בצירוף מקרים קוסמי, מציין העם היהודי שני אסונות טראומטיים באותו יום, תשעה באב. האירועים שהובילו לחורבן בית שני מוכרים היטב. אין ספק שזו הייתה הסתבכות מיותרת וחסרת סיכוי – אבל מה לגבי חורבן בית ראשון?

בית המקדש הראשון נחרב בשנת 586 לפני הספירה בידי נבוזראדן "רב טבחים", שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל. לפי חז"ל, המקדש חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפי מקורות יותר רציניים, ביניהם התנ"ך עצמו, הסיבות היו פחות דרמטיות – טיפשות, קוצר ראות וחוסר מנהיגות. כך או כך, בית המקדש נשרף, כלי המקדש ואוצרות המלך נבזזו, ותושבי ירושלים הוגלו. 140 שנה אחרי ממלכת ישראל, באה גם ממלכת יהודה אל קיצה. זה סופה של ההיסטוריה המקראית.

אז למה ואיך זה קרה?

נתחיל ישר מהסוף: זה קרה כי לאף אחד לא היה מספיק שכל ואומץ לקום ולעצור את זה.

ממש כמו בחורבן מס' 2, ממלכת יהודה הזעירה התמרדה נגד מעצמה עולמית חזקה ממנה בכמה סדרי גודל. האימפריה הבבלית יכלה להסתדר בלי המסים שהעלה לה צדקיהו מלך יהודה, אלא שאימפריות אינן יכולות להרשות לעצמן למחול על כבודן. זה עלול להתפרש כסימן של חולשה בעיני הנתינים ולעודד מרידות נוספות. לכן התעקש נבוכדנצר לצור כמעט שלוש שנים על ירושלים. זה לא הרבה – על העיר צור הוא צר שלוש עשרה (13!) שנים. לאימפריות יש סבלנות של פיל.

הרעיון המופרך להפסיק לשלם מסים לבבל לא בא כנראה מצדקיהו, מלך צעיר וחסר ביטחון שהוצנח לתפקידו על ידי הבבלים לאחר כישלון המרד הקודם. האחראים היו שריו שקיבלו הבטחות מעורפלות לתמיכה מצרית ולהצטרפות כמה מהשכנים, וחשבו שנבוכדנצר יהיה עסוק בדיכוי מרידות אחרות.

מהר מאד הסתבר שההימור כשל. המצרים שלחו כוח סמלי והתקפלו, המלכים השכנים חיכו לראות איך זה מתפתח, ונבוכדנצר לא הראה סימני וויתור והקצה למשימה כמה ממצביאיו הבכירים.

צדקיהו הועמד בפני דילמת המהמר שהפסיד את כל כספו בקזינו: האם למזער נזקים, לספוג את ההפסד הכואב ולצאת בידיים ריקות; או להמשיך להמר על כסף שאינו שלך, להסתבך עם המאפיה ולהסתכן במוות או קטיעת איברים?

כעת נדרשה החלטה אמיצה, אבל אומץ לא היה הצד החזק של צדקיהו, וגם לא החלטיות. מולו ניצבו השרים המתלהמים שהאמינו בסיסמאות הפטריוטיות של עצמם, והעם שנסחף אחריהם. חלק מהתושבים נמלטו אמנם מחוץ לחומות, אך הרוב נשארו ולא הראו סימני כניעה.

זה המקום להזכיר כי בעקבות ניסיון המרד הכושל תשע שנים לפני כן, הוגלו לבבל בני משפחת המלוכה, כהני המקדש, השרים, גיבורי החיל וכל החרש והמסגר. בעיר נותרה רק "דלת עם הארץ", ויתכן שזה מסביר מדוע במצור הקודם נכנעה העיר אחרי 3 חודשים, ואילו הפעם זה לקח 30 חודש. אין לדעת אם בני דלת העם היו קשוחים ואמיצים יותר, או שהיו טיפשים יותר ולא הבינו שאין להם סיכוי, או שהיה להם פחות מה להפסיד. בכל מקרה, על אף הקשיים והרעב הכבד הם לא הראו סימני כניעה.

רק הנביא ירמיהו לבדו העז לומר בראש חוצות את המובן מאליו: "היושב בעיר הזאת ימות בחרב, ברעב ובדבר, והיוצא אל הכשדים יחיה והייתה לו נפשו לשלל וחי".

rembrandt_harmensz-_van_rijn_064
ירמיהו מקונן על חורבן ירושלים, רמברנט (1630)

השרים דרשו להוציא את ירמיהו להורג בטענה שהוא מרפה את ידי הלוחמים. צדקיהו נכנע וציווה להשליך את הנביא לבור טיט טובעני, אך כאן פעלה חוסר ההחלטיות שלו דווקא לטובת ירמיהו – רגע לפני שהוא שוקע אל מותו, המלך מושפע מעצתו של עבד כושי סריס ושולח כוח חילוץ להצלתו.

מכאן הדברים מתגלגלים במהירות אל סופם הבלתי נמנע. ירמיהו מוסתר במקום סודי, המלך שוב בא להתייעץ אתו וירמיהו חוזר על אותה אזהרה: אם תצא אל הבבלים, תינצל; אם לא – העיר תישרף וגם אתה לא תימלט.

צדקיהו שוב מוצא תירוצים לא להחליט, ומשביע את ירמיהו שלא לחזור על דבריו באזני השרים כדי שהם לא ימיתו אותו. למעשה המלך לא דואג לירמיהו אלא לעצמו – בשלב זה המתח בחצר מגיע לנקודת רתיחה, וצדקיהו חושש אולי שהשרים יחליטו להיכנע או אף למסור אותו לידי הבבלים כדי להציל את עורם. השרים אכן באים לחקור את ירמיהו, אלא שהוא משקר להם כפי שהנחה אותו צדקיהו: בסך הכל התחננתי בפני המלך שלא יחזיר אותי לכלא.

זה הרגע האחרון שבו ניתן לשנות את מהלך ההיסטוריה ולגמור את הסיפור בנזק גדול – אך לפחות לא בחורבן טוטאלי. זה לא קורה. צדקיהו מתגלה שוב כפחדן חסר חוט שדרה, והפעם גם ירמיהו מפתיע ובוגד בעקרונותיו בזמן הקריטי ביותר. אם הייתה אופציה לתפנית בעלילה, השקר הסופי סוגר עליה את הגולל.

בתשעה בתמוז, שנתיים וחצי לאחר תחילת המצור, מובקעות חומות העיר. צדקיהו ושריו בורחים בלילה מהעיר אך נתפסים בערבות יריחו ומובאים למשפט בפני נבוכדנצר היושב בריבלה שבארץ חמת. בניו מוצאים להורג לנגד עיניו ואחריהם השרים, ואז מעוורים את עיניו והוא נשלח בנחושתיים לבבל. בתשעה באב נבוזראדן מגיע לירושלים להשלים את המשימה: להחריב, לשרוף, להגלות.

הגלות אורכת רק שבעים שנה, סקיצה בלבד לזו שתבוא אחרי חורבן הבית השני, אבל התבנית כבר נוצרה ומבשרת רעות. תפיסת מציאות לקויה, שגעון גדלות ומנהיגות חסרת כיוון יביאו עלינו חורבן נוסף, והלקח עדיין לא נלמד.

 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “תשעה באב: אז למה חרב בית המקדש?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s