכיכר זהב.
ירמיהו לא מנבא טובות
ירמיהו החל את הקריירה שלו בימי יאשיהו, שעשה כזכור רק את הישר בעיני ה'. תחת יהויקים נבואותיו מקבלות גוון אפל ומאיים, ומעוררות את זעם העם והכוהנים, המבקשים להמיתו. אחד מהם, פשחור בן אִמֵּר הכהן, פקיד-נגיד בבית ה', אף מכה אותו ושם אותו במהפכת – אולי כלא ואולי מכשיר עינויים.
לא ברור מיהו פשחור ומה הוא מייצג בסיפור. לשמו יש צליל מצרי, הדומה לאלה חתחור ("משכנו של האל חוֹר"), ואחד מבניו נקרא ישמעאל, מה שיכול לרמז על מוצא מצרי ונאמנות כפולה. "חור" יכול לציין בן אצולה רם מעלה. איננו יודעים גם מהו "פקיד-נגיד", אך ברור שזו משרה רמה – במקרא, "פקיד" הוא "מפקד" ולא עובד משרד. כך או כך, יש לו השפעה רבה בחצר המלך ועניין מועט בהצלת ירושלים או בגילוי האמת.
פשחור שומע את נבואות החורבן של ירמיהו ומגיב מייד: "וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל-הַמַּהְפֶּכֶת … וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת-יִרְמְיָהוּ מִן-הַמַּהְפָּכֶת" (ירמיהו כ). אם אותה מהפכת היא צינוק? מכשיר עינויים? מתקן לתלייה הפוכה?
ירמיהו מתנבא לאורך יותר מארבעים שנה, והפשחורים ימשיכו להציק לו עד הסוף. פשחור מעורב גם בקריאה להמיתו כי הוא מרפה את ידי הלוחמים, ובהשלכתו לבור טיט שבו הוא כמעט טובע למוות. ירמיהו נזרק שוב ושוב לכלא ומוצא ממנו, נידון למוות וניצל. הזיגזוג משקף את הפכפכות ההמון והמלך, אשר פוחדים מנבואותיו אך אינם מוכנים להסיק את המסקנות הנובעות מהן.
605 לפנה"ס: נא להכיר – נבוכדנצר!
פרעה נכו לא מוותר לבבלים, אך בשנת 605 לפנה"ס הוא מובס בקרב כרכמיש בידי נבוכדנצר, בנו של נבופלאסר. הבבלים רודפים אחרי צבא מצרים ובדרך מטילים מצור על ירושלים. יהויקים מבין שמאזן הכוחות השתנה ומעביר את נאמנותו ואת מסיו לנבוכדנצר.
נבוכדנצר, שבינתיים הוכתר למלך, ממשיך לחזק ולהרחיב את גבולות האימפריה. בשנת 601 הוא מנסה לכבוש את מצרים ונבלם בעזה. יהויקים הטיפש חושב משום מה שזו הזדמנות להפסיק לשלם מסים.
!Big mistake
597 לפנה"ס: המצור הראשון
בעקבות מרד המסים, נבוכדנצר שוב צר על ירושלים, ואחרי שלושה חודשים היא נכנעת. יהויקים מת במהלך המצור ובנו יהויכין מוגלה לבבל יחד עם בני משפחתו, הכוהנים, השרים, גיבורי החיל וכל החרש והמסגר, וכמובן כל אוצרות המקדש ובית המלך. בעיר נותרת "דלת עם הארץ", שעליהם ממליכים הבבלים את אחיו של יהויקים, צדקיהו בן ה-21, בדרישה מפורשת "לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה, לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא, לִשְׁמֹר אֶת-בְּרִיתוֹ, לְעָמְדָהּ" (יחזקאל יז).
596-593 לפנה"ס: כרטיס צהוב
צדקיהו נותר בלי כסף, בלי צבא ובלי מנגנון, ומעמדו רעוע כמי שהומלך בחסד כובש זר. בינתיים משוחרר יהויכין מהכלא הבבלי ומוכרז כמלך יהודה, פרקטיקה בבלית מקובלת שנועדה לשמור על השקט בקרב הגולים ולהציב איום מתמיד על המלך שנשאר מאחור. בנוסף לכך, נביא מפוקפק בשם חנניה מתנבא כי בקרוב ישיבו הבבלים לירושלים את הגולים, את אוצרות המקדש ואת יהויכין עצמו. לא פלא שצדקיהו נלחץ. כאשר הוא שומע שמלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון מתכננים מרד, הוא מתפתה להצטרף.
נבוכדנצר עסוק במרידות בעילם ובבבל. לא מתאים לו כרגע מלחמה במערב, ובמקום זה הוא מזמן את צדקיהו לשיחת נזיפה. ירמיהו מנצל את הנסיעה ושולח עם שריה בן נריה, שר המנוחה*, ספר ובו נבואות חורבן על בבל. הוא מצווה עליו לקרוא מהספר, לקשור עליו אבן ולהשליכו לנהר. טקס הוודו אינו עובד וגם הנזיפה לא הופנמה.
- לא ברור מה היה תפקידו של "שר המנוחה", אך כנראה שהוא לא היה אחראי למנוחת הצהרים או לנוחות הספות בארמון, אלא למנחות שקיבל המלך.
592-589 לפנה"ס: בינתיים במצרים
פסמטיך II, בנו של פרעה נכו, מנהל מערכה צבאית מוצלחת בארץ כוש שבדרום מצרים, ובעקבותיה מקבל ביטחון ויוצא למסע צבאי לדרום ארץ כנען. המסע עובר בשקט, אך מעורר רעשים ורחשים אצל מלכי האזור. בשנת 589 יורש אותו בנו, פרעה חפרע, וגם הוא מתחיל לחתור ולסכסך. בהשפעתו מתמרדים מלכי עמון וצור. צדקיהו, כמו אחיו יהויקים לפניו, לא קורא נכון את המפה. הוא תופס אומץ ומפסיק לשלם מסים לבבל…
!Big mistake? Huge
589 לפנה"ס: המצור השני
כמסופר בפוסט "למה חרב בית המקדש", ימי ירושלים האחרונים הם סיפור עצוב של כאוס, יוהרה והיעדר מנהיגות. נבוכדנצר לוקח את המרד במלוא הרצינות, מגיע בראש צבאו ובונה סוללות מצור סביב העיר. הרעב בעיר מחמיר, וכך גם נבואות החורבן של ירמיהו. פשחור והשרים שוב רוצים לזרוק אותו לכלא, אך צדקיהו שומר עליו. צדקיהו הוא בחור חלש ובלתי החלטי, שפוחד משריו ומירמיהו באותה מידה. הוא מאמין שלירמיהו יש פרוטקציה אצל היושב במרומים ומבקש שיתפלל למענם, אך מצד שני אינו פועל לפי עצתו.
ירמיהו מנצל הפוגה זמנית במצור עקב התקרבות הצבא המצרי – שנסוג ברגע האחרון! – ומנסה להימלט מהעיר. הוא נתפס ומושלך לבית הכלא בעוון בגידה. צדקיהו מבריח אותו משם בסתר ושואל אם יש חדש מאת ה'. "יש", עונה ירמיהו, "ביד מלך בבל תינתן".
"וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, עַד-יוֹם אֲשֶׁר-נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם; וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם."
מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה 