בצירוף מקרים קוסמי, מציין העם היהודי שני אסונות טראומטיים ממש באותו יום, תשעה באב. האירועים שהובילו לחורבן בית שני מוכרים היטב, ואין ספק שזו הייתה הסתבכות מיותרת וחסרת סיכוי – אבל מה לגבי חורבן בית ראשון?

בית המקדש הראשון נחרב בשנת 586 לפני הספירה בידי נבוזראדן "רב טבחים", שר צבאו של נבוכדנצר מלך בבל. לפי חז"ל, המקדש חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפי מקורות יותר רציניים, ביניהם התנ"ך עצמו, הסיבות היו פחות דרמטיות – טיפשות, קוצר ראות וחוסר מנהיגות. כך או כך, בית המקדש נשרף, כלי המקדש ואוצרות המלך נבזזו, ותושבי ירושלים הוגלו. 140 שנה אחרי נפילת ממלכת ישראל בידי אשור, באה גם ממלכת יהודה אל קיצה. זה סופה של ההיסטוריה המקראית.

אז איך ולמה זה קרה?

נתחיל מהסוף: זה קרה כי לאף אחד לא היה מספיק שכל ואומץ לקום ולעצור את זה.

ממש כמו בחורבן בית המקדש השני, ממלכת יהודה הזעירה התמרדה נגד מעצמה עולמית חזקה ממנה בכמה סדרי גודל (הסיפור המלא של השתלשלות הדברים ההיסטורית מובא בפוסט "תשעה באב: הספירה לאחור").

האימפריה הבבלית יכלה להסתדר בלי המסים שהעלה לה צדקיהו מלך יהודה, אלא שאימפריות אינן יכולות להרשות לעצמן למחול על כבודן. זה עלול להתפרש כסימן של חולשה בעיני הנתינים ולעודד מרידות נוספות. לכן התעקש נבוכדנצר לצור כמעט שלוש שנים על ירושלים. זה לא הרבה – על העיר צוֹר הוא צר שלוש עשרה (13!) שנים. לאימפריות יש סבלנות של פיל.

הרעיון המופרך להפסיק לשלם מסים לבבל לא בא מצדקיהו, מלך צעיר וחסר ביטחון שהוצנח לתפקידו על ידי הבבלים לאחר כישלון המרד הקודם והגליית המלך יהויכין לבבל. האחראים היו שריו, שקיבלו הבטחות מעורפלות לתמיכה מצרית ולהצטרפות כמה מלכים שכנים, וחשבו בטעות שנבוכדנצר יהיה עסוק מדי בדיכוי מרידות אחרות ברחבי ממלכתו.

מהר מאד מסתבר שההימור כשל. המצרים שלחו כוח סמלי והתקפלו, המלכים השכנים חיכו בצד לראות איך זה מתפתח, ורק נבוכדנצר לא הראה סימני וויתור והקצה למשימה כמה ממצביאיו הבכירים.

צדקיהו עמד בפני דילמת המהמר שהפסיד את כל כספו בקזינו: האם למזער נזקים, לספוג את ההפסד הכואב ולצאת בידיים ריקות; או להמשיך להמר על כסף שאינו שלך, להסתבך עם המאפיה ולהסתכן במוות או קטיעת איברים?

כעת נדרשת החלטה אמיצה, אבל אומץ אינו הצד החזק של צדקיהו, וגם לא החלטיות. מולו ניצבים השרים המתלהמים שמאמינים בסיסמאות הפטריוטיות של עצמם, והעם שקונה בחדווה את דברי הרהב שלהם, ולא קולט שאין להם שמץ כיסוי. חלק מהתושבים נמלטים מחוץ לחומות, אך הרוב נשארים בעיר ואינם מראים סימני כניעה.

זה המקום להזכיר כי בעקבות ניסיון המרד הכושל של יהויקים, תשע שנים לפני כן, הוגלו לבבל בני משפחת המלוכה, כהני המקדש, השרים, גיבורי החיל וכל החרש והמסגר, ובעיר נותרה רק "דלת עם הארץ". יתכן שזה מסביר מדוע במצור הקודם נכנעה העיר אחרי 3 חודשים, ואילו הפעם זה לקח 30 חודש. האם בני דלת העם היו קשוחים ואמיצים יותר? או שהיו טיפשים יותר ולא הבינו שאין להם סיכוי? ואולי היה להם פחות מה להפסיד? כך או כך, על אף הקשיים והרעב הכבד, הם לא נכנעים.

רק הנביא ירמיהו לבדו מעז לומר בראש חוצות את המובן מאליו: "הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת, יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר; וְהַיֹּצֵא אֶל-הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה, וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי" (ירמיהו לח).

למען ההגינות, נציין כי ירמיהו אינו מבסס את דבריו על ראייה אסטרטגית, חשיבה צבאית או הבנה מדינית של יחסי הכוחות. הוא בסך הכל מעביר מסרים שקיבל מה', ומבחינתו הכישלון וודאי מכיוון שהעם עשה את הרע בעיני ה'. מבחינתו, נבוכדנצר אינו שליט אדיר של אימפריה אדירה, אלא כלי משחק סתמי ונטול רצון משלו, שליחו של ה' לביצוע העונש: "וְעַתָּה, אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, עַבְדִּי; וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה, נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ. וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל-הַגּוֹיִם, וְאֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בֶּן-בְּנוֹ–עַד בֹּא-עֵת אַרְצוֹ, גַּם-הוּא" (ירמיהו כז).

שימו לב שירמיהו מנבא גם את מפלתם של הבבלים ("עד בוא עת ארצו גם הוא…"), אך אין לדעת אם מדובר בריאליזם מפוכח, או בתוספת של עורך עלום-שם, שנים רבות לאחר קרות הדברים ואחרי נפילת בבל.

עם זאת, עבור שומעיו – עם הארץ, שרים ומלכים כאחד – הנימוקים של התערבות אלוהית תקפים לא פחות מאשר ניתוח רציונלי של המצב הגיאו-פוליטי במזרח הקדום. גם מבחינתם זו טענה לגיטימית, אך הם לא מקשיבים לו מהסיבות הרגילות – פטריוטיות, גאווה לאומית וביטחון חסר כיסוי.

rembrandt_harmensz-_van_rijn_064
ירמיהו מקונן על חורבן ירושלים, רמברנדט (1630)

השרים דורשים להוציא את ירמיהו להורג בטענה שהוא מרפה את ידי הלוחמים. צדקיהו נכנע ומצווה להשליך את הנביא לבור טיט טובעני, אך כאן פועל חוסר ההחלטיות שלו דווקא לטובת ירמיהו – רגע לפני שהנביא שוקע אל מותו, המלך מושפע מעצתו של עבד כושי סריס ושולח כוח חילוץ להצלתו.

מכאן הדברים מתגלגלים במהירות אל סופם הבלתי נמנע. ירמיהו מוסתר במקום סודי, המלך שוב בא להתייעץ אתו וירמיהו חוזר על אותה אזהרה: "אִם-יָצֹא תֵצֵא אֶל-שָׂרֵי מֶלֶךְ-בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ, וְהָעִיר הַזֹּאת, לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ; וְחָיִתָה, אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְאִם לֹא-תֵצֵא… וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים, וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ; וְאַתָּה, לֹא-תִמָּלֵט מִיָּדָם" (ירמיהו לח).

צדקיהו שוב מוצא תירוצים לא להחליט, ומשביע את ירמיהו שלא לחזור על דבריו באזני השרים פן הדבר יעלה לו בחייו. למעשה המלך לא דואג לירמיהו אלא לעצמו – בשלב זה המתח בחצר מגיע לנקודת רתיחה, וצדקיהו חושש שהשרים יחליטו להיכנע או אף למסור אותו לידי הבבלים כדי להציל את עורם. השרים אכן באים לחקור את ירמיהו, אלא שהוא משקר להם כפי שהנחה אותו צדקיהו: "מַפִּיל-אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן, לָמוּת שָׁם."

זה הרגע האחרון שבו ניתן לשנות את מהלך ההיסטוריה ולגמור את הסיפור בנזק גדול – אך לפחות לא בחורבן טוטאלי – – – אבל זה לא קורה. צדקיהו מתגלה שוב כפחדן חסר עמוד שדרה, והפעם גם ירמיהו מפתיע ובוגד בעקרונותיו בזמן הקריטי ביותר. אם הייתה לרגע הזדמנות לתפנית בעלילה, השקר הסופי סוגר עליה את הגולל.

בתשעה בתמוז, שנתיים וחצי לאחר תחילת המצור, מובקעות חומות העיר. צדקיהו ושריו בורחים בלילה מהעיר, נתפסים בערבות יריחו ומובאים למשפט בפני נבוכדנצר היושב בריבלה שבארץ חמת. בני צדקיהו מוצאים להורג לנגד עיניו, אחריהם השרים, ואז מעוורים את עיניו והוא נשלח בנחושתיים לבבל. בתשעה באב, מגיע נבוזראדן לירושלים כדי להשלים את המשימה: להחריב, לשרוף, להגלות.

הגלות אורכת רק שבעים שנה, סקיצה בלבד לזו שתבוא אחרי חורבן הבית השני, אבל התבנית כבר נוצרה ומבשרת רעות: תפיסת מציאות לקויה, שגעון גדלות, מנהיגות חסרת כיוון, האזנה לקול ההמון והתעלמות מקול ההיגיון – יביאו עלינו חורבן נוסף.

הלקח עדיין לא נלמד.

ועוד סיפור קטן בשולי הדברים

בתחילת המצור (ירמיהו לד) מופיע סיפור קטן שמלמד הרבה על אנשי ירושלים. במלאת שבע שנים לשלטונו, מכנס צדקיהו את העם בבית המקדש וכורת עמם ברית לקרוא דרור לכל העבדים והשפחות העבריים. לכאורה, השחרור נובע ממצווה דתית (דברים טו, ויקרא כה), אך כנראה שהיו לכך סיבות פרקטיות יותר: מרבית העבדים הועסקו בעבודות חקלאיות בשדות שמחוץ לעיר, כך שבעת המצור לא היה בהם צורך ובעליהם שמחו להיפטר מהצורך לכלכל אותם. אולי המלך רצה גם לפנות כוח אדם לחיזוק הביצורים, ולחזק את הלכידות החברתית בקרב הנצורים.

העבדים משוחררים, אך זמן קצר לאחר מכן, אולי בהשפעת הפוגה זמנית במצור: "וַיָּשׁוּבוּ, אַחֲרֵי-כֵן, וַיָּשִׁבוּ אֶת-הָעֲבָדִים וְאֶת-הַשְּׁפָחוֹת, אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים; וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת."

זהו שפל של התנהגות אנושית, וירמיהו מדגיש כי שותפים לו "כל השרים וכל העם". חוסר היכולת לחוש חמלה אנושית ושותפות גורל, גם בשעה כה קשה, מנבא את סופה המר של העיר. לפי ירמיהו, ה' לוקח קשה את הפרת הברית: "אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי, לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ; הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהוָה, אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה, לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ."

וכך היה.

 

[אם יעניין אתכם להבין את השתשלות הדברים שהובילה לחורבן, אתם מוזמנים לקרוא גם את "תשעה באב: הספירה לאחור"]

3 מחשבות על “תשעה באב: אז למה חרב בית המקדש?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s