תשעה באב: למה חרב בית המקדש?

בצירוף מקרים קוסמי, מציין העם היהודי בתשעה באב שני אסונות טראומטיים שקרו ממש באותו תאריך: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. האירועים שהובילו לחורבן 2 מוכרים היטב, וברור שזו הייתה הסתבכות מיותרת וחסרת סיכוי; סיפורו של חורבן 1 מוכר פחות, אך מעצבן עוד יותר.

בית המקדש הראשון נחרב בשנת 586 לפני הספירה בידי נבוזראדן "רב טבחים", שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל. לפי חז"ל, המקדש חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפי מקורות יותר רציניים, ביניהם התנ"ך עצמו, הסיבות היו פחות דרמטיות – טיפשות, קוצר ראות וחוסר מנהיגות. כך או כך, בית המקדש נשרף, כלי המקדש ואוצרות המלך נבזזו, ותושבי ירושלים הוגלו. 140 שנה אחרי נפילת ממלכת ישראל בידי אשור, באה גם ממלכת יהודה אל קיצה. זה סופה של ההיסטוריה המקראית.

אז איך ולמה זה קרה?

נתחיל מהסוף: זה קרה כי לאף אחד לא היה מספיק שכל ואומץ לעצור את זה. ממש כמו בחורבן בית שני, ממלכת יהודה הזעירה התמרדה נגד מעצמה עולמית חזקה ממנה בכמה סדרי גודל (הרקע ההיסטורי של השתלשלות הדברים מובא בפוסט "תשעה באב: הספירה לאחור").

ונחזור להתחלה: יום אחד החליט המלך צדקיהו להפסיק לשלם מיסים לבבל. האימפריה הבבלית יכלה להסתדר בלי המיסים שהעלתה לה ממלכת יהודה הזעירה, אלא שאימפריות אינן יכולות להרשות לעצמן למחול על כבודן. זה עלול להתפרש כסימן של חולשה בעיני הנתינים ולעודד מרידות נוספות. לכן התעקש נבוכדנצר לצור כמעט שלוש שנים על ירושלים. זה לא הרבה – על העיר צוֹר הוא צר שלוש עשרה (13!) שנים. לאימפריות יש סבלנות של פיל.

צדקיהו היה מלך צעיר וחסר ביטחון, שהוצנח לתפקידו על ידי הבבלים לאחר כישלון המרד הקודם והגליית המלך יהויכין לבבל. הרעיון המופרך להפסיק לשלם מיסים לא בא ממנו. האחראים היו שריו, שקיבלו הבטחות מפוקפקות לתמיכה מצרית, טיפחו תקוות שווא להצטרפות מלכים שכנים, וטעו לחשוב שנבוכדנצר יהיה עסוק מדי בדיכוי מרידות אחרות ברחבי האימפריה.

מהר מאד הסתבר שההימור כשל. המצרים שלחו כוח סמלי והתקפלו, המלכים השכנים חיכו בצד לראות לאן זה יתפתח, ורק נבוכדנצר לא הראה סימני וויתור והקצה למשימה את מצביאיו הבכירים.

צדקיהו עמד בפני דילמת המהמר שהפסיד את כל כספו בקזינו: האם למזער נזקים, לספוג את ההפסד הכואב ולצאת בידיים ריקות; או להמשיך להמר על כסף שאינו שלך, להסתבך עם המאפיה ולהסתכן במוות או קטיעת איברים?

כעת נדרשה החלטה אמיצה, אבל אומץ לא היה הצד החזק של צדקיהו, וגם החלטיוּת לא. מולו ניצבו השרים המתלהמים שהאמינו בסיסמאות הפטריוטיות של עצמם, והעם שקנה את דברי הרהב שלהם בלי לקלוט שאין להם שמץ כיסוי. חלק מהתושבים נמלטו מחוץ לחומות, אך הרוב נשארו בעיר ולא הראו סימני כניעה.

זה המקום להזכיר כי רוב תושבי ירושלים באותה עת השתייכו למעמד "דלת עם הארץ". בני משפחת המלוכה, כהני המקדש, השרים, גיבורי החיל וכל החרש והמסגר, הוגלו לבבל תשע שנים לפני כן, בעקבות ניסיון המרד הכושל של יהויקים. יתכן שזה מסביר מדוע במצור הקודם נכנעה העיר אחרי שלושה חודשים, ואילו הפעם זה לקח 30 חודש. האם בני דלת העם היו קשוחים ואמיצים יותר? או שהיו טיפשים יותר ולא הבינו שאין להם סיכוי? ואולי היה להם פחות מה להפסיד? כך או כך, על אף הקשיים והרעב הכבד, הם לא נכנעו.

רק הנביא ירמיהו לבדו העז לומר בראש חוצות את המובן מאליו: "הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת, יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר; וְהַיֹּצֵא אֶל-הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה, וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי" (ירמיהו לח).

למען ההגינות, נציין כי ירמיהו לא ביסס את דבריו על ראייה אסטרטגית, חשיבה מדינית או הבנה של יחסי הכוחות. הוא בסך הכל העביר מסרים שקיבל מלמעלה. מבחינתו, הכישלון היה וודאי מכיוון שהעם עשה את הרע בעיני ה'. ירמיהו לא ראה בנבוכדנצר שליט אדיר של אימפריה אדירה, אלא כלי משחק נטול רצון משלו, שליחו של ה' לביצוע העונש: "וְעַתָּה, אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, עַבְדִּי; וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה, נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ. וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל-הַגּוֹיִם, וְאֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בֶּן-בְּנוֹ–עַד בֹּא-עֵת אַרְצוֹ, גַּם-הוּא" (ירמיהו כז).

שימו לב שירמיהו מנבא גם את מפלתם של הבבלים ("עד בוא עת ארצו גם הוא…"), אך אין לדעת אם מדובר בריאליזם מפוכח, או בתוספת של עורך עלום-שם, שנים רבות לאחר קרות הדברים ואחרי נפילת בבל.

עם זאת, עבור שומעיו – עם הארץ, שרים ומלכים כאחד – הנימוקים של התערבות אלוהית היו תקפים לא פחות מאשר ניתוח רציונלי של המצב הגיאו-פוליטי במזרח הקדום. גם מבחינתם זו הייתה טענה לגיטימית, אך הם  התעלמו ממנה מהסיבות הרגילות – פטריוטיות, גאווה לאומית וביטחון חסר בסיס.

ירמיהו מקונן על חורבן ירושלים, רמברנדט (1630)

השרים דרשו להוציא את ירמיהו להורג בטענה שהוא מרפה את ידי הלוחמים. צדקיהו נכנע וציווה להשליך את הנביא לבור טיט טובעני, אך כאן פעל חוסר ההחלטיות שלו דווקא לטובת ירמיהו – רגע לפני שהנביא שקע אל מותו, המלך הושפע מעצתו של עבד כושי סריס ושלח כוח חילוץ להצלתו.

מכאן הדברים מתגלגלים במהירות אל סופם הבלתי נמנע. ירמיהו מוסתר במקום סודי, המלך שוב בא להתייעץ אתו, וירמיהו חוזר על אותה אזהרה: "אִם-יָצֹא תֵצֵא אֶל-שָׂרֵי מֶלֶךְ-בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ, וְהָעִיר הַזֹּאת, לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ; וְחָיִתָה, אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְאִם לֹא-תֵצֵא… וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים, וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ; וְאַתָּה, לֹא-תִמָּלֵט מִיָּדָם" (ירמיהו לח).

כרגיל, צדקיהו מוצא תירוצים לא להחליט. הוא משביע את ירמיהו שלא לחזור על דבריו באזני השרים פן הדבר יעלה לו בחייו. למעשה המלך לא דואג לירמיהו אלא לעצמו – בשלב זה המתח בחצר מגיע לנקודת רתיחה, וצדקיהו חושש שהשרים יחליטו להיכנע או אף למסור אותו לידי הבבלים כדי להציל את עורם. השרים אכן באים לחקור את ירמיהו, אלא שהוא משקר להם כפי שהנחה אותו צדקיהו: "מַפִּיל-אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן, לָמוּת שָׁם."

זה הרגע האחרון שבו ניתן לשנות את מהלך ההיסטוריה ולגמור את הסיפור בנזק גדול – אך לפחות לא בחורבן טוטאלי – – – אבל זה לא קורה. צדקיהו מתגלה שוב כפחדן חסר עמוד שדרה, והפעם גם ירמיהו מפתיע ובוגד בעקרונותיו בעיתוי הקריטי ביותר. אם הייתה לרגע הזדמנות לתפנית בעלילה, השקר הסופי סוגר עליה את הגולל.

בתשעה בתמוז, שנתיים וחצי לאחר תחילת המצור, מובקעות חומות העיר. צדקיהו ושריו בורחים בלילה מהעיר, נתפסים בערבות יריחו ומובאים למשפט בפני נבוכדנצר היושב בריבלה שבארץ חמת. בני צדקיהו מוצאים להורג לנגד עיניו, אחריהם השרים, ואז מעוורים את עיניו והוא נשלח בנחושתיים לבבל. בתשעה באב, מגיע נבוזראדן לירושלים כדי להשלים את המשימה: להחריב, לשרוף, להגלות.

הגלות אורכת רק שבעים שנה, סקיצה בלבד לזו שתבוא אחרי חורבן הבית השני, אבל התבנית כבר נוצרה ומבשרת רעות: תפיסת מציאות לקויה, שגעון גדלות, מנהיגות חסרת כיוון, האזנה לקול ההמון והתעלמות מקול ההיגיון – יביאו עלינו חורבן נוסף.

הלקח עדיין לא נלמד.

ועוד סיפור קטן בשולי הדברים

בתחילת המצור (ירמיהו לד) מופיע סיפור קטן שמלמד הרבה על אנשי ירושלים. במלאת שבע שנים לשלטונו, מכנס צדקיהו את העם בבית המקדש וכורת עמם ברית לקרוא דרור לכל העבדים והשפחות: "לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ, הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה–חָפְשִׁים: לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ, אִישׁ."

לכאורה, השחרור נובע ממצווה דתית (דברים טו, ויקרא כה), אך כנראה שהיו לכך סיבות פרקטיות: מרבית העבדים הועסקו בעבודות חקלאיות בשדות שמחוץ לעיר, כך שבעת המצור לא היה בהם צורך ובעליהם שמחו להיפטר מהצורך לכלכל אותם. יתכן גם כי המלך רצה לפנות כוח אדם לחיזוק הביצורים, ולחזק את הלכידות החברתית בקרב הנצורים.

העבדים משוחררים, אך זמן קצר לאחר מכן, אולי בהשפעת הפוגה זמנית במצור: "וַיָּשׁוּבוּ, אַחֲרֵי-כֵן, וַיָּשִׁבוּ אֶת-הָעֲבָדִים וְאֶת-הַשְּׁפָחוֹת, אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים; וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת."

זהו שפל של התנהגות בלתי אנושית, וירמיהו מדגיש כי שותפים לו "כל השרים וכל העם". חוסר היכולת לחוש חמלה אנושית ושותפות גורל, גם בשעה כה קשה, מנבא את סופה המר של העיר. לפי ירמיהו, ה' לוקח קשה את הפרת הברית: "אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי, לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ; הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהוָה, אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה, לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ."

וכך היה.

[ואם תחפצו להבין את השתלשלות הדברים שהובילה לחורבן, אתם מוזמנים לקרוא את "תשעה באב: הספירה לאחור"]