החופש הגדול ומה שלמדתי בו

החופש הגדול היה החג הכי מוצלח בשנה: גם ארוך, וגם נופל בתזמון מושלם על הקיץ, שהוא העונה הכי מתאימה לחופש. אין ספק שבשני חודשי החופש למדתי יותר מאשר בעשרת חודשי שנת הלימודים.

החוף השקט

לחיפה יש מפרץ טבעי ומוגן וחוף ים מושלם – אבל לאנגלים היו תוכניות אחרות. על רצועת החוף הצמודה לעיר הם בנו את הנמל, ומצפון לו הוקמו בתי הזיקוק ושאר מפעלי תעשייה מזהמים עם סירחון מהגיהנום. לחיפאים ולילדיהם נותרה רק פיסת חוף קטנה, "החוף השקט". לשם לקחה אותי אמא שלי בחופש הגדול. שם למדתי לשחות (בערך, בעיקר לא לטבוע) ועוד הרבה דברים אחרים.

לפני היציאה מהמלתחות אמא מרחה אותי טוב טוב בקרם וולווטה וקשרה לי חגורת מצופים ירוקים. זה היה טרום עידן הפלסטיק והמצופים היו משעם ("פקקים")

ימין ושמאל

לכיוון הים נסע אוטובוס משונה ושמו "שאסון", שבו המנוע מוקם משום מה ליד הנהג, ומאחור ישב בכלוב כרטיסן ולפעמים כרטיסנית (!)

בתל אביב רצים יחפים אל הים, בחיפה צריך לקחת שני אוטובוסים. את הראשון, העירה [הרבה זמן חשבתי ש"העירה" זה שם של מקום], תפסנו ברחוב הגליל, ליד הבית.

כדי שאלמד להיזהר ושאדע באיזה צד נוסעות המכוניות (לא שהיו הרבה, אבל בכל זאת), לימד אותי סבא איך מבדילים בין ימין ושמאל:

עומדים עם הפנים לירידה ועם הגב למגדל המים. הצד של הבית שלנו זה ימין. 

כאשר נווה שאננים אומרים "המגדל" (במלעיל) הם מתכוונים למבנה הצנוע שבתמונה, שבילדותי היה צבוע באדום. פרופורציות!

עד היום, כאשר אני צריך להבדיל בין ימיני ושמאלי [שעון היה עוזר, אבל אף פעם לא הסתדרתי איתם], אני צריך לחזור מנטלית לנווה שאנן ולגיל ארבע, לדמיין שאני עומד ברחוב הגליל עם הפנים לירידה, ולהניף [מנטלית] את יד ימין.

הבעיה מחריפה כאשר נוהגים בצד שמאל, בהודו למשל. אני רוכב על אופנוע בדרך צרה, מולי באה משאית, לאיזה צד צריך לסטות – – – ? יש לי שתי שניות שבהן אני אמור לחזור לגיל ארבע ולרחוב הגליל, לעמוד עם הפנים לירידה – ואז להסתובב עם הפנים למגדל ולהניף [מנטלית] את יד שמאל… פלא שאני עדיין בחיים.

אוקיי, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו – אבל עד כדי כך?

גברים

בויטרינת זכוכית מאובקת בכניסה לחוף, הוצג פוסטר אדום של מכון שמשון לפיתוח הגוף, בניהול רפאל הלפרין, ועליו צילומי שחור-לבן של צעירים שריריים.

רפאל הלפרין, אז עדיין לא רב ולא אופטיקאי אלא אלוף העולם בהיאבקות ומיתוס ציוני לוהט

משנכנסת פנימה, יכולת לראות את אותם גופות שריריים בתלת מימד ובצבע מלא: המצילים, גזע עליון של זכרי אלפא בגוון חום עמוק [פעם לא מרחו קרם הגנה אלא להיפך – שמן שיזוף!] ובגד ים ספידו זעיר בצבע כחול ציוני, עם פס לבן במרכז שמבליט היטב את החבילה ושסע צד חושפני שנקשר בשרוך, בסגנון שהיום רואים רק במועדוני סאדו.

המצילים הציבו בפניי מודל בלתי אפשרי של גבריות. זה מסביר אולי חלק מהבעיות שיש לי עם הקונספט הזה.

נשים

הדילמה מוכרת בוודאי להורים רבים: עד איזה גיל לגיטימי להכניס ילד פעוט למלתחות של המין הנגדי?

בחוף השקט היו מלתחות ענק מסוידות בלבן, עם שבילי עץ חלקלקים וריחות כלור, טחב וקרם וולווטה. לא היה מצב שאמא תשלח אותי לשם לבד. היא לקחה אותי איתה למלתחות הנשים.

גובה של ילד בן שלוש או ארבע מציב אותו בגובה העיניים עם – בדיוק. לא צריך לפרט. נזכור גם שמדובר בתקופה פרהיסטורית, שבה איש לא חשב לקצץ בנטיעות או לגזום את השיחים. אכן תמונות קשות.

בילדותי ביליתי לא מעט ביער השחור. גם זה מסביר אולי חלק מהבעיות שלי.

חשבון

מחוץ לחוף השקט ישבו על המדרכה ילדים ערביים, לא מבוגרים ממני בהרבה, ומכרו כעכים וסברס. הכעך – רך, גדול ומצופה שומשום – בא עם קמצוץ זעתר בנייר עיתון. הסברס נחו על שברי קרח והילדים חתכו וקילפו אותם על המקום בזריזות ובמיומנות. זה היה טעים רצח.

לא זוכר כמה עלה כעך, אבל שלושה סברס עלו חמישה גרוש. ככל שניסיתי ושברתי את ראשי הקט, לא הצלחתי לפצח את התעלומה: כמה עולה סברס אחד?

תקראו לי חנון, אבל זה הטריד אותי. זה מסביר אולי חלק מהבעיות שלי בחשבון.

כסף

גם הכסף היה תעלומה. הדברים שעניינו אותי עלו גרושים, ובאמת היה כזה מטבע, ענק עם שוליים מסולסלים. לגרוש קראו בעצם אגורה. את זה הצלחתי להבין – פשוט שם חיבה, כמו שלאיציק קראו באמת יצחק ולקובי יעקב. אבל הייתה בעיה נוספת וחמורה יותר: על הגרוש היה כתוב "10 פרוטה". מה זה פרוטה? כמה זה? אף אחד לא שילם בפרוטות, רק בגרושים. או באגורות. למה סתם לסבך?

זה מסביר אולי חלק מהבעיות הכרוניות שלי בענייני כספים.

הרפסודות

אי שם בלב הים, הרחק הרחק בכיוון האופק, צפו להן שתי רפסודות – משטחי קרשים על חביות ריקות [בדיעבד אני משער שהן לא היו רחוקות יותר מאשר מאה מטר מהחוף]. אמא לימדה אותי לשחות שחיית חזה מגושמת, עם הראש בזווית בלתי אפשרית מחוץ למים, ולאחר שהרגשתי בטוח מספיק ביכולותיי האמפיביות שחיתי אליהן באומץ עילאי, עם חגורת מצופי הפקקים הירוקים למותני.

בכוחותי האחרונים הצלחתי להגיע אל הרפסודה הראשונה, מתנשם בכבדות, וניסית לטפס עליה. אלא שעל הרפסודה ישב איזה פרחח ("פושטקים" קראנו להם אז) עם נערה יפה בביקיני לבן. בלי לסובב את הראש, הוא סינן לעברי "עוּף!" מאד חד-משמעי. גם על הרפסודה השנייה ישבו כמה פושטקים, והבנתי שעד כמה שזה לא הגיוני, לא צודק ואפילו מסוכן – אין לי ברירה אלא לחזור לחוף.

באותו יום התנפצו חלומותיי על צדק, הגינות ושוויון. באסה.

מוות

אפשר היה להיכנס לים גם דרך מזח עץ ארוך שהוביל ישר לעמוקים. בקיץ הזה כבר ידעתי קצת לשחות, אבל אמא עדיין לא הסכימה שאכנס לבד למים. אמרתי שאני הולך לשחק בחול וחמקתי לי אל המזח. המדרגות היורדות אל המים צימחו זקן אצות ירוק. מעדתי, או שמישהו דחף אותי, והחלקתי על כל המדרגות עד למטה.

קיבלתי מכה חזקה בגב. נשימתי נעתקה. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי להוציא צליל. לא יכולתי לעשות כלום.

נשארתי לשבת על המדרגה התחתונה, חצי במים, והרגשתי את חיי אוזלים. השלמתי עם כך וממילא לא יכולתי לעשות דבר. אף אחד לא שם לב שאני יושב שם ותיכף הולך למות.

אז ככה מתים, חשבתי לעצמי, זה המוות שרואים בסרטי הקאובויים. מצד אחד – לא נורא כל כך. אפילו לא כואב; מצד שני – מאכזב. איפה הנפילה הדרמטית מהסוס? הידיים הנזרקות לצדדים? הזעקה? ככה, סתם מתים? זה הכל?

אחרי זמן מה הנשימה חזרה. טיפסתי במעלה המדרגות וחזרתי לאמא. היא לא שמה לב לדרמה, ואני לא אמרתי דבר.

אני חושב שזה מסביר אולי את זה שמאז לא ממש פחדתי מהמוות.